אור ברסלב

אורים ותומים, תומים· רבי יהונתן אייבשיץ

סימן סה

סימן סד

א היה יכול לגבות בו פי' הסמ"ע וכן הב"ח דאם כופר צריך להיות נשבע להכחיש העד דשליש באין שליש' בידו ה"ל כעד ולכך נאמר בלשון ספק דאולי לא ישבע לשקר והש"ך השיג דאין זה בגדר ע"א מעיד שפרוע הוא כיון דאף לפי דבריו של האיש יוכל להיות דכדין תובע בשטרו דהא א"י מה טיבו וגם בסטראי כתב הרמב"ן דלא תקנו בו שבועה הנ"ל דהוא רק להפסת דעת ומכ"ש בכה"ג. ובאמת יש להתנצל בעדם ולומר בשלמא בפרעון דגוף השטר בדין בידו לא היה ראוי להטיל שבועה דחזקה דשטרו בידו מה בעי מעיד דלא היה פרעו ולכך לולי הפסת דעת לא חייבו חז"ל שבועה אבל בזו דעל גוף השטר אינן דנין דזה מעיד דשלא כדין בא לידו וא"כ אין חזקת השטר מסייע ליה וחייב שבועה אך בלא"ה לא הבנתי הא קי"ל עדים שאמרו אמנה היה דברינו הואיל והוא עולה אין נאמנים דלא משוי' נפשיה רשעים וכן הדין בקטנים וכדומה וכאן הא הוא עולה ועבר על דברי חכמים כמבואר בש"ע להדיא א"כ הא משוי' נפשיה רשע כנ"ל ועיין לעיל בסי' מ"ו בכה"ג ולקמן בכללי מגו דאפילו באיסורא דרבנן אמרינן אין אדם משוי רשע וא"כ לא ידעתי מה גדר עדות יש כאן:

ב ואם הוא וכו' הקשו כל אחרונים דיהיה לו מגו דלא קיבל מידו ויהיה נאמן דקיבל מידו אבל באמת חייב לו והסמ"ע תי' דהוה מגו דהעזה וכבר ידוע דבממון אמרינן מגו דהעזה והש"ך תי' דאיירי דגם הוא המלוה טוען שמא וזה דוחק דלא ה"ל למסתם ופשיטא דחייב להחזירו כיון דמודה דלא הי' שטרו בידו וא"י אם חייב לו בבירור ועוד הקשו דבזה סתם המחבר דיחזיר למי שקבלו ואלו לקמן בסט"ז הביא מחלוק' בנמצא שט"ח והחזירו אם גובה בו או לא ואפשר לומר כיון דקי"ל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין שליש נאמן והעלו המחברים דטעם דכך דעתו מתחיל' אם ישנה השליש שלישתו ויתן את הגט לגירושין דהוא מתחילה מרוצה לשם גירושין ולכך דעת הרשב"א בנשאת ובאו עדים דמסרו לשם פקדון מ"מ גט כשר הוא דמתחיל' היה דעתו שיהיה כפי השליש וכן אמרו בממון דאתייהב למחי' ואם כן זהו שמסר השטר ביד שליש אף דבאמת לא פרעו הלוה מכל מקום מתחילה כך דעתו כל מה שיאמר השליש יהיה אם יאמר פרעון יהיה פרעון ויהיה נמחל לו ואם יאמר מה טיבו דדינו יהא מונח מתחיל' כך רצונו שיהיה כך דינו ולא יהיה לו תוקף שטר כלל לגבות בו כי כך היה דעתו מתחילה לבטל דעתו מפני דעת השליש כמו שאמרו בגט דהרי היא מגורשת לגמרי אף דבאמת מסרו לפקדון בעלמא ולפ"ז מה מגו יש כאן אנן אמרינן האמת אתך דלא נפרעת מ"מ הלא מתחילה סביר וקיבל לכל מה שיאמר השליש והוא אומר שיהיה מונח בלי גוביינא א"כ המעות מחיל' וצריך אתה לקיים דברי שליש אף שהאמת אתך בכל אופן דמה בכך בטלה הכל נגד הימנו' דשליש וא"כ לא קשה מנפל דשם לא שייך הימנו' ולכך בצועק הוא חייב לי וממני נפל ס"ל לרמב"ם דאין להוציא מידו כלל. וכן משמע קצת בתשובת רשב"א סי' אלף ל"ה דבשליש דהימנו' בטלה דעתו נגד השליש ולזה נתכוון הסמ"ע והפרישה אלא שקצרו בדבריהם ע"ש:
אך עם כל זה אין דעתי נוחה דאף בשליש לכ"ע אם באו עדים מתחילה קודם שנשאת בטלה שלישתו כמש"ל בסי' נ"ו באריכות דכן דעת הרמב"ן ואף רשב"א מודה לו וא"כ זהו שיש לו מגו הוי כבאו עדים ותו לא שייך הימני' דעל אופן זה הימנו' אם לא יזדמן שיהיה לו מגו אבל לא כשיזדמן לו מגו וכמ"ש גבי עדי' דעל אופן זה לא הימני' ובפרט דכבר הוציא שלישי' מתחת ידו דתו בטלה נאמנות דילי' ולא דייק כולי האי וכמש"ל ולא בזה אופן הימני' ועוד אם אמרינן כטעמו של רשב"א דלכך מונח בשליש מתורת שליש דהימני' א"כ בנמצא ביד יורש יחזיר כמ"ש הרשב"א להדיא בתשובה סי' אלף ל"ה דאם הטעם משום הימנו' זה לא שייך ביורש ע"ש והש"ע פסק בסעיף ב' דלא כרשב"א אפילו ביורש לא יחזיר וש"מ דליתא להך טעמא וקשה על הפרישה שנסייע מרשב"א מה דלא קי"ל כוותי' ולכן יותר נראה לישב בקושי' ראשונה כיון דהיא מודה דהשטר היה מונח ביד שליש ולא היה יודע מה טיבו א"כ כבר נעשה השטר חספא בעלמא ונתבטל ועכשיו הוא בא בכח מגו ה"ל מגו להוציא כדאמרינן לקמן בהלכה כר"י בזוזי דלא מהני מגו משום דהואיל דשטר חספא ה"ל מגו להוציא ואף זו ה"ל חספא בעלמא דהא השליש א"י מה טיבו וכבר נתבטל השטר ופקע שעבודו ואמרינן בי' דהו"ל מגו להוציא ובפרט לפי מה דבררתי לקמן בכללי מגו דלכך אמרינן גבי שטרא מגו להוציא לא מטעם דה"ל כגבוי ומוחזק דהא לא קי"ל שטר העומד לגבות כגבוי רק הטעם הואיל וחזקת השטר מסייע ליה דשטר בידו מה בעי וכאן זה לא שייך דהא מודה דהגיע לידו משליש שלא כדין וא"כ אזדא חזקת השטר וא"ש ולק"מ. ועיי' בכללי מגו והדבר מבואר דבמקום דלא שייך שטרך בידי מה בעי אמרינן תמיד אף בשטר מגו להוציא לא אמרינן. ובקושיא ב' בלא"ה יש להבין במה דאמרינן ב"מ דף י"ג לשמואל דס"ל לא חיישינן לפרעון דאי ס"ל כר"א מוקי למתניתין דקתני מצא שט"ח לא יחזיר בשטרי דלאו אקנייתא ומשום דילמא כתב ללוות ולא לוה ואע"ג דלר' אסי אין כותבין כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא אקרי וכתב וקשה הך מתניתין מצא שט"ח ביד שליש וא"י מה טיבו יהיה מונח וכו' היאך מתוקמ' לפרעון הא לא חיישינן ולשמא כתב ללות ג"כ ליכא למיחש דהא בשטרא דלא אקנית' אין כותבין וכאן לא שייך דלמא אקרי וכתב דהא ליכא כאן ריעות' דהא לא נפל וכי שהשטר ביד שליש נימא בי' דעדים עשו שלא כהוגן ועוד אי כתב ללות ולא לוה בו כלל ושטר חספא מה טיבו שהשלישו הלא אין בו ממש ועכצ"ל כי לא חייש שמואל לפרעון בנפל דנימא לכך לא זהיר בשמירתו דפרעו אי איתא דפרעו ה"ל למקרעי' אבל בשטר ביד שליש אמרינן דפרעו על תנאי מתנאים והניחו בקיומו של התנאי ביד שליש כמו שאמרו מי שפרע וכו' והשליש שטרו וכו' וכהנה מעשים בכל יום ושפיר לכ"ע ולפ"ז בשטר בשליש יותר יש לחוש לפרעון משנמצא בשוק דבזה אף שמואל מודה בו לק"מ דשם ס"ל לרמב"ם בנפל אף דמתחילה לא קי"ל כשמואל ולא יחזיר דחוששין לפרעון מ"מ בדיעבד ס"ל כשמואל ולא חיישינן לפרעון וגם לדלמא דאקרי וכתב דחזקה עושים העדים כהוגן ולכך ס"ל להרמב"ם דגובה בו אבל כאן ביד שליש לכ"ע חיישינן לפרעון דהא אף שמואל מודה בו כמ"ש ולכך אף בהגיע לידו כשמודה לא יגבה בו וא"ש ולק"מ:

ג לא יחזירו שום שטר וכו' הרשב"א בתשובה הקשה ע"ז דא"כ הא דנחלקו אוקימת' בעובדא דר"נ בהאי סבתא דאמרה ידענא דשטרא פרוע אי הימנה ר"נ במגו דקלתי' או לא ומה צריך להימנ' דל אמירה שלה לא יהיה במה שאמרה פרוע הוא מאלו אמרה א"י מה טיבו דלא היה גובה בו כלל כדין שטר הנמצא ביד השלי' ותי' הש"ך דלא עסקו שם אי לגבות בו מהלוה פשיטא דלא גרע מא"י מה טיבו רק כל הפלפול אי להחזיר השטר קרוע ליד הלוה או יהיה מונח ולכך אמרינן דמגו דקלתי' תהיה נאמן אף לקרוע גוף שטר וכו' וזה דחוק בתכלית דמה נ"מ סוף כל סוף לא יגבה בשטרו לעולם ומה כל החרדה שם. והיה אפשר לומר דנ"מ בחזרה אי מצי הך איתת' לחזור ולומר דנזכרתי דלא נפרע כי אם נאמנת תו לא מציא לחזור מדבריה כמו עד כיון שהגיד וכו' אבל אם אינה נאמנת בעצם רק מחמת דה"ל מצא שטר וא"י מה טיבו א"כ תוכל לומר אח"כ נזכרתי וידעתי טיבו וענינו ואולי לזה כוון הש"ך אלא דגם בזה אני מסופק אם אמר א"י מה טיבו בב"ד אם יכול לומר אח"כ נזכרתי דה"ל לדייק מתחילה וע"ל סימן כ"ט ס"א בהג"ה וכן מורה לשון יהיה מונח עד שיבא אליהו ולא אמרינן עד דיהיה נזכר וצ"ע. אמנם מ"מ בגוף הקושי' לפי מ"ש לעיל בסי' נ"ו ס"ק ט"ו בתומים דמדברי הרא"ש כלל ס"ח נלמוד דאם שטרו של ראובן על שמעון ביד לוי ולוי אמר שהשליש בידו למחילה גמורה ולקורעו אף ששעעון א"י מזה כלום אם ראובן מודה שעשה ללוי שליש פטור שמעון ולא אמרינן דל שטר הוא תובעו בע"פ וא"י אם פורעו חייב לשלם ע"ש מילתא בטעמא ולפ"ז לק"מ דבעובדא דר"נ בפז"ב לא היה הלוה יודע אם פרע ואפשר דהיה רק יורשי' וכדומה והאשה שהיתה שליש אמרה דפרוע ולכך אם אין השליש נאמן רק מכח דא"י מה טיבו יהיה מונח היה הלוה תייב לשלם דדל שטרא מהכא אתה חייב לי וא"י אם פרע חייב לשלם משא"כ כשהימנ' ר"נ לשליש דמתחילה הימנוה דאי בעי קלתי' וסביר וקיבל כל מה שתאמר א"כ אף הלוה דא"י פטור וכמ"ש הרא"ש. אך אין זה מספיק בהך אוקומתא דדוקא בדאית ליה מגו דקלתי' הימנה ר"נ ולא מטעם דאית ליה מתחיל' מגו דהימנוה ובזו קשה ל"ל מגו דקלתי' אפילו אתחזק בב"ד נמי הא הוי כאומר א"י מה טיבו ואי דחייב הלוה הואיל וא"י דפרע אף במגו דקלתי' עדיין מי יפטור הלוה מן תשלומין באומרו א"י דהא להך לישנא לא אמרינן דמתחילה הימנו' סביר וקיבל רק בעינן עכשיו מגו ולגבי לוה לא הוי מגו אם לא דאפשר דיש עד אחד המעיד כדברי התובע ובלא"ה אפשר דבע"א היודע טיבו אף דאין השליש יודע טיבו יעשה כמאמר המ"א ומכ"ש היכי דאין הלוה מכחיש לע"א דדינו כשנים ואם כן לולי דשליש נאמן היה ע"א נאמן אבל עכשיו דמהימן השליש ללישנא קמא הואיל והימנוה לכתחילה וללישנא אחרא מגו דבעי קלתי' נאמנת יותר מע"א כדלעיל ריש סי' נ"ו ע"ש. אך בלאו הכי לפי מה שכתב הטור לעיל סי' נ"ו והוא מבעה"ת דאתחזק בבית דין פי' דהניחה לקיים השטר בבית דין ולא אמרה דבר ואחר כך אמרה פרוע הוא ומכל מקום ללישנ' קמא דר"נ הימנו' דה"ל שליש וללישנא ב' לא הימנוה הואיל וקיימה בבית דין סתם ואם כן לק"מ דלולי הטעם מתורת שליש רק הואיל וא"י מה טיבו כיון שהניחה לקיימו בב"ד ה"ל כמודה שאינו פרוע כמ"ש הש"ך לעיל בסי' נ"ו ואין בכלל שאין יודע מה טיבו והי' שטר בתוקפו אבל כיון דהימנוה מתורת שליש יכול לחזור ולומר אף שהניחה לקיים השטר מ"מ יכול לומר אח"כ דהוא פרוע דהא אי בעי קלתי' וזה לענ"ד ברור לדינא דאם הניחה לקיים שוב א"י לומר אין יודע מה טיבו חוץ שליש מ"מ נאמן דהא הימנוה וא"כ לק"מ ומזה ראי' ברורה לדינו של הטור הנ"ל ודוק:

ד אבל אנן לא טענינן להו הקשה הש"ך דאיך סתם הש"ע הא כל טעמו של הרא"ש משום דהוא לא שכיח ומילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ולשיטתו אזיל דס"ל לדינא דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח אבל המחבר דהביא לקמן בסי' ק"ח שני דיעות די"א אפילו נאנסו דלא שכיח טענינן ליתמי א"ה אף כאן י"ל דטענינן ליתמי אולי ממושכן הוא ונראה דס"ל למחבר כי טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח היינו כשיתומים באי' להחזיק תחת ידם והאחר בא להוציא אז טענינן להם אפילו בדבר דלא שכיח כדי להחזיק בידם והממע"ה אבל אם יתומים באו להוציא לא טענינן לכולי עלמא דבר בלתי שכיח וכן דאין הולכין בממון אחר רוב ג"כ רק להחזיק ובנדון זה דגוף השטר שייך למלוה רק היורשים טוענים אולי ממושכן ס"ל להוציא דהא אפילו במשכן מטלטלין ה"ל להוציא ולכך קי"ל דטוען עד כדי דמיו צריך לישבע שבועה בנק"ח כדין נשבע ונוטל כמ"ש כל הגאונים וכמ"ש במשכן שטר שאין גופו ממון ואין עומד למכור רק בכומ"ס פשיטא דה"ל להוציא ולכ"ע לא טענינן מילתא דלא שכיח:

ה גם שטר מתנה וכו' כתב הסמ"ע היינו ביש מתנה קנין דאז זולת קשורים אין מחזירין אבל בקשורים מחזירין משא"כ בשטר שאין בו קנין אף בלתי קשורים מחזירין להנותן והש"ך השיגו דאדרבא בלתי קנין לולי קשורי' כיון דלא ידעינן דבא לידו מהנותן לא היה מחזירן כלל אבל כיון דקשורים מחזירין הכל לנותן אבל במתנה בקנין לעולם זכה בו המקבל ואין נ"מ בקשורי' והיטב אשר דיבר בזה אבל לעיל סי' נ"ו ס"ק כ"ז משמע בש"ך דה"ה שטר הלואה בקנין זכה בו המקבל שהוא המלוה ולכך הקשה על הטור דכתב בסי' נ"ו דשטר חיוב בקנין לא יחזיר דלמא פרע ועוד שמא התנה ליתן השטר לידו ולא ליד המלוה ובסי' ר"נ כתב הטור בשם הרמב"ם בנתן ביד שליש שט"ח ונא פירש כלום ומת הרי זה אינו כלום וכתב א"א הרא"ש בתשובה דוקא בשט"ח דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה אבל במתנה בקנין כיון שקנה זכה עכ"ל ולכך תי' דמיירי בסי' ר"נ דידוע דהקנה בסתם ולא היה מתנה ע"מ שתחזרי לי אבל באין ידוע אף במתנה וכו' וכל דבריו דחוקים כמ"ש הוא בעצמו דא"כ מה צורך לחלק ברמב"ם בין שט"ח לשטר מתנה ה"ל לומר דמיירי באין ידוע אם התנה כן להדיא כנראה מסתימת דבריו. וגם בתשובת הרא"ש מבואר דלא היה נודע באיזה אופן נעשה קנין רק נמצא ביד אחר שטר מתנה בקנין ומ"מ פסק הרא"ש דיחזיר ועיקר בלא"ה צ"ל דמפרש לדברי הרמב"ם דאיירי בשט"ח דכותבין שט"ח ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו לשיטת הרמב"ם ע"כ איירי בקנין דהא פסק כר"א ובלי קנין אסור לכתוב ובקנין איך יהיה חשש ואם החשש מפני הפרעון לא ה"ל להרא"ש לומר הטעם משום שמא כתב ללות וכו' ואם אמרינן דחוששין אולי צוה מבלי ליתן רק ליד הלוה א"כ אף במתנה נמי. וחזר הדבר להיות שוה ולכן דברי הש"ך תמוהים ולכן העיקר דוקא במלוה בשטר דעיקר שטר הוא להלואה וסתמא דמילתא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ואין כותבין אלא בקנין לכך צוה לכתוב שטר כדי שיהי' מוכן ללות כאורח' דמילתא אבל מ"מ לא דעתו שימסור השטר מבלי שיגיע לידו המעות ולכך מצוה שימסרו השטר לידו אבל בשטר מתנה בקנין בממ"נ אם אין דעתו ליתנו מאן מעכב בידו. ומי מכריחו לכתוב א"ו דעתו להקנות לו ועוד בשטר הלואה אמרינן אלו דעתו לחוב היה נותנו למלוה א"ו דהיה תנאי מבלי לתת לו עד שילוונו משא"כ במתנה י"ל דבאמת לא חזר ממתנה רק מן השטר כאותו שאמרו חוזר בשטר ואין חוזר במתנה וכמ"ש הרא"ש בתשובה וא"כ א"ש דבסי' נ"ו איירי בשט"ח שפיר חושש הטור דלמא כתב ללות ואעפ"י שהיה בקנין דלמא היה תנאי דבהלואה חוששין לכך והא דנתן טעם דלמא לא לוה ולא סגי בטעם הראשון דלמא פרע דקמ"ל אפילו במקום דליכא למיחש לפרעון בתוך זמנו וכדומה וכן צ"ל ברא"ש מ"ש הטור בסי' ר"נ דפירש דברי הרמב"ם בשט"ח ומשום שמא כתב ללות ולא לוה ולא בקיצור משום פרעון אלא דקמ"ל אפילו בתוך זמנו דליכא למיחש לפרעון כלל דבשלמא בנפל אתרע חיישינן לפרעון אפילו ת"ז אבל לא ביד שליש ולכך איצטרך לטעם משום שמא לא לוה אבל בשטר מתנה בקנין בהא לא חיישינן וזהו ברור בדברי הרא"ש והטור ודלא כש"ך בכמה דוכת' ולכן אם נמצא השטר הלואה קשור אף דהיה בקנין והוא תוך זמנו דליכא למיחש לפרעון מ"מ לא מועיל לדעת הרא"ש ועיי' מש"ל סי' ל"ט סעיף י"ג בהגה"ה באריכות:

ו נקב יש בצד אות פלוני ונתן הטעם בבעה"ת כמ"ש הסמ"ע והש"ך דהלוה יכול לידע שהרי כותב שטרו בלי מלוה דכותבין שטר ללוה בלי מלוה והמלוה יודע הסימן שהיה בידו קודם שנפרע ואח"כ החזירו ללוה והקשה הש"ך דהך טעמא דכותבין שטר וכו' אין מספיק לשטרא דלאו אקניית' דאין כותבין עד שיהיה מלוה עמו ותי' דלאו דוקא רק הוא רואה כשכותבין השטר למלוה על הרוב ואפשר דבעה"ת מפרש כרש"י דאמרינן דלכך לא יחזור דלמא כתב ללות ולא לוה ואח"כ לוה בו והואיל והוא מוקדם לא נזהר לשומרו ועיי' באסיפת זקנים שרבי' מהמחברים דסוברים כן וא"כ הא בנפל חיישינן אף בלי שטר קנין דלמא אקרי וכתוב וא"כ איך נחזור ללוה בסימן שלו חולי אקרי וכתוב וכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וא"כ יודע הוא הסימן ואיך נחזור לו דמ"מ שטר כשר הוא לב"ח אף שהיא מוקדם וא"ש ולר"מ אך זהו שנתן טעם דהמלוה יודע הסימן מיותר דאפילו בנמצא בכלי ונותן סימן בכלי אין להחזירו דהא אפילו בחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוני' וא"כ אולי של לוה הוא והוא בתחבול' מסר הסימן למלוה לאמרו כדי שיהיה השטר ינתן לו לקנוני' וצ"ל דקמ"ל אפילו אית בי' בפי' בלי אחרות נכסים דקי"ל בחייב מודה יחזיר וע"ז קאמר הא בסימן לא יחזיר וא"ש:
אך ראיתי בבעה"ת דבר תמוה דכתב על זה דאין מחזירין בסימן וקאמר אע"ג דגבי גט מחזירין בסימן זה גט שאני שאין נשאר לא ביד בעל ולא ביד העדים ועוד דבידו לגרשה וכו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו דעל מה קאי בגט אי הא במה דאמרינן בגיטין וב"מ דקאמר נקב יש בצד אות פלוני הא שם מיירי דחוששין דלא היה גט שלו כלל רק מיד אחר נפל וא"כ פשיטא דסימן מהני דמהיכי ידע הסימן אם אין גט שלו רק אחר ואי בהא סוף פ"ב דב"מ הוא אומר סימני גט והיא אומרת סימני גט ינתן לה הא באמת אין מועיל סימן שלו הואיל והיה הגט מתחילה בידו ואי הקושי' טעמא דאמרה ג"כ סימני הא בלא"ה ינתן לו ודלמא גרשה ויודע סימן ממה שהיה בידו והיא לא דקדקה (ועיי' בא"ז שהקשה קושי' זו) אך בזה אין תי' דבידו לגרשה שייך כלל דהא אדרבא אנו אומרים אולי גירשה והיא מכחיש ומה שנ"ל בדוחק דס"ל הא דמשני הגמ' בגיטין וב"מ דקאמר נקב יש וכו' היינו בכל אוקומתות אפילו למ"ד בשיירות מצוי' אע"ג דלא הוחזקו ע"ש וקשה עדיין ניחוש כמו דחיישינן לשני יב"ש ניחוש דלמא הוא יש לו עוד אשה אחת שהיה מקדש ולא נודע לנו (ועיין ב"ש סי' קנ"ב) ונתן לה גט זה בע"א וא"כ כבר נתבטל ועכשיו דנפל נותן בו סימן שהוא שלו לגרש בו אשתו השניה ששמה כשמה ומה יועיל הסימן דבקי בסימני הגט דהיה בידו לגרש השניה וע"ז תי' דלא משהה הגט לגרש בו וא"כ אלו היה מגרש בו לא היה יודע סימניו אלא דעדיין לא היה מגרש בו ונשתהה בידו ועוד הרי בידו לגרש את זו ואין מכוון לקלקלה כמ"ש התו' וצ"ע:

ז ואם מפורש בשטר שאין חייב כו' עיי' מש"ל בסי' מ"ג באריכות בישוב דברי הגמ' אליבא דר"מ ע"ש אבל עדיין בש"ע הקושי' במקומו דכיון דהוא פסק לקמן בסי' ק"ד דש"ד ולכך מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וא"כ עדיין יש לחוש לקנוני' דזה יש לו מלוה בשטר ומכר אח"כ נכסים אבל נשאר לו ב"ח וא"כ אם יבא מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי יאמרו יש לך מקום לגבות מב"ח אבל עכשיו שעושה קנוני' להחזיר לזה השטר שאין בו אחריות והוא מוקדם בזמן למלוה בשטר שלו וא"כ הוא גובה מב"ח וא"כ יטרוף המלוה בשטר מלקוח' שלא כדין וא"כ אף לסברת הסמ"ע בס"ק י"ט דלא חששו רק לפסידא דמשועבדים הקושיא במקומו כמ"ש דיש כאן הפסד למשעבדי וכל התי' שכתבתי לעיל סי' מ"ג לא שייכים בי'. ולכן או דצ"ל בדוחק אף דסתם מלוה ע"פ קודם לגביית ב"ח ממלוה בשטר ה"מ בסתם דשעבודא דאורייתא אבל בחוב שכתב והתנה בו להדיא שלא יהיה לו אחריות נכסים פקע שעבודו ואין לו דין קדימה לכ"ע למלוה בשטר שאחריו דהרי מחל שעבודו ובחוב כזה ודאי שעבוד' לאו דאורייתא. ויותר נר' לומר דהא דחיישינן לקנוני' הוא חששא בעלמא כמ"ש כל המחברי' רק הרבה חששו חז"ל לפסידא ולתקנות לקוחות וזהו דלקוח' טענו אנו על הקול סמכנו ולא שמענו מזה השטר קול כי באמת כתב ללות ולא לוה או שנפרע ולכך לקחנו ועכשיו הוא יבא ויתבע בשטר זה שלא כדת כי לא היה לו קלא ולכך חששו חז"ל מבלי להחזירו אבל החששא שכתבתי לעיל אין לוקח יכול לומר על הקול סמכתי כי הא לא היה נודע לך כמה מלוה ע"פ מוקדמים שיש למוכר דהא לית להו קלא ואולי חייב באמת אלפים רבב' קודם למלוה בשטר הזה ואיך תוכל לומר הא לך ב"ח ואם כי מכל מקום נכנסת במקח ולא חשת לכך אנן איך ניחוש בחשש בעלמא מה שהלוקח בעצמו הכניס עצמו בתגר הלזה ועל נפשי' בספיקא ואיך אנן נחוש בחשש בעלמא ולכך לא חיישינן ויחזיר וא"ש ודוק:

ח וכן אם יש ללוה בני חורי' וכו' כבר תמהו המהרש"ל והסמ"ע והב"ח דאולי יודע שחייב לאחרים מקודם זמנו של השטר הנמצא והם יגבו מב"ח וזה בשטרו יגבה משעבדי או דחייב לאחר זמנו והוא יגבה מב"ח והם יגבו משעבדי שלא כדת דאילו לא טריף זה היה לו מקום לגבות ב"ח והעלה הש"ך על נכון דפי' בש"ע באמת דמיירי דיש לו ב"ח על אופן הלזה דליכא חששא לשארי בעלי תיבות אלא שאופן הלזה שכתב הש"ך שהכריזו מי שהוא ב"ח יבא ולא בא הוא דוחק דזה לא מצינו בש"ס ופוסקים ואם כן לעיל סימן ל"ז בהלכו' עדות דאין מעיד שמעמידו בפני ב"ח ג"כ הל"ל בהכריזו דמעיד וא"צ להאריך כי הדחק מבואר והיה נראה לפרש בזה האופן כגון שזה השטר שראובן הלוה לשמעון ויש ביד שמעון שדה שנתן לו ראובן במתנה באחריות ע"מ שלא יחול עליו שום חוב לגבותו ואם לאו בטלה מתנתו ועיי' לקמן סימן קי"א ס"ג וס"ד ע"ש ואם כן שום ב"ח בעולם לא יכול לגבות ממנו דהרי אם יגבה בטל המתנה אבל ראובן מצי לגבות בחובו בממ"נ דמה בכך אם הוא של שמעון הרי גובה בחובו ואם בטלה מתנתו הרי השדה חוזר לו ופשיטא דגובה ואם כן תו ליכא חשש קנוני' דהא לראובן יש מקום לגבות משדה הנ"ל דהא לגבי' לא מועיל התנאי אלא לשאר ב"ח ואין כאן חשש טריפת לקוחות שלא כדין בשום אופן דאף דלא נחזור זה השטר ב"ח אחרים יגבו משאר נכסים ולא מזה השדה ול"ל דילמא ראובן חייב לאחר מקודם למתנתו לשמעון ויטרפו הם השדה שנתנה במתנה ואחר כך יבוא ראובן בשטרו על שמעון לגבות משארי נכסין דהא קיבל ע"ע אחריות ואין כאן חשש גבי' דיאמרו פרע את עצמך ממה שנתחייב באחריות ול"ל דלמא יש לראובן עוד שטר על שמעון ואם כן יטרוף בשטר ההוא שדה הלזה שניתנה במתנה כנ"ל ואחר כך יבא בשטר זה לטרוף ממשעבדי דזה באמת בכלל אם נשאר ב"ח דהיינו דלא מחזירין לי' עד שיבטל בשובר כל שטרות שיש לו על שמעון זולת זה שט"ח המוחזר. ויתר חששות הן רחוקים כולי האי לא חיישינן כי הוא חשש בעלמא קנוני' ואפילו בעדות שהוא בדרך רחוקה לא יעיד תו לא חיישינן ומכ"ש בזה. או י"ל בדרך יותר פשוט דסבירא ליה לטור כדעת רשב"א דבאקני יכול לחזור קודם שבא לעולם ועיי' לקמן סי' קי"ב ואם כן י"ל כך דזה חייב מודה באחד בניסן והיה אז אביו גוסס וכדומה שמוכן כל רגע שיפול לו נכסיו בירושה והוא בזה שטר כתב דאקני ומכ"ש לדעת הטור דסבירא ליה דאקני ט"ס הוא והוא הלוה דחייב מודה ביטל כל דאקני שהיה כותב בכל השטרות וחזר בשעבודן זולת זה שטר הנמצא כי לפי דבריו אין חייב לאחר כלום ואם כן ביום שלאחריו בהגיע לו שדה בירושה יחזיר לזה דמה קנוני' יש דאם חייב לאחרים יהיה מה שיהיה אם רוצה שיהיה גובים מלקוחות ולא מן שדה זה ב"ח הלא בידו למוכרו דלא משתעבדי להם כיון דקנה ומכר ואף דהיה להם דאקני הא חזר קודם שבא לעולם והך ב"ח א"י לטרוף מלקוחות דהא יש שדה ב"ח שירש ויאמרו הנחתי לך מקום ואי דהוי דאקני הא לגבי' לא חזר בשעבודו כלל ואם כן הרי גובה וליכא חשש פסידא דלקוחות כלל ואי דנימא בו ביום דהיה חייב מודה שהוא א' בניסן לוה מאחר וכתב דאקני בו ביום ליכא קנוני' דהא בו ביום שהודה קלא אית ליה ולא הוי ליה למיזף וגם תו ליכא חשש טריפת לקוחות שלא כדין כמ"ש וא"ש והוא פשוט:

ט וכתוב בו הנפק כו' עיי' בש"ך בשם מע"מ ודבר זה אמור ברמב"ם וכן הבי' המ"מ בשם ר' יהונתן דכתב דאם לא קיי"ל כאביי דסבירא ליה עבחז"ל בעינן הנפק ולכך מצריך הרי"ף הנפק הואיל ולא סבירא ליה כאביי וכן הבעה"ת העתיק כן דבעי ג"כ הנפק דאל"כ חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה:
ובאמת עם כל זה התמיה מבוארת כמ"ש המ"מ בשם הרשב"א דמה חשש יש בו ביום דלמא עדיין לא לוה מה בכך הלא לא פנה היום וכל רגע זימנא הוא להלות דאטו בירושלים עסקינן דכתבינן שעות וכ"כ הרז"ה והתוס' ודברי גי"ת בזה מה שהאריך בדברי הרשב"א אינם מובנים כלל דנראה דדעתו דאף בו ביומא שייך דילמא כתב ללות ולא לוה והאריך בזה בשם תוס' וצריך ישוב לגדול שכמותו שיעסוק בדברים בטלים הללו מעיקרא כי מאי שייך ביומו כתב ללות ולא לוה הבא לימלך מורין לו כך דכך יעשה וילוה ביומו בטרם בוא השמש כדי שלא יפסיד פשיטי דספרא ובאמת יפה כתבהש"ך שכמעט נלאו המחברים למצוא פתח התרה. וראה זה ראיתי לריטב"א לב"מ במהדורא לפ"ק דב"מ דכתב וכדי לקיים דברי הרב ז"ל נ"ל דהאי דכתב ללות ולא לוה פי' שנמלך מבלי ללות כלל והלך לעדים וסופר לבטל שליחתם ואם כן שטר ההוא כחרס הנשבר ובטל שעבודו ועכשיו דלוה בו הוא לוה בשטר שאין בו ממש והמלוה לא ידע מזה עד דנאמר מלוה גופי' לא שביק וכו' ולכך בעינן דוקא הנפק דבכתב הנפק תו ליכא חששא דמלוה מקיים שטרא עכ"ל בשינוי לשון קצת. ויש להבין לדבריו אם כן אף לאביי דסבירא ליה עבחז"ל החשש של הריטב"א כאן דלמא בטל לשטר ותו אין כאן שטר רק כחרס בעלמא אם כן מה זה דקאמר הגמרא בשובר שובר בזמנו טורף דעבחז"ל מה מהני זה דילמא ביטלו כהנ"ל וצ"ל כי מהני ביטול בשטר דמשוי' ליה שיעבוד נכסים ובעינן שטר מקנה דמשעבד נכסיו ולכך סבירא ליה לריטב"א דכי מבטל השליחות אין כאן שיעבוד דהא בע"פ א"י לשעבד רק בשטר ובביטל השליחות מסופר ועדים בטל השליחות אבל בשובר דהוא מחילה גרידא ואין בו לא שיעבוד והקנאה כלל אין מפסיד בי' כלל ביטול שליחות דהא בע"פ נמי יועיל מחילה ואין השובר אלא לראי' בעלמא ולכך ליכא הך חששא בשובר ואם כן צ"ל הא דפריך הגמ' בדף י"ג הא דתנן מצא גיטי נשים וכו' כי נמלך מה הוי הא עבחז"ל ולא קאמר דילמא ביטל השליחות דהקושי' הוא משוברין כמ"ש מהרש"א ע"ש וכן הא דפריך גבי גט שחרור ניחש וכו' וקאמר הניחא לאביי דאמר זכות הוא ועבחז"ל ולא חיישינן דילמא בטלו לגט שחרור ואם כן בטל לכ"ע די"ל דאין עשוי לקלקל בידי שמים עבדו דכיון דבטלו אם כן הוי גט שחרור בטל לגמרי ואין עשוי לקלקלו כ"כ משא"כ במוקדם אין חושש דכיון דד"ת כשר ורבנן פסלו אך קשה מה פריך הגמ' לאביי למה מצא שט"ח לא יחזיר ואיצטריך לשנויי דחיישינן לפרעון ולקנוני' ולא קאמר דחיישינן לביטול השליחות כנ"ל וצ"ל לשיטת הריטב"א דודאי העדים והסופר זריזים לשמור השטרות שתחת ידם לבל יצא מתחת ידם קלקלה כלל ואין כאן חשש כלל דמידי ספרא ועדים נפל רק כל החשש דמיד הלוה נפל ואם הוא ביטל השליחות והשטר נעשה חספא בעלמא אין העדים וסופר מוסר השטר ליד הלוה דאולי יהיה נמלך וילוה בו ואתא לידי תקלה כי השטר חספא ואין מוציאין דבר בלתי מתוקן מתחת ידם ולר' יוחנן דחיישינן היינו משום דהואיל דנפל איתרע ואמרינן אולי איקרי ויהבי עדים השטר כזה ללוה אף דאין רשאין לעשות כן מכל מקום בנפל חיישינן משא"כ לאביי דלא סבירא ליה הך סברא דאיקרי וכתב וכו' אף זה לא חיישינן ואם כן תו ליכא חשש כי האי כלל וא"ש. והרי"ף צ"ל סבירא ליה דחיישינן דלמא איקרי וכתוב כרב אסי אע"ג דכתב הטעם לכך לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולא נתן הטעם משום דילמא כתב ללות וכו' משום רבותא כתבו אפילו כתוב בי' הנפק והראי' דהעתיק בשובר ודילמא כתב ליתן בניסן וכו' ש"מ דס"ל דחיישינן דילמא דאיקרי וכו' וא"ש. ואם כי טרחנו להעמיד דברי הריטב"א עם כל זה דבריו המה דחוקים כי עשה הרב ז"ל דין שטרות כדין גיטין דבעי כתיבה לשמה ובעינן שליחות ומהני בי' ביטול השליחות וכתיבת השטר כמו בגט ולא שווי' ליה שארי הפוסקים כי הרשב"א בתשובה הביאו הב"י לעיל סי' מ"ט כתב להדיא דבשטרות לא בעינן שליחות כלל ולא שייך בי' ענין שליחות כלל וכ"כ התוס' ב"ב דף ק"ע ע"ב ד"ה אין הלכה ע"ש וכן יתר הפוסקים לא סבירא להו ובפרט ר' יהונתן כפי מ"ש המ"מ בשמו דלמד מזה דלא סבירא ליה לר"י עבחז"ל ולטעם הריטב"א אין זה ענין כלל לעבחז"ל דהא כל החשש מביטול השליחות. והנה יגעתי ומצאתי ת"ל דרך מרווח עד למאוד ליישב דברי הגאונים הנ"ל והוא דבלא"ה ק' לשיטת המרדכי והביאו הרמ"א לעיל סי' מ"ח להלכה דאף שטר שלוה בו ופרעו אי רוצה לחזור ביומו וללות בו בע"מ הרי זה כשר ללות בו שנית אם כן מה קאמר הגמ' מ"ד דלמא הדר יזיף בי' זימנא אחריתי מה בכך הא החזרת השטר ליד מלוה בצוי הלוה בב"ד הוי ע"מ גמורה ואם כן הרי חל לשעבו' מחדש וכן צ"ל בב"מ דף י"ט ד"ה אמר וכו' דכתבו התו' בזמן שהבעל מודה יחזיר הגט לאשה היינו דעתה חלים הגירושין ע"י החזרת הגט לידה ע"ש וע"כ צ"ל דהב"ד הן ע"מ דאל"כ במה יחולו הגירושין עכשיו בלי ע"מ לר"א וכן לר"מ בדבר שבערוה לדעת ר"ת ואם כן אף כאן כן ועוד אפילו נאמר דאין החזרה בב"ד מיקרי ע"מ מכל מקום היכי ס"ד לקנוני' ע"ז דאי חס על פשיטי דספרא המבלי אין עדים בעולם הלא יכול למוסרו בע"מ ויהיה השטר כשר וארווח לי' פשיטי דספרא מכל מקום (ואמת לפי גי' הנ"ל בסי' מ"ח דבעינן דעדי חתימה דוקא יהיה ע"מ א"ש דמיירי דליתנהו ע"ח לפנינו וא"א למסרו בפני ע"מ אבל כבר בררנו לעיל הנכון כמ"ש הרמ"א וגי' שלו עיקר דא"צ שיהיה הן הע"ח) בשלמא הא לא קשי' הא אפשר וסיפוק בידו לעשות קנין חדש וג"כ מועיל כמ"ש הרמ"א לעיל סי' מ"ח בשם רשב"א די"ל בדוחק דזה אין רוצה לעשות קנין דהקנין הוא בין ילוה. ובין לא ילוה וזה אין רוצה לעשות וכמ"ש הרא"ש דלכך אית ליה קלא שהוא דבר תימה שאדם יעשה שיעבוד נכסיו בין ילוה ובין לא ילוה ולכך מוציאין קול ואם הוא דבר מתמי' איך נימא יעשה כן מתחלה אבל במרדכי קשה ביותר ואפשר דהמרדכי גופי' סבירא ניה כהך סברת הגאונים הביאו הרמב"ם והמחבר לעיל סי' מ' דסבירא ליה אף בע"מ צריך לומר כתבו וחתמו שנמסר בפניכם ואם כן מה יועיל בע"מ חדשים הא יצטרכו לכתוב שטר שנמסר בפניהם ואם כן עדיין יצטרך לשלם פשיטא דספרי ומה ירווח: אך זהו אין מספיק דקי"ל הך דמרדכי והך סברת גאונים לא קיי"ל והקושי' עצומה. ולכן ליישב כל זה הן מן ע"מ והן מקנין חדש כמ"ש לבל נצטרך לכנוס בדחוקים היא זה דודאי לא מיירי הגמ' משטר שזמנו בו ביום ובו ביום נמצא ובו ביום הביאו המוצאו לב"ד ובאו המלוה והלוה לב"ד בו ביום והודו כי מיד מלוה נפל דזה א"צ לפנים דכשר ומאן מעכב בידו לעשות כזאת וכזאת להתחייב עצמו נגד המלוה טרם פנות היום רק מיירי כנראה מלשונו דגמ' המוציא שטר שזמנו בו ביום והיינו שהוא מוצאו בו ביום אבל טרם שיבוא לב"ד ונקראו המלוה והלוה כבר עברו ימים טובא והגמרא לא מיירי רק דהשטר נמצא בו ביום שנכתב ולא איירי כלל מן אמירת הלוה שחייב מודה באיזה יום שיהיה ויכול להיות אחר כך ימים טובא ואמרינן דמ"מ יחזיר ולהך נאמר סתמא ולכך סבירא ליה הגמרא מתחילה דלכך יחזיר דמה בכך דהלוה בא אחר כך ימים מריבים מכל מקום כיון דהמציאה היה בו ביום א"א לומר דפרע כי לפרעון בת יומא לא חיישינן ואם פרעו ע"כ ביומו פרעו דהא מצאו ביומו וזה פשוט אבל רב כהנא סבירא ליה משום הא לא ארי' רק דמיירי דחייב מודה ואי קשה מה בכך דילמא חיישינן לקנוני' דפרעו ועכשיו רוצה לעשות קנוני' על הלקוחות שלקחו בימים אלו בין יום המציאה ליום הודאת הלוה דהא איירי דאין הכל ביום א'. י"ל דודאי העלה הרא"ש דלא חיישינן לקנוני' רק בנפל אבל זולתו לא חיישינן לקנוני' ובנפל דחיישינן דאיתרע הואיל ונפל ש"מ לאו שטר מעליא הוא דאל"כ היה נזהר בשמירתו ואם כן בנפל ביום שנכתוב ליכא כאן ריעותא דנפילה כלל דמי לא נזהר בשטרתו דאי המלוה הא ודאי נזהר ואי הלוה שכבר פרעו הא מכל מקום נזהר כל זמן שלא עבר יום דהא יכול ללות בו זימנא אחריתי ע"י ע"מ או קנין חדש כנ"ל וירוויח פשיטי דספרא אם כן כל זמן שלא פנה היום נזהר בשמירתו אולי יצטרך להלות בו שיהיה מוכן לו ואם כן מהכ"ת לא יהיה נזהר בו ויותר נראה לומר דהא אמרינן שם בגמרא דאי איתא דפרעי' ה"ל למיקרע לשטרא וקאמר הגמ' דמלוה משתמיט ליה למחר יהיבנא לך דהשתא ליתא גבאי וזהו בשטר שישנו ביד המלוה זמן מה אם כן יכול להשמט לומר אינו מצוי בידי ולמחר יהיבנא אבל בשטר שנכתב בו ביום ובו ביום פרעו מה השמטה יש כאן למחר יהיבנא לך וכי ברגע זו לא יהיה מצוי בידו דבר זו מהנמנע ואף שאמרו עוד שם בגמ' דזימנין זייר לי' אפשיטי דספרא הא אמרו לשיטת הר"ן ופסקו לעיל הש"מ דאסור לעכב בשביל פשיטי דספרא הפי' בגמרא דזימנין דזייר ליה אפשיטא דספרי ובוש לומר דמעכבו בשביל כך כי אסור לעשות כן ודחהו בלך ושוב למחר כי אין מצוי בידו לתת לו כדי שבין כך יפרע לו פשיטי דספרא וזהו בו ביום לא שייך דחי' כלל בשום אופן וזהו דבר שיש בו מסברא למאוד דלית כאן חשש פרעון ואם כן מה"ת ניחוש לקנוני' דהא אין כאן ריעותא כלל ופרי' הגמ' מאי למימרא דכפי מ"ש הדבר מבואר דלית כאן ריעותא כלל ומשני הגמרא שפיר משום דקבעי למיזייפי בי' זימנא אחריתי וכו' והשתא לא קשה כל מה שהקשיתי לעיל הא יכול להקנות בע"מ או בקנין חדש דכי מהני זה ביומו אבל ביום שאח"כ לא דה"ל מוקדם כנ"ל וכאן כשחייב מודה הוא למחר ויומא אוחרא ואם כן הא א"א לו להקנות בע"מ ובקנין חדש ושפיר יש כאן חשש דחייש אפשיטי דספרא ולכך קמ"ל דלא חיישינן דמלוה לא שביק וכו' וא"ש:
אך לכאורה עדיין קשה אם כן הא אית ליה למלוה רווחא מיום שנכתב עד יום שחייב מודה ובדאית לי' רווחא שביק המלוה. אמנם יתורץ בנקדים עוד קושי' לפמ"ש התוס' בדף י"ג ע"א ד"ה היינו טעמא וכו' דכתב דכיון דפרעו אין עושה הלוה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות כיון דכבר נהנה בפשיטי דספרא דהא באמת לוה בו ואם כן ק' בשלמא דמיירי דהכל ביום א' המציאה וכתיבת השטר והודאת לוה שפיר י"ל אף בפרעון חס על פשיטי דספרא דהא אין מפסיד לקוחות דהא באמת הכל ביום א' אבל לפמ"ש דהודאה לאח"כ למחר לאחר זמן אם כן מפסיד לקוחות והלוה אינו עושה אך באמת חדא קושי' מתורץ בחברתה דודאי יש לומר דלמא רוצה ללות בו זימנא אחריתי משום פשיטא דספרי ואי דבמקום דמפסיד ללקוחות אינו עושה כן ז"א דהוא יודע בנפשו דבין יום כתיבה ליום ההוא שמודה לא הלוה משום אדם ולא מכר לשום אדם אם כן בנפשו יודע שאין מפסיד ללקוחות ואם כן שפיר יש לחוש דהדר יזיף בי' והשטר הוא באמת חספא ואף לגבי לקוחות שיקחו מיום ההוא והלאה אינו מהדין שיגבה כדאמרינן בגמ' ולכך קאמר דמלוה גופי' לא שביק במקום דלית ליה רווחא ובממ"נ חושב המלוה אלו היה שדה נמכר בנתים לא היה עושה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות וע"כ הוא יודע דלית ליה לקוחות אם כן דליכא לקוחות בין יום כתיבה אז ליום הזה אם כן לית ליה רווחא ומה נ"מ אם יהיה הזמן מאז או מהיום הא לית לקוחות בנתים ולא שביק המלוה וא"ש ודוק: ומעתה דאיירי כאשר הדבר מוכרח דהלוה מודה לא ביום המציאה שהוא יום שנכתב עדיין יש לחוש דילמא כתב ללות ולא לוה והמלוה שביק דאית ליה רווחא וגם הלוה משום פשיטי דספרא דבמקום דעדיין לא נהנה בפשיטי דספרא שלא יפסידו בחנם אין חושש לפסידא דלקוחות וגם חושב בדין יש לטרוף מאותו זמן שנכתב כמ"ש התוס' להדיא בדף י"ג הנ"ל ד"ה היינו ע"ש ולכך בעינן הנפק דליכא תו חשש דלמא כתב ללות ולא לוה וא"ש ודברי הרמב"ם והרי"ף ומחברים מדוקדק היטב וא"ש. והנה עוד יש לשום עיון בבעה"ת שער נ"ב ח"ב דין ח' דכתב הך דינא במוצא שטר שזמנו בו ביום וחייב מודה ויש בו הנפק יחזיר דשמא כתב ללות ולא לוה ליכא חשש דהא יש כאן הנפק ולשמא פרעו ל"ל חדא דלא שכיח למפרע בו ביום שלוה ועוד הא קא מודה לוה דלא פרעו וכו' והדבר צריך תלמוד דהא לרב כהנא דמוקי ליה בחייב מודה נאיד מהך תי' דלא שכיח לפרעו ביום שלוה ומה ביקש בזה הא בהך דחייב מודה לבד סגי דתו ליכא למיחש כלל ואפילו דשכיח הפרעון ביומו ביותר. וכמו כן יש לתמוה על הרא"ש בתשובה סי' ע"ו דין ג' בשובר המבטל כל השטרות אי שטר שנכתב בו ביום השובר בכלל וכתב הרא"ש אע"ג דאמרינן המוצא שטר שזמנו בו ביום וכו' אי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן ה"מ דליתא ללוה קמן אבל הכא הא צווח פרעתי וכו' ע"ש. והדבר תמוה הא לרב כהנא בעינן דוקא חייב מודה הא בליתא קמן חוששין לפרעון ור"כ לא סבירא ליה כלל הך סברא לפרעון בת יומא ל"ח ודוחק לומר דכוונו למש"ל במילתא דרב כהנא דלכך לא חיישינן לפרעון לא דלא שכיח לפרעו ביומו דוודאי שכיח רק אנן אמרינן דה"ל למקרעי' וביומו א"א למלוה להשמט דנאבד ממנו וצריך חיפוש כמש"ל באריכות ולזה נתכוון הבעה"ת וגם הרא"ש שם דה"ל להחזיר השטר ולמה לקח שובר עליו דבו ביום היה השטר בידו ולזה קאמר מ"מ אם עומד וצווח חיישינן דזהו דוחק בלישנא דרא"ש וכן בבעה"ת כנראה למעיין בדבריהם ולכן היה נראה דהיה להם קצת פי' אחר בגמרא מעש"ל והוא דודאי סבירא להו כמו שהוכחתי דע"כ איירי דהלוה חייב מודה אינו ביום המציאה ויום שנכתב רק למחר ויומא אוחרא וכמש"ל רק קשי' להו אם כן מה משני ר"כ בשחייב מודה מה יועיל זה הא יש לחוש לקנוני' וכמש"ל ותי' שכתבתי לעיל לא סבירא ליה רק סבירא ליה בישובו דודאי לחוש לקנוני' בלא"ה סברא רחוקה היא עד שהרבה אמוראי לס"ל דחיישינן לקנוני' וגם דאם פרעו ביומא דנכתב שטר ג"כ לא שכיח כלל ותרתי דברים בלתי שכיח לא אמרינן דנימא דפרע ביומו וגם אף חייב מודה מכל מקום לחוש לקנוני' דהוא ג"כ לא שכיח כולי האי לא אמרינן ופליג ר"כ אר"א דסבירא ליה דבשביל הך סברא לא פרע אינש בו ביום דכתב מחזירין אפ לו אין חייב מודה ובזה לא סבירא ליה לר"כ רק בשחייב מודה דניחוש לתרתי כזה לא אמרינן ולכך סבירא ליה יחזיר והא דפריך הגמרא א"ה מאי למימרא אף דלפ"ז טובא קמ"ל כמ"ש דבצירוף שני סברות מחזירין ולא חיישינן לקנוני' י"ל דהם כך מפרשי' דהא כתבו תו' דף ט"ז ע"ב ד"ה אעפ"י כו' דר"י דסבירא ליה בדף י"ג דלכך לא יחזיר משום קנוני' ש"מ דלא סבירא ליה דאמרינן דאקרי וכתוב ע"ש ואם כן ק' למה ליה הנפק ואי דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כמש"ל והואיל ועכשיו הוא אחר יום הכתיבה הא בשטרי דלאו אקנייתא אין עדים כותבין ולדאקרי וכתב לא חיישינן בשלמא אי איירי מלתא דר"י באין חייב מודה י"ל כי סבירא ליה לר"י דלא אמרינן דאקרי וכתב היינו בשחייב מודה דבאמת לוה ואנן נימא דמשקר והעדים טעו כולי האי לא אמרינן ולכך הוצרך לומר הטעם במשנה דקתני לא יחזיר אפילו בחייב מודה משום פרעון וקנוני' אבל באין חייב מודה וצועק לא לויתי אין להחזיר ולכך קתני הנפק אבל לר"כ דמוקי למילתא בחייב מודה ק' שפיר הנפק ל"ל וזהו מה למימרא בהנפק אפילו בלי הנפק נמי ומה צורך להנפק ומשני הגמרא מ"ד דילמא יזיף וכו' קמ"ל מלוה גופי' לא שביק כיון דלית ליה רווחא וכנ"ל בממ"נ או דאין הלוה עושה להפסיד ללקוחות או דמלוה גופי' לא שביק כנ"ל ואם כן איצטריך לרבותא הנפק דלא מבעי' דלית בי' הנפק דפשיטא דלית למלוה רווחא ולא שביק ואפילו ביש בו הנפק ה"א דאית למלוה רווחא במה שמלוה ב' על שטר זה אף דאין נ"מ לענין לקוחות כנ"ל דהא אם יקח שטר חדש יהיה מוכרח ליקח יום אחר ויש לו טרחה והוצאה שכר קיום לספרא דב"ד משא"כ בשמלוה על זה השטר והנפק עליו מרוויח ההנפק וקמ"ל דמ"מ בשביל הך רווחא דהנפק כל שאין לו רווחא בטריפות לקוחות מלוה לא שביק וא"ש וטובא קמ"ל (ובאמת י"ל בפשטא הקושי' מה למימרא דסבירא ליה למקשן הך סברא כ"כ פשוט דאין לומר תרי חששות כנ"ל עד דסבירא ליה דא"צ לר' יוחנן להודעני אבל מ"ש הוא דרך נכון ג"כ וישר בסברא והמעיין יבחר) ואם כן השתא בר"כ דסבירא ליה חייב מודה צ"ל תרתי דכולי האי לא אמרינן אתרע בנפילה קנוני' ופרעו ביומו והן הן דברי בעה"ת דכתב שני סברות בצירוף דלכך יחזיר דלא פרע ביומו ועוד הא חייב מודה ומכיון להנ"ל וכן הרא"ש בתשובה סבירא ליה אף לר"כ הך סברא ע"כ קאי רק כיון דנפל איתרע אמנם בחייב מודה תרתי לא אמרינן דאתרע וכמ"ש ולכך בנדון שלו דלא נפל כלל ולא אתרע אף לר"כ לא חיישינן לפרוע בת יומא והדבר מוכח כמ"ש ולכך יפה כתב בתשובה שלו. וכן בפסקו העתיק דברי הרי"ף דבעי דוקא הנפק והא דהשמיטו הטור הטעם דסבירא ליה כאביי עבחז"ל ואם כן ליכא חששא דכתב ללות ולא לוה וא"ש:

י ויש מי שאומר הלשון בלתי מסודר היטב אבל הכוונה דא"צ חייב מודה אפילו בדליתא קמן ואינו צוח בב"ד כי פרוע הוא מהדרינן ליה למלוה אבל בצוח פרוע מהדרין זה כוונתו ונמשך בדיעה זו אחר תשובת הרא"ש דסבירא ליה לפרעון בת יומא לא חיישינן וכבר תמהו כל האחרונים בזה דהא ר"כ מוקי ליה דוקא בחייב מודה הא בלא"ה חיישינן לפרעון ועיי' מ"ש בס"ק הנ"ל בישוב דברי תשובת הרא"ש. ומה שיש לומר בכוונת המחבר דסבירא ליה למחבר הואיל הרא"ש מעתיק סתמא דלפרעון בת יומא לא חיישינן ש"מ דסבירא ליה זה לדבר אמת ואי קשה הא לר"כ אוקמינן בחייב מודה י"ל דסבירא ליה לרא"ש לדוחק מה דאמרינן בגמ' מלוה גופי' לא שביק דאמר שמעו רבנן ומפסדי ליה איך אפשר בשטר שזמנו והפרעון בו ביום להתוודע לרבנן והעדים דידעו מפרעון ושטר וכי יתנו אל לבם השעות לדקדק היטב ואולי נכתב השטר החדש אחרי הפרעון ומה סימן יש בשעה ושתי' אי נימא דזהו שטר שנפרע או דנכתב אחר כך דהא הכל נעשה ביומו ומי יבחין ועיין ב"ב דף ל"ה דאמרינן בשני שטרות יוצאים ביום א' דליכא למיקם עלה דמילתא דאין כותבין שעות ומי יבחין איזה מוקדם ואיזה מאוחר ואם כן לא שייך שמעי רבנן ולכך סבירא ליה לרא"ש דודאי לפריעה בת יומא לא חיישינן לכ"ע רק כבר הקשינו לעיל סי' מ"ח דאולי מאוחר הוא ואם כן אין כאן פרעוך בת יומא ותרצנו בזמן ר"י לא היה רשאין לכתוכ מאוחר עד דכתבו בי' שטרא דנא אחרנוהו וכנ"ל רק לפי מה דאמרינן לעיל דף י"ג דאין העדים רשאין לכתוב שטרי דלאו אקנייתא ללוה עד שיהיה המלוה עמו רק בנפל חיישינן דלמא העדים טעו ועברו שורת הדין ואקרי וכתב ואם כן אף בזה י"ל דאף דאין עדים רשאין לכתוב בסתם שטר מאוחר כיון דנפל אתרע ואולי אקרי וכתבו מאוחר וצ"ל לרב אסי נחלק דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו שכיח דטעו אבל מאוחר מהכ"ת יטעו ולמה להם זה לאחר ולא שכיח בזה טעות אמנם רב כהנא לא סבירא ליה לחלק וחשש דילמא גם בזה טעו דמ"ש ואם כן לא שייך לפרעון בת יומא ל"ח ולכך משני ר"כ בשחייב מודה וכו' ומ"ד דילמא יזיף בי' וכו' קמ"ל מלוה גופי' לא שביק שמעי רבנן ומפסדי וכו' ואם כן בממ"נ א"ש אי הוא באמת בלתי מאוחר ובו ביום נכתב ובו ביום נפרע דלא שייך שמעו רבנן וכו' כמ"ש דא"א להתברר אם כן ה"ל פרעון בת יומא ולא חיישינן ואי באמת מאוחר הוא וכבר נפרע עליו מימי' ימימה אם כן זהו הדבר יכול להתברר ע"י עדים דראו שטר זה המאוחר ליום כך ביד הלוה שהחזירו לו המלוה וכהנה טובא הבירורים כיון שהפרעון והשטר נכתב בזמני' מיוחדים וזמן בינתים לדעת הענין ולהתברר ואם כן פשיטא דחושש דשמעי רבנן ומפסדי וא"ש ואם כן בממ"נ יחזיר הן דהוא מאוחר והן דאינו מאוחר בשניהם ליכא חשש וח"ש אבל לעולם ר"כ סבירא ליה כמו ר"א דלפריעה בת יומא לא חיישינן כלל ויפה כ' הרא"ש בתשובה בהחלט דלא חיישינן לפרעון בת יומא כלל מבלי זכר דברי ר"כ וא"ש. ולפ"ז המחבר דמיירי ברור בשטר כזה דלית ביה חשש מאוחר דפשיטא לדידן דכותבין שטר מאוחר דליכא למימר לפריעה בת יומא לא חיישינן דדילמא מאוחר הוא דהא לדידן כותבין מאוחר ועכצ"ל דמיירי בשטר דלא שייך בי' איחור כגון דכתוב בי' בזמנו כתבנו או דלית בי' דאקני ואם כן מאוחר פסול וכהנה דברים רבים דמדע דלית בי' חשש מאוחר דכתב בי' חתנו וקודם אותו יום לא היה חתנו כלל. ואם כן דלית בי' חשש מאוחר ודאי לפרעון בת יומא לא חיישינן כלל והא דבעי ר"כ חייב מודה משום חשש מאוחר אבל אי לית חשש מאוחר בלא"ה יחזיר דלא חיישינן לפרעון בת יומא כלל ודברי המחבר נכונים: ובהך קו' איך שמעו רבנן נ"ל דחושש אח"כ יאמר הלוה ערמתו ויזקיקו לשבועה ולא ישבע לשקר ואף דיהיה נאמן במגו דהלוהו מחדש הא עכ"פ שטר חספא ולא יטרוף ממשעבדי ועוד ה"ל מגו להוציא דשטר חספא ואם כן י"ל הקו' שהקשתי דהק' התו' ל"ל הנפק דדילמא רבות' קמ"ל דלא יזיף משום הנפק וכמ"ש בישוב דברי הרא"ש דתו' סבירא ליה בישוב הקו' שכתבתי דלמסרו בע"ע כמ"ש דעת הנך רבוות' דצריכים עדים לחתו' שנמסר בפניהם ואם כן עדיין צריך הלוה פשיטי דספר' אבל למלוה ליכא רווח' ימסרו בע"מ ויחתמוהו בנייר בפ"ע דנמסור ולא יקיימו ואם כן אם יבא בשטר שיש בו הנפק אף דיצטרך לישבע ויוד' דהיה מסירה חדשה נאמן במגו דלא היה פרעון כלל וא"צ על חתימת מסירה חדשה קיום דמגו משוי' ליה קיום וא"ש אך זהו ביומו אבל ביום של אחר כך שפיר י"ל דאית ליה למלוה רוח' משום הנפק דהא צריך שטר חדש ממש ומה יועיל הנפק בשטר ישן ובזו יש לכוון מ"ש תו' ד"ה בשחייב דנקט הנפק משום רבות' בלאו בו ביום מכל מקום לא יחזיר דחיישינן לפרעון וכו' או פשיטי דספר' והקשו הא כ' תו' דלוה לא מפסיד ללקוח' בפרעון משום פשיטי דספרא וגם המלוה אינו עושה ולפמ"ש ניח' דכך הכוונה או דל"ח לקנוני' כאידך דר"י רק משום דבאמת ילוה עליו ומלוה עושהו דאית ליה רווח' פשיטי וכו' היינו מהנפק ודוק): ובהך סברא דבו ביום לא שייך שמעו רבנן ומפסדי יש להבין דברי בעה"ת שם דכתב ודווקא בו ביום הוא דמהני הנפק וחייב מודה אבל שטר אחרינא לא מהני וכדגרסינן אר"י המוצא שט"ח בשוק אפי' כתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואיירי אפילו בחייב מודה והק' הגי"ת מה צורך לו למימרא אחרת ולא מהך גופי' למדו דהא אר"י המוצא שט"ח וכתוב בו הנפק וזמנו בו ביום יחזיר ומוקמינן בשחייב מודה הא אין זמנו בו ביום אפי' יש בו הנפק וחייב מודה מכל מקום לא יחזיר ולא תי' כלום ולפמ"ש ניחא דמהך י"ל דלא חיישינן לקנוני' כלל ולא מיבעי' קאמר ר"י לא מבעיא באין זמנו בו ביום פשיטא דיחזיר בשחייב מודה ויש בו הנפק דלקנוני' לא חיישינן כלל ולשמא כתב ללות נמי לא דהא יש בו הנפק ואי דילמא לא עביד קנוני' רק רוצה ללות בו זימנא אחריתי זה ליכא למיחש דמלוה גופי' לא שביק דילמא שמעו רבנן וכו' ובממ"נ כנ"ל דאם יש פסידא דלקוחות לא קעביד לוה ואי ליכא דלא לקח בנתיים מלוה לא שביק דהא בזה הדבר אפשר ונח להתוודע ולהתברר אבל בזמנו בו ביום דיש כאן חשש פרעון ביומו ה"א אולי יזיף בו זימנא אחריתי ומלוה גופי' שביק דקשה להתברר ולא חושש אולי שמעו רבנן וכו' לזה קמ"ל דמ"מ יחזיר ולא חיישינן לכך דאפילו בכה"ג ג"כ לא קעביד מלוה וגם לפרעון בת יומא לא חיישינן כולי האי וכמש"ל ולכך הוצרך בעה"ת להביא ראי' מהך דר"י דלעיל וא"ש:
ומה שהק' הגי"ת הא הך מימרא דר"י מוקי ליה התוס' באין חייב מודה כמ"ש התוס' ד"ה אעפ"י כו' אין כאן קושי' לבעה"ת מדברי תוס' דס"ל כן ועי"כ נכנסו בדחוקים כי אמוראי נינהו אליבא דר"י ובעה"ת לא ס"ל כן וכמה טרחות יגעו מהרש"ל ומהרש"א לברר דברי התו' מאין יצא להם זה דמילתא דר"י איירי באין חייב מודה וכמה רב מהדוחק שכתבו בזה וא"כ וכי יש לתמוה על בעה"ת דלא נטה אוזן לדחוקים הללו וס"ל דמיירי אפילו בחייב מודה ועוד נראה דהא דס"ל לתוס' דר"י איירי באין חייב מודה משום דר"א משני בהא דפרכינן וכל מעשה ב"ד יחזיר והיינו שטר שכתוב בו הנפק ומשני דהוחזק כפרן פירש"י שהיה הלוה מוחזק לכפרן פ"א ולכך תו אין נאמן פרעתי ע"כ וקשה אי אמרינן אף דחייב מודה וצועק לא פרעתי לא משגיחין ביה דאנן אמרינן הואיל ונפל אולי פרעו ולקנוני' אומר כן א"כ מה יועיל הוחזק כפרן דאין נאמן לומר פרעתי לא יהיה זה עדיף ממודה בב"ד דלא פרע מ"מ אמרינן דפרע ומכ"ש בטוען פרוע רק אנן לא מהימני' ליה והוחזק לשקרן: ולכך הוכיח התוס' דלא מחזקינן בחזקת פרוע רק בעומד וצווח פרוע הוא ולכך בהוחזק כפרן לא משגיחין באמירתו והוה כחייב מודה וא"ש וא"כ זהו הכל להס"ד אבל למסקנא דמוקמינן להך דכל מעשה ב"ד באופני' אחרים ולא איירי כלל בהוחזק כפרן א"כ שפיר י"ל דר"י מיירי בחייב מודה וא"צ לומר כלל אמוראי נינהו אליבא דר"י וזהו אפשר כוונת הבעה"ת דנקט בלשונו ואפילו הוחזק כפרן לא יחזירו לבעלים דהא מילתא לכאורה ללא צורך אבל לפמ"ש כיון לזה דהואיל דלמסקנא אמרינן דאפילו בהוחזק כפרן לא יחזיר אמרינן אף בחייב מודה לא יחזיר ואין כאן קושיא כלל:

יא ואם יש עמהם שובר וכו' כן מפרש הרמב"ם המשנה כנראה מפי' המשנה נמצא שטר בין שטרות היינו בין שטרות קרועי' נמצא בשוק והיה מונח וכו' ואם יש עמהם סמפון וכו' והק' הלח"מ א"כ מאי פריך הגמרא מזה על סמפון היוצא מתחת יד המלוה דאינו אלא כמצחק ומשני שנמצא בין שטרות הקרועים דהא המשנה לא איירי בנמצא תחת יד המלוה רק בנמצא בשוק השטר והשובר והש"ך תי' דמ"מ קשה אלו השובר היוצא מתחת יד המלוה פסול א"כ אף בנמצא בשוק ושובר עמו עדיין קשה דלמא מיד מלוה נפל ולמה יעשה כמ"ש בסמפון ודבריו דחוקים דמה דמיון זה לזה בהשטר בחזקתו ביד המלוה דאין השובר מגרע כחו ואמרינן דאינו אלא כמצחק וכו' משא"כ שטר שנפל דאתרע ונפילתו מורה על ביטולו דלא חשש לשומרו ושוברו בצידו פשיטא דיש יותר להחזיק כח השובר ולימר דודאי נפרע הוא ומ"ה תישוה אותם להדדי וגם יש להבין מנ"ל להרמב"ם דין זה דאפילו אין עדים כלל על השובר דמ"מ מועיל ועיין מ"ש לקמן בסעי' י"ח ולכן נראה ברור כמ"ש הב"ח דבס"ד הוי אמרינן כפרש"י דהך נמצא מילי מילי קתני רק הא דהכריח למקשן לומר כן נראה דהתו' הרגישו במילת סמפון דלמה נקט סמפון ולא שובר דכשהוא תחת יד המלוה שאין כחו חזק כ"כ נקרא סמפון וביוצא מתחת יד הלוה נקרא שובר ועיין באסיפת זקנים דה"ה באין חתום עליו עדים נקרא סמפון בעלמא ולא שובר ולפ"ז בס"ד דלא ס"ל דבין שטרותיו איירי בשטרות קרועים א"כ קשה סמפון דנקט ולא שובר ול"ל דאיירי דלא חתום עליו עדים דא"כ מה יועיל כיון דאין עליו עדים והרי הוא נייר בעלמא וע"כ דיש עליו עדים ונקרא סמפון משום דהוא ביד המלוה ושפיר פריך אם הוא ביד המלוה הא אינו אלא כמצחק ומשני הגמרא לעולם דלא איירי ביד המלוה וסימפון דקתני היינו דאין עליו עדים כלל ולכך לא נקרא שובר וא"ק א"כ הוי נייר בעלמא ז"א דעלה דרישא קאי דנמצא בין שטרותיו דהיינו שטרות קרועים וא"כ אף בנייר בעלמא בלי חתם עדים איתרע הואיל ונמצא בין קרועי' ולכך קרי' ליה סמפון ולעולם דאיירי בנמצא בשוק וא"ש ולכך לא מוקי ליה הרמב"ם דבאמת דמשני בנמצא בין שטרות קרועים איירי בנמצא ביד מלוה וחתום בעדים רק הואיל ונמצא בין שטרות קרועין מהני דאי איירי בנמצא ביד מלוה א"כ לאו עלה דרישא דקתני נמצא בין שטרותיו דמיירי בנמצא בשוק קאי א"כ מהכ"ת י"ל דנמצא בין שטרות קרועים שטרות קרועים מאן דכר שמיה אבל אי אמרינן באמת עלה דנמצא בשוק קאי שפיר י"ל בין שטרות קרועים דמפרשין בין שטרותיו היינו שטרות קרועים וכמש"ל סי' נ"ט דאל"כ בין שטרותיו מה קמ"ל וא"ש:

יב יתנו למי שנותן סי' בכלי כתבו התו' וכן רבים מחברים בס' א"ז והרא"ש דלא חוששין לשאלה בממון כמו דסמכינן בממון אסימנים שאינם מובהקים והש"ך פקפק על זה ואין דבריו מוכרחים לדחות דברי התוס' והרא"ש ומחברים הנ"ל אבל הא יש לדקדק דבממון גופה קאמר הגמרא הטעם דניחא ליה כדי להדר ליה אבידה בסימנים וכו' ופריך הגמרא ותכריך של שטרות יחזיר וכי ניחא ליה ללוה להדורי למלוה ולא משני בגמרא עלה וכתב הרא"ש אע"ג דלא משני י"ל מ"מ סימנים דרבנן והתם טעמא אחרינא אית ביה מה דלא נודע לן אי נמי הא דתנן דמחזירין תכריך של שטרות היינו לת"ח דע"י זה שהוא נותן סי' כל דהו מהדרינן בטב"ע ע"ש ולפ"ז אין לסמוך על סי' בכלי להחזיר שטר דבשטר לא ניחא ללוה להדר אם לא לצורבא מדרבנן דאי' לי' טביעת עין בכלי בלא"ה דלא חיישינן לשאלה דיודע דלא השאיל ונאמן הוא ולתי' ראשון של רא"ש ניחא אבל לפי תי' שני לק"מ ובזה מיושב קושי' המ"מ דהק' דהרא"ש דייק הואיל וגמרא פריך חמור בסימני אוכף ולא פריך פירות בכלי ניחוש לשאלה דבממון לא חיישינן לשאלה דלמה לא הביא הרא"ש מהך דפ"ק מצא בחפיסה וכו' דלפמ"ש משם י"ל בת"ח כמ"ש דבלא"ה צריכין לומר כן רק הק' מפירות דקתני למי שנותן סי' בכלי אך הא גופי' תימה על הטור שהעתיק סתם דינתן למי שנותן סי' בכלי וכן הך דתכריך של שטרות סתם דלחד תירוץ של רא"ש לא מחזירין רק בצורבא מרבנן ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דבלא"ה יש לדקדק הא דקאמר רבא שם סימנים דאורייתא מן עד דרוש אחיך וכו' דהשוהו בסימנים ודחינן לא בעדים וק' דלמא בסימנים מובהקים דהוי ודאי דאורייתא ודוחק לומר דהני הוי ודאי כעדים ועיין ב"י א"ע סי' י"ז מ"ש בזה אלא האי דאמר רבא אי סימנים דאורייתא היינו כל סימנים אפילו מובהקים ביותר וכן צ"ל בחולין דף ע"ט דסימנים דאורייתא דקאמר התם היינו סימנים מובהקים כמ"ש הר"ן ע"ש וזה הוא דפשיט ליה לרבא מן דרוש אחיך ובזה הוא דדחי לי' הגמרא די"ל בעדים והק' הרא"ש הא מן הך דתכריך של שטרות מוכח ולכך תי' די"ל דאיירי בצורבא מרבנן וכו' וזהו הכל אי סימנים מובהקים ביותר ג"כ לאו דאורייתא אבל אם הם דאורייתא בלא"ה לק"מ מן תכריך של שטרות דגדר סימן מובהק' ובינוני' הוא מה שהוא מצוי במקצת בני אדם הוא נקרא בינוני ומה דלא שכיח נקרא מובהק וא"כ בשלמא באבדה דכל העולם נכנס בספק וכמו כן נמצא הרוג בעינן סימן מובהק ביותר מהתורה ולא סגי בסי' בינוני דבזה מצוי אצל קצת בני אדם ואולי ממנו האבידה אבל בתכריך של שטרות שאין הספק רק בין הלוה ומלוה ולא בזולתן א"כ אצלם סי' אמצעי הוי מובהק דזה לא שכיח כלל שהסימן ההוא יהיה מסתייע דוקא בלוה כמו במלוה וזה אינו מצוי כלל שבמכוון בשני אנשים הללו יקרה סימן כזה בשווה וא"כ הוה סימן מובהק ולק"מ מתכריך של שטרות וא"צ לתי' הרא"ש וא"ש דבאופן זה הוי כסימן מובהק והגמרא דהק' כן לס"ד דשום סימן אינו מהתורה וא"ש ועיין רמב"ם הל' אבידה פי"ג בכ"מ ועיין באסיפת זקנים וריטב"א. אך לפ"ז צ"ל דבנפל גט הואיל וחיישינן ליב"ש דעלמא דאף דלמ"ד דוקא הוחזקו הא כתב רשב"א בגיטין דהואיל דהוחזקו חוששין לכל יב"ש בעולם א"כ הוי כסי' דרבים ובעינן סי' מובהק לגמרי ולכך ר"א דמספקי ליה אי סימנים תורה מצריך בגט שנפל סי' מובהק לגמרי נקב יש וכו' וכן הגמרא מק' מהא דמצא קשור בכיס וכו' ש"מ דלא ס"ל לחלק וצ"ל דס"ל דהוי כסימן דרבים ובזה שפיר י"ל אף דבעלמא אפילו בממון י"ל דחוששין לשאלה בהך דשטר הנמצא בחפיסה לא חיישינן לשאלה דהוי שאלה דיחיד דנימא במכוון השאיל מן הלוה זה הכלי זה לא שכיח ופשוט. רק דלכאורה ק' א"כ מה פריך הגמרא בגט נמצא קשור וכו' ניחוש לשאלה אף דשם הוי שאלה דיחיד דהיה משאיל ליב"ש כמותו בשם הנזכר בגט אך לפ"ש הואיל וחוששין ליב"ש טובא הוי שאלה דרבים ניחא (ובהכי ניחא קו' המעדני המלך הנ"ל דבזה י"ל דגמרא אלים לי' להקשות מחמור בסימני אוכף דהוי שאלה דרבים ומ"מ לא חיישינן משא"כ בחפיסה דהוא שאלה דיחיד כמ"ש מן לוה למלוה וי"ל בהא לא חיישינן ולכך פריך הרא"ש דה"ל להק' מפירות בכלי דהוי ג"כ שאלה דרבים) אך זהו דוחק וצריכין לומר טעמא דרבא לא קאי למסקנא דס"ל סימנים דרבנן אלא טעמא משום הפקר ב"ד הפקר כמו שכתבו התוס' ב"מ ד' י"ט ד"ה אי סימנים ואמת כי אמרתי בחידושי מ"ש התו' ביבמות דף ק"ב ד"ה מצאו וכו' דכתבו דאביי מוקי להו מצא קשור בכיס איירי באבד בעדים דל"ל מגו ובד"ה אמר רבא כתבו דרבא מוקי לי' במצאו בעצמו ונאמן במגו וקשה א"כ במה פליגי אביי ורבא וגם מה פריך הגמרא וניחוש לשאלה דלמא איירי דמצאו בעצמו ואמר שלא השאיל ולכן נראה דודאי אסיקנא דהך דאבד הגט איירי בין הוחזק ובין לא הוחזקו שני יב"ש ובלא הוחזקו כתבו התוס' סוף פ"ק דב"מ דף כ' ד"ה אסורא דהוא רק מרבנן וא"כ אף דסימנים דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן ובהוחזקו דאורייתא לא אך י"ל אפילו באיסורא דרבנן לא מהני סימני' דרבנן דהא רבא נתן טעם דלכך תקנו רבנן דמינח ניחא ליה אבל באיסורא לא שייך כן דמה בכך דיב"ש ניחא לי' עכ"פ אין אשה מתגרשת בגט שאינו מבעלה כלל. אמנם אם אין הטעם משום ניחא לי' רק מגזירת חכמים שפיר י"ל כן וא"כ א"ש דאביי ס"ל מצאו בכיס לא יתחלק לשני פרושי' דבאין הוחזקו ודאי אפילו מצאו אחר דמה בכך סימנים דרבנן המנו' בדרבנן ובהוחזקו יהיה פי' דוקא במצאו בעצמו ואית לי' טב"ע וכי נפרש לשון הברייתא בתרי גוונא וע"כ דהכל בעדים וסימנים דאורייתא דאביי לא ס"ל כטעמיה דרבא כמ"ש הרא"ש בחד תי' דאיכא טעמא אחריני אבל רבא ס"ל טעמא דניחא לי' וא"כ שפיר י"ל במצאו עצמו אפילו בלא הוחזקו דהוי רק דרבנן הואיל ולא שייך ניחא ליה וא"ש וכבר כתבו התו' דבדרבנן לא חיישינן לשאלה וא"כ י"ל בשלא הוחזקו דהוא דרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה דהוא רק דרבנן ואם כן פריך הגמרא שפיר וניחוש לשאלה דהא בלי הוחזקו איירי אפילו במצאו בעדים דלא חיישינן לשאלה אם כן אף בהוחזקו כן דלא מפרש המשנה בתרי גוונא וא"ש ולק"מ דילמא איירי במצאו בעצמו ודוק. מיהו מדברי הרמב"ם דפסק הנהגה בסוס וחמור לאו דאורייתא ומכל מקום קאמרינן בפר' אותו ואת בנו דפרדות דסמכינן אסימנים ש"מ סימנים דאורייתא ש"מ אפי' באיסורא דרבנן לא סמכינן אסימנין דרבנן וצ"ל הטעם דניחא לי' וא"כ הך דתכריך צ"ע ול"ל דהוי סימן מובהק או דבאמת ס"ל לרמב"ם בכל דוכתי סימנין מדאורייתא רק איסורא מממון לא ילפינן וכמ"ש באריכות בחידושי ודוק. ויתר דיני שאלה כתבתי בחדושי לא"ע סי' י"ז כי שם מקומו והארכתי בזה בקונטרס עגונו' אשר לי:

יג למי שיאמר מנינ' יחזיר וכתב הרא"ש מ"מ בעינן כרוכים דאל"כ מייאש דמי יודע שנפלו בהדדי שיהי' בהם סימן ע"ש ויש להבין דמה בכך מ"מ השתא דנמצא ג' ביחד והוא נותן סי' אנן סהדי דשטרי דידי' הוא וא"כ במלוה נותן סי' מה בכך דהיה מייאש דהא מ"מ הלוה חייב לו ובחוב ברור שחייב לו לא שייך לכאורה יאוש וא"כ דמלוה גובו חובו אף כאן המוצא אבידה חייב ליתן שטרי למלוה לגבות בו כדין מי שיש לו שטר שזכות חבירו בו שמחויב להראותו בב"ד לדון ולגבות בו ול"ל דבאמת גובה חובו במשלם רק גוף הנייר לצור בו צלוחיתו הרי זה של המוצא דמגוף הנייר מייאש אף דלא מייאש מדמים שביד הלוה דהא גוף הנייר אינו שלו והרי הוא של הלוה וא"כ המלוה דאבד שטרו למה ייאש הלוה מהנייר דה"ל יאוש שלא מדעת וכ"ת דאף דלוה חייב לפרוע למלוה באבד שטרו מ"מ כדי שווים של גוף הנייר מנכה לו דאבד שטרו והנייר שלו וה"ל כנגד נייר השטר כמלוה על המשכון דאבד משכון אבד מעותיו כנגד המשכון לכ"ע דחדא זהו לא שמענו דמנכה לו פרוטה הלזו ועוד מכל מקום לא שייך בו יאוש דעל כל פנים גוף הנייר אינו שלו ואין אדם מייאש מדבר שאינו שלו וכי מייאש המלוה מפרוטה שעל גבי הנייר פקע שעבודו והרי חוזר הנייר להיות של לוה לחלוטין ואין יאוש המלוה חל עליו. וגם קשה מהא דאמרינן בדי"ג באין בו אחריות נכסים דיחזיר למלוה לצור עפ"י צלוחיתו הא איירי בשטר שאין בו סימן א"כ המלוה מיאש מגוף הנייר וה"ל של מוצא ול"ל דהתם אין מיאש דאולי יוד' הלוה דמה בכך דאין בו סימן הלא כל הספק אי מלוה או ממלוה נפל וכשמודה הלוה פשיטא דהוא חוזר בלי סימן ולכך לא מייאש דחושב הלוה לא ישקר באמונתו דא"כ אף במצא תכריך של שטרות נימא דבגוף נייר השטרות לא מייאש דחושב דהלוה יודע ואף דבמקום דיש בו אחריות אינו נאמן הלוה היינו למשעבדי אף במה ששוה גוף נייר בזו לא שייך אחריות והלוה נאמן. ובאמת בהרא"ש י"ל דבאמת אי המלוה נותן סי' לא שייך יאוש רק לכך אמרינן דוקא כרוכים משום דבכל גוונא איירי המשנה הן בנותן המלוה סי' והן בנותן הלוה סי' ובנותן הלוה סי' ומבקש גוף הנייר בזהו שפיר שייך יאוש דגוף נייר שלו והוא מיאש ומחזיק בהן המוצא ולכך קתני כרוכים דאף לגבי הלוה לא הוי יאוש ומהני סימן אך א"א לומר כן בדברי הטור והמחבר שסתמו הדברים ולא חילקו דבמלוה נותן סי' במנין אפילו דלא היה כרוכים כלל מ"מ מהני דלגבי' לא שייך יאוש כלל. ולכן יותר ברור דגם גבי חוב ביד חבירו שייך יאוש וא"כ א"ש דגם במלוה שייך יאוש דע"י שאבד שטרו מייאש החוב ולכך אף בנותן סי' לא יחזיר אך צ"ל כי הוי יאוש לגבי טריפת לקוחות אבל גבי ב"ח לגבות מלוה לא שייך יאוש דאל"כ קשי' הא דאמרינן בדף י"ג מצא שט"ח אם יש בו אחריות נכסי' לא יחזור וטרח הגמ' למצוא טעם בשחייב מודה למה לא יחזיר הא חייב מודה והוצרך הגמ' לומר דחיישינן לקנוני' וכדומה וק' מה צורך הא איירי באין בו סימן דבשטר גרידא לא שייך סי' כלל כמ"ש לעיל בס"ק וי"ו ע"ש וא"כ הוי יאוש ולכך לא יחזיר וצ"ל דלהס"ד דבחייב מודה יחזיר אין כאן יאוש דהמלוה חושב הלוה לא יהיה מחוסר אמנה ויודה ולא מיאש ולכך הוצרך הגמ' ליתן טעם אחר דחיישינן לפרעון וכדומה. והא דכתב הרא"ש דהוי יאוש היינו לפי דאסקינא במשנה דאפי' חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוני' וא"כ שפיר הוי יאוש דכיון דאין לו סי' ואף דיודה הלוה ויבטח בהימנותו מה יועיל הא לא יהיה מועיל הודאתו וא"כ מייאש וא"כ קם דינא דלגבי משעבדי דלא מועיל הודאת הלוה הוי יאוש אבל לגבי בני חורין דמועיל הודאת הלוה לא הוי יאוש דחושב דלוה יודה וא"כ אם יש סימן אח"כ אף דלוה אין מודה מ"מ גובה מב"ח דלגבי ב"ח לא הוי יאוש והא יש לו סימן באמת ואנן סהדי דמיני' נפל. וזה ראי' ברורה לדברי מהרי"ק לקמן בסי' קס"ג דאף לגבי חוב מהני יאוש ולכך פסק והביאו רמ"א דאם נתייאשו מחוב שביד השר ואח"כ גבו אותו הוי כמוצאי מציאה והט"ז והגאון מהר"ץ בהגהתו ובתשובה שלו האריך להשיג דלא שייך יאוש כלל בחוב וע"ש שהאריך ונעלה ממנו דברי הרא"ש הנ"ל דלפמ"ש הדבר מוכרח דגם בחוב שייך יאוש ודברי מהרי"ק מוכרחים ועמ"ש לקמן בסי' קס"ג באריכות:

יד אבל הכריכה לבד לא הוי סימן וכו' דברי הרמ"א הם דברי רמ"ה בטור ורבו בו הפירוש' מראשונים ואחרונים ולהיות כי רובם כול' הם סברות דקות אין בהם ראי' מהימנא מהגמ' מנעתי להאריך בהם רק באתי ללקט בשושנים דברים הקרובים לפשטות דברי רמ"ה ומה שנראה לי' להוסיף בו בתוספת ונשני' בשביל שנתחדש בו מה שי"ל בטעם כעיקר בראי' מהימנא וסברא ברורה מדברי הגמ' ופוסקים ולדעתי מקום הניחו לי הקדמונים להתגדר בו וז"ל הטור כתב הרמ"ה אע"ג דקיימ"ל דקשר או מנין לחודא הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה וקישור וטעמא דהנך תרי שטרא דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפ"א פרע הלוה והמלוה נתנו לו כרוכין ולכך ידע שהם כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח הימנו המעות בפ"א ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחד לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכות או הקשירה וה"מ שאין שניהם לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או במנין ואחד א"י לא זה ולא זה נותנים למי שיודע עכ"ל ונתקשה רבינו ב"י בזה דלמה נקט בלשונו וטעמא דהנך תרי שטרות וכו' הא לא מיירי בתרי שטרי רק בתלתא שטרי כמבואר בגמ' ופוסקים. עוד הקשה א"כ אף במנין נימא כך דהמלוה או הלוה כרכן כך ולכך שניהם יודעין המנין והכריכה ועוד אי לא נימא כך במנין א"כ למה צריך כריכה במנין לחוד סגי ועל קושי' א' תי' הרמ"א בד"מ וממש הסכימו עמו האחרונים דכך כוונת הרמ"ה באמרו אף על גב דקיימא לן דקשר או מנין לחודא הוי סימן וא"כ למה צריך ג' שטרות בשלמא אי מנין דוקא הוי סימן בעינן ג' שטרות דבב' ליכא מנין סימן כדאמרינן שטרי מכריז אבל אי כריכה הוי סימן א"ה תרי נמי הוי בי' סימן כריכה ולכך כתב דא"א בב' ליתן סימן כריכה דהני תרי שטרי דחד מלוה ולוה נינהו וכו' ולכך א"א בתרי שטרות רק כרכן שלשה וא"ש זהו מ"ש בישוב קושי' ראשונה והוא תי' מרווח ונכון: אבל בקושי' שנייה ושלישית הנ"ל דעת רמ"א דבאמת דעת רמ"ה כדעת הרא"ש דמנין לחוד הוי סימן ולא כריכה ובעינן רק כריכה דלא יהיה יאוש כמו מעות ופירות מפוזרין ולא קשה הא גם בסי' מנין י"ל דהמלוה ולוה יודעין בו כמו בכריכה כמו שהק' הב"י די"ל דבמנין נותן ללבו לפעמים להפרידן זו מזו ולכך לא חיישינן דמלוה ולוה יודעון בו וזהו דוחק בתכלית כי מודה לשון רמ"ה בבירור דתרתי בעינן מנין וכריכות וכמ"ש רש"י ורמב"ם וכן משמע בבעה"ת ע"ש וגם סברת הרמ"א דבמנין יותר נותן ללבו להפרידן דוחק ובאמת זו אין כ"כ קושי' כמו שעקר הקושיא מהא דכתב לחלק בין שניהם לפנינו או לא דהא כתב הרמ"ה בעצמו דאין נותן אל לב להבחין וא"כ מה בכך דהוא לפנינו כיון דלא נתן אל לב להבחין ובזו דחק רמ"א ויותר מחברים ובכל דחק שלהם לא הועילו דמ"ש אם הוא לפנינו או לא דא"כ בכל אבידה נימא אם א' נותן סימן אולי גם חבירו נותן סימן רק שאין יודע מאבידה ושהיא נמצא אלא ודאי אמרינן הואיל והוכרז ולא בא הודה דאין לו סימן וכמו שכתב הריטב"א בב"מ להדיא וא"כ היינו כשהוא לפנינו דמ"ש הרי מדלא בא הודה דא"י סימן והגאון מהר"ץ אשכנזי בהגהתו הוסיף בזה דודאי יפה כח הנותן סי' אם אין שכנגדו לפנינו דהרי אין לו תובעין כלל ואמרינן אף הוא יודע בנפשו דלא שייך לו משבא לב"ד ותבעו והרי ממון שיש לו תובעין ע"ש ולכן ליישב זה נראה בתי' א' אשר יסתעף לתרי אנפין והוא דקשיא ליה לרמ"ה במה דפרכינן ש"מ קשר הוי סימן ומשני תני ר"ח שלשה שטרות כרוכין זה בצד זה דק' הא באמת קיי"ל דקשר הוי סימן וא"כ א"צ לר"ח למתני ג' כרוכין זה בצד זה דהא קשר לבד הוי סימן וכי יתני ר"ח בברייתא דבר שלא קאי להלכה רק למדחי בעלמא דלא תפשוט ועיי' בריטב"א וגם קשה א"כ דעיקר סימן הוי מנין איך קתני במשנה תכריך של שטרות דמורה על כריכה הא לא נ"מ בכריכה כלל רק במנין וגם בברייתא תני שלשה שטרות ואלו במשנה קתני רק סתם תכריך של שטרות ולא קתני כמה וכיון דעיקר תלוי בשלשה שטרות ה"ל למשנה לומר ג' שטרות כדקתני אח"כ ג' שלוו וכו' וכן קתני בברייתא וכבר דקדק הש"ך בזה באריכות לכן נראה דודאי הך חששא דכתב הרמ"ה דשניהם יודעין מהכריכה הן המלוה והן הלוה חששא רחוקה ולא שכיח כלל כמ"ש כל האחרונים וכל המחברים זולת הרמ"ה לא זכרו כלל דבאמת וכי אין מצוי שא' מהן משנה הכריכה המלוה בהגיע השטרות לידו מן הלוה וכן להיפך ואדרבא בכוונה משנה לבל יהיה בו סימן לזה שמסרו לו ואי לא נימא הכי א"כ כל מטלטלין לא יועיל סימן דדלמא פלוני מכרו לזה וא"כ בקי בסימנם מקודם המכירה אלא כולא האי חששא רחוקה רק אם אינו חששא גמורה חשש כל דהו מיהא איכא לגרע כח הסימן וא"כ לפי דקי"ל סימן אמצעי לאו דאורייתא ושורת הדין מבלי להחזיר בסי' זה רק חכמים תקנו להחזיר א"כ הבו דלא לוסיף כשיש כאן דבר המגרע כח הסימן וחששא בעלמא שאפשר שלא לסמוך על סי' זה חזר הדבר לדינא מבלי לסמוך על סי' זה והנה כבר כתבתי בסעי' קטן י"ב הנ"ל דהא סי' דקשר ותכריך שהוא סימן האמצעי דאין הוא הקשר ותכריך שרגילים העולם לקשור ולכרוך בו הוא בשטר שכל ספק בו רק בין לוה ומלוה ולא זולתו הוא סימן דיחיד הוי סימן מובהק ולא אמצע דזה לא שכיח שבמכוון המלוה יכווין ענין קשר וכריכה כמו הלוה מבלי שנות ואין זה דומה לספק ההיה בכל הבריות דנימא לא סגי' אדם אחד מאלף שג"כ יכוון קשר וכרך הנ"ל כמו האיש הלזה המבקש אבידתו ולפ"ז דהוי כסימן מובהק א"כ אף דנימא חששא דרמ"ה מגרע כח הסימן מ"מ לו דנחית חד דרגא וה"ל כסימן אמצעי וג"כ מהדרינן בי' אבידתו ובפרט אי הוי סימן מובהק מהתורה מהדרינן וא"צ לתקנות חז"ל כלל. אך באמת אין זה מוחלט דהוי רק סימן דיחיד והספק רק בין מלוה ללוה דהא עדיין הספק בכל הבריות דדלמא הלוה או המלוה הפקידו שטרותיהן ביד א' יהיה מי שיהיה והוא הנפקד כרכן וקשרן כך דרגיל לעשות כמו הלוה או מלוה דבא לב"ד ליתן סימן וכריכה וקשר הנ"ל ועדיין הוא סימן אמצעי כמקדם וא"כ בנוסיף בו חששא דרמ"ה מגרע כחו כנ"ל ושוה הוא לחיוורי וסומקי דלא מהדרין בו ולכך מצריך הרמ"ה עוד בנוסיף לסי' כריכה סימן מנין ואמת דגם במנין לבד יש חששא דרמ"ה כמו שכתב הב"י דאולי כך מסרן במנין המלוה ללוה ולוה למלוה רק תרתי בצירוף שיזדמן המנין והכריכה במכוון כולי האי לא שכיח שיכוון שניהם המנין והכריכה ולא יהיה אחד נשתנה מיד ליד דבר זה בלתי שכיח וכבר עלה בלב רבים מחכמי ישראל אפילו בהתר' עגונה לומר תרי סימנין גרועין מצטרפין לסימן מעלי' ואפילו החולקים חששו לאיסור א"א אבל בממון כ"ע מודו שמוציא מזה שהוא רק חששא בעלמא וגם ודאי דהמלוה או הלוה חושש לשנות הדבר מכפי שנמסרו לו בשינוי דבר רק א' מהן משנה או הסימן או הכרך ואינו מניחו בכל אופן כמקדם ולכך באומר שני סימנים ביחד תו אזלא חששא דרמ"ה וחזר הדבר להיות סימן אמצעי וזהו כוונת הרמ"ה דמצריך ב' סימנים דבכל א' יש חשש משא"כ בצירופן וכתב הרמ"ה ה"מ בשאינם לפנינו וא"כ אנו חוששין דלמא הפקידו ביד אחר והרי זה ספק בכל והוי רק סימן אמצעי ובהחשש הנ"ל נחית חד דרגא ככ"ל משא"כ בשניהם לפנינו המלוה והלוה ושניהם מודים שלא מסרו בפקדון ביד אחר רק זה אומר ממני נפל וזה אומר ממני א"כ חזר הדבר להיות סימן מובהק כנ"ל ומה בכך דהחשש הנ"ל מגרע כחו הרי הוא סימן אמצעי ואף בזו מהדרינן ולכך בחד סימן מנין או כריכה מהדרינן וא"ש ולכך תני ר"ח ג' שטרות כרוכין דר"ח מיירי באין לפנינו וא"כ בעינן תרתי סימנין וכמ"ש והמשנה איירי בהם לפנינו וסגי בתכריך אפילו תרי שטרות דסמכינן אסימן כריכה וקשירה באמת דקי"ל קשר הוי סימן וא"ש. ועוד אופן אחר י"ל כזה דישוב הרמ"ה בהררי קודש דברי הגמ' שכתבנו לעיל בס"ק י"ב דאמרינן דניחא ליה לבעל אבידה להחזיר וכו' והק' הגמ' בתכריך של שטרות וכי ניחא ליה ללוה להחזיר למלוה ולא משני בי' הגמ' מידי ועיי' ברא"ש וכמש"ל דבאמת למה דקי"ל סימנין דרבנן קושי' הגמ' במקומו ודעת הרא"ש לחד תי' לומר דאיירי באמת בצורבא מדרבנן ודוחק כמש"ל רק כבר כתבנו דזהו הוי סימן דיחיד והוי סימן מובהק וא"צ לטעם דניחא ליה ולק"מ אך כבר בררנו דבחששא דרמ"ה נחית חד דרגא ולא הוי רק סימן אמצעי ועדיין קשה מי ניחא ליה וא"כ דלא מהדרינן ליה למלוה בסימן אמצעי דלא ניחא ליה ללוה אף להיפוך ללוה לא מחזירין בסימן אמצעי דמהכ"ת יהיה ניחא ליה למלוה להחזיר ללוה כיון דבהיפך אף דהוא יהיה יודע הסימן לא יחזירו לו ולא שייך טעמא דגמ' מימר אמר אנא ידענא סימנא דמה בכך הא מ"מ לא יחזירו ליה אך קושי' הגמ' מי ניחא ליה ללוה וכו' הוא באין הלוה לפנינו בב"ד אם המלוה מבקש ליתן סימן וע"י כך להחזיר לו אבידתו ושפיר אמרי' מי ניחא ליה אבל בבוא שניהם לב"ד ומבקשי' ליתן סימן להחזיר להם הרי דגלו דעתם דניחא להם להחזיר אבידה בסימן דהא באי' לב"ד שניהם ומבקשים ליתן סימן וע"י כך יוחזר להם אבידה פשיטא דניחא להו וא"כ חזר הדבר להיות שוה בכל אבדות ומחזירי' בסימן אמצעי ובהכי ניחא לרמ"ה במסקנת הקושיא מתכריך דמיירי דשניהם בב"ד והרי חזינן דניחא להו הן המלוה והן הלוה משא"כ בבא המלוה לחוד דלא ניחא ליה ללוה ובבא לוה לחוד לא ניחא ליה למלוה דידע אלו היה לו סימן לא היה הלוה מסכי' להחזירו משא"כ בבאו שניהם וא"כ דברי הרמ"ה נכונים דבשלמא בשלא באו שניהם א"כ שייך קושית הגמ' מי ניחא ליה וצריך סי' מובהק דאף מהתורה מחזירין וזה לא שייך בתכריך דאף דהוי סי' יחיד מ"מ יש בו חששא דרמ"ה ולכך מצריך רמ"ה שניהם מנין וכריכה וכמש"ל דזהו הוי סי' מובהק בסימן דיחיד משא"כ כששניהם לפנינו לא שייך קושי' הגמ' מי ניחא ליה ואף בסימן אחד מידי סימן אמצעי לא נפיק ומהדרי' וא"ש. ובזה מיושב קושי' הגמ' דפריך ש"מ קשר הוי סימן ולשיט' רמ"ה קשה עדיפא ה"ל להקשות הא בזה אף למ"ד קשר הוי סימן בזה גרע מכח חששא דרמ"ה וכי בזו יחלוק המקשן ותרצן מה דלא מצינו מחלוקת להדי' דלפמ"ש המקשי' פריך ש"מ קשר הוי סימן וסימני' אמצעי דאורייתא דהא לא איפשט' לקמן ואם כן וודאי דמחזירי' דלא צריך לטעמא דגמ' דמינח נייח ליה ואם כן הוי סימן אמצעי ומחזירין ואתי שפיר ובמסקנא דקיימא לן דרבנן אינן צריכין לדברי ר' חייא דהוי תרתי מנין וכריכה וא"ש ובזו יש ליישב אפשר גם מה שעמד הב"י בדברי רמ"ה איך פשיטא לי' דאיירי הכל במלוה ולוה אחד דהא יתכן אפי' בשלשה מלוי' ולוי' כמ"ש המ"מ והאחרונים תי' דהכריחו דאל"כ ודאי יהיה כרך סימן ולפמ"ש ניחא דהרמ"ה מודה דמיירי בכל ענין רק בזה לא קשי' ליה למה בעינן תרתי מנין וכריכה דהוי סימן אמצעי וקשה קושי' הגמ' מי ניחא ליה וכו' וצ"ל תרתי והוי סימן מובהק כמ"ש בצירוף שני סימני' אמצעי' הוי ס"מ (ועיי' בקונטרס עגונות וכמש"ל) ודבר תורה מחזירין ולא קשה הא הוי סימן דיחיד דהא יש כאן שלשה מלוי' ושלשה לווי' והכל בבית ספק משל מי נפל רק קשי' ליה לרמ"ה בחד לוה ומלוה בזה הוי סימן יחיד למה בזה צריך תרתי ולכך נתן טעם דשם אין הכריכה לחוד כ"כ סימן וכמש"ל וא"כ דברי הרמ"ה עולי' לדינא בכל גווני ודוק:

טו נותני' למי שיודע וכתב הש"ך בס"ק כ' וס"ק ל"א דהא דנותנים למלוה בסימן היינו לגבות מב"ח אבל לא ממשעבדי דהא אפי' חייב מודה לא מחזירי' דחיישי' לקנוני' וא"כ אולי אמר לו הלוה הסימן כדי שיטול השטרות ויטרוף שלא כדין ותמהני עליו איך העלים עין דבעה"ת בשער נ"ב ח"ב ס"ג הקשה קושי' זו בשם רבותיו חכמי צרפת ז"ל דלמה אמרי' בסי' יחזיר ולא חיישי' לקנוני' כמו חייב מודה. ותי' שני תי' והעיקר כתי' האחד דבלי סימן דבנפילה יש כאן מקום ספק ממי נפל רק עפ"י הודאתו אנו באי' להחזירו הרי כבר אתרע בנפילתו וחוששי' לקנוני' משא"כ בדבר שיש בו סימן שע"י סימן מתברר למי הוא שייך הוי כלא אתרע כלל ולא חיישי' לקנוני' ולתי' זה נתכוון הרא"ש בשמעתי' אגודה של שטרות דכתב הרא"ש הרי זה יחזיר למי שנותן בו סימן ולא אתרע בנפילה (ופירוש דא"כ ניחוש לקנוני') כיון שע"י סימן מתברר אי ממלוה או מלוה נפל עכ"ל והיינו הדברים של בעה"ת וכן הוא באסיפת זקנים תי' זה בשם תוס' ואולי כוונת הש"ך להקשות להך דיעה דס"ל אפילו ביוצא מתחת יד שליש וחייב מודה לא יחזיר לעיל סעי' ג' דהא לא אתרע בנפילה ולכך אין מהרא"ש ראי' דהוא באמת חולק שם אך גם בזה לק"מ דכ"ע מודים כ"כ דלא אתרע לא חיישי' לקנוני' רק שם ס"ל דגם ביד שליש אתרע הואיל ולא נודע מה היה לו ע"ש וח"ו לחלוק אהני רבוותא בלי ראי'. שוב מצאתי בריטב"א לב"מ גבי וליחוש דלמא זבנא לכתוב' וכו' דכ' דהא דמחזירין השטרות בסימן היינו באין בו אחריות אבל יש בו אחריות לא מהני סימן משום קנוני' והיינו כמ"ש הש"ך ומ"מ בטלה דעתו נגד הנך רבוות' הנ"ל ויחיד הוא בדבר זה וכן מורה מסתימת כל הפוסקים בכלל מיהו בהך גוונא דרמ"ה דאם אין הלוה בפנינו אין מוסרים למלוה בסי' כריכה לחוד רק כשלוה בפנינו ולא נתן סי' כלל אז מחזירין בזו יש לומר דמסתבר דעת הש"ך דאמירתו של לוה לא מעלה ולא מוריד דקנוני' הוא והוי כאינו לפנינו ובאין לפנינו הא אין מחזירין למלוה וכל מה שתלוי באמירת לוה לא מפיו אנו חיי' בחשש קנוני' ודוק ומכ"ש לפמ"ש לעיל טעם כשהלוה בפנינו דגלי' דעתי' דניחא ליה די"ל אם הוא ניחא ליה לקוחות מי ניחא להו:

טז יחזירם ללוה אף בלי סימן דא"א דנפל מיד מלוה ויש לי מקום לספק בשטרות שכתב בו ג"כ לכל המוצאים דקיי"ל לקמן סי' ס"ו דנקנים במסירה לחוד וא"צ כומ"ס אי בהא יחזירם ללוה דהא יש לחוש דהמלוי' אלו מכרו שטרותם לאחד ומיד לוקח נפל ואם חששו בגמ' לחששא רחוקה דלמא מיד ספרא נפל וכדומה למה לא ניחוש לזו דהוא דבר מצוי שמוכרי' שטרותם זה לזה והמחבר והפוסקים דכתבו דא"צ סימן איירי בסתם שטרות דבעי כומ"ס וא"כ הלוקח שטר הרי יש לו שטר מכירה על שטרות הללו וכשבא לב"ד ומראה שטר מכירה אין לך סימן גדול מזה דשלו הוא דאלו פרעו הלוה הי' מחזיר לו גם שטר ואף דשטרות ביד הלוה גובה הוא בשטר מכירה שלו ועל הלוה לברר דפרעו. משא"כ בשטרות דאין צריך כומ"ס קשה לי דאיך לא נחוש דלמא מכרן שוב ראיתי בריטב"א בב"מ גבי וליחוש דלמא מכרה כתובתה וכו' הקשה קושי' זו איך מחזירן הך שטרות דלמא מכרן לאחר ותי' דבאמת אין מחזירן בלי סימן רק קי"ל דבאחד הלוה משלשה בסימן שנותן הלוה מחזירן ולא המלוה דמבורר לרמאי דמה בעי גבי' ג' שטרות. וא"כ תו ליכא למיחש ללוקח דכיון דאין בא ליתן סימן הרי אנו עושין כתורה להחזיר אבידה בסימן והוא דאפסיד אנפשי' ששמע ההכרזה ולא בא וכן מצאתי באסיפת זקני' בשם מהרי"כ דפי' דבכל הנך דקתני מחזירן היינו בסימן אבל בלי סימן בשום גוונא לא יחזירו ואני תמה שלא הזכירו הפוסקים דעתם כלל ואיך שמו זכרון חכמי דור כמותם אחרי הדלת. ולכן הי' נראה דהמה כתבו כן לפרש המשנה דרשב"ג הוא דאמר אחד הלוה משלשה וכו' ורשב"ג ס"ל בב"ב דף קס"ט אותיות נקני' במסירה לבד ושפיר קשי' להו דלמא מכרן ולכך שניהם לדבר אחד נתכוונו דלא מחזירן רק בסי' אבל לפי דלא קיי"ל כרשב"ג דאותיות נקני' במסירה לחוד כי אם בכומ"ס א"כ ליכא למיחש למכר דא"כ הלוקח יבוא בשטר מכירה שלו ויתבע מיד הלוה ולכך לא הביאו דעתם ועכ"פ בשטר שאין צריך כומ"ס הקושי' הנ"ל במקומו ובפרט שכן דעת הריטב"א והרמ"כ ומסתבר וברור דצריך ליתן בהם סי' דאל"כ חיישי' שמא מיד לוקח נפלו:

יז ואם אינם מקוימי' וכו' כתב הסמ"ע דבעי' סימן מנין או כריכות אבל סי' בגוף השטר כגון נקב יש באות פלוני' לא מהני כדלעיל בס"ו וזהו שייך בלוה נתן סימן דהוא יודע כל סימן בכל השטרות דהם ממנו אבל במלוה נותן סי' נקב יש בצד אות של שטר ממלוה השני א"כ פשיטא דה"ל סי' דאי מלוה נפל מנא ידע ומ"ש סימן זה מסימן דכריכות או מנין:

יח שנותן בהם סי' וכתב הב"ח דבהך בעינן דוקא ג' שטרות אבל בב' שטרות אין כאן סימן דמנין לא שייך בשני שטרות וכריכה לא הוי סימן לדעת הרא"ש עכ"ל ודבריו בלתי מובני' לי דאנה כותב הרא"ש זה דהרא"ש כתב בדחי' גמר' ש"מ קשר הוי סימן ודחי הגמרא דלא הוי סימן רק מנין הוי סימן אבל לפי דקיי"ל דקשר הוי סימן וכן כריכה א"כ הא הוי כרך סימן ומכ"ש לפי דעת הרמ"ה דכתב דלכך לא הוי כריכה סימן משום דשניהם יודעים בו המלוה ולוה וזהו כששטרות מחד לוה וחד מלוה משא"כ משני מלוי' ולוה א' אף הרמ"ה מודה דכריכה הוי סימן והא דאמרי' במשנה שלשה ולא נקט שני' הוא דיש להבין במה דאחד הלוה משלשה והלוה טוען ממני נפל והמלוי' אומרי' דמאתם נפל וצריך לומר דהם אומרים דנתנו שלשה שטרותם בכרך אחד יהיה באיזה אופן שיהיה ונאבד מאתם וא"כ למה נאמן הלוה הא על כל מלוה ומלוה יש כאן שנים מלוים המעידים שממנו נפל ואין אחר עדות כלום ולגומלים לא חיישי' כמבואר בסי' ל"ז סעיף ה' ע"ש ואי דנוגע בעדותו בשביל מלוה שלו הא יש לומר פלגינן דבורא ולגבי עצמו לא יהא נאמן ולגבי אחרים יהיה נאמן ומ"ש זה מהא דלעיל בסי' ל"ז שחוב כל אחד מבורר ואמרו שפרעו דנאמני' זה על זה ואף כאן הא החוב של כל אחד ואחד נפרד מחבירו ומבורר ומ"ש דכתבו בשטר אחד או דהיו שלשה שטרות בכרך אחד וצ"ל דבאמת אי המלוי' לפנינו ומעידים כן נאמנים וכמו כן וכ"ש באחד המלוה לשלשה דלוי' נאמני' רק מיירי דהמוצא שטרות בא לב"ד ואמר כך וכך מצאתי אומרי' ב"ד זיל והחזיר שטרות אלו ללוה בחד בבא או למלוה באידך בבא דמסתמא ממנו נפל ובלי ספק דלא יעידו המלוי' או הלוים נגד הברור אמת שמיד זה נפל ואוקמינן אחזקה דמידו נפל ולא יהיה עדות נגדו ומחזירי' לו וכן במקום דצריך סי' כגון דלאו מקוימים מחזירין בסי' לאחד ולא ממתיני' אם יבואו ויעידו כנ"ל אבל באמת אם באו אלו השלשה והעידו נאמני' כל א' על חבירו כהך דלעיל סי' ל"ז וא"כ טובא קמ"ל דמחזירין ולא אמרי' אולי יבואו אלו שלשה ויעידו ונהי' ממתיני' אולי יתברר הדבר בעדי' וקמ"ל דסמכי' אהך חזקה ומסתמא לא יהיה עדים וא"כ מיושב קושי' הב"ח דלמה נקט שלשה ולא שני' דבשנים לא שייך עדות דדל בע"ד מהכא לא נשאר רק עד אחד וא"כ פשיטא ולכך קאמר שלשה דהא איכא עדות ומ"מ מחזירין וא"ש ולק"מ:

יט יד סופר אחד וכו' יש לדקדק לפי דלא קיי"ל עבחז"ל א"כ אימת יש לחוש דנפל מיד הסופר אי לאחר שעבר היום שנכתב בו הא בפנות היום נפסל השטר דה"ל מוקדם וא"כ חזקה על הסופר לבל ישכין באהלו עולה וקרעו ומהכ"ת ישהה שטר הפסול ואי דאמרי' דלמא מיד סופר נפל בו ביום שנכתב ואז היה כשר ואי דנמצא אח"כ מה בכך דלמא היה מונח במקום שנאבד זמן מה ואח"כ נמצא ואטו בשוקי ירושלים עסקינן דעשוי' להתכבד יום ביומו א"כ קשה מה פריך הגמרא דף ס"ג איך חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה הא בשטרי דלאו אקניית' לא כתבינן דמה קושי' דלמא ביומו נאבד מן הסופר והעדים ועכשיו דנמצא לאחר זמן זמני' טובא וע"כ צ"ל דלא חיישינן דנפל מיד הסופר שטר כשר וכמ"ש הריטב"א דהם במלאכת' זריזי' א"כ הנ"ל במקומו ודוחק לומר כמו דאמרי' כיון דנפל אמרי' דלמא אקרי וכתב אף כאן אף דסופרים מוזהרים מבלי להשכין באהלם עולה ולקרוע שטר שעבר יומו מ"מ כיון דנפל אתרע וחיישי' דלמא אקרי והיו הסופרים משהים השטר יותר מזמנו וממנם נפל ודוחק דבשביל דנפל נימא על העדים דאזדא כל החזקה שלהם שעשו שלא כהוגן ואף דנעשה בקנין וכדומה נימא הואיל ונפל וכו' וזהו לא שמענו ואם אמרי' דאקרי וכתבו היינו דהיו מאמיני' ללוה שילוה המעות בו ביום ומסרו בידו השטר אבל בשביל כך לא נימא דעשו בשארי דברי' שלא כהוגן וראיתי ועיינתי שנית ומצאתי במהדורא לריטב"א דתופס זה סברא לאמת דחיישינן ביומו נאבד מהסופר ולאח"כ נמצא בזמני' מרובים וכקושי' הנ"ל א"כ מה פריך הגמ' הא לא כתבינן דלמא בו ביום נאבד הארכתי בחדושי ואמרתי דלכך פירש"י חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה והיינו אח"כ לוה עליו ומ"מ הואיל והוא שטר ריע לא נזהר לשומרו ולא פי' כפי' תוס' דבאמת לא לוה כלל ועכשיו מבקש ללות עליו דא"כ קשה קושי' הנ"ל מה קושי' הגמ' הא יש לומר מיד ספרא ועדים נפל ולכך ס"ל לרש"י דעכשיו לא חיישי' דילוה עליו דמי פתי ילוה מעותיו על שטר שנפל ואתרע בב"ד רק כל חשש אולי כבר לוה עליו וא"כ ל"ל דמיד ספרא נפל דא"כ עדיין לא לוה עליו וזהו לא חיישי' דעכשיו ילוה עליו דזהו לא עביד המלוה ושפיר פריך הגמ' הא בשטרי דלאו אקניי' אין כותבי' ול"ל דכבר לוה וא"ש ולשיטת התוס' י"ל דבס"ד לא חיישי' לקנוני' וא"כ מה ללות בו בשטר מוקדם ולהפסיד ללקוחות רק כל כוונתו להרוויח פשיטי דספרא וכ"כ התוס' שם להדיא ולכך בשטר שכבר נפרע דלא נתן פשיטי דספרא בחנם אין חשוד דיפסיד לקוחות ע"ש ולפ"ז אי מיד ספרא נפל הלא לא ישלם פשיטי דספרא ואין כאן חשש ולמסקנא דאמרי' חיישי' לקנוני' באמת המ"ל כך רק דעדיפא מיני' קאמר אפילו בשטר קנין חוששי' לפרעון וא"ש ובזו ישבתי בחדושי קושי' רבות ת"ל ואחד מנהון מ"ש הר"ן בגיטין פ' המגרש דשמואל לא סבירא ליה עבחז"ל דא"כ מה דוחקא לשמואל לומר אומר היה ר"מ וכו' ואי דסבירא ליה דאקרי וכתב ל"א אם כן למה אמר במוצא שטר הקנאה וכו' אפילו בלתי הקנא' ג"כ דהא אין עדים רשאים לכתוב ולפמ"ש ניחא דבשלמא בחייב מודה ל"ל מיד ספרא נפל דהא לא חייש לקנוני' וגם פשיטי דספרא ליכא כמ"ש אבל באין חייב מודה שפיר י"ל מיד עדים וספרא נפל ולא לוה באמת כלל ולכך בעינן דוקא הקנא' ולפ"ז אם אין שטרות הנ"ל בזמן אחד ואחד מאוח' לחברו ולל"מ בהו דשניהם נכתבו ביום א' ונתאחר אחד כגון דכ' בי' בזמנו כתבנו וכדומה אין לחוש דמיד ספרא נפל דאין הסופר משהה ומשכן באהלו עולה וצ"ע:

תוכן העניינים

אורים ותומים, תומים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה