אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס
פרק טז
ישלים הבאור בסוגיא דב"מ. א) אחרי שהשלמנו דברינו בבאור הסוגיא דכריתות, עתה יש בידינו לבאר בע"ה את השקלא וטריא דילן בב"מ, הנה כפי שבארנו את שני הטעמים של החכמים דפוטרים [באחד שעדים מעידים עליו שהוא חייב חטאת והוא מכחישם], יש להוכיח מהם חוזק ואלמות של הודאת פיו לעומת העדאת עדים, דכפי שבארנו יש להוכיח מהטעם דאדם נאמן על עצמו כו', דבמקום דאין הכרח לבכר את הבירורים הכוללים ולתת להם משפט ההכרעה על הבירורים הפרטים, אז יש תורת הקדימה לבירורים הפרטים מצד כי הם בעצם חזקים יותר, כי הם בירורים טבעיים וחושיים וכמו שמבואר בדברינו לעיל, וא"כ אנו רואים דהודאת פיו חזקה יותר ורק במקום שיש הכרח מצד חוקי משפטי הכוללים אז מתבטלת, אבל במקום שאין הכרח אז פועלת הרבה יותר, וגם אם נימא דהטעם דחכמים הוא משום מגו דאי בעי אמר מזיד כו', ג"כ יש להוכיח חוזק של הודאת פיו, דהא כל הטעם של מגו כפי שבארנו גדרו הוא, מצד דדבר דתלוי במחשבת הבעלים אינם יכולים העדים לדעת, וסגור גם בזה ידיעת חוזק פעולת ידיעת הבעלים נגד העדאת עדים, והנה במודה במקצת יש שתי פעולות פעולת החיוב ופעולת השלילה (באור ללמוד כ"ט), ובמקום דמתאמתת המקצת ע"י עדים יש להסתפק אם בהתאמתות הזאת יש שתי הפעולות או כי אין בה גם אחת משתי הפעולות, כי על כל אחת ואחת יש ספק, הן על פעולת השלילה והן על פעולת החיוב, הספק שיש להסתפק בפעולת השלילה הוא מצד הבדל דק שיש ביניהן [בין ההודאה להעדאת עדים], וההבדל יש לו מקום רק אם נשקיף על החיוב השקפת חיוב מעמסיי ונייחסו מעין יחס הקנס, ועל ההבדל הזה שקלו וטרו מתחלה וכמו שבארתי לעיל, ואולם ההבדל בפעולת החיוב [היינו ההבדל שיש להבדיל בין מודה בעצמו במקצת למתחייב במקצת ע"י העדאת עדים], הוא הבדל חזק שיש לו מקום גם אם לא נשקיף ע"ז השקפת יחס הקנס, דההבדל הוא מצד דההתאמתות של הודאת פיו הוית התאמתות טבעי וחושי והיא חזקה יותר באיכות, והתאמתות של העדאת עדים הוי התאמתות מוסריי (באור לחקירה ב):
והנה בספרי כללי דחז"ל וד"ל כתבתי, דכלל גדול יש דבעת שחז"ל רצו להזכיר חומרות וקולות ראו להזכיר חומרות וקולות מוסריות, מלהזכיר חומרות וקולות טבעיות, גם במקום אשר החומרות והקולות המוסריות מקורן הוא מצד החומרות והקולות הטבעיות. באור הדבר, בכ"מ שרצו ללמוד איזה דבר חומרא או קולא מנושא אחד לנושא השני ע"י מה מצינו או ע"י ק"ו והזכירו החומרות והקולות של כל נושא, או בעת שרצו לדחות המ"מ או הק"ו מצד איזה חומרא או קולא, השתדלו למצוא חומרות וקולות מוסריות, כש"ד הן בבנייני הלמודים והן בסתירות הלמודים, השתמשו בשינויים מוסריים, כי כל יסודי בנייני הלמודים ויסודי סתירות הלמודים עפ"י רוב הם מצד שינויי האיכיות שיש בין נושא המלמד ובין נושא הלמד, כי כל ק"ו הוא שמתחיל לומר מה נושא זה שאין בו חומר הזה בכ"ז יש בו חומר זה, א"כ כ"ש שיש להעמיס החומר הזה בנושא השני, וכן דחיות הק"ו הם ג"כ מזה הגדר שמראים איזה חומרא או קולא שיש בנושא המלמד מה שאינה בנושא הלמד אשר עי"ז נדחה הק"ו, כי אחרי שיש בהם שינוי כזה ממילא אין ללמדם זה מזה. במקומות כאלה שהוכרחו להשתמש בשינוייהם בחומרות וקולות ראו להזכיר שינויים מוסריים, היינו מה שיש בהם שינויים בדיניהם ולא בשינוייהם הטבעיות, אם כי יש בכמה מקומות אשר השינויים בדיניהם הם מצד שינוייהם הטבעיות, בכ"ז הזכירו המוסריות, והכלל הזה הוא כלל יקר ונכבד, והראיתי שם דיש בו כמה גדרים דלא בכל פעם השתמשו בהכלל הזה, דיש כ"פ שבחרו להזכיר השינויים הטבעיים של הנושאים בבנייני הלמודים או בסתירת הלמודים, ויש בזה הכלל כמה גדרים ותנאים, ומובן כי אין בידי להעתיקם פה, ורק אחד מהתנאים הוא דבעת שהי' מקום להסתפק אם השינויים הטבעיים פועלים גם בעולם המוסריי אם יכולים לפעול מה לדינא, אז השתדלו תמיד להראות שינויים מוסריים, ויש כ"פ אשר כוונו בזה להראות עוצם פעולתם של השינויים הטבעים בענייני הלכה, דאחרי דמצינו כבר שפועלים בענייני הלכה, א"כ ממילא יש להשתמש בהם גם לענין לימוד זה, והדברים ארוכים בזה. עוד כלל אחד כתבתי בספרי הנ"ל דמדרכי חז"ל הי' להתאים כל חלקי המאמר שיהיו ברוח אחד, וגם במקום אשר בפנימיותם ישתנו מעט, בכ"ז אם הי' בידם לבטא זאת בביטויים כאלה שיתאימו כפי חלקי המאמר ויראה כמו שהוא כולו נאמר ברוח אחד, אז השתדלו לבטא בביטויים כאלה המאחדים כל חלקי המאמר, וגם הכלל הזה הוא כלל יקר ונכבד וביחוד מועיל הרבה בהליכות דרכי המדרש והאגדה, ועי' בספרי חותם תכנית ח"ב בהערות לפ' ששי מס' יסוד תורה שבע"פ (אות ג' צד קנ"ח):
ב) אחרי הקדימי כל אלה יזרח לנו אור הבאור על השקלא וטריא הזאת, דהנה בכלל רוצים לדחות הלמוד הזה [של העדאת עדים מפיו], מצד שבאמת משתנים זמ"ז בעצם פעולת החיוב דההודאה הוא בירור טבעי וחושיי, וע"כ יש בידה לעורר חיוב שבועה על השאר, אבל העדאת עדים דהוי רק בירור מוסריי אין בכחה לעורר שבועה, והנה עצם השינוי הזה הוא שינוי טבעי ומדעי, דאין להכחיש זאת דבירור עדים הוי רק בירור מוסרי ובירור של הודאת פיו הוי בירור טבעי, ואמנם הם רצו להראות חומרא מוסריית היינו שאלמות הכח של הודאת פיו נראה גם בשערי ההלכות, וכמו שכתבתי לעיל, בשגם דהכא באמת יש לברר דההבדל הזה הוא הבדל שרישומו ניכר גם בשערי ההלכות, דבלא זה י"ל דהגם דמובדלים הם, בכ"ז כיון דהתורה האלימה כח של העדאת עדים ונענשים בכל העונשין חמורים על ידי העדאת ב' עדים, ע"כ אין להשתמש כלל עם ההבדל הזה בענייני הלכה ולומר דיש מקום שיגרע כח של עדים נגד הודאת פיו, דהא התאמתות של ב' עדים טבועה וחתומה בחותמו של הקב"ה וע"ז מביא ראי' דמצינו שהשתמשו בההבדל הזה, ובכ"מ גרעו כח של העדאת עדים, והי' יכול להביא מיד הא דהודאת פיו אינה בהכחשה ועדים ישנם בהכחשה, דמוכח מזה ההבדל בין הודאת פיו להעדאת עדים, וממילא יש גם לחלק העדאת עדים מהודאת פיו לענין חיוב שבועה על השאר, וההבדל הזה הוא ג"כ הבדל מוסריי, אלא שרצו לעשות הדיחוי בתמונה כזאת שנזכר בפירוש העילוי של המלמד נגד הלמד, וע"כ אמר מה לפיו שכן מחייבו קרבן וכאלו בדחי' בצורה כזאת יתאימו יותר חלקי המאמר זה לזה, ומה שהדיחוי בא בתמונה זאת אינו מפסיד עצם הכוונה, דסוף סוף המשפט הזה [אשר פיו מחייבו קרבן ועדים אינם מחייבים קרבן] אוצר בקרבו ענין חוזק ואלמות של הודאת פיו נגד העדאת עדים אשר זהו פנימיות הדיחוי, ואחרי כי הזכירו הדיחוי באופן זה שקלו וטרו בזה ואמרו ר' חייא כר"מ ס"ל דאחרי שהוא מחייב קרבן ממילא ליכא הדיחוי, ואם אמנם דלקושטא דמלתא יש מקום להדיחוי גם לר"מ דסוף סוף אין להכחיש אלמות של הודאת פיו נגד העדאת עדים וכנ"ל, אך אחרי שהם רצו להראות אלמות של הודאת פיו בחומרא מוסריית מזה שמחייבת קרבן, לפי"ז וודאי דלר"מ נדחה הראי' דלדידי' גם עדים מחייבים קרבן, וכן שקלו וטרו בזה עד דמסקו דיש להראות ראי' פשוטה וברורה אשר לא יכחישנה שום איש דתוכיח לכל איך שהודאת פיו חזקה יותר מהעדאת עדים, ועז"א אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה, דמזה דהודאת פיו אינה בהכחשה ובהזמה ועדים ישנם בהכחשה ובהזמה חזינן דהודאת פיו חזקה באיכות יותר מהעדאת עדים, ויש מקומות שהודאת פיו פועלת יותר מעדים, וא"כ וודאי די"ל דפעולת החיוב שההודאה במקצת פועלת על השאר, הוא רק דווקא הודאת פיו אשר ההתאמתות של הודאת פיו היא התאמתות ברורה המתאמתת בטבע ובחוש, אבל התאמתות במקצת ע"י עדים י"ל דאינה פועלת על השאר ואינה גורמת חיוב שבועה:
ג) אלא אתיא מעד אחד ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון א"ד שמחייבין אותו שבועה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע אלא אמר ר"פ אתי מגלגול שבועה דע"א מה לגלגול שבועה דע"א שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה ע"א יוכיח שישנו בהכחשה ומחייבו שבועה מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע פיו יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ונשבע אף אני אביא עדים שע"י טענה וכפירה הן באין ונשבע, השקלא וטריא הזאת אשר גם היא תמוה ונפלאת מאד תתבאר בטוב בע"ה, כי הנה עתה כבר שבו לחקור בענין פעולת החיוב שההודאה פועלת אם יש לחלק בפעולה הזאת בין הודאת פיו להעדאת עדים וכמו שנתבאר, והנה החקירה בפעולת החיוב לענין העדאת עדים תליא ביחוד של נקודה זו של דקדוק הגבולים והמחיצות בענין סבה אמצעית המביאה לחיוב אמצעי (פתרון לחקירה ב'), דבאשר באמת יש הבדל בין הודאת פיו להעדאת עדים לענין לחייב שבועה [אשר היא חיוב אמצעי], ע"כ אם נימא דיש לדקדק מאד בגבולי הסבות שמביאות לחיוב שבועה, א"כ וודאי די"ל דעדים אינם מחייבים שבועה, אבל אם נימא דאין לדקדק בגבולי הסבות ויש להרחיב הגבולים י"ל דגם עדים מחייבים שבועה (שם), ויש להטעים יותר את הסברא הזאת, דהנה באמת הלא יש סברא לומר דעדים יחייבו שבועה דהא גם מעדים נתברר המקצת, וא"כ י"ל דיש לחייבו שבועה על השאר דכיון שמקצת נתברר, ממילא יש כמו קצת הכרעה על השאר והוי כמו בירור אמצעי, ורק אם באנו ללמוד החיוב שבועה הזה ממודה במקצת ולדקדק בההשתוות [מעדים להודאת פיו] בדיוק ובדקדוק גמור, אז יש מקום לחלק, וממילא אם נימא דיש להרחיב הגבולים וודאי די"ל דגם עדים מחייבים, ורק כיון דכל חיוב נובע רק מזה שכתוב בתורה ואלו לא הי' כתוב לא היינו מחייבים מעצמינו, א"כ וודאי דכל עוד שלא נמצא איזה גילוי מלתא על הרחבת הגבולים יש וודאי לצמצם החיוב, ואם רק יש מקום לחלק מן הודאה במקצת להעדאת עדים אין לחייב שבועה בהעדאת עדים ע"ד תפסת מרובה לא תפסת (שם), דהא מודה במקצת גופא אלו לא הי' כתוב מפורש שחייב שבועה לא היינו מחייבים, וא"כ יוצא מזה דאם נרצה לחייב שבועה גם בהעדאת עדים במקצת ולבלי להבדיל העדאת עדים מן מודה במקצת מצד ההבדל הגלוי והבולט לענין פעולת החיוב, אז יש לחפש גילוי מלתא דיש להרחיב הגבולים מהסבות המביאות לחיוב שבועה:
והנה בספרי בארתי דהוא כלל גדול דבכל מקום שמצינו התאחדות של נושאים שונים בדין אחד יש לחפש בכל מה שאפשר גם מושג ההתאחדות, היינו דיש לחפש שיתאחדו כולם במושג סבת הדין באופן שתהי' סבה אחת שתקשרם, והגם שיש בכל אחד ואחד מהנושאים עוד סבה מיוחדת שיש לומר דהסבה המיוחדת מסבבת וגורמת את הדין, מכ"מ אם יש גם סבה אחת שמאחדתם יש יותר לומר דהסבה ההיא היא מושג הדין, דהוא כלל גדול דיש לחפש תמיד סבה אחת ולא לתלות בריבוי הסבות, וכמו בקרן ושן ורגל דיש בכאו"א מושג פרטי שיש לומר דהמושג ההוא הוי סבת החיוב, בקרן יש מושג כוונתו להזיק ובשן הנאה להיזקו וברגל היזקו מצוי, ועל כל אלה יש מקים לומר שהם גורמים החיוב, ואולם לפי"ז תהיינה סבות רבות המסבבות החיוב ולא יתאחדו כל המחייבים במושג אחד, ואחרי שיש גם מושג אחד המאחדם וכוללם ביחד והוא המושג דממונך כו', ע"כ י"ל דרק המושג הזה הוי סבת החיוב, וזהו יסוד הלמוד של מה הצד, עיי"ה בספרי חותם תכנית (ח"א פ"ב אות א' צד ל"ז ובהערה ב'). והנה בהכלל הזה נכלל גם הכלל של התרחבות הגבולים, דעי"ז שמאחדים הנושאים תחת מושג אחד נתרחבו גבולות הדין ההוא, דכל יסודו של מה הצד הוא להרחיב גבולות הדין ולהכניס עוד איזה נושאים תחתיו וכמו שם לענין אבות נזיקין, דעי"ז שמעמידים את החיוב רק על מושג סבת ממונך וכו' ממילא מתרחבות גבולי החיוב, עיי"ה בספרי הנ"ל:
ד) ומעתה מובן דגם פה עי"ז שנמצא שיש נושאים שונים המסבבים חיוב שבועה ולא נמצא בהם פרט אחד שמאחדם שיהי' מקום לומר דהפרט ההוא גורם החיוב, תהי' מזה גופא הוכחה נאמנה שיש להרחיב גבולי הסבות ולבלי לדקדק בגבוליהם בצמצום ובדיוק [וממילא יתברר דגם כשהעידו עדים על מקצת יש לחייבו שבועה על השאר], ואם אמנם כי כבר כתבתי בספרי חותם תכנית בההערה הנ"ל דבמקום דאין לומר בשו"א דיש סבה אחת המקשרת את הנושאים אז בטל הלמוד של מה הצד, דאז יש שוב לומר דגם הסבה הפרטית שיש בכל אחד ואחד גורמת ומסבבת המשפט, עיי"ה שם דעפי"ז בארתי כל המקומות שמצינו דדחו הלמוד של מה הצד בדיחוי כזה מה להצד שכן וכו' יש בהן צד חמור, אשר אינו מובן כלל דהלא בדיחוי כזה יש לבטל כל הלמודים של מה הצד, דאין שום מה הצד שלא יתבטל מפני דיחוי כזה, וע"כ כתבתי דדיחוי הזה בא רק במקום דבעיקר המשפט אין לאחדם בשו"א במושג אחד ואין להכניסם תחת סבה אחת עייש"ה, ולפי"ז לכאו' גם פה לא יצלח ולא יועיל הלמוד של מה הצד אחרי דסוף סוף לא יתאחדו במושג אחד ואינן מגדר אחד, וכל מה שנעמול וניגע להכניס שבועת ע"א עם שבועת מודה במקצת תחת סבה אחת לא יעלה בידינו בשו"א לאחדם, אחרי דהכא הסבה היא העד והכא הוי הסבה ההתאמתות במקצת, אמנם באמת י"ל דגם בזה יש למצא מושג אחד וסבה אחת, דענין הרחבת הגבולים הוא הוא מושג האחדות והיא היא סבת ההתקשרות, דעי"ז גופא יתאחדו במושג אחד ויתקשרו בסבה אחת.
באור הדבר, אם רק נוכיח דאין לזה גבולים מצומצמים ומדויקים, א"כ ממילא י"ל דשניהם נכנסים תחת מושג אחד והוא מושג של השערה חזקה, כי משניהם יש השערה חזקה להטות האמת לכף התובע ויתאחדו למצער תחת מושג כללי אחד, כי אם אמנם אשר מושג ההשערה החזקה הוא איננו מושג פרטי דהוא רק מושג כללי, בכ"ז מתאחדים עי"ז דבזה גופא דנרחיב מצרי סבות המחייבות שבועה ממילא יכנסו כל החיובים תחת מושג אחד והוא מושג ההשערה החזקה, דהא בזה משתווים ע"א ומודה במקצת דמשניהם יש לשער אמיתת דברי התובע, וממילא יש להכניס גם העדאת עדים במקצת תחת מושג זה דהא גם מהעדאת עדים יש לשער אמיתת דברי התובע ורק שיש לחלק מן הודאת פיו להעדאת עדים, אבל בזה שנכניס גם הודאת פיו תחת גדר ושם של השערה חזקה לא יהי' שוב מקום לחלק, והבן היטב כי הדברים אמיתים בע"ה:
ה) עתה יופיע אור בהיר גם על השקלא וטריא הזאת, דבאמת כוונו גם מתחלה ע"ז להראות דממה הצד של ע"א והודאה במקצת יש להוכיח הרחבת גבולי הסבות המחייבות שבועה, והנה הליכות של הלמוד ממה הצד הוא שבתחלה מנסים להוכיח הדין מנושא אחד, וכשמראים הדחי' שיש ע"ז מביאים את הנושא השני, ואחרי שמגלים כי גם שם יש סבה מיוחדת משלימים הלמוד של מה הצד להוכיח, כי אחרי אם נביט על המושגים המיוחדים יהי' בזה ריבוי הסבות ע"כ יש להעמיד סבת המשפט על המושג המאחדם למען שתתראה סבה אחת המאחדתם, ועל דרך זה הלכו גם פה, דמתחילה הביאו הלמוד של ע"א בעצמו והראו דיש בזה עוד ק"ו ומה ע"א שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון א"ד שמחייבין אותו שבועה, דהא ע"א אינו מחייב ממון ובכ"ז מחייב שבועה, ובאמת יש מקום להוכיח הלמוד הזה גם מע"א גופא, דהרחבת הגבולים הוא אות על חולשת הסבה, דאחרי שמתרחבים גבולי הסבות מובן דאין בזה סבה חזקה ועצומה כמו שמובן מאליו, וא"כ מזה דניכר חולשת הבירור של ע"א במה שאינו מחייב ממון ובכ"ז מחייב שבועה, יש להוכיח מזה דלא בעינן סבה חזקה, ואח"ז הראו דמע"א לחוד יש עוד מקום לדחות, די"ל מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע, פי' די"ל דבע"א גורם המושג הפרטי החיוב, מצד דהוא בא לאמת דברי התובע, ובאשר כפי תכונת הדיחוי הזה כפי שנאמר פה יש מקום להחליש את הדיחוי הזה מע"א גופא, דיש להראות דגם בשבועת ע"א גופא מצינו שנשבע גם לא על מה שכפר, ע"כ מביא ר"פ ע"ז מגלגול שבועה, דכפי ההשקפה השטחיית יש לו להוכיח מגלגול שבועה ג"כ הרחבת גבולי הסבות, ועז"א דיש לדחות זאת די"ל מה לגלגול שבועה דע"א שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי, דמודעת דיש כ"פ דסבה שאינה מספקת בעצמה לסבב חיוב תשלומין מסבבת חיוב תשלומין בתורת סבה דסבה (למוד י"ב), דע"א שאינו מחייב תשלומין בכ"ז מצינו שלפעמים יש חיוב תשלומין מהעדאתו, ועי"ז אינו מתאלם כחו, כי באמת הוא סיבב רק חיוב שבועה והחיוב שבועה סיבבה את החיוב תשלומין (באור ללמוד הנ"ל), וא"כ י"ל כ"כ בחיוב שבועה דגלגול דהוא ג"כ ענין סבה דסבה והוא דין פרטי דכל חיוב שבועה יש בכחו לסבב עוד חיוב שבועה, וע"ז מסקו דילפינן ממה הצד די"ל פיו יוכיח, ואם נאבה לדחות מצד שיש להקשות מה לפיו שכן אינו בהכחשה נימא ע"א יוכיח שישנו בהכחשה ומחייבו שבועה, ואם נרצה לדחות גם זה הלמוד משום די"ל מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע, הלא י"ל פיו יוכיח, וא"כ ממילא וחזר הדין לר"ז כר"ז ולר"ז כר"ז, דאם נאבה להעמיד החיוב של כל נושא על כל מושגו המיוחד ומתעצם בו נצטרך לומר דיש מושגים שונים וסבות רבות, וזהו נגד דרכי הלמודים המקובלים מסיני, [כאשר בארתי בספרי קנח המדות דהרבה מן המדות המקובלות מסיני יסודם הוא ענין התאחדות הנושאים ואכ"מ], וע"כ ברור דיש להעמידן על מושג הכוללם והמאחדם ועל הצד שמשוום ביחד, דהלא הצד השוה שבהן, אם נאבה לחפש הצד השיווי שיש ביניהם עד שנאמר דיש בהם סבה אחת המסבבת את החיוב שבועה, הוא רק אם נאמר כי מזה שע"י טענה וכפירה הן באין, שיש בזה טענה והוא כופרו ויש איזה השערה המאמתת התביעה וע"כ ונשבע, מצד זה אמרה התורה להטיל עליו שבועה, וכיון שבאנו לזה דאין בזה גבולים מצומצמים ומדוייקים כ"כ, א"כ וודאי אשר בצדק יש לומר אשר אף אני אביא עדים שע"י טענה וכפירה חן באין ונשבע, דסוף סוף גם בעדים יש השערה חזקה וכנ"ל, וקם דינא דגם עדים מחייבים שבועה דיש ללמוד עדים מן מה הצד:
ו) והנה מפשטות דברי הגמ' יש מקום לספק אם גם לסוף יש לצרף להמה הצד גם גלגול שבועה או דהלמוד של מה הצד הוא רק מע"א וממודה במקצת, ומצינו שיש באמת בזה מחלוקת הראשונים ז"ל, דמפשטות דברי רש"י משמע דלסוף לא ילפינן מגלגול שבועה, וכן הבין הריטב"א בשיטת רש"י עיי"ש בחידושיו בד"ה יוכיח, וגם הר"ן בחידושיו לב"מ הבין כן בשיטת רש"י, עיי"ש בד"ה מה לפיו וכן הוא בש"מ שם, ואולם הם דוחים דברי רש"י ומפרשים דגם לסוף נבנה הלמוד של מה הצד גם מגלגול שבועה, ואמנם כפי מה שכתבתי יש להראות פנים מסבירות לכל שיטה ושיטה, ולברר דאין תוצאות לדינא מזה, [לא כמו שחשבו רבים דיש נ"מ לדינא מזה], דזה וודאי דהלמוד של מה הצד יהי' גם מע"א וממודה במקצת לבד גם בלא הצטרפות מגלגול שבועה, ואולם ג"ז אמת ואין לכחד דאם נצרף עוד גלגול לזה יתחזק הלמוד של מה הצד ותתאלם ההוכחה של הרחבת גבולים, והגם שהקשו על הלמוד דגלגול שבועה משום שכן שבועה גוררת שבועה, אמנם הקושיא הזאת עומדת רק להחליש הלמוד מגלגול שבועה שלא יפעול בתור פועל יחידי והוא שלא נוכל ללמוד מן גלגול שבועה לחוד, אבל בכ"ז וודאי דיצלח להיות בתור עוזר להלמוד, דמי לא יראה אשר גם מגלגול שבועה יש לאמת הענין של הרחבת גבולים, דגם אם נימא דיסוד של גלגול שבועה הוא משום שכן שבועה גוררת שבועה, מכ"מ מזה גופא מוכח התרחבות הגבול, דמזה שהשבועה מספקת להיות סבת החיוב שבועה יש להוכיח הרחבת גבולי סבות חיובי שבועה, ובכ"ז יש לדעת דאחרי דגלגול שבועה בהלמוד של המה הצד הזה הוי רק עוזר ולא פועל, ע"כ במקום אשר לא יצלח להיות עוזר בהלמוד, היינו במקום כזה אשר אם באנו ללמוד רק מגלגול שבועה יתבטל החיוב, שם לא נביט על גלגול שבועה, אחרי דיסוד הלמוד מתקיים גם בלעדי הצירוף של גלגול שבועה, כי ע"א ומודה במקצת דים ללמד על העדאת עדים וכנ"ל:
בדברינו אלה הקצרים יתיישבו כמה דברים, דמה שהקשו על שיטת רש"י דהיכא עבדינן צד השוה מפיו וע"א שאינם ממין אחד, דע"א נשבע על מח שמעיד ופיו על מה שכפר, [(לשון הר"ן בחידושיו) ועי' גם בריטב"א ובש"מ], ואמנם כפי שבארנו אין בזה שום קושיא דנהפוך הדבר, דזה הוי יסוד הלמוד של המה הצד וכמשכ"ל, וכן מה שהוכיח מזה דבהעדאת ע"א אין נשבעים בטענת שמא כמו בטענת פיו ג"ז אינו מוכרח, דהגם דאמרינן ע"י טענה וכפירה וכו', הכוונה דיש טענה וכפירה כזאת שיכולים להטות ההשערה לאמת את דברי התובע, והסברא מתהפכת, דבאמת אם נימא דע"א מחייב שבועה גם בטענת ספק יתיישב עוד יותר הלמוד של מה הצד, דהלא מתאלם יותר הבירור על הרחבת גבולי סבת השבועה, כי הלא כל כך מתרחב הגבול עד כי גם אם תובע מספק ויש לו ע"א בכ"ז חייב שבועה, והגם דהם מביאים ראי' מסוגיית הגמ' הזאת דבטענת ספק אין העד מחייב שבועה, מצד הלשון דטענה וכפירה, אמנם באמת בדברי רש"י אינו מוכרח זאת בשגם להני דסוברים דילפינן מג"ש ע"כ דהוא לאו דווקא, [והרוצה לעמוד על מה שכתבנו יעיין שם בב"מ בדברי הראשונים ובר"ן בשבועות בפ' כל הנשבעים ובטור חו"מ (סי' ע"ה סכ"ג), ובדברי האחרונים שם], וכן מודעת דיש חקירה גדולה אם בהודאה במקצת בעדים אמרי' מחוייב שבועה שאינו יכול לשבע משלם, היינו אם הנתבע טוען על השאר אינו יודע, דיש שרצו לומר כיון דהך דינא דעדים מחייבים שבועה נלמד מן גלגול שבועה ושם לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ ע"כ לא אמרינן גם בעדים כן, עיי"ה בתשו' בשמים ראש (סי' י"ז), והנה לבד מה שיש לפלפל בדבריו משום דבעיקר הדבר דבג"ש לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ אין זה דבר ברור, דרבו הסוברים דגם בג"ש אמרינן מחויי"ש שאיל"מ [וכמו שהרגיש שם בתשו' הנ"ל בסוף דבריו דיש שחולקים ע"ז עייש"ה], לבד זה כפי שבארתי אין מקום לזאת החקירה, דהלא ג"ש בא רק בתור עוזר ובמקום שאין ללמוד מג"ש מספיק הלמוד ממודה במקצת וע"א, ושם וודאי דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ: ז) ולהשלמת ביאורי בסוגיא זאת נבאר עוד בקוצר מה שנסו אח"כ לדחות הלמוד מצד שהוחזק כפרן וגם משום הזמה עיי"ש, והנה מה שאמרו מזה דהוחזק כפרן הוא רק לרווחא דמילתא כי רצו לברר דכה"ג לא מקרי גזלן, וכמו שהביאו ממימרא דרב אידי בר אבין והציגו זאת בדרך דיחוי ולהראות אח"כ כי אין בזה שום דיחוי, והדיחוי מהזמה שאמרו מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה, יתפרש בטוב ויש בו כונה נפלאה. ענין הזמה הוא מופת על חלישות כח של העדאת עדים, כי כל דבר שעלול להתבטל ע"י כח מנגד הוא אות כי שמכיל בקרבו חלישות ורפיון, וא"כ כיון שע"י הזמה מתבטלת ההעדאה מוכח דיש בהעדאת עדים חלישות שמקבלת ביטול, והנה הכח המחליש הוא ההזמה ועדי ההזמה הם פועלי החלישות, והוא כלל גדול דכל מה שכח המחליש חזק יותר ופעולת החלישות היא פעולה חזקה מאד, מתאמת מזה ערך גודל החלישות של הנחלש עד כי יש בכח מנגדו להחלישו במדה גדושה כזאת, וכיון דההזמה אוצרת בקרבה כח המחליש את העדאת העדים מובן, דכל מה שכח ההזמה יגדל יותר יתברר יותר רפיון כח של המוזמים, והעונש של המוזמים הוא ע"י כח המזימים ומתגלה מזה רפיון וחלישות של כח המוזמים, וממילא יש לראות מזה רפיון של העדים המעידים, אחרי כי יש בכח המזימים לבטלם ולהחלישם באופן כזה שיענשו עוד, ולזה רצו לדחות הלמוד של מה הצד, דהלא יש להראות דיש ענין אחד המאחד את כל נושאי המלמדים מה שאינו בנושא הלמד כי בהמלמדים [ע"א והודאת פיו או גם גלגול שבועה] לא מצינו חלישות כזאת, כי לא מצינו שעלולים להתבטל בביטול חזק כזה עד שיענשו עוד, ובעדים יש ביטול גדול ועצום כזה, א"כ יש לראות מזה חלישות של עדים נגדם, ועז"א הא ל"ק ר"ח תורת הזמה לא פריך, וגם בזה כיוונו כוונה נשגבה, דהנה בכל דבר משפט מדעי יש השקפה כללית ושטחיית וגם השקפה פרטית וחלקית (פתרון לחקירה ג), ולפעמים יש שתוצאות ההשקפות שונות דינא ויש להשקיף איזה השקפה תכריע (שם), והכא גם בענייננו יש שתי השקפות האלה, והוא דעפ"י ההשקפה הכללית והשטחיית יש לחשוב את העונש שיש בעדים בהזמה ואינו בע"א, יש לחשבו לחלישות ורפיון, וממילא יש לדחות הלמוד, אולם אם נעיין על ענין הזה בהשקפה פרטית וחלקית, אשר מטרת ההשקפה הזאת היא לחדור בעומק כל ענין וענין ולבלי לסמוך על ההשקפה הכללית והשטחיית, העיון בזה עפ"י ההשקפה הזאת, יאמץ ויחזק את רפיון העונש, כי ההשקפה הזאת תראה לנו כי ענין העונש שיש בעדים בהזמה, לא לבד שאינו נחשב לחלישות ורפיון אלא שיש לחשבו עוד לחוזק ואלמות לאמיתת העדים, דאחרי שיודעים שיש אופן שיענשו, א"כ מתפחדים לשקר, ויש עי"ז לחזק עדותם יותר [ועי' ספרי עב"י ס"א שכתבתי די"ל דזהו הטעם דבעינן אשאי"ל בעדים בכדי לחזק יוסר אמתת העדים] דזה וודאי דאם גם הביטול מהזמה הי' רק בעדים ולא בע"א, היינו דהיינו אומרים דהעדאת ע"א אינה מתבטלת כלל [למלתי'] מהזמה, אז הי' אפשר לחשוב הביטול לחלישות אחרי דהעדאת עדים [למלתייהו] מתבטלת בהזמה והעדאת ע"א [למלתי' למה שמועיל בעדותו] אינה מתבטלת מהזמה, אבל באמת הלא גם העדאת ע"א מתבטלת ע"י הזמה, ורק שבע"א אין עונש מהזמה ובעדים יש עונש, וזה אין לחשוב לחלישות ולא הוי פרכא, והגם דעפ"י השקפה השטחיית יש מקום לחשוב את עונש הזמה לפרכא, אבל לקושטא עפ"י ההשקפה הפנימית והחלקית אחרי הביקור והעיון בחלקי הענין אין לחשוב זאת לשום פרכא, ור"ח לא רצה לתפוס פרכא קלה ונעמה כזה לשום פרכא, וע"כ למד שפיר דינו, ומי שיעיין היטב בדברי רש"י בד"ה תורת הזמה, יראה שיש לכוין כ"ז גם בדברי רש"י, ועיי"ה בש"מ בד"ה מה להצד שם בדבריו שכתב, רש"י ז"ל מפרש דר"ח לא חשיב תורת הזמה פרכא כי כיון דהעד יש בו דין הזמה לבטל עדותו אע"פ שאינו משלם קנס אין זה אצלו יפוי כח כו', עיי"ש כל דבריו והוא מעין שכתבתי, ורק כפי שבארתי מתבררים הדברים ביותר בירור ומתקבלים מאד על הלב: