אורים ותומים, תומים· רבי יהונתן אייבשיץ
סימן סו
א אותיות וכו' הרב הש"ך האריך בס"ק א' להכריע כהנך רבוותא דסבירא להו מכירת שטרות ד"ת ומ"מ יכול למחול כמ"ש התו' דשני שעבודי' יש וכו' ועיקר יסודו שהרא"ש והר"נ והמ"מ כולם חשבו שהרי"ף סבירא ליה דרבנן וכולם טעו בהבנתו. ודבריהם בלתי ברורים כי ודאי אם האמת כמו שחשב הש"ך דיסודם ברי"ף ומה שהקשה למה אמרינן שם דאפי' יורש מוחל ואלו בפ' י"נ אמרינן נתנו במתנת ש"מ א"י למחול ומזה שפטו הם הואיל דרי"ף הקשה קושי' זו ש"מ דמכירה דרבנן יפה דחה דבריהם די"ל מה בכך אדרבא הואיל והוא דאורייתא ומכל מקום יכול למחול ואף בש"מ למה לא יהיה יכול למחול אמנם מתי' הרי"ף נלמוד דבריהם דלמ"ד דהוא דאורייתא צ"ל במתנת ש"מ לכך אין היורשים יכולים למחול דכיון דגם הוא כיורש דאורייתא וכאלו הגיע בחלקו ואיך יהיה היורש השני מוחלו. ואולם הרי"ף כתב הטעם דלכך א"י למחול דעשו אותו כמתנה דאורייתא כאלו מטו ליד מקבל ע"ש ואלו סבירא ליה דמכירת שטרות דאורייתא הא כל מוכר ונותן הוי מתנה דאורייתא ומטו לידו כיון דנגמר המכירה ד"ת הרי מטו לידו גמור ושלו הוא בכל אופן כמו שארי מטלטלין ומ"מ יכול למחול ואם כן אין זה טעם כלל דבשביל כך אין מתנת ש"מ נמחל וכך ה"ל לרי"ף לומר דהוי כמו יורש דאורייתא אבל לא לומר מתנה דאורייתא וכמטו לידו דמי מה שהוא בכל מכירת שטרות והדבר ברור דנתכוון כמ"ש דאלו הרי מכירה דאורייתא לא הוה יכול למחול ולכך כתב דשם הוי כמתנה דאורייתא וזה ברור לכל מעיין ועוד יש להבין לר"ת דסבירא ליה דאורייתא ולא מכר אלא שעבוד נכסים אם כן למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מה מכר ולשמואל דסבירא ליה שעבוד' ל"ד ע"כ מכירת שטרות ל"ד וצ"ל דסבירא ליה כדעת רשב"א בחד תי' במפרש אחריות הוי דאורייתא ובזה אופן איירי אבל בלא הזכיר אם כן לכ"ע הוי דרבנן דהא שעבודא ל"ד וכמה מדוחק יש לחלק במכירת שטר דמפרש בו אחריות ללא מפרש בי' אחריות וצ"ע וביותר על הש"ך דסבירא ליה לעיל סי' ל"ט שעבודא ל"ד וכאן הכריע דמכירה דאורייתא והדבר מתמיה וצ"ע ועיי' מש"ל בסי' פ"ו. וכן משמע לפי דעת רי"ו אשר הסכימו עמו בא"ע סי' כ"ח הד"מ והב"ח דקידשה במעמד ג' הואיל והוא קנין דרבנן אינה מקודשת רק מדרבנן וע"ש בב"ש ס"ק ו' ואם כן בגמרא דקדושין דכללינהו בחדא בקידשה במלוה דס"ל לר"מ מקודשת דאיירי הן במלוה בשטר והן במלוה ע"פ וכמעמד ג'. איך יהיה מילת מקודשת נחלק לשני פירושי' דלגבי מעמד ג' ע"כ הפי' דרק מדרבנן מקודשת ואלו במלוה בשטר יהיה פי' מקודשת גמורה של תורה דמכירת שטרות תורה. ואיך כללינהו בחדא ושני פירושי' במובן ועכצ"ל דגם מכירת שטרות דרבנן והכל קדושי דרבנן לדעת רי"ו: איברא לכאורה יש ראי' דמכירת שטרות הוי תורה מהא דאמרינן בבכורות דרבי דדריש רבוי ומיעוט לא ממעטינן מתפדה לא עבדים וקרקעות רק שטרות ע"ש. וקשה הא ע"כ בשטרות שהיה לאב על אחר ונתנו לכהן בפדיון דאי שטר שלו שכתב לו הנני חייב לך הא באמת ד"ת פדוי וכו' וע"כ בשטרות של אחרים ואי קנינם לאו ד"ת אם כן אף הכהן לא קני' ליה לשטרות כלל ולי' בי' נתינה כלל ומהכ"ת יהיה פדוי הא לא מטו לידו דכהן כלל ול"ל קרא. ודוחק לומר דרבי דסבירא ליה אותיות נקנים במסירה אם כן הרי הוא כשאר קנין מטלטלין הוי באמת קנין תורה והתם לרבי קאי והא דאמרינן דתנא במשנה דמוקי לי' תפדה על עבדים וקרקעות משום דדריש כלל ופרט ולא אמרינן דסבירא ליה אותיות בעינן כומ"ס ואם כן מכירתן דרבנן ול"ל קרא לשטרות היינו משום דתמיד מהדרינן לומר סתם משנה ר"מ כדאמרינן ריש גיטין ור"מ איכא למ"ד בפ"ב דקדושין דסבירא ליה כרבי דאותיות נקנין במסירה לחוד. דזה דוחק דהא איכא שנוי' אחריני התם דפליגי בדר"פ ועוד אם כי נחליט לרבי דסבירא ליה אותיות נקני' במסירה א"י למחול דהא להנך רבוות' זה בזה תלי' ואם כן מילתא דשמואל במחלוקת שנוי' ומה נתחבטו המחברים אי הלכה כרבי דבמסירה לחוד שטר נקנה כיון דהלכתא כשמואל דיכול למחול ולדעת רשב"ם הא דפליגי אביי ורבא סוף גט פשוט אי צריך להביא ראי' היינו לרבי דסבירא ליה דנקני' במסירה הא רבא אית ליה לדשמואל להדיא ובפרט כמ"ש רוב מחברים דהך מסירה אינו כשאר קנין משיכה בשארי מטלטלין ואין נקני' בכסף וע"כ דמשונה קנין זה משארי קניני' ממטלטלין ואם כן עדיין י"ל דהוי דרבנן כמו אי בעינן כומ"ס ואי סבירא ליה דאורייתא וכך הלכה דבעי קנין מיוחד אף למ"ד דבעי כומ"ס ה"ל כן ומהכ"ת לחדש מחלוקת ואין כאן הפרש בין רבי לרבנן (ועיי' מש"ל בזה מה די"ל לרבי ע"ש) ולכן ליישב זה צ"ל בשטר שכתב בו שמשעבד עצמו לכל המוציאו זהו ודאי מכירתו ד"ת דהרי הלוה משעבד עצמו לכל מי שיהיה השטר בידו ואם כן כיון שמכר זה שיש בידו השטר או נתן לאחר הרי חל שעבודו של זה הלוה לזה שהשטר בידו ד"ת דהא כך שעבד עצמו תחילה. ולכך הסכימו כל הפוסקים ממש דאין בידו למחול שטר זה אף דלדבריהם תלוי הך מחילה בגוף הקנין אי הוה תורה או לא אלא דשטר כזה ודאי נקני' דבר תורה דהרי לכל מי שמוציאו שעבודו דלוה חל ואם כן א"ש דבהך גוונא איצטרך תפדה דאם נתן לכהן שטר כזה בתורת פדיון דאף דקני' ליה הכהן מכל מקום מיעט התורה דלא יהיה פדוי מכל מקום ולרמב"ם דסבירא ליה גוף שטרות לאו דאורייתא ל"ק עיין מש"ל בסי' כ"ח ועוד י"ל דכתב שטר ומסרו בעדים לכ"ע הוי דאורייתא דע"מ כרתי והן מעידים בע"פ ולא הוי מפי כתבם ואפשר דבשטר כזה א"צ מסירה רק נקני' כשארי מטלטלין ודבר תורה נקני' בכסף כיון דשטר כזה יצא מכלל שארי שטרות דא"צ כומ"ס אי אתה יכול בו קנין חדש משארי מטלטלין דאנה רמז בש"ס ובדברי חז"ל בזה השטר קנין חדש מופרד משאר שטרות דלא בעי כומ"ס ומופרד ממטלטלין דלא נקנה בכסף ואוקמי אכללא דשארי מטלטלין ובהכי ניחא גי' הגמ' ב"ק דף י"ד מ"ב דעבדים ושטרות נקנים בכסף ורש"י כתב דשטרות נקני' בכסף לא אתפרש היכי ואולי כוונו להך שטר דקנינו בכסף ונקני' כמו שארי מטלטלין וסבירא ליה דמכירת שטר כזה לא שכיח ואם כן אוקמינן אשל תורה דכסף לחוד קנה כדאמרינן שם בפ' הזהב מילתא דלא שכיח כסף קונה לר"י ואולי רש"י דכתב דלא אתפרש היכן כוונתו דאם אתה כוללו בכללא דשאר מטלטלין אף בהא לא קנה כסף מדרבנן כמו אינך מטלטלי' ואלו הוה הבדל הוה אמרינן בגמרא וא"ש. ונראה דגם התו' סבירא ליה זה ולכך לא הקשו מהך דבכורות והקשו בכתובות פ"ה מהך דאיצטרך קרא למעט שטרות מאונאה דיש בהו תי' רבי' ובפרט לתי' התו' בב"ב אינו מיושב הך דבכורות רק שם סבירא ליה כמ"ש והא דהקשו מהך דאונא' משום דסבירא ליה כרמב"ן דשטר לכל המוציאו למ"ד אין ברירה לא מהני ועמש"ל סי' נו"ן ולכך בבכורות לק"מ די"ל רבי וסתם משנה ר"מ כולהו סבירא להו יש ברירה אבל התם הקושי' למ"ד אין ברירה ל"ל קרא ובפרט במשנה משמע ר' יהודא דאמר אף המוכר וכו' ור"י ס"ל אין ברירה. ולכן לדינא זולת שטר כזה דנר' ברור דמכירתו דאורייתא כל שארי שטרות מכירתן דרבנן דאנה מצינו קנין זו מתורה (ודוחק לומר דהיה קבלה מד"ת ועיין ברמב"ם דסבירא ליה בקבלה לא יפול בו מחלוקת חכמים והארכתי בדבר זה במקום אחר) וכפמ"ש הרי"ף ורמב"ם וכן הביא בעה"ת בשער נ"א ח"ה בשם הרמב"ן וכן דעת בעה"ת וכן הוא דעת הרא"ש והר"ן כולם הסכימו דהוי דרבנן מי יתרס נגדם וזה ברור:
ב אלא בכתיבה ומסירה כתב הש"ך בשם ריטב"א דכתב בקדושין דהמקדיש הקדש לעניים הוי ככתובי' ומסורי' אם כן אם הקדיש שט"ח ואמר קני לך איהו וכל שעבוד' זכו עניים כאלו כתב ומסר עכ"ל ואמת שהריטב"א בקדושין כתב זה פעמים ושלש וכ"כ בתשובת ר"ב אשכנזי סי' ט"ו בשם הרא"ה ז"ל אמנם בש"ע י"ד סי' רנ"ח סעיף ו' כתב בשם רשב"א דהמקדיש שט"ח צריך כומ"ס כמו בהדיוט ונתן רשב"א בתשובה הטעם משום דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בהקדש גמור אבל לא בהקדש עני'. והש"ך הוסיף שם דיכול למחול דדינו שוה כמו בהדיוט ותמהני מש"ך איך לא זכר כאן דבר מפסקי ש"ע להדיא בי"ד מבלי חולק לא מהמחבר ומהרב בהגהה. אך באמת אף שסתם המחבר שם דין זה תלוי במחלוקת רבוות' כי באמת רבינו ב"י גריר בתר רשב"א כאלו היא הלכה פסוקה ולכך לקמן בסי' רכ"ה דכתב הטור דנדר לעני' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכתב הב"י לאו דוקא רק מתורת נדר מחויב אבל לא דקנה בקנין גמור והוי כמסירה להדיוט דזה לא שייך בצדקה ובאמת כך הן דברי ר"ה גאון ור"ח ובעל המאור בפ' שור שנגח דו"ה ע"ש להדיא דלא שייך בצדקה כמסירה דמי. ואף ברמב"ן במלחמותיו לא מצאנו הכרע ברור בדבריו דחולק ארז"ה כלל. אבל הרא"ה וריטב"א חולקים וכן נוטי' דברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ח דין ה' דכתב להדיא דהקדש לעני' נקני' באמירה דכל דבר שמועיל בהדיוט בקנין מועיל בהקדש בדברים: ואם כן י"ל אף הטור בסי' הנ"ל ודכוותי' גריר בתרי' וביותר ביאור כתב הר"ן כן בפ"ק דקדושין בהך שמעתי' אמירה לגבוה וכו' דאף הקדש לעני' בכלל הזה בכל דבר וכ"כ בפי' לנדרים בדף למ"ד ע"ש להדיא לא זו אף זו הרשב"א ז"ל גופי' כפי מ"ש הרב רבינו בצלאל אשכנזי בתשובה סי' ט"ו מצינו לו בתשובה כת"י סתירה בדבריו פעם כה פעם כה ואף אני בחדושיו לנדרי' ראיתי בדף כ"ט דכתב להדיא במקדיש לאחר ל' יום דחל הקדשו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וה"ל ככסף וע"ז כתב דה"ל כזוכה מעתה ועדיף מהא דתניא משוך פרה ולא תקנה אלא לאחר ל' יום ועומדת באגם כל ל' דלא קני דכיון אמירתו לגבוה וכו' ה"ל כזוכה מעתה וכתב ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' א"י לחזור בו דהוי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מסיים שם בהך ענין ה"ה האומר קרקע זו לעניים עד שאעלה לירושלים דאמירה כמסירה ע"ש והדברים מבוארים כריטב"א. ולכן היה נראה דאף הרשב"א לא אמרה להך דינא דיש הבדל בין הקדש לצדקה רק בחוב ולא בעלמא דכל ראי' שהביא הוא מהך דב"ק ניתביה לעני' הדר א"ל כו' והיינו דהך אי צדקה להקדש לגמרי דמי או לא כבר כתב הר"ן בקדושין הנ"ל דתליא מה דמספקא לגמרא בריש נדרים אם יש יד לצדקה או לא אי דמיא להקדש הואיל הוא בבל תאחר כהקדש או לא לגמרי מדמינן ועלתה בתיקו ואם כן אי אמרינן לגמרי מדמינן להקדש או לא תלי' באיבעיא הנ"ל והעלו הפוסקים והרשב"א בחדושיו דספק איסורא לחומרא גבי יד לצדקה ואם כן אף בזו לחומרא רק זהו במקום דגבי הדיוט קנין תורה א"כ אמירתו לגבוה הוי כקנין גמור בהדיוט והוי בצדקה ספק תורה ולהחמיר אבל בשטרות דאין קנינם ד"ת כלל ואפילו מכרן ועושה בהן כו"מ אין בו קנין ד"ת רק מדרבנן ואם כן אף דנימא בצדקה אמירתו לגבוה ככתוב ומסור דמי מכל מקום אין כאן קנין ד"ת ואם כן הרי כל ספק מדרבנן וכיון דהוי איבעי' דלא איפשט' ספיקא דרבנן לקולא דכל הספק באיסור אינו רק מדרבנן דמתורה ודאי לא זכו בו עני' כלל. ואם כן אין כאן סתירה כלל ואף הרא"ה והר"ן אפשר בשטר מודים זולת הריטב"א דכתב להדיא אף בשטר ואזיל לשיטתו דסבירא ליה מכירת שטרות ד"ת. כמ"ש הב"י בשמו או דסבירא ליה דהך יד לצדקה איפשוט הואיל ונאמר את"ל כשיטת רמב"ם אבל לפי דהעלו רוב מחברים דהוי רק ספיקא ולא איפשטא איבעיא כמ"ש בטור י"ד סי' רנ"ח ע"ש וקי"ל מכירת שטרות דרבנן אמרינן דספקא לקולא ובהכי ניחא דברי הרא"ש בתשובה דכפי מש"ל מתשובה דכלל נ"ח משמע דאף צדקה בכלל אמירה לגבוה וכו' ואלו בכלל י"ב דין ב' כתב וז"ל אפילו נדר בקרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו נהדיוט יכול להתיר נדרו כ"ש אם נדר לעניים שיכול להתיר נדרו וזה מורה דלא דנין בצדקה לעני' אמירה לגבוה וכו' דאנ"כ מה כ"ש איכא: ואם כן יש כאן לכאורה סתירה אבל לפמ"ש ניחא דבהקדש ודאי ובצדקה ספק ואיבעיא דלא איפשטא ויפה דן כ"ש ספק מודאי דאם בוודאי אמרינן כן מכ"ש בספיקו. ובאמת יש לדקדק בתשובת רשב"א סי' תקס"ג דהביא ראי' מהך דב"ק דאיצטרך ר"י למימר יד עני' אנן וה"ל מ"ג ולכך לא מצי למהדר ש"מ דלא אמרינן בצדקה אמירה לגבוה וכו' והא כבר ישבו הרי"ף דהתם לא היה ברשותו ואפילו הקדישה אינו קדוש והרשב"א גופי' בחדושיו לב"ק העלה כתי' הרי"ף ע"ש:
ולכן נראה דסבירא ליה כדעת הר"ם במרדכי ב"ק פרק ש"ש דל"ה ע"ש דהעלה דאין בהקדש לעניים אסמכתא דהואיל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"ל כאלו מסר באופן המועיל דלא יחול בו אסמכ' דכך פי' בכ"מ כמסירה להדיוט באופן המועיל וכן גבי ש"מ ככתובים וכמסורים היינו באופן המועיל דהא ש"מ שאמר הלואתו לפלוני מועיל משום דהוה ככו"מ כאלו הקנה במ"ג הואיל מצינו בבריא קנין המועיל במעמד ג' אף בש"מ אמרינן כן וכן בהקדשו' ע"ש שהאריך ואם כן מזה נלמוד בהקדיש הלואתו שביד פלוני דקנה הקדש דהא יש בו קנין מעמד ג' אם כן הוי כמסירה כאלו מסרו לו במעמד ג' וכמ"ש בש"מ ומהר"מ כללינהו בחד כללא הקדש וש"מ. ולפ"ז יפה הקשה דמה בכך דלא ה"ל הנך זוזי דהקדיש ברשותו מכל מקום הא מצי להקדישו במ"ג כדאמר ר"י באמת יד עני' אנן וה"ל מעמד ג' אם כן אף דאינו יד עני' וליכא מגו מכל מקום כיון שיש באפשרי הו"ל להקנות בצדקה וקושי' גדולה וטענה חזקה הוא ולכך הכריח דלא אמרינן כן בצדקה והא דהוצרך הרי"ף לשנויי דלא ה"ל ברשותו משום דאל"כ עכ"פ קשה הא ה"ל נדר בפיך זו צדקה וכו' וא"ש. אך לפמ"ש דזהו הכל בחוב וקנין מ"ג דהכל דרבנן ובקנין דרבנן לא אמרינן צדקה ה"ל כהקדש דהוא ספיקא כנ"ל ולפ"ז מיושב דהרמ"א לא הגיה כלל בי"ד סי' רנ"ח על הך פסקא דשטר חוב אין נקנה לענים באמירה מטעם דאמירה לגבוה וכו' לא שייך בצדקה. ואלו לקמן בסי' ר"ז פסק כמרדכי דאסמכתא לא שייך בצדקה והא כל טעמו דהוי כמסירתו להדיוט והוסיף לומר דהוי כנמסר באופן המועיל בשום צד בב"ד חשוב וכדומה דרכי' המועילי' לבטל אסמכת' דלפמ"ש יש לחלק בין חוב דהוי ספיקא דרבנן לשאר מילתא דיש בו קנין של תורה (ומה שיש לדקדק מזה על דברי תשובת הרב רמ"א סי' מ"ח דהשיג על רבינו הב"י יבואר אי"ה במקום אחר אשר שם מקומו) ולכן לדינא בקנין חוב נקטינן כפסק המחבר ורשב"א דלא זכו בו עני'. ועיין מש"ל בקונטרס תפיסו' אי מהני קים ליה גבי צדקה וע"ש:
ג צריך לקיים וכו' כתב הסמ"ע דאין לפרש דמים שקיבל פשיטא מה צורך לאחריו בזה אלא דצריך לשלם לו כל דמי שויו של שטר והש"ך בס"ק ד' פקפק ע"ז דמ"מ אף בדמים שקיבל צריך אחריות דאל"כ יאמר עוד ידי נטוי' לכתוב לך כומ"ס וכו' ולכן העלה דאין לחייבו לשלם כל דמי שויו השטר אם לא שפי' לו בפי' ע"ש ואני תמה אם מקבל על עצמו אחריות שאם לא יגבה מהלוים שמחויב לשלם כמבואר בתשובת רשב"א מקור דין הלזה בב"י מחו' ט"ז הא הוי רבי' גמור כמבואר בי"ד סי' קע"ג סעיף ד' ע"ש ואפי' אין המוכר מקבל ע"ע אחריות רק מדמים שקיבל הוי איסור רבי' כמ"ש הש"ך שם בס"ק ט' ע"ש. ואולי קבלת אחריות האמור כאן אינו בהחלט אף שלא משמע כן בתשובה הנ"ל רק בדרך תנאי שאם יתן לו כומ"ס אף שיהיה החוב יאוש אין אחריות על המוכר אבל אם לא יתן לו הרי באחריותו ולכך או דצריך ליתן לו באמת כומ"ס או ישלם כל דמי החוב ואם כן אין כאן רבי' דהרי יכול ליתן לו כומ"ס ואין לו הפסד כלל וזהו דלא כש"ך דמשמע בדבריו מכח שקיבל אחריות א"י לומר אתן לך עוד כומ"ס. אבל עם כל זה לא נראה לדינא דסוף כל סוף לא קנה כלל אם כן ה"ל הנך זוזי לגבי' הלואה גמורה ואם נוטל יותר ממה שנתן רבי' נוטל ודל מהכא קבלת אחריות שלו בלא"ה אם נתן לו שטר במנה בעד נו"ן ולא הקנה לו בכומ"ס או בשאר קנין המועיל הוי רבי' וכ"כ הגה"ת הרא"ש להדיא דצריך לסלק עצמו ואם לאו יש כאן רבי' והש"ך גופי' בסי' קע"ג ס"ק ח' הביא דבני הגהת הנ"ל ע"ש ואלו מוכר קרקע שאין לו סבירא ליה שמואל דאין לו שבח דהוי כרבית ואפילו החולקים הוא דהוי זבינ' ואין רשות ביד המוכר לבטל המקח ומכ"ש לוקח עד שיטרפנו הנגזל אבל כאן הא שניהם יכולים לחזור בו ואפי' מ"ש ליכא לדעת רמ"א הרי הוא הלואה גמורה והוי כמו בקרקע הכיר בי שהוא אין שלו דודאי אין לו שבח. ואפי' בשומא הדרא דהא אין הלוה מוכרח לפדותו מ"מ אם פדהו כתב הטור לקמן בסי' ק"ג דאין לו לשלם למלוה שבח' דממילא דמחזי כרבית ומכ"ש בזה. דלעולם אם בטל הקנין וה"ל זוזי בהלואה אין לו שכר מעותיו. וכמ"ש הגה"ת הרא"ש בפ' א"נ ביש לו חוב על גוי ומקבל תמורתו דמים מן ישראל אחר ואמר אני מסולק ממך מחמת זה המעות וגם לגוי אני פוטרו ולא יודע לגוי והדמים שתקבל מגוי יהיה לצורכך מכל מקום חוכך להחמיר שם ומכ"ש בזה דבישראל צריך כומ"ס לא מועיל מה דיבטיח לו ליתן כומ"ס ואם לאו דיתחייב בכל. ובאמת בתשובת רשב"א לק"מ דמבואר שם דנתן לו הכל במתנה וקיבל על עצמו אחריות ואם כן ליכא כאן רבי' אבל במוכר ודאי דיש כאן איסור רבי' ואם כן פשיטא דצריך לשלם הכל דלא שייך דמים שקיבל וכן יש לפרש דברי רמ"א דמיירי במתנה אף דנקט לישנ' דלוקח משום דלא נחית כאן בדיני דרבי' כלל. ואפשר גבי לוקח נמי קמ"ל דצריך לשלם מעותיו שקיבל דה"ל מלוה גבי' ולא פקדון דזולת אחריות ה"ל זוזי פקדון כמש"ל משא"כ בקבלת אחריות ואף דהוא נעשה באיסור רבי' דהא אין בו ריב' גמור של תורה הואיל והוא דרך מקח וממכר וצ"ע:
ד י"א דאין חייב לקבל מ"ש הש"ך בס"ק ח' הניח בצ"ע דהא בבעה"ת שער נ"א חלק ד' נתן טעם דלכך א"צ לקבל מ"ש דהואיל דנתקיים המכירה באופן מה דיכול לומר קניתי גוף הנייר לצור עפ"י צלוחיתו ע"ש ובגי"ת אבל לפי דלא קי"ל כן ולא קנה כלל הנייר הדרן לדינא דמקבל על עצמו מ"ש. ובאמת הטעם הנ"ל נזכר בדברי בעה"ת אבל הבעה"ת דהוצרך לטעם זה הוא כמו שכתב שם דהא יש כאן מעות ודברים והרי הוא במ"ש. וזה תלוי במחלוק' רבוותא דשם בפ' הזהב פרכינן לריש לקיש דסבירא ליה מעות אינם קוני' אם כן הא דקתני אבל אמרו מי שפרע וכו' בשלמא למ"ד מעות קוני' היינו דקאי באבל אבל אי אין מעות קוני' מה אבל ואי משום דברים הא"ר אנו אין לנו אלא כל החוזר בדברים אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני הגמ' דברים לחוד אין רוח חכמים ומעות ודברים באבל ע"כ ונחלקו בו רבוותא דדעת ר"י בן מיגאש כפי מ"ש באסיפת זקנים בשמו הך תי' קאי אף לר' יוחנן בכל מעות ודברים אפילו אין הקנין ד"ת כגון דלקח במלוה או דבר שאינו ברשותו מכל מקום הואיל וקיבל דמים ודברים איתנהו במ"ש. אבל הר"ן וכ"כ הנ"י חולקים דהך תי' הוא רק לר"ל אבל לפי דקי"ל כר"י דמעות קונ' ד"ת תו אין אנו צריכין לתי' זה וכל כמה דלא הוה קנין ד"ת אין כאן מ"ש ולכך לקח במלוה או במשכון לית בהו משום מ"ש דהא אין כאן קנין דבר תורה. ועיין באסיפת זקנים דנראה דרמ"כ והרשב"א ג"כ דעתם כך ע"ש ולפ"ז הבעה"ת או דסבירא ליה להלכה כר"ל כדעת גדולי מחברים או דס"ל כדעת ר"י בן מיגאש הנ"ל דאף לר"י אמרינן מעות ודברים במ"ש אף דליכא קנין תורה ולכך הוצרך ליתן טעם דקנה הנייר וכהנ"ל אבל לפי מ"ש המחבר ורמ"א לקמן בסי' ר"ד דבמשכון וכן הקונה במלוה ליכא מ"ש וכן בדבר שאינו ברשותו מבואר לקמן סי' ר"ט ס"ו דוקא בדבר המצוי מחויב לקבל מ"ש דהוי כדבר שבא ברשותו אבל זולתו לא וזהו מבואר כר"ן וסייעתו דמעות ודברים במקום שאין קנין תורה לא שייך מ"ש ואם כן אף כאן כן ולק"מ:
ה לא קנה וכו' וכתב הסמ"ע בס"ק ד' דהני זוזי דישנו ביד המוכר המה רק אצלו כש"ש ואם כן נאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו ד"מ בשם מהרי"ו ואולם הרב הש"ך בס"ק ח' כתב דשגגה הוא אצלם דהא הן בעובדא דפרדסי בא"נ וכן בבעה"ת שער מ"ז מייתי בכה"ג עובדי טובא דהוי מעות בהלואה גמורה אף דזביני הדרי וה"ה כאן ע"ש. ואני אומר להיפוך שגגה יצאה מלפני השליט הזה לומר כי הם שגגו במקום שדבריהם נכונים. כי התוס' בב"מ דף מ"ג ד"ה מה איריא וכו' הקשו בממ"נ אם לר' יוחנן דאמר ד"ת מעות קונ' מותר המוכר להשתמש במעות אם כן מה פריך הגמרא לקמן לר"י נתן לספר לא מעל עד שימשוך וקשה לר"ל נמי דהא מותר לשמש במעות ומעל לר"ה וע"כ דאסור להשתמש אם כן עדיין יאמר נשרפו מעותיך בעלי' ותי' אף דאסור לשמש מכל מקום לא שייך נשרפו מעותיך דכספי' אין להם שמירה וכו' ועוד תי' דלר"י דהוי קנין ד"ת אף דעקרוהו חכמים מכל מקום בזה הניחו דהמוכר מותר להשתמש במעות והוי שואל עליהם אבל לר"ל דאין כאן קנין ד"ת לא הרשהו חכמים לשמש ולכך לא מעל עד שימשוך עכ"ל והנה בפ' הזהב דהאי גברא דיהיב זוזי אשומשמי והדר בי' וא"ל שקיל זוזך ולא שקיל ונאנסו דקאמר רבא לא מבעיא ש"ש לא הוה אפילו ש"ח נמי לא הוי א"ל והא בעי לקבולי מי שפרע פסקו הרי"ף והרמב"ם דכך הדין דכל כמה דלא קיבל מ"ש חייב באונסין ועיין לקמן סימן קצ"ח סט"ו באריכות וכתב המ"מ דזהו דלא כהתו' והב"י כתב דזהו כתי' השני של התו'. ויש להבין איך כתב הב"י שהוא כתי' השני של תו' הא אף דכתבו התו' לתי' השני הואיל דקנין ד"ת הוי שואל דמותר להשתמש כתבו כן לר"ה דסבירא ליה בהנאת היתר שימוש ה"ל שואל וחייב באונסין אבל לפי דקיי"ל כר"נ נאנסו לא אם כן אינו רק ש"ש בהאי הנאה דיכול לשמש וכן מוכח מדברי הרא"ש דבהך עובדא דשומשמי הנ"ל הביא השני תי' של התו' וכתב לדידן דהכל חשובים כשולחני אין נ"מ לדינא ולכאורה הא נ"מ טובא דלתי' הראשון לא חייב המוכר באונסין ולתי' שני חייב אלא לדידן דקי"ל כר"נ אף לתי' השני אינו אלא ש"ש ואם כן אף דנימא דלא הוי אלא פקדון בעלמא כתי' הראשון הא המפקיד אצל שולחני מעות מותרין הוי ש"ש ולא נ"מ מידי: ואם כן לכאורה קשה על הב"י אבל סבירא ליה לב"י דאף התו' והרא"ש לא אמרו דבריהם אלא במקום דא"צ לקבל מי שפרע כגון בשינוי שער וכדומה אבל במקום דצריך לקבל מ"ש כל כמה דלא קיבל מ"ש המקח במקומו ונחית אדעת' דזוזי והוי מלוה גבי' והדבר מוכרח מדברי הרא"ש דלאחר שהביא דברי שני תי' של התו' וכת' דאין נ"מ לדידן לדינא כנ"ל הביא אחר כך דברי הרי"ף דכ"כ דלא קיבל מ"ש ה"ל מלוה גבי' להלכה מבלי זכר דזה חולק על מ"ש מקדם וכן הטור ברמזים ובטור העתיק רק דין הרי"ף מבלי זכר תי' הנ"ל מ"ש התו' והרא"ש מתחילה אלא דבזה אף התו' והרא"ש מודו ולכך כשהביא הרא"ש הנך שני תי' הביאן בס"ד דרבא דאמר לא מבעיא ש"ש לא הוה אלא ש"ח נמי לא הוה ולא ס"ד עדיין הא בעי לקבולי מ"ש והיינו להתלמד ממנו למקום אחר במקום דלא שייך מ"ש כמ"ש ואם כן שפיר י"ל דהתו' סבירא ליה כרי"ף בזה. והא דכתב הב"י דהוא דוקא לתי' שני של התו' היינו משום דלתי' ראשון של תו' עדיין קשה אם כן הא דנתן לספר לא מעל עד שימשוך קשי' לר"ל דהא אף לר"ל במעות ודברים צריך לקבל מ"ש אם כן עדיין ה"ל מלוה גבי' וחייב באונסין ומטעם זה סבירא ליה להמ"מ דהתו' חולקים ארמב"ם ורי"ף ול"ל דכי אמרינן הך סברא כ"כ דלא קיבל מ"ש דחייב באונסין היינו לר"י דסבירא ליה דקנינו ד"ת אבל לר"ל אף דלא קיבל מ"ש עדיין הואיל ואין קנינו ד"ת לא מתחייב דהא לתי' ראשון של תו' לא נחתינן לחילוק זה כלל. ולכך כתב הב"י התי' שני אתיא כרמב"ם דלתי' השני אמרינן חילוק זה וכמ"ש הריטב"א בחידושיו להדיא בפ' הזהב ע"ש וא"ש. כללו של דבר מכל הנ"ל במקום דא"צ לקבולי מ"ש שפה אחת בתו' ורא"ש ורי"ף ורמב"ם דזוזי לא הוי גבי' רק לדידן כש"ש ולא כשואל ומלוה ובפרט במקום שאין קנינם ד"ת כלל אפילו מי שפרע לא מהני כמ"ש לר' לקיש כהנ"ל וזה ברור. ואם כן אף דנימא כנראה לכאורה כי הבעה"ת בשער מ"ז ח"א ד"ב חולק דכתב בהכיר בו שאינו שלו ובמכר מה שאירש מאבא דזוזי הוי כמלוה מכל מקום יחיד הוא לגבי התו' והרא"ש ויתר מחברים דנמשכו בתי' הנ"ל אחרי דברי התו' הנ"ל ועיי' באסיפת זקנים שהביא הרבה מחברים דסבירא להו בזה כתי' התו' וכ"כ הריטב"א ולפמ"ש אף הרי"ף ורמב"ם מצי סבירא להו כן ואם כן הם המורים כהלכה. אף גם דאפשר דבעה"ת לא פליג כלל דהתם כבר נחית הלוקח לקרקע וכ"כ דלא מערער בקרקע יתוב וזבינ' ליומא ממכר הוא ולכך המעות בהלואה גבי' מוכר אבל במה שאין הלוקח נחית למקחו כלל וכמו כאן באין לי כומ"ס על שטרא במאי תפיס בנייר בעלמא דתפיס ולא נחית למקחו כלל לכ"ע מודים דה"ל רק פקדון והוי ש"ש. והמעיין שם בבעה"ת יראה דנתן הכל טעם הואיל וקאכיל פירות עד דאתא הלה ומערער והוא הדבר שכתבתי לחלק ועכ"פ לדינא הנכון כתו' ורא"ש. ואין לפקפק הואיל וכתב מהרי"ו אע"ג דנתן לקנוני' שטר על מעות ובשטר אפשר לומר דהואיל דלקח שטר אף דודאי מיירי באופן דלא נתפרש בי' באיזה אופן הם המעות מכל מקום נחית להלואה ובכל דברי תו' ורא"ש לא נזכר שטר. אך מדברי בעה"ת הנ"ל בעצמו לא נראה לחלק בין שטר לזולת שטר כלל כי לא הזכיר חילוק בזה כלל והביא ראי' מעובדא דפרדסי ושם היה שטר וברור דסבירא ליה דאין לחלק:
ו ואפי' הנייר וכו' דין זה הם דברי הטור ואולם באות ט"ו הביא בשם בעה"ת דאם לא כתב המוכר ללוקח קני לך איהו וכו' שלא קנה השעבוד והלוקח משתמש בנייר לצור ע"פ צלוחיתו ופרע הלוה למוכר ב"ד כופין ללוקח להחזיר ללוה השטר והקשה הב"י כן דברי הטור אהדדי ותי' הב"ח דשם בסט"ז מיירי הטור שאין טוען שקנה הנייר כי אין קנין לחצאין רק מחזיקו למשכון עד שיחזיר לו המוכר מעותיו והש"ך השיג דלשון משתמש בנייר וכו' לא משמע כן. והרב כה"ג הקשה דברי רשב"א אהדדי ג"כ דבתשובה סי' תתקי"ח נראה להדיא דסבירא ליה דקנה הנייר ואלו רי"ו כתב בשמו דלא קנה. ולכן דעת הבעל כה"ג לחלק בין דמסר לחוד בלא כתיבה כלל לא קנה אפילו הנייר משא"כ בכתיבה ולא כתב איהו וכל שעבודו קנה גוף הנייר. וכתב דחילוק זה מבואר בריטב"א לקדושין והרמב"ן בפ' הספינה ע"ש. ואני לא הבנתי טעם לחלק ביניהם או דיש קנין לחצאין או אין קנין לחצאין דאם יש לחצאין אף במסירה גרידא יהני כי מה טיבו של גופו של נייר כתיבה ומה מועיל כתיבה למטלטלין ועיקר קנינו מסירה. ואם אין קנין לחצאין אף בכתיבה שלא מועיל לקנות השעבוד איך יועיל לקנות הנייר ובריטב"א לקדושין דף מ"ד לא מצאתי חילוק זה דהא מדמי שניהם להך כור בל' דיכול לחזור ע"ש ובחדושי רמב"ן לב"ב לא מצאתי הדבר מבואר רק שיעור דבריו אפשר כך דבמסירה לחוד א"א לגמ' להקשות וכי לצור וכו' דמה בכך דלא נתכוון לנייר מכל מקום פשיטא דלא קנה שעבוד דמה בכך בכוונתו ואמירתו אין זהו הדרך המועיל לקנות בשטר וכיון דזה לא קנה אף זהו לא קנה אבל בכתיבה שפיר פריך הגמרא דהא יש כאן קנין המועיל רק דלא נתפרש היטב הא סתמא כפי' דכי לצור הוא צריך. ואף שהלשון של הרמב"ן כפשוטו לא מורה כן מכל מקום לא ידעתי סברא לחלק ואיהו דחיק ומוקי אנפשי'. ולענ"ד נראה החילוק ודאי מכר לו שטר במנה והלוקח אומר החזיר לי מנה הואיל ואין שעבודו נקנה חוץ מפרוטה אחת שהנייר שוה בזה יחול קניני ואתפוס הנייר בזו יפה כתב הרמב"ן דאין קנין לחצאין וכמו דלא קנה השעבוד אף בזו לא קנה. אבל אם הלוקח טוען אעפ"י שלא זכיתי בשעבוד נכסים מכל מקום אין אני חוזר ומה איכפת לך אני אחזיק הנייר בעד דמים שנתתי עבור כל השטר ומה איכפת לך ואין בידך לחזור ממקח כי אני אתן בעד הנייר כ"כ בזו נראה לא מבעי' לדעת הרי"ף ורמב"ם דאם הלוקח המוחזק ורוצה במקחו אין ביד המוכר לבטלו כמ"ש לקמן סי' רכ"ה ע"ש פשיטא דמי מעכב ע"י אלא אפי' לדעת הרא"ש ור"י דסבירא להו לקמן סי' רכ"ה דאף המוכר יכול לחזור מכל מקום בכאן הוא בכלל אין אונאה לשטרות ויכול לומר לדידי שוה טובי ואין שומתו ידועה וכ"כ התו' בכתוב' דף פ"ה ע"ב ד"ה המוכר דהקשו אי מכירת שטרות ל"ד איך נתמעטו מאונאה ותי' דהוא שוה הרבה לקונה הנייר שיכול למכרו ללוה בדמים יקרי' הרי אפילו ד"ת דלא מהני כתיבה כלום והרי זה כאלו לא כתב לו כלל מכל מקום יכול לקנותו בדמים יקרים ולית בי' דין אונאה ואם כן ה"ה לדידן אם לא כתב ליה דיכול לומר הנייר שוה ליה כמ"ש התו' ואין אני מבטל המקח ואע"ג דלדידן אם רצה הלוקח לבטל המקח יכול לבטלו היינו משום כל כמה דלא כתב ליה יכול לומר לא נתכוונתי לקנות הנייר רק באופן שיהיה לי כתיבה כראוי אבל אם אין הלוקח טוען כך הדרן לדין תורה דיכול הלוקח לומר אני מחזיק הנייר בעד כל הדמי' ואין בו אונאה ולא שייך אין קנין לחצאין כיון שאין מבקש להחזיר לו הדמים רק מבקש לקיים המקח על נייר גרידא. ובהכי יתיישב דברי התו' בכתוב' דף פ"ה ד"ה אית וכו' דהקשו דהא יש לו מגו לקוחין בידי לקנין נייר וכו' ולכאורה קשה דהא זה ממש אינו במציאות מי הוא המלוה שימכור שטרותיו אשר הן עומדים לגבות לבושם בש"פ ואם כן אין לך לא שכיח יותר מזה והא סבירא ליה לתו' מגו דל"ש ל"א ומכ"ש כזה וכ"כ הר"ן אבל לפמ"ש ניחא דמכר אותו בדמים יקרי' לנייר כמ"ש התו' הנ"ל דבזה שכיח דהלוקח בטוח שלא יגבה בלתי שטר והיינו כמו למשכון תפסתים דהוא גם כן מטעם זה וא"ש:
ובהכי ניחא מ"ש הטור באות ט"ז דאם מחזיר הנייר ללוה דצריך לשלם לו דמי נייר דהא ודאי חוזר על המוכר לשלם לו דמי זבינא ואם כן אף דמי הנייר נפרע ואי מיירי דלית ליה למוכר אם כן יגבה הכל מלוה דהא זבינ' לאו זבינא ואם כן זוזי בהלואה גבי' מוכר ומשתעבד לי' לוה מדר"נ וא"י למחול כמבואר בטור סי' פ"ו דר"נ א"י למחול וכמ"ש הרמ"א בהג"ה: ולפמ"ש ניחא דהוא אומר לדידי שוה לי דמי נייר והשטר בדמי כל החוב אם כן נפקע תביעתו מן המוכר כיון דסביר וקיבל ומה לו תו לגבי מוכר ודוק. ואם כן כל המחברים כנראה מדברי ר"ח אשר הביא הרא"ש דבריו שם בפ' הספינה וכן המ"מ ורשב"א בתשובה כולם מיירי דתופס הנייר בדמי זבינא ואמר לדידי שוה לי כ"כ בזה דעתם דקנה אבל במבקש להחזיר המקח ולתבוע מעותיו מן המוכר רק עד ש"פ בכדי דמי הנייר בעלמא כ"ע מודים כרמב"ן דאין קנין לחצאין וכמ"ש הריטב"א דה"ל כור בל' דעדיין לא נגמר המקח. ובזו יובנו דברי ריטב"א בקדושין דמחלק בין מתנה למכר דבמתנה קנה הנייר וקשה אטו האומר כור תבואה אני מודד ויהיה לך במתנה וכי א"י לחזור בו קודם שנגמר הכור כמו במקח דמ"ש ולפמ"ש ניחא דאף לוקח אם רוצה להחזיק הנייר בעד כל דמי זביני' הרשות בידו דנגמר ואין שייך בו אין קנין לחצאין ובמתנה מהכ"ת לא יאמר כן וא"ש. וא"כ גם דברי רשב"א הנ"ל אינם סותרי' דיש לחלק כמ"ש וכן בטור יש לפרש כן ואין כאן סתירה כלל ואף דאי' לקמן דלוקח משתמש בו לצור ע"פ צלוחיתו לכאורה אין מובן דהא תופסו בשביל כך הדמי' ומהכ"ת ישתמש בו לצור עפ"י צלוחיתו. אבל באמת אין זה דקדוק דבלא"ה איך ישתמש להפסיד זכות שני אלא הוא לשון בעלמא או דמיירי בהא דכבר פרעו וא"כ מה לו צורך בו עוד דעל מה שהחזיקו מתחילה כבר תוחלתו אבדה דכבר נפרע והרי הוא מחזיקו לצור ע"פ צלוחיתו וע"ש והדברי' נכוני' בעצמותן ובפרט כל כמה דנוכל למעט במחלוקת רבוותא עבדינן. ולפ"ז ברור להלכה כמ"ש הריטב"א דבמתנה יכול להחזיק הנייר דהא בכה"ג אף במקח יכול להחזיק וא"כ אף דריטב"א גופי' בכתוב' בעובדא דהאי סבתא דתפסה מלוגמי דשטרי כתב אבל לוקח ומקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה ע"ש ולא ידעינן הי בתראי והש"ך העתיק דברי ריטב"א דקדושין ולא דבר דבכתוב' כתב להיפוך אבל לפי מה שכתבתי העיקר כמ"ש בקדושין וכמ"ש טעם לחלק. ויש להבין במה דכתב הטור בשם רמב"ן והסכים עמו כמו שכתב' דלכך לא קנה הנייר הואיל ואין קונה השעבוד ואין קנין לחצאין דלא תקשה ממה שכתב הרמ"א לקמן בהגה סי' ר"ג בסופו והיא הדין אם קנו באיזה דבר המועיל בו קנין עם דבר שאין מועיל בו קנין וכו' דקנה מחצה לפי דקי"ל קני את וחמור קנה מחצה וע"ש סמ"ע ס"ק י"ט באריכות. והרי אמרינן קנין לחצאין וצ"ל דשם לא טוען המוכר ונותן ולוקח ומקבל שהם תלוי' זה בזה ד"מ הקנה לו מטבע ובית בק"ס ושניהם מודים דלא שייך הקנין זה לזה ואפילו לא הקנה לו המעות היה מקנה לו הבית רק דשם אנו דני' דיהיה הק"ס בטל הואיל ואין מועיל לגבי מטבע בזו רבו הדיעות ע"ש אבל אם המוכר או לוקח טוען אדעת' דהכי נעשה קנין על הבית בשביל שיקנה המטבע ג"כ אבל זולת זה לא מכרתי ואין רצוני למכור או ליקח זה בלי זה לכ"ע הרי שם טענה וכיון דלא נתקיים הקנין על מטבע אף על הבית לא חל כלל דלא נגמר הקנין כלל וכמ"ש הריטב"א מכור בשלשים וכו' וכאן המוכר טוען לא היה רצוני למכור לך הנייר בלי שעבוד כי מהכ"ת אמכור הנייר ושעבודא שלי וכן הלוקח י"ל מה לי בנייר בלתי שעבוד ע"ז לא היה רצוני א"כ ודאי בטל וזהו כוונתו דאין קנין לחצאין:
ז י"א דשטר שכתב וכו' הש"ך האריך בס"ק יו"ד להשיג על ת"ה ודבריו בלתי כראי מוצק כי ראשון טען שכל דברי ת"ה בנוי' על תשובת הרא"ש דפסק בכלל ס"ח דשטר שכתוב בו שמשתעבד בו למלוה ולכל מי שמוציאו דא"צ הרשאה כלל ודעת הש"ך דאין צריך הרשאה אבל כומ"ס בעי ואני לא הבנתי בממ"נ אי אין הלוה משועבד למי שמוציאו א"כ אף הרשאה יצטרך דהא מלוה שעשה שליח לגבות אין יכול להכריח ללוה שישלם לו רק בבא בהרשאה כמ"ש כל פוסקים דהרשאה הוי כמכירה ולכך מדינא דגמרא במקום דא"י למכור א"י להרשות כלל וא"כ למה נשתנה בזה דא"צ הרשאה ועדיף משליח דעלמא דבא ג"כ מחמתו של המלוה וע"כ הואיל דלוה משועבד לו דכתב לכל המוציאו הרי הוא בעצמו יכול לתובעו וא"כ אף כומ"ס א"צ. ואי צריך כומ"ס א"כ לא הוי רק שלוחו של מלוה ויכול הלוה לדחותו וצריך הרשאה וגדולה מזו דעת רבי' מחכמים קדמאי דאפילו ביש לו כומ"ס לגבי הלוה צריך ליכתוב דון ואפיק לנפשך כמ"ש בבעה"ת שער נ"א ח"ד דין ה' בשם הראב"ד. ועיי' מ"ש שם בעה"ת הרי דאלים כח הרשאה מכח כומ"ס. אלא שאין אנו צריכין לכך כי מתשובה שבכלל ס"ח דין ז' שהיה שטר נכתב מראובן על לאה אשתו בלשון הנ"ל ללאה ולכל מי שמוציאו ומתו גם שניהם ולוי בנם יורשם ועתה יהודא בא בשטר לגבות בו כי נכתב בו לכל מי שמוציאו. וכתב הרא"ש שזהו שנכתב בו לכל מי שמוציאו הוא במקום הרשאה או כומ"ס ולא עשה תנאי זה אלא שלא יצטרך להרשאה וכו' ואם ירצה למוכרו לאחר שלא יצטרך כומ"ס אלא ימסור לידו השטר ויגבה בו וכו' מיהו כתב כיון דקי"ל דיורש מוחל הרי זה יכול למחול לעצמו ע"ש. וא"כ לשיטת הש"ך הלא כתב להדיא דא"צ הרשאה ולא כומ"ס ואין לפרש כמ"ש הש"ך דא"צ לכומ"ס נגד הלוה אבל באמת המלוה יכול לחזור דא"כ היינו רק הרשאה כמ"ש הש"ך דהרשאה א"צ א"כ בכפל הדברים ל"ל הרשאה וכומ"ס דהיא היא הרשאה והיא היא כומ"ס וגם מה זה שכתב שאם ירצה למכור לא יצטרך כומ"ס הא ודאי יצטרך דמי הוא הלוקח שיקנה שטר שיהיה רשות כל יום ביד מוכר לחזור ועיקר טיבו של כומ"ס הוא לנגד המלוה וא"כ פשיטא דאיצטרך כומ"ס אלא ברור דא"צ. ועוד א"כ דאינו רק בבא בהרשאה א"כ אף המלוה ויורשו יכול לחזור בו ולבטל הרשאתו וא"כ מה זה צורך להרא"ש למצוא תרופה ליורש במחיל' בקיצור הא פסק הרא"ש דצריך להביא ראי' על כומ"ס א"כ יאמר היורש אייתי ראי' דמכרה לך אמי ואי דהוי' מורשה הריני מבטל הרשאתי והרשאת אמי ואיך יכול לגבות מהלוה כיון שיורש המלוה מבטל הרשתה וכומ"ס ל"ל. ואין כאן מכירה ושטר כתיבה היה לי' ואבד לא קטען וגם להרא"ש אינו נאמן לומר שטר כומ"ס היה לי ואבד ומכ"ש בזה אופן. וא"כ במה יגבה ועכצ"ל דבזה א"צ כומ"ס וא"כ נאמן לומר קניתי כדעת הרא"ש בב"ב דלמ"ד אותיות במסירה א"צ להביא ראי' כלל. והדברים מוכרחים ועומדים וכן הרא"ש בהכותב בויכוחו עם הראב"ד בכתב משתעבדנ' לך ולכל דאתא מחמתך דס"ל להרא"ש דיכול למחול כתב והא דכתב כן כדי שיוכל למכור לאחרים וע"כ כוונתו בלי כומ"ס דבכומ"ס אף דלא כתב כן מאן מעכב ע"י ואי כוונת הרא"ש דא"צ הרשאה הל"ל כדי שיוכל להרשות עליו מה בעי בזה שיוכל למכור לאחרים והדבר ברור כשמש בצהרים דס"ל להרא"ש דא"צ כומ"ס כלל בכותב לך ולכל דאתא מחמתך ומכ"ש בכותב לכל המוציאו: ומ"ש הש"ך אם כן איך יכול למחול דסבירא ליה להש"ך דזה תלי' בזה לא קשה מידי דהא העלה הרא"ש בפרק הכותב דאף דכתב כן לך ולכל דאתא מחמתך גופו של לוה אינו משועבד לשניהם דאין רצונו להשתעבד לשנים רק נשתעבד בגופו למלוה לבד רק נכסיו משעבד לו ולכל דאתו מחמתו ולכך א"צ כומ"ס דהא כל המכירה לשעבוד נכסים של לוה דגופו אינו נמכר ונכסיו בלא"ה הן משועבדים בשטר אבל מחילה שמוחל שעבוד גופו ממילא שעבוד נכסי' נפקע דנכסי בר נש אינן ערבי' ולכך הוי מחילה. וכן למ"ד דמכירת שטרות דרבנן הטעם הואיל וגוף שעבוד הלוה א"י למכור אף שעבוד נכסיו א"י למכור מהתורה דנכסי בר נש רק ערבין וא"כ בכותב לך ולדאתא מחמתך דנשתעבדו נכסי' ולא גוף כמ"ש הרא"ש דאין רצונו להשתעבד עצמו לשנים אין כאן קנין תורה אבל קנין דרבנן הוה כמו בכומ"ס דמה יתן ומה יוסיף כומ"ס הא נכסי בלא"ה מתשעבדי וא"כ פשיטא דיכול למחול וזה ברור למעיין בדברי הרא"ש שם בפ' הכותב ובאמת בלא"ה י"ל כדעת הרמב"ן דס"ל הואיל ובדאורייתא אין ברירה כל שעבוד לך ולכל דאתא מחמתך הוא רק דרבנן כמ"ש הר"ן בגיטין בשמעת' דמ"ג וכמש"ל בסי' נו"ן. איברא דמתשובת הרא"ש כלל ס"ח נראה דס"ל דהוי דאורייתא דמביא ראי' מהך דשאול איש אשר יכה וכו' יעשרנו המלך וכו'. אך מש"ל ניחא. וגם י"ל כנראה מדברי ריטב"א לקידושין דכך פי' לך ולכל דאתא מחמתך היינו אם לעולם יהיה מחמתך אבל אם תמחול ותו לא יהיה מחמתך אין אני משועבד לו כי תמיד צריך להיות מחמתך א"כ גם בזה קושי' הש"ך מיושב אך אין צורך לזה כי כפמ"ש נכון בלי פקפוק וכל מה שכתב הש"ך ומהרשד"ם אין מספיק לדחות דברי הת"ה ורמ"א. וכן כתב הש"ה בפ' הספינה בשם ריא"ז ז"ל דהכריע כפוסקים דאותיות בעינן כומ"ס ואם כתב בשטר לו ולכל המביא שטר זה הרי המביא שטר יכול לגבותו בלי כומ"ס וזהו מבואר כת"ה אלא שאפשר הריא"ז ס"ל כדעת הראב"ד דשטר שכתוב בו לך ולכל דאתא מחמתך א"י למחול א"כ פשיטא דא"צ כומ"ס אבל לשיטת החולקים יש מקום פקפוק כמ"ש הש"ך דזה בזה תלי' אף כומ"ס צריך אבל כפי מה שבררתי לעיל מתוך דברי הרא"ש לכ"ע א"צ כומ"ס אף דיכול למחול:
איברא הרב הש"ך הוסיף לומר לקמן בס"ק פ"ה דאפילו לשיטת הראב"ד דלא מצי למחול מ"מ בעי כומ"ס וכל טעמו דהא צריך להיות בא מחמתו ובלי כומ"ס לא שייך מחמתו ודבריו בלתי ברורים דכיון דמכירה בזו שטר מהני במסירה דכל הכתיבה הוא לקנין השעבוד נכסי לוה ובזה אופן בלא"ה נכסי לוה משועבדים וא"כ בזו שהשטר בידו היינו מבואר דבא מחמתו כמו לרבי דס"ל במסירה לחוד נקנים כל השטרות וא"כ המסירה מורה דבא מחמתו כן לדידן בשטר כזה דסגי מסירה הדין שוה כמו לרבי ואם הרשאה א"צ וא"י לומר מי יימר דבא אתה מחמת המלוה כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תתקכ"א דא"צ הרשאה א"כ אף כומ"ס א"צ דלענין שיברר שבא מחמת המלוה אין הבדל בין מכירה להרשאה ואדרבא הראב"ד מחמיר יותר בהרשאה מן מכירה ומ"מ ס"ל להראב"ד בשטר כה"ג א"צ הרשאה דהוא המלוה בעצמו א"כ מה צורך לכתיבה במסירה נקני' מהמלוה והא כל ראי' רשב"א דא"צ הרשאה מהא דאמרינן במ"ג משתעבדנא לך ולכל דאתא מחמתך ואם אין משם ראי' דמ"מ בעי כומ"ס לברר דאתא מחמתו אף להרשאה דא"צ ליה להרשב"א ראי' די"ל דצריך הרשא' לברר דאת' מחמתו וכמש"ל דכל דין הרשאה תלי' בקנין וכ"כ הסמ"ע והב"ח דלשיטת הראב"ד ודאי דא"צ כומ"ס ולפמ"ש לכ"ע א"צ כומ"ס. וכן מבואר בר"ן דבהך משתעבדנ' לך ולכל דאתא מחמתך הוי שעבוד ד"ת ולכך א"י למחול והרמב"ן סובר דהוי דרבנן הואיל ואין ברירה והוא כתב דלא שייך בהו אין ברירה. וכמש"ל בסי' נו"ן ע"ש וא"כ דמכירתו ד"ת פשיטא דא"צ כומ"ס דהא כך אמרו דלכך מכירת שטרות דרבנן דאנה נזכר בתורה כומ"ס וא"כ הא בזה יש מהתורה כומ"ס ואם קבלה נקבל בכל שטרות אלא ברור דא"צ כומ"ס כלל ומה שהקשה הש"ך לקמן ס"ק פ"ה א"כ הא דטענו על הראב"ד מה דאמרינן בגיטין דבכל השטרות נעשה כאומר משתעבדנ' לך וכו' א"כ ליתא לדשמואל דהא א"א למחול בקיצור ה"ל להקשות לנפשי' דא"כ דבכל הלואה הוי כאומר א"כ איך שום שטר צריך כומ"ס ונפל מחלוקת רבי וחכמים בבירא. הא לא קשי' דודאי דהוי בשעת הלואה כאומר משתעבדנ' לך וכו' וכי באומר משתעבדנ' לך ואין כותב שטר נשתעבדו נכסי' לגבות משעבדי הא אין טורף ממשעבדי רק בשטר דהוא משוי ליה השעבוד וא"כ כשאין נכתב בשטר לך ולכל דאתא מחמתך אף דאמר לו בשעת הלואה בע"פ מ"מ אין הלוקח שטר יכול לטרוף משעבדי דהא לא נשתעבד לו כלל בשטר ולכך צריך כומ"ס דיש לו כל כח כמו המלוה ראשון וטורף ממשעבדי וא"ש משא"כ בנכתב בשטר לכל דאתא מחמתך אף מלקוח' טורף דהא כתב בשטר וא"ש ולכך הקשו מן מחילה ולכן דברי הת"ה נכונים ואין בהם פתלתול. ומה שקשה מן סי' נו"ן כבר ישבתי לעיל בסי' נו"ן בטוב טעם ודעת ע"ש:
ח ולכל מי שמוציאו וה"ה אם זה הקנה לאחר ואחר לאחר עד סוף כל אדם א"צ וכן בכתוב בשטר לכל דאתא מחמתו הכוונה עד סוף כל אפילו בלוקח שלישי וכו' כ"כ הרשב"א בפ"ק דגיטין וכן מוכח מר"ן דכתב דלכך לא שייך בי' אין ברירה דהרי יוכל ליתנם לכל אדם בזה אחר זה ע"ש והדבר מוכרח:
ט בחליפין כו' הש"ך גם בזה השיג את"ה דס"ל דר"ה מספקא ליה אי חליפין הוי כמסירה ובאמת ר"ה ס"ל דלא מהני ק"ס בשטרות ולכן אפילו בשטר שכתב סתם לכל המוציאו לא מהני חליפין. ואני כבר כתבתי בריש סי' דכל שאתה מוציאו בקנינו מכללא דשארי שטרות דשאר שטרות צריכין קנין כומ"ס וזה אין צריך אי אתה יכול לדון בו דבר חדש לתת בו הבדל בינו לשארי קניני מטלטלין דבממ"נ מי חידש לנו קנין אחר מה שלא נזכר בגמ' אי הוא נכלל בתוך שארי שטרות אף אתה תצריכו כומ"ס ואי לאו מנ"ל לחדש בו קנין אחר והרי הוא בכלל קנין כשארי מטלטלין בק"ס וכדומה קניני' המועילי' וכמו שכתבתי לעיל ובפרט לפי מ"ש דעל שעבוד נכסי הלוה א"צ קנין דהרי נשתעבד לו הלוה ולכך א"צ רק מסירה א"כ אף מסירה א"צ רק לקנין הנייר ובק"ס סגי. ומהכ"ת לחדש בו דבר חדש בדבר ממוצע לומר כתיבה א"צ רק מסירה דבר זו לא שמענו ובפרט כי הך דינא דק"ס לא אלי' כמסירה בלא"ה רבו המחברי' החולקים כמש"ל בסעיף ד' וא"כ הבו דלא לוסיף ועיי' תשובת הרא"ש כלל פ"ה ס"ב דכתב להדיא דס"ל לרשב"ם דקנין סודר מהני בשטרות היינו דאזיל לשיטתו דס"ל אותיות נקנים במסירה גרידא ע"ש הרי דבמקום דנקני' במסירה גרידא דקיל בי' הקנין אף בחליפין סגי והרי הדבר מבואר ומה כל החרדה וקול הכהן הגדול הזה והדבר ברור:
י אלא צריך וכו' המחבר נמשך אחר לשון הטור ויש לדקדק הטור אזיל לשיטתו דפסק לקמן ס"ס קצ"א דשטרי דידן שטרי ראי' ולא שטרי קנין ואין קונין בו שדה וא"כ אף אותיות אינם ניקנים דבעינן שטר מקנה אבל לפי דהעלה המחבר לקמן דשטרי דידן אעפ"י דכתוב בי' שנתתי ושמכרתי מ"מ שטרי קנין הם וקונין בו שדה א"כ ה"ה אותיות יש לקנות בי'. וכן מצאתי להרב בעל בני יעקב שהרגיש בזה והניחו בצ"ע ולכן הדבר צריך תלמוד ועימש"ל סי' קצ"א:
יא לא קנאם וכו' והש"ך הביא תשובת ריטב"א דס"ל בכלל נכסי אף שעבוד בכלל נכסיו וכשאמר נכסי אף שעבוד ניתן וכאומר קני לך איהו וכל שעבודא: ואולי הריטב"א לשיטתו דס"ל מכירת שטרות דאורייתא והיינו דיש להמלוה יד בשעבודו של לוה ונכסיו עד שיכול למוכרן ולכך שפיר י"ל דשעבוד בכלל נכסיו דהרי הוא בכלל שחל עליו מכירה אבל לפי דקי"ל מכירת שטרות ליתא ד"ת דאין כאן שום ממש שיחול עליו הקנין דאין למלוה ברשותו דבר וב"ח מכאן ולהבא גובה אף בכלל נכסי לא שייכי ולא חל הלשון נכסי כלל אשעבוד. ובאמת זה תלי' במחלוק' דלקמן סי' רנ"ג בש"מ שאמר שטרי לפלוני אי צ"ל קני לך איהו וכל שעבודא או אין צריך דאי צריך לכאורה הדבר מוכרח כמ"ש הריטב"א דהא אמרינן ש"מ שאמר נכסי לפלוני שטרי בכלל מדתניא וכו' וקשה בממ"נ אי אמר בפי' הן וכל שעבוד' מה צריך לראי' הא אמר להדיא הן וכל שעבוד' וחזינא דנתכוון לשטרות והכי דייק הרא"ש בתשובה כלל ע"ה ד"ב דלא היה שם מסירה בשטר ע"ש ואי לא אמר מה יהני דשטר בכלל נכסי הא צ"ל הן וכל שעבודן ועכצ"ל כריטב"א דנכסי הוי כמו כל שעבודן ומזה יליף הריטב"א דינו עיי' בנ"י. כי מ"ש בקדושין מהך כאותו ששנינו נכסי' שיש להם אחריות וכו' אין כאן ראי' דבאמת כתב רשב"א בחדושיו דצ"ל קני לך איהו וכו' והגמ' מקצר דכמו דצ"ל אגב וקני ולא נזכר בגמ'. אבל לפי דעת המחבר ורוב פוסקים כמש"ל בסי' רנ"ג דא"צ לומר כלל בש"מ איהו וכל שעבוד דאי' בי'. א"כ אין כאן ראי' כלל מהך דשטרות בכלל נכסי א"כ מי מכריח אותנו לדוחק הלזה דשעבוד בכלל נכסי' ובפרט אי מכירות אותיות דרבנן וכמ"ש וכ"כ דאין לנו ראי' ברורה מהכ"ת לומר כן. אלא דקשי' ליה על רשב"א דהוא סובר כהך רבוות' דש"מ שאמר שטרי לפלוני צ"ל קני איהו וכל שעבודא דאי' בי': וא"כ ראי' הנ"ל מוכרח ומ"מ פסק דאין שעבוד' בכלל נכסים וקו' הנ"ל במקומו וצ"ל דס"ל לרשב"א באמת הא דאצטריך הגמ' להביא ראי' דשטרו' בכלל נכסי' נ"מ בשטרות דא"צ לומר קני לך איהו דהיינו שכתב בו לכל המוציאו דא"צ לומר כלל וכל שעבוד' דשעבוד' ממילא חל דהרי נשתעבד לכל המוציאו וסגי בקנין חליפין כמש"ל וא"כ אצ"ל כלל להלוקח ומקבל כל שעבוד' דאי' בי' ובזה קמ"ל הגמר' באומר נכסי סתם דשטרי בכלל נכסי אינן. משא"כ בשארי שטרות פשיטא דלא נ"מ כלל דבממ"נ אי אמר הן וכל שעבודן הא אמר ואי לאו מ"מ לא מהני ודוק וזה ראי' ג"כ לדידן הנ"ל דבכה"ג שטרות אפי' אמירה א"צ שוב ראיתי בנ"י פ' הספינה משמע דס"ל לרשב"א לחלק בש"מ גופי' באומר שטרי צריך לומר איהו וכל שעבודא אבל באומר נכסי בכולל הקילו עליו דאצ"ל והדבר דחוק בעצמותו וגם מנ"ל להגמ' הא דהא הגמ' הביא ראי' מהך כאותו ששנינו נכסי' שיש להם וכו' ושם הא פירש הרשב"א להדיא כמש"ל דצ"ל קני וכו' ולכן יותר ברור כמש"ל וצ"ע כי לשונו בתשובה לא משמע כן דכתב דא"א להעמידו בבריא ואם כמ"ש אף בבריא יכול להעמידו בהקנה לו אגב קרקע וכדומה ולכן נוטי' הדברים דס"ל לרשב"א דלשון נכסי אי גם שעבודא בכלל או לא הדבר סתום ובבריא אמר אי איתא דנתכוון לשעבודא ה"ל לפרש משא"כ בש"מ דלא שייך כן דלקצר קעביד ולכך אף שעבוד בכלל וזה דוחק. וגם מה ראי' יש כמש"ל דשם לא מיירי אלא דגוף שטר בכלל נכסי' ולא שעבוד דהא בבריא באמת אין שעבוד בכלל וצ"ע:
יב שצריך מסירת השטר קודם וכתב הסמ"ע דה"ה בבת א' ג"כ מועיל ולא אתא אלא לאפוקי דאין להקדים הכתיבה למסירה והש"ך בס"ק י"ד פקפק דאין לסמ"ע ראי' בזה. ואולם בסעיף שלפני זה בנותן כל נכסיו א"ק וכתב בשטר ההוא איהו וכל שעבוד' מועיל אף דהמסירה וכתיבה באי' כאחד כי כשזיכה בקרקע וה"ל מסירה אז חל כתיבה ג"כ וזהו ראי' ברורה לדברי הסמ"ע אך מ"מ פקפק הש"ך דא"א לצמצם ולכך טוב לעשות מסירה מקדם ועל זה אינו ראי' מהך דלעיל דשם ודאי באים כאחד:
יג בקנין חליפין וכו' הרבה תמהו דמה להטור להביא דברי הרמב"ן בסוף והמחבר סתם הדברים מה שיש בו מחלוקת והרמב"ן בעצמו בבע"ת שער נ"א ח"ג דין ד' כתב דנראי' בסברא דברי הראב"ד ונוטי' לדבריו דברי ר"י בן מיגאש. והתוס' בב"ק מספקא לי' אי חליפין מועיל ע"ש ואולם באמת על הטור אין כ"כ תמיה דאף דכתבו דנראה דהרא"ש ס"ל כראב"ד דחליפין הוי כמסירה דהא כתב הרא"ש בפ' הספינה ומיהו אותיות לא מקני אגב קרקע בלי שטר וכן בקנין בלי כתיבת השטר עכ"ל הרי דבשטר מהני קנין כמו מסירה וכ"כ הרא"ש בתשובה סי' ע"ה דין ב' דרשב"ם דמפרש נכסי לפלוני שטרי בכלל בבריא ובקנין לטעמו אזיל דס"ל אותיות נקנין במסירה וה"ה לחליפין וא"כ האיך העלים הטור עין מדברי אביו ז"ל. יש לומר דס"ל לטור כרמב"ן שם בבעה"ת דהך תלי' בזה דאם מפרשינן מסירה דקתני באותיות צריך הגבהה ומשיכה עמו רק עוד צריך למסור מיד ליד א"כ מה יהני חליפין וכי עדיף ממשיכה והגבהה בשליפי זוטרי דלא מהני ולמה יועיל קנין וזהו הטענה שטען שם הרמב"ן על הראב"ד ע"ש וא"כ לפי דפסק הרא"ש כן א"א לומר דיהיה חליפין מועילי'. ועוד נרא' דלפי התו' והרא"ש בהא דפרכינן מן כיון שהחזיק בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא והקשו תו' ורא"ש התם דשטר נכתב על שם לוקח פשיטא דא"צ לקנין יותר ממסירה והיינו משום דגוף השטר שנכתב על הלוקח ה"ל ככתיבה ותי' דס"ל דאגב קנין גרוע הוא ומכל מקום מהני במקום מסירה מיניה נשמע דמסירה לחודא במסירה מעליא מהני ותי' הגמ' דאגב קנין חשוב הוא. ולפ"ז ע"כ בס"ד ס"ל דחליפין לא מהני כמו מסירה דאי מהני מה צריך לפלפל מאגב הא אפילו חליפין מהני וכי ס"ד דאגב גרע מחליפין ועכצ"ל דבאמת ס"ל חליפין לא מהני וא"כ התרצן דמשני אגב שאני דחשיב מ"מ בחליפין לא זז הס"ד ממקומו דהא בס"ד ס"ל אפילו לרבי בעי מסירה כשהשטר לא נכתב על שם הלוקח אפילו אגב לא מהני ומכ"ש חליפין ומיני' למסקנא דאגב חשיב זהו קאי כס"ד דחליפין לא מהני לרבי ומיניה נשמע לרבנן דאין לנו לחלק בין מסירה דרבי למסירה דרבנן דהא רבנן עלה קאי דרבי וזהו פשוט. ולכך י"ל במה דכתב הרא"ש דרשב"ם ס"ל דק"ס הוי כמסירה משום דלרשב"ם אין כאן ראי' מהך דאגב שאני דהיא אזיל לשיטתו כמ"ש התו' שם ד"ה נקנה כו' בשמו דס"ד לא ידע כלל מהך דקנין אגב א"כ שפיר י"ל דק"ס הוי כמסירה אבל לפירוש התו' ורא"ש א"א לומר כן וכ"כ הרמב"ן שם בבעה"ת להדיא דלראב"ד דס"ל חליפין הוי כמסירה צ"ל דהא דמשני אגב שאני כפי' הרי"ף דהוי כמו כומ"ס ולא כפי' ר"ח דהוי כמסירה לחוד וא"כ התו' ורא"ש דס"ל כפי' ר"ח ליתא לדינא דראב"ד. וצ"ל דמ"ש הרא"ש דלא מקני בקנין בלי כתיבת השטר לא מיירי מקנין סודר דהוא לא איירי בהו מקדם כלל אלא הכוונה קנין של משיכה או הגבהה הראוי להקנות בו שטר מ"מ אין מועיל לבדו בלי שטר דקי"ל דלא כרשב"ם דאותיות ניקני' במסירה גרידא. ולדעת ר"ת דקנין כו"מ ד"ת קשה מהתורה מה יועיל מסירה לקנין גוף נייר הא ד"ת משיכה אין קנין כלל לפי דקי"ל כר"י ומה מעלה ומה מוריד משיכה ועכצ"ל ק"ס וזהו קנין דאורייתא רק לפי דתקנו משיכה מועיל קי"ל דמסירה מועיל ודוק. אך אין זה מספיק במחבר דס"ל לקמן בסעיף יו"ד דאגב לחוד הוי ככמו"ס וא"כ שפיר י"ל כראב"ד וסייעתו ובפרט שכתב בסעיף ט' די"ל מסירה לא בעי מיד ליד א"כ אף חליפין יהני וע"ש בש"ך דכתב דזהו עיקר דא"צ מיד ליד א"כ למה יגרע חליפין משארי קניני'. והא הרמב"ן דחולק נר' דנמשך אחר דעת קדמונים דס"ל דלא מהני משיכה או הגבהה לחוד אבל לפי הך דעה דבזו לחוד מיקני א"כ אף חליפין מהני דלמה משונה זו משאר קניני' ובאמת לולי דעת הרמב"ן ז"ל דתלי' זה בזה כמ"ש ולזו נוטי' דעת הטור הייתי אומר דהא דמספקא ליה לתו' בב"ק אי חליפין מהני אצל שטרות אף דדעתם כמש"ל בהרא"ש וא"כ תו ליכא ספק לכאורה דחליפין לא מהני די"ל דקנין עדיף ממשיכה ומאגב דכל הטעם דלא מהני משיכה דודאי לנייר בעלמא פשיטא דמהני משיכה רק לקנות השעבוד מצריך המסירה לסייע לכתיבה שיקנה קצת שעבוד ולכך לא אלים משיכה דמה טיבו של משיכה לשעבוד השעבוד קרקעות לית בי' משיכה: ולכך הוסיפו איזה שופרא בקנינו דבעי מיד ליד וכמ"ש הרמב"ן להדיא שם אבל בקנין חליפין שמקנה לו השטר הקנין חל קצת ג"כ על שעבוד דמקנה בקנין חליפין שעבוד קרקע כמו דמקנה קרקע גופו. והלא לכך אמרו דצריך שטר הואיל ואי' בי' שעבוד קרקע וא"כ הוא הדבר בחליפי' ג"כ דקרקע נקני' בו ואף השעבוד נקני' בו וה"ל כמו מסירה דמועיל לגבי נייר ולגבי שעבוד וא"כ אף דס"ד דאגב קנין גרוע הוא הטעם ג"כ דאין מועיל לשעבודו של קרקע דהא קרקע אינה נקני' באגב וגם שעבודו אין נקנית אבל ק"ס עדיף: וא"כ י"ל דק"ס מהני ודאי כמו מסירה ולכך נסתפקו התו' בב"ק. איברא דברשב"ם יש להבין כפי מ"ש הרא"ש בדבריו דס"ל דק"ס מועיל כמו מסירה ולכך ס"ל הא דאמרינן נכסי לפלוני דשטרי בכלל נכסי אף בבריא איירי ובקנין דס"ל אותיות נקנות במסירה בדף קנ"א באימ' דר"ע חסידא דאמרה שטרי לברי ואתו לקמי דר"נ דלא משך וא"ל דברי ש"מ ככתובי' ומסורי' ופי' שם רשב"ם או דהיה במקצת או בכולו וקנו מיניה ע"ש במהרש"א עכ"פ היה קנין ומה פריך והא לא משך הא קנין ה"ל כמשיכה: נרא' דהא דדחק עצמו הרשב"ם דהיה בקנין משום דרשב"ם ס"ל אף דהלכתא אפסקא לגי' שלו אותיות נקני' במסירה מ"מ ר' נחמן ס"ל כומ"ס כדמוכח מעובדא דסבתא פז"ב וכמ"ש התו' להדיא רק ס"ל לרשב"ם דלית הלכתא בהא כר"נ וא"כ קשי' לי' קושי' התו' מה פריך והא לא משך הא הך עובדא הוי קנרי' ר"כ ור"נ ס"ל בעינן כומ"ס ותי' התו' דידע מדברי ש"מ ככומ"ס דמי דוחק כנראה לכל מעיין ולכך ס"ל לרשב"ם כהנך דאמרי כיון דסתם קנין לכתיבה הוי ככתיבה אך זה ס"ל לרשב"ם וכן מסתבר דלא יהיה קנין משמש לשנים דיהיה במקום כתיבה ואף במקום מסירה כולי האי לא מקלינין בקנין אותיות מה דהחמירו חכמים בקנינו ולכך למ"ש דשם היה קנין פריך הגמרא והא לא משך דבשלמא משך א"כ משמש בקנין כמו כתיבה דלכתיבה עומד אבל כיון דלא משך א"כ הוי קנין כמסירה וחסר כתיבה ומשני הגמרא דא"צ דברי ש"מ ככומ"ס דמי וא"ש ועכ"פ נראה דהך הוי מחלוקת רבוות' כמ"ש כל מחברי' ויכול המוחזק לטעון קים לי' לכ"ע:
יד אבל שט"ח וכו' וכן פסק הטור ומחבר בסעיף למ"ד דא"י למחול ותמהני על הטור דהא כל זה למדו הבעה"ת מן הא דאמרינן קדשה במלוה שיש עליו משכון מקודשת דב"ח קונה משכון וזה עיקרו של הדין כמבואר בבעה"ת להדיא ואלו הטור בא"ע סי' כ"ח הביא דעת אביו הרא"ש ז"ל באחרונה דס"ל כדעת התו' דדוקא במשכון שלא בשעת הלוואתו אבל קידשה במשכון בשעת הלוואה אינה מקודשת וא"כ איך כתב כאן סתם ול"ל דלא יליף הטור הך דינא מן קידשה במשכון כמ"ש בעה"ת רק יליף לה מהא דאמרינן וכי לצור עפ"י צלוחיתו הוא צריך א"ל אין לצור ולצור משמע דיש מקום לומר דקני הנייר במסירה לחוד וכמ"ש הרמב"ן לולי דאין קנין לחצאין וקשה הא גופו של נייר הוא של לוה ואין לו למלוה רק שעבוד עליו שא"צ להחזיר ללוה עד שיפרענו וזייר אותו עד שיהיה נפרע כולו וא"כ ה"ל כמלוה שיש עליו משכון ובמה קנה אותו הלוקח עד שא"צ כומ"ס כלל וע"כ במלוה שיש עליו משכון קני' בלי כומ"ס אך עם כל זה כמ"ש דא"י למחול קשה א"כ למה אינה מקודשת הא במלוה בשטר גרידא דאמרו חכמים דאינה מקודשת ונתנו בגמרא הטעם או דלא קנה או דיכול למחול ולא סמכה דעת' וא"כ במלוה במשכון דקני' וא"י למחול לכ"ע מקודשת כמו לר"מ במלוה בשטר וקשה למה פסק שם דאינה מקודשת וצ"ע. כי דוחק לומר דהטור סמך עצמו בכאן על מה שכתב בא"ע. וגם על הרמ"א שהגיה בא"ע סי' כ"ח והביא דעת הרא"ש דדוקא שלא בשעת הלואה מקודשת אין לתמוה דה"ל להגיה כאן ג"כ די"ל דס"ל לעיקר לדינא דלא כרא"ש רק שם מפני חומרא דא"א דנ"מ אם קיבלה קדושין מאחר חשש להחמיר. והנה הרמ"א הביא שם דעת המרדכי דקידשה במשכון שיש לו מגוי א"מ דישראל מגוי לא קנה משכון ומוכח ג"כ דס"ל דיכול למחול או דלא קנה כלל דאל"כ למה גרע מקידשה בשטר לר"מ. וא"כ לפי דקי"ל בהל' פסח לדינא דישראל מגוי לא קנה משכון א"כ אף כאן לא קנה ויכול למחול קצת תימא מרמ"א שלא הביאו כאן:
טו האי מסירה וכו' הש"כ בס"ק כ"ב דעתו להכריע נגד פסקי תו' והרא"ש והטור ומחבר כי אם כרמב"ן ונ"י דמסירה גרוע כמו בספינה מהני בשטרות ואין דבריו מוכרחים לדחות כל הני רבוות' ובפרט כי הנראה בבעה"ת שער נ"א ח"ג דין ד' אף הרמב"ן לדינא ביטל דבריו מפני דברי התו' דהא הכריע למול הראב"ד דלא מהני ק"ס במקום מסירה וכתב להדיא שצריך הגבהה בשליפי זוטרא וברברבי משיכה ע"ש ונמשך אחרי דבר שמקובל בו ע"ש ואם הרמב"ן בעצמו ביטל דבריו איך יכריע הוא כנגדם ובאמת במחילה מכבוד הש"ך שסותר דברי עצמו דהוא הכריע לעיל ג"כ דבשום שטר אין מועיל חליפין דלא כראב"ד וכאן מכריע דקנין גרוע כמו מסירה מהני והא כל מה שהרמב"ן חוכך בראב"ד הוא דצריך מסירה נוסף על קנין משיכה והגבהה: ואם כדבריו ודאי נראי' הדברים כראב"ד: ועוד הוא לקמן בס"ק כ"ד הכריע כרא"ש דשטר אין נקנה באגב ולדבריו צ"ל הא דפרכינן בגמרא כמש"ל בשם התו' דאם אגב דהוא קנין גרוע מועיל מהדין דמסירה דהוא קנין חשוב דיועיל ואלו הפי' כרמב"ן דמסירה הוא בלי משיכה והגבהה כלל מה חשיבתו הוא דבר שאין מועיל קנינו ממש בשום דוכתין ופשיטא דזה גרע מאגב ולכן דבריו סותרים זא"ז. איברא בהא דכתבו התו' והרא"ש והטור ומחבר א"נ אפילו לא בעי וכו' ג"כ יש להקשות איך ס"ד לתו' דלא בעי רק דעת אחרת מקנה א"כ למה עדיף זה מסירה דהוא רק משיכה או הגבהה מקנין א"ק שהוא קנין הנאמר בתורה כמו משיכה ואדרבא לפי דקי"ל כר"י ד"ת מעות קונות אין משיכה כלל קונה מד"ת ואגב קנין תורה א"כ מהכ"ת לומר דמסירה עדיף מאגב הא גם באגב ד"ת מקנה כמו במשיכה והרא"ש ביאר להדיא דמסירה קנין חשוב הוא מן אגב ובאמת הרמב"ן כמ"ש בשמו בבעה"ת הזכיר להדיא דבעי מסירה מיד ליד בכל אופן וכן נראה מדברי הריטב"א לקידושין דף כ"ה ע"ש ולולי דמסתפינא הייתי אומר דודאי שני תי' בתו' צריכין דודאי יש להבין למה אגב לא בעינן מסירה ליד ליד ואלו הגבהה ומשיכה יצטרך מיד ליד מה אולמא דהאי קנין מהאי קנין ולכן י"ל דתלי' במחלוקת דר"י ור"ל דאי משיכה לאו מפורשת בתורה א"כ אין משיכה קנין כלל מהתורה ועיין אסיפת זקנים בשם רבים חכמים שטרחו למצוא דרך לר"י במה יקנו מתנם ד"ת ואמרו באגב ע"ש. ולכך בעי בצירוף משיכה והגבהה מסירה מיד ליד להקנותו וזהו קנין חשוב למסירה מיד ליד אבל אגב דהוא קנין תורה א"צ מיד ליד משא"כ לר"ל דס"ל משיכה קנין ד"ת וא"כ מ"ש משיכה והגבהה מן אגב ועכצ"ל לר"ל באמת דנקט מסירה הוא למעוטי הפקר וזהו אף באגב לא קני ובזו נתכוון התו' בשני תי' חד לר"י וחד לר"ל וא"כ לקמן דפריך הגמרא לדידן דקי"ל כר"י שפיר פריך הגמ' דמסירה חשוב דהוי מיד ליד דלר"י בעינן כך דצריך קנין חשוב וא"כ לדינא לר"י בעינן מיד ליד ומכ"ש דבעינן דעת אחרת דזהו צריך אפילו לר"ל ומכ"ש לר"י וצ"ע כי לא מצאתי בזה דבר למחברים:
טו לפיכך הזוכה בשטר הפקר כו' עיין בש"ך שהקשה מ"ש מהר"ם לובלין דהא בלא"ה לפי דקי"ל דבעינן כומ"ס א"א למצוא בהפקר דהא לי' לי' כתיבה והש"ך הוסיף להקשות דהא הלוה זוכה בהחוב כמו בגר שמת דפקע חובו ותירץ הש"ך דאיירי שכתב בו לכל המוציאו דא"צ כתיבה ועל קושי' שני' תי' דאיירי בשטר כה"ג על כותי ודבריו בלתי נכונים דמ"ש דאיירי בשטר של כותי מה בכך דכיון דבשל ישראל בכה"ג פקע שעבודו אף בגוי הדין כן וא"כ תו לא חייב הגוי לאותו ישראל וא"כ הדין כל הקודם זכה כזוכה מהפקר וכל הקודם לגבות מהגוי זכה ומה נ"מ בשטר כבר נעשה חספא וכמו כן בקושי' ראשונה ג"כ קשה דהא רבי אומר במסירה וחכמים עד שיכתוב וימסור וע"כ לא איירי בשטר כה"ג דזה אף לרבנן א"צ כתיבה ומ"מ קאמר רבי במסירה וגם ח"א עד שיכתוב וימסור ומזה דייקו התוספות דמסירה יש בו דבר נוסף מן משיכה דעלמא לשיטת הש"ך הא בהך שטרות ליכא במציאות דבר נוסף ונ"מ במסירה דלא מצינו בי' הפקר ובפרט לפי מש"ל כדעת הת"ה דבכה"ג אפילו חליפין מהני ולא נאמר בו מסירה כלל דיצא מכללו של קנין שטרות וכמש"ל באריכ' וא"כ ל"ל הכי. ולי נראה בישובן דבר פשוט דכן יש לדקדק בתו' ב"ב דף ע"ו מ"ב בד"ה קני וכו' דכתבו הא דמיעט הקרא שטרות מאונאה אף דמכירתן אינו ד"ת דמשכחת לי' שמצא שטר לאחר יאוש והוא מכרו לבעליו ביוקר וקשה הא גוף החוב נפקע ומה יועיל החזרתו חספא בעלמא הוא וע"כ צ"ל דמהחוב בעצמו לא אתייאש רק משט"ח ועיין מש"ל בסי' ס"ה אי יאוש שייך בחוב לגבי לוה ע"ש וא"כ אף כאן הכוונה דנתייאש מן שט"ח דנגע בו משום הפקר אבל מגוף החוב על לוה לא אתייאש ולא הפקירו כלל וזה שט"ח מצא אחד ובאמת בגוף הנייר זכה זה המוצא ובכל שט"ח אבל לא בחוב והוא הולך אח"כ למלוה למוכרו וליתן לו על החוב כתיבה אין יכול דהא כתיבה בלי מסירה לא מהני וכאן ליכא מסירה דמסירה בעינן מדעת אחרים מקנה אותו וכאן הא על מסירה ליכא דעת אחרת דכבר זכה בהפקר וא"כ אין כאן רק כתיבה על החוב ואין כאן מסירה לקנין שטר וא"כ דבר המועיל על גוף החוב כי כתיבה אינו מועיל עד שיהיה מסירה עמו וכאן הא ליכא מסירה המועילו לקנין שעבוד דאין מועיל מה שכבר זכה בו מהפקר ובפרט כיון שזה הפקיר שטרו א"כ תו נשאר חוב שלו כמו מלוה בלי שטר דא"י להקנותו לאחר דבעי מסירה עמו ואף בזו ליכא מסירה מדעת אחרת וזה ברור ונכון ופשוט. אמנם בסמ"ג דכתב בשטר גר שמת דלא קנה המושך בחוב דמאן מקנה לו והקשה הש"ך הא כיון שמת זכה הלוה ומה שתי' הש"ך בגוי מלבד דבסמ"ג נאמר גר אף דכבר כתבתי לעיל דא"א לומר כן דא"כ עדיין קשה הל"ל כל הקודם זכה וגם הסמ"ג כתב לדברי האומר אותיות נקנית במסירה וכו' ואלו כפי' הש"ך הא יתכן לכ"ע ולכן נראה ברור דלשון מושאל הוא בסמ"ג ושיגרא דלישנא הוא דנקט חוב רק עיקר הכוונה בגר שיש לו שטרי קנין ממכר או ממתנה שקנה שדות וקרקעות וזהו במותו לא נפקע שיזכה בו המוכר דהרי השדה מוחלט לגר ואל"כ נכסי גר בסתמא היכי משכחת לי' וא"כ אם בא ישראל וזכה בו בשטר ההוא והוא שטר קנין ולמ"ד אותיות נקני' במסירה אלו מסרו לו הגר שטר ההוא היה זוכה בשדה וא"כ ה"א ה"ה הזוכה בשטר עצמו יזכה בשדה ולכך קאמר דבעי דעת אחרת מקנה ולא זכה בשטר לזכות בו בשדה הגר וא"ש ולכך לא כתבו הסמ"ג רק למ"ד אותיות נקני' במסירה דלמ"ד כומ"ס לא שייך זה דהא בלא"ה לית לי' כתיבה מהגר כקושי' מהר"ם וגם בתו' יש לפרש דמיירי בהך שטרות ולכך לא הקשה מהר"ם רק קושי' ראשונה ולא קושי' הש"ך ודוק:
טז המקנה כו' זהו נלמוד מהא דאמרינן דאם קדם המוכר וכתב לו השטר כיון שזכה בשדה נקני' לו השטר בכ"מ שהוא ודייק הגמרא מיניה דא"צ כומ"ס ומשני אגב שאני ומזה למדו דקנין אגב מועיל במקום כומ"ס והנה מזה יליף הרשב"א בחדושיו לקדושין וכן בתשובה כמש"ל בסימן נ"ה בתומים ס"ק כ' דאם צוה לכתוב שט"ח שחייב לשמעון מנה ואמר יהיה בידכם או בידי עד שאתרצה ליתנו לו ואח"כ נתרצה בעי כומ"ס דלא הוי מתחילה שטר של מקנה ע"ש והוכיח דאלו יש הבדל בין שטר שנעשה על שמעון או שיש לו על אחר לא הוי הגמרא מקשה מידי להוכיח דאגב מועיל כמו כומ"ס אלא דס"ל לגמרא דאין חילוק והא דפרכינן בריש דב"מ כי נמלך מה הוי הא עבחז"ל אף דצריך כומ"ס ומי יתן די"ל דס"ד דלא בעי מטי לידו דיד עדים הוי יד מלוה וכאלו בא לידו אף כומ"ס אין צריך: ולפ"ז קשה להמחבר והרמ"א דקיימו וקבלו להלכה דין זה דלא כתו' ורא"ש דבאמת יש הבדל ודווקא בכה"ג מהני אגב א"כ ה"ל להביאו דין זה להלכה דאם כתבו עדים שטר ע"ת שאם יתרצה ליתן לו שצריך אח"כ כומ"ס ודבר זו לא נראה ולא נשמע בכל הש"ע ועיין לעיל סי' נ"ה ס"ק ב' דהבאתי כמה דוכתי דמבואר ההיפוך דא"צ כומ"ס. ולכן נראה דס"ל לא כמ"ש הרשב"א דהפי' אם קדמו וכתבו שטר למוכר הוא השטר ממוכר ללוקח על שדה זו הנמכרת דכבר הקשו איך אפשר הא ה"ל מוקדם ובאקנייתא א"א ותחת ידי עדים כבר הקשה הרשב"א בחדושיו דקנה השטר בכ"מ שהוא לא משמע כן ולכן ס"ל הפירוש כמ"ש ריטב"א לקדושין דיש למוכר שטר ממוכר שלו על שדה והוא מכרה לאחר כיון שהחזיק הלוקח בשדה זכה בשטר שיש לו למוכר ממוכר שלו וא"כ הוי שפיר בשטר דעלמא ויפה דייק הגמרא דשטר נקנה בכומ"ס דהא שטר זה מעולם לא נכתב על שם לוקח זה ונקנה באגב ומשני אגב שאני. ובהכי ניחא הא דהשמיט המחבר הך דינא דאם קדם מוכר ונכתב לו שטר והרמב"ם הביאו בפ"ו מהל' מכירה והש"ע לא הביאו בשום דוכתין משום דס"ל הפי' כריטב"א וא"כ הרי זה כשארי שטרות ומה צורך בו להודיעני דנקנה באגב דהיא היא מ"ש בכל שטר' אבל באמת באותו שטר שנכתב על שם לוקח א"צ לכומ"ס כלל ולכך לא הובא דין זה בש"ע כלל וא"ש והרמב"ם דמפרש דלא כריטב"א לשיטתו דס"ל בשטר מכר כותבין למוכר שטר אחר בלי קנין כמש"ל בסימן ס"ה באריכות ולק"מ ודוק:
יז וי"א דשטר אין נקנה באגב ובתשובת הרא"ש כלל ע"ה ס"ג מבואר דמ"מ משתעבדי באגב וכתב הרא"ש שם דאלים כח שעבוד מכח מכר כדחזינן דא"י למכור דשלב"ל ודאקני מהני לשעבד דשלב"ל וכתב הש"ך דאין דמיונו יפה דכאן אין גופו ממון ובמה יחול שעבוד והא אפילו במכירה לכ"ע צ"ל קני לך איהו וכל שעבודו והרשב"א בתשובה סי' תתקי"ד כתב להדיא ההיפוך דאפילו יכול למכור באגב לא משתעבד ובפרט דלא כתב קני לך איהו וכו' וע"ש והנה יש להבין בתשובת הרשב"א דכתב דלא משתעבדי הואיל ואין גופן ממון וכו' ואי משום נכסי לוה אותן נכסים אפילו גבה אותו בסוף הרי הן כשעבוד שנשתעבדו לו ועדיין לא גבה אותן דקי"ל כרבא מכאן ולהבא גובה וה"ה דלא חל שעבודם אפילו בפי' וכו' ויש להבין מה בכך דקי"ל כרבא היינו לענין מכירה וכ"כ התו' ויתר פוסקים דלכך לא מהני מכירה בשטרות על נכסים שיגבה ולא אמרינן דהא קרקע נקני' בשטר וכמו כן שעבוד וא"כ אפילו מסירה לא יצטרך דלא חל מכירה דקי"ל מכאן ולהבא גובה ואי אקדיש או זבין לאו כלום הוא ע"ש ב"ב בתו' דף ע"ו ד"ה קני ע"ש: אבל בשעבוד דיכול לשעבד דשלב"ל א"כ הרי יכול לשעבד נכסים שיגבה מהלוה שלו ומה בכך דמכאן והלאה גובה הא שעבוד חל על דבר שלא בא לעולם ול"ל דמיירי בדלא כתב לי' דאקני הא רשב"א ס"ל דאקני ט"ס הוה כדלקמן סי' קי"ב ע"ש. ועוד הא ביאר אפילו בפירש השעבוד וצ"ל דודאי לענין תחילת גבי' פשיטא דמשתעבד רק שם בנדון כבר גבה ב"ח מאוחר משטרות והמוקדם בא להוציא דנשתעבדו לו באגב דיש לו שעבוד מא"ק וע"ז כתב רשב"א דאין מועיל שעבוד על נכסי' דהא מכאן ולהבא גובה ואי מחמת שעבוד א"כ ה"ל דאקני דחל השעבוד אז כשיגבו השטרות מהלוים וא"כ לא מיבעיא דגם לב"ח המאוחר יש כאן מא"ק ודאקני דזכה בגבייתו דהא קי"ל לוה ולוה קנה יחלקו ואי קדם המאוחר וגבה גבה אלא אף דאין למאוחר זה מ"מ הרשב"א לשיטתו דס"ל אף בדאקני קודם שקנה יכול לחזור כדלקמן בסי' קי"ב וא"כ כיון דלהבא גובה כ"ז שלא גבה מהלוה עדיין לא בא לעולם מיקרי והרשות בידו לחזור בו ואין לך חזרה גדול מזה שהגבה אותו לאחר לב"ח מאוחר וא"ש ולפ"ז להחולקים על הרשב"א לקמן וס"ל דא"י לחזור אי כתב לו דאקני או דאקני ט"ס פשיטא דגובה דהא נשתעבדו לו נכסי לוה כקושי' התו' ותי' התו' לא שייך בשעבוד כמ"ש וא"כ הרי נכסי לוה משועבדים לו כמ"ש רשב"א להדיא. ואמת כי יש להבין בתי' התו' דתי' דלכך לא חל מכירה דקי"ל מכאן ולהבא גובה לר"מ דס"ל אדם מוכר ומקדיש דשלב"ל מה א"ל וכי יחלוק ר"מ אהך קניני שטר וביותר לרבי דס"ל בקדושין פ' האומר כר"מ דאדם מוכר דבר שלב"ל א"כ למה ס"ל לרבי במסירה ולא בכתיבה דהוא קנין תורה ואיך שביק לקנין של תורה ונקט קנין דלא מהני ואפי' נימא דאף בכסף קרקע נקנה כמו בשטר והא דבעי מסירה עשוהו חכמים שלא יוכל המוכר לחזור קודם שגבה מהלוה דכ"ז שלא גבה הוי כלא בא לעולם ואם כן יוכל לחזור בו אף לרבי מאיר ולכך אף לרבי מאיר אמרינן שם בקדושין פ"ב לחד אוקימתא דאית ליה לשמואל דיכול למחול אף דלפמ"ש התו' הא לר"מ הוי מכירה תורה דהא יכול למכור דשלב"ל ובמכירה תורה ס"ל לתו' ופוסקים דא"י למחול די"ל דהוי כחזרה ואין לך חזרה יותר מזה שימחול לזה כל החוב ולכך פקע מכירה של תורה דחדא עדיין לרבי קשה תינח במכירה דקני בכספא במתנה מא"ל כמו שם במקדש אשה וכדומה למה עקרו לקנין תורה בשטרא והניחו על מסירה דלי' בו קנין כלל מהתורה. ועוד לרשב"א דס"ל באומר מעכשיו לר"מ א"י לחזור בו כמ"ש בחדושיו לקידושין א"כ עדיין מצאנו מכירה מספקת ד"ת שא"י לחזור ולמחול באומר מהיום ומכ"ש בכתיבה דקי"ל זמנו של שטר מוכיח וה"ל כמעכשיו. וביותר יש להבין לאביי דס"ל למפרע גובה ואי אקדיש או זבין הוי זבינא א"כ קושי' התו' במקומו דהא חל הקנין תיכף ולפי מ"ש מהרש"א בפסחים דהא דלאביי למפרע גובה היינו בקרקע אבל לא במטלטלין א"כ אצטריך כומ"ס אם הלוה משלם מטלטלין וכן יכול למחול דאמר הריני כאלו קבלתי מטלטלין מלוה וזהו לא שייך למפרע וצ"ע ביתומי' דלא משעבדי מטלטלין ואף דנימא דבאמת אביי לי' ליה דשמואל הדאמרינן בב"מ גבי מצא שובר דאביי אמר אפי' תימא דליתא לדשמואל מ"מ לשון אפי' תימא משמע דאין כאן הוכח' אבל מ"מ ס"ל לדשמואל וכן מוכח מתו' כתוב' דף י"ט ד"ה וכגון דהקשו הא מצי למחול וכן הקשו ברא"ש ור"נ וקשה הא אביי דאוקי לרב כגון שחב לאחרים ואביי אמר אפילו תימא וכו' אלא ברור דס"ל לדינא לא יחלוק אביי אדשמואל ועוד הא אביי ס"ל כרבי דאותיות נקני' במסירה גרידא כמ"ש התו' והרא"ש בפ' הספינ' וקשה למה הניחו קנין של תורה בכתיבה ומה שיש לומר בישובו הוא דודאי לר"מ ולרבי לק"מ דעיקר קנין דבעינן כומ"ס הוא לגבי הלוה דמצי לטעון זולתו לאו בעל דברים דידי וא"כ אף דיכול להקנות דשלב"ל והיינו קרקע זו שאגבה מלוה שלי יהיה שלך ובאמת קנה אבל כל כמה דלא גבהו אינו שלו א"כ אין לו דין ודברים לגבי הלוה דיאמר כשתגבה אז אתה זוכה בו אבל עדיין לאו נגבה ואף אתה אין לך זכי' בחוב כלל ולאו בעל דברים דידי את כלל ולכך צריך מסירה או כומ"ס מתיקון רבנן והא דחל מחילה אף דהוי קנין דאורייתא או דס"ל כמש"ל דהוי חזרה או דכבר כתבתי דר"מ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולאביי דס"ל למפרע הוא גובה י"ל דבאמת כתיבה מהני דהא אמר אביי להדיא אי זבין הוי זבינא רק ס"ל דחכמים הקילו בקנינו אי ליכא כתיבה דיהני מסירה ג"כ ובאמת אי מכרו בכתיבה לא מצי מחל רק אי מכרו במסירה אז איתא לדשמואל ובזה א"ש דקאמר אביי אפילו תימא ליתא לדשמואל וכו' דמה ביקש בזה וכי יחלוק אדשמואל ועוד קשה הא מילתא דשמואל מוכח מהך משנה דהחובל דאמרי' פגיעתה רעה ומקשינן ותזבן לכתובה בטובת הנאה ומשנינן ש"מ איתא לדשמואל וא"כ איך יחלוק אביי מה דמוכח ממשנה וגם מה צורך רבא להוכיח מברייתא. אלא דודאי במסירה ס"ל לאביי דהוי קנין דרבנן ומצי מחל רק בכתיבה ס"ל דהוי קנין דאורייתא או במעות דכסף קונה והוי קנין תורה בזו לא מצי מחל ולכך חשש אביי שם בנפל אולי מכרה כתובה בשטר ואי זבין הוי זבינא וא"כ ליתא לדשמואל ולכך אמר אפילו ליתא לדשמואל מ"מ ליכא למיחש דשטר כתובה בידה וכו' ושם בב"ק בהחובל ליכא להקשות תזבין בשטר או כסף דשם בכתובה מודה אביי דלא למפרע גובה דהא אפשר דלא אתא לכלל גבי' מעולם דאם תמות בעלה יורשה וליכא כאן גביה ברורה ופשיטא דלא אמרינן למפרע גובה אבל בב"מ איירי בנתגרשה שפיר יש קנין דאורייתא. או י"ל דאביי דס"ל שעבודא לאו דאורייתא שפיר מצי מחל דאף דלמפרע גובה היינו מדרבנן דשווינהו לשעבודא אבל מהתורה אין כאן שעבוד כלל ואיך שייך למפרע גובה מה דלא נשתעבדו כלל הנכסים וכל הקנין הכל מדרבנן וא"כ אף הוא מצי למחול וקושי' התו' הוא לדידן דקי"ל ש"ד ולזה מתרץ התו' דאנן קי"ל דמכאן ולהבא גובה כרבא אבל לאביי לק"מ דס"ל שעבודא לאו דאורייתא: ויותר נראה דס"ל לתו' כמ"ש בעל עיטור ובעל התרומות בשער מ"ב ח"ב ד"ד בשם ר"ח דהא דפליגי אביי ורבא שם בפסחים היינו במשכנת' ואפותיקי אבל בסתם חוב אף אביי ס"ל מכאן ולהבא גובה וא"כ לק"מ בכל הנ"ל דהכל איירי בלי משכנת' ואפותיקי ולכך סתם התו' סתם דמכאן ולהבא גובה כאלו אין חולק ולהנך פוסקים דס"ל בכל גוונא איירי אביי וס"ל לרבא במטא זמנא אף הוא מודה דמצי למזבין צ"ל בקושי' התו' דודאי למכור בנחלה שיגיע לו מצי לזבין אבל לומר סתם קני לך איהו וכל שעבודא זה אינו בכלל מכירת הקרקע ודוק כי דברים אלו ניתן לכתוב ולעיין לברר דבר הברור כי לא מצאתי למחברים בו דבר ול"ל כמ"ש התו' בב"ק פ' המניח דהקדיש שור תם לר"י אף לאביי אינו מקודש למפרע הואיל לבסוף לא גבה דמזיק מסלק לניזק בזוזי אף כאן דמחל המלוה ה"ל כהך דהתם הקדיש דבר פרטי שור וא"כ אם יתן לו מעות אין הקדשו למפרע כלום דלא היה שלו מעולם אבל כאן דמכר כל שעבודו איך יכול להפקיע קנינו ועיין תו' גיטין דף מ"א ד"ה הקדש דכתבו להדיא בעשה עבדו אפותקי והקדישו או שחררו אינו יכול וכו' דלמפרע גובה ואם לא יכול לשחרר איך יכול למתיל ומה שיש לדקדק בדברי הרא"ש ורשב"א מה צורך אי שטרות משתעבדים באגב או לא תיפוק ליה דמשתעבדא מר"נ בזה בררתי הדברים בס"ד סימן פ"ה וסימן קי"א כי שם מקומו ולשכנו תדרשו:
יח ולענין הלכתא וכו' והרב הש"ך בס"ק כ"ו האריך להכריע כסברת האומרים דאגב לא הוי רק כמו מסירה ובכל דבריו אין הכרע ולי נראה דהרא"ש והטור אזלי לשיטתן דס"ל כאביי עבחז"ל וא"כ שפיר מפרשי הא דאמר מנין כאותו ששנינו כותבין שטר למוכר איירי בכל שטרות דעבחז"ל וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין וא"כ שפיר קשי' להו לתו' ורא"ש מה ראי' מהך דהתם פשיטא דא"צ כתיבה דהרי השטר נכתב על שם הלוקח ולכך פי' הסוגי' והא דמשני אגב שאני היינו דא"צ מסירה אבל לפי דלא קי"ל עבחז"ל קשה קושי' הרשב"א הא עדיין אין רשאין לכתוב רק בקנין וכמש"ל בס"ק י"ז וצ"ל הפי' יותר ברווח מ"ש הריטב"א לקדושין בשם רבו כנ"ל דזכה זה הלוקח בשטר שעשה המוכר למוכר שלו וא"כ דברי הגמ' ברורים דאגב מועיל לשטר אפי' לא נכתב בשם לוקח כלל (וצ"ל לפי' הא דאמר אם קדם מוכר וכו' ורבות' קתני לא מיבעיא בשטר דלאו אקניית' פשיטא דודאי הגיע השטר ליד זה המוכר אפי' בשטר דאקניית' דעדיין לא הגיע השטר כלל ליד זה המוכר מיד מוכרו רק עדיין ביד עדים מ"מ אם החזיק זה הלוקח בשדה זכה בשטר זה שביד עדים כיון דהיה בקנין הרי הוא כאלו כבר הגיע לידו וכמ"ש הריטב"א) ולק"מ ולכן לפי דקי"ל דלא אמרינן עבחז"ל יש כאן פנים מכרעת לדברי המחבר ועכ"פ ח"ו להכריע למולם ודי דנימא דהוא ספק והממע"ה והנה הרב הש"ך בס"ק הנ"ל הקשה דברי הרא"ש אהדדי דספ"ק דב"מ הביא בשם ר"ח דאגב ל"מ כלל אפילו במקום מסירה ודייק לי' מהא דמשני אביי בכתוב' יוצא מתחת ידה דמה בכך דלמא הקנה ללוקח באגב ואלו בפ' הספינה כתב הרא"ש דאגב בלי שטר לא מהני משמע דהוי כמו מסירה וכן משני בגמ' דאגב שאני והוי לפחות כמו מסירה וכמו שבאמת לא נמצא בשום חיבור שר"ח יחשוב דאפילו במקום מסירה לא יועיל אגב ובאמת צ"ע. ומה שנ"ל בישובו הוא כך דידוע לפי דעת התו' והרא"ש הך קושית הגמ' שם בספינה מהא כיון שהחזיק בשדה וכו' דס"ד דאגב קנין גרוע וכיון דחזינן דמועיל בשטר הנכתב על שם לוקח ראוי למסירה שהוא קנין חשוב יותר מאגב שיועיל בשארי שטרות ולמה אתה מצריך כומ"ס ומשני הגמ' אגב שאני דאין קנין גרוע וכו' אך זהו צ"ל למ"ד דבעי כומ"ס אבל למ"ד דסגי במסירה גרידא הך ס"ד קאי דאגב גרוע מן מסירה וכי מהני בשטר הנכתב על שם לוקח אבל בשארי שטרות בעינן קנין חשוב והיינו מסירה וא"כ יש הבדל למ"ד בעי כומ"ס צ"ל דאגב קנין חשוב א"כ מהני במקום מסירה בכל שטרות אבל למ"ד במסירה לחוד אמרינן כס"ד ואין מועיל בשאר שטרות אגב. אמנם לפי' הרי"ף וסייעתו דלא ס"ל כפי' התו' ורא"ש וס"ל דאין הבדל בין שטר דעלמא ובין שטר הנכתב בשם הלוקח ולכך פריך הגמ' שפיר או דס"ל כמש"ל בשם ריטב"א ופשיטא דפריך שפיר ומשני הגמ' אגב שאני דמועיל במקום כומ"ס וא"כ ה"ה למ"ד דנקני' במסירה דאגב הוי כמו מסירה ובפרט דלשיטתו אין לחלק כנ"ל בין שטר לשטר וא"כ כי היכי דהתם בהחזיק בשדה זכה בשטר ה"ה בכל דוכתין וא"כ דברי ר"ח והרא"ש ברורים דר"ח דייק לי' מה משני אביי בשטר כתוב' יוצא מתחת ידה דלמא הקנה באגב ול"ל דאביי לטעמו דס"ל אותיות נקנים במסירה כנ"ל וא"כ אין אגב חשוב כמסירה דהא לשיטת הרי"ף דס"ל אגב הוי ככומ"ס ע"כ לאביי הוי כמסירה וכמ"ש ועכצ"ל דלס"ד צריך כומ"ס אין אגב רק כמו מסירה ופי' כמ"ש תו' דס"ד דאגב קנין גרוע וכמש"ל וא"כ לאביי אין מועיל כלל בשאר שטרות ולכך לשיטתו ליכא למיחש לאגב כלל אמנם לדידן דקי"ל דבעי כומ"ס אמרינן דאגב חשוב כמו מסירה ובפרט אם בעי ג"כ כתיבה א"צ כל כך קנין חשוב כמסירה דהא איכא כתיבה בהדיה וא"כ ודאי דאגב מהני דא"צ רק קנין לנייר דשעבוד נקנ' בכתיבה וא"ש לדידן דמהני אגב ומ"מ לאביי לק"מ דלאביי לא מהני דס"ל במסירה לחוד ורבא דאמר חיישינן לשתי כתובות ולא אמר באגב הקנהו דהא רבא ס"ל דצריך כומ"ס דרבא לשיטתו של אביי הקשה אפי' לדבריך דלמא היה ב' כתובות אך הא קשי' לאביי מה יועיל דשטר כתוב' בידה דלמא חייב לאחרים ואף דבכתובה לא שייך דר"נ כמ"ש מהרש"ל וא"כ כיון דלית גבי' דר"נ מצי הבעל לומר לב"ח לאו בעל דברים דידי את כמבואר בכתובות דף פ"א ע"ב להדיא מ"מ דלמא היה משעבד מא"ק ואף שטרות בכלל לדעת הרא"ש בתשובה דאף דאין נקנה באגב משתעבד באגב וצ"ל כמש"ל סי' מ"ז דמיירי דלית בי' נאמנות וא"כ הרי יכול לומר השבע לי משא"כ במוכר דלא אמרינן כן כדלעיל מ"ז ע"ש: או הואיל לא בריר' לן הגבי' דלמ' מיית' היא ברישא אף באגב לא משתעבד ומודה הרא"ש לרשב"א:
יט אינו צריך עדי' לענין קנייתו המ"מ כתב דדוחק ליתן טעם לחלק למה נאמן נגד המלוה ולא נגד הלוה ולפמש"ל דיכול לתפוס הכי ולומר דלדידי שוה כמו כל החוב אם כן לגבי התובע הוי מסירתו טענה ונר' דסבירא ליה לרמב"ם דזהו מילתא דל"ש שיטעון כן כומ"ס היה לי ואבד או באגב דכה"ג קלא אית ליה והלוקח נזהר בראי' שלו ובפרט הא לגבי הלוה לא מהימן ומצ"ל לאו בע"ד דידי את דא"כ וודאי נזהר בראי' שלו דאולי ידחוהו הלוה ולא מכניס נפשו בספק וגם אגב הא יוכל לברר בקנין הקרקע שהקנה לו כמ"ש הראב"ד בבעה"ת ע"ש רק אי טען מכל מקום הרי טענתו עענה אבל שיהיה נאמן בטענה אחרת במגו דהיה ליה שטר כומ"ס או קנין אגב לא אמרינן דה"ל מגו דלא שכיח כלל ומגו דל"ש לא אמרינן ובהכי מיושב מה שקשה לשיט' זו מהך סבת' דסוף פז"ב דהימנ' ר"נ במגו דקלתא ולחד לישנא לא הימנ' משום דאתחזק בב"ד ולא הימנ' במגו דלקוח בידי בכומ"ס ואגב ואבד כמו דאמר רבא התם כמאן כמ"ד אותיות במסירה וכו' דזהו הוי מגו דל"ש ולא טענינן משא"כ למ"ד במסירה דאף לגבי הלוה נאמן שכיח משא"כ בזו דלא מהימן לגבי לוה לא שכיח דמהיכי תיתי לא יהיה נזהר בראי' הא מצי הלוה לטעון לאו בעל דברים דידי את וגם מהך סבת' דמלוגי דשטרא בפ' הכותב לק"מ דהא אית ליה מגו דלקוח דהוי מגו דל"ש: