אור ברסלב

אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס

פרק יז

פרק טז

יבאר הסוגיא בגיטין עם העניינים המתייחסים לזה:

א) אחרי שבעזרת החונן לאדם דעת נעזרתי לסול מסילה ונכונה בסוגיא זו, אמרתי לשלימות הענין יש לבאר עוד סוגיא אחת השייכת לענין זה אשר בהשקפה ראשונה היא תמוה מאד, והיא הסוגיא דגיטין (דף נא) המימרא של ר' יצחק בשני כיסין קשורין כו' שהזכרתי' בדברינו בספרי זה. והנה לבד דעצם המחלוקת דראב"י וחכמים אינו מובן מאומה, ויש בזה כמה ספיקות, וכמו שנפרט איזה מהם לקמן, הלא ביחוד יש לתמוה דלפי דמסקו דר' יצחק [דמחייב שבועה גם במוצא מציאה] סובר כראב"י, א"כ יקשה מאד באיזה אופן יש לצייר הך דינא דמתניתין [אשר המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם], עם הך דינא דר' יצחק באומר שני כיסין קשורין כו' ובאופן שיתייחסו להמחלוקת דראב"י ורבנן, דהלא עיקר המחלוקת דראב"י ורבנן כפי שטחיותה הוא דפליגי אם בתביעה שהבן תובע ע"י האב, אם בזה אמרינן ג"כ הסברא דאין אדם מעיז או לא, והכא במציאה ע"כ הוא גדר אחר דעיקר התביעה הוא, או שבעל האבידה לא ידע מאומה והמוצא קדם והודה מכיס אחד ובעל האבידה תובע עוד אחד, או שבעל האבידה תובע מצד שיודע שראה בעצמו, ושני אלה לא יתיישבו בזה, דאם נימא דאיירי שיודע בעצמו, א"כ לא דמי לשם למחלוקת דראב"י ורבנן דשם אינו יודע והכא יודע, ואם נימא דאינו יודע, א"כ לבד דקשה ג"כ דלא דמי למחלוקת דראב"י ורבנן, לבד זה יקשה הלא מדינא דאורייתא אינו חייב שבועה אחרי דבעל האבידה אינו יודע, ואיהו מעצמו מודה בכיס אחד, א"כ קדמה ההודאה להתביעה,, וכה"ג גם מדינא אינו חייב, וגם אם נימא דאיירי כשקדם המוצא והכריז, [וכמו שכתבו איזה מהראשונים עיי"ה בחידושי הר"ן שם], ג"כ יקשה דסוף סוף קדמה ההודאה, אחרי דאיהו בעצמו הכריז, ועוד דכפי הנראה יש מקום לומר דהמשפט הקצר הזה של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, כולל בקרבו כמו סתירה לזה לההתייחסות של הך דינא עם המחלוקת דראב"י ורבנן, דמזה שנא' דפטור רק מפני תיקון העולם, מוכח דלולא התיקון יש בזה חיוב שבועה מדאורייתא, וע"כ דאיירי שתובעו בטענת ברי, וא"כ לא דמי כלל להמחלוקת דראב"י ורבנן, וגם בעצם הדבר יש לתמוה באם איירי בטוענו בטענת ברי א"כ מאי תיקון העולם שייך בזה, דהלא באמת זאת אינו שכיח שתחול תביעת ברי במציאה, דרוב מוצאי מציאות מוצאים בעת שבעל האבידה אינו רואה, וא"כ למה הי' להם להפקיע דינא דאורייתא משום החשש הזה, אחרי דהוא חשש רחוק מאד מאד כיון דבכל מוצא מציאה לא משכחת טענת ברי, ובמקום דליכא טענת ברי אינו צריך בלא"ה לשבע מן התורה, ובהכרח לומר דכל תקנתם היתה דגם במקום שמן הדין מחוייב לשבע שבועה דאורייתא, בכ"ז לא ישבע והוא דחוק מאד, אחרי דהמקום שהוא מחוייב לשבע הוא רק במקום שבעל האבידה ראה בעצמו וזה לא שכיח, וא"כ כה"ג מדוע לא ישבע באמת בעת שבמקרה רחוק הזדמן שראה בעצמו, ומדוע תיקנו לבטל שבועה דאורייתא:

מלבר מן דין ג"כ תמוה מאד התקנה הזאת, דמדוע זה חששו לענין שבועה מפני תיקון העולם והפקיעו משו"ז השבועה שחלה עליו מדאו', הלא מצינו דהניחו להמוצא שיתתשב כשומר שכר על האבידה [משום פרוטה דר"י] ויתחייב בגניבה ואבידה ולא חששו דלמא ימנע משו"ז, ומדוע חששו רק לענין שבועה, וכבר נתעוררו בזה רבותינו ז"ל וישבו בדוחק, ואמנם גם אם נקבל תירוצם, בכ"ז יקשה מאד הלא לא שייך כלל בזה תקנה וכנ"ל, והגם דאיזה מן הראשונים כתבו דמשו"ה חששו ותיקנו דלא ישבע גם בברי דיש לחוש מצד דלאו כו"ע דיני גמירי, וע"כ אם נניח שישבע בתובעו ברי ימנעו תמיד שלא ידעו ההבדל בין ברי לשמא, הישוב הזה הוא ג"כ דחוק מאד, [ובספרי יש לי ט"ז כללים מיוחדים אימתי יש לחוש מצד שלא ידעו הדין על בוריו ואימתי אין לחוש לזה, אבל הכא בנידון דידן וודאי דאין לחוש]. עוד זאת תמוה בהסוגיא הנ"ל, דהלא לפי המסקנא דר' יצחק סובר כראב"י קשה מאד דמתני' כמאן נוקים, הנה ר' יצחק סובר ע"כ דליכא גם תקנתא דרבנן דלא ישבע, דהא זהו עיקר הקושיא על ר' יצחק וכמו שאמרו ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, משום דפשטות דבריו משמע דמחוייב שבועה גם מדרבנן ולא קאי על עיקר השבועה דאו', וע"ז אמרו הוא דסובר כראב"י, ומוכח דכפי דמסקו יש השתוות להמוצא מציאה ובעל המציאה תובעו אח"כ, עם מי שטוען בטענת אביו, וא"כ מבואר דלראב"י אין מקום להך דינא דמתניתין, ולפי"ז יש לתמוה מתניתין כמאן נוקמי, הלא לחכמים גם מדינא ליכא שבועה בכה"ג [אחרי דטוען מצד אביו ומוצא מציאה דומים זל"ז, א"כ הסוברים דבטוען מצד אביו ליכא שום שבועה, וודאי דכמ"כ במוצא מציאה], ולראב"י מחוייב לשבע ואין בזה שום תקנה והיא ג"כ קושיא גדולה, וכ"כ יש עוד דקדוקים רבים שם בהסוגיא הנ"ל. ובעצם המחלוקת של ראב"י ורבנן, הנה רש"י מפרש שם דקושית הגמ' וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, הוא מחילא דמתני' דמבואר אשר המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ויקשה מאד דא"כ הי' להם לומר הלשון שאמרו במתניתין המוצא מציאה לא ישבע, וגם הא זהו עיקר התירוץ שמתרצים הוא דאמר כראב"י דרוצים להוכיח דראב"י ל"ל תקנתא דמתני', וכבר הערו ע"ז בתו' ד"ה ור"מ, ועיי"ה בש"מ בכתובות (דף י"ח ע"א) ד"ה וראב"י. גם בזה שרש"י מפרש דלסוף שמסקו אלא בדרבה קמפליגי, הכוונה דמוקי דאיירי בשטוענו קטן, ובכ"ז לא יקשה הקושיא שהקשו הלא אין נשבעין על טענת קטן, דכיון דהקטן תובעו בטענת אביו יש לו להשביע, ג"ז תמוה מאד וכמו שהקשו שם בתו' ועיי"ה שם בדברי הראשונים, וכ"כ יש בענין זה בדברי שארי גדולי הפוסקים מבוכה רבה, הן רבינו האלפס בשבועות פסק להדיא כראב"י עייש"ה, וא"כ קשה מדוע לא הביא המימרא של ר' יצחק דשני כיסין קשורין כו', וע"כ די"ל דסובר דלסוף לא קאי האי שינויא שאמרו הוא דאמר כראב"י, אלא דכפי שמסקו אלא בדרבה קא מפליגי, נדחה הך שינויא, משום דמפרשי דאיירי דווקא בטוענו גדול, ועם זה נדחה מהלכה כל המימרא של ר' יצחק, אחרי דכל המסעד והמשען שרצו לתת לדינא של ר' יצחק הוא רק אם נאמר דיש לו לר' יצחק להשען בדבריו על דברי ראב"י, וכיון דלשיטתו מסקו לסוף דגם ראב"י אינו סובר הך מילתא דר' יצחק, הלא ברור דהמימרא של ר' יצחק נשארה דחוי' ובטלה מעולם ההלכה, עיי"ה ברא"ש בגיטין פ' הנזיקין (אות ד), ועוי"ש בתפארת שמואל (אות א), ובקרבן נתנאל (אות פ), ואולם באמת הוא דוחק גדול, וכל מי שיעיין היטב בזה ירגיש את הלחץ והדוחק שיש בזה, דהא בכ"מ שמביאים את המימרא דראב"י הביאוה עם השקלא וטריא שיש עלי', ובכ"מ מסקו אח"כ אלא בדרבה קא מפליגי, ואז אין עוד מקום לומר דמילתא דר' יצחק תהי' כראב"י, א"כ לאיזה צורך הביאו כלל הכא בגיטין המימרא של ראב"י לענין המימרא דר' יצחק, הלא כבר ידעו דלסוף בהכרח לומר דבדרבה קא מיפליגי, ואז אין מקום לתמוך מימרא דר' יצחק על דברי ראב"י, ולא הי' להם כלל להביא וא"כ קשה מאד, וגם בלא"ה יש מבוכה בדברי רבינו האלפס עייש"ה בשבועות (פ' שבועות הדיינין) בדברי הר"ן, אמנם ביותר תגדל המבוכה בדברי רבינו הרמב"ם, דהנה הרמב"ם (בפ' י"ג מהל' גזילה ואבידה ה"כ), פסק דלא כר' יצחק עייש"ה, הרי דכתב להדיא היפוך מדברי ר' יצחק, וכפי פשטות דברי הסוגיא דגיטין יש לומר דסובר דלא כראב"י, אחרי דשם מוקי דר' יצחק סובר כראב"י, ואולם כאשר נשים לב על דבריו לדעת הכרעת דעתו בעצם המחלוקת דראב"י ורבנן, נלאה למצא פשר דבר בזה וכמעט כי לא נמצא מקום לצאת מן מבוכה רבה, דהלא זה דבריו (בפ"ד מהל' טוען ונטען ה"ה), וכן [דמתחלה מביא שם איזה ענינים שהנתבע פטור משבועה משום דהוי כמשיב אבידה] האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים ה"ז משיב אבידה ופטור אף משבועת היסת ואצ"ל אם חודה מעצמו ואמר מנה חי' לאביך בידי ונתתי לו ג' דינרין ונשאר לו נ' שזה פטור אף משבועת היסת, אכל יורש שטוען ואמר אני יודע בוודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמישים או אין לך ביד אבי אלא ג' חרי זה מודה במקצת וישבע, כל מה שנעיין יותר בדבריו נלאה יותר למצא פשר דבר לדעת כמאן הכריע בדעתו הגדולה בדבריו אלה אם כרבנן או כראב"י, דאם נפרש מה שאומר בסוף דבריו אבל יורש שטען ואמר אני יודע בוודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמישים או אין לך ביד אבי אלא נ' חרי זה מודה במקצת וישבע, דכיון בזה למה שאמרו שם בשבועות התם דלא אמר ברי לי הכא דאמר ברי לי, דהכוונה בזה היכא שהיורש תובע בטענת ברי אז חייב והיכא שאינו תובע בטענת ברי פטור, וע"כ אומר דאם טען ואמר אני יודע בוודאי ה"ז מודה מקצת וישבע, ואם נפרש כן ע"כ דסובר כראב"י דהא הך חילוק אמרו שם לראב"י, הלא מלבד כי כפי שכתבנו מוכח מדבריו בהל' גזילה ואבידה דאינו סובר כראג"י, גם ראש דבריו בהלכה זו מוכיחים דאינו סובר כראב"י, דהא מפשטות לשונו שאמר וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אוסר אין לך בידי אלא חמישים ה"ז משיב אבידה ופטור, דבריו אלה מפורשים ומבוררים דגם אם אומר שאביו אמר לו שיודע בבירור שיש לו בידו מנה, בכ"ז פטור, וא"כ מוכח כבירור דסובר דלא כראב"י, דלראב"י וודאי דחייב כה"ג, הן אמת דלפי"ז הלא יש לתמוה על סוף דברי הרמב"ם במה שמסיים אבל יורש שטען ואמר אני יודע בוודאי כו', ה"ז מודה מקצת וישבע אחרי דגם מראש דבריו משמע דאיירי שטוען בברי, וא"כ יש כמו סתירה בעצם דברי הרמב"ם:

ב) והנה המפרשים האריכו מאד בבאור הסוגיא הזאת, עיי"ה בחידושי הרמב"ן ובר"ן ובריטב"א ובמהרש"ל ובמהר"ם שיף ובפ"י, ואולם מי שיתבונן היטב בדבריהם ואח"כ ישוב להתבונן שם בהסוגיא הזאת יעמוד מרעיד ומשתומם, כי יראה אשר הפליאות לא ליזוזו ממקומן, ואחרי כל עמלם ויגיעם השאירוה לנו מלאה פליאות ותמיהות המפליאות כל לב איש מבין בהליכות התלמוד, וגם מי שיעיין היטב בדברי הירוש' בגיטין בזה הענין [אשר הרמב"ן והריטב"א הביאוהו ג"כ] יתפלא מאד כי אין לו שום באור. סוף דבר דהיא אחת מן הסוגיות הנפלאות והתמוהות המעוררת בכל לב איש נבון תמהון ופלא:

ונ"ל לתרץ בע"ה הסוגיא הזאת בדרך ישרה ונכונה, ונבאר מתחלה יסוד המחלוקת של ראב"י ורבנן, ואח"כ נבאר התיחסות המחלוקת דראב"י ורבנן להך דינא של המוצא מציאה בכלל ולדינא של ר' יצחק בפרט. יסוד חיוב שבועת מודה במקצת הוא משום דעל ידי ההודאה במקצת יש מקום לשער אמיתת דברי התובע, ויש בההודאה שתי הפעולות פעולת החיוב ופעולת השלילה (באור ללמוד כט), ויש יותר לומר דשתי הפעולות ביחד פועלות את החיוב דמשתיהן ביחד מתעורר החיוב שבועה (פתרון לחקירה א), ואולם בכ"ז יש לעורר עתה ספק בהנחה זו, די"ל אולי לפי האמת גם בהודאה שלא תכלול בה הפעולות האלה ג"כ תסבב חיוב שבועת מודה במקצת, דהא דינו של ר' חייא נשאר להלכה, וע"כ גם עדים שהעידו על מקצת מחייבים ג"כ שבועה על השאר, וכפי שבארנו (בפ' ט"ז אות ג') כל דינו של ר' חייא בנוי על הרחבת גבולי החיוב משבועה, ומוכח מזה דרק אם נימא דגבולי סבות חיוב שבועה מתרחבים, אז יש מקום לדין זה, כי ע"ז סובבת הולכת השקלא וטריא בגמ' (שם בב"מ), וכיון שנתקיים דינו של ר' חייא נתקיים גם ענין הרחבת הגבולים, וכיון שכן דגבולי סבות מחיוב שבועה מתרחבות, א"כ יש שוב לומר דגם בהודאה כזאת שלא תפעול את הפעולות האלה של החיוב והשלילה] בכ"ז תסבב חיוב שבועה, ואמנם אחרי העיון יש לראות כי אין כאן מקום ספק, דהא כל חיוב הוא מסובב (למוד ה), ויש לו דבר שמסבב את החיוב, והדבר שמסבב את החיוב הוא סבת החיוב (באור ללמוד הנ"ל), ושבועה הוי ג"כ חיוב ורק שהוי חיוב בירורי (באור ללמוד ד), וחיוב שבועה יש לו ג"כ סבה המחייבו (למוד ה), וא"כ אם נימא דמצד התרחבות גבולי סבות המסבבות חיוב שבועה יהי' מקום לומר דלא בעינן כלל את הפעולות האלה, יסתעף מזה דלא בעינן כלל סבה, דהפעולות האלה הן הנה סבות המסבבות, כי כל סבה הוא מה שיש מקום בשכל לומר דהיא תסבב, והסבות שיש להשיג בשכל מההודאה הן רק הפעולות האלה, דהשתי הפעולות האלה יש מקום בשכל לומר דהן מסבבות החיוב (פתרון לחקירה א), ואם נימא דהודאה שלא תכלול את שתי הפעולות ג"כ תסבב חיוב שבועה, הוא כאלו נאמר דלא בעינן כלל סבה, ויהי' לנו לומר לפי"ז אחת משתי אלה, או דחיוב שבועה לא מקרי חיוב או דיש חיוב בלא סבה, והוא דבר שאי אפשר, דחיוב שבועה הוי חיוב, וכל חיוב יש לו סבה. ואמנם באמת ענין התאמתות של הרחבת הגבולים אינו מבטל את הפעולות האלה אלא שמתרחבים הגבולים של הפעולות, דהפעולות האלה יכולות להיות באופן שתהיינה גדולות וחזקות, ויכולות לבא גם באופן שתהיינה קטנות וחלושות מעט, והמשל בזה אם המקצת נתאמת ע"י הודאת פיו אז השתי פעולות האלה הן חדות ובולטות, יען כי הן גדולות וחזקות וניכרות לכל, ובמקום שהמקצת מתאמת ע"י העדאת עדים, אז הפעולות האלה הן כהות ושקועות באשר שהן קטנות וחלושות, ע"כ אינן ניכרות כ"כ, אבל בכ"ז ישנן במציאות, וע"ז מועלת החקירה מהרחבת גבולי הסבות, דאם נימא דהן מצומצמות, אז י"ל דרק במקום שהפעולות חדות ובולטות אז מסבבות חיוב שבועה, אבל לא במקום שהן כהות וחלושות ואינן ניכרות כ"כ, ואם נימא דיש להרחיב הגבולים אז י"ל דגם ההתאמתות של העדאת עדים גורמת ומסבבת חיוב שבועה, אחרי דסוף סוף ישנן הפעולות האלה, וא"כ מזה דמסקו דהעדאת עדים גורמת ג"כ חיוב שבועה יש לדעת הרחבת הגבולים, אבל אין מזה שום ראי' דגם בביטול הפעולות לא יתבטל החיוב, ולבד דאין להוכיח דגם בביטול השתי פעולות יש חיוב שבועה, אלא דאין לקחת ראי' גם על ביטול פעולה אחת ולומר דאחרי שהגבולים מתרחבים ע"כ ראוי לומר שתספיק גם פעולה אחת לסבב החיוב, דזה ג"כ אינו, דאחרי דבסתם הודאה יש שתי הפעולות ביחד, ע"כ י"ל דבעינן דווקא שתי הפעולות (פתרון לחקירה א), דהעיקר הוא דגם בירור אמצעי המסבב חיוב אמצעי [חיוב שבועה] יש לו גבולים (באור ללמוד י'), ורק שהגבולים מתרחבים (באור ללמוד יא), והגבולים הם הוויית השתי פעולות בההתאמתות, דהן הן הגבולים אשר בלעדם לא תסבב ההתאמתות במקצת חיוב שבועה, והתרחבות הגבולים מועלת לענין זה אשר גם אם ההתאמתות במקצת היא התאמתות מוסריי [היינו דעדים מעידים על מקצת] בכ"ז פועלת, הגם דבהתאמתות מוסרי מתחלשות הפעולות האלה, דבפעולות החיוב חלושה הפעולה, יען דהתאמתות של הודאת פיו דהוי אמות טבעי, בכחה יותר להכריע צדקת התובע גם על השאר מהתאמתות מוסרי (באור לחקירה ב), ובפעולת השלילה יש ג"כ לראות חלישות בהתאתמתות מוסרי, דהכא מתבטלת ההכרעה דאין אדם מעיז רק מצד ניגוד המוחלט, וא"כ יש מקום לומר דעל השאר שמכחיש אינה פועלת ההתאמתות המוסרי במקצת, דעל המקצת הנשאר י"ל דנשארה ההכרעה דאין אדם מעיז (פתרון לחקירה ג), וא"כ באופן כזה פועלת שתי הפעולות, ורק די"ל דכיון שהן חלושות קצת לערך הפעולות שיש בהתאמתות טבעי [בהודאת פיו], ע"כ אינן פועלות, וע"ז אמרינן דכיון דהגבולים מתרחבים ע"כ גם הפעולות האלה כפי שהן מהתאמתות מוסרי, בכ"ז מספיקות לחייב שבועה. סוף דבר דיוצא מזה דגם לפי המסקנא אמרינן דמה שההתאמתות במקצת פועלת לחייב שבועה על השאר הוא משום דיש בה שתי פעולות, פעולת החיוב, ופעולת השלילה:

ג) והנה בכל חיוב שבועה בהודאה במקצת יש שתי יסודות, א) הכרח ההודאה, ב) אפשרות ההכחשה (למוד נט), והיסוד של הכרח ההודאה הוא יסוד מוכרח דלולא הכרח ההודאה לא הי' חל מעולם חיוב שבועה, דהוא ענין הנטוע בשכל דבמקום שאינו מוכרח להודות יש לו להאמין ואין לחייבו בחיוב שבועה (באור ללמוד הנ"ל), ולפי"ז מובן דאחרי שבארנו דהשתי פעולות הן מראשי המסבות המסבבות את החיוב שבועה, וגם כפי שמסקי לבסוף דיש להרחיב גבולי הסבות המסבבות את החיוב שבועה, בכ"ז הכרח הפעולות אינו בטל, ומה שההודאה פועלת הוא רק מצד שיש בה שתי הפעולות וכנ"ל, א"כ כ"ש דהיסוד של הכרח הודאה שיש בחיוב שבועה דלא נתבטל, ובלעדו לא יחול חיוב שבועה בשו"א, ומובן מאליו דגם לפי האמת יש בכל הודאה במקצת לשום עין על ההודאה אם באה בהכרח אם הי' מוכרח להודות או לא, היינו אם יש בזה העזה או לא, דאם הי' מוכרח להודות ממילא יש בזה ענין דהעזה, וע"כ יש לחייבו שבועה, אבל במקום דבטלה הכרח ההודאה משום דבידו היתה להכחיש את המקצת שהודה ושוב אין לחייבו שבועה:

עתה אחרי כל זה נבאר עצם המחלוקת דראב"י ורבנן וההבדל הנאמר בשבועות חתם דלא אמר ברי לי הכא דאמר ברי לי, ואח"כ נבא לבאר הסוגיא דגיטין ולהסביר ההשתוות של מציאה להמחלוקת דראב"י ורבנן. הנה זה ברור דעיקר המחלוקת דראב"י ורבנן הוא ביסוד של הכרח הודאה, דהיסוד הזה הוא מהיסודות הראשים אשר עליהם נוסד חיוב שבועה דמודה במקצת, ובמקום שיתבטל היסוד הזה יתבטל גם החיוב שבועה, והיסוד הוא מצד העזה, ויסוד דהעזה הוא דקשה לו להכחיש בפני האיש שיודע האמת, ומודעת דיש כמה מדרגות בידיעה היינו בערך חוזק הידיעה, דיש ידיעה טבעית וחושית וידיעה מוסריית (למוד סג ובאורו), ובידיעה מוסריית יש ידיעה מבירור החלטי ותכליתי וידיעה מבירור אמצעי (למוד סד ובאורו), וכל אלה הן מדרגות מדרגות בערך חוזק הידיעה, וכל הכחשה באיכותה הוא פרך גודל המרחק האיכותי שיש בין המכחיש להמוכחש (באור ללמוד סב), וע"כ כל מה שידיעת המוכחש יותר חזקה גם הכחשת המכחיש יותר חזקה (באור ללמוד ס"ג), ועל כן המדרגות שיש בערך חוזק וחולשת הידיעות הן הן גם המדרגות למוד ערך חוזק ההכחשה, וכפי החלוקות והמדרגות שיש בערך חוזק וחולשת ההכחשה, מתערכת גם ערך ההעזה של המכחיש לגבי המוכחש (למוד סו), דכל מה שההכחשה היא יותר חזקה מתחזקת גם ענין דהעזה (באור ללמוד סו), והנה בכל תביעות תובע מצד שבעצמו נתן לו, וא"כ תובע מצד ידיעה טבעית וחושיית (באור לחקירה ד), והוי ידיעה חזקה, וההכחשה לידיעה זאת הוי הכחשה עצומה, וממילא גם ההעזה הוי העזה גמורה, ואולם אם אחד תובע מחבירו בתביעה כזאת שיודע התביעה רק מעד אחד, כי ע"א אמר לו שהוא חייב לו, בידיעה כזאת יש לחקור אם היא מספקת לחשוב את הכחשת המכחיש להכחשה שיש בה העזה, והיא באמת חקירה רבתי (חקירה ד), ועיקרה תליא בזה אם בהכחשה לידיעה כזאת הבאה מע"א יש העזה (באור לחקירה ד):

והנה אם נימא דידיעת ע"א מספקת לעשות את ההכחשה להכחשה גמורה להכחשה שיש בה העזה, יש לומר עוד דאם יש עוד ידיעה כזאת שבערך איכותה יש להעריכה במדרגה אחת עם ידיעה הבאה מע"א, ממילא ההכחשה להידיעה ההיא נחשבת ג"כ להכחשה שיש בה העזה, דידיעה הבאה מע"א מתערכת תמיד עם ידיעה אחרת הדומית בערכה, דבע"א אין בו שום יתרון ועילוי עצמי שיהי' מקום לומר דרק ע"א גורם זאת, דבמקום שע"א מועיל הוא רק מצד מושגו הפנימי מצד ערך חוזק הידיעה שיש מע"א, דבספרי כתבתי דזהו ג"כ ההבדל שיש בין ב' עדים לע"א, דב' עדים הוו כמו ברי' בפ"ע וכמו שמתעלים גם מצד תמונתם החיצונית, וע"כ במקום דבעינן ב' עדים אין לדמות ידיעה אחרת הבאה מאיזה הכרעה לידיעת דשני עדים ולומר, דאחרי דכפי משפט הבינותי יש לידיעה ההיא באיכותה ג"כ ערך מעלת ידיעת ב' עדים, ע"כ י"ל דתועיל הידיעה ההיא במקום דידיעת ב' עדים מועלת, אלא דבאמת אמרינן דבזה הוו שני עדים כמו גזה"כ אשר אין לדמות נושא אחר להם, כי כל ההתדמות וההשתוות של משפטי הנושאים זל"ז, הוא רק מצד מושגם הפנימי, ובמקום שיש יתרון להנושא מצד תוארו ותמונתו החיצונית אין בו עוד תורת ההתדמות וההשתוות, [והארכתי בזה בספרי ואפס מזה הבאתי בספרי חותם תכנית ח"א פ"ב אות א' עייש"ה], וע"כ בזה ששום ידיעה הנוסדה על איזה השערה אינה מתחרת עם ידיעה של ב' עדים, [גם במקום אשר באיכותם אפשר לדמותם זל"ז] הוא משום ששני עדים מתעלים גם מתמונתם החיצוני, אם כי באמת תחלת יסוד הנאמנות דעדים מה שהתורה האמינה לשני עדים הוא מצד מושג הפנימי, מצד דהידיעה שבאה משני עדים היא חזקה עד שהיא מספקת לברר בבירור גמור, ומשו"ז יש כמה תנאים ופרטים בענייני עדים אשר רק בעת שמתמלאים התנאים האלה, אז רק אז נקראים בשם עדים ועדותם נאמנה ומועלת, משום דהם מחזקים ענין הנאמנות (באור לחקירה ד' אות ט'), וא"כ רואים אנו דעילוי של ב' עדים הוא רק מצד הכח הפנימי שלהם, מצד ערך חוזק הבירור, והידיעה שבאה מבירור כזה נחשבת לידיעה חזקה, ואולם בכ"ז אחרי שמתמלאים כל הפרטים והתנאים הדרושים, אז ראתה התורה לתת להם יתרון עצמי כמו שאינם נערכים עוד בערך מדרגת חוזק הידיעה, רק כאלו זוג עדים הוא ברי' בפ"ע ברי' כזאת אשר אות אמת חקוק על מצחה, וע"כ מספקת להעמיד האמת על תלה שלא יהי' עוד מקום לספק, כי מגדרי האמת אשר אינו מקבל תוספות וגרעון, וע"כ אם גם אח"ז היו נמדדים ונערכים בערך מושגם הפנימי, לא היתה עוד חותם האמת עליהם, כי הי' תמיד מקום להעריך ערך מדרגת הידיעה, אבל בעת שאנו מעלים את ענין העדים בעצם, אז אין עוד מקום להביט על ערך הידיעה, כי שני עדים מוציאין את האמת לאמיתתה, אבל ע"א גם במקום דמועיל, בכ"ז הוא רק בירור אמצעי והוי כעין השערה חזקה (באור ללמוד לא), וע"כ מתערך בערך מדרגת ידיעתו, ואם יש עוד בירור כזה אשר בערך ידיעתו שוה הוא לידיעת ע"א מתערך בערך ע"א, וזהו סברת ר' נחמי' שאמר (סוטה דף ל"א ע"ב, ודף מ"ז ע"ב) כל מקום שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד דבמקום שע"א מהימן אין שום יתרון לע"א בעצם, ומתערך רק בערך מדרגת הידיעה שלו, וע"כ יש להעריך אליו עוד ידיעות כאלה, אם כי בגוף דברי ר"נ אלה יש ספק גדול אם כוונתו באמת לדמות אשה לע"א, דמאיזה מקומות יש הוכחות דמשמע דאשה לא דמי לע"א, וכבר עמדו ע"ז איזה מהאחרונים, אבל אין פה המקום להאריך, בשגם דאין כ"כ נ"מ מזה לענייננו, דאיך שיהי' ברור דע"א אין לו יתרון בעצם, וע"כ וודאי דצודקים אנו בזה שאמרנו, דאם נימא דידיעת ע"א מספקת לעשות את ההכחשה להכחשה גמורה להכחשה שיש בה העזה, יש לומר עוד דאם יש עוד ידיעה כזאת שבערך איכותה יש להעריכה פעם ידיעה הבאה מע"א, ממילא ההכחשה להידיעה ההיא נחשבת ג"כ להכחשה שיש בה העזה:

ד) ומעתה נבא לבאור המחלוקת דראב"י ורבנן עם השקלא וטריא שיש ע"ז בגמ', ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, הלשון הזה כפי שטחיותו מורה דשום אדם אינו תובעו, וע"כ מקשי וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, דאחרי דשום אדם אינו תובעו א"כ הוי כמשיב אבידה, וזה הוי כמו דבר הנטוע בשכל דמשיב אבידה פטור, ובכ"ז אם נאבה להראות אמיתת היסוד הזה גם ממתני', [כי דרכם הי' לאמת כל דבר מאיזה ראי' ממתני' או מברייתא גם הדבר הידוע מסברא], יש לאמת מהך מתני' של המוצא מציאה לא ישבע, הגם דהוראת המוצא מציאה והוראת משיב אבידה י"ל דהן שתי הוראות שונות, דהמוצא מציאה אינו מציין שהחזיר לו מעצמו דע"ז בא הלשון דמשיב אבידה דהלשון הזה מציין שהשיב מעצמו בלא שום התעוררת (פ' י"ד אות ג'), אבל ההוראה של המוצא מציאה מציירת רק אופן ביאת הדבר לידו שבאה אליו ע"י זה שמצא, אבל אינה שוללת ידיעת הבעל אבידה, דמצוייר שהוא מצא ואחרים ראו ויודעים שמצא או שבעל האבידה בעצמו ראה או שיודע שמצא ותובעו (שם פ' הנ"ל אות הנ"ל), ואולם בכ"ז הלא יש לדעת מהמוצא מציאה גם על משיב אבידה ועוד בק"ו, דזה וודאי דמה שהמוצא מציאה פטור משבועה הוא מצד שיש לו שיתוף השם עם משיב אבידה ויש בו איזה התדמות למשיב אבידה, וא"כ יש לדעת מזה עד כמה גדול כח הפטור במשיב אבידה, דרק מזה שיש קצת התדמות עם משיב אבידה פטור, וא"כ כ"ש משיב גופא, וע"כ אם יאבה מי מהמפרשים להזכיר על הקושיא של וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, הך מתני' של המוצא מציאה, אין להקשות עליו ל"ל להזכיר את המתני', דבאמת יש מקום להזכיר את המתניתין, אחרי דבאמת יש הוכחה גם מהמתניתין לזה, ואין מזה שום נזק בזה שנאמת הקושיא גם מהמתניתין. ואחרי העיון י"ל דבאמת יש הכרח להזכיר גם את המתניתין לגבי הך קושיא, ובלתי המתניתין ליכא שום קושיא, והוא דיש מקום לומר דמעיקר הסברא דמה דהוי כמו משיב אבידה אין עוד לתמוה, אם אמנם כי אין להכחיש דהסברא מעידה ע"ז, בכ"ז הלא יש להראות ראי' גדולה לביטול הסברא הזאת, להראות דגם במוצא מציאה ומשיבה יש שבועה מדאורייתא, דהא בכל מודה במקצת יש לחשבו בהמקצת שהודה למשיב אבידה, ובכ"ז חייב שבועה, דרק רבה ירד לחדרי המשפט של מודה במקצת ונתח אותו לנתחיו והראה את ההבדל שיש בין מודה במקצת למשיב אבידה, משום דבמודה במקצת יש הכרח הודאה, אבל בלא דברי רבה יש מקום לחשוב את מודה במקצת בכלל משיב אבידה, וכאשר באמת זהו יסוד הקושיא של רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כו', משום די"ל דהוי כמשיב אבידה, והיינו דחשבו דהתביעה אינה מעלה ואינה מורדת מדאו' ולפי"ז י"ל דרק חז"ל חשבו דמשיב אבידה במקום דליכא תביעה פוטרין אותו משבועה, וזה נכלל באמרם המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, כן הי' מקום לומר אם כי דחוק הוא, בכ"ז למען לתת עוז ותעצומות לקושיית הגמ', ראה רש"י להפות את הקושיא גם לצד זה שיהי' לה מקום גם אם נימא כן, דמכ"מ תחול הקושיא מצד תקנת חז"ל, דהלא במקום דליכא תביעה וודאי דלכה"פ פטור מדרבנן מצד התקנה, ומיושב היטב כוונת רש"י שהזכיר בהך קושיא של וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, הך מתני' דהמוצא מציאה כו', עיי"ה גיטין (דף נ"א ע"ב) בתו' ד"ה וראב"י, וכפי שכתבנו מיושבים מאד דברי רש"י, וע"ז מתרץ רב בטוענו קטן, דהלא הכא ליישב דברי ראב"י יש לתת קיום להדין ולהלשון, מצד קיום הדין יש לצייר שיש כאן תביעה, ואולם הלשון מכריח לחפש תביעה כזאת שכמוה כאין, דרק אז יוצדק הלשון שאדם נשבע על טענת עצמו, וע"כ רצה לתרץ בטוענו קטן, דיש בזה כעין פשרה דיש תביעה והתביעה אינה נחשבת כ"כ, ומקשי ע"ז קטן מידי מששא אית בי' והתנן כו', פי' דהלא התירוץ הזה מספיק רק ליישב הלשון ולא הדין, דתביעה כזאת לא נחשבת לשום תביעה ואינה עושית שום רושם, וע"כ מהפך את הישוב לצד אמיתת המשפט ומתרץ דאיירי בגדול, וע"ז הקשה א"ה טענת עצמו טענת אחרים הוא, דנהי נמי דעתה יצא ידי חובת משפט [דוודאי י"ל דלפי"ז יש לחייבו שבועה], אבל בזה לא נצא ידי חובת הלשון עד דמוקי אלא בדרבה קא מיפליגי, פי' דרבה הראה לדעת דבמודה במקצת ליכא שום קורטוב השבת אבידה, משום דיש בו הכרח הודאה, וכיון שכן ממילא יש מקום לומר דפליגי בגבולי הכרח הודאה, היינו דשניהם סוברים כרבה דחיוב שבועה דמודה במקצת נוסד על יסוד דהכרח הודאה, ורק דפליגי בתביעה כזאת שנשענת על ידיעה מבירור אמצעי, אם נחשבת לתביעה שיש בה העזה, דראב"י סובר דיש בה העזה, וממילא יש בה הכרח הודאה וחייב שבועה, וחכמים סוברים דאין בה העזה וליכא הכרח הודאה ופטור, ושיטת רש"י דגם התביעה שקטן תובע בטענת אביו ג"כ הוי כמו בירור אמצעי, דאחרי דהעיקר הוא מצד שתובע בשם אביו, א"כ גם אם קטן תובע נחשבת ג"כ לתביעה שיש בה העזה, וגם י"ל דרש"י הוכרח לזה בכדי שיתיישב גם הלשון של נשבע על טענת עצמו, דאם הבן הוא גדול לא מתחשב טענת עצמו, ואחרי שיש גם מקום להסביר כן בסברא וכנ"ל, ע"כ פי' רש"י כן, ואולם זה וודאי דהוא רק אם הבן טוען טענת ברי, אבל אם הבן אינו טוען אלא ספק אז וודאי דלא הוי הכחשה שיש בה העזה, דאינו עדיף מאלו האב בעצמו הי' תובעו מספק דלא הי' מחייב שבועה, דבתביעה מספק אינה נחשבת הכחשת הנתבע להכחשה שיש בה העזה (באור ללמוד ס"א), וא"כ ליכא הכרח הודאה, וממילא ליכא שבועה, וזהו שאמרו בשבועות חתם דלא אמר ברי לי הכא דאמר ברי לי, דגם לראב"י אם אינו תובע ברי אינו מחייב שבועה: הנה נתבארה לנו המחלוקת דראב"י ורבנן על מכונה, וגם יצא לאור צדקת דברי רש"י בבאורו לזה:

ח) ועתה נשאר לנו עוד לבאר הסוגיא בגיטין, הן עצם הך דינא של ר' יצחק של שני כיסין קשורין כו', והתייחסות המחלוקת דראב"י ורבנן להך דינא של המוצא מציאה בכלל, ולדינא של ר' יצחק בפרט, וליישב כל הסוגיא ולישבה מכל הקושיות שהקשינו ע"ז והנה בספרי כתבתי בבאור סוגיא זו איזה אופנים, ופה ראיתי לכתוב שלשה אופנים, ואולם קודם שאעתיק פה את השלשה אופנים, אציג פה תוכן ופתיחה אחת שכתבתי מתחלה לזה, כי על ידה יובן פה על איזה ציר יסובו האופנים האלה ומה מטרתן, ועי"ז תהי' בידינו לתת בתחלת כל אופן תוכן קצר ממטרת האופן ולבארו אח"כ, וזהו תוכן הפתיחה:

דע כי המשפט הזה של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, שנראה כמו שכולל סתירה בקרבו (לעיל אות א'), אפשר להתאמת רק אם בעל האבידה תובע מהמוצא בתביעה ע"י בירור כזה שהוא בירור אמצעי או כעין בירור אמצעי, דכל אמצעי באשר שהוא אמצעי יש בו שתי נטיות נטי' לצד זה ונטי' לצד זה, וע"כ בבירור אמצעי יש מקום לאמת המשפט, די"ל דכפי הדין הוי בירור המספיק לחייב שבועה, ובכ"ז אחרי דמכ"מ לא הוי בירור גמור, ע"כ יש מקום לחוש דבכ"ז לא יודה, ומשו"ה יש מקום לתקנה זו, ואחרי שבררתי דדינא דהמוצא מציאה איירי באופן דתובעים לו עפ"י בירור אמצעי, הראיתי דעפי"ז יש למצא גם ההתייחסות של הך דינא להמחלוקת דראב"י ורבנן, דגם שם במחלוקת דראב"י ורבנן אינו יוצא מתביעה ע"י בירור אמצעי, דגם בטענו עפ"י אביו הוי כעין בירור אמצעי, וכל בירור אמצעי אין לו גבולים מצומצמים (באור ללמוד יא), וע"כ יש לו להתייחס עם כמה אמצעים, וכמו דגם ביטול של בירור אמצעי יכול להיות ע"י כמה אמצעים אם הם יותר חזקים (באור ללמוד לא), כמ"כ יכול כל בירור אמצעי להתערך עם עוד כמה אמצעים העומדים עמו בערך אחד, ואמנם ענין ההשתוות של האמצעי מהמוצא מציאה עם טענו עפ"י אביו, בארתי עפ"י שלשה אופנים, זהו תוכן הפתיחה. ועתה נציג את השלשה אופנים עם תוכן קצר מתחילה מכל אופן, ואח"כ יבא הבאור על כל אופן:

אופן א:

שטענו עפ"י ע"א והוי טענו עפ"י בירור אמצעי ומתייחס לטוענו עפ"י אביו, דהוי ג"כ בירור אמצעי:

באור לאופן א:

ו) אחד מהיסודות אשר חיוב שבועה של הודאה במקצת נשען עליהם הוא יסוד של הכרח ההודאה (למוד נט), דלולא שיהי' טעם להראות שהי' מוכרח להודות יש להאמין לו במקצת שמכחיש, דאל"כ הי' מכחיש כולו, וע"כ דיש הכרח בהודאה (באור ללמוד הנ"ל), והכרח הודאה הוא מצד העזה, משום דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח (שם), וערך איכות ההעזה הוא כפי ערך איכות ההכחשה, וכל מה שההכחשה היא יותר חזקה מתחזקת גם ההכרעה דהעזה (באור ללמוד סו), וערך ההכחשה הוא כערך ידיעת המוכחש, היינו ידיעת התובע שהוא המוכחש מהנתבע], וכל מה שידיעת המוכחש יותר חזקה נחשבת גם ההכחשה יותר חזקה (באור ללמוד סג), ומובן מעצמו דכל מה שידיעת התובע יותר חזקה, גם ההעזה יותר חזקה, והכרח הודאה חזק יותר. והנה בירור חושיי וטבעיי הוא בירור היותר חזק במדרגת הבירורים (למוד ע' ובאורו), וממילא גם ההעזה שהיא לתביעה שהוא תובע מצד ידיעה שהיא באה מבירור חושיי וטבעי, היא העזה היותר חזקה ויש בה הכרח הודאה במלא המובן, ואולם בתביעה שאחד תובע מצד ידיעה מוסריית הנשענת על בירור אמצעי, היינו שיודע התביעה עפ"י ע"א, בזה יש לחקור אם חייב שבועה דאו' (חקירה ד), והיינו שיש לחקור אחרי דהבירור הוי בירור אמצעי, וא"כ גם הידיעה מבירור כזה הוי ידיעה אמצעית, וממילא גם ההכחשה לא הוית חזקה כ"כ, וגם ההעזה אינה חזקה, וע"כ יש לספק ולומר דשיעור העזה כזאת אינה נחשבת להעזה, וממילא ליכא הכרח הודאה וליכא חיוב שבועה (באור לחקירה הנ"ל), והנה באמת חקירה זו תליא במחלוקת דראב"י ורבנן, דהא גם כשטוענו עפ"י אביו הוי לענין זה כטוענו עפ"י ע"א (וכתבנו מזה לעיל), וראב"י דסובר דגם כשטוענו עפ"י אביו חייב שבועה, הוא משום דסובר דגם בתביעה שהיא מצד בירור אמצעי יש בה העזה ויש בה הכרח הודאה, וע"כ חייב שבועה, וחכמים סוברים דרק בתביעה שהיא עפ"י בירור חושי וטבעי יש בה העזה, וממילא יש בה הכרח הודאה וע"כ חייב, אבל בתביעה שהיא מצד בירור אמצעי אין בה העזה וליכא הכרח הודאה, וע"כ בהמקצת שמודה הוי כמשיב אבידה ופטור משבועה. והנה גם לראב"י דסובר כשטוענו עפ"י בירור אמצעי חייב שבועה, משום דגם בהכחשה לתביעה כזאת יש העזה, בכ"ז ברור דאין בירור מוחלט בזה עד שלא יהי' עוד שום ספק בזה, אלא דבאמת יש מקום לחוש גם להעדר דהעזה, עד דמשו"ז הי' אפשר לתקן לכה"פ מדרבנן שיהי' פטור משבועה. ובאשר כי בספרי יש לי בזה רוב דברים וכתבתי לזה כמה גדרים וכללים, ובספרי זה יחדתי פרק מיוחד (פרק ט) שנקרא בשם שער הכללים, ובאו שם איזה כללים השייכים לענין זה, ישים המעיין עינו עליו, ואחרי ידיעת הכללים האלה נבא בע"ה לענייננו, דלפי"ז מבואר דגם לראב"י שמכריע דבתובעו עפ"י בירור אמצעי חייב שבועה, משום דסובר דגם בהודאה כזאת י"ל דיש הכרח והיתה ההודאה על פי הכרח, מכ"מ מודה גם הוא דיש גם מקום לחוש אולי ליכא הכרח הודאה, ומשו"ז יש מקום להסיר החיוב שבועה באופן שגם לפי שיטתו הי' מקום לתקן שלא ישבע (באור לכלל ב), ורק שראב"י פליג גם ע"ז וסובר דהחיוב מכריע גם את החשש עד שאין גם לעשות תקנה שלא ישבע, דהא ראב"י אומר מפורש שמחוייב לשבע, וא"כ מוכח דסובר דליכא גם תקנה מדרבנן, ואולם מדברינו אלה מובן דיכול להיות שימצא גם דעה שלישית, היינו שימצא מי שיעשה בזה כעין הכרעה, דבנוגע לדינא דאו' יסבור כראב"י דשייך שבועה, ובכ"ז יסבור דבמקום שיש לחוש מצד הכרח הודאה יגרום לכה"פ שיהי' תקנה מדרבנן שלא לשבע, ואחרי כ"ז מובן די"ל דהך דינא מהמתניתין של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, הוא הוא הך דעה שלישית, היינו דאיירי באופן דיש תביעה עפ"י בירור אמצעי עפ"י ע"א, דיש ע"א שמעיד שראה כי הוא מצא, ובנוגע לדינא דאו' סובר הך תנא כראב"י דבתביעה שהיא עפ"י בירור ע"א ג"כ איכא הכרח הודאה, ובכ"ז יען דסוף סוף הוי רק בירור אמצעי, ע"כ יש לחוש להעדר ההודאה, ומשו"ה תיקנו שלא ישבע מפני תיקון העולם, והתקנה היא לא מצד מציאה רק מצד הבירור, ומציאה דנקט לא הוי בתור היסוד העקרי של הך דינא, כי באמת התקנה לא נעשית מצד מציאה רק מצד הבירור, ונקט רק מציאה בכדי לצייר במציאה אופן הבירור של ע"א, כי נקל יותר לצייר הך דינא של תביעה עפ"י בירור של ע"א במציאה, דבתביעה אחרת אינו מובן ענין תביעה עפ"י ע"א, דאם נתן לו מדוע לא יזכור בעצמו, וע"כ ציור של הך דינא מצוייר יותר במציאה, ובבן שתובע עפ"י אביו, דבתביעות כאלה אין להתובע לדעת, דבמציאה אין לו לדעת אחרי שנאבדה ממנו ואיך ידע מי שמצא, וא"כ אם אחד ראה מי שמצא ומודיע לבעל האבידה תובע בעל האבידה על פיו, ובבן שתובע עפ"י אביו ג"כ מצוייר ברווחא הך ציור, וגם י"ל דמשו"ז נקט מציאה לאשר בעיקרא דהך תקנה פתיכא ענין מציאה ואבידה, דהא חכמים הסוברים דגם מדאו' פטור, אמרו דהוי כמשיב אבידה, וגם אם יש תקנה כזאת, הלא התקנה היא משום דיש בזה נטית השקפת משיב אבידה, דכל הודאה במקצת שאינה באה בהכרח, יש בההודאה מעין משיב אבידה, ועיקר הדין מצוייר וודאי בהמוצא מציאה, ע"כ נקטו ענין דהמוצא מציאה דבר אשר עצם הציור מזכיר גם טעם הדבר, וכדרכם בקודש לצייר את המשפט בנושאים כאלה ובשמות כאלה האוצרים בקרבם גם טעם המשפט (כלל ד ובאורו), וע"כ ציירו פה ענין זה של תביעה על פי עד אחד בנושא של מציאה, לאשר זה הנושא מזכיר וכולל בקרבו גם טעם המשפט, דהטעם שתיקנו שלא ישבע הוא משום דיש בו התדמות למציאה ולמשיב אבידה, אבל התקנה בעצמה מונחת ומקופלת באופן התביעה ולא בחומר התביעה, כי כפי שפירשו כולם, התקנה היא מצד עצם חומר התביעה, מצד דחומר התביעה היינו החומר ממה שהתביעה נוסדה היא מציאה, על כן תקנו דכשתובע מציאה יש תקנה שלא ישבע מפני תיקון העולם, אבל לפי מה שבארתי לא הוית מציאה לעיכובא לענין תנאי החומר מהתביעה, ורק דמציאה הוא ציור בעלמא, כי עיקר התקנה היא משום דתובעה עפ"י ע"א, א"כ גם אם יתבע תביעה אחרת עפ"י ע"א ג"כ שייכת התקנה.

אולם באמת יש מקום לומר כי גם לפי באורי תהי' לעיכובא אשר החומר מהתביעה יהי' דווקא ממציאה ולא מענין אחר, והוא אם נימא דבכל טענו ספק עפ"י ע"א מחוייב שבועה מדאורייתא להכחיש את העד, א"כ הלא י"ל דאין מקום לתקנה זו לענין הודאה במקצת, [היינו אם תובע עפ"י ע"א והוא מודה במקצת דתבא התקנה ע"ז שלא ישבע משום הודאה במקצת מפני דהוי כמשיב אבידה], אחרי דבין כה וכה יש לו לשבע שבועה להכחיש את העד (פתרון לחקירה ד' אות א), ואולם במציאה שייכת שפיר התקנה, דבמציאה יש לומר דליכא משום שבועה להכחיש את העד, אחרי דהעד מעיד רק חצי דבר (שם אות ח), ומכ"מ שבועת הודאה במקצת שייכת שפיר אם רק נימא דכה"ג יש מדאורייתא הכרח הודאה, וא"כ יש לחייבו מדאו' שבועת מודה במקצת, וע"כ שייכת תקנה מדרבנן שלא ישבע, וא"כ לפי"ז נימא דהתקנה היא דווקא אם התביעה היא על מציאה שתובע את המציאה עפ"י ע"א: נחזור לענייננו, דיצא לנו מזה דיש שלש מחלוקת בדבר, חכמים דראב"י סוברים דאם אחד תובע תביעה עפ"י בירור אמצעי והנתבע מודה במקצת דאין בזה שבועה גם מדאורייתא מצד דליכא בזה הכרח הודאה, וראב"י סובר דיש בזה שבועה מדאו' וגם רבנן לא תיקנו להסיר השבועה, והתנא של מתני' סובר דמדאו' איכא שבועה ורק מדרבנן ליכא שבועה דהם חששו לצד של העדר ההכרח, וממילא יכול לבא להעדר ההודאה:

והנה ר' יצחק הבין ג"כ המתניתין כן, וחדית עוד יותר דאם תובעו שני כיסין קשורין באופן זה, דע"א יש שמעיד רק על כיס אחד כי לא ראה יותר ורק שהוא תובע השנים בטענה זו, דאחרי שאחד הוא שלו ויודע שהיו שנים קשורין ע"כ תובע שנים, וסובר ר' יצחק דיש לו לשבע ע"ז, דכמו דיש לו לשבע על תביעה שהיא נשענת על ע"א כן יש לו לשבע גם על תביעה שהיא נשענת על בירור עצמי, דהוכחת הקשר שאינו עלול להתנתק הוא ענין בירור עצמי וע"ז אומר נשבע, דאחרי אשר כיסין לא מנתחי מהדדי, א"כ הוית ג"כ תביעה מעליא, ולפי"ז מוכח מדברי ר' יצחק דחולק על עיקר הדין וסובר דליכא גם תקנה אחרי שהחליט דנשבע, וע"ז הקשו לו ממתני' ור"י ל"ל המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דנהי נמי דמדאו' שייכת שבועה, מכ"מ הלא במתני' מבואר דלכה"פ מדרבנן אין לו לשבע, ועז"א הוא דאמר כראב"י, דראב"י סובר דגם מדרבנן ליכא תקנה בזה וכמשנ"ת:

אופן ב:

שתובעו מקצת עפ"י בירור חושיי ומקצת על פי השערה חזקה מצד הקשר בשני כיסין, דיש לחקור בזה משום דהתביעה באה עפ"י בירור עצמיי [דהשערה הוי ג"כ בירור עצמיי), וענין זה מתייחס לתובעו עפ"י אביו, דשם יש לחקור ע"ז שההודאה באה מצד בירור עצמיי, ופה יש לחקור על כל התביעה, ותביעה עפ"י בירור אמצעי והודאה עפ"י בירור אמצעי, עומדות במדרגה אחת:

באור לאופן ב:

ז) כל חיוב שבועה דמודה במקצת הוא דווקא כשהתובע תובע בטענת ברי, אבל אם התובע אינו תובע אלא מספק אין תביעתו מחייבת שבועה להנתבע שמכחישו דגם שבועת היסת אינו מתחייב הנתבע אם התובע תובעו מספק (חו"מ סי' ע"ה סעי' י"ז), וכ"ש לענין שבועה דאו', וגם בשכל מובן זאת, דהא שבועה באה רק כשיש הכחשה, והכחשה מספק היינו כשהוא תובע מספק והנתבע מכחיש בוודאי, הכחשה כזאת אינה נקראת בשם הכחשה (באור ללמוד סב), ולפי זה הלא יש לחקור אם אחד תובע תביעה, מקצתה עפ"י בירור חושיי וטבעי, ומקצתה עפ"י בירור אמצעי, אם הנתבע חייב בשבועת מודה במקצת (חקירה ה), ומקום הספק הוא אם המקצת שתובע על פי בירור אמצעי אם נחשבת התביעה מהמקצת הזה לתביעה וודאית, ואם הידיעה מבירור כזה נחשבת לידיעה וודאית, והוית תביעה מעלייתא וחייב שבועה, או אולי ידיעה כזאת אינה נקראת בשם ידיעה, והתביעה לא הוית תביעה מעליתא, והכפירה אינה נחשבת לכפירה ואינו חייב שבועה (באור לחקירה הנ"ל), ופתרון חקירה זו תלוי בפתרון של החקירה בטענו כולו עפ"י בירור אמצעי והודה במקצת, דשם הוי יסוד החקירה אם יש בה הכרח הודאה, דהכרח הודאה הוא משום סברא דהעזה, וערך מדרגת ההעזה הוא כפי ערך מדרגת ההכחשה, וע"כ יש לחקור אם הכחשה כזאת נקראת הכחשה שיש בה העזה, והכא הוי החקירה אם תביעה כזאת נחשבת לתביעה וודאית, וממילא י"ל דתליין זב"ז דהכחשה היא לערך התביעה והעזה היא כפי ערך ההכחשה, וא"כ תביעה כזאת שהמכחישה נקרא מכחיש ומעיז, וודאי דיש מקום לומר דהתביעה נחשבת גם לתביעה וודאית לענין מודה במקצת (פתרון לחקירה ה אות א), וא"כ ממילא י"ל דגם הך חקירה תליא במחלוקת דראב"י ורבנן, דלראב"י דסובר דתביעה עפ"י בירור אמצעי נחשבת לתביעה שיש בה העזה, ממילא י"ל דסובר דבתובע מקצת עפ"י בירור אמצעי נחשבת התביעה לתביעה מעלייתא, וממילא אם מודה בהמקצת שתובע עפ"י בירור חושיי, ומכחיש בהמקצת שתובע עפ"י בירור אמצעי, הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא, אבל לרבנן דסוברים דבתביעה עפ"י בירור אמצעי ליכא הכרח הודאה משום דליכא העזה והיינו דלא הוי הכחשה גמורה, וא"כ מוכח דסוברים דלא הוית גם תביעה מעלייתא, ממילא י"ל דגם הכא פטור, ומעתה נימא דהך דינא דהמתני' של המוצא מציאה לא ישבע קאי באופן שבעל האבידה ראה בעצמו אצלו כיס אחד, ועפי"ז תובע ממנו שני כיסים היינו כי הכיס ההוא ראה בעיניו, [וליכא עדי ראי' ואם כן בידו להכחיש, רק מצד דאין אדם מעיז פניו ע"כ אינו יכול להכחיש], וע"כ תובע שנים, כי אחרי שמכיר אשר הכיס הזה הוא שלו והוא יודע שאבד שנים ושניהם היו קשורין זל"ז, א"כ ממילא יש הוכחה והשערה ברורה דמצא שניהם דהלא כיסין לא מנתחי מחדדי, והתביעה של הכיס השני הוית תביעה עפ"י ידיעה מבירור אמצעי דהוא לא ראה אצלו בעינא, ורק מצד שעפ"י השערה יש לשער דהכיסין לא התנתקו זה מזה, ע"כ תובע גם את השני, ואם כן הוי ממש תביעה שמקצתה תובע על פי בירור חושיי [דכיס אחד ראה בעצמו], ומקצתה עפ"י בירור אמצעי, משום דחושב לדבר ברור שמצא גם את השני, אחרי דהיו קשורים זל"ז. והנה הך תנא דמתני' סובר דמדאו' יש בזה שבועה, דתביעה עפ"י בירור אמצעי הוי בירור מעלייתא, ובכ"ז אחרי דהוי במציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דשום איש לא יגביה שום מציאה, ור' יצחק סובר בעיקר הדין דאורייתא ג"כ כך, ובא רק לחלק את החילוק מן כיסין לשוורים, דבשוורים אם תובע מצד הקשר לא הוי שום תביעה דבשוורים לא נחשב הקשר לבירור, ולא הוי גם בכלל בירורים אמצעים, ודרך אגב מבואר דבכיסין גם לפי האמת יש שבועה, וע"ז הקשו בגמ' ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דנהי נמי דהחילוק שמחלק בין כיסין לשוורים הוא חילוק ברור עד שי"ל דגם התנא דמתניתין מודה לזה, והוא איירי בכיסין, אבל איך מחליט ר' יצחק דגם לפי האמת בכיסין נשבע, הלא ע"ז האופן קאי הך דינא דמתניתין ואמרו דבכ"ז יש תקנה שלא ישבע, ועז"א הוא דאמר כראב"י וחדית בזה דעיקר הדבר תליא במחלוקת דראב"י ורבנן, דאם נימא דנחשבת להכרח הודאה ממילא נחשבת גם לתביעה, ונימא ג"כ דיש שלש מחלוקת בדבר (באור לאופן א), ואחרי דראב"י לא נחית לתיקון, אם כי באמת יש מקום לתקן, א"כ חזינן דהוא ממעט בענין זה בתקנות ומעמיד רק על עיקר דינא דאו', ע"כ סובר ר' יצחק דלראב"י אין מקום גם הכא במציאה לתקן, והגם דהכא במתני' במציאה הוי התקנה לא מצד אופני התביעה וההודאה, דאחרי שהוא מודה בהמקצת שתובע עפ"י בירור חושיי א"כ לא שייך ע"ז תקנה, וע"כ דהתקנה היא מצד מציאה גופא, מכ"מ י"ל דר' יצחק סובר כיון דסוף סוף גם בתובע עפ"י בירור אמצעי יש מקום לתקן, וחזינן דראב"י העמיד שם הך דינא על דינא דאורייתא ולא רצה לתקן, ע"כ גם הכא במציאה אחרי דהחשש הוא ג"כ רק חשש בעלמא, דאין הכרח שבוודאי ימנע משו"ז מלהגביה מציאה, ג"כ אין מקום לתקן, דאחרי דראב"י סובר דבענין שבועת מודה במקצת יש להעמיד על דין תורה, ע"כ יש להחליט דגם במציאה סובר ג"כ כך דאין לתקן להסיר החיוב שבועה דאו', בשגם דבאמת יש בשניהם יחס כללי, דהא גם החשש בבירור אמצעי, [מה שיש לחוש דלמא לא יודה עד שיהי' מקום לתקן משום זה הסרת השבועה], הוא ג"כ מענין אבידה ומציאה (באור לאופן א אות ו'), ובספרי הכתב והמכתב בכללי התקנות כתבתי, דמצינו מחלוקת כלליית בעניני התקנות איך שנתקנו ואיך לחוש, ועפי"ז יש לפעמים מקום לדמות שני נושאים אשר הם שונים זמ"ז, בכ"ז לענין התקנה יש להשוותם מצד היחס כללי שיש להם עפ"י יסודי התקנות, והארכתי בכלל זה, והוא כלל נכבד למאד, וא"כ ה"נ כן, דהנה באמת יש השקפה כללית שעל פי' יש להשוות התקנה של המוצא מציאה עם התקנה שראוי' להיות בתובע על פי בירור אמצעי, והיינו השקפת החשש בזה דבמציאה יש חשש שלא יגביה ולא יהי' לבעל האבידה גם המקצת הזה שעתה יהי' לו עפ"י הודאתו, ובתביעה עפ"י בירור אמצעי יש ג"כ חשש שלא יודה גם בהמקצת הזה, ואחרי דראב"י סובר דגם בתביעה עפ"י בירור אמצעי ליכא תקנה, יש לומר דסובר דגם במציאה ליכא תקנה, ויש לדון בזה דינא דאו', ונימא גם עתה דלפי דברי ר' יצחק יש שלש מחלוקת בהך דינא, ראב"י וחכמים ותנא דמתני', דלראב"י יש שבועה דאו' בתובע מקצת עפ"י בירור חושיי ומקצת עפ"י בירור אמצעי, ולחכמים אין שבועה גם מדאורייתא, ולתנא דמתני' יש מדאו' שבועה, ואולם כיון דבכ"ז יש מקום לחוש, ע"כ יש תקנה מדרבנן שלא ישבע וכמבואר לעיל (באור לאופן א אות ו'):

אופן ג:

שטענו עפ"י בירור עצמיי מצד הקשר וכדומה, ומתייחס ענין זה לטוענו עפ"י אביו ביחס ההעדר, דבשניהם נעדר הבירור הטבעיי:

באור לאופן ג:

ח) הכרח הודאה הוא יסוד מוסד בשבועת מודה במקצת (למוד נט), דאל"כ יש לו להאמין במה שמכחיש (באור ללמוד הנ"ל), והכרח הודאה הוא מצד העזה (שם), וערך ההעזה הוא כפי ערך איכות ההכחשה, דבהכחשה גמורה יש העזה גמורה (באור ללמוד סו), הבירור היותר חזק מכל השלשה מיני בירורים שיש, [היינו בירור טבעיי וחושיי ובירור מוסרי ובירור עצמי] הוא בירור חושי וטבעי (למוד ע ובאורו), וא"כ מבואר דבהכחשה לתביעה עפ"י בירור טבעי היא יותר חזקה מהכחשה שהיא לתביעה עפ"י בירור מוסריי ועצמיי, אמנם לבד זה נחשבת ההכחשה בהזאת [שהיא לתביעה מבירור חושיי] להכחשה יותר חזקה גם מצד עצם הדבר גם מצד תנאי המכחיש והמוכחש והתייחסותם זל"ז (באור ללמוד עא), דיש יותר העזה להכחיש תביעה כזאת שתובע מצד שנתן לו בעצמו זאת (שם), וזה הוי העזה מצד הפועל והפעול (שם), והנה כל ענין חיוב שביעה ידעינן ממודה במקצת, ואחרי דסתם חיוב תביעה הוא באופן שבעצמו נתן לו, ובהכחשה לתביעה שבעצמו נתן לו יש יותר העזה, א"כ וודאי די"ל דאם תובע מצד איזה ידיעה אבל לא מצד שנתן לו, אז גם אם נימא דמצד עצם הידיעה היתה נקראת ההכחשה הכחשה גמורה, בכ"ז אין בה כשיעור העזה הדרוש להעמיד את הכרח ההודאה [אשר היא נשענת רק על יסוד דהעזה] מצד תנאי מצב הפועל והפעול, דאחרי שבעצמו לא נתן לו, ע"כ י"ל דבכל כי האי נקל יותר להעיז, ואחרי דשבועת מודה במקצת י"ל דאיירי באופן שבעצמו נתן לו ואיכא העזה גם מצד ההתקשרות הטבעי של הפועל והפעול, א"כ במקום שנחסר תנאי הזה של ההעזה מצד ההתקשרות הזאת, דהתובע אינו אומר שנתן לו מעצמו, י"ל דבאמת ליכא העזה גמורה, והעזה כזאת אינה מספקת להעמיד את היסוד של הכרח הודאה, ובכל כי האי י"ל תפסת מרובה לא תפסת, וכמו דיש להוכיח דבעינן בהודאה במקצת פעולת החיוב ופעולת השלילה ביחד לחייב שבועת מוב"מ (פתרון לחקירה א), כן י"ל גם בזה, דרק במקום שיש העזה גם מצד התקשרות הטבעי של המכחיש והמוכחש שם יש שבועה דמוב"מ, אבל במקום שנחסר מה לגדרי דהעזה אם גם רק מצד ההתקשרות של הפועל והפעול, בכ"ז ליכא שבועה, דהעיקר הוא דלבד מה שיש להביט על ערך איכות הידיעה, יש גם להביט על מצב ותנאי של המכחיש והמוכחש, אחרי דגם בזה ישנם עניינים כאלה שמגדילים ערך מדת האיכות של העזה, ע"כ י"ל דרק כשיתמלא גם גדרי תנאי מצב ההתקשרות הטבעי של הפועל והפעול כפי שדרושים להיות לשלימות מדרגת ההעזה בכל גדרי' ודקדוקי', אז רק אז נתמלא שיעור ההעזה הדרוש להעמיד היסוד של הכרח הודאה:

ט) וגדולה מזו מצינו דיש מרבותינו הראשונים ז"ל שסוברים דלשיעור מדרגת ההעזה יש גם לחדור בחדרי פרטי הנתינה, דגם בענין איכות הנתינה יש הבדל, דלא כל הנתינות שוות, דיש נתינות כאלה שגם עצמי הנתינות מועילים להגדיל ערך ההעזה, וע"כ בעינן אשר גם מצד פרט זה יתמלאו גדרי ההעזה ורק אז מתאמת היסוד של הכרח ההודאה. והוא דהנה שיטת רש"י בב"ק (דף קז עא) דהא דאמרו שם וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל בפקדון מעיז ומעיז, הכוונה היא משום דבמלוה עשה לו המלוה טובה ע"כ אין אדם מעיז פניו בפני זה שעשה לו טובה (לשון רש"י בד"ה כדרבה) אבל בפקדון כו', דאין כאן טובה (לשון רש"י) ע"כ מעיז ומעיז, די"ל דבכה"ג יכול להעיז, וע"כ דהסברא הוא דכל מה שיש להגדיל מדת ערך ההעזה יש לומר דרק שם יש העזה, וא"כ כ"ש דיש לחלק לענין העזה בין אם נתן לו בעצמו להיכא שלא נתן לו בעצמו, דמי לא יודה דהיכא שנתן לו בעצמו קשה יותר להעיז ולהכחיש מהיכא שלא נתן לו בעצמו, ואחרי דדייקינן כולי האי לענין העזה עד דיש לחלק גם מאיכות הנתינה אם היתה נתינה שלהמקבל הי' טובה מזה והנותן הטיב עמו בזה שנתן לו או לא, אם כן וודאי דגם הכא יש לחלק כנ"ל, הרי דיש לנו עמוד גדול לסמוך עליו דברינו הנ"ל, והיא שיטת רש"י ז"ל דכפי שיטתו יש חיזוק גדול לדברינו הנ"ל: הן אמת דדברי רש"י הנ"ל תמוהים מאד [וממילא אין לנו לקחת עוד ראי' משם], דלפי שיטתו י"ל דבפקדון דליכא העזה חייב גם בכו"ה שבועה דאו', והנה לבד דהוא תמוה דהלא מכמה מקומות מוכח דגם בפקדון אינו חייב רק כשמודה במקצת וכמו שהקשו בתו' ע"ז, לבד זה הסברא בעצמה נפלאת מאד, דהלא באמת יש לומר להיפוך, דאחרי דליכא העזה, א"כ גם מודה במקצת פטור, דהא יסוד חיוב שבועה במודה במקצת הוא הכרח הודאה, והכרח הודאה הוא מצד העזה, וא"כ במקום דליכא העזה בטל יסוד הכרח הודאה, וממילא צריך להיות פטור משבועה לגמרי, ואינני רוצה להכנס בפתח הצר ולומר, דאחרי דנאמר דכו"ה חייב ג"כ שבועה דאו', ממילא הרי אין עוד לחשוב את המודה במקצת למשיב אבידה כיון דהי' חייב שבועה ונשאר רק מצד מגו, דלכה"פ מגו י"ל, וע"ז י"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, וקושיית רבה היא בהלואה, וכפי האמת דכו"ה פטור גם משבועה ע"כ יש לחשבו למשיב אבידה, ויש בזה לפלפל בכמה וכמה דברים, אבל לא רציתי להאריך בזה בדבר שיש לו קיום רק עפ"י דרך הפלפול ולא עפ"י דרך העומק והעיון כאשר יראה כל מעיין, ודברי רש"י באמת תמוהים ונפלאים מאד, ולבד מה שדברי רש"י תמוהים כי עוד הרבה מדברי רבותינו הראשונים ז"ל תמוהים בענין זה כי רבו השיטות בזה בדברי רבותינו ז"ל, ובכלל יש להתפלא על כולם כי קצרה דעתינו לרדת לסוף דעתם הרחבה והקדושה, ואין קצה להדברים שנאמרו בענין זה מפי רבותינו האחרונים ז"ל כאו"א מבאר באורך כדרכו, ובכ"ז מי שיעיין בדבריהם במתינות ובישוב הדעת, יראה כי כבד מאד לקלוט תמצית דבריהם, ואיך שמתיישבים כל הסוגיות בזה, וילאה גם אח"ז למצא פתח הבאור, והמעיין ישוב משדי עיונו בידים ריקניות, כי זה בונה וזה סותר, וכן ימצא סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה. ואנכי אשר העיון שמתי לי לקו והעומק למשקולת, וכל עמלי ויגיעי הוא לדרוך דרך סלולה וישרה בע"ה, ולרגלי ענייני נתגלגל ובא לידינו פה גם הענין הזה, קשה לי מאד לעזבו פה בלא באור, כפי שחנני ד' החונן לאדם דעת, בשגם כי באור הענין הזה נוגע גם לדברינו הקדומים. ואולם לבאר ענין זה כנדרש, יש לבאר עוד כמה וכמה עניינים וכמה וכמה סוגיות המתייחסים אלה לאלה ומתקשרים בענין זה בקשר מדעי, ורק באשר הספר הזה לא נוצר לבאר עניינים ארוכים כאלה כי יש להקדיש עבורם ספר מיוחד, ע"כ הנני מוכרח להסתפק פה בבאור הענין הזה והסוגיא הזאת בלא באור הענינים והסוגיות ההם, ורק ענין אחד יש אשר לבד שמתייחס אל הענין הזה ביחס קשר מדעי, אלא כי נחשב עוד לאבר מאברי הענין הזה, ואשר באור הענין הזה תלוי רק בבאורו, אותו הנני מוכרח לבארו גם בפה ונתחיל עתה ממנו: י) הנה גם בהשקפה שטחיית נראה דיסוד החקירה אם ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, היא נובע מצד חולשת סבת שבועת השומרים, דאחרי אשר כל חיוב יש לו סבה (למוד ה), וגם חיוב שבועה יש לו סבה (שם), ע"כ יש לחקור אם גם בשבועת השומרים לבד יש סבה מספקת לסבב את החיוב, או כי באמת אין בה סבה מספקת והיא מסתבבת רק מגלגול שבועה שבאה בסבה גמורה וחזקה, והיינו כי היא מתגלגלת ע"י שבועת מודה במקצת וממילא בעינן כפירה במקצת והודאה במקצת. והנה רושם ענין זה של חולשת סבת חיוב שבועת השומרים יש להכיר עוד ממקום אחד, דהנה מודעת דאנן פסקינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לשבע משלם, עיי"ה רמב"ם (פ"ד מהל' טוען ונטען ה"ז וה"ח) ובטושו"ע חו"מ (סי' ע"ה סעי' יג), והנה בתשלומין שהנתבע משלם משום שאינו יכול לשבע, הסבה מהתשלומין היא השבועה, והסבה שסבבה את השבועה ביחס התשלומין נקראת סבה דסבה (באור ללמוד יב), ואם כן ברור דהחיוב תשלומין מונח וכרוך בסבת החיוב שבועה, דסבת החיוב שבועה מתייחסת גם להתשלומין שמסתבב מהשבועה, וא"כ אם נמצא מקום דלא אמרינן בי' מתוך שאינו יכול לשבע משלם, ברור שיש לחפש את המגרעת מהתשלומין בהסבה הראשונה המסבבת את השבועה, דכל השינויים וההבדלים שנראים בהמסובבים יסוד סבת השינויים הוא בהסבות ולא בהמסובבים, אחרי דהמסובבים נמשכים מן הסבות, א"כ מתדמים הם בהכרח אל הסבות, ואם יש שינוי בהסבות בהכרח שיחי' שינוי גם בהמסובבים (באור ללמוד ה), וא"כ ה"נ אחרי דסבת השבועה הוי גם סבת התשלומין בתורת סבה דסבה, א"כ אם אנו מוצאים שני משפטים השווים בצורתם כי בשניהם מתחייב הנתבע שבועה דאורייתא ובשניהם אינו יכול לשבע הנתבע, ואנו חוקרים אם מחוייב הנתבע לשלם, ואח"כ רואים אנו דמתחלקים בדיניהם דבמשפט אחד מתחייב הנתבע לשלם ובהשני מתפטר, בהכרח שיש לנו לחפש השינוי בהסבה הראשונה, [דיחס סבה השני' אל הסבה הראשונה מתערכת ביחס המסובב אל הסבה] באופן דברור דמצד חולשת הסבה הראשונה נעדר החיוב מתשלומין בזה. והנה ידוע דאנן פסקינן דלשבועת השומרים לא בעינן שום סבה אחרת ולא בעינן כפירה והודאה, ודלא כרמב"ח, עיי"ה רמב"ם פ"ו (מהל' שאלה ופקדון) ובטושו"ע חו"מ (סי' רצד), וא"כ רואים אנו מזה דשבועת השומרים דמי לשארי שבועות, ובכ"ז מצינו בה השתנות לענין מתוך, דהלא הרמב"ם (בפ"ב מהל' טוען ה"ד) כתב חי' החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוען וודאי שאכלו כו', עיי"ש שמבואר בדבריו דכה"ג פטור השומר, וכן הוא בטוחו"מ (סי' צב סי"א) ובשו"ע (סי' צב ס"ח), והגם דאם שניהם חשודים פסק הרמב"ם גופא שם דאמרינן חזרה שבועה למחוייב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לשבע משלם, וא"כ ה"נ מדוע לא נימא מחויי"ש שאיל"מ, וע"כ דיש בזה איזה חולשה, ויש להתבונן מאד בזה. הן אמת דהר"י והרמ"ה חולקים על הרמב"ם וסוברים דגם בשומרים אמרינן מחויי"ש שאיל"מ [עיי"ה בטוחו"מ סי' הנ"ל], אמנם הלא מחוייבים אנו להתבונן בדעת הרמב"ם, דבאין ספק יש לו ע"ז ראיות והוכחות, וכפי הנראה י"ל באמת דיש מסוגיית הגמ' סמך וסעד לדברי הרמב"ם הנ"ל. דהנה על הקרא שבועת ד' תהי' בין שניהם דבאה הקבלה לדרוש ע"ז ולא בין היורשים, חתרו שם בגמ' בשבועות למצוא אופן שתתקיים הדרשא הזאת ולא מצאו רק באופן זה דא"ל מנה לאבא ביד אביך א"ל המשין ידענא וחמשין לא ידענא עיי"ש, והוכיחו מזה דגבי אביו כה"ג חייב, וקשה מאד הא האי קרא גבי שומרים כתיב, וא"כ מדוע לא נימא דקאי בשומרים גופא דהך קרא איירי שם בשו"ש, וא"כ י"ל דאיירי באופן דהיורשים אומרים שאינם יודעים אם נאנסו, וע"כ באביהם הי' חייב משום דיש לדון בזה מחויי"ש שאיל"מ, אבל היורשים אחרי שאינם יכולים לדעת ע"כ פטורים [ועי' בפ"י בב"מ שנתעצם בקו' זו], וע"כ דגם באביו ג"כ הי' פטור משום דלא אמרינן בשבועה זו מחויי"ש שאיל"מ, וא"כ יש מזה סמך לדעת הרמב"ם דבשבועה זו של שומרים לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, וא"כ נראה גם מזה דבשבועת השומרים יש איזה חולשא ונבדלת משארי שבועות דאו', ואם כן וודאי דיש יחס להדין הזה [דלא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ בשבועת השומרים] עם המימרא דרמב"ח, כי גם המימרא דרמב"ח נשקפת גם בהשקפה שטחיית כי יסודה היא חולשת סבת חיוב שבועת השומרים, וא"כ כפי הנראה יש להחליט כי החולשה הזאת שהרגיש רמב"ח בסבת שבועת השומרים עד שמשו"ז גזר אומר דבאמת אינה מספקת בעצמה לסבב חיוב שבועה, החולשה הזאת הרגישו גם הם ואמרו דאם אמנם כי החולשה אינה פועלת להסיר השבועה מכל וכל, בכ"ז גורמת למצער העדר התשלומין, כן נראה מקופיא, אבל כ"ז אינו מספיק עוד, דלבד דיש להבין עצם החולשה, עוד יש להבין מדוע לרמב"ח מסירה [החולשה] החיוב שבועה מכל וכל ולדידהו מסירה רק התשלומין, דלכאורה הלא י"ל דאחרי שסוברים דהסבה מספקת לחיוב שבועה, אם כן מדוע לא תספיק גם לסבב חיוב תשלומין:

והנה לבירור הענין הזה יש לבאר הסוגיא דב"ק וכפי שיטת רש"י, וכל הענין דמחויי"ש שאיל"מ וביחוד הענין דשבועת השומרים, ואנכי בספרי בארתי כל אלה אחרי שהקדמתי לזה כמה כללים הנוגעים להליכות דרשות חז"ל וד"ל, וכמ"כ כמה כללים ויסודות והנחות בעניני מחויי"ש שאיל"מ וכן כללים ושרשים הצעות וגדרים בעניני שומרים, ואשר העתקתים פה בשערים מיוחדים כפי הצורך לענייננו, ואחרי שהקורא ישים עינו עליהם יבין את באורי פה, כי הנני נשען פה עליהם והנני מציין רק המקומות הדרושים לזה:

יא) הנה זה ברור דמה דרמב"ח בעי בשבועת שומרים כפירה והודאה, הוא מצד שראה כי שבועת השומרים אינה מותאמת עם חוקי ויסודי השבועות, דבכל שבועה יש כמו שלשה עמודים המעמידים את השבועה, תביעה וודאית ופעולת החיוב ופעולת השלילה (באור לשורש טו אות א), ובשבועת השומרים ליכא לא תביעה וודאית דהוית רק ספק ולא פעולת החיוב, דאין שום הודאה ולא פעולת השלילה אחרי דליכא הודאה, ואין לעשות את השבועה לגזה"כ כל עוד שיהי' מקום להתאים חיוב השבועה הזאת עם כל השבועות (שם), ויש רק שני אופנים איך להכניס את השבועה הזאת בברית כל השבועות, די"ל או דנתינה הראשונה מספקת לסבב חיוב שבועת השומרים, ומשו"ז לא בעינן תביעה וודאית וממילא לא בעינן גם הודאה במקצת (שם נתיב א ובאורו), או די"ל דמשו"ז מתחייב בשבועת השומרים משום דיש כאן בירור עצמי וזה הוי כמו תביעה וודאית (נתיב ב ובאורו), ואולם הנתיב השני הוא דחוק, ויותר נראה כהנתיב הראשון (שם אות ב). והנה גם דברי הנתיב הראשון אם כי אינם מופרכים ואינם נסתרים לא מצד סתירה עצמית דהסברא מסכמת לזה ולא מצד סתירה חיצונית דאין שום מקום שיסתור לזה, בכ"ז וודאי דכמ"כ אינם מוכרחים ואם יהי' מי שיחלוק ע"ז אין לתפוס עליו, דאין הכרח לומר דהנתינה הראשונה מסבבת חיוב שבועה, ולפי"ז י"ל דרמב"ח חולק על הסברא הזאת וסובר דאין בשומרים לבד סבה מספקת לסבב חיוב שבועה, כי הנתינה הראשונה לא הוית סבה מספקת על חיוב שבועה, וממילא נחסרו כאן כל השלשה עמודים שחיוב שבועה נשען עליהם, ואחרי דהתורה כתבה בפה כי הוא זה דצורות התיבות מכילות ענין הודאה במקצת, וגם באה הקבלה ע"ז דהמלים האלה אוצרים בקרבם כוונת הודאה במקצת, ע"כ סובר די"ל דהתורה כיוונה דשבועת השומרים באה רק באופן זה שיש גם הודאה במקצת, ובהודאה במקצת יש כל העמודים הדרושים לשבועה, ע"כ מתחייב שבועה מצד הודאה במקצת, וע"כ י"ל דממילא מתחייב גם לשבע שבועת השומרים:

והנה בהשקפה ראשונה י"ל דשיטת רמב"ח אינה מיושבת עוד, דהלא יש להקשות עליו בתורת ממ"נ, דאם סובר דבאמת אין שום יתרון לטענת המפקיד כל עוד שהוא מסופק בזה על שארי טענות הבאות מספק, וכל עקרה של שבועת שומרים הוא רק בתורת גלגול, א"כ ל"ל כלל קרא לכתוב ש"ש, הלא גלגול שבועה הוא דאורייתא ונדע מעצמנו דבמקום שיש להמפקיד על השומר שבועה דאו' משום הודאה במקצת, דיכול גם לגלגל עליו שבועה שאינה תחת ידו ושלא פשע כמו כל גלגול שבועות, ואם נימא דהקרא המיוחד של שבועת שומרים בא להורות דשבועה זו יוצאת משארי גלגול שבועה ואינה גדורה בגדרי גלגול שבועה, וכמו אם טוען על טענת השומרים איני יודע, דאם נימא דש"ש באה רק מצד ג"ש אינו צריך לשלם דעל ג"ש לא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם, וע"כ כתבה התורה שבועה זו ביחוד, להורות דיש לשבועה זו דין שבועה שרשית ועקרית ודיינינן בה ג"כ הדין של מתוך שאיל"מ, או דנימא דאחרי דשבועת שומרים זו היא מספק דהתובע תובע רק מספק, ע"כ י"ל דמצד ג"ש הי' מהני אם משלם על עיקר התביעה [וכמו שבאמת פסקינן כן לדינא, עיי"ה רמב"ם (פ"א מהל' טוען הי"ג) ובדברי הה"מ ועי' בטושו"ע חו"מ (סי' צד ס"ג) ובאחרונים שם], וע"כ כתבה התורה ש"ש ביחוד להורות דלזה אינה נכללת בכלל ג"ש, והוי כמו שבועה בפ"ע, וגם אם משלם על עיקר התביעה אינו נפטר משבועת שומרים [כאשר באמת תירצו כן כמה מהראשונים ז"ל], וכיון שכן תיהדר הקושיא לדוכתה דמוכח דיש לש"ש דין שבועה בפ"ע, א"כ תקשי במה שני מכל הטענות הספיקות, ועוד אם יש לחלקה משארי טענות ספיקות שוב לא נבעי כפירה במקצת והודאה במקצת, דהא כל עיקרה של שיטת רמב"ח להצריך כפירה והודאה, משמע דהיא נוסדה רק על יסוד זה שיש להכניס ש"ש בכלל כל התביעות ולבלי ליחדה בגדרים מיוחדים לתת לה יתרון על כל הטענות הספיקיות. ואמנם לקושטא דמילתא ג"ז אינו קשה, דגם אם נימא דהתורה כתבה ש"ש להורות דיוצאת משארי ג"ש, בכ"ז י"ל דיוצאת רק בזה דאחרי שכבר יש מקום על התחלת יסוד חיובה אז מתעלית מעט משארי ג"ש, דסוף סוף מודה גם רמב"ח דיש לה [לטענה של ש"ש] יתרון על שארי טענות ספיקיות, דהא הנתינה הראשונה פועלת מעט, ורק שסובר דאינה פועלת כ"כ להעמיד בגללה חיוב שבועה, אבל היכא שלעצם החיוב יש מקום גם עפ"י יסודי חיובי שבועות הכוללים, שוב מתעורר היתרון הזה [שיש להטענה הספיקית הזאת מצד הנתינה הראשונה] לתת לשבועה זו הבאה מתחילה ע"י גלגול איזה עילוי ויתרון נגד שארי שבועות הבאות ע"י גלגול, ועוד דבאמת י"ל דלרמב"ח אין שום יתרון לשבועה זו הבאה ע"י גלגול גם משארי שבועות הבאות ע"י גלגול, ומה שנכתבה שבועה זו בשומרים לא נכתבה שבועה זו בשומרים לחדש דין שבועה זו בשומרים, ונכתבה רק כפי האמת דידוע דיש דין של גלגול שבועה זו בשומרים ומשום שארי דינים המחודשים משומרים, כמו ענין כפל, וכן תירץ הרמב"ן ז"ל [עי' חידושי ריטב"א בב"מ (דף ד ע"ב) בד"ה אלא לעולם], ובאמת הישוב הזה הוא הישוב היותר מתקבל נגד שארי הישובים שנאמרו בזה [ליישב קו' זו מדוע כתב קרא לרמב"ח דין של ש"ש אחרי דג"ש ידוע מכבר], דמה שתירצו לענין הנ"מ אם טוען א"י דהנ"מ לענין מתוך שאיל"מ, דמשום ג"ש לא אמרינן מתוך ואם נימא דהוי שבועה שרשית ועקרית, אמרינן מתוך שאיל"מ, הישוב הזה אינו עולה כפי האמת, דלהני דסוברים דבשומרים לא אמרינן כלל מתוך שאיל"מ, א"כ וודאי דלא שייך לומר כן, ובאמת תמכתי השיטה הזאת דיש לה על מה לסמוך (באור לשורש טז אות ב'), ועוד דבמק"א הראיתי די"ל דהך מחלוקת הראשונים אם בג"ש אמרינן מחויי"ש שאיל"מ תליא בהך מחלוקת אם בשומרים אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, דהני דסוברים דבש"ש אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, ע"כ דסוברים דחיוב התשלומין המסתבב משבועה אינו מונח בהסבה הראשונה, דאם נימא דהחיוב מונח בהסבה הראשונה, א"כ וודאי דבשומרים אין לומר מחויי"ש שאיל"מ, דכל הטעמים שנאמרו על עצם השבועה לא יספיקו לחיוב תשלומין, כאשר באמת זהו הטעם של הסוברים דבשומרים לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ (באור לשורש טז אות ב'), וע"כ דסוברים דאין להביט על הסבה הראשונה ולראות אם מספקת גם בתורת סבה דסבה לסבב חיוב תשלומין, אלא דכל שבועה דאורייתא השבועה בעצמה מקושרת עם חיוב תשלומין, ולסברא זו י"ל דכמ"כ גלגול שבועה, הגם דעצם הטענה שיש לו על תביעה זו [שמגלגל עליו עתה שבועה זו] אינה מספקת בשו"א לסבב חיוב תשלומין, בכ"ז אחרי דמתחייב שבועה מדין התורה ע"כ קשורה שבועה זו עם תשלומין, אבל להסוברים דבש"ש לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, הוא משום דסוברים דעיקר חיוב תשלומין מונח בהסבה הראשונה המסבבת את השבועה (באור ללמוד יב), וע"כ בשומרים אין להעלות סבה בשו"א למדרגת חיוב תשלומין, משום הכי לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, אם כן ממילא גם בג"ש אין לומר מחויי"ש שאיל"מ, דהא בעצם הטענה אינו מונח החיוב תשלומין, והארכתי בזה, א"כ לפי"ז וודאי דאין לומר דהנ"מ הוא בזה, דהלא לפי הנחה זו נדחה ישוב זה בממ"נ, דאם נימא דבג"ש לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ ממילא גם בשומרים לא אמרינן, ואם אמרינן בש"ש מחוייב שבועה שאיל"מ ממילא יש לומר גם גבי ג"ש, ואם כי הראיתי דיש מקום לדחות זאת ויש להראות מאיזה שמפרידים בין הדבקים, בכ"ז בלאו הכי הישוב אינו מתקבל: וכן מה שתירצו דהנ"מ היא אם שילם על עיקר הטענה, ג"כ יש לפקפק בזה, ובכלל יש הרבה חלוקי דינים שנאמרו בדין ג"ש שיש הרבה לדבר בהם, דהרבה דינים נתחדשו עפ"י הישובים שנאמרו על הקו' שהקשו הראשונים בב"מ (דף צ"ז ע"א) במתני' של השואל את הפרה שאלה חצי יום כו', דהקשו דל"ל לאוקמי בגמ' כשיש עסק שבועה ביניהם, הלא בלא"ה הו"ל מחויי"ש ע"י גלגול מצד דמחוייב לשבע שבועת השומרים, ועל קו' זו נאמרו הרבה תירוצים אשר לרגלם נתחדשו כמה דינים, אבל באמת אם נימא דבג"ש לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, א"כ קו' מעיקרא ליתא וכמו שתירצו באמת איזו מהראשונים כן ואכמ"ל יותר, עכ"פ נתבארה שיטת רמב"ח על מכונה: יב) כל זאת היא רק שיטת רמב"ח, אבל רחב"י ודעמי' חולקים עליו וסוברים דבשומרים הוי השבועה עקרית ושרשית, כי לא דמית לכל טענות הספיקות שאין מחייבות שבועה, אחרי דהכא יש גם סבת הנתינה הראשונה וגלתה התורה דהיא מספקת לסבב חיוב שבועה, ומה שכתבה התורה כי הוא זה דקאי על מודה במקצת, הוא ענין בפ"ע שאינו שייך כלל לשבועת שומרים, ואולם אחרי דמכללי התורה הוא שיבאו לפעמים במשפט אחד גם משפטים מועתקים או נשואים נעתקים שנעתקים גם למקומות אחרים כדי לקצר במשפטים מיוחדים ובנשואים מיוחדים (שורש ב), ע"כ ראתה התורה לכלול דין זה של הודאה במקצת גם בשומרים, אחרי דגם בהשומר יתכן שתחול טענה כזו שאינה שייכת דווקא בשמירה, דבעת שכופר עיקר הדבר ואומר שלא קבל ממנו או שהחזיר לו, מובן דמשפטי טענה הזאת אינם דבוקים דווקא בשומרים, וכל הדינים שהתורה תבאר בטענות אלה יבין כל אחד דדינים אלה יחולו גם בתביעה סתמית שלא מצד שמירה, וע"כ סובר דהתורה ערבה פה שני ענינים שונים, א) ענין דבוק בשמירה, ב) ענין נפרד ונעתק. באור הדבר, א) ענין דבוק בשמירה הוא משפט של הטענות המיוחדות דווקא בשמירה, כמו טענת פשיעה וגניבה ואבידה ואונס דהם חלים רק בשמירה, באשר בזה נפטר השומר גם מצד חסרון באיכות ההעדר (באור לשורש ז), כי אינם נעתקים למשפטים אחרים, כי בשארי תביעות אינם חלים טענות כאלה אחרי שנפטר רק ע"י ביטול ההעדר (שם). ב) ענין נפרד ונעתק, אם טוען מענייני כפירה והודאה בעיקר הלקיחה והנתינה שכופר במקצת ומודה במקצת דטענה כזאת אינה מתעצמת דווקא בדיני שמירה, וממילא משפטי טענות ותביעות כאלה נעתקים לכל התביעות שחלות בהם טענות כאלה, דיש לדעת דבכל התביעות אם הוא מודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, ורק באשר דגם טענה זאת יכולה לחול בשומרים, ע"כ כתבה התורה פה בכדי לקצר במשפטים מיוחדים ובנושאים ונשואים, וזהו הכוונה של עירוב פרשיות, דפה מעורבים שני עניינים שונים, ואמר בלשון עירוב פרשיות כי הוא כמו לשון חדה, כי בשטחיותו נראה כמו שיש בזה עירוב, והוא לשון חדה שדרכם הי' לדבר לפעמים בלשון חדה כדי שיתרשמו הדברים היטב (שורש ד), וגם בהלכה דברו לפעמים בלשון חדה (באור לשורש הנ"ל אות א'), והנה הסובר ע"פ כתוב כאן הוא משום דסובר דש"ש באה גם מספק, וממילא לא בעינן גם כפירה והודאה, דהסובר דבש"ש לא בעינן כפירה והודאה הוא משום דסובר דסבת החיוב שבועה היא הנתינה הראשונה והסבה הזאת עומדת במקום התביעה הוודאית, וכיון דלא בעינן תביעה וודאית ממילא לא בעינן גם פעולת השלילה, דפעולת השלילה באה רק להסיר המונע של החזקה דאין אדם מעיז, והוא רק במקום דהתובע תובע בטענת וודאי, אבל במקום שהתובע גופא מסתפק, ובכ"ז מתחייב הנתבע שבועה [וכמו הכא בש"ש דמתחייב מצד הנתינה הראשונה], שוב לא שייך העזה, וממילא לא בעינן הודאה במקצת (באור לשורש טו אות ב' בבאור לנתיב א), באופן דהטעם הזה שמספיק לבאר מדוע לא בעינן תביעה וודאית, הטעם הזה מספיק גם לבאר דלא בעינן הודאה במקצת:

והנה עיקר יסוד הטעם דלא בעינן בש"ש תביעה וודאית, ושהנתינה הראשונה תספיק לסבב חיוב שבועה, הוא מצד דמפטר גם ע"י איכיות ההעדר, והמפקיד לא יכול מעולם לדעת את איכות ההעדר, ע"כ מתחייב השומר לברר בבירור שבועיי, וא"כ ממילא מבואר דהטעם של הפטור באיכות ההעדר הוא טעם מספיק מדוע לא בעינן הודאה דהם קשורים ואחודים זב"ז, והנה הפטור באיכות ההעדר הוא רק בשמירה, דבמלוה אינו מתפטר הלוה באיכות ההעדר רק בביטול ההעדר (באור לשורש ז), ויסוד טעם ההבדל שיש בזה בין מלוה לפקדון נגדר בגדר הזה, דבמלוה אינו מתערב בזה טובת המלוה, ע"כ כשנחסר הכסף ביד הלוה בכל אופן שנחסר מחויב הלוה לשלם להמלוה, דאחרי דהלוה קיבל הכסף לטובתו נתחייב להשיב לו בכל אופן, אבל בפקדון שיש בזה טובת המפקיד שנתן לו לשומרו לטובתו ע"כ מתחייב השומר רק כהשגחה, וממילא אם נאבד ונעדר החפץ שלא בסבת חובת השומר פטור, וע"כ יכול להתפטר מצד חסרון באיכות ההעדד (באור לשורש ח):

ומעתה מבואר דזוהי כוונת הגמ', דאחרי שרוצים לבאר את ההבדל בין מלוה לפקדון דמדוע במלוה בעינן הודאה במקצת ובפקדון לא בעינן הודאה במקצת, אמרו ע"ז ומ"ש מלוה כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה כו', מוכח דהעיקר בעינן הודאה להעמיד את סבת החיוב, וכיון דבעינן הודאה יש לראות שיהי' הכרח הודאה דאל"כ הרי יש להאמין לו, והכרח הודאה הוא משום העזה אשר רק וגבי מלוה הוא דאיכא למימר חכי, דגבי מלוה דהפטור הוא רק בביטול ההעדר, וא"כ בעינן דווקא תביעה וודאית, וממילא בעינן הודאה במקצת, אבל גבי פקדון דהפטור הוא גם באיכות ההעדר, דהמפקיד אינו יודע מזה וממילא מתמלאת סבת חיוב השבועה ע"י הנתינה הראשונה, והנתינה הראשונה עומדת במקום הסבה ובמקום התביעה הוודאית, וכיון שכן וודאי דגם בכו"ה חייב, אחרי דהכא מעיז ומעיז, כיון דהתובע תובע רק מספק, ממילא ליכא שום העזה, וע"כ לא בעינן הודאה במקצת, ואולם באשר מקור ההבדל שיש בין מלוה לפקדון הוא משום דבמלוה עשה טובה להלוה ובפקדון לא עשה טובה להשומר, ע"כ הזכיר רש"י אצל ההבדל בין מלוה לפקדון אבל בפקדון דאין כאן טובה, היינו דמשום דליכא טובה, נפטר באיכות ההעדר, וממילא התביעה הוית רק מספק, וע"כ לא שייך העזה ומשו"ה לא בעינן הודאה במקצת, והבאור הזה הוא בע"ה באור ישר ונכון. וגם הבאור בדברי רש"י אם כי בהשקפה ראשונה נראה כי הוא קצת דחוק, בכ"ז אחרי העיון יש לראות דיש לכוין הכוונה הנ"ל בדבריו, ומעתה מיושבים כל הקושיות והדקדוקים, ומעתה מבואר דשיטת הרמב"ם דבשומרים לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ יש לה קצת יחס עם שיטת רמב"ח, דכמו דשיטת רמב"ח נוסדה משום דבאה מספק כן גם שיטת הרמב"ם נוסדה ע"ז היסוד, דמשום דבאה מספק ע"כ לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, הגם דלענין עיקר השבועה לא פסקינן כרמב"ח, אלא דבש"ש לא בעינן הודאה במקצת משום דהנתינה הראשונה מסבבת את החיוב שבועה, בכ"ז לענין תשלומין י"ל דאין בכח שבועה זו שבאה מספק לסבב חיוב תשלומין (שורש טז ובאורו), וא"כ מבואר בע"ה כל הסוגיא וקצרתי פה מאד:

והנה אחרי שנתבאר לנו כל הבאור בסוגיא זו נשוב לדברינו, דלפי"ז מבואר דאין מכאן ראי' דיש להגדיל ערך מדת ההעזה משו"ז, דמוכח מכאן דבעינן אשר גם עצמי איכות הנתינה יועילו להגדיל ערך ההעזה, וע"כ דווקא במלוה שעשה לו טובה, דההעזה היא גדולה וגדושה, רק בהעזה כזאת י"ל אין אדם מעיז פניו, דלפי שבארנו באמת גם בפקדון במקום דיש תביעה וודאית בעינן כפירה והודאה, ואולם אם אמנם דאין מכאן ראי' להסברא הנ"ל, בכ"ז וודאי דיש מקום לומר דשיעור של העזה הוא רק במקום שההעזה הוא גם מצד התקשרות עצמי של המכחיש והמוכחש והתייחסותם זל"ז, דזה וודאי דיש יותר העזה להכחיש תביעה כזאת שתובע מצד שנתן לו בעצמו (באור ללמוד ע"א), וכמו שנתבאר (אות ח'):

יג) והנה כבר העירותי דהמשפט של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, כולל כמו סתירה בקרבו (פ' זה אות א'), ופה נפיץ אור על מושג הסתירה הזאת למען שיובנו יותר דברינו פה. הנה גם בהשקפה שטחיית יש לדעת אשר כל מקום שיש חיוב שבועה יש איזה יסוד וסבה אשר עליהם נשענת החיוב שבועה, וממילא גם בהשקפה שטחיית דהיסוד הזה מכריח את הנתבע להודות, ובערך שמכריח את הנתבע להודות בערך זה מתחלש החשש שלא יודה, וא"כ ממילא מובן דהעדר השבועה מפני תיקון העולם נראים בסקירה ראשונה כסותרים זל"ז, דהלא ג"ז מובן במבט הראשון דהתקנה יכולה להיות רק מצד החשש של העדר ההודאה, דאולי אם נכביד עליו שישבע לא ישיב כלל, וא"כ מוכח דאיירי באופן דאין לו איזה הכרח על ההודאה, וא"כ בלא"ה לא שייך שבועה, ואם יש הכרח אין עוד חשש, וע"כ המשפט הקצר הזה אוצר בקרבו שני מושגים הסותרים זא"ז, דהלא הוא אוצר בקרבו אלו השני מושגים, א) מושג התמלאות סבת החיוב שבועה, ב) מושג החשש מהעדר ההודאה, והמושגים האלה נראים שסותרים זא"ז, וכמו שלא נתנו להתחבר ביחד לעולם, דבמקום שיש התמלאות סבת החיוב שבועה אין חשש, ואם יש חשש אין התמלאות סבת החיוב שבועה, ואולם כ"ז הוא רק כפי ההשקפה הראשונה, אבל אחרי העיון יש לראות דהמשפט הזה [של המוצא מציאה כו'] הוא משפט ישר ואין בו שום סתירה, דהנה הענין של שלימות ההעזה עם הכרח הודאה קשורין ואגודין זב"ז, דבמקום דמתמלאים גדרי דהעזה יש גם הכרח הודאה, וכשיעור שנחסר לגדרי דהעזה נחסר כערך זה גם לשיעור הכרח הודאה (באור ללמוד עב), ואחרי דלענין העזה התביעה שהיא באה עפ"י התקשרות עצמי מהתובע והנתבע היא יותר חזקה, ורק בה נשלמו גדרי דהעזה הדרושים להעמיד שיעור הכרח הודאה, ממילא מובן דבתביעה שנחסרו בה גדרי התקשרות ג"כ הוו בכלל בירורים אמצעים, והנה בהודאה במקצת בנוגע להכרח ורצון יש מין הודאה הנקראת הודאה אמצעית המסבבת חיוב שבועה ומסרת חשש הכרח הודאה (למוד עב), דבמקום שהתביעה היא עפ"י בירור אמצעי, ותביעה כזו אם הודה במקצת יש בההודאה כשיעור הכרח הודאה שמסבבת שבועה, ובכ"ז יש בה גם מקום לחוש להעדר הודאה (באור ללמוד הנ"ל), דהנה הטלת שבועה בהודאה במקצת בהעדר ההכרח אפשר לגרום העדר ההודאה (כלל א), דע"י שנטיל עליו שבועה יש לחוש שלא יודה, ואולם באמת הטלת השבועה הוא רק במקום שיש הכרח הודאה, וא"כ ליכא שום חשש, ואולם כ"ז הוא במקום דתובע עפ"י בירור החלטי, אבל במקום דתובע עפ"י בירור אמצעי בנוגע לה להכרח ההודאה, יש בזה נקודה הנוטית להכרח ולשלילת ההכרח, ע"כ יש בו שני מושגים, מושג החיוב מצד הנקודה הנוטית להכרח, ומושג החשש מצד הנקודה הנוטית לשלילת הכרח, וע"כ גם מאן שיסבור דיש מקום לחייבו שבועה, בכ"ז יודה דנשאר איזה מקום לחוש עד דלא רחוק שיתוקן תקנה להסיר השבועה מפני החשש הזה, ולפי"ז מובן דבתביעה שנחסר בה גדרי ההתקשרות של התובע והנתבע, בתביעה כזאת אם מודה במקצת יש בההודאה שני המושגים, מושג התמלאות סבת חיוב שבועה, וגם מושג החשש מהעדר ההודאה, אחרי דגם תביעה כזאת נקראת תביעה עפ"י בירור אמצעי, וא"כ ההודאה הוית הודאה אמצעית המסבבת חיוב שבועה. ומסרת הכרח הודאה כנ"ל: ומעתה לפי דברינו אלה מובן דיש מקום להך דינא דמתני' של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דהאיך שנוקים אופן התביעה לא תגיע מעולם תביעה זאת לכלל תביעה שיש בה התקשרות, כי הלא במציאה אינו מצוייר שהוא נתן לו, וע"כ י"ל דמשו"ה נקט המוצא כו' יען דפה התביעה בהכרח עפ"י בירור אמצעי, וא"כ ההודאה הוית הודאה אמצעית ויש בה שני המושגים האלה, מושג התמלאות סבת החיוב, ומושג החשש מהעדר הודאה, וממילא אפשר להתאמת שיחולו שניהם, דמצר מושג החיוב חל עליו מדאו' השבועה, ומצד מושג החשש מהעדר הודאה נתקנה התקנה של הסרת השבועה, ומה שנקט הך דינא דווקא בהמוצא מציאה, משום זה דאחרי דרצה לומר דבמקום דחלים שני המושגים מושג החיוב ומושג החשש, עשו תקנה מצד מושג החשש, ע"כ נקט משו"ז מציאה, דבמציאה בהכרח אשר התביעה, היא עפ"י בירור אמצעי שאין בתביעה זו ענין התקשרות עצמי, דאיך שנצייר אופן התביעה וסבת התעוררות התביעה לא תגיע מעולם לכלל תביעה שיש בה ענין התקשרות עצמי, דאם הוא תובע עפ"י ע"א או שראה כיס אחד ותובע השני מצד הקשר או מצד איזה בירור, אחר שנתעורר לתבוע הוו תמיד ההודאות על תביעות כאלה לא יותר מהודאות אמצעיות שחלים בה שני המושגים, דהלא בהכרח לצייר שהתביעה היא על מציאה, אחרי דתני המוצא מציאה, ואין מאמר יוצא מידי פשוטו, ובזה אין לצייר התביעה רק באופן דליכא התקשרות עצמיי, דאם נצייר דאיירי באופן דהוא אבד ומיד הלך א' והגבי' ובעל האבידה ראה כ"ז וע"כ תובע, הלא באופן כזה לא יחול הלשון המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דענין כזה לא שייך כלל, להקרא בשם המוצא מציאה דהוי ממש כמו שנטל ממנו ואיזה תקנה שייך בזה, ואחרי דאופן כזה שראה בעצמו אינו מצוייר בזה, ממילא כל האופנים שנצייר הוית ההודאה בערך הודאה אמצעית, ור' יצחק שנקט הדין של שני כיסין קשורין כו', רצה להשמיע דהתביעה מצד הקשר הוית תביעה מעלייתא משום דברור אשר כיסין לא מנתחי מהדדי, וגם רצה להראות ההבדל בין כיסין לשוורים, וע"ז הקשו ור"י ל"ל המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דנהי נמי דיש בזה מושג התמלאות סבת חיוב שבועה, וע"כ חל בזה מדאו' שבועה, אבל הלא במתני' אמרו דמשום מושג החשש עשו תקנה שלא ישבע, ועז"א הוא דאמר כראב"י, דראב"י סובר דהחיוב מכריע את החשש ולא עשו בזה שום תקנה, דשם ג"כ הוי יסוד המחלוקת משום דההודאה הוית הודאה אמצעית, דאחרי שהוא תובע רק בידיעה ולא בראי' ליכא בזה התקשרות עצמי, וע"כ פליגי בהודאה כזאת, ויש בזה שלש מחלוקת, דחכמים דראב"י סוברים דבכה"ג נחשבה ההודאה כמו הודאה רצוניית, דהודאה רצוניית אינה מסבבת שום שבועה (למוד עב), וכל עוד שלא נגמרו כל גדרי ההעזה הדרושים להכרח ההודאה אינה נקראת ההודאה בשם הכרח הודאה (באור ללמוד עב), וממילא הוית לדינא כמו הודאה רצוניית, וראב"י סובר דכיון דיש בה נטי' להכרח יש לחשבה כהודאה מוכרחיית, ואין לתת מקום להחשש למונעו מלשבע, וחכמים דמתני' עושים בזה כמו הכרעה דהם נותנים מקום לשניהם, דמודים דכפי דינא דאו' מספקת הודאה כזו לסבב החיוב, ובכ"ז סוברים דמשום החשש מהעדר ההודאה עשו תקנה, ולפי"ז גם לפי דברינו אלה נימא דהא דהתנא נקט מציאה לא משום דהתקנה היתה מצד מציאה רק מצד אופני התביעה, אלא דבמציאה נקל יותר לצייר אופני התביעה באופן זה, וגם כמעט דאופני התביעה מוכרחים לבא עפ"י בירור אמצעי, וגם משו"ז נקט לשון מציאה, דאחרי דהתקנה היא משום החשש של העדר הודאה, א"כ הביטה התקנה על הנטי' של שלילת ההכרח, ובמבט זה נקרא הודאה זו כמו משיב אבידה, ולגבי התובע כמו שמצא מציאה, דמציאה הוא גם שם הכללי על כל שכר וריוח הבא לאדם שלא חשב ע"ז, ואחרי דהנתבע אינו מוכרח להודות, ע"כ נחשב בההודאה כמו שהשיב אבידה, ולהתובע נחשבת ההודאה כמו מציאה וכמו שכתבנו בזה באופן א':

תוכן העניינים

אורים גדולים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה