אור ברסלב
אורים גדולים פרק יג - שער החקירות

אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס

פרק יג - שער החקירות

פרק יב - שער העקרים

חקירה א:

יש לחקור במודה במקצת דחייב שבועה אם השבועה באה מצד פעולת החיוב של ההודאה, או מצד פעולת השלילה, או מצד שתיהן ביחד:

באור, שבועה הוי חיוב בירורי (באור ללמוד ד), וכל חיוב הוא מסובב (למוד ה), ויש לו דבר שמסבב את החיוב והדבר הזה הוי סבת החיוב (באור ללמוד הנ"ל), וחיוב שבועה יש לו ג"כ סבה המחייבת (למוד הנ"ל) וממילא מוכח דמודה במקצת דחייב שבועה דאו' הוא יען כי ההודאה מסבבת חיוב שבועה, והנה בהודאה במקצת יש שתי פעולות הסיבוב א) פעולת החיוב, ב) פעולת השלילה (באור ללמוד כ"ט), וע"כ יש לחקור איזה מהן הוית הפעולה הגורמת ומסבבת את החיוב, אם הפעולה החיובית או השליליית, או דווקא שניהן ביחד גורמין החיוב, ויהי' הנ"מ במקום דעל איזה מהן לא תפעול אם יש לסמוך על הפעולה השני', ואם נימא דרק אחת מהן פועלת יש לדעת איזה מהן פועלת פעולתה:

פתרון לחקירה א:

הדעת נוטה לומר דשניהן פועלות כאחת, דגם בזה י"ל תפסת מרובה לא תפסת, דכל חיוב שבועה הוא ג"כ חיוב, ואם כי הוא חיוב אמצעי (באור ללמוד ו'), וכל חיוב אמצעי אין לו גבולים מצומצמים (באור ללמוד י'), והוא חיוב חיצוני ומעמסיי (למוד ט"ו), בכ"ז יש לו סבות ידועות המסבבות את החיוב (באור ללמוד י'), וא"כ י"ל בזה תפסת מרובה לא תפסת אחרי דבעינן סבה שתסבב את החיוב שבועה, ובהודאה במקצת יש שתי מיני סבות, סבת פעולת החיוב וסבת פעולת השליליית (באור ללמוד כ"ט), דעל כל אחת ואחת יש מקום בשכל לומר דהוית כמו הכרעה (באור ללמוד כ'), ואולם מזה שישנה בשכל אין עוד ראי' כי היא פועלת למעשה ושיש בכחה להוציא חיוב לפעלו (שם), די"ל דכחה חלוש להוציא חיוב בפועל, ואולם כל הכרעה שישנה בשכל הגם דלמעשה אינה פועלת אם תצטרף אלי' עוד איזה הכרעה שכליית ומדעית פועלות שתיהן ביחד (שם), א"כ י"ל דה"נ כאו"א אינה מספקת להוציא החיוב שבועה, ורק משתיהן ביחד יוצא החיוב שבועה, וממילא במקום שתתקלקל הכרעה אחת ותשאר רק הכרעה השני' לא תפעול לסבב חיוב שבועה, כן יש לומר, ורק אם נמצא איזו ראי' או איזה הכרעה מדעית דיש לומר דגם אחת מהן פועלת אז נאמר דאחת מהן פועלת, והרווחנו מזה דיש לדעת דהיא חקירה גדולה, ובמשקל הראשון יש מקום לדון דשתיהן כאחת פועלות וכשנרצה לומר דגם אחת פועלת, יש לחפש ע"ז איזה הכרח:

חקירה ב:

יש לחקור בהתאמתות מקצת התביעה ע"י אמות מוסרי ומדעי, היינו ע"י העדאת עדים, אם ההתאמתות הזאת פועלת ג"כ על השאר לסבב חיוב בירור היינו חיוב שבועה, והוא אם יש בהתאמתות במקצת ע"י עדים, הפעולה החיובית שיש בכל הודאה במקצת, או לא:

באור, התאמתות של הודאת פיו הוי אמות טבעי וחושי, דמובן עפ"י יסודי טבע בני אדם דיש לחייבו על הודאת פיו, והתאמתות של עדים הגם דמקרי התאמתות ועפ"י שנים עדים יקום דבר, בכ"ז הוי רק אמות מוסרי ומדעי, (למוד ט"ז ובאורו), והנה בתורה מצינו רק דהודאת פיו במקצת מועלת לסבב חיוב שבועה על השאר, ובהודאת פיו יש שתי פעולות פעולת החיוב ופעולת השלילה (באור ללמוד כ"ט), ויש מקום לומר דרק שניהן כאחת פועלות לסבב חיוב שבועה (פתרון לחקירה א), ומעתה אם נסתפק אם התאמתות במקצת ע"י העדאת עדים פועלת לסבב שבועה על השאר, מובן דיסוד הספק הוא אם יש בה שתי הפעולות, דאם יש בה שתי הפעולות ברור דמסבבת חיוב שבועה, ואם אין בה שתיהן או שאין בה אחת מהן י"ל דאינה מסבבת, וא"כ יש לנו מתחילה להתחקות על הנקודה הזאת אם יש בה שתי הפעולות ביחד, וע"כ יש לחקור מתחילה על פעולת החיוב, די"ל דגדר דפעולת החיוב הוא דמצד דנתאמתה התביעה במקצת יש מקום להכריע דטענת התביעה צודקת (באור ללמוד כ"ט), וא"כ י"ל דרק ההתאמתות של הודאת פיו דהוי אמות טבעי יש בכחה להכריע צדקת התובע גם על השאר, אבל לא ההתאמתות של עדים אשר היא בעצמה אינה אלא התאמתות מוסרי, וע"כ י"ל דהתאמתות כזאת אינה מועלת על השאר:

פתרון לחקירה ב:

בבואי עתה לפתור החקירה הזאת, ראיתי להקדים מתחילה להקוראים כי אין בידי לפותרה בשלימות ולהעמידה על יסוד קיים לבררה בבירור גמור, ואסתפק בזה שאשתדל להעמידה על נקודה אחת, כי אראה בע"ה לצמצם ולכווץ כל קווי החקירה המפוזרים להכניסם למקום אחד ולהעמידן על נקודה אחת, ואומר בקצרה דהחקירה בפעולת החיוב יש להעמידה על נקודה אחת והיא נקודת דקדוק הגבולים והמחיצות בענין סבה אמצעית המביאה לחיוב אמצעי, דאם נימא דיש לדקדק בדקדוק גמור בגבולים והמחיצות מסבה אמצעית, אז י"ל דהתאמתות במקצת ע"י העדאת עדים אינה מביאה לחיוב הבירור היינו לחיוב שבועה, ואולם אם נימא דאין לדקדק בזה בדקדוק גמור י"ל דגם התאמתות של העדאת עדים מביאה לחיוב בירור, ובאור הדבר הוא כן, הנה כל סבה המביאה לחיוב בירורי [היינו לחיוב שבועה] נקראת סבה אמצעית (למוד י'), וכל חיוב אמצעי אין לו גבולים מצומצמים (באור ללמוד י"א), ובכ"ז יש לו גבולים ידועים המתפשטים מאד (באור ללמוד י'), וע"כ י"ל גם בזה תפסת מרובה לא תפסת (פתרון לחקירה א'), והנה אין מקום להכחיש כי יש הבדל גדול בין התאמתות טבעי וחושי להתאמתות מוסרי ומדעי, וע"כ אם נאמר דיש מקום להרחיב גבולי הסבות המסבבות את החיוב שבועה, אז יש מקום לומר דאין לדקדק כ"כ בכובד הסבה, וע"כ י"ל דגם סבת ההתאמתות של העדאת עדים מספקת לסבב חיוב שבועה, וכל עוד שלא נמצא מקום כזה י"ל דרק הודאת פיו מסבבת שבועה ולא עדים מצד דתפסת מרובה כו', ויצא לנו מזה דנודע לנו הנקודה האמתית שממנה מוקרת החקירה הנ"ל, ויהי' בידינו לחפש מקומות שיפיצו אור על נקודת החקירה הזאת:

חקירה ג:

יש לחקור בהתאמתות מקצת התביעה ע"י התאמתות מוסרי [ע"י עדים], אם פועלת על השאר הפעולה השליליית שיש בהודאת פיו במקצת:

באור, בהתאמתות של הודאת פיו יש שתי הפעולות חיובית ושליליית, ויש מקום לומר דהחיוב יוצא רק ע"י שתי הפעולות ביחד, וע"כ החקירה אם עדים שהעידו על מקצת מחייבים על השאר שבועה תליא אם יש בזה שתי הפעולות (באור לחקירה ב), ואחרי שדברנו דבר הפעולה החיובית אם יש בהעדאת עדים (חקירה ב' ובאורה ופתרונה), יש גם לברר אם יש הפעולה השליליית בהעדאת עדים וזהו עקרה של החקירה הזאת דבר פעולת השלילה, דגדר דפעולת השלילה הוא כי ההודאה במקצת שוללת את החזקה דאין אדם מעיז, כי עי"ז שמודה במקצת נעשה הכפירה רק כפירה במקצת, וכפירה במקצת י"ל דהוית רק הכחשה חיצונית ושפתיית (למוד כ"ד), והכחשה חיצונית אינה נקראת בשם העזה (למוד כ"ג), וכיון דנתבטלה החזקה דאין אדם מעיז נתחזקה החזקה דאין אדם תובע כו' (באור ללמוד כ"ט), וא"כ י"ל דהוא רק בהתאמתות הטבעי והחושי, היינו שנתאמת המקצת ע"י הודאת פיו, וא"כ בטלה החזקה דאין אדם מעיז, אבל בהתאמתות מוסרי היינו כשנתאמת המקצת ע"י עדים, א"כ הנתבע כפר בכל ולא שייך לומר דהוי הכחשה חיצונית, וא"כ לא בטלה החזקה דאין אדם מעיז וליכא בזה שום פעולה שליליית, ואמנם באמת י"ל דבכ"ז הוי פעולה שליליית, דגם באופן זה נתבטלה החזקה דאין אדם מעיז, דהא יש שני מיני ביטול ההכרעות, א) מצד אפשרות ההסכם וההשתוות, ב) מצד הניגוד המוחלט (למוד כ"ז), וא"כ כמו דבהודאה במקצת בטלה ההכרעה מצד אפשרות ההשתוות (באור ללמוד הנ"ל), כן גם בהתאמתות במקצת ע"י עדים בטלה החזקה מצד הניגוד המוחלט, דכיון דהוא כפר בכל א"כ ע"כ דמעיז ובטלה החזקה (שם), ובכ"ז יש בזה ספק גדול וחקירה נפלאה, דיש מקום לחלק ביניהם [בין ביטול החזקה מצד ההודאה לביטול מצד העדאת עדים], דבביטול מצד אפשרות ההשתוות [במקום שהודה במקצת] נשללה ונתבטלה לגמרי החזקה מכל וכל, אחרי דלא מקרי עוד בשם הכחשה פנימית, וא"כ ניכרת פעולת ההודאה גם על המקצת שמכחיש דע"י שהודה במקצת נשתנית גם ההכחשה ויצתה משם הכחשה פנימית לשם הכחשה חיצונית, ועי"ז נתבטלה עתה ההכרעה דאין אדם מעיז על המקצת שמכחיש, ואמנם בהתאמתות במקצת ע"י עדים אינה ניכרת פעולת הבירור במקצת על השאר, דעל המקצת שנתברר נראה ונודע דהעיז, אבל בכ"ז יש מקום לומר דעל השאר שמכחיש נשארה ההכרעה דאין אדם מעיז, ואי דחזינן דהעיז הלא י"ל דפעולת העדים אינה רק על זה שמעידים אבל לא על השאר, והיא חקירה עמוקה:

פתרון לחקירה ג:

פתרון החקירה הזאת ג"כ לא יהי' פתרון שלם, וכל עקר הפתרון יהי' להראות הנקודה האמצעית והעקרית של החקירה הזאת, והוא דלדעתי נראה דהחקירה בפעולה השליליית יש להעמידה ג"כ על נקודה אחת, והוא נקודת חיוב חיצוני ומעמסיי (למוד י"ג), דאם נימא דאחרי שחיוב בירוריי הוי כמו חיוב חיצוני ומעמסיי (למוד ט"ו), וחיוב חיצוני ומעמסיי הוא חיוב קל (למוד י"ד), והחיוב הזה מתדמה להחיוב שמטרתו הוא רק מצד מטרת הנותן (באור ללמוד י"ג), ומתייחס בזה ביחס חיוב קנס (שם), אם נימא כל זה, אז יש מקום לומר דאין לדמות העדאת עדים להודאת פיו, הגם שמתבדלים זמ"ז רק בהבדל דק וחלוש, ובאור הדבר הוא כן, ההבדל שיש בין העדאת עדים להודאת פיו בנוגע לפעולה השליליית, הוא הרבה יותר דק מההבדל שיש ביניהם בפעולה החיובית, דבפעולה החיובית ההבדל הוא גלוי לכל והוא בולט בבליטה גמורה, כי מודעת ומובן בשכל דאמות הטבעי והחושי הוא יותר חזק מאמות המוסרי והמשפטיי ואחרי דפעולת הבירור האמצעי של הודאה במקצת לחייב שבועה על השאר היא פעולה חזקה, דבירור שפועל גם על מה שאינו מתברר הוית פעולתו חזקה (באור ללמוד ל'), ע"כ י"ל דרק הבירור של הודאת פיו פועל הפעולה הזאת ולא הבירור של עדים, דההבדל ביניהם הוא הבדל עצום המתאמת בשכל, אבל ההבדל בפעולה השליליית בין הודאת פיו להעדאת עדים הוא הבדל דק וחלוש, דהא באמת בשניהם מתבטלת ההכרעה של החזקה דאין אדם מעיז, ורק דבהודאת פיו מתבטלת מצד אפשרות ההשתוות, ובהעדאת עדים מתבטלת מצד ניגוד המוחלט (באור ללמוד כ"ז), וביטול ההכרעה של העדאת עדים הוי ביטול גמור, דסוף סוף נתברר לנו דהעיז פניו, ואולם באמת יש להמציא איזה הבדל דק ביניהם, אמנם כאשר נעמוד על ההבדל נראה דהוא הבדל דק וחלוש וכמו שנבאר. הנה עצם ההבדל שיש בזה לומר הוא כן, די"ל אחרי דהתאמתות של העדאת עדים היא התאמתות מוסריי ומדעי, ע"כ י"ל דאין להחליט עוד ולומר דבטלה על ידה החזקה דאין אדם מעיז גם על השאר, דהנה החזקה דאין אדה מעיז היא נטעת בשכל ובבינה והיא משתרעת על כלל התביעה, דבעת שאחד תובע לחבירו מאה כסף והוא מכחישו באה הכרעת החזקה הזאת לתת עוז ותעצומות לדבריו, ורק העדים סתרו החזקה, דראינו דחייב לו והוא מתחייב לשלם כדין התורה להאמין להעדים, ואולם בכ"ז י"ל דלא נעקרה טענתו מכל וכל ורק על המקצת שהעידו העדים בהכרח לבטל דבריו ולמלאות כפי העדאת העדים, אבל על השאר שאינם מעידים י"ל דנשארה החזקה הנ"ל אחרי דהעדאת עדים אינה עוקרת לגמרי רק שמבטלת, וכבר מצינו סברא כזו להיפוך לענין העדר הנאמנות דקרוב, עיי"ה סנהדרין (דף ט' ע"א) דאיתא שם רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופירשו מצד דפלגינן דיבורא, ומאד אינו מובן הסברא ואין לה שום מבוא בשכל ובבינה, ובספרי הגדול דרך בים בספר השני ערכי המושגים כתבתי בזה כמה ערכים, ואחרי שבארתי דיש חקירה כללית התחברות ענינים שונים ביחד, אם משתווים עי"ז בדיניהם, והראיתי אח"כ דיש כמה מיני התחברות, התחברות מדעי ושכלי וגם התחברות מלותי או התחברות מעשיי ועוד כהנה, ובע"ה גליתי בעניינים אלה שם חדשות ונצורות, ואחרי כל אלה יצא לי דכוונת רבא הוא כן, דהנה הא דקרוב פסול לעדות הוא גזה"כ אבל לא דנוטל ממנו דין דנאמנות של שארי עדים, וע"כ סובר רבא דהא דאין אדם משים עצמו רשע הוא מצד דמעיד על עצמו שהוא רשע ומפסיל את עצמו לעדות והיא העדאה גמורה, ומצד זה אינה מתקבלת עדותו אחרי כי הוא קרוב לעצמו ואינו יכול להעיד על עצמו, וכיון שכן, סובר רבא דגוף הענין לא נתבטל דהא העדאת קרוב רק אינה מתקבלת ואינה פועלת, אבל אינה מתבטלת להחזיק את ההעדאה לשקר וכזב ולשימה לאל שתהי' כלא היתה כלל, ורק שאינה פועלת על הקרוב, וא"כ ממילא במה שנוגעת לאחר פועלת, וזהו עומק דבריו אדם קרוב אצל עצמו והיא הקדמה למה דמסיים אח"כ ואין אדם משים עצמו רשע, והיינו דאומר דרק משום דאדם קרוב אצל עצמו רק משו"ה אין אדם משים עצמו רשע, וא"כ העדות הזאת שאינה מועלת לדידי' הך העדאה בעצמה תוכל לפעול על אחר ולא הוי כתרתי דסתרי והארכתי בזה מאד, [וע"ל פ"ג משכ"ב], ומעין זה י"ל גם בעיקר העדאת עדים אחרי דגם נאמנותם הוא רק מגזה"כ, ע"כ י"ל גם להיפוך דאינם מבטלים הסברא דאין אדם מעיז על השאר שלא העידו, ואם כי יש לחלק בין הנושאים בכ"ז אין להכחיש דיש איזה מקום לזה, זהו יסוד ההבדל, ואמנם בל נוכל לעצום עינינו מלראות ולהתבונן דהוא הבדל דק וחלוש מאד, דהא באמת מצינו בכ"מ דאמרינן הוחזק כפרן מהעדאת העדים ואין ערוך להמקומות שמראים ההיפוך וע"כ הוא הבדל דק וחלוש, ובההבדל הדק הזה יש להשתמש רק במקום שיחול גם המאמר הנודע אין לך בו אלא חידושו דגם זה הוא במקום שיש הבדל דק ביניהם [ובארתי בספרי הרבה בזה], וע"כ אם נימא דבאמת מתייחס חיוב שבועה זו ביחס הקנס וקנס הוי כעין חידוש [ע' בספרי עדות ביעקב על הל' עדות (סי' ט') שהארכתי בזה], א"כ מספיק ההבדל הזה הדק והחלוש להבדיל העדאת עדים מהודאת פיו גם בפעולה שליליית, ואחרי שנתברר לנו דהחקירה הזאת תציב גבולותי' רק במקום זה, מובן דיש לחפש פתרון חקירה זאת מצד הנקודה הזאת, היינו אם כפי חוקי החידוש והקנס יש להשתמש בההבדל הזה או לא, דאם נמצא דגם כפי חוקי קנס וחידוש יש מקום לבטל ההבדל [בין העדאת עדים להודאת פיו בהודאה במקצת], אז וודאי כי בטל ההבדל הזה מכל וכל אחרי כי כל עקרו נשען רק על ההתדמות הזאת, ורק אם לא נמצא מקום לבטל ההבדל מצד נקודה הזאת [נקודת ההתדמות חיוב מעמסיי לחיוב קנס], אז יהי' מקום לבקר את עצם ההתדמות אם באמת הם מתדמים ומתייחסים זל"ז להתדמות בדיניהם, די"ל דההתדמות הוא רק התדמות חיצוני ולא פנימית:

סוף דבר דמתחילה יש לבקר את נקודת המעמסיי היינו את ההתדמות של חיוב מעמסיי לקנס], אם היא מסבבת הבדל בהחלט וגורמת פטור בבירור [אם תסבב הבדל בהחלט בין העדאת עדים על מקצת להודאה על מקצת וממילא גורמת פטור בהעדאת עדים] או אולי גם ההתדמות יכולה לסבב ביטול ההבדל ותגרום חיוב שבועה, [כי אם נראה דגם מצד התדמות חיוב מעמסיי לקנס יש מקום להראות דהעדאת עדים משתווה להודאת פיו ולבטל ההבדל שנראה בהשקפה ראשונה, א"כ ממילא וודאי דחייב שבועה], ואם לא נמצא שום סיבוב חיוב מההתדמות אז יש לבקר את עצם ההתדמות,, כי אולי אינם מתדמים ומשתווים בשיווי פנימי, אולם לקושטא דמלתא יש לדעת דבאמת יש צד סיבוב חיוב מנקודת המעמסיי היינו מההתדמות גופא, דכשנעיין בעומק ובמתינות נראה דההתדמות גופא כוללת שני מושגים ביחד מושג הפטור ומושג החיוב, והיינו כפי שינויי ההשקפות, דבהשקפה פרטיית וחלקיית בנקודת המעמסיי יש מקום לומר דההתדמות גורמת פטור, ובהשקפה כלליית ושטחיית יש מקום לומר דההתדמות גורמת חיוב, דכבר כתבתי בספרי דעל כל דבר משפט מדעי יש להשקיף שני מיני השקפות ראשיות, א) השקפה כלליית ושטחיית, ב) השקפה פרטית וחלקית, ולפעמים יש שתוצאות ההשקפות שונות הן לדינא, ואז יש להתבונן היטב איזה השקפה יש לבכר אם ההשקפה כללית על פני החלקית או להיפוך, והארכתי מאד בזה, ומעט מזה הבאתי בספרי חותם תכנית (ח"א פ"ב צד ס') בהערה בד"ה ודע עיי"ש מש"כ שם הכללי וחלקיו, ושם צד (צ"ה צ"ו) בפנים ובצד (צ"ו בהערה י"ב), וגם הכא בענייננו ההבדל הזה שכתבנו הוא תוצאות ההשקפה הפרטית והחלקית, דבעת שננתח הענין לפרטיו וחלקיו ונחדור בפנימיותיהם אז מופיע ההבדל הזה אשר תוצאותיו הוא לפטור בהעדאת עדים משבועה וכנ"ל, אבל אם נשקיף השקפה כלליית ושטחיית על ההתדמות הזאת, יש מקום להראות דההשקפה הזאת מסבבת השתוות עדים להודאת פיו לחייב שבועה, דעצם יסוד נקודת מבט חיוב המעמסי הוא, דהוא חיוב כזה שמעמיסים עליו את החיוב שלא כפי חוקי המשפט הכוללים, באופן דהחיוב אינו נודע מיסודי חוקי המשפט, ורק שהוא חוב שמטילים עליו עד די"ל דהחיוב הזה מתייחס ביחס חיוב קנס בפרט זה, וא"כ אם נניח כן ונשקיף אח"כ השקפה כלליית ושטחיית בזה, אז נראה די"ל דמצד זה גופא יש מקום לחייב שבועה בהעדאת עדים, דברגע זה שנאמר דחיוב שבועה בהודאה במקצת מתייחס באיזה יחס לחיוב קנס, ויוצא מזה דהודאת פיו גורמת להעמיס ולהטיל עליו חיוב כזה, א"כ אז י"ל דכ"ש דהעדאת עדים על מקצת גורמים לחייב שבועה על השאר, דהא בכ"מ נחשבת הודאת פיו למיצוע המקילה ומסירה חיובים מעמסיים דהא מודה בקנס פטור, וא"כ אם הודאת פיו דבכ"מ עומדת להסיר חיובים כאלה, בכ"ז הכא היא מטלת וגורמת את החיוב הזה, הלא י"ל כ"ש דהעדאת עדים דעדים, אשר בכ"מ אינם מסירים חיובים כאלה, כ"ש דהכא אינם מסירים ורק גורמים החיוב כמו הודאת פיו במקצת, ואולם ההשקפה הזאת היא השקפה כלליית ושטחיית דרק מצד השתוות שטחיית י"ל כן, אבל מצד פרטיהם וודאי דיש לחלק ביניהם וכנ"ל, ולפי"ז הגענו אל החוף ועלה בידינו לכוין את הנקודה האמתית ממוצא החקירה הזאת, דכבר כתבתי בספרי דבכל ספק וחקירה יש נקודה הנוטית, וכל מחלוקת מקורה הוא הספק, דבמקום דלא יחול שם ספק לא יחול גם שם מחלוקת, וע"כ כמו שבכל ספק יש נקודה הנוטית כן הוא גם בכל מחלוקת, ובאור של נקודה הנוטית הוא כן, דבכל ספק יש שני גבולים ידועים הפכיים בדיניהם, ובתוך יש הספק הזה שיש בו נקודה אחת המתפצלת ומתרככת ונוטית לכאן ולכאן, וע"כ יש ספק על הנקודה הזאת לאיזה צד לנטותה, וכמו ד"מ ידענו דביום שולט אור ובלילה אפילה וחשיכה, וע"כ יש ספק בביהשמ"ש דיש בו נקודה הנוטית דאז אור וחושך משתמשים בערבוביא, והעת ההיא יצתה מכלל אור היום, ולחשכת הלילה לא באה, וע"כ יש להסתפק דמצד העדר האור היומי, יש מקום לומר דהוי לילה, ומצד העדר החושך הליליי י"ל דהוא יום, ועפי"ז כתבתי כמה כללים ויסודות בענייני מחלוקת, וכתבתי דיש כמה מיני מחלוקת, מחלוקת מדעית, מחלוקת מקוריית, מחלוקת עדותי ובירוריי, מחלוקת תכליתיית, מחלוקת אמצעיית, מחלוקת השקפיית, [ידיעת חלוקת מחלוקת השקפיית מועלת מאד, וביחוד היא מפיצה אור על כמה מאמרים תמוהים נפלאים במדרש ובאגדה, וכבר כתבתי מאמר אחד שיסוד באורו בנוי על חלוקת המחלוקת הזאת], וגם בזה בנקודה הזאת ידענו דיש שני קצוות, החלקיית שופטת לפטור בעדים במקצת, וההשקפה הכללית משקפת לחייב, ויש בזה נקודה הנוטית דיש מקום לנטותה או לכאן או לכאן, זהו יסוד ותמצית מהחקירה הנ"ל:

חקירה ה:

החקירה ד' עם באורה ופתרונה עם כל עוצם נחיצת הדברים שיש בה ותועלתם והכרחם לבוא פה, כי כמה דברים משם נזכרו בספרי זה כמ"פ, בכ"ז אינה נדפסת עתה בפנים הספר, ובע"ה תבוא או בהשמטה או בחוברת מיוחדת): יש לחקור אם א' תובע תביעה שמקצתה יודע בידיעה טבעית ומקצתה בידיעה מוסרית בבירור אמצעי, והנתבע הודה בהמקצת שבידיעה טבעית וכופר בהמקצת שבבירור אמצעי, אם חייב שבועת מודה במקצת:

באור, תוכן החקירה הוא, אם אחד תובע מנה ועל חמשים אומר שנתן לו מעצמו וחמשים טוען שיודע עפ"י ע"א, והנתבע מודה בהחמשים שנתן לו מעצמו ובחמשים של ע"א כופר, ומקום החקירה הוא כן. הנה זה וודאי דבעינן כפירה, והנה אם אחד תובע מספק אינה נחשבת לתביעה ואינה חייב גם שבועת היסת כמו דאיתא בחו"מ (סי' ע"ה סעי' י"ז), וא"כ אם תובעו חמשים ברי וחמשים מספק והוא הודה בחמשים וודאי דפטור משבועת דמודה במקצת, דמה אם לענין שבועת היסת אמרו דטענת ספק לא הוי טענה, א"כ כ"ש לענין שבועה דאורייתא, וע"כ יש לספק אם יודע החמשים בעד אחד אם זאת מקרי ידיעה וממילא הוי תביעה גמורה ומקרי מודה במקצת, או דבכל זה אינה מגעת הידיעה לידיעה וודאית וממילא הכפירה אינה נחשבת לכפירה ואינו חייב שבועה, זהו יסוד החקירה:

פתרון לחקירה ה:

פתרון של החקירה הזאת נראה לי דתליא בחקירה אחרת, דכמ"כ יש לחקור אם תובעו כל המנה עפ"י ע"א והנתבע מודה לו בחמשים אם חייב שבועת מודה במקצת (חקירה ד), ויסוד החקירה הוא באשר בשבועת מודה במקצת יש שני יסודות, א) הכרח הודאה, ב) אפשרות ההכחשה, (למוד נט), והכרח ההודאה הוא משום הסברא דהעזה משום דאין אדם מעיז פניו (באור ללמוד הנ"ל), וערך מדרגת ההעזה הוא כפי ערך מדרגת חוזק ההכחשה שיש בין המכחיש להמוכחש (למוד סו), וע"כ יש לספק בתביעה שהתובע נשען על ידיעת ע"א אם נקראת ידיעה חזקה עד שהכחשה כזאת נקראת הכחשה גמורה שיש בה העזה, או דלא הוי הכחשה גמורה שיש בה העזה (באור לחקירה ד), זהו תוכן החקירה הנ"ל, וע"כ יש לומר דגם חקירה זאת תתלה בזה, דאם נימא דהוי ידיעה חזקה ממילא דנקראת תביעת ברי והוי כמו שתובע מנה והוא מודה חמשים, אבל אם נימא דידיעה מע"א לא הוי ידיעה גמורה אם כן ממילא אינה נקראת תביעה ופטור משבועה:

וגם על החקירה הזאת יש להראות איך כי היא בודדת ואינה נגבלת עם החקירה הקדומה של טענו ספק עפ"י ע"א, דלכאורה יש להסיר החקירה הזאת מספר החקירות אחרי דמגדרי החקירה הוא המציאות והספק (פתרון לחקירה ד אות א), א"כ גם הכא י"ל דמצד החקירה הקדומה של טענו ספק עפ"י ע"א אין מקום לחקירתינו זאת, משום או דתתבטל מציאות החקירה הזאת או שתתבטל ספיקותה, דאם נימא דטענו ספק עפ"י ע"א חייב שבועה דאורייתא להכחיש את העד א"כ בטלה מציאותה, דאחרי דכה"ג יש לחייב להנתבע שבועה דאו' להכחיש את העד, א"כ אין שום מציאות להחקירה הזאת אחרי דיש לחייבו שבועה מצד להכחיש את העד, ואם נימא דטענו ספק עפ"י ע"א פטור, אם כן יש לברר החקירה משם כיון דכה"ג פטור משבועה דלהכחיש את העד, ע"כ דלא חשבינן תביעה כזאת לתביעה גמורה, ממילא י"ל דגם כה"ג אינה נחשבת לתביעה ופטור משבועת מודה במקצת, אמנם באמת י"ל דאינה נגבלת כלל עם החקירה הזאת, דגם אם נימא דטענו ספק עפ"י ע"א חייב שבועה עפ"י ע"א, בכ"ז יש מקום ומציאות להחקירה, דיש לצייר החקירה באופן דהעד מעיד העדאה כזאת אשר מצד ההעדאה אין לחייב שבועה, דעצם ההעדאה אינה באה כלל לחייב ממון וע"כ וודאי דאין בה שום כח לחייבו שבועה להכחישה אחרי דאינה באה כלל לחייב ממון (שם אות ב) ועייש"ה, ובכ"ז הכא דעיקר הוא מצד תביעת התובע והעדאת העד משמשת רק לעשות את תביעת התובע לתביעה מעלייתא, וודאי דיש מקום לספק דאולי הוית תביעה מעלייתא, וכן גם לאידך גיסא גם אם נימא דטענו ספק עפ"י ע"א אינו חייב שבועה, בכ"ז יש בחקירתנו גדר הספק, דאין לבררה משם ולומר דמזה מוכח דאין לסמוך על העדאת העד וממילא אינה נחשבת לתביעה, דבאמת לא דמו כלל זל"ז, וגם אם נימא דטענו ספק עפ"י ע"א פטור, בכ"ז הכא י"ל דחייב, דשם בטענו ספק עפ"י ע"א הטעם דפטור הוא משום דאמרינן דאין כח ביד העד לחייבו שבועה רק כשיש להעד גם תביעת התובע, דהעד עם התובע שניהם פועלים בחיוב שבועה (פתרון לחקירה ד אות א), וא"כ אין מזה ראי' לומר דתביעה כזאת [שתובע עפ"י ע"א] אינה נחשבת תביעה וודאית עד שהכחשת המכחיש בזה תתחשב להכחשה גמורה, די"ל דבאמת הוית תביעה וודאית, ובכ"ז אין כח בתביעה כזו לחייב שבועה, דלחייב שבועה בעינן ג"כ סבה מספקת וסבה מספקת הוא דווקא כשיש תביעת ברי של התובע והעדאת העד, אבל העדאת העד לבד אינה נחשבת לסבה מספקת לחייב שבועה, אבל הכא לענין הודאה במקצת דעיקר השבועה הוא מצד הודאת הנתבע במקצת ורק דבעינן בזה גם תביעת התובע, ואם כן וודאי דיש לומר דמזה שתובע על סמך העד נחשבת לתביעה:

שוב ראיתי דיש עוד לדבר בזה, דבכ"ז יש להוכיח דבחד צד קשורה ואגודה החקירה הזאת [של טענו מקצת מעצמו ומקצת עפ"י ע"א] להחקירה דטענו ספק עפ"י ע"א, היינו דנהי נמי דע"ז יתכנו דברינו דאם נימא דטענו ספק עפ"י ע"א חייב שבועה יש לתת מקום להחקירה הזאת, אבל בהך צד אם נימא דטענו ספק עפ"י ע"א אינו מחייב שבועה י"ל דאין עוד מקום ספק ויש לבררה משם, דמה שכתבנו להבדיל בין הנושאים, מצד דשם אינו חייב שבועה משום דהעד בלא התובע אינו מספיק לחייב שבועה, ובכ"ז הכא י"ל דנחשבת לתביעה גמורה, הדברים האלה יש להביאם עוד בכור הבחינה, דהיסוד הזה [דטעם של הסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א אינו מחייב שבועה, הוא משום דהעד לבד אינו מספיק לחייב שבועה] אינו עוד יסוד מוסד, דמדברי כמה מן הראשונים ז"ל משמע דהטעם דאין משביעין בטענת ספק עפ"י ע"א הוא משום דבעינן טענת ברי ומה שתובע עפ"י אחר לא הוי טענת ברי, עיי"ה בשבועות ברא"ש (פ"ו ס"ה) שכתב לענין הך דינא ז"ל פטור משבועה הואיל ולא טענו טענת ברי, עייש"ה דמשמע דהטעם הוא משום דטענה זו אינה נחשבת לברי, וכן הוא שם בר"ן עיי"ש, וע' בגידולי תרומה שער ל"ו ח"ג בפנים דמלשונו משמע ג"כ כך, וכן משמע מדברי הטור, וביותר מבואר בחידושי הרשב"א לשבועות (דף מ') שכתב להדיא דטענת ברי בעינן ואין אדם נעשה ברי ע"י אחרים, וא"כ כיון דהסוברים דטענו ספק בע"א אין משביעין היינו משום דלא מקרי טענת ברי, א"כ ממילא וודאי די"ל דגם הכא לענין מודה במקצת אינו נשבע כיון דליכא תביעה אם כן ליכא שבועה, והגם דלענין החקירה דאם תובע כל התביעה עפ"י ע"א והנתבע מודה במקצת סמכנו על ההבדל הזה, בזה די"ל דבתובעו ספק פ"י ע"א פטור משום דאמרינן דרק העד עם התובע פועלים לחייב שבועה, וע"כ כתבנו דמכ"מ לענין מודה במקצת י"ל דחייב (פתרון לחקירה ד אות א), דלענין זה י"ל דמספקת הידיעה של ע"א, ולא העירונו דלהני דסוברים דהטעם דבטענו עפ"י ע"א פטור הוא משום דלא הוי טענת ברי ממילא גם לענין מודה במקצת י"ל דאינו חייב, הוא משום דלענין זה יש לחלק גם החקירה ההיא מהחקירה הזאת, דשם עיקר החקירה היא אם יש בתביעה כזאת העזה ורק דממילא מתגלגלת לענין אם הוי תביעה וודאית משום דהעזה נחשבת רק מתביעה וודאית, וע"כ שפיר י"ל דהגם דלא הוית תביעה וודאית לגמרי מכ"מ נחשבת לתביעה שיש בה העזה, אבל הכא דעיקר החקירה הוא אם הוי תביעה, אם כן וודאי די"ל דאם נימא דטענו עפ"י ע"א פטור משום דלא הוי תביעת ברי, ממילא גם הכא פטור משבועה:

שוב ראיתי דזה בורכא דהלא גם שם וודאי דבעינן תביעת ברי, וא"כ אם נימא דבכה"ג שתובעו עפ"י ע"א לא הוי טענת ברי י"ל דגם שם פטור, וע"כ יש לדעת דהדברים שהעלינו פה לענין הך חקירה יחולו גם לענין החקירה ההיא:

אולם באמת כשנעיין נראה דהעיקר הוא כפי שכתבנו, דהני דסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א פטור הוא לאו משום דסוברים דהוי טענת שמא, אלא דטעמייהו הוא דסוברים דבעינן תרווייהו טענת התובע והעדאת העד, דאם נימא דטעמייהו הוא משום דטענת התובע ע"י העד לא הוי טענת ברי, א"כ יקשה מאד דאיך החליטו דכה"ג לא הוי טענת ברי, והלא בהך פרט אם אחד טוען טענה שאינה ידועה לו רק מאחר אם נחשבת לטענת ברי, יש בזה מחלוקת מפורשת, והוא דבב"ב (דף קלה ע"א) איתא אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי, וסברת אביי הוא דכיון דהאח טוען רק עפ"י דברי אחיו והוא בעצמו אינו יודע, ע"כ לא הוי בכלל מנה לי בידך והלה אומר א"י אלא דהוי ספק וספק עייש"ה ברשב"ם, ורבא ע"כ דפליג עליו וסובר דכה"ג הוי ג"כ ברי ושמא, וא"כ חזינן דרבא ואביי פליגי בזה אם טענת ברי על ידי אחר נחשבת לטענת ברי, והגם די"ל דעל הני דסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א חייב אין להקשות, משום די"ל דהם תופשים להלכתא כרבא דאביי ורבא הלכתא כרבא, אולם יקשה להיפוך על הני דסוברים דטענו עפ"י עד אחד פטור הלא לרבא צ"ל דחייב, אחרי דאיהו סובר דברי של אחר הוי ג"כ ברי:

ב) והנה באמת יש איזה מהאחרונים שכתבו כן, דהחקירה דטענו ספק עפ"י ע"א אם חייב, תליא אם טענת ברי של אחר נחשבת לטענת ברי, וכמ"כ כתבו דמחלוקת דאביי ורבא הוא בהך פרט אם ברי של אחר נחשב לברי, ואם נימא דההנחות האלה הן אמיתות וצודקות אז תהיינה כבירות כח לתת רב חומר לפלפולים גדולים ורמים, אמנם לדעתי, בגוף ההנחות האלה יש הרבה לדבר. הנה בכתובות (דף יב ע"ב) בתו' ד"ה רב הונא, הקשו דמהא דב"ב מוכח דאביי סובר מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב, ובכ"ז משמע דסובר הא דר' אבא דמחויי"ש שאיל"מ, ותירצו דאביי יאמר דהך דרש של בין שניהם ולא בין היורשין קאי באופן זה דשניהם לא ידעו אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאביו מתוך שאינו יכול לשבע משלם, וקשה מאד דא"כ גם באביו הי' תובעו רק עפ"י ע"א, וא"כ למאן דסובר תבעו עפ"י ע"א פטור, גם אביו הי' פטור, וע"כ דנימא דשיטת התוס' דטענו ספק עפ"י ע"א חייב, ומעתה אם נאמת את ההנחות האלה [דטענו עפ"י ע"א תליא אם ברי ע"י אחר הוי ברי, ואביי ורבא פליגי בזה אם ברי של אחר הוי ברי] ויוצא מזה דאביי סובר דברי של אחר לא הוי ברי, וממילא צריך להיות אם טענו ספק עפ"י ע"א לא יתחייב שבועה דאורייתא וקושיית התו' הכא קאי לאביי, וא"כ מאי הועילו בתירוצם, דהלא לשיטת אביי אין לומר דאיירי ששניהם אינם יודעים אלא שתובעו עפ"י ע"א, דא"כ גם באביו אין לדון בזה מחוייב שבועה שאיל"מ אחרי דליכא כאן חיוב שבועה, ולא עוד אלא דלפי ההנחות הנ"ל יכלול תירוצם סתירה עצומה בקרבו. דהנה נניח דיש לנו שני דינים ידועים, א) ברי ושמא ברי עדיף ומוציאין ממון בטענת ברי, ב) אם אחד תובע מחבירו בטענת ברי, ויש לו עד המעיד כדבריו חייב הנתבע שבועה, והנה השני דינים האלה יסודן הטענת ברי, ויש לדייק ולעמוד על הברי דכפי שיטתם העיקר גם בע"א שמחייב שבועה הוא מצד טענת ברי של התובע, מעתה יקשה האיך מצוייר לאביי הך דינא, [דנימא דרק מצד השבועה בא החיוב תשלומין ולא מצד טענתו] דנניח דאיירי דטענו מספק עפ"י ע"א, וא"כ הלא יקשה ממ"נ אם נחשב זאת לטענת ברי,, א"כ בלא השבועה יש חיוב תשלומין מצד ברי ושמא, ואם נימא דזה לא נחשב לברי, א"כ גם מצד העד אינו מחויב שבועה אחרי דנניח דגם אלה שסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א חייב שבועה הוא מצד דסוברים דהוי טענת ברי, א"כ ממילא אם נימא דזה לא נחשב לטענת ברי, א"כ אינו חייב ב שבועה בכה"ג, וא"כ נסתר התירוץ מעצמו ויש לפלפל בזה הרבה, ואמנם לבד זה, יש עוד הרבה להאריך בענין זה של טענת ברי של אחר אם הוי ברי, ויש לבאר בזה גם הרבה מדברי רבותינו הראשונים ז"ל דמצינו בהם איזה דברים אשר כפי שטחיותם מורים דהרחיבו מאד גבולות הענין הזה [של ברי של אחר], וכמו שם בכתובות) דף ע"ו ע"א) תוס' ד"ה רישא דהטעם דרב אשי דאמר שם רישא מנא לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך, דהוא משום דברי שלה לא מהני לאב דהוי כמנה לאחר בידך דאינו נאמן ויהי' מוכח דרב אשי סובר כאביי, א"כ חזינן דגם פה השתמשו בסברא זו, ויש לראות עוד יותר התרחבות הסברא הזאת מדברי הר"ן בשבועות (פ"ו) לענין המחלוקת דראב"י ורבנן שחקר שם לענין הלכתא אם יש לפסוק כראב"י או כרבנן, הביא שם דהראב"ד דחה ראית הרי"ף מההיא דפ' כל הנשבעין משום דשם איירי בטענת ברי גמור כגון שאמר אני הייתי עמך בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה והלה אומר לא הודיתי אלא חמשין דבכה"ג אפי' לרבנן נשבע, ואע"ג דאוקי פלוגתא דרבנן וראב"י בברי ואפ"ה פליגי רבנן דשמעתין לא בברי גמור עסקינן אלא באומר כך פקדני אבא, וכה"ג ברי קרי ליה ר"א, והרמב"ן ז"ל דחה זה ואומר דוודאי טוען מפי אחר לא ברי מקרי מדתנן בפ' יש נוחלין זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואוקימנא דקא אמרי שאר אחין אין אנו יודעין ואסיקנא דכמנה לאחר בידך דמי כלומר שזה אינו יודע שהוא אחיהם אלא מפי אחיו ואין טענתו טענת ברי אלמא הטוען מפי אחרים טענת שמא הוא, העתקתי כל דבריו יען דמהם יש לראות איך שהרחיבו סברא זו עד שהעתיקוה גם לענין טענת ברי דבעינן בשבועה, [וצ"ע רק מדוע השתמשו בסברת אביי במקום דרבא פליג עליו], ונראה מזה שעשו הסברא הזאת לסברא כוללת, דבכ"מ דבעינן ידיעה וודאית אינה נקראת ידיעה וודאית אם נודע לו מפי אחר, ולפי"ז הלא יש להשתמש בה גם לענין ביטול איסורין לענין כל דפריש מרובא פריש, דיש נ"מ אם פריש קודם שנודע או לאחר שנודע, ומעתה יש לחקור אם נודע לאחד אם הידיעה פועלת על אחר, ועי' יו"ד (סי' ק"י) בפמ"ג במש"ז סק"ח, ועי' בס' בית יצחק שער הקבוע (סי' נ"א), וכמ"כ יהי' מקום לחקור לענין ביטול יבש ביבש דבעינן דווקא נודע. אמנם באמת יש להבדיל החקירות זו מזו כמובן, ועי' גיטין (דף כ"ג ע"א) אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו, ועיי"ש בתוס' ד"ה ממי נוטלו ועי' אה"ע (סי' קמ"א סעיף ל"ו) ובאחרונים ובספרי במקום שבארתי פרטי הבירורים והידיעות ופעולותיהם בררתי גם הענין ההוא וכתבתי דבאמת הוא דחוק מאד, דבכ"מ שחקרו אם מהני ברי ע"י אחר הכוונה מע"א, אם יש רק ע"א שמאמת דבריו, אבל במקום דיש שני עדים שמעידים ע"ז וודאי דזה מקרי טענת ברי, וא"כ קשה באמת מדוע לא יעידו ב' עדים לפני הסומא, ומש"כ בתו' דסומא יכול להטעותו הוא דחוק מאד דבכ"מ סמכינן על ב' עדים, וע"כ כתבתי דיש שתי מיני ידיעות, א) ידיעה עיונית ומופשטית כמו שיודע אשר ב' פעמים ב' הוא ד', או שיודע שאיש אשר שמו ראובן בן יעקב גירש את אשתו אשר שמה רחל בת לאה, ב) ידיעה מעשיית ומוגשמית, דיש כאן שתי שורות אשר בכל שורה יש שתי מטבעות, ואחרי אשר ב' פעמים ב' הוא ד' יודע שיש כאן ארבע מטבעות, או שלעיניו עומדים איש ואשתו שמתגרשים והוא אינו מכירם ומעידים לו עדים דשמו של המגרש הוא ראובן בן יעקב ושמה רחל בת לאה, וא"כ יודע אח"כ ידיעה מעשית ומוגשמית כי עפ"י הידיעה הזאת יודע שפה מונחות ארבע מטבעות, יודע שזה האיש הוא ראובן בן יעקב והוא מגרש את אשתו זאת רחל בת לאה. והנה בסומא אשר אינו יכול להכיר מעצמו גם אם יעידו אלפי עדים לפניו לא תגיע ידיעתו לעולם למדרגת ידיעה מעשיית ומוגשמית, רק שידע ידיעה עיונית ומופשטית וידע שיש איש בעולם ששמו כזה וכזה והוא גירש אשה כזאת וכזאת, וידיעה כזאת אינה מועלת בשליח בגירושין, וממילא אין מזה ראי' לענין פקח דבעינן לכה"פ ב' עדים כשרים, [וכמו שהרבה רצו להוכיח כן דאחרי דבסומא גם עדים לא מהני בפקח לכה"פ בעינן ב' עדים] דאינם כלל מגדר אחד, דבסומא נחסרה הידיעה הדרושה אבל בפקח דהחקירה היא בכמה מקרי ידיעה י"ל דסגי גם ע"א, והארכתי הרבה שם וביחוד הראיתי דהחלוקה הזאת של השתי ידיעות הנ"ל היא חלוקה אשר ידיעתה מועלת הרבה ומיישרת דרך בכמה מקומות ואכ"מ, מובן דפה לעניניננו י"ל דהחקירה של רבותינו הראשונים ז"ל אם בעינן ב' עדים שיעידו לפני השליח או דסגי בע"א, תתלה אם ברי ע"י אחר הוי ברי, דאם נימא דהוי ברי מהני גם ע"י אחד, ואם נימא דלא מהני י"ל דבעינן דווקא ב' עדים, ויהי' מקום לפלפל משארי מקומות כמו מחליצה דמוכח דסגי בע"א ומשום דהוי גילוי מילתא, ותתרחב החקירה בגדרי דגילוי מילתא ולהסב גם בגירושין המחלוקת הנ"ל דהוא רק אם בעינן ידיעה או דסגי גילוי מילתא, ויהי' מוכח להיפוך דבמקום דבעינן ידיעה לא מהני ברי ע"י אחר, ומובן מעצמו דיש לדחות גם זאת ויש מקום רחב לפלפל בזה הרבה, וכן להביא עוד מקומות דשם בעינן ידיעה ולהכניס כל המקומות האלה תחת כנפי החקירה הזאת, ולא תבצר עוד מיד הפלפול לקרבם בזרועות הפלפול הרחוק, ואולם אין רצוני להתרחק פה מנקודת דברינו, וללכת הלאה ממטרתנו כי הספר הזה לא נוצר לתכלית זאת, סוף דבר דעפ"י ההנחות הנ"ל יש הרבה להאריך לבנות ולסתור לטעת ולעקור ולפלפל הרבה בכמה סוגיות הנוגעות לענין זה:

ג) אמנם קושטא דמילתא הוא כי בעיקר ההנחות האלה יש לדעת כי אם רק רוח העומק והעיון יחלוף על ההנחות האלה, אז לא תעמודנה על עמדן ותחלופנה ותעבורנה מן עולם ההלכה, דבאמת ברור הדבר כשמש דהחקירה של תובעו בספק עפ"י ע"א אם מחוייב שבועה יסודה הוא אם העיקר פועל העד בעצמו את החיוב שבועה או דהעד מצטרף להתובע ובלא התובע אינו פועל העד, ומה שנראה מדבריהם דמשו"ה אינו מחייב שבועה משום דהתובע אינו טוען ברי אשר מזה יש להוכיח דהטעם הוא דברי ע"י אחר לא נחשב לברי, באמת י"ל דהכוונה הוא משום שאינו טוען מעצמו ברי והכא בעינן דווקא שתי ידיעות, ידיעת העד וידיעת התובע, ובאמת גם אם נימא דבכ"מ ברי ע"י אחר הוי ברי, בכ"ז לא שייך כלל הכא להשתמש בסברא זאת, דהלא אם נימא דבעינן לחייב שבועה דאורייתא דווקא העדאת העד וידיעת התובע, א"כ מה מהני בזה שהתובע משתמש בידיעת העד, סוף סוף אין בזה אלא ידיעה מקוריית אחת והוא ידיעת העד, דהוא כלל כולל ויסוד מוסד דבכ"מ אשר קיום הבירור תלוי במספר המבררים בעינן שהמבררים ידעו דווקא בידיעה חושית וטבעית (למוד ס"ט) היינו ידיעה מקורית ויסודיית, ולא ידיעה מועתקית והשתלשלית (באור ללמוד הנ"ל), דרק במקום דסגי ע"א שם יש מקום לומר דמספיק גם אם העד יודע ידיעה העתקית והשתלשלית, וא"כ אם נימא דלענין שבועה להכחיש את העד בעינן דווקא שהתובע ידע בידיעה וודאית וגם העד, הלא הוי כמו שיש קפידא בדבר שיהיו דווקא שני מבררים, וע"כ גם אם נימא דבכ"מ ברי של אחר הוי ברי, בכ"ז הכא וודאי דאינו מועיל כיון דבעינן תרווייהו, וגם דברי הראשונים שהבאתי לעיל יש להטות כוונתם לזה, די"ל דמש"כ דלא הוי ברי, כוונתם דכה"ג שהתובע סומך על דברי העד לא הוי ברי בפ"ע דשוב אין לו כח מיוחד, והברי של התובע הוי רק כמו העד גופא, והדברים האלה ברורים ומאירים כשמש בצהרים:

נתבאר לנו ביטול ההנחה הראשונה, וגם ההנחה השני' דהמחלוקת דאביי ורבא בב"ב (דף קל"ה ע"א) היא מחלוקה כללית אם ברי של אחר הוי ברי, גם ההנחה הזאת אין לה מקום עפ"י יסודי העומק והעיון, דבספרי הראיתי מקום די"ל דהמחלוקת דאביי ורבא הוא מחלוקת פרטית אשר יסודה הוא רק בענין ברי ושמא בתביעת ממון, ועקרה הראיתי ובארתי עפ"י העומק והעיון עפ"י דרך זה, דבהטעם של הסובר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב משום דברי ושמא ברי עדיף, יש לספק בזה שלש ספיקות, היינו דיש להראות ע"ז שלשה טעמים שונים אשר מהם תהיינה תוצאות גדולות לדינא, דמתחלה יש לספק ספק ראשי אם הטעם הוא מצד עצם המציאות או מצד הטענות, ואם נימא דמצד הטענות, יש לספק אם הוא מצד טענת הברי היינו מצד התאלמות הברי, או מצד טענת שמא היינו מצד חלישות ומגרעת השמא, וא"כ הלא בכלל יש להראות ע"ז שלשה טעמים, א) מצד עצם המציאות, ב) מצד התאלמות ומעלת טענת הברי, ג) מצד חלישות ומגרעת טענת השמא, ונבארם בקצרה. מודעת דלהוציא ממון בעינן הכרעה ברורה, והסובר דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ומוציאין ממון מהנתבע, ע"כ דסובר דיש בזה הכרעה אלימתא ויש להראות על ההכרעה הזאת שלשה טעמים, א) מצד עצם המציאות, די"ל דגם בלא השקפת הטענות והערכת ערכי האנשים וטבען, ג"כ יש בזה הכרעה דסוף סוף יש בענין זה וודאי וספק, ובכ"מ שיש וודאי וספק מכריע הוודאי את הספק, ב) מצד התאלמות חברי, דכבר כתבתי דיש לספק דאולי ההכרעה הוא מצד הטענות, ואם נימא דהוא מצד הטענות יש לספק שתי ספיקות, די"ל מצד התאלמות הברי, היינו דאחרי שאחד טוען ברי שמגיע לו והנתבע אינו מכחישו ולוא יהא דנניח דאין בזה גופא מגרעת אשר המגרעת הזאת תכריע, היינו דנאמר דאחרי שהי' לו לדעת ואינו יודע, מזה גופא יש ראי' לאמת את דברי התובע, גם אם לא נשקיף ע"ז, אלא דנאמר דכפי טבעי בני אדם אין מזה ראי' דיכול להיות ששכח, בכ"ז סוף סוף הלא הנתבע אינו יודע והלה טוען ברי, ע"כ יש כח בטענתו להכריע, ג) מצד חלישות ומגרעת טענת השמא, די"ל דעיקר ההכרעה היא מצד המגרעת שיש בטענת שמא דמדרך בני אדם לדעת, ואחרי שאינו יודע יש מזה גופא ראי' דהאמת הוא כדברי התובע, דכל הכרעות הסותרות זו את זו מבטלות זו את זו (למוד י"ז), ובכל סכסוך הכחשיי בממון יש ג"כ שתי הכרעות שסותרות זו את זו (למוד יח ובאורו), ובכ"ז יש לפעמים כח להכרעה אחת שתכריע את הכרעה השני', או עי"ז שאחת מתחזקת לעומת השני' או שאחת מהן מתחלשת, ואז במדה שתחלש ההכרעה ההיא תתחזק ההכרעה שכנגדה, (אור ללמוד י"ט), וה"נ אם נימא דיסוד ההכרעה למאן דסובר דחייב] הוא בהטענות, י"ל או משום דיש חוזק ואלמות בטענת הברי ומצד זה מכריע את השמא, או משום דיש חלישות ומגרעת בהשמא וממילא מתחזקת טענת הברי, ושם בספרי בארתי בע"ה כל החלוקות האלה ותוצאותיהן בארוכה, והראיתי דיש מהן כמה נ"מ גדולות לדינא, ומה שחדשו דבברי ושמא גרוע במקום דלא הול"ל למידע מודה דפטור, תלוי' ג"כ בחלוקות הנ"ל, וכן גם לדינא דפסקינן דא"י אם נתחייבתי פטור וא"י א"פ חייב, יש לספק ג"כ בכמה ספיקות ויסודן ג"כ בחלוקות הנ"ל, ובכלל יש לדעת כי יש בזה הענין כמה וכמה ספיקות, מהן שכבר נזכרו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, ומהן שהעירותי מעצמי וכולן יש לבארן עפ"י תוצאות של הטעמים הנ"ל, ואמנם לברר פה כל מה שהעליתי בזה יעלו הדברים לספר מיוחד, עכ"פ יצא מזה דיש כמה ספיקות בטעם החיוב והספיקות הן מיוחדות רק בדינים אלו, וא"כ ברור דמה דרבא מדמי הכא בב"ב הך פרט [של זה אחי כו'] לכל מנה לי בידך והלה אומר א"י, ואביי מחלק ביניהם משום דכטענו אחר דמי ולא הוי כטענת ברי, מחלקותם זאת מקורה היא במחלוקת הטעמים הנ"ל, והיא רק מחלוקת פרטית ומיוחדת השייכת רק בהך דינא לחוד, ולא בכל מקום שיש לחקור על וודאי וספק, ואין מזה שום שייכות להחקירה של טוענו ספק עפ"י ע"א, דהכא בברי ושמא למאן דמחייב א"כ העיקר מה שמוציאין ממון. הוא רק משום ההכרעה שיש שם, וע"כ יש לחקור בההכרעה הזאת וכנ"ל, אבל לענין טענו ספק עפ"י ע"א דאנו חוקרין אם השבועה הוא רק מסבת העד או מסבת שניהם וודאי דהכא לא שייכת כלל החקירה ההיא, וכמ"כ הכא לענין חקירתנו [כשתובע מקצת מעצמו ומקצת עפ"י ע"א] דעיקר החיוב שבועה הוא מצד ההודאה ורק מצד דסוף סוף הלא בעינן שתהי' תביעה, ע"כ יש לספק אם תביעה כזאת נקראת תביעה, א"כ גם אם נימא לענין ברי ושמא דברי על ידי אחר לא מקרי ברי, היינו להוציא ממון עי"ז, אבל בכ"ז י"ל דהוי תביעה, ובכלל אינן נוגעות זב"ז כמלא נימא, ודברי הר"ן הנ"ל מש"כ לענין מחלוקת דראב"י ורבנן דאין לומר דמה שהבן תובע ע"י אביו נחשב לברי משום דלאביי מוכח דברי של אחר לא נחשב לברי, הדברים האלה שגבו מדעתי ולא אוכל לרדת לסוף דעתו הקדושה והגדולה, דבאמת לא דמי כלל זל"ז, וכבר כתבתי דבלא"ה דבריו צריכים באור אחרי דרבא פליג ע"ז, וא"כ מדוע אחז ותפס לעיקר דברי אביי, ובעיקר הסוגיא דב"ב הנ"ל יש להאריך, ועי' בס' חוסן ישועות שם בב"ב, ובהפלאה כתובות (דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה ר"ה והדברים ארוכים:

מעתה אחרי שנתברר בבירור דחקירתנו הזאת [בטענו מקצת מעצמו ומקצת עפ"י ע"א] אינה נוגעת כלל להחקירה של טענו ספק עפ"י ע"א, וע"כ יותר י"ל דתליא בתוצאות של החקירה ההיא בטענו כל המנה עפ"י ע"א והנתבע מודה לו בחמשים, דשתי החקירות האלה סובבות על ענין אחד על חיוב שבועת מודה במקצת, והגם דשם הוית יסוד החקירה אם תביעה כזאת נחשבת לתביעה שיש בה העזה, והכא הוי עיקר החקירה אם זאת מקרי תביעה וודאית, היינו אם מספקת ידיעה כזאת לחשוב את התביעה לתביעה וודאית, אמנם באמת אחרי דאין לנו קנה מדה למוד את ערך חוזק הידיעה ולדעת בצמצום ובדיוק כמה היא שיעור ומדת הידיעה הדרושה לידיעת תביעת ברי, ע"כ י"ל דתביעה כזאת אשר ההכחשה עלי' נקראת הכחשה שיש בה העזה, ממילא היא נקראת גם תביעה וודאית אחרי דגם ענין של העזה בתביעה תליא בידיעה, דבתביעה ספיקית ליכא שום העזה דהוא כלל ברור כי במקום שהתובע טוען ספק אז אם הנתבע מכחישו לא הוית הכחשה ולכה"פ לא הוית הכחשה שיש בה העזה, (באור ללמוד ס"ב), וממילא במקום שהתביעה נחשבת לתביעה שיש בה העזה ע"כ דנחשבת לתביעה וודאית, וא"כ יש מקום לומר דממילא גם לענין הך חקירה [בטענו מקצת מעצמו ומקצת בע"א] תליא בבירור החקירה ההיא [בטענו כל התביעה עפ"י ע"א והודה במקצת], דאם נימא דשם חייב משום דיש לחשבה לתביעה שיש בה העזה, י"ל דהכא ג"כ חייב דנחשבת לתביעה וודאית, ואם נימא דשם פטור משום דאינה נחשבת לתביעה שיש בה העזה, י"ל דהכא אינה נחשבת לתביעה וודאית, ואם אמנם דמ"מ פטור, יש לחלק בין גדרי של שתי אלה מנושא של תביעה וודאית לנושא של תביעה שיש בה העזה, הגם דגדרן הוא הוודאי והברי, אולם אחרי דאין בזה גבולים מיוחדים דרק הבירור של ב' עדים הוא נגבל בגבול מיוחד אבל בירורים אחרים אינם מוגבלים והם מתדמים זל"ז, (באור ללמוד ל"א), א"כ אולי יש בזה גופא שני גבולים שונים זמ"ז, אמנם באמת יותר נראה דאין להבדילן זמ"ז, דגדר אחד יש להן ואין לבדות הבדלים חדשים במקום דאין הכרח לזה, וא"כ ברור דהחקירות האלה תליין זב"ז, ובירור של חקירה אחת יספיק גם על השני':

תוכן העניינים

אורים גדולים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה