אורים ותומים, תומים· רבי יהונתן אייבשיץ
סימן סז
א ונראה שעליהם סמכו וכו' ובאמת אף שהיה אמת ונכון כדברי הרז"ה וסייעתו דאמרי' דאין שמיטה נוהג בזה"ז כלל וכלל היה מהראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספי' כי מה מאוד מזהיר אותנו הנביא בגולה הציבי לך ציונים ולעשות זכר למצות ה' שהיה חובה עלינו בהיותנו שוכנים בקרב הארץ ובהלו נר ה' על ראשינו ואיך לא נשים זכר למצות שמטה ונשים אחרי הדלת מצוה זו בזכרונה מבלי תת לה זכר כלל. היא המצוה אשר היה ראשון בסיבת גלות הארץ וראשון מהמרי והחולי אשר גרם שקאה הארץ אותנו כמאמר הפסוק אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ובעו"ה מאז אשר חודלנו והולכנו בקרי באנו מדחי אל דחי אשר לא זכינו עלי' עוד בשלימות כי אף כי פקד ה' את עמו בבית שני מכל מקום לפי דעת הרמב"ם ורבים מפוסקים לא היה יובל נוהג מן התורה בבית שני כי לא היו כל יושבי' עליה ואף שביעית לא היה מן התורה לדעת הפוסקים כרבי דסבירא ליה שמטה ביובל תלי' והיא המצוה אשר בא בגללה נס מפורסם באומה ישראלי'. ובארץ חמדה אשר תמיד בשנת שש לשמטה היה הברכה מצוי' בגדולי ארץ על הספקה לשלשה שנים וכאשר נסמכה ליובל על ארבעה שנים והתמיד הענין תמיד במכוון בשנת שש לשמיטה לא הקדים ולא האחיר כלל עד שיכירו וידעו כל כי לא בא במקרה ולא מפאת מערכת כוכבי שמים וכסליהם אשר שמם משטרם בארץ כי המקרה לא יתמיד וכוכבי שמי' נבוכים בארץ לפי מסילתם ומעגלתם פעם שנה זו פעם שנה זו לא יסבו בלכתן להסכים תמיד אל שנה זו ולהתמיד תמיד וידעו כל העם כי ה' בקרב ישראל לברך את עמו ולקדשם במצותיו ומה עצום מצוה זו וטעם יש בה וע"י ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולה' הארץ ומלואה וידע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקניני' ולאסוף חמרים חמרים יצבור ולא ידע מי אוספם כי יראה כי שבתה הארץ שבת לה' ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ה' בה תמיד והוא הרומז על עולם שכולו טוב אשר שם ינוחו כל יגיע כח מעצבם ומעבודתם להוציא לחם מהארץ עשיר ורש נפגשו קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו והיא שנת שביעית שנת רצון לה' אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר אלקינו למעשי ידינו הוא היקום והרכוש כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה. ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספי' בשנה ההי'. שבתה נוגש עול מדהבה. ומצוה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדאי בעסק מו"מ ולהרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה כהגוי' אשר ע"פ האדמה ולא כל המרבה בסחורה מחכים כי לזו צריך הלואת איש באחיו ולהיות נושה איש ברעהו מזמן לזמן וזה א"א בהחזיק מצוה הנ"ל כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה ויצא נקי מכל חובו ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במדת הסתפקות כראוי ונאות לעובד השלם מבלי לשים כל חושו וחילו וראשית אונו בהבל המדומה ותחבולות לאסוף עושר שלא כמשפט התורה כי אם להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה' יבטח באלקי יעקב הוא הנותן לחם לכל בשר ובתורתו יהגה יומם ולילה עושר וכבוד אתה וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון רועי צאן מגז כבשים יתחממו ומחלב עתודי' ישתו וברכת ה' היא תעשיר ברצונו נותן וברצונו נוטל ושוא כל תחבולות בני אדם. ואם כן הוא מצוה זו למה לא נדבק בה בתכלית הדביקה ושמחה ואלו חכם אחד מחכמי פילסופים בעלי מדות ואנשי מוסר אמרו שיעשה האדם אותו לקנין מדות השלימות. ידעתי כי יאותו האנשים לשמוע בקולו ויאמרו ראה וחכם אף כי יצא מפי ה' בעל החכמה ותבונה עצמו וחכמינו בתורה שבע"פ מעתיקי שמועה ז"ל קבעו בו מסמרות להיות נוהג בזה"ז ג"כ והכל מרועה אחד יהיב חכמתו לחכימין. הלא ראוי על כל הירא וחרד לדבר ה' לשמוע ולשמור ולעשות עכ"פ זכר למצוה זו שהיה נוהגת אצלינו בזמן שהיינו שרוי' על אדמתינו זכרה ירושלים בימי עני' ומרודי' כל מחמדי' אשר היה מקדם עד לא נפל עמה ביד צר ראו צרים שחקו על משבתי'. וזהו אלו הדין כהרז"ה אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפי פשוט' ומשמעות דברי הגמ' דנוהגת אף בזה"ז ואם הם דעתם מדרבנן האחרון לחכמי קדם וראש במעלה הרמב"ן ז"ל כפי שהעתיק דבריו בעה"ת בשער מ"ה ח"א דין ד' שהאריך ודעתו דשביעית בזה"ז אפי' בח"ל מהתורה לענין השמטת כספי' דלא קי"ל כרבי דתלי' ביובל רק תלי' בשמיטת האדמה כ"ז שנוהג בא"י. ולפי דעת הרמב"ם ותו' שמיטת קרקע נוהג בזה"ז בא"י ד"ת כי קדושת עזרא לא בטלה ואף שמטת כספי' נוהגת בכל מקום ד"ת ואם כן מאוד ראוי לכל איש להחמיר לעשות עכ"פ זכר למצוה זו בפרוזבול וכמש"ל לבל ישכח זכר מצוה זו מקרב ישראל:
ב וכבר כתבו וכו' אמת הרבה טרחו למצוא טעם למה אין נוהג בארצות הללו אבל אין דן דיננו למזור כי הבעל תרומת הדשן נתן טעם די"ל מדינות הרחוקות מא"י כמו ארץ אשכנז ואגפי' לא היה בכלל גזרת חז"ל לקבוע בו שמטת כספי' כמ"ש ר"י בתוספת לענין חיוב מעשרות ותקין את עצמנו שוכני בארצות הללו ולא תקנתם את אחינו היושבי' בארצות הסמוכי' לא"י מצרים ושנער וארם צובה ואשור. וגם כבר כתב הב"ח דלא מצאנו בזה רמז לחלק בשביעית בזו בשום דברי חז"ל. ובאמת אין הנדון דומ' לראי' כלל בשלמא בתרומות ומעשרות דהוא חובת אדמה ועיקר חיובו ד"ת אינו אלא בא"י רק חז"ל הוסיפו להחמיר ולקבוע חיובו אף בח"ל משום א"י בזו שפיר אמרי' דלא קבעו רק במדינות הסמוכי' לא"י ועומדים על הגבול לבל יתחלפו בא"י ולא במדינות המופלגים מא"י משא"כ שמטת כספי' שהוא מצוה חובת הגוף ואין הבדל בין א"י לח"ל או דנוהג בכל ארצות או דאין נוהג נמי בא"י כלל ואין במצוה זו הבדל בין הארצות ואם כן אם חז"ל תקנו שיהיה נוהג כשל תורה מ"ש ח"ל ומ"ש א"י ומה נשתנה ארצות הסמוכים או הרחוקים הלא אין מצוה זו מפאת א"י. ובלקוטי מהרי"ל מתחילה נתן טעם הואיל וכותבין ברובי השטרות והקנתי לו ד' אמות קרקע בחצרי וכו' הוי כמלוה על משכנתא ואין שביעית משמטתו. ודברים חלו דחוי' אין להם שורש כי מה טיבו למשכנת' לומר סמכא דעתו ואינו בכלל לא יגוש כיון דלא נודע אי' איפוא מקומו ואנה הם ואפי' לדעת האומרים דכל אדם יש לו קרקע מכל מקום הסכימו דאין כותבין פרוזבול עד שנדע שיש לו איזה מקום קרקע כל שהוא כי לולי זה אין כאן סמיכת דעת ואיך נאמר כי הוא משכנת'. ועוד טעם אחר כתב הואיל וכותבין בשטרות לגבות הן בד"י והן בדא"ה ה"ל כמתנה שלא תשמטנו שביעית ותמיהני הלא דבר זה אמור בטור סי' זה בשם אביו הרא"ש שאם התנה לגבות בין בדרכים דתים או אינו דתים אינו מועיל להפקיע שביעית דס"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ונר' דסבירא ליה למהרי"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו דכתב בפ"ק דכתובות דכתובה דרבנן וקימ"ל במתנה ע"מ שאין לה כתובה תנאו בטל וע"כ צ"ל דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואם כן כמו בשמיטה דאוריי' א"י להתנות כן בזה"ז דהוא דרבנן א"י להתנות אבל מהרי"נ אזיל לשיטתו של ר"ת דסבירא ליה כתובה מהתורה ואם כן י"ל לכך הדין דא"י למחול ולהתנות על כתובה אבל בדרבנן לא אמרי' עשו חיזוק כשל תורה כסתמא דגמ' בפרק אעפ"י דף נ"ו ע"ש ואם כן הואיל ושמיטה דרבנן מועיל בהו תנאי אף דמתנה לעבור על דברי חז"ל זהו מה שנ"ל להליץ בעדו כי כן היתה דעתו הרחבה. אבל עם כל זה קשה לסמוך ע"ז הן כי מה בכך דאמר לגבות בדא"ה וכי בשביל זה נימא דכוונתו לבטל דברי חז"ל ולהתנות עליו ואפי' נימא דמהני תנאי עכ"פ צריך תנאי גמור באר היטב דחזינו דדעתו לעבור על דברי חז"ל ומתנה עליו אבל בסתם מהכ"ת נפרש כך ומה זהו תנאי הלא נוכל לפרש דכוונתו לכופו לפרעון בדא"ה דחובשי' במקלות ובמאמר פרע ותן אבל לא דלא ישמטנו שביעית ועוד הא מבואר בא"ע סי' ס"ו דרוב פוסקים בכללם סבירא להו דכתובה דרבנן ואם כן ע"כ צ"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עכ"פ ובפרט בדבר שיש לו עיקר מהתורה כמ"ש התוס' בב"ב וב"מ ע"ש ואם כן נפל הך התירא בביר'. והמהרי"ק בשרש צ"ב חשב ליתן טעם משום דקי"ל כב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי ונסתייע מדברי המרדכי וכבר השיגו הב"ח וכן בעל ש"ג בפ' המקבל דהא לא קימ"ל כב"ש והש"ג וכן הב"ח ביקשו לחלק בין כתובה לשארי שטרות דבכתובה אמרי' כגבוי דמי דה"ל מעשה ב"ד ואין מעלה ארוכה במרדכי דבמרדכי בכתובות ובשבועות ובב"ב בכל דוכתי הביא באלמנה שלא נשבעת על כתובתה ומתה דמפסדת כתובתה ואי בכתוב' קימ"ל כב"ש הא לא מפסדת כלום כדאמרי' להדיא בפ' כל הנשבעין לב"ש דסבירא ליה שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו וגם הגמ' לא הוה מקשה עלי' דרב ושמואל מהך דמשביעי' אותה והבאים ברשות' דילמא בכתובה רב ושמואל מודים דה"ל כגבוי. ולכן אין טעם בחילוק זה אף כי בהגה"ת מרדכי לכתובות בתשובת המרדכי באשה שמת ולדה תוך ל' יום וזקוקה ליבם וכו' דכתב להדיא הטעם ביבמות משום דאלים מעשה ב"ד אבל מכל מקום הנ"ל קשה. ומה שי"ל בישובו דסבירא ליה למרדכי לחלק בין כשתובע' כתובתה והבעל חי והיא גרושה ובין כשהיא נתאלמנה ובאה לגבות מיתומי' דסבירא ליה כמ"ש תוס' בכמה דוכתי' ובסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו וכו' דבעלמא קי"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכו' הכא דצריך ב"ד להגבותו ומי יימר דמזדקק ב"ד לא אמרי' בי' כגבוי דמי. וצ"ל מה צריך ב"ד להגבותו ואטו מאן דגבי בב"ד קגבי רק ביתומי' דצריכה שבועה והשבועה צ"ל בב"ד וא"א לגבות זולת ב"ד וא"כ שפיר י"ל אולי לא יזדקק לה ב"ד ולכך לא הוי כגבוי משר"כ כשהבעל חי דא"צ שבועה אי לא טען ישבע לי ובפרט כשתובעת כתובה תיכף א"י להשביעה כלל דה"ל תוך זמנו כנודע א"כ מה צריך זיקוק ב"ד מהכ"ת ימנע להגבות לה. ובפרט אי נימא דדעת מרדכי כדעת האומרים לקמן בסי' ק"ג ס"ו דבעבר זמן פרעון יכול לירד לנכסי הלוה ולמכור בלי שומא ורשות ב"ד כלל עיין מ"ש שם וא"כ פשיטא דכגבוי דמי דהא א"צ לב"ד. משא"כ ביתומי' דצריך שבועה ולכך במתו עד שלא שתו קימ"ל כב"ה דביתומים ל"א כגבוי דמי: אמנם אף דלענ"ד זה ברור ואמת בדברי מרדכי לחלק מ"מ בדברי מהרי"ק בישוב דלא ישמטו שמטה אין מספיק דהא אמר להדיא בגמ' דגיטין דף ל"ז ההיא ב"ש היא אבל לב"ה עדיין מחוסר גוביינא מקרי והיינו דאם ימאן הרי יצטרך לנגוש אותו ובכלל לא יגוש הוא ואלת"ה למ"ד שעבוד' דאורייתא כל חוב יש לו שעבוד נכסי' ושמיטה דמשמט היכי משכחת לי' אלא הואיל ויכול לכפור לא מקרי גבי' לענין שמיטה כלל וכצ"ל בתוס' דסוטה דף הנ"ל דחילקו כי פליגי ב"ה אב"ש היינו כשיש ספק בשטר אבל אם אין ספק בשטר ויתומים מודים בשעבודו לכ"ע הרי כגבוי ולכך קאמר ר"י בפ' המקבל דקרקע לגוביינ' קאי ע"ש וקשה א"כ שמיטה מא"ל למה אמר ר"י ב"ש היא הא אפי' לב"ה כשאין ספק בשטר כגבוי דמי אלא כיון שיש בידו להטיל בו ספק לא יגוש קרינן בי' ועוד הא רוב פוסקים לא ס"ל כמרדכי הנ"ל ולא מצינו לו חבר בפוסקים כלל. ומה שנ"ל בישוב המנהג בשטרות שאין משמט נ"ל כך ואולי לזה נתכוון המהרי"ק דהרמב"ן בבעה"ת בשער הנ"ל הוכיח דר' יוחנן ס"ל דשביעית בזה"ז דאורייתא דהא ר' יוחנן אמר מתחילה שטר שיש בו אחריות נכסי' אין שביעית משמטתו ולבסוף כי אתא עובדא לפניו חזר מדבריו ואמר הטעם אע"פ שאנו מדמי' נעשה מעשה וכ' הרמב"ן בשלמא אי ס"ל דשביעי' דאורייתא שפיר עשה שלא ביקש לסמוך על סברתו ודעת של תורה הכריע ומידי ספיקא לא נפקי ולא מלאו לבו להקל באיסור של תורה משא"כ אי שביעית דרבנן למה לא סמך סברתו כפי דעת של תורה הנוטה לדמות ולעשות. וא"כ אף אנו אומרים דברי הרמב"ן כנים בכל דבר הזה אלו היה מדרבנן היה ראוי לדון ע"פ דעת של ר"י רק ר"י ס"ל שביעית בזה"ז ד"ת. אך מ"מ אין הלכה בזה כר"י דשביעי' מהתורה דהא חזינן אמוראי בתראי דס"ל דרבנן אביי ס"ל כרבי וכן שאר אמוראי בתראי דהקילו בענין שמיטה במסירת מילי בעלמא וכדומה ש"מ דס"ל מדרבנן וכמ"ש הפוסקים וא"כ הלכה כוותיה אף במקום ר"י וכמ"ש הרי"ף לעיל בסי' ס"ו גבי דברים שאין בהם אונאה אף דס"ל לר"י ביטול מקח יש להם מ"מ הלכה כבתראי החולקים אר"י ואף בזה הדין כן דרבנן ומ"מ אין כאן חולק אסברת ר"י דעלה בדעתו לומר דאין שביעית משמט בשטר שיש בו אחריות רק הוא חזר מיני' הואיל וס"ל שביעית דאורייתא וכמ"ש הרמב"ן אבל אנן דלא קימ"ל בהא כוותיה א"כ חזר וניעור סברתו כי בזה לא מצינו באמוראי בחראי חולקים והלכה כוותיה דר"י ובמילתא דרבנן סמכינן אמדומה וסבר' בעלמא כמ"ש הרמב"ן ודמיון ר"י הוא דמיון אמת וצדק מבלי פקפוק כלל והלכה כוותיה וא"ש. ודרך זו נ"ל דרך ישרה והתרה גלוי' בעד השטרות שיש בתוכן אחריות מפורש כי קי"ל כר"י בהא ולא בהא ודוק ועיין מש"ל בס"ק וי"ו עוד דרך אחר להצדיק מנהגנו בשאר שטרות כת"י וח"כ הנהוגים בזמנינו אם הם בהלואת עיסקא עיין שם:
ג ובחשבון שנת השמטה נפל מחלוקת להיות כי הב"י והאחרונים לא ביארו מעין נובע מחלוקת הזה מהש"ס ובדרישה האריך וקיצר עד שקשה לעמוד בו בלי עיון מתחילה בש"ע וגם טרח מאוד לישב דעת רש"י ולבסוף לא חייש רק מה שנאמר ברא"ש לכן באתי להעתיק בתכלית הקיצור שרש המחלוקת וגם ליישב דברי רש"י במה שיש עליו מהקושי' אשר לענ"ד הוא דבר נאה ומתקבל אמרו חז"ל בעירכין בית ראשון ובית שני בעו"ה נחרב במוצאי שביעית ובית שני עמד ת"כ שנים ושנת ת"כ ההוא כפי שאמרו במס' ע"ז היה לבריאת אדם הראשון שלשה אלפי' שמנה מאות עשרים ושמונה והיה חסר מאלף רביעי קע"ב שנים ודעת רש"י כפי שמיישבו הרא"ה ז"ל דבשנת תי"ט לבנין בית שני היה שמיטה שהוא שנת תתכ"ז לאלף רביעי ושנת ת"כ שבו נחרב הבית היה מוצאי שביעית שהתחילה שנה ראשונה של שמיטה. ונתן הטעם כיצד עלה החשבון דבעירכין פרכינן לרבנן דלא ס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן א"כ ת' שנים עולה בשמיטות ונשאר עשרים שנה נמצא חרב הבית בשנת שש לשמיטה ערב שביעי' ולא מ"ש. ומתרצין ר"י הוא דאמר שנת שמיטה עולה לכאן וכאן. וא"כ הוצא מן ת' שנים מכל מאה ב' שנים וצרפם לכ' שנים הנוספים הרי כאן כ"ח וכלו בשמיטות ונמצא שנת ת"כ היה מכוון שנת שביעית. ור"א תי' דלא התחילו תיכף למנות בבנין בית שני עד שעברו ששה שנים דעלה עזרא והוא התחיל למנות שמטה ופירש"י בעירכין דהך תי' לרבנן ובמקצת גי' נמי לרבנן וא"כ היה מכוון שנת ת"כ שמטה. אבל רש"י בע"ז הרכיב שני לחדא דגם ר"א תי' אליבא דר' יהודא כי דוחק לומר ששנת ת"כ שבו נחרב הבית היה שמיטה וברייתא אמרי' מ"ש היה ולכך דעת רש"י דר"א אליבא דר"י אמר וא"כ כשתסיר מן ת"כ שנים וי"ו שנים הרי נשאר תי"ד שני' והוסיף עליהם ח' שנים מן יובלות של ת' שנים לר"י הרי כאן כ"ב שנים ובו נחרב הבית שהוא מ"ש וכ"א שנים הם שלשה שמיטות וא"כ בשנת ת"כ שהוא תתכ"ח לאלף רביעי התחילה שנה ראשונה לשמיטה. אמנם התוס' הסכימו בזה לרש"י דלא יתכן לומר בשנת חורבן היה שמטה דהא נאמר מ"ש היה אבל אינם מסכימים להרכיב שני תי' יחד ולר"י לא אמרי' ששה שנים עד שעלה עזרא לא חשבי' כי זהו רק לרבנן וא"כ בין למר ובין למר היה שנת ת"כ שמטה ולכך אמרו דבאמת לא נחרב הבית בשנת ת"כ רק בשנת תכ"א שהוא שנת תתכ"ט לאלף רביעי ואז התחיל למנות שנה ראשונה לשמיטה והרמב"ם בהל' שמטה ויובל בדעתו ודעת הגאונים הסכים ג"כ בזה לתו' דהיה שנת ת"כ שמיטה ולא מ"ש כפירש"י אלא דלא ס"ל כתו' דהבית נחרב בשנת תכ"א רק לפמ"ש היה ר"ל תיכף השנה שהיה אחר החורבן חדש תשרי הסמוך היה מ"ש ואין בזה נ"מ למנינינו עכ"פ כולם עונים ששנת ת"כ היה שמטה ולשיטת רש"י היה שנת תי"ט שמטה וזהו השנה האחת שנפל בו הספק ומחלוקת. והנה לענין אי הלכה כר' יהודא דאמר שנת חמשים עולה לכאן וכאן או כרבנן הסכימו הגאונים וכמ"ש הרמב"ם דבעו"ה בגולה שאין אנו מונין יובלות ואין אנו מקדשים שנת חמשים כלל פשיטא דעולה למנין שמטה דנחשוב שנת חמשים לתחילת שנת שמטה דלמה לא יכנוס הא אין נוהגין בו קדושה בשנה ההיא כלל ומה נשתנה משארי שנים וכך דעתם דבע' שנים בגלות בבל לא היו מונים יובלות רק שמיטות ואף אנו בגלות זה כמוהם (ולכך הביא הרמב"ם לדעתם שהיו בגלות בבל מונים שמיטי' ולא יובלות להקיש ממנו שגם נחנו נעשה כן כי מה נשתנה גלות זו מזו והכ"מ תמה מה יש צורך בזה מ"ש הרמב"ם לדעתם דבגלות ראשון מונין שמיטים ולא יובלות ולק"מ וכמ"ש בדרישה ע"ש) ובהגהת מרדכי במס' גיטין כתב לדעת ר"ת והרמב"ם היה שנת ל"ט לאלף הששי ולרש"י שנת ל"ח והיינו כמ"ש כי אם לדעתם שנת תתכ"ט לאלף רביעי היה תחילת השמיטה ואז תו לא היה מונים יובלות בעו"ה א"כ היה אלף רביעי ד' שנים לשמטה וא"כ אלף החמשי כשתשליך כל מאה ומאה לשמיטות וישאר לך מכל מאה שנים הרי כאן כ"ד שנים ונשאר ג' שנים לשמטה ותצרפם לל"ט שנים שלאחריו הרי כאן מ"ב שנים עולים בשמיטות כי הם ששה שמיטות ולרש"י שהיה שנת תתכ"ח לאלף רביעי תחילת שמיטה א"כ פשיטא דיש להקדים שנה והוא שנת ל"ח כתב הגהת מרדכי הנ"ל דרבנן סבוראי כתבו דשנת ד"א תקס"ד שנה לבריאת עולם היה שמיטה ומכותלי כוונתו ניכר שדעת בעל הגהת שזהו חשבון שלישי אין מסכים לשום דיעה הנ"ל וכן הוא באמת לכאורה כי כבר כתבנו לדעת רמב"ם היה סוף אלף רביעי שנת ד' לשמיטה וצרפם לס"ד שנה הרי ס"ח ומן ת"ק שנים לאחר שתחשבם בכלל לשמיטות תקח יו"ד שנים מכל מאה שנים הרי ע"ח שנים בצירוף ואין זה שמטה רק מ"ש ולפירש"י פשיטא דהוא שנה שניה בשמיטה וכן לכאורה הקושי' בדברי רמ"א שאמר שנת ש"כ לאלף הששי היה שמיטה דאיך אפשר הא באלף רביעי נשאר ד' שנים והשלך שלשה עשרה מאו' שנה לשמיטות ישארו שנים שנים בהנ"ל כ"ו שנים ועם הד' הנשארים הן למ"ד שנים ועם הכ' הם נו"ן שנים והרי מ"ט כלי' בשמיטות ושנה זו מ"ש ולא שמיטה. אבל העיקר כמ"ש מדברי הרמב"ם וכ"כ מהרלב"ח וכ"כ בדרישה. כי כל חשבונו' הנ"ל שאנו אומרי' שבשנת תתכ"ח לאלף רביעי נחרב הבית היינו מיום בריאת אדם הראשון וברא ה' אדם על האדמה אבל אנו במנין שנות הבריאה כדי שיהיה מסודר לסדר תקופות ומולדות לא חושבי' מיום אדה"ר רק משנה שלפניו קראו שנת תוהו כי הואיל היה איזה ימים מקודם ר"ה שנברא בו אדה"ר יום א' בשנה חשוב שנה וחושבין מולד של ר"ה התוהו ההוא שהיה ראוי להיות בהר"ד ואדה"ר נברא בשנה שנית לב"ע וכך עכשיו כל מנינינו כשאנו אומרים עכשיו תק"ט לב"ע הוא לבריאת אדה"ר רק תק"ח וא"כ א"ש דבצרי ליה שנה כי שנת תקס"ד לרבנן סבוראי הי' רק לאדה"ר תקס"ג וכן שנת ש"כ לרמ"א לא היה רק שי"ט והוא המנין המכוון לחשבון תוס' ורמב"ם וא"ש. ולכך טועים כל מדפיסי לוחות שמדפיסי' ד"מ על שנה זו שנת תק"ט שהוא לחורבן בית תפארתינו וחיי מעוזנו אלף תרפ"א והיינו כי חשבו מחורבן עד סוף אלף רביעי קע"ב שנים ובצירוף אלף תק"ט שנים הרי תרפ"א וטעו בשנה אחת שם בחורבן הבית נאמר לבריאת אדה"ר ומנין שלנו לבהר"ד ולמנין אדה"ר אינו רק תקח"ל וא"כ אין לחורבן רק אלף ותר"פ שנים וכל שנה ושנה זימנא הוא שירחם ה' עמו ולקרוא דרור. והנה מבלי לצאת בזה בלי חידוש מה שנ"ל ברש"י דשם בעירכין פי' בתי' ר"א שית שנין עד לא סליק עזרא לא קחשיב הוא תי' בין לרבנן בין לר' יהודא כמ"ש הרלב"ח כי יש גי' דגרסי נמי כרבנן וכצ"ל להרא"ש וקשה לרש"י דא"כ שני כי' בהא דמ"ש היה דלר"י כפי חשבון רש"י פי' דשנת ת"כ היה מ"ש דשנת תי"ט היה שמטה ולרבנן פי' דשנת ת"כ בעצמו היה שמטה ואיך נחדש מחלוקת בין ר"י לרבנן בפי' מ"ש הי' וזהו מעיקר הקו' שיש לתו' על רש"י. ונראה דס"ל לרש"י דע"כ מוכרחי' אנו לומר כן דהא זה דמ"ש היה נאמר על חורבן בית ראשון ואמרו וכן בשני' ולר' יהודא פריך הגמ' הא לא נחרב ראשון במ"ש כי לאחר י"ד שבאו לארץ התחילו למנות וישבו בארץ מאז עד גלות ארץ תתנ"ו שנים וא"כ לרבנן ניחא דכלו הכל בשמיטות ויובלות והיה מ"ש אבל לר"י הוצא ט"ז שנים שנשאר מן ת"ת שנים וצרפם לל"ו שנים הרי כאן נ"ב שנים והרי שנת ג' לשמיטה ומתרץ הגמ' לר"י בגלות יו"ד שבטים פסק המנין והתחיל יאשיהו בשנת י"ח למלכותו למנות שמטה ויובל ול"ו שנים לאחריו בעו"ה נחרב הבית הרי עברו ה' שמטות ובמ"ש חרב. זהו תמצית הגמ' ויש להבין לרבנן איך מדוקדק החשבון דבאמת הא לא ישבו בארץ תתנ"ו שנים רק תתל"ה כי הכתוב אומר בשנת ארבע מאות ושמנים שני' ליציאת מצרים באחד באייר התחילו לבנות הבית צא מהן מ"ם שנים במדבר נשאר ת"ם שנים וי"מ מונין מניסן כמבואר בגמ' דר"ה א"כ בניסן ההוא חודש אחד קודם בניינו התחיל שנת ת"מ ושנה ההוא התחילו לבנות הבית והוא נמנה בכלל שנת הבית כי גם זו מונין ודאי מניסן כי כל החשבון שעמד ת"י שנים היה מחשבון מלכי יהודא והם דמונין להם מניסן וא"כ שנה ההוא עולה לכאן וכאן ובפרטן אי אתה מוצא ישיבת ארץ רק תתל"ה שנים והיה שמיטה ולא מ"ש. ולכן י"ל באמת בתשעה באב שנחרב הבית היה שמיטה רק שנת הבית היו מונין מניסן וא"כ עד ניסן שבא אח"כ היה הכל בכלל שנה שנחרב בו הבית כי לא תם השנה ההוא עד ניסן הבא ובתוך כך בא תשרי והתחיל מ"ש כי לשמיט' מונין מתשרי וא"כ היה שנה שנחרב הבית במ"ש כוונו לתשרי שאח"כ שהי' בתוך השנה ההוא ולזה כיון הרמב"ם שכתב נמצא למד שהשנה שנחרב בה הבית באחרונה שתחילתו מתשרי שאחר החורבן ב' חדשים שהרי מתשרי המנין לשמיטה וליובלות אותו השנה מ"ש היתה עכ"ל ולכאורה אין לו מובן הא אמרו שנה שנחרב בו הבית ולא שנה אח"כ אבל כוון למ"ש. כי שמיטין מתחילין מתשרי אבל שנת הבית מניסן מנינן וא"כ הכל היה בתוך השנה שנחרב בו הבית וכמ"ש וברור. והא דאמרי' שם י"ד שנים אחרי שנה שנחרב הבית הי' יובל בתשרי הוא ג"כ כמ"ש כי עד ניסן שלאחר חורבן שהיה בשנת ל"ו ליובל היה הכל נחשב לשנה שנחרב בו הבית ומאז התחיל למנות י"ד שנים הרי ניסן שנת מ"ט ליובל מתחיל שנת י"ד והולך עד ניסן שנת נו"ן ליובל ובתשרי בתוך שנה ההוא התחיל היובל כי יובל מונין מתשרי וא"ש א"כ לרבנן היה חרבן בית ראשון בשביעי' אבל לר"י דס"ל דהתחיל המנין מיאשיהו הרי היה בשנת ל"ו ליובל והיה מ"ש וא"כ א"ש דהא קתני וכן בשני' א"כ הרי ממש שניה כמו ראשונה וא"כ לכאורה הקו' עצומה איך תאמר דבשני' היה בשמיטה וראשון הי' באחד בשמיטה א"כ איך קאמר וכן בשני' לא ראי זה כראי זה אבל לפמ"ש ניחא דהוא מכיון לר"י ולרבנן לכל א' לשיטתו ודברי רש"י מדוקדקים ומזוקקים היטיב:
ד עד סוף זמנו וכו' הסמ"ע דקדק דברישא קתני לסלק בכל עת ובסיפא קתני שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו משמע דבעינן דוקא שאין יכול לסלקו כלל אבל אם יכול לסלקו בסוף שנה אתרא דמסלקו מקרי. ולכך דעתו דמחבר חומרי חומרי נקט דאם מסלקו בכל עת פשיטא דהוי אתרא דמסלקי אלא אפי' אינו מסלקו כל עת מ"מ לא מהני עד שלא יכול לסלק כלל. ובאמת זהו דוחק רק מה שחשב הסמ"ע לדוחק הוא אמת דסוף זמנו פירושו מה שקבע לסילוק הן זמן מרובה או יום אחד כי הרי"ף כתב אתרא דלא מסלקי האי דלא מסלקי עד משלם זימנא והביא הנ"י עליו דברי רשב"א דכי לא יכול לסלק אפי' יום אחד מקרי אתרא דלא מסלקו וכן ברמב"ם פ"ז דכתב הרמב"ם הך לישנא דא"י לסלקו עד סוף זמנו הביא המ"מ עליו דברי הרשב"א דכל שאינו יכול לסלק יום א' מקרי אתרא דלא מסלקו ולא כתב לא המ"מ ולא הנ"י דרשב"א חולק ארי"ף ורמב"ם. אלא ברור דאין הכרע מזה הלשון דפי' סוף זמן שקבע ואם קבע יום א' ולא יכול לפרוע בו אע"פ שאח"כ עבר זמנו ה"ז בגדר אתרא דלא מסלקי. והט"ז ביקש לומר דכך פי' באם יכול לסלקו בכל עת לית בו מחלוקת אבל באם יכול לסלקו באמצע יש בו מחלוקת כמ"ש המחבר ונעלם ממנו כי זהו הלשון של מחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ז מהל' מלוה דכתב מתחילה בכל עת ואח"כ כתב בסוף הזמן ושם לא נזכר מחלוקת כלל ברמב"ם וא"כ אין מקום לדבריו אבל הנכון כמ"ש:
ה וכל שאין יכול לסלקו וכו' דעת הסמ"ע בס"ק וי"ו דוקא בסיים לו השדה דעדיף ממשכנת' אבל במשכנת' לא מהני דא"י לסלקו יום ח' רק בעינן שלא יכול לסלקו עד משלם זימנא. וכבר השיגו הט"ז דרשב"א דס"ל הך דיע' כמבואר בתשובה אמרה במשכנת' ונכון אתו דכ"כ בחדושיו לגיטין וכ"כ המ"מ בשמו בהל' מלוה פ"ז וכ"כ הר"נ בפ' השולח וכ"כ באס"ז לב"מ גבי משכנת' וכן הוא בדוכתי טובא. אמנם נראה דק"ל לסמ"ע איך סתם המחבר כדעת רשב"א מה שבטור י"ד סי' קע"ב הביא הטור שני דיעות וע"ש בב"י דהרי"ף חולק ואפי' הרשב"א לא אמרו רק להלכה ולא למעשה וכמ"ש הט"ז ומה שיותר מתמיה דלקמן בסי' רע"ח כ' הטור בשם ר"י הלוי הא דאמרי' משכנת' באתרא דלא מסלקי בכור נוטל פי שנים היינו בלי הגיע זמן סילוק בחיי אביו והרשב"א כ' הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם משכנת' שתא ה"ז כמכר ואפי' לאחר זמן וכו' עכ"ל הרי הך במחלוקת שנוי' ורשב"א לטעמיה כי הדין שוה בשניהם הן בבכור והן בשביעית בחד מימרא אתמר וע"ש ב"ח ופרישה. וא"כ קשה המחבר דלקמן בסי' רע"ח סעיף וי"ו סתם כדברי הר"י הלוי דבעינן דוקא מטו זימנא לאחר מיתת האב ולא הביא כלל דעת הרשב"א איך הביא כאן דעת הרשב"א בסתם ודברי המחבר סותרי' זא"ז ולכן היה דעת הסמ"ע אמת אף דרשב"א אמרה בכל משכנת' המחבר הכריע במשנת' לא קי"ל כוותיה אבל בסיים לו שדה דבזו דעת הרמב"ם לגמרי אין משמט. רק רשב"א חולק בזו הרכיב המחבר שני דעות יחד דאם לא יכול לסלקו רק יום א' לא מסלקו מקרי והיינו בסיים לו שדה ולא במשכנת' כלל כי בזה לא רצה המחבר לסמוך על דעת הרשב"א הנ"ל זהו כוונת הסמ"ע בבירור כי לא נעלם מאתו בלי ספק שהרשב"א אמר למילת' אף במשכנת'. אך עם כ"ז אין דברי סמ"ע מסתברי' לחלק בין סיים לו שדה למשכנת' ויותר נראה דמחבר ספוקי מספקא לי' בהנך שני דיעות ר"י הלוי ורשב"א ולכך בבכור דאחים הפשוטים מקרי מוחזק נגד בכור דמתנה קרי' רחמנא ולכך פוסק כר"י הלוי ומספיקא לא מפקינן ממון מיד האחי' אבל בשמיטה דהוא מילתא דרבנן ס"ל דאין להחמיר בו וכדאי רשב"א לסמוך עליו במילתא דרבנן וצ"ע:
ו פלגא שהיא מלוה כן הוא דברי מהר"ם במרדכי ובתשובת הרדב"ז ח"א סי' רי"ד פסק להיפך דאפי' מלוה שבו אינו משמט וראי' שלו הואיל ואמרי' אם מת אינו נעשה הך פלגא מלוה מטלטלין אצל בניו ש"מ דברשותו קאי ולא אמרו פלגא מלוה רק לטובת המלוה שיהיה הלוה חייב בחצי העיסק' באחריותו אבל מ"מ הוא ברשות המלוה ואיך יהי' שביעית משמטו ואולם לא הבי' הרדב"ז בכל תשובתו הנ"ל דברי מהר"ם הנ"ל וכמדומה שהיה אז בהעלם עין ממנו וא"כ כללא הוא כל שלא ראה האחרון דבר פוסק קדמון הלכה כקדמון. אבל להיות שהוא להליץ בעד מנהג ישראל שרוב הלואה שלהם איש באחיו בעיסקא אמרתי לצדד ונראי' דברי הרדב"ז אף שאינו כדאי לחלוק על מהר"ם כי מהר"ם גופי' כ' מה בכך דהמקבל אינו רשאי לכלותו מ"מ הרי הוא כראובן שמלוה לשמעון על משכון ואפי' נטלו ראובן וחזרו ויחדו אצלו שיהיה ממושכן לו עבור מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיש לי' ומחוסר גוביינא עכ"ל ואני בעניי לא הבנתי תלי תניא בדלא תני' כי לזה יש מקום עיון למה יהיה שביעי' משמטתו הלא המשכון ברשותו בכל מקום והא אמרינן בהמקבל במשכון שלא בשעת הלואתו והחזירו מ"מ אין נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו והטעם משום דב"ח קונה משכון. ואי דשם איירי שלא בשעת הלואתו דב"ח קונה הא בשעת הלואתו לא. הא רמב"ן ויתר פוסקים ס"ל דאף בשעת הלואה קונה משכון וכמש"ל בסי' ע"ב ועיין מ"ש שם ואם כן מבואר דבזה אין שביעית משמטתו. ועוד הא מבואר לקמן בסי' ע"ב להדי' בשיטת ר"י המלוה על משכון דהוי ש"ש אף דהחזירו ללוה בפקדון ונגנב ונאבד דמ"מ הלוה פטור דה"ל ש"ח והמלוה חייב דהוי ש"ש הרי אף דהוא ביד הלוה הרי הוא ברשות המלוה כאילו הפקידו ביד אחר וא"כ למה יהיה שביעית משמטתו לענין שומרים אתה מעמידו ברשותו דהוי כפקדון ביד הלוה מיד המלוה ולענין שביעית אתה מוציאו מרשותו ואם הוא פקדון ביד הלוה איך ישמט. ולכן ברור לענ"ד דמהר"ם ס"ל כשיטת רבינו ברוך הובא בהגהת מרדכי האחרונים לב"מ דחולק אהך דינא של ר"י הנ"ל דאם המלוה מפקיד המשכון ביד הלוה דאין המלוה חייב כלל באחריותו וכ' דאפי' מטלטלין אצל בניו נעשה דהא דאמרינן בהמקבל דאין נעשה מטלטלין אצל בניו היינו במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה נעשה מטלטלין אצל בניו ע"ש שהאריך ובשיטה זו יפה כ' מהר"ם דאם החזיר המשכון דשביעי' משמט דהא מטלטלין נעשה והרי הוא לגמרי מוחזר אבל לפי דקי"ל לקמן בסי' ע"ב ס"ג כר"י ולא כרבינו ברוך ש"מ דברשות מלוה קאי ולא נעשה מטלטלין א"כ אף אין שביעית משמטתו וזה ברור. ואפילו רבינו ברוך דטרח לומר בשהחזיר המשכון הוי מטלטלין אצל בניו ש"מ דמודה כשאינו נעשה מטלטלין דברשותו דמלוה קאי וכאן בעיסקא מבואר בגמרא דהוי בחזקת נותן לענין שלא יעשה מטלטלין ולכן נראה דאפי' ר"ב מודה. וא"כ כשל עוזר ונפל עזור דמהר"ם כל חילו לדמות הך עיסקא ללוה על המשכון והחזירו ללוה וכיון דגם שם אין שביעי' משמטתו אף בזו הדין כן דמ"ש וכמ"ש מהר"ם לדמותו להדדי ואם אין נעשה מטלטלין למה ישמטנו שביעית ולכן יש לרדב"ז מקום על מי שיסמוך וזהו להליץ בעד אחינו בני ישראל שרוב עסקיהם בעסקא. ועל הש"ע צ"ע כי נגרר אחרי דברי מהר"ם וברור דס"ל כרבינו ברוך וכנ"ל וא"כ איהו דפסק לקמן בסי' ע"ב ס"ג דלא כרבינו ברוך לא ה"ל לסתום כמהר"ם וצ"ע. ועיין לקמן ס"ק כ"ה הבאתי לדברי מהר"ם ראיה מרמב"ן ע"ש:
ז כל דבר ששביעית משמט וכו' הרא"ש בפ' השולח העתיק התוספתא וזה דבר השמיטה דבר ששביעי' משמט משמט שבועתו ודבר שאין שביעית משמטו אף שבועה אינו משמט וכ' הכה"ג קושי' בשם מהרי"ט דהקשה דלמה לו להרא"ש להביא תוספתא הלא משנה שלימה היא ושביעית משמטת השבועה וע"ש בכה"ג שתי' בדוחק ולא הבנתי קו' שלו דהרא"ש להורות נתן כדעת הפוסקים דוקא שבועת מלוה משמטת ונא שבועת שומרין ולכך הביא התוספתא דבר ששביעית משמטתו דהיינו מלוה אף שבועה שעליו משמט אבל דבר שאין שביעית משמט דהיינו פקדון ביד אחר אף שבועה שעליו דהיינו שבועת שומרין אינו משמט וטובא קמ"ל מהך תוספתא מה דלא נאמר כלל במשנה כי שם נאמר סתם שביעית משמט השבועה ולק"מ ופשוט:
ח ונשבע לשלם וכו' כתב הסמ"ע ה"ה דאם חייל זמן פרעון בשנה ששית בשמיטה והנשבע נשבע שעכ"פ לא יאוחר זמן תשלומין עד ב' ג' שנים אח"כ ובין כך חל בנתיים שמיטה ג"כ פטור משבועה. ויש להבין כיון דידע זה דיש בנתיים שמיטה ומ"מ נשבע לפרוע הרי לא שייך דהוי אפקעת' דמלכא דכיון דידע דשמיטה בתוכו ופטור ומ"מ נשבע לפרוע וצ"ל דשבועה היה דחשב דבלי ספק יעשה מלוה פרוזבול וא"כ יתחייב בתשלומין ולכך נשבע על הזמן אבל אלו ידע דלא יעשה פרוזבול ויתעצל בו ויהיה חובו נפקע לא היה מתחייב בשבועה וצ"ע כי הן דברים המסורים ללב ונאמר ויראת:
ט וכפר ונשבע לו. ברמב"ם פ"ט מהל' שמיטה נשמט ונשבע לו רק סתם וכפר ואחר שביעית הודה חייב וטען הראב"ד עליו הא משנה שביעית משמט שבועה הא בממון עומד בכפירתו בשמיטה וא"כ אם יודה יתחייב ממון ואף שבועה יצטרך ודוחק לומר דגזירת הכתוב הוא אף שאם יודה ישלם מ"מ אין עליו שבועה כי שביעי' הפקיע אותו וכמ"ש הבעה"ת ולכך פי' הוא הא דאמרינן בירושלמי מלוה ונעשי' כפרנות דאין משמט היינו בנשבע כבר קודם שמיטה וכך הם דברי הטור ומחבר. והב"י כתב לישב דברי רמב"ם דלכך משמט שבועה דמה בכך דמתחייב בממון שכפר מ"מ בהך ממון שהודה שביעית משמט וא"כ תו ליכא מ"מ רק כופר בכל ואין כאן שבועה וכ"כ הב"ח והד"מ כ' דהוא תי' קלוש. ולכאורה דבריו תמוהים איך כתב כך במה שהר"ן כתב להדיא כן ודעתו מסכי' כן להלכה ודבריו נכונים אמנם באמת יפה טען דודאי במשנה יפה פי' הר"ן דלכך משמט שבועה דלית כאן הודאה במקצת ולא קשה תינח שבועת מ"מ שבועה להכחיש העד דהוא בכופר הכל למה יפטר די"ל דהמשנה נשני' בשבוע' דייני' דמיירי הכל מן מ"מ ומן שבועה להכחיש העד לא מיירי שם כלל בהך פרקין וכמ"ש בכמה דוכתין. אבל על הרמב"ם קשה לא זו איך כתב סתם ושביעי' משמטת שבועה דהא איכא הך שבועה דע"א אף גם לדידן הא איכא היסת בכופר בכל וא"כ מה בכך דליכא כאן הודאה במקצת והרי הוא כופר בכל הא אף בכופר בכל חייב שבועה ואיך כ' הרמב"ם דשביעית משמטת שבועה הא היסת בעי. וצ"ע על הב"י איך לא הרגיש בזה ויפה כתב הרמ"א דהוא תי' קלוש. אמנם גם תי' ד"מ דבאמת מיירי הרמב"ם בנשבע לו דחוק דא"כ הא זה העיקר תלוי בו דאם נשבע תו לא מצי למתבע משא"כ בלי נשבע ואיך השמיט הרמב"ם העיקר ולכן נראה בפשוט דגם הרמב"ם ס"ל כל כמה דלא נשבע הרי זה בכלל לא יגוש ולכך שביעי' משמט שבועה והטעם דאף דאין יכול לתבוע בממון דהא כופר מ"מ יכול לנגוש שיעשה שבועה בב"ד או ישבע או ישלם א"כ הרי כאן נגישה וכמ"ש הרא"ש בכמה דוכתין שבועה היינו ממון דאם אינו נשבע צריך לשלם והרי זה בכלל לא יגוש ולכן שבועה משמט אבל בכופר במקום דא"צ שבועה כגון קודם ר"נ בכופר בכל ועכשיו דע"א מסייעו או דאין עליו טענת ברי או דפטרו משבועה א"כ אין כאן נגישה כלל דממון כפר ושבועה ליכא ולכך לא שייך לא יגוש ולאחר שביעי' כשהודה חייב לשלם וא"ש ובזו האופן מיירי ירושלמי מלוה ונעשה כפרנות דאין שביעי' משמט וגם הרמב"ם מיירי בכה"ג ולכך לא הזכיר משבועה כלל רק סתם כפר ומיירי באופן דליכא שבועה וזה ברור ונכון לדינא בלי פקפוק:
י ואפילו בשביעית תנאו קיים הלח"מ בהל' מכירה הקשה מ"ש זה מע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דמ"מ יש בו אונאה כדלקמן סי' רכ"ז ולמה בשביעי' תנאו קיים ואי דשם הטעם דלא ידע דמחיל הא גם בשביעי' לא ידע דאולי לא יעבור שביעי' ויפרע מקודם וכ' דוחק דהואיל דידע דשביעי' בתורה ואם יגיע שביעי' יהי' נשמט ידע ומחיל קרינן ביה ותמה הגי"ת וכן הכה"ג דזה פשוט דה"ל ידע ומחיל ונראה דהלח"מ נמשך אחרי דברי תוס' בכתובות דף פ"ד ע"א ד"ה וסבר וכו' דירושת אשתו ה"ל לא ידע ומחיל דאולי לא יגיע לכלל ירושה שתמות בחייו וא"כ יפה כתב הלח"מ אף זו ה"ל ספק אולי לא יבא לכלל זה שתשמטנו בשביעי' כי יפרע מקודם אבל באמת רוב מחברים תמהו ע"ז ולא ס"ל כתי' התוס' והתוס' גופי' בב"מ כתבו תי' אחרים ועיין ברמב"ן בס' המלחמות ור"נ לכתובות והרא"ה והריטב"א דס"ל דה"ל ידע ומחיל הואיל ידע שיש כאן כלל ירושה אף דלא ידע דיגיע לו כנ"ל וא"כ אף שביעי' ה"ל ידע ומחיל: וא"כ דין זה במחלוקת שנוי אבל אי קשי' הא קשי' מש"ל בריש סימן דמה בכך דידע ומחיל זהו לר"י דס"ל תנאי שבממון תנאו קיים אבל ודאי לר"מ דס"ל תנאו בטל אף בזו בטל א"כ לפי דפסקו כל הפוסקים דכתיבה דרבנן ומ"מ פסקו בא"ע סי' ס"ו דהתנה בכתובה אין תנאי מועיל ש"מ דס"ל דחכמים עשו חיזוק בשל דבריהם יותר מבשל תורה ובשל דרבנן אפילו בדבר שבממון תנאו בטל א"כ שביעי' דה"ל דרבנן א"כ הא אפילו דבר שבממון לא מהני תנאי ושמואל דס"ל ע"מ שלא ישמט חוב תנאו קיים או דלא ס"ל זה או דמיירי בשביעי' של תורה. ואמת המ"מ בהל' אישות פי"ב כתב בדעת הרמב"ם דס"ל תנאי לפחות כתובה לא מהני אע"ג דכתובה דרבנן דס"ל לרמב"ם דעשו רבנן חיזוק לדבריהם כשל תורה. ונתקשה בו הרב בית שמואל הא בתורה גופי' קימ"ל כר"י כל תנאי שבממון קיים וא"כ מה מהני דעשו כשל תורה ולכאורה הוא דבר שצ"ע ונראה דס"ל להמ"מ בדעת הרמב"ם דאשה ביושבת תחת בעלה או אפילו בסוף ביאה אין בידה למחול כלל כתובתה דאין לה יד למחול לבעלה ולא מטעם מתנה עמש"ב וכ"כ ב"ש בסי' ס"ו בא"ע ע"ש רק דהא במוחל אבל במתנה ואמר ע"מ כך אני כונסך שתפחות כתובתך א"כ ה"א אין זה דומה למוחל דמוחל לא הסכימו חכמים להפקיע כח ותקנת חכמים דאל"כ כל אשה דעתה קרובה לבעלה ותמחול לו ופקע תקנת חכמים אבל במתנה ואדעתה דהכי כונסה ולולי כך לא כנסה ה"א דמועיל וז"ש בגמ' כל הפוחת אפילו בתנאי משמע דמוחל ודאי דנכון דאין מועיל אבל למה לא יועיל בתנאי ולזה אומרים דעשו חיזוק לדרבנן כשל תורה ותנאו בטל וא"כ לא קשה הא אף בתורה בממון תנאו קיים ז"א דלכך בממון תנאי קיים דדל תנאי מהכא הא ה"ל מחילה והרי יכול למחול ולומר הריני כאלו התקבלתי אבל בכתובה דמחילה לא מהני רק מכח תנאי נימא דהוא עדיף ממחילה וע"ז שפיר אמרינן דתנאי אינו מועיל לבטל ד"ת רק בממון דמהני הוא מתורת מחילה ובשלא מהני מחילה אף תנאי לא מהני ולק"מ ודברי המ"מ מדויקי' ונכוני' בהבנת דברי רמב"ם שם ולשיטתו לק"מ דא"כ בשמיטה דאף בשמיטה דאורייתא מהני תנאי היותו דבר שבממון אף בדרבנן מהני אך לפי דעת רוב המחברים דסבירא להו מחילה בכתובה מהני ותנאי לא מהני צ"ל מטעם שכ' הר"נ דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וצ"ל לשיטתם הא דקי"ל דאין הלכה כרשב"ג ויכול להתנות שלא ירש את אשתו במתנה ועודה ארוסה דס"ל ירושת בעל תורה אם כן קו' הנ"ל במ"ע בכל אופן וליישבו צ"ל בשני אופנים או דס"ל כמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר וכו' דכי עבדו רבנן חיזוק לדבריהם יותר משל תורה במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיח כגון פירות לא עבדו רבנן חיזוק וע"ש במהרש"א דסבירא ליה ירושת נ"מ גם כן ל"ש ואם כן יש לומר הך שלא תשמטנו בשביעי' הך תנאי ל"ש דהא יוכל לעשות פרוזבול ומה לו להתנות ואדרבא כאן נראה יותר דלמה להו לחכמים לעשות חיזוק כדי שלא יפקיע תקנתם בזו בלאו הכי לא יפקיע תקנתם דהא יוכל לעשות פרוזבול ולכך אמרו דנאמן פרוזבול היה ליה ונאבד דלא שבקי היתרא וכו' ואם כן מהכ"ת יפקיע כח תקנת חכמים ולא עשו חיזוק והרי זה כהנ"ל דלא שכיח ובזה יש ליישב קושי' הריטב"א שהביא בב"ה למה הצריכו לתקן פרוזבול ואי שהיו נמנעים מללות זה לזה היו יכולים להתנות וע"ש בתי' שכולם אין מספקי' ליישב במה שאמרו נמנעו להלות זה לזה דלמה היו נמנעים הא היו יכולין לעשות כהנ"ל ולפמ"ש ניחא דבשלמא עכשיו דתיקן הלל פרוזבול אם כן לא שייך עשו חכמים חיזוק יותר משל תורה ומהני תנאי כמ"ש דאין כאן חשש דיפקיע תקנתם דל"ש דהרי יש פרוזבול משא"כ אלו לא תקנו וסמכו ע"ת הנ"ל לא היה מועיל דהוי שכיח דכל מלוה היה מתנה כן ועשו חכמים חיזוק ודוק: אי באופן אחר י"ל ובזו יתיישב ג"כ מה שקשה איך קימ"ל במתנה שלא ירשנה דתנאי קיים דקימ"ל כר"י בדבר שבממון תנאו קיים דהא רב אמר בכתובות דף פ"ג דהלכה כרשב"ג ולא מטעמיה דלא מהני תנאי ולרבא דסבירא ליה בפ' הזהב דרב סבירא ליה כר' יהודא ומ"מ באונאה לא מהני תנאי דלא ידע דמחיל אם כן ע"כ סבירא ליה לרבא הא דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה משום דסבירא ליה ירושה דרבנן ועשו חיזוק יותר משל תורה ואפי' בממון לא מהני תנאי ואם כן לפי דפסק הרי"ף וכל הפוסקים כרבא דבאונאה לא מהני תנאי אף דהוי דבר שבממון והיינו משום דלא ידע דמחיל א"כ צ"ל דסבירא ליה לרב או דהך דירושה ה"ל דלא ידע דלמחול כמ"ש תו' וכמש"ל או דסבירא ליה כס"ד בגמ' דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ ה"ל לפסוק כוותיה ולמה פסקו דלא כרב כיון דאין מ"ד דחולק ואי דסבירא ליה כר"י דבר שבממון תנאו קיים הא בזה מודה רב דסבירא ליה כר"י ומ"מ סבירא ליה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכבר עמד קצת בזה הרמב"ן במלחמות בפרק הכותב אלא דתי' שלו לא נודע ע"ש ולכן נראה דסבירא ליה דודאי אף דחכמים עשו חיזוק בשל דרבנן יותר משל תורה מכל מקום לא עשו יותר מה דהוא לר"מ בשל תורה דלא סבירא ליה בממון תנאי קיים אבל מה דהוא לר' מאיר בשל תורה תנאו קיים ודאי דאף בדרבנן תנאי קיים ולכן בכתובה קשה לכאורה הא לר"מ מי יימר דעקר דילמא תמות בחיי בעל רק י"ל כיון דמוכרת כתובתה בטובת הנאה הלא בפוחתת כתוב' דמיה למכור בטובת הנאה מעוטין דאין דומה דמוכרת כתוב' בר' או בק'. אם כן וודאי תיכף עקר דהא אין יכולת למכור כתוב' בטובת הנאה כ"כ כמו אלו כתוב' מאתים. ובהכי ניחא הא דאמרי' שם בכתובות דף נ"ו ע"ב דלכך לר"מ לא מהני תנאי בכתוב' דסבירא ליה כתוב' דאורייתא: וקשה מה בכך הא מי יימר דעקר ואם כן קשי' לשמואל דסבירא ליה בכה"ג אף ר"מ מודה דתנאי קיים ולפמ"ש ניחא דזהו ודאי עקר. ואם כן בירושה בזה תלי' אם יכול למכור עכשיו מה שיהי' יורש מאשתו ודאי עקר דאם לא התנה היה יכול למכור בטובת הנאה משא"כ בהתנה אבל אם אין יכול למכור לית כאן ודאי עקר. ואם כן א"ש לרבא דס"ל בהזהב דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה וכס"ד דגמ' שם בכתובות ול"ק הא אף בשל תורה אפי' לר"מ תנאו קיים דמי יימר דעקר ז"א רב לשיטתו דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלב"ל כדאמרי' ביבמות דף צ"ב ואם כן הרי יכול למכור מה שירש מאשתו והרי ודאי עקר אבל אנן דקימ"ל אין אדם מקנה דשלב"ל אם כן בלא"ה אין יכול למכור ולא וודאי עקר ואם כן תנאו קיים דלא אלים דרבנן לר' יהודא משל תורה לר"מ וא"ש ואם כן גם משמיטה ל"ק דמה בכך דהוי דרבנן דהא אפי' הוי של תורה הא לא ודאי עקר כמש"ל דאולי יפרע קודם שמיטה ואין כאן עקירה ודאי ובהכי ניחא מ"ש הטור והרא"ש בהתנה ע"מ שלא ישמט שביעית דה"ל מתנה עמ"ש בתור' ולכאורה קשה מה בכך הא בממון תנאו קיים ולפמ"ש ניחא דכאן וודאי עקר כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ג ועיין תשובת מהרא"ש סי' ס"ד דבכה"ג מקרי ודאי עקר אם כן פשיטא דא"י להתנות ולא מהני בדבר שבממון כמ"ש ודוק ובו מיושב קו' רבות בדוכתי טובא. ועיין ריטב"א לב"מ דכתב הך סברא דלכך מקרי כתובה ידע דמחיל דהא נפחת דמי' במוכרת כתובתה בטובת הנאה ע"ש. והוא הדבר שכתבתי לעיל ודוק:
יא לעשר שנים וכו' בגמ' יש ב' לשונות אי משמט או לא והאריכו בו המחברים למה פסקו כהך לישנא ע"ש גי"ת וכה"ג ונראה דיש קצת ראי' לזה מהא דאמרי' כתובות דף ק"י תרגמא כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש ופריך הגמ' אלא ראשון לחמש ושני לעשר אי דמטי זימנ' מ"ט דרבנן וכו' וקשה מה קו' דילמא אף דזה היה יכול לגבות מעותיו בכוונה הלוה ממנו כי פן ואולי ישכח לעשות פרוזבול ויהיה חובו נשמט ולא יצטרך לשלם כלום ועכצ"ל ביו"ד שנים אין שביעית משמט וסתמא דגמ' מסייע להך לישנא:
יב דהשתא לא קרינן וכו' כתב הרמב"ם התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטתו וכ' הכ"מ דהוא ירושלמי ור"י קורקוס נתן טעם דהואיל דלצאת י"ש חייב לפרוע וכן אי תפס מהני הוא בגדר לא יגוש וגרע מהלוהו ליו"ד שנים ע"ש. ומדבריו משמע דכוונת הרמב"ם דהתנאי היה שלא יתבענו לעולם ולכך כתב דלצאת י"ש חייב. וכן אי תפס ולא כן משמע בירושלמי דבירושלמי מקשה אהא מהשוחט פרה וחלקה בר"ה ושם א"י לתבוע רק בשביעי' אבל אחר כך יכול לתבוע וכ"כ בעה"ת שער מ"ה ח"א דין ח' הגי' ברמב"ם שאם התנה עמו שלא יתבענו בשביעית שביעית משמט הרי דהתנאי היה רק שלא יתבענו בשביעית ולא שלא יתבענו לעולם ואם כן אין הטעם משום דחייב לצאת י"ש. דהא לאחר שביעית יפרע לו בהכרח רק צ"ל טעם אחר דאף דלא ניתן לתבוע מכל מקום אי תפיס לא מפקינן מיני' הרי הוא בכלל לא יגוש וצ"ל תפיס בעדים ולתפיס' שלא בעדים לא חיישי' דאל"כ במלוה ונעשה כפרני' קודם שמיטה למה אין משמט הא בדתפיס שלא בעדים לא מפקי' מיני'. ונראה דמשום זה כ' בעה"ת שם דלא בריר ליה אבל באם התנה שלא יכול לתבוע לעולם אפשר לכ"ע לא הוי בגדר החוב ואין שייך בו השמטה ודוק:
יג מה שכנגד המשכון ואין להקשות לשיטה זו הא דאמרי' במכות דף ג' ע"ב בהך משנה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין מכאן ועד יו"ד שנים ופריך הגמ' כולי בעי שלומי למ"ד דהלוהו ליו"ד שנים שביעית משמטת ומשני הב"ע במלוה על משכון ובמוסר שטרותיו לב"ד וקשה אם המשכון ביד המלוה אם כן מה הפסידו עדים דאמרו מכאן ועד למ"ד יו' הא כיון דהמלוה טוען עד ל' יום ולא יותר הא נאמן בכדי דמיו על המשכון ודוחק לומר דיש כאן עדי משכון ועדי ראה דא"כ יאמרו עדי משכון על זמן מה השכינו. בשלמא על הך מוסר שטרותיו לב"ד ג"ק נחזי מה זמן כתוב בשטרא ואי דכתוב סתם אם כן לא הפסידו עדים דבלא"ה היה יכול המלוה לתבוע כל עת מעותיו בשטרא (ואפשר דמזה הטעם פי' רש"י פרוזבול ולא פי' כפירוש התוס' דקשי' ליה כנ"ל ולכך פי' פרוזבול ואם כן על מלוה ע"פ חל ואיירי במלוה ע"פ) די"ל דשטר אינו מקוים רק על פי הלוה שמודה בשטר שכתבו ונאמן במגו דהיה הלואה על יו"ד שנים ועדים מעידים דהחוב ההוא היה על למ"ד יום או דנתן לו ללוה בשטר נאמנות כשיאמר דפרע ואם כן נאמן במגו דהוא על זמן יו"ד שנים וכשעדים מעידים ה"ל מגו במקום עדים אבל בהך דמשכון קשי' ואם אמרי' דמיירי דלקח ממנו משכון והחזירו ללוה ומ"מ אינו משמט לק"מ אבל לפמש"ל ס"ק וי"ו בדעת מהר"ם דסבירא ליה בכה"ג באמת משמט קשי' בשלמא להך דעה דאפי' יותר מכדי דמי משכון אינו משמט לק"מ דלקח ממנו מחט במנה בהלואה ואם כן נאמן לוה לומר דהיה על יו"ד שנים דל"ל מגו דלקוח דהא אינו שוה יותר מכדי פרוטה ומ"מ אינו משמט אבל לדיעה קמייתא קשה. די"ל דהך קושי' לשמואל דאמר לחד לישנא הלוהו ליו"ד שנים משמט ושמואל וודאי סבירא ליה כדיעה בתרייתא דשמואל סבירא ליה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ודיעה קמייתא דסבירא ליה דאינו משמט רק כנגד מעותיו משום דסבירא ליה דלא קי"ל הלכה כשמואל אבל שמואל ודאי דסבירא ליה אפי' במחט בעלמא אינו משמט ולק"מ. ומה שהקשה הגי"ת דכיון דקי"ל ערבון כנגד כולו קונה כר"י אם כן אף כנגד כולו לא יהיה משמט כמשמעות הגמ' ב"מ דף מ"ט לק"מ דודאי להיפוך מדמינן אם משמט כנגד כולו מכ"ש דקונה ערבון כנגד כולו אבל אם ערבון קונה כנגד כולו לא מחויב לומר דאינו משמט כנגד כולו דבשלמא ערבון נתנו לחלוטין בתורת קנין משא"כ משכון דלא נתנו רק למשכון וזכרון דברים בעלמא ועיין בא"ז לב"מ והדבר מבואר שם:
יד ויש מי שאומר וכו' המחבר סתם ואולם היה לו לפרש דהך דיעה הוא הרא"ש דפוסק כשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואמרי' לשמואל אף כנגד כולו אינו משמט ואולם לקמן בסי' ע"ב מבואר בדעת התו' והרא"ש אפילו לשמואל לא אמרי' אבד אלפי זוזי רק בדפי ואומר אע"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו אבל בסתם לא ואם כן ה"ה לענין שמיטה דכ"כ התו' שבועות דף מ"ג ע"ב ד"ה מתני' דהא דאר"י ערבון כנגד כולו ומדמינן אותו להך דאינו משמט כנגד כולו ומוקמי' ליה כשמואל צ"ל דאיירי נמי בדפירש ע"ש ואם כן איך סתם פה המחבר. ועוד קשה הא דאמרי' בהשולח דלכך מלוה על משכון אינו משמט דקני מדר' יצחק וקשה הא ודאי דר"י לא איירי אלא כנגד דמי שויו כנודע ואם כן למה לא ישמט יותר ואי דבלא"ה שורת הדין דלא ישמט היותר כדשמואל אבד קתא וכו' אם כן ל"ל כלל הך דר' יצחק וצ"ל בדוחק דבשביעי' שאני הואיל ויש בו בגוף משכון קנין בזכר בעלמא עילה מצאו חכמים לומר דאינו משמט הואיל ואלו פי' היה תופס המשכון כנגד כולו אם כן אף בדלא פי' אינו משמט כמו שאמרו בקרקע כל שהוא כותבין פרוזבול הואיל ויש מציאות כמעשה דקטיני דאביי אם כן לעולם כותבין פרוזבול אם כן אף זהו כמוהו הואיל בדפי' יש לו להפסיד כל חובו ויש לו קנין במשכון אם כן ראוי שהוא בכלל לא יגוש ואינו משמט כלל ושפיר יליף לי' לגמרא דבשלמא אי איתא לדשמואל בפי' לענין אחריות וכמו כן לענין ערבון אמרי' בשמיטה דאינו משמט אפי' בדלא פי' דהקילו בו חכמים משא"כ אי אף בפי' לא מהני שמיטה ודאי דמשמט והכי דייקא לישנא תוס' בשבועות דכתבו דלפי' ר"ח צ"ל הך דערבון איירי בדפירש והשמיטו הך דשמיטה דהוא העיקר והך דערבון נלמוד מהך דשמיטה כמבואר בתוס' דגמ' מדמי ערבון לשמיטה ושמיטה לדשמואל והנ"ל הך דשמיטה איירי בדפי' אלא צ"ל דשמיט' שאני דהקילו בה חכמים ולכך לא כתבו רק למלת' דערבון. וצ"ע כי לא מצאתיו למחברים מבואר בשום דוכתי. אבל נראה לכ"ע אם נאנס המשכון דיכול לתבוע משארי נכסי לוה דהא להך מ"ד יכול לתבוע הנשאר מנכסי לוה וש"מ דמשכון מועיל שלא ישמט שביעית ומכל מקום גובה מנכסי לוה ואם כן ה"ה כנגד משכון לכ"ע אם נאנס לאחר שביעי'. וכתב הגי"ת בדף ר"ו ע"ב דאי חייב לו ותפס מן הלוה מטלטלין אע"פ שלא נתנו לו בתורת משכון מכל מקום כיון דתפס ואין צריך להחזיר לו עד שישלם מעות לא הוי בכלל לא יגוש ואין שביעי' משמטתו ותמיהני עליו הא בגמ' לא קאי הך סברא דטעמא משום דתפיס דפריך בפ' השולח אלא מעתה הלוהו וכו' אלא דקני מדר' יצחק משמע בלא מסרו לידו דמלוה בתורת משכון אע"פ דתפיס כיון דלא שייך בי' דר"י לא קנה וכ"כ התוס' שם בד"ה אלא וכו' מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו והיינו כמ"ש מהרש"א דיש לו משכון על חוב אחר ויש במשכון עודף לתפוס בו בשביל חוב זה ולכן אין מקום לדבריו כלל:
טו הקפת חנות וכו' כתב הסמ"ע בשם ב"י לחלק כשהחנוני מקיף דרכו שלא לתבוע אלא בסוף שנה ושנתיים עד שיצטרף אחת לאחת לחשבון מרובה ולכך אינו משמט אבל המוכר אוכלין ופירות בפ"א לא מיקרי הקפות חנות ונרא' דלא לחנם השמיטו הב"י בש"ע דטרח רק בזה התי' ליישב ברמב"ם דלא תקשה מהך דהקפת חנות על הך דשוחט פרה וחלקה בר"ה דאם חודש מעובר דמשמט. אבל באמת לדינא אין לו שורש דמהכ"ת נחלק בסברא אתלמוד ירושלמי במקום שאין לנו ראי' ברורה מתלמוד בבלי שחולק דהא בירושלמי פריך אהך דשוחט הפרה דהא ה"ל הקפת חנות ותי' ר' יהודא היא דסבירא ליה אף הקפת חנות משמט הרי דלא סבירא ליה לחלק כנ"ל. ואף דגם במרדכי פ' כ"ה כתב ג"כ לתרץ הך קו' דשוחט הפרה ומתרץ דמיירי בזקפו במלוה מכל מקום אינו חולק אדינו של ירושלמי דפשיט' בזקפו במלוה משמט רק דחיקא ליה לירושלמי לוקמי בכה"ג ואין כאן מחלוקת בדין. אבל לדעת הב"י הרי ירושלמי חולק אדין אם כן סבירא ליה מסברא דין נגד ירושלמי מה דלא מצינו ראי' ברורה ומכרעת בתלמודא דידן להיפוך. ובאמת היה מקום ליישב הך קו' מהשוחט פרה בד"א דודאי מה שדרך להקיף בימי חול אם כן אין שביעי' משמטתו דאין דרך לנגושו תיכף משא"כ מה שאין דרך כלל להקיף בימי חול ואין נמכר רק בדמים רק במוכר בשבת א"א ליתן דמים הוצרך להקיף אבל תיכף כשיגיע זמן ראוי לפרעון יתבעו אם כן אין זה בכלל הקפות חנות ולזה נוטים הדברים בפי' המשנה לרמב"ם וכ"כ הכ"מ קצת אלא דלא ביאר להדיא כמ"ש דאיירי דבימי חול אין דרכו להקיף כלל אך זהו סותר לדברי ירושלמי דאמר ר' יהודא היא והג"ת ביקש לומר דמתחיל' משני ר"א ר"י הוא ואחר כך פריך והא אין ראוי לתבוע בי"ט ומשני כיון שראוי להאמינו כמו ראוי לתבוע וליתן לו מעות וכיון שלא נתן לו מעות נעשה ראשונה מלוה ומשמטת ופי' הוא שכוונת הדברים כמ"ש דראוי לתובעו רק מחמת איסור י"ט א"א לתבעו ומכל מקום ראוי לתובעו מקרי. וא"כ אף קו' ראשונה מיושב דלא דמי להקפות חנות. ואין דבריו ברורים חדא דמה ענין זה ראוי להאמינו ולתבעו להך דהקפת חנות דשם תי' אחר יש דאין רצונו להקיף רק בי"ט הוצרך להקיף ומה ענין זה דראוי לתובעו וכי אין הקפת חנות ג"כ ראוי לתבעו ועיקר חילוק חסר. וגם נראה שלא היה לג"ת הגי' וכיון שלא נתן מעו' נעשי' ראשונה מלוה רק סתם נעשית מלוה דלגי' דידן בכל הספרים נעשי' ראשונה מלוה והיינו כר"י דסבירא ליה הראשון ראשון משמט ולכך קאמר נעשית ראשונה מלוה. ולכן נרא' בישוב דברי הרמב"ם כתי' הראשון ול"ק הא סותר דברי הירושלמי די"ל כי יש לחלק בהנ"ל היינו כמ"ד המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו והקפת חנות כתב הב"י להדיא הואיל ומקיפו לשנים מרובים ה"ל כמלוהו עד אחר שביעית דלדעת רוב פוסקים אינו משמט הא לחד לישנא דהלוהו ליו"ד שנים שביעית משמט אין טעם זה מספיק וע"כ צ"ל דלכך הקפת חנות אינו משמט הואיל ולא חייב מכח מעות כמ"ש תוס' בפ' אעפ"י בריש הפרק ואם כן עדיין קשה מהך דהשוחט הפרה כמ"ש הר"ן שם. וצ"ל ר' יהודא היא והנה בירושלמי שם קאמר המלוה את חבירו שלא תשמטנו שביעי' שביעית משמטתו ופריך מהא דתנן אומדים בין נותנים מכאן ועד שלשי' יום ובין מכאן ועד עשר שנים וכי יש עשר שנים בלא שמיטה תפתר ח"א במלוה על המשכון וח"א בכותב פרוזבול הרי דסבירא ליה מלוה לעשר שנים משמט כלישנא קמא דגמרא דמכות ולכך הוצרך הירושלמי לומר דהא מני ר"י הוא אבל לפי דקי"ל כהך לישנא דמלוה לעשר שנים אין משמט שפיר י"ל חילוק של הב"י ודוק. אך לדינא לא נראה כן מדברי התוס' והר"ן והר"ש וראב"ד שם בפ' אע"פ וכ"כ המרדכי ומה"ט השמיטו כל מחברים הך דשוחט הפרה ואי דאינו במציאות לדידן דיהיה אלול מעובר מכל מקום ה"ל להעתיק גוף הדין דמוכר בשר פרה דמשמט אלא ע"כ דסבירא ליה דהוי כמו הקפת חנות וברור דאין משמט:
טז משעה שקבע לו זמן וכו' הכה"ג הקשה דרש"י בפ' א"נ וכן הנ"י ור"ן בפ' מי שהיה נשוי פי' זקף במלוה פי' כתב שטר אני חייב לפלוני כך. ונראה דהרא"ש דמפרש זקוף במנוה גבי שביעית דקבע זמן פרעון מלבד די"ל זקיפה האמור בשמיטה אינו כשאר זקיפה דהא על כתובה אמרי' דמשעה שתזקוף משמטה ושם ל"ל כתיבה דהרי כתוב ועומד הוא מתחילת כתובה. וגם במשנה לא נאמר הלשון זקפו במלוה רק סתם הקפות חנות אינו משמט ואם עשהו מלוה משמט ע"ש אף גם משום דקשי' הך דשוחט הפרה ודחיק' לי' דר"י הוא ומישבו דאיירי דזקפו במלוה או לפרוע בי"ט בפירות או בשאר אוכלין או דקבע זמן לפרעון כשיהיה אפשר לפרוע ואם כן כשאגלאי מילת' דחול היה אף לענין זמן פרעון היה חל תיכף (וזהו נראה הפי' בירושלמי דפריך וכי ראוי לתבעו בר"ה ומשני כיון שהוא ראוי להאמינו ראוי לתבוע וכיון שהוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשה ראשונה מלוה והיינו כיון דמשום שמחת י"ט התירו חכמים להאמינו אף דהלואה והקפה בי"ט אסור אף ראוי לתבוע בפרעון פירות לצורך הרגל אף דפרעון בי"ט אסור מכל מקום כמו שהתירו הלואה לצורך י"ט כן התירו הפרעון ועיין א"ח סי' ש"ז ואם כן דראוי ליתן לו מעות ומעות ל"ד רק דמי שויו של בשר פרה ולא נתן ה"ל מלוה ונשמט דיש בו לא יגוש. או כיון שראוי להאמינו כלומר דהשתא אגלאי מילת' דחול הוי והיה ראוי לעשות בו הלואה גמור' אף לענין תביעה אמרי' כן דנעשה כאלו בחול היה וא"ש ידוק והמפרש לס' זרעי' לא פי' בו כראוי) ואם כן די"ל דמיירי בזקוף ע"כ צ"ל דזקוף פי' דקבע זמן דל"ל דכתוב דכתיבה בי"ט מי שרי ולכך הוצרך לומר זקיפה פי' קבע זמן לפרעון. ובזה י"ל דגם הרמב"ם מפרש כן והיה לו הוכח' משבת פרק השואל דפרכינן למ"ד הלואת י"ט לא ניתן לתבוע למה אם בהך דשוחט הפרה אם חודש מעובר משמט וקשה לפי גי' הכ"מ ור"י קורקוס שכתבתי לעיל בס"ק י"ב דאם התנה שלא יתבענו כלל מכל מקום שביעי' משמט ונתנו הטעם הואיל ומצי תפיס אם כן מ"פ הגמ' למה משמט הא ליתא בכלל דלא יגוש דהא בזה ג"כ אי תפיס לא מפקינן כמ"ש הר"ן להדיא ומה נשתנה זו מהתנה ע"מ שלא יתבענו ואפי' נימא דלא כפי' רשב"א בחידושיו רק כפירש"י מה משמט שייך בי' הא מושמט וקאי דלא ניתן לתבוע מכל מקום קשה דהא גם בהך דהתנה שלא יתבענו כתב הרמב"ם דמשמט והיינו לענין שלא יועיל תפיסה ואם כן אף י"ל הפי' כן וקושי' זו צ"ע לגי' הכ"מ ורי"ק: וליישב צ"ל דגמ' לא סבירא ליה דהך השוחט אתי' כר"י דדוחק הוא רק סבירא ליה דמיירי בזקוף במלוה והיינו שקבע זמן לפרעון ואם כן פריך הגמ' שפיר בשלמא ניתן לתבוע י"ל דזקוף זמן לפרעון והוי זקף ונעשה מלוה משא"כ אי לא ניתן לתבוע מהכ"ת יזקוף ומה יהני זקיפתו הא לא ניתן לתובעו כלל ואם כן חזר הדבר דה"ל כהקפת חנות בעלמא ומשני הגמ' כיון דאגלאי מילתא דחול הוי ולא הוי רק י"ט דרבנן ניתן לתבוע ומהני בו זקיפה כמ"ש תוס' וע"ת כך זקפו דאם יתעבר ולא יהיה הלואת י"ט דיפרעו ושפיר שייך בי' זקיפה וא"ש ודוק. אך עיין מש"ל בס"ק י"ב דנראה עיקר כגי' בעה"ת דלא יתבענו בשביעי' אבל לא יתבעו כלל פשיטא דאין משמט. ולכן הנכון בדברי הרמב"ם מ"ש בס"ק הקודם ובזו היה לכאורה נדחה דינו של הב"ח דסבירא ליה במלוה סוף שביעית אף דסתם הלואה למ"ד יום ואם כן ה"ל כמלוה עד לאחר שביעית מכל מקום משמט הואיל ולא קבע זמן וראי' שלו מהך דשוחט הפרה דאם חודש מעובר נשמט הא ה"ל סתם הלואה למ"ד יום ולפמ"ש דאיירי בזקף לו זמן פרעון תיכף אם כן נסתר ראי' שלו. אך מכל מקום לדינא נראה דבריו נכונים חדא דהא בירושלמי לא מוקי לה בזקף רק כר"י וקשה הא סתם הלואה למ"ד יום. ועוד נראה דכך מפורש בירושלמי דקתני התם מה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמטה דלא תאמר כל שלשים אינו רשאי לתובעו לאחר שלשים בהשמט כספי' הוא ולא יגבנו ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה ופריך לא כן אמר רב וכו' המלוה את חבירו ע"מ שלא יתבענו שביעי' משמטתו וכו' עכ"ל והמפרש לזרעי' מפרש דכך פי' דה"א המלוה סתם דיש לו זמן למ"ד יום לאחר למ"ד יום יהיה נוסג בו שמיטה ע"ש ודבר זה זר מהכ"ת נאמר כן ואם כן בטלת כל הלואות שבעולם דמי ילוה אם אחר כך יהיה מחוסר גביינא ואין צריך להאריך בפי' זה שרחוק מדעת אנושי. אבל הפי' כך דה"א בהלוהו סמוך לסוף שביעית בפחות מל' יום והא אף על פי דכל שלשים אינו רשאי לתובעו מכל מקום לאחר שלשים דכבר עברה סוף שביעית יהיה בהשמט כספי' ואף על פי שלא היה יכול לתבוע כל שלשים. לכך נאמר שנת השבע שנת השמיטה דוקא שכל שנה היה ראוי להשמט יצא זה שלא היה ראוי להשמט כי כל שלשים יום לא ניתן לתבוע ואינו ראוי להשמט ועל זה פריך דבאמת ליתא לדין זה דמה בכך דכל שלשים יום אין רשאי לתובעו מכל מקום שורת הדין דשמיטה נוהג בו דהא"ר על מנת שלא יתבענו מכל מקום שביעית משמטתו ואם כן הוא הדין לסתם הלואה וזה ברור ונכון בפי' ואם כן למסקנא דינו של הב"ח אמת ומבואר בירושלמי וצריך לומר גם כן דאף על גב דסתם הלואה למ"ד יום מ"מ אי תפיס המלוה משל לוה לא מפקינן מיני'. וכמ"ש גבי ע"מ שלא יתבענו עיין לעיל ס"ק י"ב משא"כ בקובעו זמן אע"פ דתפס מפקינן מיני' כיון דקובעו זמן ודוק:
יז י"א דמיקרי זקיפה וכו' דברי רמ"א דמשמע דזהו מקרי זקיפה ולקח דין זה מדברי מרדכי בפ' כל הנשבעין. לא הבנתי דהמרדכי הקשה שם על הך דשוחט הפרה דה"ל בהקפה והא הקפות חנות א"מ וי"ל דהתם מיירי בכותב מעות פי' שזקף בפנקסו וכו' שוה פירות והוי כמו חוב והכא איירי שלא כתב מעות ולא זקף לכתוב רק כמה מדות עכ"ל. ואם היה דעת מרדכי דהך דהשוחט איירי בזקיפה א"כ מה צורך עוד לחלק בין מעות לפירות הא גבי הקפות חנות גופי' מבואר דאם זקפו משמט וא"כ לישני התם בשוחט פרה איירי בזקפו מלוה ואין כאן קו' כלל ומ"ל לחלק כלל. וגם לרמ"א דפי' זקפן שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד א"כ מה צורך לומר שלא זקף לכתוב רק מדות לימ' ליה דכתב אפי' מעות שמן בדינר חלב בדינר וכדומה רק לא צרפן יחד כמ"ש רמ"א. ולכן ברור דלא מיירי מזקיפה כלל דס"ל זקיפה כתיבה וזה א"א בי"ט או קובע זמן וזה ג"כ א"א ביומו די"ט לא ניתן לפרעון ואי קבעו לאחר י"ט הא ה"ל כמלוה על יו"ד שנים ומה שדחקתי לעיל בפי' הרא"ש לא ס"ל ולכך מפרש דאפי' בלי זקיפה יש חילוק בהקפות חנות דאם כשהקיפו לא הזכיר סכום מעות רק כך וכך מדות כך וכך ליטרות אז א"מ אבל אם הזכיר המעות כו"כ ליטראות כל ליטרא בשקל עולה כך שקלים משמט ולא עינה המרדכי כן מלבו רק אמורה בתוספתא לשביעי' בפלוגתא דר' יהודא וחכמים. אם הקפת חנות ראשון ראשון משמט וא' רבי נראין דברי ר' יהודא בכותב מעות ודברי חכמים בכותב פירות וא"כ ס"ל למרדכי דהך שוחט פרה רבי דסידר לי' במשנה עפ"י הכרעתו דבכותב מעות הדין עם ר"י ושם הי' כותב מעות ומזה מוכח דלא איירי בזקיפה דא"כ מה נראין הא בעשהו מלוה אף חכמים מודים. ואולי באמת לא נתכוון רמ"א לפרש ענין זקיפה רק לדינא דאם עשהו כך שחשב הדמים ולא הפירות שהוא מדות ומשקל לבד בלי סכום דמיו משמט. לפי שיטת מרדכי דפוסק כהכרעת רבי ומינ' אף בפירות גופי' אם עשהו מלוה והיינו שקבע זמן לפרעון משמט דהא הקפת חנות בפירות איירי וקתני להדיא עשהו מלוה משמט ולא כן משמע מלשון רמ"א אבל הדין אמת כמ"ש. ולשון זקיפה האמור במרדכי לאו דוקא כי במשנה לא נזכר זקיפה רק עשהו מלוה ולא נחית לדקדק בלשון זקיפה כמו דלא נחית לדקדק בלשון כתיבה כמ"ש כי מוכח דלאו דוקא וכן לשון זקיפה וזה ברור. ועכ"פ מבואר דמ"ש המרדכי שזקף בפנקסו וכתב שוה פירות כתב לאו דוקא רק אמר בע"פ נמי מהני רק כיון שהזכיר סכום דמים דהא המרדכי מוקי ליה הך דשוחט פרה בכה"ג ושם בי"ט כתיבה מי שרי. ודוחק לומר דיש להם בפנקס סימנים ומניח לתוכו רשימה מסך הדמים מי שנתחייב דינר מניח לתוך הדף שרשם עליו שם פלוני הלוקח דינר וכן הכל ובמ"ש וי"ט מעלה על הכתב וא"כ כיון דעביד מעשה ה"ל כמלוה דזהו דוחק ולכן ברור דאמיר' נמי מועיל וגריר המרדכי בתר לישנא דתוספתא הנ"ל. דנקט דברי ר"י בכותב וכו' אבל לדינא ה"ה אומר:
יח ואם פגמתה וכו' בריש אעפ"י אמרי' תוספת כתובה ככתובה לכמה מילי וחד מיניהו לשביעית ופירש"י דאין נשמט דה"ל תנאי ב"ד כמו כתובה עצמה והתוס' והרא"ש הקשו דבלא"ה הואיל ואין תורת הלואה א"מ כמו הקפת חנות ולכך פי' הוא דקמ"ל דאם פגם בגוף הכתובה ה"ל כפגם בתוספ' ג"כ ושביעית משמטתו והטור בא"ע סי' ק"א כתב דלכך כתובה א"מ דה"ל תנאי ב"ד וזהו כרש"י דס"ל לולי תנאי ב"ד אפי' כתובה היה משמט (ונראה דרש"י אפשר ס"ל הא דתנן בהקפת חנות עשהו מלוה משמט דהיינו דכתב שטר עלי' וא"כ כתובה דנכתב כשטר לולי תנאי ב"ד היה משמט כמו הקפת חנות עצמו) וקשה איך פסק להדי' כנגד דעת הרא"ש והתו' ע"ש. ונראה דהטור ביקש לומר אפילו נצ"ב דהכניסה לו ג"כ אינו משמט וזהו הוי מלוה גמור דקיבל המעות מידה לידו והתי' וכרא"ש לא מיירי רק מכתובה ותוס' שנותן לה משלו וא"כ אין זה מלוה אבל נצ"ב כשמגרשה קודם סוף שביעית ה"ל מלוה גמור ולכך נתן הטור טעם דה"ל תנאי ב"ד והכל בכלל כנודע דחכמים תקנו נצ"ב ואין משמט ולק"מ:
יט הבא מכח כותי' וכו' הקשה הסמ"ע הא מחבר ס"ל דלא אמרי' כן לגריעות' ובאמת מרא דהך דינא הוא הרשב"א והוא גופי' ס"ל דלא אמרי' הרי הוא כגוי רק לגריעותא אבל באמת לק"מ דבדין ראשון דישראל שלקח שטר שיש לכותי על ישראל באמת לא נתן טעם משום דהרי ככותי רק כל חוב שאין מתחילתו בכלל שיחול בו שביעית אף בסופו אין שביעית משמטתו וכמו הקפת חנות עד שיזקפו במלוה רק בדין השני שכתב רמ"א שנעשה קבלן בעד ישראל לגוי וכשפרע לגוי מחמת קבלנותו נתן לו הגוי שטרו בכומ"ס בזו לא הי' הרשב"א מצי לטעון טענה זו דמתחילתו לא חל עליו שביעית דשם היה לקבלן שט"ח ממנו שאם יפרע שיתחייב כמ"ש רשב"א בתשוב' הביאו הב"י וא"כ ה"א דתיכף מתחילה חל שביעי' על שטרו ולכך נתן רשב"א טעם דהרי הוא בא מחמת גוי ושם לא שייך דלא אמרי' רק לגריעותא דזה אמרי' בעלמא מה היה לו להכניס עצמו בעסק לגוי וליקח ממנו ולכך ידו על התחתונה אבל כאן שהוא הכניסו בכך ובבקשתו נעשה קבלן לגוי בשבילו ועי"כ הוא מוכרח לבא בכח גוי לכ"ע אמרי' אפי' למעליות' הרי הוא כגוי:
כ פרוזבל הרמב"ם דעתו דאינו מועיל אלא לשמיטה דרבנן אבל לא לשמיטה דאוריי' והראב"ד השיג וכן נראה מפירש"י דאם אמורי' תי' של רבא אפי' בשמיטה תורה מהני פרוזבול דהפקר ב"ד הפקר ולפי מש"ל בתי' קו' הריטב"א דה"ל להתנות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית דא"כ יהיה דבר שכיח ולא יועיל תנאי שבממון ע"ש א"כ זהו אם הוא מדרבנן דעשו חיזוק יותר משל תורה אבל בשמיטה של תורה בדאורייתא אמרי' כל תנאי שבממון תנאו קיים וא"כ ל"ל פרוזבול הא יכול להתנות כקוש' הריטב"א. ובאמת לפי שהשיג התו' על רש"י בריש מכות דמשני במוסר שטרו לב"ד דאין פי' פרוזבול מוכח כרמב"ם דקשה באמת למה לא משני דעשה המלוה פרוזבול בכלל והך דמסר שטרו כבר כתבתי לעיל דצ"ל דוחקי' רבים ובירושלמי משני באמת דעשה פרוזבול א"ו דמשנה נשני' דין עדים זוממין אפי' בזמן דהיה שמטה ד"ת ואין פרוזבול מועיל ולכך קאמר אופן דמועיל אפי' בשמיטה של תורה. ובאמת לא הבנתי דבריו של הראב"ד דאף דאמת אתו דיש כח ביד הלל בפרוזבול מכח הפקר ב"ד לתקנו אפילו בשמיטה של תורה אבל להיות כי באמת שמטה דרבנן היה כל זמן בית שני ומה יבקש הלל בזה לתקן פרוזבול על ימי משיח שיחזור יובל ושמיטה על בורי' לדין תורה וכיון דקי"ל שמטה דרבנן ולא כתבו הרמב"ם רק הלכת' למשיח כדרכו בספרו אם נזכה למנין יובל וקיבוץ נדחי' שיהיה כל יושבי' עליה דאין פרוזבול מועיל מהכ"ת נימא דהלל תקן בזה דבר ולכן אולי ס"ל לראב"ד כדעת רמב"ן דשמטה בזה"ז תורה אבל למ"ד דרבנן נכונים דברי הרמב"ם. וכן דעת התוס' דס"ל כמש"ל דמוסר שטרותיו לב"ד מהתורה אינו משמט כמ"ש במכות ש"מ דס"ל כמ"ש דתי' רבא הפקר ב"ד לא קאי על שמיטה תורה כמ"ש להדיא בד"ה מי איכא וכו' גיטין דף ל"ו דאם אמרי' דמוסר שטרותיו תורה ל"ל פירש"י דקאי על שמיטה דאורייתא דלזו הפי' דהוי תורה צ"ל קו' הגמ' דלא היה לו להלל לעשות תקנה לל"ד כיצד יתחכמו לבטל ד"ת א"כ לא שייך תי' הפקר דמ"מ לא ס"ל לבטל וכמ"ש מהרש"א ואין להקשות מי דוחק' לזו הפי' לומר כך דהא אי מוסר שטרותיו לב"ד דאוריי' ע"כ צ"ל דלא זו היא פרוזבול כמ"ש תוס' במכות דאל"כ איך שייך הלל התקין פרוזבול מה שהוא של תורה ובכל הש"ס אמרינן פרוזבול דרבנן וא"כ מה קשי' ליה לתוס' עד דהוצרכו לומר דלא היה לו ללמד ורבים אשר הניחו דברי תוס' בצ"ע. ונעלם מאתם דברי התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה כיון דכתבו דבמקום דמצא מקום לתקן דבר הדומה לשל תורה יש כח לעקור אפי' בקום ועשה ד"ת וא"כ כיון דפרוזבול דומה לשמסר שטרו' לב"ד יש בידם לעקור ד"ת ואין מקום לקו' הגמ' והלל איך עקר וכו' וצ"ל דלא היה לו ללמד תקנה כיצד יפקיעו וא"ש ודוק:
כא כי יכול לומר שלא בפניהם וכו' דין זה צל"ע כי לא נראה כן מכל הפוסקים דנסתפקו אי בעינן ב"ד מומחי' וכי אלמן ישראל שלא יהיה ח"ו בכל תפוצות ישראל מומחי' והרי יכול לומר מוסרני לכם. וכן דעת ר' יחיאל במרדכי דאין מועיל כ"א בפני ב"ד והמרדכי חולק עליו מדברי ירושלמי דקאמר אפילו נתונים ברומי ובאמת מדברי הר"נ בפ' השולח נראה דמפרש דאפי' נתונים שטרות ברומי ואמר מוסרני לכם והא אין שטרותיו בידו מ"מ מועיל וכן באמת לשון נתונים יותר מסתבר דקאי על השטרות ולכן דין זה צל"ע:
כב אלא ע"ג קרקע עיין בסמ"ע שכתב כי רש"י נתן טעם כי לא שכיחי להלות למי שאין לו קרקע ולמילת' דלא שכיח לא תקנו חז"ל. ויש לדקדק לרש"י א"כ אם היה לו קרקע בשעה שלוה ובעת כתיבת פרוזבול לא היה לו קרקע יכתבו מ"מ פרוזבול דהא בעת הלואה היה לו קרקע וצ"ל דגם זה ל"ש דמי הוא זה שיקנה קרקע המשועבדת לב"ח וא"כ אם בעת הלואה היה לו קרקע מסתמא גם בעת פרוזבול יש לו קרקע אך תינח מלוה בשטר מלוה ע"פ מא"ל דלמה לא יקנה הא מלוה ע"פ לא טרפי וצ"ל באמת אפשר לרש"י מלוה ע"פ לא תקנו פרוזבול וכן משמע בבעה"ת שער מ"ה ח"א דין טו"ב מ"ש בשם ר"י אלברצלוני ז"ל דבעינן למלוה קרקע כדי לקנותו לב"ד ואגבן השטרות כמבואר להדיא שם ש"מ דליתא במלוה ע"פ: ודוחק לומר ברש"י הנ"ל דס"ל הואיל ורוב הלוחות הם בשטר לא חילקו חז"ל וקבעו פרוזבול אפי' במלוה ע"פ אבל מ"מ יפה כתב הרמ"א בסעי' י"ט דמהני אפילו למלוה ע"פ והסמ"ע כתב בס"ק ל"ט דלא קמ"ל כלום ומילתא דפשיטא דהא א"צ למסור גוף שטר ולפמ"ש טובי קמ"ל. אמנם הר"ש בשביעי' נתן הטעם בשיש ללוה קרקע כגבוי דמי ואפי' כל שהוא דאין אונאה לקרקעות. וכתב הר"נ נ"מ בין הנך תרי טעמים אם בעת כתיבת פרוזבול היה לו קרקע ואח"כ בעת שמיטה מכרו לרש"י מהני אבל להר"ש לא מהני וצ"ל דס"ל דאף דיכול לגבות ממשעבדי מ"מ אפשר דלא אמרי' כגבוי. רק בב"ח דבמשעבדי מחוסר מעשה רבתי אבל בב"ח א"צ רק לתובעו ללוה תחילה או דלא פלוג בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דאל"כ אפילו ל"ל בעת פרוזבול רק בעת הלואה יהני דהא ה"ל כגבוי דיטרוף ממשעבדי והניח הדבר שקול בלתי הכרע. וי"ל הא דתנן פרוזבול מוקדם כשר דהורע כחו של מלוה בעל הפרוזבול ולשיטת רש"י כפמ"ש הר"נ יש כאן חשש פיסול דהוא הלוה היה לו ניסן קרקע ובאייר מכר והוא המלוה עושה באייר פרוזבול ולא מהני לגבי הלוה הזה דהא אז אין לו קרקע וכשהם מקדמים לניסן ואז היה לו קרקע ויוכשר הפרוזבול שלא כדת ויוציא ממון מהלוה שלא כדין אבל לפי' הר"ש ניחא דהא פרוזבול כותבין קודם שמיטה והוא צריך להיות לו קרקע מתחילת כתיבת פרוזבול עד שמיטה ועד בכלל ותו ליכא חששא. ודוחק לומר דאין כותבין פרוזבול עד שידעי הכותבי פרוזבול דיש ללוה קרקע וא"כ אם נעשה באייר והלוה כבר מכר קרקעו לא יכתבו פרוזבול. דזה דוחק הוא מוסר סתם כל שטרותיו לב"ד ואפי' הן ברומי מהיכן ידעו ב"ד מי הם לוים שלו ואם יש להם קרקע או לא ולכן נוטים הדברים לדברי הר"ש כנ"ל. ובלימוד הישיבה לחדד התלמידים אמרתי דזהו כוונת התוס' גיטין דף ל"ו ד"ה אלימי וכו' דכתבו דר"ת כתב פרוזבול דא"צ ב"ד רבינא ור"א וכדומה וכו' תנן במס' שביעית פרוזבול מוקדם כשר וכו' ופי' המשנה ולא נודע שייכת וענין הדברים זה לזה בחד דיבור ואין לו ענין במ"ש קודם ומה ביקשו תוס' במשנה זו. ולפי הנ"ל י"ל דוודאי לרש"י היה פרוזבול רק תקנת חכמים בלי טעם רק מכח הפקר ב"ד א"כ י"ל דוקא ב"ד הסמוך וכדומה דאלימי לאפוקי ולהפקיר ממון וכח ב"ד יפה. אבל לשיטת הר"ש היה טעם בדבר דה"ל כגבוי ואין אונאה לקרקעות ושעבודא דאורייתא ועיין מש"ל בריש סימן בדברי מהרי"ק וא"כ דיש לו טעם וסמך וא"צ ממש לטעם הפקר ב"ד א"כ כל ב"ד מומחה בדורו יכול לכתבו רק לא ב"ד של הדיוטות שלא יזלזלו במילת' דשביעית וכמ"ש המפרשים. וא"כ דברי תוס' משולבי' כפתור ופרח דהוכיחו דעיקר כטעם הר"ש והיינו משום דתנן פרוזבול מוקדם כשר וש"מ כר"ש וכהנ"ל וא"כ יש טעם לפרוזבול וא"צ ב"ד סמוכים ויפה עשה ר"ת שהנהיג בדורו לכתוב פרוזבול וא"ש:
כג אפילו ע"י אחר אפילו שלא בפניו משום דהקילו בשביעית דרבנן אף דחוב הוא ללוה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואני מסופק אם יכולים הדיינים להיות קרובים ללוה דהא ע"י יבוא חוב ללוה ואיך יכולים לחוב לקרובם או דבמילת' דרבנן הקילו דהא מוסר סתם כל תיבותיו ועוד יש לדקדק כנ"ל בס"ק הקודם דא"כ פרוזבול מוקדם יפסול דלמא זה שמסר כל חובותיו דלמא ללוה אחד היו כשרים בניסן ונעשו חתנו באייר וא"כ באמת אין מועיל פרוזבול נגד אותו הלוה והן שהקדימו וכתבו על ניסן יוכשר לגבי' דאז היו רחוקים ויש לדחות וצ"ע לדינא:
כד היתה לו שדה ממושכנ' וכו' הוא משנה שלימה בשביעי' פ"ט והטור השמיטו ועי' גי"ת שדחק בטעמו ול"נ דס"ל לטור דאי מיירי דהלוה השכי' הקרקע לאחר פשיט' מה קמ"ל הא גוף הקרקע שלו ויכול למוכרו וכדומה רק עיקר הפי' דהיה לו למלוה שדה ממושכנת הוי כיש למלוה קרקע ויכול לזכות ללוה ולא תימ' איך יכול לזכות דבר שאין שלו קמ"ל דמ"מ הואיל וממושכן בידו יכול לזכותו. וזהו דסתם משנה דלא כר"נ כדמצינו כמה משניות דלא כר"נ ואמרי' בכתוב' לא אשכחן תנא דס"ל כר"מ וכר"נ ועיין קדושין גבי הענקה ע"ש אבל לפי דקי"ל כר"נ מוציאין מזה לזה וכו' א"כ קי"ל אפילו למלוה אין נכסים רק לחייב לו יש נכסי' יכול לכתוב פרוזבול א"כ מכ"ש במשכנת' בידו דיוכל לכתי' ולכך הטור דכתב הך דינא אם להחייב למלוה יש נכסי' דכותבין פרוזבול השמיט הך דינא דשדה ממושכן וזה פשוט ונכון:
כה יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרי' וכו' פי' סמ"ע הן שירשו מאביהם והן שהלוהו הם לאחרים ולפי דברי הב"י ברש"י וכמ"ש הדרישה דלכך לא פסק רש"י כר"ש דאין של יתומים משמט משום דפי' הא דאר"ח כותבין פרוזבול ליתומים על נכסי אפטרופסי' איירי דיתומים הם המלוים וא"כ קשה הא בהניח להם אביהם הא אין של יורש נשמט ואי בשל עצמן הא איתא הך דאמר ר"י א"ש דא"צ פרוזבול אלא ס"ל לרש"י דר"ח פליג אר"ש ואיירי ביתומי' שהלוהו הם והך דר"י א"ש איירי בירשו מאביהם דוק' אבל אם הם מלוי' צריכין פרוזבול וכ"כ הסמ"ע בס"ק מ"ז: אך לא הבנתי טעם לחלק דלמה יהי' ב"ד יד יתומים דוקא למה שירשו מאביהם ולא מה שהלוהו הם מ"ש אדרבא אם הם מלוים פשיט' דידם יד ב"ד וכן משמע בפ' ד' וה' דלכל מילי אמרי' דב"ד יד יתומי' ובאמת הא דפירש"י שירשו מאביהן ולא פי' שהם הלוו שני תשובות יש בדבר חדא דהא אמרי' בפרק א"נ דף ע' דלא יהיבינן זוזי דיתמי רק למאן דאי' ליה דהבא פריכא ליתן אותו למשכון וקאמר ר"א תינח וכו' אי לא משכח גברא דאית ליה כהאי ניכלו זוזי דיתמי אלא יהיבנן לגברא דמשופע בנכסי וכו' הרי לוני חשש דניכלו זוזי דיתמי א"כ לא יהבינן לגברא רק בדהבא פריכא א"כ איך במציאות ביתומים שהלוו דיצטרכו פרוזבול בלי עסקא א"כ לית להו רווחא ליתמי ולא שייך נכלו זוזי דיתמי א"כ לא יהיבנן רק בדהבא פריכא וה"ל משכון ואינו משמט כלל ואי דיהיבנן בתורת עסקא דשייך בי' ניכלו זוזי דיתמי הא בעסקא אין משמט לדעת הרדב"ז שכתבתי לעיל ס"ק וי"ו. ולכך פירש"י שהיו יורשים החוב מאביהם. אבל עוד פי' שני נ"ל ברש"י דלא הבנתי מה צריכי' יתומים קטנים פרוזבול הלא אינם בכלל מצות ואינם חייבים בשמיטת כספי' כלל וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו ומכ"ש לדעת רשב"א דבאיסור דרבנן אפי' למספי ליה בידים שרי ושביעית דרבנן ועיין בא"ז לב"מ דף ע' שם דהביא בשם רשב"א וריטב"א ביותר ביאור דאפי' רבית קציצה ביתומים לית בהו איסורא כלל דיתמי לאו בני מצוה נינהו ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו אין זה רק לענין שחיט' דהוא להרוויח ולא לכלות קרנם רק חכמים אסרו דלא לגרור בתרי' כשיגדילו ע"ש. וכל זה באלף קו' לשמיטה דאין דומה כלל לרבית דפשיטא דלא שייך בי' חיוב השמיטה ובפרט בשמיטה דרבנן. ולכן נראה דרש"י ס"ל דכיון דיד ב"ד הם אף שגדלו יתומים ואח"כ חל שמיטה ג"כ אינו משמט דכבר ה"ל כאלו נעשה בקטנותם פרוזבול דאז ה"ל כמסור לב"ד וכנעשה פרוזבול וכי צריכין לעשות פרוזבול כל יום כשנעשה פ"א סגי ובהיותם קטנים כבר נעשה פרוזבול ומה צורך עוד וא"כ שפיר משכחת ליה שירשו חוב מאביהם בקטנותם ועכשיו הגדילו וחלה שמיטה וא"כ עכשיו בני מצוה נינהו והיה צריכין פרוזבול וקמ"ל שמואל דא"צ דה"ל כאלו כבר עשו פרוזבול בקטנותם דמסרו שטרם לב"ד וכן צ"ל לבעה"ת דהואיל דס"ל כרמב"ן דהלכה כר"ש דאין היורש משמט פי' הא דאר"ח כותבין ליתומים על נכסי אפטרופסי' דמיירי דיתומים הם הלוים ולא פי' דעושים פרוזבול כשהם מלוים כדי כשיגדילו יתומים ויחול שמיטה ולכך אם יש ליתומים אז קרקע מזכה ללוה וה"ל כשיש לו קרקע בעת פרוזבול ומועיל אף לכשיגדילו ואף דאין להם כיון שיש לאפטרופוס ה"ל כיש ליתומים ועכצ"ל דכיון דבקטנותם ה"ל ידם כיד ב"ד אפי' כשיגדילו תו א"מ דה"ל כפרוזבול. אבל ל"ל דהם מלוים א"כ כשמלוים בקטנותם א"כ לא היה שטר בכלל שמיטה דקטן לאו בר מצוה אף כשיגדילו תו לא חל שמיטה כלל וכמש"ל בס"ק י"ט בשם רשב"א על שטר של גוי שנמכר לישראל דבעינן שיהיה שטר התחלתו חל עליו שמיטה ומ"ש גוי ומ"ש קטן וא"ש. ויהיה הפי' ברש"י בא' משני אופנים עכ"פ ס"ל לרש"י דע"כ הך מילתא דיתומים א"צ פרוזבול ע"כ איירי בירשו מאביהם וא"כ מוכח דלית הלכתא כר"ש. ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דס"ל לרש"י פי' אחר בדברי ר"ש דלא קאי על יורשי המלוה רק על יורשי הלוה דאם מת הלוה והניח נכסי' אין בהם שמיטה דעיקר מה שהקפיד התורה הוא ללא יגוש אותו דהוא משועבד גופו ונכסיו אינו ערבי' ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף דהוא לא נשתעבד כלל רק נכסי אביו הם ערבי' בשביל אביו ובמה יחול שמיטה אביו מת ונכסיו ערבי' מיום הלואה ועליו הוא לא נשתעבד כלל וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה בו לא שייך שמיטה וא"כ י"ל כך פי' דברי ר"ש ולשון הוא משמט ויורש אינו משמט י"ל שהוא לשון מושאל דהוא הלוה יכול לטעון משומט אני ולא היורש. ובקל יש לתקן בין משמט למשומט כי דברים אלו שכתבו בשם ספרי לא נמצא בספרי כמ"ש הגי"ת וכתב דחפש ולא מצא. ובאמת נעלם מגי"ת (עד שהוצרך לדחוק עצמו) שהוא תוספתא סוף מס' שביעות ר"ש אומר היא משמט ואין יורשים משמטים וכו' וכבר נודע כמה מהטעות נמצא בתוספתא ובקל יפול בזה הטעות וכצ"ל הוא משומט ואין יורשי' משומטים וקאי הכל בלוה דזה מסתבר לחלק כמ"ש: אמנם הרמב"ן דתפס להלכה דברי ר"ש אליבא דפירושו צ"ל דאיירי הך דשמואל דא"צ להעמיד אפטרופוס ביתומים המלוי' וצ"ל דאיירי בעסקא דהא בלא"ה אין להלות רק בדהבא פריכא א"כ דברי המהר"ם מוכח דאף בעסקא פלגא מלוה משמט ולא כהרדב"ז ודוק ומ"ש הכה"ג אף אליבא דרמב"ן אין יורש משמט היינו יורש קטן ולא גדול אין טעם בדבריו כי מה שמיעטה תורה יורש אין הבדל בין קטן לגדול וכמ"ש הגי"ת ואדרבא ביורש קטן אפשר דא"צ קדא דהוי כמוסר שטרות לב"ד דד"ת אין משמט כמ"ש התי' בפ"ק דמכות. ובאמת בדברי הב"י דמוקי לפירש"י הא דתנן כותבין ליתומים על נכסי אפטרוסי' איירי כשיתומים הם מלוים יש לדקדק דהא בעינן דיזכה הקרקע ללוה ומי הוא המזכה אם הם היתומים הא קטנים הם ולאו בני זכיי' ואי אפטרופוס א"כ פשיטא כשיזכה קרקע משלו ללוה מהכ"ת לא יהני ולא יהי' אפטרופוס רק איש אחר אם הוא רוצה לזכות משלו ללוה מאן מוחה ע"י. ומזו אפשר להליץ במ"ש בבעה"ת בשם ר"י אלברצלוני דבעינן דאף למלוה צריך שיהיה קרקע ונתן טעם כדי להקנות השטר לב"ד ותמה הב"י הא בירושלמי פליגי רב ור"י ולר"י א"צ למלוה קרקע והלכה כר"י ואפשר לומר דר' יוחנן בירושלמי אזיל לשיטתו שם דס"ל דעל שט"ח לפי דקימ"ל אחריות ט"ס א"צ פרוזבול ומוקי ליה בירושלמי הא דתנן דאף מלוה בשטר משמט ר"מ היא דס"ל אחריות לאו ט"ס היא וא"כ לדידיה עיקרו של פרוזבול למלוה שלא בשטר א"כ למה צריך למלוה קרקע אי להקנות השטר הא עיקרו רק למלוה בע"פ אבל לפי דלא קיימא לן כר' יוחנן בזה ואפי' מלוה בשטר בעי פרוזבול א"כ מסתברין מילתא דרב דצריך למלוה קרקע כדי שיקנו ב"ד השטרות ולישנא דמשנה מסייע ליה דקתני ליתומים על נכסי אפטרופוס משמע הפרוזבול לטובת היתומים והם המלוים כמ"ש הב"י וקש' ליה כנ"ל איך אפשר ליתומים קטנים לזכות ללוה ולכך לרב ניחא דבעי הן למלוה והן ללוה נכסי' וקמ"ל דאם אין ליתומים המלוי' נכסים וללוה יש יכול לכתוב פרוזבול הואיל דיש לאפטרופוס וא"ש ודוק: