אור ברסלב

אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס

פרק טו

פרק יד

יבאר הסוגיא דכריתות עפ"י יסודות נאמנים וחזקים:

א) הנה שם בכריתות לענין המחלוקת דר"מ וחכמים אם עדים מחייבין קרבן איתא שם בגמ' (דף י"ב ע"א) איבעי להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא משום דאמרינן מנו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור ושקלו וטרו בזה הרבה בהנ"מ, גם חתרו למצא פשיטותא לספיקייהו, ואולם אנן בדידן ראינו לבאר עצם ספיקת הגמ', דבאמת שני הטעמים האלה צריכים תלמוד דכפי שטחיותם אינם מובנים כלל, דהטעם דאדם נאמן על עצמו אינו מובן, דמאיזה גדר בא הענין הזה להאמין לו על נפשו להפטר מן חיוב קרבן שעדים מחייבים אותו, ובהשקפה ראשונה נראה דגדרו של הטעם הוא כן, דכל חיוב קרבן הוא לטובת ותועלת המביא כי ע"י הקרבן ינצל מעונש החטא ומשתמר על ידו מן היסורין, באופן כי יש החלטה פשוטה והנחה וודאית כי דברי הבעלים להפטר מן הקרבן נערכים בערך הודאה שבא לגול על עצמו חוב ואשם, וע"כ כמו בכ"מ הודאת הבעלים בדבר שמתחייב ע"י ההודאה מועלת ההודאה שלו, כמ"כ דבריו שידבר להפטר מן הקרבן הוי כהודאה, יען כי הקרבת הקרבן הוא להצלחת ואושר הבעלים, ויש להחליט כי לוא הי' חייב קרבן לא הי' פוטר את עצמו, ועוד הי' מזדרז להביא קרבן להגן עליו מן היסורין העתידים לבא עליו לרגלי החטא והעון, וע"כ בעת שהוא בעצמו אומר כי אינו חייב קרבן נחשבת האמירה הזאת כהודאה בדבר שהוא לחובתו, דהוא כלל גדול דבכל דבר שהוא לרעת וחובת המודה מועלת ההודאה, ואשר משו"ז מועלת ההודאה בממון להתחייב על ידה גם במקום שעדים מכחישים אותו, יען כי ההודאה באה לחובתו, ולפירוש זה מטין גם דברי רש"י בבאורו שכתב ע"ז וז"ל אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאתויי חטאת להתכפר נגד קונו, ואולם אחרי העיון יש לראות דהפירוש הזה דחוק מאד, דסברא כזאת רחוקה מאד מן האמת, ויהי' מקום להתפלא איך עלה כלל על דעתם לייחס לחכמים סברא זרה ותמוה כזאת, דלפי"ז יש לומר דהבאת הקרבן מתייחס לזכות ופטור, והעדר ההבאה לחוב וחיוב, ואולם כל אחד יש להבין עד כמה שזרים ומופלאים דברים כאלה, דגם אם נניח דהבאת הקרבן הוא לתועלת המביא, בכ"ז אין לומר דההודאה מלהפטר בהבאת הקרבן נקראת הודאה של חיוב וחוב, דסוף סוף הלא הוא מחוייב להביא וברור דיש בזה צד חיוב, ובאיזה אופן יש לדמותה [הודאה מלהפטר מקרבן] להודאה מחיוב ממון, דשם מתחייב בזה לשלם והכא מתפטר מלהביא קרבן, והגם דעי"ז [שיתפטר מקרבן] שורה עליו חטא ועון [אם באמת יש עליו חיוב קרבן], בכ"ז לא מקרי זאת חיוב, והלא גם בכל חיוב ממון אם רוצה להפטר מחוב ממון [שבאמת הוא חייב] יש עליו עון גזל, ורק עי"ז שמשלם מסיר ממנו העון הזה, ובכ"ז החיוב מתחשב לחוב לפני המתחייב והפטור לזכות המתפטר, ואיך נימא בכאן סברא הפוכה וזרה כזאת, וגם גדר דחיוב הוא מה שאחד מתחייב לסבול איזה סבלות כמו הפסד ממון, טורח צער הגוף, או אבוד הנפש (באור ללמוד מ"ה), וא"כ נכלל בזה גם חיוב קרבן שהוא מתחייב להביא קרבן (שם), ועוד דאם נימא דכיוונו לזה, הי' להם להשתמש בהלשון שרגילים להביא על כוונות כאלה, והוא הלשון הנודע הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וידוע דהוא כלל גדול אשר השתדלו תמיד לבטא בלשון אחד, ולפעמים השתמשו בלשון אחד גם על כוונות שונות אם רק הלשון סובל גם הכוונה הזאת, ורק לבלי לחדש ביטויים חדשים (שורש ג), וא"כ במקום שהכוונה אחת היא וודאי דהי' להם לומר את הלשון הרגיל בפיהם ע"ז, ואשר הם למודים לבטא בביטוי הזה על ההוראה הזאת:

ב) סוף דבר דכפי שהבינו כוונת הטעם הזה, הוא נשגב ונפלא מאד, וכמו שיש להתפלא על הטעם הזה, כן לא תקטן הפליאה גם על הטעם השני שחושבים לייחס לדברי חכמים הטעם משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור, והטעם הזה נשגב ג"כ מעל לגבולות הבינה הישרה ונפלא מאד, דהלא זה הוי מגו במקום עדים, וכבר התעצמו בזה בתו' שם בד"ה או דלמא, ותירוצם דהכא איירי דמתרץ דיבורי' גם זה דחוק מאד, דא"כ הי' להם לומר דהנ"מ הוא היכא שאמר בעת מעשה לא אכלתי כלל לא שוגג ולא מזיד וכמו שהעירו ע"ז בתו' גופא בד"ה נמי, ואם כי הם כתבו זאת בניחותא דבאמת הוי מצי לומר הנ"מ הזאת, אבל מי לא יראה תמיהת הדברים, דלמה להם מב לחפש נ"מ רחוקות בעת שלפניהם ולעיניהם הי' נ"מ פשוטה וקלה:

ולבר מן דין כל הענין הזה תמוה מאד, רבים חשבו דהסברא דאדם נאמן על עצמו היא מתייחסת עם הדין דחטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף פ"ז ע"א) בד"ה אמרו לו, עיי"ש שכתב וז"ל וטעמא דמלתא משום דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. אותן וכיון דמלתא דנפשי' הוא ולכפרה דידי' קא אתי אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר, וצע"ג הא מפשטות דברי הגמ' דערכין (דף כ"א) משמע דהטעם דאין ממשכנין, הוא משום דאמרינן כיון דהוא משום כפרה ע"כ לא יפשע ויביא מעצמו (באור ללמוד נ"ז), ושם בתו' ד"ה א"ב, הקשו האיך מחייב ר"מ כיון דהוא מכחיש וא"כ לא יביא בעצמו ועל חטאת אין ממשכנין, ותירצו כיון דניחא לי' בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותן עיי"ש, וכוונת דבריהם דהא דאין ממשכנין הוא משום דלא כייפינן לי' אם אינו רוצה להביא, וע"כ הוא רק כשיודע שהוא חייב ובכ"ז אינו מביא א"כ חזינן דלא ניחא לי', אבל כשהוא סובר שאינו חייב ממשכנין, וכן ביאר הרמב"ן בחידושיו ליבמות ריש פ' האשה רבה וגם על דבריהם קשה כנ"ל. עוד קשה קושיא עצומה, הא התו' בר"ה (דף ו' ע"א) ד"ה יקריב, כתבו דהא דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן הוא רק כשלא עבר עוד בבל תאחר אבל כשעובר בבל תאחר ממשכנין, א"כ יקשה איך שייך לומר אדם נאמן על עצמו הא אחר ג' רגלים ממשכנין וכופין, וכמ"כ יקשה על קושיית התו' דכריתות הנ"ל, דאיך מחוייב לר"מ כיון דאין ממשכנין, הלא באמת ממשכנין וכנ"ל, עוד יש להקשות על תירוץ התו' דכריתות דהיכא דניחא לי' אלא שסבור להיות פטור ממשכנין, והלא כל עיקר דמהני כפי' בקרבן הגם דכתיב לרצונכם הוא משום דאמרינן דכיון דיש לו כפרה וודאי דניחא לי' דתיהוי לי' כפרה והוי כמו מכר דאמרינן דגמר ומקני, ועי' בב"ב (דף מ"ח ע"א) בתו' ד"ה יקריב אותו, וא"כ קשה במקום שהוא מכחיש מאי תועיל הכפי', דאם יודע האמת והוא מכחיש מצד דלא ניחא לי' בכפרה, א"כ אין לומר דניחא לי' בכפרה אחרי דהוא משתדל להכחיש בכדי להשמט מהחיוב, ואי דנימא דחושב באמת דאינו חייב, וודאי דלא שייך כפי' דבכל כי האי אין לומר דניחא לי' וגמר ומקני כמו במכר, אחרי דהכא חושב דאינו חייב וא"כ וודאי דבלב אינו מתרצה על הקרבן.

עוד יש בזה הענין כמה דברים מגומגמים ומעומעמים, וגם בדברי התו' בענין זה יש סתירות ממקום למקום, וכבר האריכו בזה רבותינו הראשונים ז"ל, עיי"ה בדברי הראשונים ביבמות ריש פ' האשה רבה ובש"מ בב"מ בסוגיין, וגם האחרונים האריכו בזה, וביחוד יש לעיין באו"ח בקדושין (דף מ"א ע"ב) ובספרו חקר הלכה (חקירה ט'), ובדברי הרמב"ם בזה הענין יש ג"כ מבוכה רבה, וקשה מאד לעמוד על דעתו בזה, כי בהשקפה ראשונה נראין דבריו בזה כתמוהים ונפלאים מאד, ואחרי היגיעה הרבה והתודה לה' החונן לאדם דעת עלה לי בעזרתו ית"ש להפיץ אור על הענין הזה והסכת ושמע, ונקדים רק איזה כללים היוצאים מהלמודים שהקדמנו (בפ"ה שער הלמודים):

ג) חיוב קרבן הוא מהחיובים היוצאים (באור ללמוד מ"ו), ומהחיובים הפועלים, (באור ללמוד מ"ז), ובכל חיוב יש מושג החוב ומושג הקיום (למוד מ"ח), כל חיוב מצד מושג החוב הוא עלול להתרשלות, וע"כ יש בו מושג הכפי', (למוד נ'), ובחיובים יוצאים ופועלים מושג הקיום ומושג הכפי' הם שני מושגים שונים ונעשים על ידי אנשים שונים (למוד נ"א), והיינו דהכפי' נעשה ע"י ב"ד (בזה"ב), (באור ללמוד הנ"ל), ובחיובים יוצאים ופועלים מושג הכפי' הוא מושג ספיקיי (למוד נב), דרק מצד הספק שיש לחוש אולי יתרשל ע"כ יש לכופו (באור ללמוד הנ"ל), וע"כ יכול להיות כי בחיובים יוצאים ופועלים תתבטל הכפי' אחרי דהוא מצד ספק, ובכל ספק חל בירור והכרעה ואם תהי' איזה הכרעה להכריע הספק הזה אז יתבטל מושג הכפי' (למוד נ"ג ובאורו), ובכל חיוב יש שני מושגים מושג החוב ומושג הזכות (למוד נ"ד), החוב הוא חוב טבעי וחומרי והזכות הוא זכות רוחני ומוסרי (שם), ואחרי שיש בו שני המושגים ביחד ע"כ אין להחליט שם חוב על החיוב רק אחרי שיעריכו שני המושגים [מושג החוב הטבעי ומושג הזכות הרוחני] זה לעומת זה, דלפעמים יכול להיות דמושג הזכות יכריע את מושג החוב, ואז יש לקרא להחיוב הזה בשם זכות (למוד נ"ה ובאורו), ובחיוב שמושג הזכות מכריע את מושג החוב ונקרא בשם זכות, בטל בו מושג הכפי' דיש להכריע מתחילה שבעצמו יעשה כיון דהוי לפניו זכות (למוד נ"ו ובאורו), ואולם שם חיוב לא בטל ממנו, הגם דאין לכופו הוא רק מצד דיש לחשוב שבעצמו יעשה אבל לא דפקע ממנו החיוב (למוד נ"ז ובאורו), ואחרי ידיעת הלמודים האלה מבואר היטב הא דחטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, דהוא משום דאמרינן דבחטאת משום דבעי כפרה מושג הזכות מכריע את מושג החוב, ויש לחשוב זאת לפניו לזכות, וע"כ יש לשער ולהכריע מראש דוודאי יביא מעצמו אבל לא דבטל ממנו החיוב: והנה הכרעה זו הוית ככל הכרעות דיסודן הוא שיש לומר דהפרט הזה הנידון משתווה עם הכלל, והוא מגדר דרובא (למוד כ"ה ובאורו), וכל ביטול הכרעה יכול להיות גם מצד ניגוד המוחלט (למוד כ"ז), דאם אנו רואים דהוא יוצא מן הכלל אז בטלה ההכרעה מכל וכל (באור ללמוד הנ"ל), ומשו"ה אם עברו שלש רגלים ובכ"ז לא הביא החייב את הקרבן אז ממשכנין גם בחטאת, וכדברי התו' בר"ה, והיינו דהלא אז רואים אנו דזה האיש יוצא מכלל האנשים החפצים מעצמם בכפרה, דהא כבר מתעתד גם לעבור בבל תאחר וע"כ יש לכופו, ועם כל זה מתיישב הא דכופין, ואין להקשות על זה הא כפי' הוא מצד דאמרינן דניחא לי' בכפרה וכנ"ל והאי גברא הא חזינן דלא ניחא לי', דבאמת יסוד הסברא דניחא לי' הוא משום דאמרינן דרצונו הפנימי בלב נוטה לזה, וכמו שמודעים דברי הרמב"ם בזה:

ד) הדברים האלה האמתים ושלא יסתפק שום בן דעת באמיתתם, הדברים האלה יספיקו לפתוח את המנעל הנורא בהך סוגיא דכריתות, כי על ידם שגיא נמצא כח להבין הסוגיא הנ"ל, היינו המחלוקת דר"מ וחכמים במקום דשני עדים מעידים על אחד שהוא חייב קרבן חטאת והוא מכחיש אותם אם הוא חייב חטאת, וגם הבעי' בגמ' בטעמא דרבנן דפוטרים אותו מקרבן אם הוא משום דאמרינן דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, או דהוא משום דאמרינן מנו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור, דהנה בכל חיוב שאחד מתחייב עפ"י עדים במקום שהמתחייב מכחיש והוא מתחייב עפ"י עדים, יש לחקור איך נמשך עליו חיוב אחרי דהוא בעצמו מכחיש את העדים (באור ללמוד נ"ח), ואולם עקר החיוב הוא מצד דבמקום דהבירורים הפרטים סותרים לחוקי הבירורים הכוללים מתבטלים הפרטים לעומת החוקים הבירורים הכוללים, ואחרי דעפ"י חוקי הבירורים הכוללים יש להאמין להשני עדים, ע"כ מתבטל הבירור הפרטי להבירורים הכוללים (באור ללמוד הנ"ל ובאור לעקר ח'), ואולם הוא רק במקום דשניהם סותרים זא"ז באופן דאם תתקיים הפעולה המתחייבת עפ"י הבירורים הכוללים לא תתקיים עוד פעולת הבירור הפרטי, אז בהכרח שהבירור הפרטי מתבטל מכל וכל ואינו פועל מאומה וכאלו אין כאן שום בירור פרטי (שם), וע"כ בחיוב שיש בו גם מושג כפי' והכפי' מוטלת על ב"ד והם מחוייבים לכפות מצד העדים, ע"כ מצד שיש בזה חיוב כפי' ממילא יש גם עליו חיוב (שם), ומבואר מזה דבחיוב שאין בו כפי' ורק שעליו לבד מוטל למלאות החיוב, בחיוב כזה אם מכחיש את העדים י"ל דאין עליו שום חיוב, כיון דהוא בעצמו יודע דאין עליו שום חיוב והוא על עצמו נאמן יותר מכולם וממילא ליכא עליו שום חיוב. ואמנם יש מקום לומר אחרי דגם במקום שאין כופין מכ"מ יש עליו חיוב ויש לב"ד לומר לו שהוא חייב וכנ"ל, וא"כ יש מקום לספק אם עי"ז שיש להם לומר לו שהוא חייב נעשה כמו שחוקי משפטי הבירורים הכוללים סותרים לבירורים הפרטים, דמצד חוקי הבירורים הכוללים יש למצער לומר לו שהוא חייב, וע"כ מתחייב באמת משו"ז, או דאחרי שבחיוב כזה [שאין בו כפי'] אינו מוטל עליהם שום מעשה ע"כ אינם סותרים חוקי הבירורים זל"ז וממילא אין עליו שום חיוב כיון שהוא בעצמו יודע שאינו חייב. ומעתה מובן דאם נימא דבחיוב שאין בו כפי' אינו מתחייב ע"י עדים [דמה שיש עליו חיוב ויש לומר לו שהוא חייב לא מקרי שום מעשה ואינם סותרים זל"ז וכנ"ל] א"כ וודאי די"ל דבחטאת כיון שאין בו כפי' בעצם ע"כ אינו מתחייב עפ"י עדים, אחרי דבאמת בירור הפרטי על עצמו אלים יותר מבירור עדים, דהבירור הפרטי הוא חזק באיכות מהבירור הכללי (באור לעקר ח') דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, והא דבכ"מ מתחייב ע"י עדים הוא מצד שחיוב הכפי' שמוטל על ב"ד נעשה ונגמר ע"י הבירורים הכוללים וממילא יש גם עליו חיוב (באור ללמוד נ"ח), אבל בחטאת דאין בו כפי' אינו מתחייב ע"י עדים, וזהו כוונת הגמ' די"ל דטעמייהו דחכמים הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, וע"כ בחטאת דאין בו כפי' אינו מתחייב ע"י עדים, והגם דאחרי ג' רגלים ממשכנין גם בחטאת הוא רק בחיוב חטאת כזה שאין ספק בחיובו דהוא בעצמו התחייב בו, ובכ"ז אין ממשכנין משום דאמרינן דמעצמו יביא, וע"כ אמרינן דכיון דעברו ג' רגלים ולא הביא יצא מכלל האנשים דניחא להו בכפרה, וע"כ יש לכופו לזה כיון דבעקר הקרבן נתחייב וכמשכ"ל, אבל הכא סובב הספק על תחילת החיוב אם מתחייב עפ"י עדים, דכל עקר הסברא שיש לומר שמתחייב עפ"י עדים הוא רק מצד שיש בו כפי', וא"כ הכא כיון דבעצם החיוב ליכא בתחלה כפי' י"ל דבתחלה לא נתחייב כלל עפ"י עדים, וממילא וודאי דגם אח"כ אין ממשכנין אחרי דלא נתחייב כלל והוא ברור: ואמנם עדיין הדבר בספק, דאם נימא דמשו"ז שיש בו חיוב ויש לומר לו שהוא חייב גם משו"ז נקרא דעומד תחת חוקי הבירורים הכוללים, א"כ ממילא אין לומר דטעמייהו דחכמים הוא משום דאדם נאמן על עצמו כו' כיון דהכא מתבטל ג"כ הבירור הפרטי לעומת חוקי הבירורים הכוללים, ואך בכ"ז יש להראות דיש טעם מיוחד מדוע בחיוב חטאת לא יתחייב עפ"י עדים [גם אם נימא דבכל חיוב שאין בו כפי' מכ"מ מתחייב עפ"י עדים משום עצם החיוב משו"ז שיש לומר לו שהוא חייב], והוא די"ל דחיוב כזה שעקר יסוד סבת החיוב בכלל אינו עומד תחת גדר דהעדאת עדים ע"כ גם במקום שמצוייר אשר העדים יפעלו, בכ"ז כבר בטל מחיוב הזה גדר דהעדאה ועומד תחת גדר דהודאה. כי הנה כל חיוב [לבד קנס] הוא או בהודאת פיו או בהעדאת עדים, בהודאת פיו הוי הוא סבת החיוב [היינו סבת בירור החיוב] כי הוא בעצמו ממשיך עליו החיוב, בהעדאת עדים הוו העדים סבת החיוב כי הם מחייבים אותו, וע"כ י"ל דבחיוב כזה שאינו נכנס תחת גדר דהעדאת עדים אז יצא החיוב מכלל החיובים שמתחייבים עפ"י עדים ועומד רק תחת גדר דהודאת פיו. והנה מודעת דעדים יכולים להעיד רק על עצם המעשה החיצונית אבל נא על מחשבת הבעלים, וחיוב חטאת הוא חיוב כזה שחיובו תלוי במחשבת הבעלים דהוא בא רק על שוגג, והוא דבר שאי אפשר מעולם להתברר עפ"י עדים,, וע"כ י"ל דבחיוב כזה בטלה פעולת העדים גם במקום שתצוייר פעולתם, וכמו במקום שההעדאה על גוף המעשה תספיק ג"כ לברר החיוב, בכ"ז אינם מחייבים דחיוב כזה אינו עומד תחת בירור עדים בכלל, וזש"א או דלמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור, והמגו הזה אינו מתפרש כמו שארי מגו שבש"ס אלא דהכא הכוונה הוא כן, דכיון דבידו תמיד להסיר החיוב שאין ביד העדים להטיל עליו חיוב אם הוא יאבה להשמט מהחיוב דהלא בידו תמיד לומר מזיד הייתי, וע"ז אין ביד העדים להכחישו, ע"כ ממילא אינו מן החיובים שעומדים תחת בירור העדים, דבכל מקום שעדים ממשיכים על אחד חיוב גם בעת שהוא מכחיש אותם צריך באמת טעם על זה וכמו שהארכנו בזה, ורק אחרי רוב מועצות ודעת עלה בידינו להסביר טעם הדבר, וע"כ י"ל דבחיוב כזה לא אמרינן כן, וע"כ אין עדים מחייבים אותו לעולם גם במקום דאינו יכול לתרץ עוד דיבורי' וגם אם דבאמת לא שייך מגו, משום דהעקר הוא דהסברא הזאת עומדת להראות דעדים אין מחייבין אותו לעולם, ולפי"ז גם אם אומר בפירוש לא אכלתי כלל מכ"מ אינו חייב קרבן כיון דעדים אין מחייבין אותו בחיוב כזה, ולהך טעמא מובן ממילא דבחיוב קרבן כזה דחיובו יכול לבא ע"י עדים וכמו בטומאה חדשה דשם יש להתברר עיקר החיוב ע"י העדים וודאי דיש ביד העדים לחייבו, אבל אם נימא כטעם הראשון דמשו"ה אין עדים מחייבים אותו משום דבחיוב דליכא כפי' אין ביד העדים לחייבו משום דבאמת אדם נאמן על עצמו, א"כ גם בטומאה חדשה אינו מתחייב עפ"י העדים, אלו הן השני טעמים שיש להעמיס בטעמייהו דחכמים דפוטרים אותו מקרבן. ואמנם ר"מ דמחייב ע"כ דסובר דגם חיוב שאינו עומד תחת גדר דכפי' מכ"מ כיון דשם חיוב עליו מתחייב עפ"י עדים, וסובר עוד דגם חיוב שעיקר החיוב לא יצוייר שיתחייב רק עפ"י עצמו, בכ"ז במקום שיש לחייבו עפ"י עדים מתחייב עפ"י עדים, ורק בעת שיכול עוד לתרץ דיבורו באופן שיסכימו דבריו עם דברי העדים אז מתרץ ומפטר, אבל במקום שאינו יכול לתרץ עוד דיבורו וההכחשה בולטת ומבצבצת, אז מחייבים אותו העדים כבכל חיובים החמורים דמתחייב בעונשם עפ"י עדים, [ונימא דלר"מ הקרא של או הודע אליו דדרשינן ממנו ולא שיודיעוהו אחרים קאי באופן דבידו לתרץ דיבורו, ובספרי הארכתי בזה וחקרתי אם המחלוקת דר"מ וחכמים הוא בדקדוק הקרא, או דיסוד המחלוקת הוא בסברות וכאו"א מפרש הקרא כפי סברתו, וגם הבאתי שם דברי התו"כ והארכתי בכ"ז ואכמל"ב]:

ומעתה כל מי שיעיין היטב בדברי יראה איך כי הסוגיא תתבאר בע"ה בבאור ישר, וכל הדקדוקים שדקדנו בה יתיישבו כולם בטוב טעם ודעת, דלפי דברי יש באמת התייחסות להטעם של אדם נאמן על עצמו כו' עם זה דאין ממשכנין וכדברי הרשב"א, ורק לא כפי שהבינו דמצד זה גופא נאמן, אלא דמשו"ז דאין ממשכנין ע"כ י"ל דאין ביד העדים להמשיך עליו החיוב, ובכ"ז לא תקשה מזה דהא אחר ג' רגלים ממשכנין, דהכא נימא דלא נתחייב מתחילה כלל ע"י עדים וממילא גם אח"כ אין ממשכנין וכמו שכתבתי לעיל, וכמ"כ יש ליישב עפ"י מש"כ כוונת התוס' בכריתות (י"ב ע"א) שכתבו וז"ל, וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא לי' בכפרה. פי', דכוונתם הוא כן דהנה אם אינו מביא החטאת ונאבה למשכנו ולכופו אין לנו דרך אחרת רק לומר דלא ניחא לי' בכפרה, דאין לומר דחושב שאינו חייב אחרי דאין בזה שום הכחשה ושום קורטוב ערעור בעולם, וע"כ דהמושג דכפי' ומשכון הוא רק משום שיש לחוש דלמא לא ניחא לי' בכפרה, ולזה אין לחוש, דסתם אנשים רוצים בכפרה וכמשכ"ל, אבל הכא חושב דהוא פטור מצד שהוא מכחיש, ואם הדין נותן שהוא חייב וודאי דהוא חייב ויש לו לכפות. גם מה דיש להקשות ע"ז דמאי תועיל הכפי' אחרי דכל הסברא דכפי' מהני הוא משום דניחא לי' דתיהוי לי' כפרה וכמו דאמרו בב"ב (דף מ"ח ע"א) והכא הא אינו רוצה וכמו שהבאתי לעיל, ג"ז לא קשה די"ל דהכא ג"כ כיון שבאמת הוא מתחייב עפ"י עדים [דלמאן דסובר דחייב הכוונה דבאמת יש עליו חיוב גמור וכמו בכל חיוב שאחד מתחייב עפ"י עדים דיש גם עליו חיוב וכמשנ"ת לעיל (למוד נ"ח ובאורו)], א"כ שייך לומר דניחא לי' שיעשה המצוה וכמו שאמר שם לענין גיטי נשים ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים, דהכונה דמצד הרצון הפנימי של המצוה מתיישב בלבו לעשות המצוה, וע"כ גם במקום די"ל דאיהו חושב דלא בעי כפרה מכ"מ כיון דעפ"י דין מצווה להביא ממילא שייך כפי', ומה שאמרו בסתם ודלמא שא"ה דניחא לי' דתיהוי לי' כפרה, הוא משום דעפ"י רוב הכפיות בקרבנות הוא במקום דיודע דחייב ורק שאינו רוצה להביא ושם שייך לומר דניחא לי' שיחי' לו כפרה, ובמקום דמשכחת כפי' גם בעת שאיהו אומר דלא בעי כפרה אז נימא דמשו"ה מועלת הכפי' משום דניחא לי' מצד המצוה, ורק באשר ענין כפרה הוא מהדברים אשר כל אדם רוצה בזה ע"כ תפסו הלשון דניחא לי' בכפרה, אחרי דבאמת רוב פעמים שייך לומר ניחא לי' דתיהוי לי' כפרה, ובמקום דלא שייך זה י"ל ניחא לי' משום המצוה וכנ"ל, והא דכתבו בתו' יבמות (דף פ"ז ע"א) ד"ה ר"מ וז"ל וממשכנים אותו אם אומר שלא להביא ולא דמי לשאר חייבי חטאות דניחא להו בכפרה ולא בעי משכוני, כיוונו ג"כ כנ"ל, דכוונתם בזה הוא כן, דהא דאמרינן דאין ממשכנין הוא מצד דאמרינן דוודאי יביאו מעצמם וממילא הכא יש למשכן אחרי דחושבים שאינם חייבים, [ולחנם עמלו בזה האחרונים דבאמת דבריכם ביבמות ובכריתות עולים בקנה אחד], וכמ"כ אזל מה שהקשו על דברי התו' דכריתות מדוע הקשו על ר"מ והא אין ממשכנין, הא עכ"פ אחרי ג' רגלים ממשכנין דכבר כתבתי דהא דאמרינן אחר ג' רגלים ממשכנין הוא במקום דבאמת הוא מחוייב להביא, והכא קאי כוונת קושייתם על עיקר החיוב דאחרי דאין ממשכנין משום. דתלוי בדידי' א"כ מדוע באמת לא יהי' נאמן וממילא לא יהי' עליו שום חיוב, וע"ז מתרצים דניחא לי' בכפרה, באופן אשר כל הסוגיא מתיישבת בע"ה לפי דברינו, וכל מי שיתבונן היטב במתינות בכל מה שכתבתי, יראה כי קלעתי בע"ה אל מטרת האמת:

וחזי מאן גברא רבה דקא מסהיד על אמיתת דברינו [בבאור הטעם דמגו דאי בעי אמר מזיד הייתי כו'] הוא ניהו רבינו הרמב"ם ז"ל, דז"ל הרמב"ם (פ"ג מהל' שגגות ה"א) מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה ולא חתרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא אומר אני יודע בוודאי שלא עשיתי דבר זה אינו חייב חטאת הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים, ודבריו לכאורה מרפסין אגרא וכמו שהם סותרין זא"ז, הלא בדבריו מבואר להדיא דאפי' אם מכחיש העדים לגמרי וגם באופן דאינו יכול לתרץ דיבורו ג"כ פטור, דהא כתב להדיא והוא אומר אני יודע בוודאי שלא עשיתי דבר זה, דמוכח שמכחיש את המעשה מכל וכל ובכ"ז פטור, ובכה"ג אין לומר דיתרץ דיבורו דהלא כל אלה שכתבו דהכונה מצד שיתרץ דיבורו כתבו להדיא דאם אמר בפירוש שלא אכל כלל חייב באמת, עיי"ה שם בכריתות בתו' ד"ה נ"מ ובב"מ בד"ה מה, והאיך ארכבי' הרמב"ם אתרי ריכשי וכתב אח"כ כשאמר לא אכלתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון דמשמע דיש לתרץ דיבורי', ומתחלת דבריו לא משמע כן, ומה שרצו איזה מן האחרונים לומר דכונת הרמב"ם דמשו"ה פוטר משום דאמרינן דמכוין לפטור א"ע מקרבן, ומה שאמר לא אכלתי כלל הוא משום דלא משוי אינש נפשי' רשיעא, הוא דוחק גדול, וגם אין להטות כוונת הרמב"ם לענין מגו היינו דמשום דיש לו מגו משו"ה נאמן, לבד דע"ז קשה מצד דהוי מגו במקום עדים, גם לשונו של הרמב"ם מורה בפירוש להיפוך, דהא לפי"ז י"ל דמאמינים לו שלא אכל, ובאמת מדסיים הרמב"ם בזה"ל נעשה כאומר לא אכלתי בשוגג אלא בזדון, מוכח בפירוש דאין הכוונה שמאמתים לו שלא אכל, וע"כ ברור דכוונת הרמב"ם הוא כפי שכתבתי, דהטעם דמגו הוא רק להטעים דהכא אינם פועלים העדים לחייבו יען דהוא חיוב כזה שאי אפשר שיתברר ע"י עדים, וע"כ ממילא אין ביד האדם לחייבו, ולפי"ז יתבארו דברי הרמב"ם כן, הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן. פירוש, דמזה נראה דהחיוב הזה אי אפשר שיוגמר ע"י עדים דהא הם אינם יכולים לדעת אם הוא שוגג, ע"כ גם כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי דע"ז הלא יכולים העדים להעיד, מכ"מ לענין דינא נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים, דבאופן זה וודאי דפטור דהרי לא הכחיש את העדים, [ואולי צ"ל ברמב"ם דלא הכחיש את העדים, וט"ס הוא מש"כ ולא הכחיש כו'], א"כ חזינן דאין ביד האדם להמשיך עליו חיוב, ע"כ גם במקום שמכחיש אותן ג"כ אינם מחייבים אותו, דהוא אינו מן החיובים שמתחייב ע"י עדים, ובכ"ז במקום דבאמת אפשר להשוות דבריו לדברי העדים וודאי דיותר טוב, ולזה לענין שפחה חרופה כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' שגגות) לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן על פיהן שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי,, היינו משום דהכא באמת יש להשוות דבריו עם דברי העדים, ויש לי עוד הרבה להאריך בזה אך לא רציתי להאריך יותר, כי כבר נתארכו הדברים יותר מכפי שחשבתי. ורק זאת ראיתי לרשום עוד פה, דרבים תמהו מדוע הכריע הרמב"ם דהטעם דאינו מתחייב עפ"י עדים הוא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר כו', ומדוע זה דחה הטעם השני דאדם נאמן על עצמו כו', ולדעתי יש לתרץ בפשיטות, דחילי' דילי' הוא מפשטות המתני' דהא הם משיבים לר"מ מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור, ואם נימא דהטעם הוא דאדם נאמן על עצמו כו', נצטרך לדחוק בזה דהם השיבו לו לדבריו ועוד איזה דחוקים שיש לדחוק בזה, וע"כ הכריע דהעיקר הוא כהך טעמא דמגו, וגם רהיטת הסוגיא משמע כן דטרחו ליישב כל המקומות שמראים סתירה להטעם דמגו, ומה שאינו מן המפרשים חשבו דמהסוגיא דב"מ מוכח דהטעם הוא משום דאדם נאמן על עצמו כו' ג"ז אינו מוכרח, דכפי שנבאר לקמן בע"ה הסוגיא, יראו כולם דאין משם שום הכרח, וע"כ מתיישבים דברי הרמב"ם בטוב:

תוכן העניינים

אורים גדולים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה