אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס
פרק יד
יחזור לבאר הענין דהודאה במקצת והסוגיא דב"מ:
א) אחרי שהבאנו כל הכללים והיסודות הנחוצים והמועילים מאד והמתאמתים מצד יושרם ואמתתם, והמושגים בשכל והמתקבלים בלב, וגם הבאנו את החקירות הנחוצות, עתה מעיין נכבד אם כבר שמת עיניך עליהם והם מושרשים בלבך, עתה בא עמי אל חדרי הסוגיא הזאת אשר גם עלי' חרדנו כל החרדה, וגם בגללה השתדלנו עד עתה להקדים הלמודים האלה והחקירות, ואם תשים לבך גם לבאורי זה אשר הנני נותן לפניך היום אקוה כי בע"ה תראה עין בעין, כי אור חדש יופיע עתה על הסוגיא הזאת, ונתחיל הבאור בהסוגיא על הסדר, ואח"כ נציג בע"ה גם הבאור על שארי הסוגיות והעניינים המסתעפים ממנה ומתייחסים אלי': ב) שאלת רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, היא שאלה פשוטה הנטועה גם בשכל וכאלו יאמר דנהי נמי דההתאמתות במקצת נותנת מקום למתוח קו של חשד על השאר משום דהחלק מעיד על הכלל (באור ללמוד כ"ט) [כי הסברא הזאת היא סברא פשוטה בטעם שבועת הודאה במקצת], אבל נגד זה הלא ההתאמתות שמתאמתת רק על ידי התובע ולא ע"י אחר מכרעת את הכף לימין צדקת הנתבע, כי מי זה אלצהו להודות על המקצת, והוא מגו ג"כ הבנוי על מוסדות הבינה הישרה, ואולם המגו היותר מתקבל ומובן הוא ענין משיב אבידה, דכל מש"א אם נטיל עליו שבועה בעת שהשיב מעצמו ומדעתו יהי' זה כמו עול ואון וניגוד עצום נגד דרכי היושר, ואין בזה שום מחלוקת בין רש"י לתו', והוא רק מחלוקת מלותיי, כאשר בארתי בספרי דיש כמה מיני מחלוקת ומהן חשבתי דיש מחלוקת מלותיי, והבאתי גם לעיל (באור לחקירה ג'), והיינו דהמחלוקת הוא רק בהמלות ולא בהמושג הפנימי, ובאופן זה הראיתי דיש גם בהראשונים שנמצא לפעמים מחלוקת בדבריהם שבהשקפה ראשונה נראה דהוי מחלוקת פנימית, ובאמת הוא רק מחלוקת מליתיי ובטויית שמבטים מושג אחד במלות שונות, וגם הכא התכוונו רש"י ותו' לדבר אחד, דגם כוונת רש"י הוא מצד מגו, אלא למען שתהי' בולטת יותר הקושיא של הטלת שבועה בדבר כזה שבעצמו מודה ומתחייב, הזכיר רש"י משיב אבידה אשר היא הנקודה הראשונה גם מענייני מגו, וכאלו הזכרת של משיב אבידה בולטת וצווחת בקול נגד החיוב שבועה, דכל משיב אבידה הוי ג"כ ענין מגו ורק שבולט יותר, ויש לי בזה כלל מיוחד בספרי כללי דרשות חז"ל ודרכי לשונותיהם, שהראיתי דמצינו בדחז"ל איזה דבר בדמיון ענין אחר ובביטוי אחר אשר יש כ"פ כמו פליאה נשגבה לאיזה מטרה עשו זאת ומדוע הזכירוהו בביטוי כזה, אבל באמת הוא ענין פעולת הנפש אשר תועלתו הוא להסביר דבר שאינו מובן כ"כ, עפ"י הזכירם את נושא המשל אשר הוא מובן יותר, ואם אח"כ יראו כי הנמשל דומה אליו אז יבינו פעולת הנמשל יותר, עי"ז שיבינו את ההשתוות, וכ"כ ראו להזכיר לפעמים איזה נושא בשם נושא אחר יען כי מצאו את הנושא ההוא לדבר המובן יותר לענין זה, ואח"כ יש להבין ההשתוות והוא ענין משל ההעתקיי שהזכרתיו בספרי חותם תכנית ח"ב (פ"א מספר מושגי הנמצאים), והוא כלל יקר ונחוץ למאד, והראיתי שם דגם רבותינו הראשונים ז"ל הלכו במסלה זו, וכמו שבכל ענייניהם הי' להם הליכות חז"ל לעינים כן גם בדרכי לשונותיהם הלכו צעד בצעד, וה"נ ראה רש"י להזכיר ענין משיב אבידה לזה אשר הוא כמו מן המושכלות ראשונות דמשיב אבידה אינו צריך לשבע והוא ג"כ מצד מגו ורק דהוא מובן יותר בנקל והוא בנוי על משפט השכל הישר, וע"כ מקשי דמדוע חייב בשבועה אחרי דיש להאמינו, דהא סוף סוף הסבה המסבבת חיוב שבועה הוי סבה אמצעית (למוד י' ובאורו), וכל בירור אמצעי מתבטל גם ע"י בירור אמצעי אחר (למוד ל'), וא"כ גם אם נימא דבהודאה במקצת יש שתי פעולות המכריעות את הבירור פעולת החיוב ופעולת השלילה (באור ללמוד כ"ט), מכ"מ שתיהן כאחת עומדות רק לסבב חיוב אמצעי וממילא נקראים רק בשם בירור אמצעי המתבטל ע"י בירור אמצעי שיש בו כח לבטל, והכא וודאי דראוי לבטל את הבירור דהוי כמשיב אבידה וכמו שבארנו:
ג) ומה שהקשו על רש"י דהא משיב אבידה גופא פטור משבועה רק מדרבנן מפני תיקון העולם, והכא על דאורייתא קיימינן וכמו שהבאתי לעיל, שגו בזה ברואה, דמה דאמרינן דמשיב אבידה פטור הוא כפי האמת דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, בכ"ז במשיב אבידה כה"ג פטור, אבל עתה שואל על עיקר הדבר דשבועת מודה במקצת, ורוצה לומר דגם מודה במקצת גופא יהי' פעור משבועה, ואז אין ספק דמשיב אבידה הי' פטור משבועה, ועוד אם נדקדק היטב בלשון רש"י נראה דבר פלא דבאמת לא הזכיר הכא רש"י לשון המוצא מציאח הנזכר במשנה בגיטין גבי התקנתא דלא ישבע, ורש"י הזכיר הלשון דמשיב אבידה, ומשיב אבידה הוא ענין ביטוי על מי שמשיב מעצמו וכמו ששם בגיטין (דף נ"א ע"ב) במחלוקת דראב"י ורבנן, דחכמים שפוטרים אמרו בלשונם אינו אלא כמשיב אבידה, דבכונה המצומצמת יש הבדל גדול בין הוראת הלשון המוצא מציאה, להוראת משיב אבידה, דהוראת המוצא מציאה אינה מצמצמת רק אופן ביאת הדבר לידו שבאה אליו ע"י זה שמצא, אבל אינה שוללת ידיעת הבעל אבידה, דמצוייר שהוא מצא ואחרים ראו ויודעים שמצא או שבעל האבידה בעצמו ראה או שיודע שמצאו ותובעו, והוראת משיב אבידה מצמצמת גם ענין השבתו שהשיב מעצמו בלא שום התעוררת דהשיב דבר האבוד מבעליו ואינו יודע מזה, ובעת שאנו רוצים להקטין פעולת התובע ולומר דהגם שהוא תובע בכ"ז תביעתו כאפס וכאין, ומהמעט שהנתבע מודה ומשיב יש לראות צדקתו ואמתתו ולחשבו כאלו מעצמו משיב, יומלץ ע"ז הלשון של משיב אבידה דמורה שמשיב בעצמו בלא שום התעוררת, ובאמת התקנה של המוצא מציאה לא ישבע דהוא מפני תיקון העולם דמשמע דמדאורייתא חייב שבועה, לא היתה על אופן זה שמשיב לו מעצמו דבאופן כזה וודאי דפטור מן התורה, ואולם התקנה היתה באופן שתובעו, ולזה הזכירו הלשון המוצא מציאה דכולל גם היכא שתובעו, אבל על משיב אבידה כפי הוראתו המצומצמת לא היתה כלל שום תקנה, ולזה חכמים דפליגי על ראב"י וסוברים דטענת בנו אינה נחשבת כלל לטענה והוי כאלו מעצמו מודה ומחזיר לו מה שמחזיר לו, וכשרצו להמשיל זאת בדבר הנודע ומתקבל אמרו אינו אלא כמשיב אבידה, כי הזכרת משיב אבידה עושה רושם גדול לפטור, דדבר זה נודע מעצמו ומפורסם דמשיב אבידה אינו צריך לשבע, וה"נ בהקו' של מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע דהכוונה היא להקטין ענין התביעה ורוצה לומר דהגם שתובעו, בכ"ז התביעה כאין וכאפס וכמו שלא תבעו כלל ויש לו מגו הבולט עד דהוי ממש כמשיב אבידה, נקט רש"י הלשון של החכמים דבעת שאמרו גם לענין טענת אביו דאינה נחשבת לטענה אמרו ג"כ אינו אלא כמשיב אבידה, והכונה ג"כ אחת היא, ושמור הדברים כי הם יקרים מאד, [בעיקר הסוגיא דגיטין ובהמחלוקת ראה מה שאבאר לקמן בע"ה] עכ"פ נתבררה שאלת רבה בטוב טעם ודעת, עתה נלך הלאה:
על השאלה הנכבדה הזאת משיב רבה תשובה נצחת חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ונחשבת תביעת התובע לתביעה מעלייתא וליכא שום מגו, ולא שייך לומר דהוי כמשיב אבידה אחרי דלא הי' בידו לכפור, כי רגשות האדם רגשותיו העדינות או המוסריות (באור ללמוד כ"ה) אינם מניחים לו להעיז, ובהודאתו בהך מקצת נחשב כפועל בחיוב ולא ברצון דהוא מוכרח להודות, כי רגשותיו מכות אותו ואומרים לו תן תודה למצער על מקצת התביעה:
ואולם אם התשובה הזאת עומדת להשקיט סערת הקושיא דנאמנות מצד מגו ומשיב אבידה, מעוררת לעומתה סער חדש אשר יתחולל על ראש ויסוד חיוב שבועה, כי הנה בזה שמחליטים דיש הכרעה, דיש הכרעה דאין אדם מעיז, יש מיד לעורר פליאה על השבועה, דהלא ההכרעה הזאת עומדת לימין הנתבע, וא"כ יש מקום לומר דכדאי היא שתכריע את הכף לימין הנתבע דאם הי' שקר נסכו איך הרהיב להעיז אחרי האמור דכפי תכונות האדם ורגשותיו אינו יכול להעיז פניו, ואולם באמת יש להחליש עוז קושיא זו דכל ההכרעות הם בירורים מדעים (למוד כ"ו), ואינם מגיעים לבירור חושיי (שם) והן מתייחסות לגדר דרובא (באור ללמוד כ"ה), וההכרעה דאין אדם מעיז היא ג"כ הכרעה מדעות ואינה בגדר הכרעה חושיית (שם), וא"כ י"ל כיון דההכרעה דאין אדם תובע אנא א"כ יש לו סותרה, ממילא הוו כשתי הכרעות הסותרות זא"ז המבטלות זא"ז (באור ללמוד י"ח), וממילא י"ל דבטלה ההכרעה דאין אדם מעיז פניו. ואולם עדיין לא נעקרה הקושיא משורשה, ועוד היא הולכת וסוערת, ורק שיש לציירה בתמונה אחרת היינו מפאת סבת החיוב, דהא כל חיוב הוא מסובב (למוד ה') ויש לו סבה (שם), וא"כ נהי נמי דבטלה עוז ההכרעה דאין אדם מעיז וליכא הכרח לפוטרו, אבל בכ"ז אין שום מקום לחייבו דכיון דאין שום סבת החיוב איך אפשר שיסובב החיוב, וא"כ מדוע נחייבו, הן אמת דבהשקפה ראשונה יש לומר דיש מקום לרפאות מחץ קושיא זו דהא בהודאה במקצת יש גם פעולת החיוב דמזה שמקצת התביעה נתאמתה יש לומר דיש ראי' גם על השאר (באור ללמוד כ"ט), ולפי"ז נהי נמי דההכרעות סותרות זא"ז מכ"מ נשארה הפעולה החיובית, וע"כ י"ל דהפעולה הזאת לחוד די' לסבב חיוב שבועה, אמנם באמת י"ל דהקושיא הוא לקושטא דמילתא באשר באמת יש בהודאה במקצת שתי הפעולות פעולת החיוב ופעולת השלילה, וכפי הסברא נראה דיש לומר דשתי הפעולת ביחד מסבבות החיוב (פתרון לחקירה א'), ע"כ רוצה רבה להראות דבאמת יש בזה גם פעולה שליליית, וזהו שאמר והאי בכולה בעי דלודי לי' והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיני' סבר עד דהוו לי' זוזי ופרענא לי' ואמר רחמנא רמי שבועה עלי' כי היכא דלודי לי' בכולי', וחידש לן הסברא הזאת דע"י ההודאה במקצת נעשה ההכחשה, הכחשה חיצונית ושפתיית (למוד כ"ד) ואינה הכחשה גמורה ולא נקראת בשם העזה (למוד כ"ג), והיינו משום די"ל הסברא דאשתמוטי (באור ללמוד כ"ב, ובאור ללמוד כ"ד), ואחרי שכן ממילא יש בההודאה גם פעולה השליליית דהיא שוללת החזקה דאין אדם מעיז, ופעולתה החיובית לא אצטרך לי' כלל לפרש, דזאת מודעת לכל ופעולתה נגלית ונראית, ורק פעולתה השליליית אינה מפורסמת וכמו שהיא עטופה במעטף, ע"כ בא לפרש זאת וכנ"ל:
ד) והנה רש"י הוסיף פה בבאור דבריו בהא דהאי ובכולה בעי דלודי כו' דהשאלה היא משום מגו דחשוד אממונא, ובתו' הקשו ע"ז דהא כפי ההלכתא לא אמרינן מגו דחשוד כו', ומשו"ז פירשו דהתעוררת השאלה היא משום דכיון דאין אדם מעיז א"כ יש להאמין לו, והרבה מרבותינו ז"ל עמלו לבאר שיטת רש"י, וכמה דיו נשתפכו וכמה קולמסים נשתברו ליישב זאת ועל נקלה רפאו מחלת התמיהות, ואולם עפ"י דרכינו נבאר בע"ה שיטת רש"י בטוב טעם וכולם יראו צדקת וישרת באורו:
הנה זאת נראה בעליל דהך סיומא של האי ובכולה בעי דלודי, הוא כמו ישוב על שאלה שנתעוררת עתה מחדש לבטל את החיוב שבועה, היינו דאחרי שחידש דיש הכרעה דאין אדם מעיז כו', יש מחדש להתעורר ולהראות דיש להסיר ולבטל החיוב. והנה גם בהשקפה ראשונה יש להבין דהשאלה יכולה להיות מצד ב' דברים, א) מצד עצם ההכרעה דהעזה, ב) מצד הכרח ביטול ההכרעה דהעזה. פירוש, א) מצד עצם ההכרעה דהעזה, דיש להקשות על החיוב שבועה מצד עצם ההכרעה דהעזה, היינו דהלא י"ל דההכרעה הזאת בעצמה [של אין אדם מעיז כו'] תכריע דהאמת הוא כדברי הנתבע, דאיך אפשר לומר דמשקר אחרי דיש הכרעה דאין אדם מעיז, וא"כ מדוע ישבע, ב) מצד ביטול ההכרעה, דיש להקשות איך אפשר להטיל עליו שבועה דהלא בזה שמטילים עליו שבועה מראים דיחשדוהו שמשקר, וא"כ יחשבו שהוא מעיז פניו, ולפי"ז ממילא בטלה ההכרעה דאין אדם מעיז, דהא ביטול ההכרעה הוא גם מצד ניגוד המוחלט (למוד כז ובאורו), והכא בעת שחושדין אותו שמשקר מחזיקין אותו למעיז ויש ביטול ההכרעה, ושוב יש מגו דאי בעי כפר הכל, אחרי דרק ההכרעה דאין אדם מעיז סתרה והחלישה עוז ועוצם של המגו, ובביטול ההכרעה ישוב עוז המגו למקומו והוי כמשיב אבידה, וא"כ אמאי חייב שבועה, אלו הן השתי שאלות אשר אחרי חידוש של ההכרעה דהעזה אפשר לעוררן על חיוב השבועה דהודאה במקצת:
ואמנם יש לחקור בזה חקירה גדולה, הן בכלל מטרת השאלות הן להסיר החיוב שבועה דהודאה במקצת וכנ"ל, והנה כל ביטול והסרת החיוב יכול להיות מצד ב' דברים או מצד חסרון ובטול סבת החיוב או מצד דיש סבה הפכיית (למוד מג), וא"כ יש מתחלה לדעת גם בהשאלות האלה הבאות ג"כ להראות דיש לבטל ולהסיר החיוב שבועה לאיזה הסרה הן שייכות, אחרי דכל העדר החיוב הוא או מצד העדר הסבה, או דהסבה יש, רק שיש כנגדה כח הפכיי המנגד לה (באור ללמוד הנ"ל), והנה כפי שטחיית הדברים נראה דהקושיות הן להסיר החיוב מצד סבה הפכיית, דהן אם נאמר דהשאלה היא מצד עצם ההכרעה, והן אם נאמר דהשאלה היא מצד הכרח ביטול ההכרעה, הכוונה הוא דאחרי שיש להנתבע הכרעה דהעזה יש להאמין לו, או אחרי שראינו דמעיז, א"כ יש להאמין לו מצד מגו, וא"כ עקרם הוא להראות דיש גם ראיות העומדות לימין הנתבע אשר הם כבירות כח להסיר את החיוב והוא ענין סבה הפכיית:
ואחרי שנתבאר דהכא רוצה להראות שיש סבה הפכיית, יש עוד לחקור על פעולת הסבה ההפכיית, דהנה בהסרת החיוב שנעשה על ידי סבה הפכיית יש שני חלקים, שלילת החיוב, וסבת הפטור, (למוד מ"ד), וא"כ יש להתחקות גם הכא במטרת השאלות אם הכוונה שיש לשאול דיש גם סבת הפטור, או רק על שלילת החיוב, ואחרי העיון נראה דהכא מדובר רק משלילת החיוב ולא מסבת הפטור, דהנה אם נימא דהשאלה היא מצד עצם ההכרעה דהעזה וודאי דאינה מעוררת רק שלילת החיוב, דהא, כבר כתבנו דהכרעה דהעזה הוית הכרעה מדעית, וההכרעה דאין אדם תובע סותרה, א"כ ממילא הוו רק כשתי הכרעות הסותרות זא"ז, וגם אם נימא דהשאלה היא מצד ביטול ההכרעה דהעזה והיינו מצד מגו, דלכאו' י"ל דכח המגו הוא לסבב סבת הפטור, בכ"ז אם נעיין נראה דכחו אינו אלא שלילה והעדר דזה וודאי דלא הוי מגו מעליא, דכבר כתבתי בספרי בכללי הכמות והאיכות, דהכמות פועל על האיכות, באופן דאם מעט הכמות פועל לשנות קצת האיכות, אז יש לדעת דאם יתרבה הכמות ישתנה יותר האיכות והוא כלל נכבד מאד. והנה הכא אם נחליט דאין בכח האדם להעיז, מובן ממילא דפעולת ההעזה בעת שהיא גדולה בכמות היא גדולה יותר באיכותה מכפי שהיא בעת שהיא מעטה בכמותה, וא"כ גם בלא ידיעת הסברא דאשתמוטי [דהיא מראה לדעת ידיעה חדשה דהכחשה במקצת אינה נקראת כלל בשם העזה], בכ"ז יש לדעת דהעזה של הכחשה בכולה היא גדולה באיכותה הרבה יותר מהכחשה במקצת, וא"כ ממילא לא הוי מגו מעליא מזה שהי' יכול להכחיש בכולה, אחרי דהכחשה בכולה הוית העזה היותר גדולה, וא"כ גם אם נניח דבכ"ז יש מגו, די' אם נניח דהוא פועל פעולת השלילה לשלילת סבת החיוב ולא לסבב עוד סבת הפטור. ובעת שבאנו לזה [דהמגו לא הוי מגו מעליא], מובן מאליו דיותר יש לפרש השאלה כהאופן הראשון מצד הכרעה דהעזה אשר הכוונה בזה הוא שלילת החיוב, מלפרשה מצד ביטול ההכרעה דהעזה היינו מצד מגו, אחרי דבאמת המגו לא הוי מגו מעליא, ומי זה יתקע ידו דהורע כחו רק מלפעול סבת הפטור, אבל בכ"ז יכול לפעול פעולת השלילה, הלא יש מקום לומר דאחרי דהורע כחו ממילא אינו פועל גם פעולת השלילה, וע"כ נראה יותר לפרש מצד הכרעה דהעזה, והיינו שלילת החיוב, ואי דמכ"מ נשארה הפעולה החיובית, אך עתה רוצה להראות דיש בה שתי הפעולת ביחד, סוף דבר דברור הדבר כשמש דהשאלה היא מצד שלילת החיוב:
ה) והנה שבועה הוא בירור הקשור באמונת המתחייב (באור ללמוד ל"ב) וכולל שני מושגים, מושג החיוב, ומושג התועלת (למוד ל"ז), וכל חיוב כולל שני מושגים, מושג החיוב, ומושג הרשיון (למוד לה), והסבה המספקת להעמיד חיוב הבירורי [בבירור הקשור באמונת המתחייב] מספקת גם להעמיד סבת הרשיון (למוד מ'), ובמקום שהסבה אינה מספקת לסבב החיוב אינה מספקת גם להעמיד סבת הרשיון, וממילא יש חשש איסור (באור ללמוד הנ"ל), ואחרי כל זה מבואר בטוב שיטת רש"י, דרש"י מפרש דהשאלה היא מצד ההכרעה דהעזה, והיינו מצד שלילת החיוב ומשום דעתה חשב דיש העזה גם במקצת [אם כי איננה עצומה וגדולה כמו בכולה], וע"כ חשב דבטלה פעולת השליליי, ופעולת החיוב לבד אינה מספקת לסבב החיוב, וכיון שאינה מספקת לסבב החיוב ממילא יש עוד חשש איסור, דהנה מושג הרשיון מהחיוב מתחלק לשני חלקים, מצד שלילת האיסור, ומצד הכרעת החיוב על האיסור (למוד ל"ח), ובשבועה הוי הרשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור (באור ללמוד ל"ט), ותועלת הבירור בשבועה הוא מצד ב' דברים, או מצד קלות ההכחשה (למוד ל"ד), היינו שיש לומר דלא הוי כלל בשם הכחשה (באור ללמוד הנ"ל), או מצד חומר וחשיבות הבירור (למוד ל"ד), היינו דיש לומר דחמור בעיניו השבועה מאד (באור ללמוד הנ"ל), ומושג התועלת הוא גם מושג הרשיון (למוד ל"ז), וא"כ יש גם במושג הרשיון הב' דברים הנ"ל, או קלות הכחשה או חומר וחשיבות הבירור, והנה גם אם נחליט דמושג הרשיון הוא מצד חומר וחשיבות הבירור היינו מצד דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, בכ"ז לא הוי אלא השערה לבד (באור ללמוד לז), והיא מספקת רק במקום שיש סבת החיוב אז מכריע החיוב את החשש, דרק הסבה שמספקת להעמיד החיוב מספקת גם להעמיד סבת הרשיון (למוד מ), אבל כל עוד שאין שום סבת החיוב, בטלה גם סבת הרשיון, ויש עוד חשש איסור (שם), והנה עתה בשאלת רבה חושב דליכא סבה מספקת לסבב החיוב, וממילא יש עוד חשש איסור, והנה במקום דיש לשאול על סבת החיוב יש להגדיל הפליאה גם משום חשש איסור, ובאם לאו הוי חסרון מצד חוקי הפליאה (באור ללמוד מ"א), וכיון שכן, נראה דרש"י כתב זאת בדקדוק גדול, דרק בכדי להגדיל הפליאה משום החשש איסור מצד דחשוד אממונא הזכיר רש"י גם החשש איסור מצד דחשוד אממונא, והגם דבאמת מסקינן דלא אמרינן חשוד אממונא כו' הוא רק במקום שיש חיוב הנוסד על חוקי החיוב ויש לו סבה אז מכריע החיוב את האיסור (למוד ל"ט), ואמנם כל עוד שחושב שאין בזה סבה מספקת להעמיד חוקי החיוב ממילא יש גם החשש איסור, אבל עיקר כוונת רש"י הוא מצד דליכא סבה המספקת דהא הן קשורין בהדדי דכל עוד שאין סבת החיוב ליכא גם סבת הרשיון, ובעת דאיכא סבת החיוב יש גם סבת הרשיון, וביותר י"ל דמשו"ה הוצרך רש"י לזה, דהא החיוב הוי החיוב מעמסיי ולסבת החיוב מעמסיי מספקת גם סבה קלה (למוד יא), והכא גם בשאלתו ידע דהפעולה החיובית נשארת, ורק שחשב שאינה מספקת גם לסבב חיוב מעמסיי, ע"כ רצה רש"י להראות דיש מקום לומר דמשו"ה אינה מספקת הסבה החיובית לסבב החיוב, משום דהיא עושה גם פעולת ההכרעה דיש בה גם חשש איסור, וסבת החיוב שפועלת גם להכריע האיסור הוי פעולה חזקה, (למוד מב), וע"כ בעינן שהסבה תהי' ניכרת יותר ומשו"ה הזכיר רש"י גם החשש איסור, ואולם עיקר הכונה הוא בשאלתו דשואל משום דליכא סבת החיוב, וע"ז מחדש רבה הסברא דאשתמוטי היינו דהכחשה במקצת לא הוית הכחשה ואינה נקראת בשם העזה, משום דהכחשה במקצת הוית רק הכחשה חיצונית ושפתיית (למוד כד), וע"כ לא הוית הכחשה ואינה נקראת בשם העזה (למוד כ"ג), וע"כ יש גם פעולה השליליית, והכא דהוי רק חיוב מעמסיי, וודאי דההודאה שיש בה שתי הפעולות ביחד כדאית להעמיס החיוב המעמסיי הזה ומשו"ה מסיים ואמר רחמנא רמי שבועה עליו, דהוא להורות דהוי חיוב מעמסיי (באור ללמוד טו):
ועתה אחרי השלמת מימרא דרבה חזרו לסיים כוונת ר"ח באמרו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, וע"ז אמרו אבל העדאת עדים דל"ל הכי אימא לא, דהא מימרא דרבה סובבת לבאר את פעולת השלילה מהודאת פיו, וא"כ הלא יש מקום לומר דבהעדאת עדים די"ל דליכא פעולת השלילה אינם מחייבים שבועה, דהא עיקר פעולת השלילה הוא ביטול ההכרעה דאין אדם מעיז, אבל בהעדאת עדים י"ל דלא בטלה ההכרעה דהא העיז, והגם דבאמת גם בהעדאת עדים בטלה ההכרעה דאין אדם מעיז מצד ניגוד המוחלט (באור לחקירה ג'), דכיון דהוא כפר בכל ע"כ דמעיז ובטלה החזקה (שם), אמנם באמת י"ל דביטול ההכרעה דאין אדם מעיז מצד העדאת עדים לא הוי ביטול, משום די"ל דהעדים פועלים רק על מה שהעידו, ואולם על השאר שלא העידו נשארה ההכרעה דאין אדם מעיז במקומה (שם), והגם דההבדל הזה הוא הבדל דק וחלוש (פתרון לחקירה ג), בכ"ז אחרי דהשבועה הזאת הוית חיוב מעמסיי, וחיוב מעמסיי מתייחס ביחס הקנס, וע"כ בחיוב כזה יש מקום להשתמש בההבדל הזה (שם), ומה שפי' רש"י משום מגו דחשוד אממונא כו' הוא ג"כ כנ"ל, דכיון דליכא חיוב ממילא יש גם חשש איסור:
ועז"א קמ"ל ק"ו, דמסקי דהק"ו הוא מקנס [וגם מתחלה כוונו דהק"ו הוא רק מקנס ואמרם מתחלה מממון הוא רק ע"ד השקלות וטריות שבש"ס כנודע], ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה. פי', כיון דכל עיקר ההבדל בין הודאת פיו להעדאת עדים הוא מצד ההתדמות וההתייחסות של החיוב הזה לקנס, והלא באמת מצד ההתדמות וההתייחסות הזאת יש מקום לחייב בהעדאת עדים מק"ו, דברגע זו שנאמר דחיוב שבועה בהודאה במקצת מתייחס באיזה יחס לחיוב. קנס ויוצא מזה דהודאת פיו גורמת להעמיס ולהטיל עליו חיוב כזה, א"כ אז י"ל דכ"ש דהעדאת עדים על מקצת גורמים לחייב שבועה על השאר, דהא בכ"מ נחשבת הודאת פיו למיצוע המקילה ומסירה חיובים מעמסיים דהא מודה בקנס פטור, וא"כ אם הודאת פיו דבכ"מ עומדת להסיר חיובים כאלה, בכ"ז הכא היא מטלת וגורמת את החיוב הזה, הלא י"ל כ"ש דהעדאת עדים של עדים אשר בכ"מ אינם מסירים חיובים כאלה כ"ש דהכא אינם מסירים, ורק שגורמים החיוב כמו הודאת פיו במקצת, (הלשון מפתרון לחקירה ג): ו) מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן הא לא קשיא ר' חייא כר"מ סבירא לי' דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מק"ו דתנן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין, אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ופטור אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם, אשם היינו קרבן אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש הא לא קשיא ר"ח כר"מ סבירא לי' כי היכא דמחייב לי' קרבן מק"ו מחייב לי' חומש מק"ו, כל מי שיתבונן על השקלא וטריא הזאת יעמוד מרעיד ומשתומם, וכל מה שיחגור יותר כח בינתו להבינה על מכונה, יראה יותר איך כי דרכי הידיעה נעלמו ממנו ויסודי הפשט ממנו והלאה, כי עצם ההתדמות מהעדאת עדים לחיוב שבועה לענין העדאת עדים לחיוב קרבן היא נפלאה מאד כי אין להם שום התייחסות זל"ז, ועוד דבאמת בקרבן הוא ענין פרטי דשם כתוב או הודע אליו ובאה הקבלה ולא שיודיעוהו אחרים [תו"כ וכריתות (י"א ע"ב)], וגם בלא"ה יש בזה הרבה קושיות וכאשר התעוררו שם רבותינו ז"ל, וכמו שיראה כל מי שיעיין בדבריהם ויראה דנלחצו ליישב כמה קושיות אשר לחץ הדברים ודוחקן נראה לכל מעיין בצדק:
ואמנם באשר אין לקוות לבאר השקלא וטריא הזאת בבאור ישר כל עוד שלא יתבאר לנו המחלוקת דר"מ וחכמים, ולבאור המחלוקת דר"מ וחכמים יש לשום עין בסוגיא דכריתות במה שנוגע למחלקותייהו, ע"כ הננו נאלצים לעזוב על רגעים אחדים את השקלא וטריא דידן ולסור אל הסוגיא דכריתות ולהתבונן בה בינה עם התוחלת כי ה' הטוב יאיר עינינו לעמוד עלי' ולהפיץ עלי' אור בהיר, ואו אז יהי' בידינו בע"ה לבא עד חקר השקלא וטריא הזאת: