אור ברסלב
אורים גדולים פרק ט - שער הכללים

אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס

פרק ט - שער הכללים

פרק ח - שער ההצעות

כלל א:

כמו דההודאה במקצת עם הכרח ההודאה מסבב החיוב, ובהודאה במקצת בהעדר ההכרח יש לפוטרו, כן הטלת שבועה בהודאה במקצת בהעדר ההכרח, אפשר לגרום בפועל העדר ההודאה במקצת:

באור, כל הודאה במקצת יש מקום לפוטרו משבועה על המקצת שמכחיש, משום דאם הי' רוצה להכחיש הי' מכחיש הכל, ורק משום דאמרינן דהוא מוכרח להודות ע"כ יש מקום לחייבו שבועה (למוד נ"ט ובאורו), ואם היינו אומרים דלא הי' מוכרח בההודאה במקצת ובכ"ז הודה יש מקום לפוטרו, וא"כ ממילא מובן דאם לא נביט ע"ז ונאמר דהגם דהי' בידו לכפור הכל בכ"ז יש להטיל עליו חיוב שבועה, אז ממילא י"ל להיפוך דעי"ז שנטיל עליו שבועה ימנע מלהודות לגמרי, אחרי דרק ההודאה גורמת החיוב שבועה והוא יודע מראש דעי"ז יתחייב לשבע בעת שבטבע אינו מוכרח להודות א"כ ממילא לא יודה כדי שלא יתחייב, באופן דברור הדבר אשר בהטלת שבועה בהודאה במקצת בלא ההכרח יש לחוש להעדר ההודאה, ובדרך הפלפול פלפלתי בזה לאביי דאמר (בב"מ דף ו' ע"א) דהטעם דלא אמרינן חשוד אממונא כו' הוא משום דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, א"כ הלא י"ל דהכרח ההודאה הוא משום דהספק יש לו רק על מקצת, אולם לפי"ז בטלה כל הקו' של מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' וכבר פלפלו בזה איזה מן האחרונים, וכשאני לעצמי הארכתי בבאור דברי אביי אלה, והיוצא מדברי דהראיתי דגם אביי מודה דהספק של שמא ספק מלוה ישגה יש לו עליו, הוא ספק רחוק מאד, ורק לבלי להמשיך על אדם חשד עד למונעו משבועה בעד החשד, שם יש להסתפק גם בספק. רחוק אחרי דלמונעו משבועה מצד החשד הוא עוד ענין יותר רחוק, אבל במקום שעפ"י יסודי הסברות יש מקום לפוטרו משבועה, שם אין להשתמש בהספק הזה של שמא ספק מלוה ישנה כו', בכדי להמשיך עליו שבועה, ובזה מודה גם אביי דלא אמרינן כן, וע"כ גם לאביי בעינן הכרח הודאה לחיוב שבועת מוב"מ, וכ"כ גם לאביי י"ל דהטלת שבועה בלא הכרח הודאה יש לחוש להעדר הודאה:

כלל ב:

חיוב שבועה במודה במקצת בתביעה ע"י בירור אמצעי, ההכרעה לחיוב שבועה לא תסיר החשש של העדר ההודאה מכל וכל:

באור, בתביעה ע"י בירור אמצעי היינו ע"י ע"א והדומה לזה, יש לספק אם חייב שבועה, משום דיש לספק אם יש בזה הכרח הודאה (חקירה ד' ובאורה), ותליא במחלוקת דראב"י וחכמים (פתרון לחקירה הנ"ל), ואולם אחרי דהוי בירור אמצעי מובן דגם ראב"י דמכריע דחייב שבועה משום דסובר דיש בזה הכרח הודאה, בכ"ז יודה דיש כ"כ מקום לחוש אולי ליכא הכרח הודאה, וחיוב שבועה בהודאה במקצת בהעדר ההכרח אפשר לגרום העדר הודאה (כלל א') וא"כ יש מקום לחוש, ורק שסובר דלערך החיוב יש בו כח להכריע את החשש וכמו דבכל מושג הרשיון מהחיוב יש רשיון שהוא רק מהכרעת החיוב על האיסור (למוד ל"ח), והיינו דיש חיובים כאלה שיש בהם גם צד איסור ורק שהחיוב מכריע את האיסור (באור ללמוד הנ"ל), וכ"כ סובר ראב"י גם הכא דהחיוב מכריע את החשש, וכמו בכל חיוב שיש בו מושג הרשיון אז יש להחליט דהסבה שמספקת להעמיד החיוב מספקת גם להעמיד הרשיון (למוד מ'), כן י"ל בזה הגם דמצד החשש הזה הי' מקום להסיר החיוב שבועה, בכ"ז סובר ראב"י דבהתביעה ע"י בירור אמצעי יש בה שיעור החיוב עד שעוצם החיוב עומד גם נגד החשש הזה, ואמנם מהדברים האלה יש לדעת דלא יפלא אם ימצאו אלה שיאבו לצאת ידי חובת שניהם, היינו די"ל שהם יודו שמדאורייתא יש כח גם בבירור אמצעי לסבב חיוב שבועה, ובכ"ז סוברים דיש לתת מקום גם על החשש של העדר ההודאה ולהסיר את השבועה מפני התקנה, היינו שסוברים כי התקנה השקיפה על החשש וראתה לצאת ידי החשש:

כלל ג:

הנושאים מהפעולים שעליהם תקנו חז"ל וגזרו, הם אמצעים בין הנושאים האסורים לגמרי ובין המותרים לגמרי:

באור, כל גזירות חז"ל ותקנותיהם הוא שגזרו על נושאים כאלה שמדאו' אין עליהם שום איסור, ובכ"ז גזרו, וכ"כ הוא ענין תקנותיהם, וטעמי הגזירות והתקנות הוא שחששו שאם יניחום על משפטם התוריי ובהיתרם, יבאו מזה גם לנגוע בהאסורים מדאו', וכ"כ כל התקנות הם על דרך זה שראו שיהי' איזה מכשול, ואולם כל הגזירות הוא מצד שראו שיש איזה התדמות בין הדבר הזה הגזור ובין האסור מדאו', וא"כ יש לדעת מזה שיש בהם צד ההתדמות לדברים האסורים מדאו', ומזה שמדאו' לא נאסרו והוו בכלל הנושאים המותרים לענין זה, ע"כ דיש בהם צד ההבדל מן הדברים האסורים, וכמו ד"מ כרמלית מדאו' מותר לטלטל בו ולהוציא ממנו לר"ה ולרה"י וחכמים גזרו, והנה משום צד ההתדמות שיש להם עם הרשות האסור מצאו מקום לגזור ומשום צד ההבדל מן רשות גמור [דהא סוף סוף לא הוי רשות גמור] ע"כ מותר מדאו', וא"כ הכרמלית הוא אמצעי בין רשותים גמורים ובין נעדרי הרשותים לגמרי, ועל דרך זה סובבים הולכים כל הגזירות והתקנות, וכאשר מצינו כ"פ בעת שגזרו הראו את צד ההשתוות בין הדבר הגזור להדבר שבעבורו גזרו וחשש ההתחלפות שיש לחוש שיתחלפו זב"ז, וא"כ מבואר דהנושאים הנגזרים הם אמצעים בין הנושאים האסורים מדאו' ובין המותרים לגמרי:

כלל ד:

משפט תוריי מצטייר מנושאים כאלה, ובשמות כאלה, האוצרים בקרבם, או שמרמזים גם על טעם המשפט:

א) באור יש נושאים שיש להם איזה שמות, והוא יען כי כל נושא ונושא יש לו כמה מושגים שונים, ע"כ יש לו לפעמים איזה שמות לערך מושגיו, כי כל שם ושם יש לו איזה יחס ממהות ואיכות הנושא, [ובספרי מושגי הנמצאים הארכתי בע"ה בזה, וגליתי בזה בע"ה חדשות ונצורות, ומעט מהן הדפסתי לדוגמא בספרי חו"ת ח"ב עיי"ש בהדוגמאות מספר מושגי הנמצאים הנ"ל], והנה כל משפט תוריי הוא נמשך על איזה נושא גשמי ומוחשי, וכן ידוע כי כל משפט יש לו איזה טעם, ומובן דהטעם ההוא מתייחס לאיזה מושג ממושגי הנושא, כי הטעם הוא משום איזה דבר שמתעצם בהנושא, והדבר הזה הלא הוא מושג ממושגיו, וע"כ אם יש להנושא שם כזה שהונח עליו מצד המושג ההוא אשר הוא טעם המשפט אז ראתה התוה"ק [וכן חז"ל] לכנות שם את הנושא ההוא בשם הזה שהונח עליו מצד מושג זה אשר לענין משפט הזה הוי המושג הזה הטעם העקרי, והכלל הזה הוא כלל גדול הן בתוה"ק הכתובה והן בהליכות תורה שבע"פ בדרכי דחז"ל, ובאשר כי הדברים האלה הם רבי התועלת ואחשוב כי לא יובנו עוד היטב לכל, ע"כ למען שיבינו היטב יסודי הדברים האלה אמרתי להציג פה איזה ענינים שבארתי עפ"י הכלל הנ"ל, ומהם יבינו בטוב תוכן הדברים האלה:

ב) בשבועות (דף ט"ז ע"ב) טומאה בעזרה מנ"ל, אר"א כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא, וכתוב אחד אומר כי את מקדש ה' טמא, אם א"ע לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, וקראי מיתרי הא מצרך צריכי, דתניא רא"א אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו', ר"א הכא קא קשיא לי' מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משכן ומקדש ל"ל ש"מ תרתי, והנה מי שיתבונן היטב בדבריהם אלה יראה כי הם תמוהים מאד, דאחרי דמוכרחינן לומר דהגם דמשכן איקרי מקדש מכ"מ לא ילפינן להו זמ"ז עיי"ש בתו' ד"ה או, ובהכרח לכתוב יתור, א"כ איך אפשר להוכיח נטמא בעזרה מזה דכתיב מקדש ומשכן, דלכאו' נראה דזה לא מקרי שום יתור ואיזה הוכחה יש משינוי הלשון על נטמא בעזרה. אמנם באור הענין הוא כן, מקדש ומשכן הם שמות שהונחו מצד המושגים השונים שיש בהם, דמקדש הוא מושג הקדושה, ומשכן הוא מושג השראת השכינה, כי הקב"ה שוכן שם בתמידות בלא הפסק רגע אחד והוא ממשקל מפעל, שהכוונה הוא שבו אצור הפעולה, וכ"כ מקדש ומשכן הוא ששם אצור קדושת ושכינת ה', ובכ"ז באשר קדושת המקדש היא יותר נשגבה מקדושת המשכן, ע"כ לציין כאו"א כמדרגתו הונח בסתם על המקדש שם מקדש, להורות על מושג הקדושה שמתעצם בו יותר, ועל המשכן שם משכן מצד מושג השראת ושכינת ה', אם כי בנוגע למושג השראת ושכינת ה' לא נתעצם בו יותר מבמקדש, בכ"ז כאשר מושג הקדושה יחול יותר על המקדש ע"כ הונח גם שם משכן יותר על המשכן, ואולם אחרי כי באמת הלא גם במקדש היתה השראת ה' וכ"כ במשכן היתה גם קדושה וא"כ בכאו"א יש גם שני המושגים ביחד, ע"כ משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, דהלא בכ"ז י"ל גם על משכן מקדש, מצד מושג הקדושה, ועל מקדש משכן מצד מושג השראת ושכינת ה'. והנה איסור הטומאה בכלל י"ל דהוא מצד שני המושגים שיש במקדש ובמשכן, דשני המושגים גורמים לבלי לבא ולהיות שם בטומאה, כי טומאה היא היפוך הקדושה, דטומאה היא טמטום הנפש וקדושה היא התפתחות הנפש [והארכתי מזה במק"א], וע"כ במקום שיש שם קדושה ושהקב"ה משרה שכינתו וקדושתו שם בתמידות, אין לו לבא ולהיות שם כשהוא טמא, ואולם בדיוק ובצמצום יש להגביל את שני השמות שהונחו לשני המושגים השונים האלה [מקדש ומשכן] לשני מיני הטומאות לענין מקדש, היינו א) ביאה בטומאה לבלי לבא למקדש בטומאה, ב) התעכבות במקדש בטומאה, היינו אם בא כשהוא טהור ונטמא שם, אם כי כבר הי' למצער רגע א' בטומאתו במקדש בכ"ז יראה למהר לצאת משם לבלי להתעכב שם מאומה, והשני מיני טומאות האלה מקבילים לעומת שני המושגים האלה כי לבא בטומאה דאז יש העיקר להביט על תחלת ביאתו, י"ל דהוא סותר אל מושג הקדושה, דאיך יבא בטומאה למקום מקודש, אבל לענין להיות בטומאתו שם אם נטמא בעודנו במקדש, י"ל דהוא סותר יותר למושג ההשראה, דאז יש להביט על ישיבתו שם, וע"כ י"ל דיש להזהירו שלא יקח לו לאמתלא לשבת שם, משום דאחרי שכבר נטמא ובעקר הטומאה אין עליו שום חוב ואשם, ע"כ מה ממנו יהלוך אם יתעכב שם עוד מעט, ולאזהרה הזאת יש להזכירו ממושג ההשראה התמידית דאחרי שהקב"ה משרה שם שכינתו בכל רגע בלא הרף, ע"כ בכל רגע ורגע שהוא יושב בטומאתו הוא עובר על איסור זה של טומאה במקדש, וכיון שכן י"ל דבעת שהתורה רצתה לבאר האיסור והעונש של ביאה בטומאה, כתבה שם מקדש דהונח מצד מושג הקדושה, דבזה יש לציין יותר מושג הקדושה, אחרי דיסוד הטעם הוא משום מושג הקדושה, אבל בעת שהתורה רצתה לבאר דין של שהי' בטומאה דהטעם בזה יותר משום מושג השראת ושכינת ה', כתבה שם משכן, שם שהונח מצד מושג ההשראה התמידית, ובדין זה [של טומאה בעזרה] הוי המושג הזה טעם המשפט ויסודו, וע"כ מהתחלפות השמות האלה על ענין אחד יש לדעת כי התורה כוונה על שתי הטומאות האלה, דכל מה שיש לנו לפרש את ההתחלפות וההשתנות שיבאו בהכרח כפי חוקי ותנאי המשפט, וודאי דיש לנו לפרש כן, ואחרי דמובן מעצמו כי יותר נכון לכתוב הנושא בשם כזה שיאצור בקרבו גם מושג הטעם, א"כ אם נימא דהתורה כיוונה על שני הטומאות האלה, וודאי דיתיישבו מאד ההתחלפות והשינויים, ע"כ ברור דהתורה כיוונה על שתי הטומאות האלה, ויש עפי"ז ליישב כמה דברים תמוהים בענין זה של מקדש ומשכן ובהתלמדותם זמ"ז, כי באמת יש בזה מבוכה רבה אבל אכמל"ב:

ג) ביומא (דף ס"ז) אבל אותן אברים מה חן בהנאה, רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין, מ"ד מותרין דכתיב במדבר ומ"ד אסורין דכתיב גזירה כו', אמר רבא מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה, והענין הזה תמוה מאד, ואין לו שום מובן דכפי שפירשו דמה שאמרו ומ"ד אסורין דכתיב גזירה, דלפרש דהכוונה היא דגזירה היא לשון חומר ואיסור, מובן דהיא דרשה רחוקה מאד דהיכן מצינו בתורה הוראת גזירה על איסור והוא פי' זר מאד בכוונת הכתוב, בשגם להוכיח ממנו דין, ואולם לבר מן דין קשה מאד בזה שרבא הכריח כמ"ד מותרין משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, דאיך יש להכריח מסברא זו דמותרין, הלא י"ל דבאמת הן אסורין, וצריכין קבורה ככל איסורי הנאה דבעינן קבורה, דלא באה בתורה להצריך להן קבורה אלא דידעינן ממילא דאחרי דאסורין בהנאה צריכין קבורה, א"כ י"ל דגם הכא אחרי דלמאן דסובר דאסורין בהנאה סובר דיש רמז בתורה דאסורין בהנאה, ממילא יש לקברם ולא תהי' תקלה והאיך יחול ע"ז המאמר שלח לתקלה, הלא האברים ישארו על מקומן ולא ינועו מעצמם ובידו לקברן, ובשלמא לענין צפור המשולחת, שם יש מקום להכריח דמותרת בהנאה משום הך הכרח של לא אמרה תורה שלח לתקלה [עיי"ה קדושין (נ"ז ע"ב) ובשארי מקומות], דהא הצפור משתלחת לנפשה וזו היא מצותה אבל הכא אין שום מקום להכרח זה והיא קושיא ותמיהה רבתי בפשט הסוגיא, וע"כ נ"ל דעקרן של דברים כך הם, מהשמות שהונחו על מקום שמם וצי' יש גם שני שמות האלה, א) מדבר, ב) ארץ גזירה, ושניהם הונחו מצד שני מושגים מיוחדים שמתעצמים בהמקומות האלה, והם א) מושג ההפקר, דהמקומות האלה אינם עומדים תחת רשות בעלים מיוחדים, וכ"כ אינם מונחים שם חפצים המיוחדים לאיזה אדם, וע"כ מה שנמצא במדבר יש לדעת דכפי הרגיל אינם מיוחדים לבעלים מיוחדים, והוי כאלו שם משתתפים כולם בזכות שוה, ויש לכל אדם לקחת מן מה שנמצא שם והוא מושג ההפקר, דכל החפצים שהם ת"י רשות בעלים אין לאחר לקחתם דהוי גזל, אבל דבר המופקר יש לכל אחד לקחת אחרי כי אינו עומד ברשות מיוחד וכ"כ בהחפצים שנמצאים במדבר, ב) מושג השימום והחורבן, דמקומות האלה הם שוממים מבני אדם וחרבים מישוב, דשם אינם שכיחים ומצויים אנשים כמו במקומות המיושבים, והשני מושגים האלה מקבילים לעומת השני שמות הנ"ל, עד כי נוכל לומר דמצד המושגים האלה הונח עליהם השני שמות האלה, כי שם מדבר אוצר בקרבו מושג ההפקר כי סתם מדבר אין להם בעלים, ושלילת הבעלים הוי השקפה חיצוניית בלא התחדרות בפנימיות הענין, וגם שם מדבר הונח על השקפה זו, ואולי הכוונה מן מדבר כי נשלל ונחסר בו דבר, כי דבר יבא על המנהיג וההנהגה ע"ד ורעו כבשים כדברם (ישעי' ה י"ז) וכן כעדר בתוך הדברו (מיכה ב' י"ב) וכן ואני אשימם דוברות בים, וע"כ יבא הוראת מדבר כי נחסר לו המנהיג או להיפוך כי כולם מנהיגיו, כי כל מי שיבא שם יש לו זכות, אבל איך שיהי' י"ל דמדבר הוא להורות דאין לו בעלים מיוחדים [ועי' סנהדרין (דף מ"ט ע"א) מה מדבר מופקר לכל, ובעירובין (דף נ"ד ע"א) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, ועוד כהנה רבות]. ושם ארץ גזירה, הוא על המושג של שימום וחורבן, דהמקום הזה הוא שמם וחרוב מבני אדם, וע"כ י"ל דמאן דסובר דמותרין מדייק משם מדבר דהונח על מושג ההפקר, ואחרי שהתורה הזכירה שם זה שאוצר את המושג מהפקר, ואשר כל מי שירצה לזכות בו יבא ויזכה ע"כ י"ל דמותרים, ולזה מרמזת התורה שישארו שם למען יקחום כל מי שירצה, [ובספרי דברתי בזה גם מענין אם איה"נ הוי כהפקר, דלכאו' י"ל להיפוך דגם אם נימא דאסורין בהנאה יתיישב מושג ההפקר, להורות דאסורין בהנאה ככל איה"נ דהוו כהפקר, אבל דחיתי זאת דהכא לא שייך לומר כן, דמושג של הפקר שמשתמע מלשון מדבר משמע דההפקר הוא מצד המקום שאין לו בעלים ואכמ"ל] , ומ"ד אסורין דכתיב גזירה, הכוונה דאחרי דהתורה השתמשה בשם זה שאוצר בקרבו מושג השימום מבני אדם, כי הוא נגזר ונכרת מישוב של בני אדם משמע דהאברים אסורין, ומרמזת בזה התורה דמשו"ז יוליך למקום מדבר ושממה, משום שהם אסורין ולזה יש לו להניחם במקום שמם ותהו, וא"כ טעמו של האוסרם הוא משום דסובר דמשו"ז אמרה התורה שיניחם שם משום דשם אין מצויין בני אדם, ואולם אין לכחד דבכ"ז מזדמנים שם לפרקים גם בני אדם, אלא שאינם שכיחים שם כמו בישוב, דשם מזדמנים רק לפרקים רחוקים, והנה לפי"ז מוכח מכאן דלהאוסרם אינם צריכין קבורה, אחרי דמפרש דהתורה השתמשה בלשון גזירה לרמז על האיסור, ושאין לחוש שמא יקחום מי, משום שההולכים אינם מצויים, וע"ז אמר רבא מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה,, כוונתו דאין לומר כהאוסר ולפרש דהוראת גזירה הוא להורות האיסור, דלפי"ז נפרש דהתורה אמרה בפי' שיש להניח שם האברים האסורים יען כי ימעטו ההולכים, דהלא זה וודאי א"א, דהלא לא אמרה תורה שלח לתקרה, כיון דמכ"מ נמצאים מעט בני אדם, וא"כ איך תאמר התורה להניח שם לכתחלה אברים האסורים ולבלי לחוש להעוברים לפרקים, והוא ממש כמו שם בצפור המשתלחת, הגם די"ל דבדיעבד תתבטל ברובא בכ"ז ההוכחה היא דלכתחלה אין לעשות כן, ולכה"פ אין לומר דתבא מצווה שיסודה תהי' על ביטול. באיסורים [ואינני נכנס עתה בהפלפול אם הא דאין מבטלין איסור כתחלה הוא דאו' אשר כבר פלפל בזה הנו"ב והבאים אחריו, דזאת וודאי דמצוה לא תבא על דרך זה ופלפלתי בזה מד' הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז סק"א) ובאו"ח (סי' תקפ"ח) וכמו בב"מ (ע' ע"ב) בתו' ד"ה תשיך, אם יש כח ביד חכמים לאסור מה שבתורה מפורש להיתר, דאיך שיהי' מצוה וודאי דא"א שתבא על אופן זה ובמקום שמצינו דיש עוד מצוה אין לומר איסור ואינו מגדר דיש כח ביד חכמים לעקור כו' והדברים ארוכים], ובא גם פה הלשון הזה לא אמרה תורה שלח לתקלה דיש בהם כונה אחת, וגם אם הכוונה משתנית מעט יש ג"כ לשמש בלשון אחד אם רק סובל גם כוונה זאת (פ"ו שער השרשים שורש ג'), עכ"פ כל הסוגיא הזאת מתבארת היטב עפ"י הכלל הנ"ל, וכל מי שיש לו לב מבין יראה כי דבריהם מאירים ושמחים עתה בע"ה:

ד) בבכורות (דף ל"א ע"ב) ת"ר מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות ואם אמר אינו מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו, קבל לטהרות ולא קיבל לכנפים אף לטהרות לא קיבל, והכוונה של כנפים הוא ידים עיי"ש ברש"י, אבל מה מאד יש להתפלא מדוע שינו פה הלשון הרגיל ידים, ובחרו לנקוט פה לשון מוזר על הידים כנפים, ואם כי בקר מצינו הוראת כנף על היד וכמו שמפרשים הקרא גם בכנפיך נמצאו דם (ירמי' ב' ל"ד), וכן הקרא ועל כנף שקוצים משמם (דניאל ט', כ"ז), דהכוונה היא על ידים והונח שם כנף ע"ז, יען כי הכנפים בעופות הם במקום ידים, ואולם הלא בכ"מ לא השתמשו בהוראה זו של כנפים על ידים, ע"כ נ"ל דגם פה ראו להשתמש בהוראה זו יען כי בה אצור גם טעם הדין, דהנה טעם הדין הוא משום דנטילת ידים הוא עקר ויסוד גדול בטהרה, והטעם הוא יען דהידים עסקניות הן, ועי' שבת (דף י"ד ע"א), והיינו דהן עלולים לנגוע באיזה טומאה גם מבלי משים, יען כי הוא משמש בהן בכל שעה, וע' סוכה (דף כ"ו ע"ב) הזכירו ג"כ זה הטעם מפני שהידים עסקניות הן על כוונה זו, לאשר יש לחוש שמא נגעו, ועל פי מושג זה שיש בידים, דומים הידים ממש לכנפים של עוף אשר הוא מעופף תמיד בהן, וע"כ בפה שרצו להורות דמתחלה יש לו לקבל טהרת הידים השתמשו בלשון דכנפים, וע' בב"ק (דף ג' ע"ב) רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב אם תבעיון בעיו כו', ושמואל אמר מבעה זה השן דכתיב איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו והוא ג"כ תמוה דלמה לא נקט התנא בפירוש אדם ושן, והכי ממשלי משלים או חודה חידות הוא, ואולם גם בזה י"ל דבשם זה נכלל מושג הדין דגדרו של אדם במה שמתייחד מכל החיים, ואשר משו"ז יש לו גם דינים מיוחדים בענייני נזיקין, הוא משום דהוי בר דעת ורצון, וע"כ נקט מבעה, דהכוונה היא בעל הרצון והוא האדם, דזהו גדרו המיוחד לעניני דינים אלה, וכן גדר דשן הוא משום דיש הנאה להיזקו, ויש הנאה להיזקו הוי היזק שטעמו גלוי וידוע דהוא מזיק בכרי ליהנות, וע"כ נקט התנא בשם זה, ועי' סנהדרין (דף צ"ז ע"ב) א"ל ר"י אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להן שופט שגזירותיו קשות כהמן, יש ג"כ לבאר על דרך זה דמשו"ז מצייר הקשיות בהמן, יען דעי"ז מתאמת גם יסוד דבריו, דיסוד מחלקותייהו הוא בתשובה ע"י התעוררת אם מועלת, [עי' ספרי עדות ביעקב על דרוש דרוש ב']. והנה בהמן מודעת דאז חטאו ישראל והיו ראוים לעונש ורק מצד שנתעוררו בתשובה עמדה להם תשובתם לבטל הגזירה, וא"כ היתה התשובה ע"י התעוררת, ובכ"ז הועילה ונתקבלה לרצון, ובס' הדרושים שלי יסדתי ע"ז דרוש נחמד בבאור הגמ' המן מה"ת מנין כו' ואכמ"ל, ויש לי עוד דוגמאות להראות אמיתת הכלל הזה אבל כבר נתארכו הדברים, ואחשוב כי ע"י הדוגמאות האלה שהבאנו כבר מובן הכלל הזה, ונסתפק לע"ע בהדוגמאות המעטות האלה:

כלל ה:

כל משפטי התורה ביחוסם אל האדם, מתחלקים לשלשה חלקים ראשים. א) ציווים, ב) אזהרות. ג) חיובים ועונשים. העונשים אינם מצויירים בלא ציווים ואזהרות, וציווים ואזהרות יכולים לבא גם בלא עונשים: באור, בתוה"ק יש שני חלקים ראשים המודעים בשמות אלה:

מ"ע ול"ת, מ"ע הם ציווים מה שהאדם מצווה לעשותם, ול"ת הם האזהרות שהתורה הזהירה עליהם לבלי לעשותם, וחיובים ועונשים הם החלק שבתורה שמבואר שם עונשים של העובר, ורוב העונשים הבאים בתורה הם רק על חלק האזהרות. ובכ"ז כיוצאים מן הכלל, יש איזה ציווים שמקושרים עם עונשים, כמו מלה ופסח, והעונשים הם קשורים עם האזהרות דרק משום שיש אזהרה שאין לעשות כן, ע"כ יש עונש אם עבר ועשה, אבל אם לא הי' אזהרת איסור לא הי' גם עונש דהחיובים והעונשים מסתבבים מאיסורים (עקר א), דהאיסור הוא הסבה והעונש הוא המסובב (באור לעקר הנ"ל). ובאזהרות בנוגע להתקשרותם לעונשים, יש שני מיני אזהרות, רוב אזהרות הם קשורות עם העונשים דעל רוב ל"ת שבתורה [היו] לוקין ומענישים, ויש גם אזהרות כאלה שאינן קשורות עם עונשים כמו לשאב"מ ולהנל"ע, ובאים רק לאזהרה בעלמא, ובספרי דב"י בס' הכתב והמכתב כתבתי בענין זה עוד כמה כללים הנוגעים לענין ידיעת התקשרות של עונש ואזהרה וגם לענין הגבול להכיר בין ציווים לאזהרות, דיש לפעמים שנכתבים בלשון ציווי ותוכנם הם אזהרות, וכן יש להיפוך שבאים בצורות אזהרות ואוצרים בקרבם ענייני ציווים [עי' בספרי חותם תכנית ח"ב פ"א מספר ערכי המושגים אות ד' צד ריג-רטו ובהערה ב' צד רי"ד], וכן כתבתי שם בענין ההבדל שיש בהכלל של אין עונשין אלא א"כ מזהירין בין שארי עונשים לחיובי ממון, דחיובי ממון אינם עומדים תחת הכלל הזה של אין עונשים אלא א"כ מזהירין, ויש לי בזה כמה כללים, כי הראיתי דיש מקום לומר דהכלל הזה דבעינן אזהרה הוא רק על דבר שחיובו נקרא בשם עונש, ואלו שיסוד חיובם הוא ממון אינם נכנסים תחת הכלל הזה, ועי"ז צדדתי דבקנס יש מקום לומר דבעינן אזהרה, וכ"כ בכל חיוב ממון שחיובו הוי כמו עגין חדוש דאז יש מקום לומר דג"ז הוי בכלל עונשים וממילא בעי אזהרה, ובכ"ז הראיתי דלא הוי דבר ברור, ואמנם הרווחתי מדברי אלו הרבה, דעי"ז יש מקום ליישב לאלו שיאמרו דבבור בעינן אזהרה דיחסתי לזה גם הכלל של אין עונשים מה"ד, דג"ז תליא בזה, וע"כ יש מקום לומר דבור דחיובו הוי מגדר דחדוש, וכמש"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו, ופלפלתי בזה בדברי המכלתא שהובא בתו' ריש ב"ק בד"ה ולא זה, ובכ"ז לענין אזהרה י"ל דנכנסין תחת כלל האזהרה לבלי לעשות נזק, בשגם דבבור יש גם ענין חששותא של סכ"נ הגם דאינו חייב על נזקי אדם בכ"ז יש להכניסו תחת אזהרה זו, והארכתי בזה הרבה, גם בענין אם קרבן צריך אזהרה, וגם נסיתי שם להראות דצורך התראה מתייחס לצורך אזהרה, ואכמ"ל בכל זה:

כלל ו:

שלשת חלקי משפטי התורה של ציוויים ואזהרות ועונשים, בהשקפת התייחסותם לאדם מצד חלק הפעולה שלהם, יש לחלקם בשמות אלה, א) פעולות מחייבות, ב) פעולות משוללות, ג) פעולות תנאותיות:

באור, משפטי התורה מתחלקים לשלשה חלקים. ציוויים, אזהרות ועונשים (כלל ה'), כי מ"ע הם ציווים והל"ת הם אזהרות, ויש גם חלק בתורה שנקרא חלק העונשים, ששם מבואר דאם עבר ועשה מה שאין לו לעשות או שלא עשה מה שמוטל עליו לעשות [כמו מלה ופסח] יש עליו עונש זה וזה (באור לכלל הנ"ל), והנה כל החלקים האלה מוסבים על הפעולות, דחלק הציווים הוא מה שהתורה ציוותה שיעשה איזה דבר וחייבתו בפעולות האלה [וגם מצוות אנכי ה' כו' להני דסוברים דהוא נכנס במנין המצוות בכ"ז גם בה יש מעין חיוב], וכן חלק האזהרות ג"כ מוסב על פעולות, שהתורה שולל ממנו הפעולות והעניינים האלה שלא יעשה מעשה זו, ולא ידבר דיבור זה, ולא יאכל מאכל זה ודומיהם, וע"כ נקראות פעולות משוללות, דביחס הפעולות להאדם הן בדרך שלילה, וחלק העונשים סובב ג"כ אשר אם עשה פעולה כזאת וכזאת יש להענישו באיזה עונש, וא"כ ביחס הפעולות יש לקרא לחלק זה פעולות תנאותיות, דהוא בדרך תנאי אשר אם עשה הפעולה ההיא יש להענישו, דמודעת בהגיון, אשר זולת ההיקשים המשאיים יש עוד שני מיני היקשים התניים ואחד מהם הוא היקש התניי המדובק, כמו אם יאמר אם השמש עולה הוא יום, אבל השמש עלה הנה יתחייב שיהי' עתה יום, וכמו כן הפעולות אשר עליהם נמשכים חלק החיובים והעונשים, הם באופן זה דנאמר דמי שעושה פעולה זו הוא מתחייב באיזה חיוב או באיזה עונש, אבל האיש הזה עשה את הפעולה הזאת, ע"כ הוא מתחייב בחיוב זה או בעונש זה, וא"כ מבואר דהפעולה בחלק החיובים והעונשים ביחס הפעולה היא פעולה תנאותיות דנזכרת ע"ד התנאי, דאם עשה כך וכך אז דינו כן וכן, וא"כ ממילא החלק הזה ביחס הפעולות נקרא פעולות חתנאותיות דהפעולות מוזכרות ע"ד התנאי:

כלל ז:

במטרת הזכרת שמות של הפועלים והפעולות והפעולים בחלקי המשפט שבתורה, יש שלשה חלקים ראשים, א) ציורים ודוגמאות, ב) יסודי ושרשי המשפט, ג) מורכבים מציורים ויסודות, ויש כמה מהמרות המקובלות שעקרן הן ללמד לדעת איזה מהם באים בתורת ציורים ודוגמאות, ואיזה בתורת יסודי ושרשי המשפט, ואיזה הם מורכבים משניהם, וכן יש כללים ביחוד על חלק המורכבים שמלמדים לדעת עד כמה פועל כל חלק וחלק, ותוצאת פעולת ההרכבה:

א) באור, במשפטי התורה יש שלשה חלקים ראשים. ציווים, ואזהרות, ועונשים (כלל ה), ובהתייחסותם להאדם מצד חלק הפעולה שלהם נחלקים ג"כ לשלשה חלקים, פעולות מחייבות, ופעולות משוללות, ופעולות תנאותיות (כלל ו'), כי כל משפטי התורה סובבים הולכים על פעולות, ויש פעולות שהתורה מחייבתן אל האדם [הם חלק הציווים], ויש פעולות שהתורה שוללתן מן האדם [הם חלק התזכרות] ויש שבאות בדרך תנאי [חלק העונשים] (באור לכלל הנ"ל), ומובן דמשו"ז יש בכל שלשת חלקי התורה הזכרת שמות של הנושאים מהשלשה חלקים האלה, או מאחד מהשלשה חלקים האלה, שם הפועל, או שם הפעולה, או שם הפעול, כאו"א כפי מהלך עניינו:

והנה כל נושא מוחשי מתחלק לשני חלקים ראשים. א) חציונותו, היינו תוארו ותמונתו ב) פנימיותו, היינו מושגיו הפנימים, והחלק של חציונותו הוא רק חלק אחד, והחלק של פנימיותו מתחלק לכמה וכמה חלקים, כי בכל נושא ונושא יש כמה מושגים פנימים, וכפי שחלקתי את מושגי הנושאים והנמצאים בספרי מושגי הנמצאים, [אשר אפס קצהו נדפס בח"ב מספרי חותם תכנית] מתחלק כל נושא מוחשי לכ"ב חלקים, אשר התואר והתמונה המתייחסים לחציונותו הוא חלק אחד, וכ"א חלקים יש ביחס פנימיותו, היינו במושגיו הפנימים. והחלקים האלה מתפרטים עוד לפרטים ומתענפים לענפים, והנה כל נושא מצד חציונותו הוא מתבודד ומתייחד, ומצד פנימיותו הוא מתכלל ומתרבה, כי מצד תמונתו הוא אחד ואין שני לו [או שמינו אחד], וע"כ הוא מתבודד ומתייחד מצד חציונותו, ומצד המושגים הפנימים יש כמה שיכולים להתדמות אליו, כי כל ענין התכללות והתרבות במשפטי התורה הוא ענין העתקת המשפט, דהמשפט הזה יעתק גם בנושאים אחרים מצד ההתדמות וא"כ מובן דזה יכול להיות רק בהתדמות פנימי, אבל בחצוניות לא שייך התדמות, דאם הנושא ההוא יתדמה אל זה הנושא [שמוזכר לענין המשפט הזה] גם בחציונותו, א"כ אז הוי הוא בעצמו הנושא הזה שהוזכר פה, דהוא כלל גדול דכל ציור ומשל ודוגמא אם דשלימותם הוא היחס וההשתוות, בכ"ז הוא רק השתוות פנימי ולא השתוות חיצוני, דע"י השתוות החיצוני לא יהי' הציור עוד ציור כי ישוב להיות למצוייר גופא, והמשל לנמשל, והדוגמא למדוגם, וכמו ד"מ התורה כתבה כי יגח, והיינו בקרן, והוי כמו שכתבה התורה קרן, והנה קרן מצד פנימיותו סובל התכללות והתרבות, דבעת שנאמר דעקר יחס של קרן הוא משום שיש בו מושג של כוונתו להזיק או איזה שארי מושגים המתעצמים בו, יש למצא גם בנושאים אחרים המושגים האלה ואז הלא יתדמו אליו במשפטים, וכמו דבאמת אמרינן אשר נגיפה נשיכה רביצה בעיטה הוו בכלל קרן, אבל אם נימא דעקר יחם הקרן הוא מצד תמונתו החיצונית, א"כ אין לרבות שום דבר רק שיהי' דומה לו גם בכל פרטי תמונתו החיצונית, וא"כ אז הוי הדומה ג"כ קרן [וע' בספרי חו"ת פ"א ופ"ב מש"כ בזה], וא"כ מובן דכל דבר מצד חציונותו הוא מתבודד ומתייחד, אבל מצד מושגיו הפנימים הוא מתכלל ומתרבה, דמצד מושגיו הפנימים כולל בקרבו כל אלה שהם מתדמים אליו במושגיו, כי גם השם שחשבתיו בספרי לאחד מן מושגי הנמצאים גם הוא אינו יוצא מן הכלל הזה, וגם הוא מתייחס ומתחשב בין המושגים הפנימים, כי גם הוא יכול לאצור בקרבו התכללות והתרבות, ולא עוד אלא שבנוגע להתכללות ולהתרבות י"ל דמושג השם הוא כמעט המושג היותר עלול לאצור התכללות והתרבות, ובשיעור היותר גדול מכל המושגים, כי במושג השם יש ג"כ כמה חלקים, ומן החלקים הראשים הוא שם פרטי ושם כללי, ואולם בשם כללי יש כמה וכמה חלקים ויש להעמידו על חלק כזה שיכלול מין התכללות והתרבות בשעור היותר אפשרי, כי שם הכללי יכול להגיע לכל מיני התפשטות מתוארים מיוחדים, עד שישארו רק על שם זה שבגללו יאצור בקרבו כל המיני נמצאים, כי כל נמצא הגם שהוא מתייחד באיזה תוארים שהם מתעצמים רק בו [או במינו אם השם הוא על שם המין ואז יכונו דברינו לעומת המין כי המין הוא ג"כ כמו יחידי נגד ההתרבות הכללית] ומתפרט באיזה פרטים, בכ"ז משו"ז לא אבד מציאותו, וביחס הנמצאים הוא נמצא ככל הנמצאים, באופן אשר אם יזכר איזה נושא רק מצד שם הכללי שלו ומצד מציאותו, אז הוא כולל את ההתדמות היותר אפשרי, כי יאצור בקרבו כל הנמצאים, א"כ מבואר דכל נמצא שנזכר לאיזה ענין, מצד ההשקפה על חציונותו הוא מתייחד ומתבודד, ומצד ההשקפה על מושגיו הפנימים מתכלל ומתרבה, ואולם שיעור כמות התכללות וההתרבות גם בההשקפה על מושגיו הפנימים, הוא כפי מספר המושגים הדרושים לההתדמות, דכל מה שיתרבו מספר המושגים, ימעטו מספר הנושאים המתדמים, וגם לא כל המושגים שווים, ולא כל חלקי המושגים שווים, כי גם כל מושג ומושג מתחלק עוד לחלקים שונים, ואשר בנוגע לההתדמות הם שונים זה מזה מאד, ונבדלים זמ"ז בהבדל עצום, ובעת שכפי ההשקפה על חלק זה יכלול ההתכללות וההתרבות במדה היותר גדולה, אז ההשקפה על שאר חלקיו או על איזה חלק משאר חלקיו תצמצם מאד את ההתדמות:

ב) ואחרי כל זה מובן דבהזכרת איזה נושא לענין איזה דבר יש להסתפק בשלשה ספיקות, כי בהזכרת הנושא בנוגע לההשקפה על הבדידות וההתרבות יש בזה שלשה אופנים, והשלשה אופנים האלה יש לקרותם בשם שני קצוות ואמצעי, כי מקצה מזה הוא הבדידות והיחידות בתכלית, ומקצה מזה הוא ההתכללות וההתרבות עד המקום שהמובן של התכללות והתרבות מגיע, ובנתים יש אמצעי שהוא מורכב משני המושגים ביחד, ממושג הבדידות וממושג ההתרבות, כי הוא אוצר בקרבו צמצום וריבוי כאחד, ואמנם הספק של אמצעי הוא ספק רחב, דמודעת אשר בכ"מ שיש שני קצוות ואמצעי אז האמצעי אינו נגבל בגבולים ידועים כמו הקצוות, דהקצוות הם נגבלים בגבולים מצומצמים, דרק שני הקצוות הממשיים הם הגבולים וכל הקווים האמצעים העומדים בין שני הקצוות הם נחשבים לאמצעים (באור ללמוד יא): ואחרי ההצעה הזאת מובן דיהיו כמה משפטים בתורה שיחול שם ג"כ ספק זה, דאחרי דכל המשפטים הם מתייחסים לפעולות, ובכל פעולות יש שלשה נושאים פועל ופעולה ופעול, וע"כ בהמשפטים שנזכרים שמות של השלשה נושאים האלה יש מקום לספק אלה השלשה ספיקות, של בדידות והתרבות ואמצעי, לפעמים יחול הספק על הפועל, ולפעמים על הפעולה, ולפעמים על הפעול, בכל מקום כפי מהלך הענין:

הדברים האלה אשר כפי שהסברתים נראים כדברים פשוטים וקלי הערך, ולא יפלא הדבר כי רבים ימצאום למיותרים, כי יחשבום לדברים הגלוים וידועים לכל, הדברים האלה הם באמת רבי הערך והם כמו עמודים חזקים ויסודות מוסדות לכמה וכמה ענינים שבתורה, והם יסוד של המדות המקובלות, והם הם מגלים תעלומות של כמה עניינים, ופותחים פתח להבין כמה עניינים סתומים וחתומים, ואין קצה ליקרת תוצאותיהם, ואולם לבאר פה תוצאותיהם יש לי להעריך ספר שלם,, כי מראשי התוצאות של הדברים האלה הוא הבאור על השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, כי הם מתבארים עפ"י הדברים האלה, וע"ז לבד יש לי ספר מיוחד הנקרא בשם קנה המדות, לבד מה שיש לבאר עוד כמה ענינים, ואולם פה ראיתי לכתוב מעט בענין המדות שנוגעות לכלל ו פרט, כי על ידן מובן גם הכלל הזה שאנו עוסקים בבאורו, היינו מענין הידיעה מיסודי ושרשי המשפט וציורים ודוגמאות שהוא יובן יותר עפ"י הבאור של המדות בכלל ופרט, ואח"כ נרשום בקצרה גם התחלת הבאור על ק"ו [עפ"י דברינו הנ"ל], אשר היא המדה הראשונה מהי"ג מדות, והחלק יעיד על הכלל, ואומר:

ג) השלשה חלקים וחלוקים שיש בכלל ופרט, היינו, א) כלל ופרט, ב) פרט וכלל, ג) כלל ופרט וכלל, וחלוקים זמ"ז בדיניהם, דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ופרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבה הכל, וכלל ופרט וכלל דנין כעין הפרט השלשה חלקים האלה מתבארים עפ"י דברינו הנ"ל. והנה עצמי הכללים מונחים בטבע הלשון כי הנפש יודעת ומרגשת את הכללים האלה כפי שהושרש בטבעה להשיג כל דבר, ואשר ההשגה הזאת היא השגה שנתנה לו מאת הבורא ב"ה כהמדות שנתנו ג"כ מהקב"ה החונן לאדם דעת, וכל ההרגשות המוסריות וההשגות הרוחניות הנטועות וטבועות בהנפש, הן הנה הטבעיות שהטביע הקב"ה בה, כי כאו"א יודע ומרגיש בנפשו דבטבע הלשון מונח דהבאור יבא אחרי המבואר, ולא המבואר אחרי הבאור, ואם יראה איש שלב מבין לו שהבאור יבא מקודם ואחריו המבואר ירגיש בנפשו שאינה נוחה מזה, וכמו שמרגשת בזה צער העדר הבינה, באשר כי הוא נגד השגותי' הנטועות בה, ולזה הראה הקב"ה את המדות האלה כי הן הולכות שלובי יד עם טבעי ההשגות והידיעות הנטועות בנפש מאת הבורא ב"ה, וע"כ הפרט בעת שיבא בתורת שלילה להראות דרק בו נוהג ענין זה, אז מתערך הפרט אל הכלל בערך באור אל המבואר, [והיינו בענין הכמות אבל לא בגוף הדבר, דבמקום דהפרט הוא באור על עצם איכות הכלל הוי כלל שצריך לפרט, דהיא מדה בפ"ע, וע' חולין (דף פ"ח ע"ב) ובמפרשי הי"ג מדות ואכמל"ב], ע"כ יבא אחרי הכלל ויהי' כוונתו בתורת באור, מותאם עם טבע ההשגה מדרכי הלשון, שהבאור יבא אחרי המבואר, וע"כ אין בכלל אלא מה שבפרט, אחרי דהפרט הוא הבאור של הכלל, אבל אם יבא מקודם הפרט ואח"כ הכלל, ונאבה להעריך את הפרט בתורת באור שבא לשלול יתר הפרטים, יהי' לפי"ז המבואר אחרי הבאור וזהו נגד דרכי ההשגה מטבע הלשון, ע"כ גלה הקב"ה את המדה הזאת בסיני להראות דבאופן כזה [שהפרט בא מקודם ואחריו הכלל] לא בא הפרט בתורת באור ורק להיפוך, והוי כמו דהכלל מבאר את הפרט דהוא מרבה הכל:

והנה כ"ז הוא בערך התייחסות של הפרט והכלל זל"ז בנוגע לבאור ומבואר, אולם יש עוד הבדל גדול בין כלל ופרט לפרט וכלל בנוגע להתייחסות הפרט אל המשפט, דבכל כלל ופרט אשר עפ"י חוקי הבאור והמבואר הוי הפרט הבאור מהכלל, ובא לגלות דרק בו נוהג משפט זה, א"כ מתייחס הפרט הזה אל המשפט בתורת יסוד ותורת המשפט, אחרי דרק הפרט הזה מכוין בדיוק ובדקדוק להעמיד המשפט הזה כי רק בו ועל ידו יתקיים המשפט, א"כ מתחשב הפרט הזה להמשפט בתורת יסוד ושורש המשפט, אולם במקום שהפרט בא מקודם ואח"כ הכלל דאז אינו בא הפרט בתורת באור, ורק להיפוך דהכלל הוא העקר ומרבה הכל, א"כ אין לומר עוד דהפרט הזה מתייחס להמשפט בתורת יסוד ושורש המשפט, אחרי דבאמת נוהג משפט זה גם בשארי נושאים, וא"כ הזכרת הפרט הזה בהמשפט הוי רק בתורת ציור ודוגמא, דסוף סוף כל אלו המתרבים ע"י הכלל שבא אחריו מתדמים באיזה דמיון להפרט היינו בהדמיון של שם הכללי, במה שהם נושאים ונמצאים כמוהו וששייכים גם למשפט זה כמוהו, [דאלו שאינם שייכים כלל בטבע להמשפט הזה וודאי דאינם נכללים גם בהכלל]:

ד) יצא לנו ממה שכתבנו, דיש שני מיני הבדלים בין כלל ופרט לפרט וכלל, א) הבדל ביחס הפרט להכלל, דבכלל ופרט הוי הכלל המבואר והפרט הבאור, ובפרט וכלל הוי להיפוך, ב) הבדל ביחס הפרט להמשפט, דבכלל ופרט הוי הפרט יסוד ושורש המשפט, ובפרט וכלל הוי הפרט ציור ודוגמא מנושא המשפט, ושני ההבדלים האלה קשורים ואגודים זב"ז, דבמקום דהפרט הוי הבאור וא"כ נוהג המשפט רק בו וממילא הוי הפרט ביחס המשפט יסוד ושורש המשפט, אבל במקום דהפר הוי כמו המבואר והכלל כמו הבאור א"כ נוהג המשפט בכל הנושאים וע"כ דהפרט ביחס המשפט הוי רק כמו ציור: ומעתה מובן דהמדה של כלל ופרט וכלל, דבאה ללמד [לפי הקבלה והמסורה] דדרשינן כעין הפרט, יש בה הרכבה כפולה משתי המדות, א) הרכבה מיחס הפרט להכלל, דמצד הכלל הקדום יש לחשוב דהפרט הוי הבאור והכלל המבואר, ומשום הכלל שלאחריו יש לחשוב כמו דהפרט הוא המבואר והכלל הוא הבאור, ב) הרכבה מיחם הפרט להמשפט, דמשום הכלל הקדום להפרט יש לחשוב את הפרט ביחס המשפט ליסוד ושורש המשפט, ומשום הכלל שלאחריו יש לחשוב את הפרט לציור ודוגמא, וע"כ הוי תוצאות של המדה הזאת ג"כ משפט מורכב משני המשפטים, ממשפט היוצא מכלל ופרט וממשפט היוצא מפרט וכלל, דבהמשפט של כעין הפרט מורכב שני המשפטים, דבזה שיוצא מבדידותו ומרבה עוד איזה נושאים [הנכללים בכעין הפרט] מתדמה בזה להמשפט של הפרט והכלל, ובזה שאינו מרבה כל הנושאים אוצר בקרבו מעין המשפט היוצא מכלל ופרט:

והנה בספרי כתבתי, דענין של הגבלת איזה דבר במשפטים התוריים מתחלק לשלשה חלקים שהם יכולים להתחשב כמו שני קצוות ואמצעי מקצה מזה הגבלה מאודיית בכל המיני דיוקי הגבלות, ומקצה מזה שלילת ההגבלה, ובתוך הגבלות אמצעיים, ובררתי שם דהגבלות אמצעיים עושים את המשפט המוגבל למשפט מובני, דע"י שלילת ההגבלה מכל וכל וודאי דעלול שהמשפט יהיה עי"ז כמו חוקיי וחידושיי, ואולם גם ע"י ריבוי ההגבלות ג"כ מתראה המשפט כחוקיי ורק ע"י הגבלות אמצעים נעשה תמיד המשפט למשפט מובניי, וביחוד הארכתי בכלל זה בענייני תקנות, והראיתי בע"ה דלפעמים יש תקנות אשר מצד ריבוי ההגבלות נראים כזרים וכמופלאים, והוא במקום דחשבו להחשש לחשש רחוק ובכ"ז רצו להשאיר זכרון המעשה הזאת שבגללה ראו לתקן התקנה, ע"כ ראו להעמיד את התקנה על הגבלות ודיוקים כאלה שעי"ז יתמעט האיסור בפועל, ועי"ז יצאו ידי שניהם התקנה נשארה והאיסור לא יתפשט בפועל, כי כל התקנות לא ניתקנו רק במקום שראו צורך גדול לזה ושיש איזה חשש אם לא יתקנו, ואולם במקום שראו את החשש לחשש חלוש ובכ"ז הוקירו הענין שהעיר את החשש ורצו להשאיר לו זכרון, והזכרון הוא ע"י תקנה להמלט מזה וממילא הי' להם לאסור בפועל, במקום כזה ראו להגביל התקנה בהגבלות הרבה [אשר בכ"ז יש להם איזה יחס להתקנה], ועי"ז יתמעט האיסור בפועל, ואולם הגם שיתמעט במציאות בכ"ז בעיון פועל פעולתו, דבעיון יש לראות מזה עד כמה שחששו לזה עד שהשאירו את המאורע הזאת לזכרון עולם, ורק שהקפידו שיתקבצו כל ההגבלות שהיו בזה, וממילא מתמעט האיסור במציאותו, אבל הטעם והפעולה פועלת התקנה כמו שהיתה מתרבת ומתפשטת בלא ההגבלות, כי העיון והמעשה הם לענין זה שני דברים, ובמקום דההגבלות מצמצמים מציאות המעשה גם שם העיון לא ידע גבול:

ולמען שיובנו הדברים היטב, אמרתי להסבירם יותר, ואם כי אין כאן מקומם בכ"ז לגודל התועלת שיש להוציא מהם ונתגלגל פה הענין לידי, אמרתי לבארם יותר:

ה) הנה מתחלה יש לדעת ידיעה כללית אשר בכל התקנות שחז"ל תקנו יש לשאול שתי שאלות, א) ממה או מדוע, ב) למה, השאלות, האלה הן שאלות אשר ידיעתן מביאה תועלת עצום, כי ביחוד יש להתבונן על התשובות, ואמנם באשר ביאת השאלות האלה על התקנות לקוח מביאתן על כלל המצוות, ע"כ נבאר מתחלה חלותן [של השאלות] על כלל המצוות, ואח"כ נשוב להראות כי גם בתקנות ישנן ופועלות כמו במצוות::

דע דגם במצוות בכלל חלות השאלה האלה, א) ממה או מדוע, ב) למה. באור הדבר, השאלה ממה או מדוע, היא שאלה שבאה לשאול על התחלת התיסדות איזה דבר מדוע יסדוהו ומדוע תקנו הדבר, והשאלה למה, היא שאלה שחלה גם אחרי זה, כי היא חוקרת למה תובילנו הפעולה הזאת או התקנה הזאת, והוא כלל גדול כי התשובה על למה הוא בירור על חלק העיון של הפעולה הזאת, ובאשר כי העיון יכול להיות כי הוא רק ענין אחד, וכ"כ יכול להיות שמתחלק גם לאיזה חלקים, ע"כ במקום שהוא רק חלק אחד שם תתאחדנה התשובות על ממה ולמה, ובמקום שחלק העיון של הפעולה מתחלק לאיזה חלקים יכול להיות שתתחלקנה התשובות, כי להתשובה על ממה יש להראות את החלק היותר נכבד, עד דנוכל לומר דמשום זה באה מראשית הפעולה הזאת, אבל בהתשובה על למה יש לכלול גם חלקי העיון האלה אשר בגללם לא היתה נוסדה הפעולה הזאת של המצווה או של התקנה, ובכ"ז עתה שכבר נוסדו יש להשתדל להוציא מהם גם החלקים האלה, ונבאר הדברים ביותר באור: כל מצוה או ל"ת ביחס האדם היא פעולה חיובית או שלילות (כלל ו), ויש בה [בהמ"ע או בהל"ת] שני חלקים, א) חלק המעשה, מה שמוטל עליו לעשות או לבלי לעשות, ב) חלק העיון, הוא טעם ומטרת הפעולה [או גם של השלילה], כי כל מצוה נתונה מאת הקב"ה לאיזה מטרה, והמטרה הזאת היא היא גם טעם המצוה והיא מטרה רוחניית, והוא חלק העיון של המצוה דהמטרה היא בעיון, דבעת שעושה המצווה בפועל יש לו לדעת דזו היא הכוונה הלוטה וסגורה בה ויראה בעת עשייתה לכוין זאת למען להוציא את התועלת הזאת, והנה לפעמים יש כמה טעמים על מצוה אחת וכש"א בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ומובן דבתוך הטעמים יכול להיות שיהיו גם טעמים כאלה אשר אינם מספיקים להיות טעמים על התחלת ההצטוות מהמצוה הזאת, כי בגלל טעם זה לא הי' מצוה הקב"ה, אבל אחרי דכל טעם בשיעור זה ששם טעם חל עליו בשיעור זה הוא גם תועלת רוחני להעושה, א"כ אחרי שכבר נתנה המצוה יש להשתדל להוציא גם תועלת זה מהמצוה הזאת, ולפי"ז מבואר דהטעם של כל מצוה פעוליית [שצריך לעשות בפועל] היא היא חלק העיון שלה, וא"כ יש כלל גדול, דחלק העיון שמספיק להיות תשובה על ממה או מדוע, הוא יצלח להיות תשובה גם על למה, דאחרי דמשום זה נתנה המצוה א"כ וודאי דיש להשתדל להוציא התועלת הזאת, אבל חלק העיון שנכלל לתשובה על שאלת למה אינו מוכח דצולח גם לתשובה על ממה ומדוע, דיכול להיות דהיא מערה כזאת אשר עתה שישנה ונתנה יש להוציא גם המטרה הזאת, אבל משו"ז לבד לא היתה נתונה מתחלה, ורק אחרי שנתנה משום טעם אחר, יש להשתדל להוציא ממנה גם תועלת זו, כי אחרי שישנה כבר מדוע זה לא ישתדל להוציא ממנה גם התועלת הזאת אשר גם היא תועלת רוחני, וזהו שמצינו דבדברות הראשונות בעת שציוותה התורה על מצות שבת הזכירה הטעם של חדוש העולם, וכמש"כ (בפ' יתרו כ' י"א) כי ששת ימים עשה ח' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ח' את יום השבת ויקדשהו, כי זו היא התשובה על השאלה של ממה או מדוע דמזה נוסדה מצות שבת, ובדברות אחרונות (בפ' ואתחנן) כשהחזירה התורה על מצות שבת הזכירה טעם אחר כמש"א למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ח' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' על כן צוך ח' אלהיך לעשות את יום השבת, והוא טעם אחר שלא הוזכר כלל שם [ומודעת מה שהאריכו כולם בזה], והיינו דהכא רצתה התורה להראות עוד טעם רוחני אשר אחרי שכבר נתנה מצוה זאת [משום הטעם של חדוש העולם אשר הוא הטעם העקרי של התחלת הצטוות על מצוה זו], יש להשתדל להוציא ממנה גם תועלת זו, כי נכלל בה גם ענין זה דהיא כוללת גם שביתת עבדיו, דהוא ענין של להכנס במצב העבד לשית לנגד עיניו מצבו האומלל ולעורר אז גם עליו רגשי רחמים וחמלה, ולתת לו לנוח יום תמים מעבודתו הקשה, והרגשות העדינות האלה מתעוררות יותר בעת שמצייר האיש את הענין הזה עליו בעצמו, וע"כ יש מזה להוציא גם תועלת זה של זכרון ליציאת מצרים, ומשו"ז בנוסחא דקדוש ראו לקבוע המטרה הזאת יען כי היא רבת התועלת:

ו) הנה נתבאר דבמצות יש שני חלקים חלק המעשה וחלק העיון, וחלק העיון כולל הטעם והמטרה היינו התשובה על ממה ועל למה, וכשנעיין עוד נראה דחלק גדול מחלקי העיון [של המצית], יכול להתמלאות ממציאות המצוה, דחלקי העיון בכלל י"ל דהם התועלת מושגיי שישיג ידיעה זו, משבת ישיג ידיעת חדוש העולם ויקבענה בלבו, ומאכילת מצה ענין של יצי"מ, והנה הציווי על המצוה בנוגע להידיעה מועיל להראות יקרת ערך הידיעה, עד כי בא משו"ז המצוה, אבל אחרי שכבר יש המצוה מתמלא מזה גופא ידיעת הכרח הידיעה הזאת, ואולם לבד כי המצות יסודם הוא בפועל ובמעשה, ואין לסמוך על ידיעת הטעם ולומר דיסתפק בהידיעה לבד אחרי דזהו תכלית המצות, משום דבאמת דרצון הבורא הוא שיעשם רק בפועל ומי בא בסוד ה', לבד זה י"ל דגם לענין הידיעה פועלת המעשה, דבנוגע להשרשת הידיעה [חלק העיון מהמעשה] מועלת יותר המעשה בפועל, כי עי"ז שעושה המצוה בפועל עי"ז נשרש יותר עמוק בלבו שורש הידיעה הזאת, ואולם הדברים האלה יועילו להבין מה שמצינו לפעמים הגבלות הרבה בענין מענייני התורה, אשר בהשקפה ראשונה אינו מובן כלל ריבוי ההגבלות, ואולם עפ"י דברינו אלה שגיא נמצא כח להשיג את הכונה הלוטה בהגבלות האלה, דהנה עונש של בסו"מ הגבילה התורה [לפי הקבלה והמסורה שנמסר למשה בסיני] בהגבלות רבות ועיי"ה סנהדרין (דף ע"א ע"א), אמנם הענין הוא כן, בכל העונשים יש ג"כ חלק המעשה וחלק העיון, חלק המעשה הוא העונש בפועל, חלק העיון הוא התועלת הרוחני והמטרה המוסריית שיש לקחת מזה שכ"א יראה איך שיש לעמוד על כל סבה קלה, דכל סבה יש להעריכה כפי המסובב ואז תגדל ערכה מאד, וע"כ גם בזה בשהגיע הבן הזה להשחתה כזאת, יש לדעת אשר אם בשניו אלה מלא את לבבו לעשות כן, אז אם יניחוהו, יהי' לאיש משחת ולאבן נגף בחברת האדם ולצור מכשול בישוב המדינה, ואולם אחרי דסוף סוף העונש הזה בא רק ע"ש סופו, ע"כ ראתה התורה להגביל את העונש בהגבלות רבות למען להמעיט מציאת העונש בפועל, ובכ"ז לא יופסד חלק העיון, דמזה שיש העונש במציאות יש לדעת את חלק העיון של העונש, דמה שלא בא העונש בפועל בלא ההגבלות הוא מצד שבהעדר ההגבלות או גם הגבלה אחת יש מקום לומר שלא נתמלא חוקי העבירה, כי כל ההגבלות האלה יש להן ג"כ איזה יחס לגוף המשפט, אם כי הוא ע"ד יחס הרחוק, אבל בכ"ז יש להן איזה יחס, דיש מקום להראות דההגבלות מועילות להגדיל את החטא ולהאדיר את העיוות, וא"כ נהי נמי דעל גוף העונש להענישו בפועל ראתה התורה שתתמלאנה כל ההגבלות היותר אפשרי להעמיד החטא והעיוות, בכ"ז הלא השגת התועלת הרוחני והגעת המטרה המוסריית תהיינה על מקומן, דחלק העיון וחלק המעשה הם שני דברים נפרדים וחלק העיון יכול לפעמים להתמלאות גם מחלק העיון וכנ"ל, אלא דבמצות רצתה התורה שהמצות יתקיימו בפועל, אבל בחלק העונשיי בשגם בעונש כזה דהוא רק ע"ש סופו ראתה התורה להסתפק בחלק העיון, ואולם גם להתמלאות חלק העיון בעינן שימצא העונש בפועל, ואחרי שהעונש נמצא א"כ ממילא יש לעשותו גם בפועל, וע"כ היתה בזה מקדושת חכמת התורה לאחד שניהם ביחד, היינו העונש יהי' במציאות וע"כ החלק העיון מתמלא מזה שיש במציאות, ולענין למנוע אשר המציאות לא תכריח את הקיום בפועל, הגבילה התורה את העונש בכמה וכמה הגבלות עד שנעשה כמו רחוק מן המציאות, ובכ"ז התועלת הרוחנית והמטרה המוסרית נשארו טל מקומן, וזהו גם עומק קדושת מליצתם ז"ל מש"א בסו"מ לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, היינו דמרוב ההגבלות י"ל כי לא הי' ולא עתיד להיות, דנתרחק מאד מציאותו [וגם על דבר שמציאותו רחוק השתמשו בלשון הזה ועי' מכות (דף ז' ע"א) בתו' ד"ה דלמא] ולמה נכתב, דאיזה תועלת יש ממציאת העונש בתורה אחרי דבפועל רחוק מאד ממציאותו, ועז"א דרוש וקבל שכר, דעתה שנכתב וישנו במציאות יש לכ"א לדרוש ולחקור במציאותו להבין ולהשיג מדוע יש העונש במציאות, ועי"ז ממילא יקבל השכר, כי מדרישתו במציאות העונש יגיע לו התועלת הרוחני והמטרה המוסריית שיש בהעונש הזה, והוא לדעתי בע"ה באור אמיתי, כי על המאמר המפליא הזה לא נגה עוד אור הביאור, ובספרי הארכתי בפינה זו הן עפ"י דרכי ההלכה והן עפ"י דרכי האגדה, ודברתי גם בכלל העונשין הרבה, וחלקתים לכמה חלקים, והראיתי דלפי קבלת חז"ל יש לראות דהתורה רמזה עוד על המעטת העונש בפועל, [דבר אשר חכמי המדינה נתעוררו אחרי אלפי שנים לחקור בזה ועוד לא השלימו הענין הזה על שלימותו], ולזה אמרו ר"ט ור"ע [במכות (דף ז' ע"א)] אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם וכמו שמביאים שם בגמרא דהי' מרבים בשאלות, וכל השאלות הן שאלות תוריות דהן בנויות עפ"י חוקי המשפט, וא"כ היו מעמידים חלק העונשים על חלק העיון, משום שידעו בקבלה דיסוד העונשים נוסד על חלק העיון ותיקון העולם, ואין כאן המקום להאריך יותר כי הוא מקצוע גדול:

ז) ומעתה נשוב לענייני תקנות, הנה השני חלקים האלה שיש במצות ובעונשים ישנם גם בענייני התקנות, היינו חלק המעשה וחלק העיון, חלק המעשה הוא עצם התקנה, וחלק העיון הוא התועלת והמטרה שיש בהתקנה, ואולם תקנות שייכות לאלה שהתשובות על ממה ולמה תתלכדנה, דבתקנות המטרה היא טעם התקנה והתועלת הוא ג"כ ענין של טעם התקנה, דהתקנה היא מצד איזה זהירות וגדר, וזה גופא הוי גם התועלת דהתועלת הוא שיזהר מזה, ובנוגע לחלק המעשה והעיון, יש תקנות כאלה שמתייחסות לחלק העונשים, וביחוד לחלק העונשים של בסו"מ, וע"כ בתקנות כאלה יש לראות להמעיט מעשה התקנה בפועל באופן אשר עם זה ישאר חלק העיון על מקומו, וזהו מה שהגבילו את התקנה של סנדל המסומר דדווקא בשבת אסור, (עיי"ה שבת דף ס' ע"א), דהכא רצו להרחיק מציאות האיסור בפועל, דבכלל לא תיקנו חז"ל שום תקנה כל עוד שלא הי' הכרח גדול לזה וכמשכ"ל, וע"כ גם במקום שראו צורך לתקן תקנה לזכרון מכשול שהי' מאיזה עובדא למען לזכור יותר להזהר מזה, ובכ"ז ידעו דהחשש הוא חשש רחוק מאד, ראו לצאת ידי שניהם לתקן התקנה למען שתהי' במציאות, ועם זה תוגבל בכמה וכמה הגבלות עד שע"י ההגבלות תתמעט מציאותה, וע"כ גם הכא בסנדל המסומר רצו רק להניח זכרון העובדא הזאת, כדי שתהי' גם התועלת הרוחני והמוסרי, כי לבד שהשארת זכרון העובדא הזאת היא כמטרה בפ"ע, לבד זה ראו כי בכ"ז יש מקום לזרז על הזהירות בזה, ורק מאשר שהחשש הוא חלוש ע"כ הגבילו את התקנה בהגבלות רבות, למען שיתמעט האיסור בפועל, ועי"ז יצאו ידי שניהם, כי התועלת של הזריזות והזהירות יצא מזה אחרי שמציאת התקנה היא לעד שיש לחוש לזה, והאיסור לא יתפשט ולא יתרחב בפועל, כי ההגבלות ירחיקו מציאותו. וזהו גם הענין של ר' חנני' בן עקבי' שאמר לא אמרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהי', דהוא סובר דגם בזה יש להרחיק מציאות האיסור בפועל ולראות רק שיתקיים חלק העיון מהתקנה, וע"כ ראה להגביל את התקנה בהגבלות האלה בכדי להמעיט חלק המעשה, ולחלק העיון היינו התועלת, לזה אין שום נזק, וזהו גם מה שבגמ' רצו לעשות זאת למחלוקת כללית בענייני התקנות אם, יש להגביל התקנה בריבוי ההגבלות ובדיוקי תנאי המאורע ההיא שסבב את התקנה, או שאין לדייק כ"כ, דבאמת היא חקירה כללית הנוגעת בענייני התקנות, וזהו גם מה שביבמות (דף קט"ז ע"ב) לענין המחלוקת דב"ש וב"ה, אם מה שהאשה נאמנת לומר מת בעלי אם יש בזה הגבלות, השוו להנ"ל, לאשר כי גם התקנה דנאמנותה נוסדה עפ"י מעשה אחת שהוכיחה דיש להאמינה, ע"כ חולקים אם יש להגביל התקנה בהגבלות דיוקי ותנאי של העובדא ההיא, וע"כ יש מקום להשוות המחלוקת הזאת והחקירה בזה, להא דרחב"ע, ובספרי הארכתי הרבה בענין זה וגם בהא דיבמות הנ"ל, דאין לכסות דשם כפי הנראה נפלאת מאד כל החקירה בההגבלות ולדייק בהעובדא ההיא, ונהי נמי דנימא דלאיסור יש מקום לומר דמקרה אחד יעורר תקנה כללית, דאחרי דהמקרה הזה הראה לדעת דיש לקרות כן, ע"כ יש חשש תמידי וזהו כחו של איסור ותיקון להזהר משום חשש שבעולם ולהשתדל להמלט ממנו ע"י הזהירות מכעין זה, אבל בהיתר איך שייך לומר דמשום עובדא אחת נתיר כולם, ואולי היתה כיוצאות מן הכלל, וגם האם בלא זה לא ידענו דיכול להיות שלפעמים לא תשקר, והאיך שייך לומר ע"ז כי רק באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם, ודימו עוד זאת להמחלוקת הכללית שיש בהגבלות בתקנות ואיזה דמיון יש ביניהם, וגם הלא ידענו דלעיקר דין דנאמנותה יש טעמים אחרים המסבירים טעם הדבר, [מה שחז"ל האמינו בזה לע"א ולאשה], ואולם בארתי שם בע"ה, דלא ע"ז העובדא סמכו בדינם זה, אלא דגם מתחלה שקלו וטרו בזה והראו פנים לכאן ולכאן הסברא שיש בזה להאמינה, והסברא המנגדת לזה [כי יש בזה נקודה הנוטית], וקרה אז המקרה הזה שנתאמת בפועל אמירתה ולקחו זאת כמו לאות על אמיתת הסברא שיש בזה להאמין לה, ובאופן זה יש מקום לדייק בדיוקי הגבלת המאורע, ולדמות גם תקנה זו של היתר להתקנות של איסור, והענין דורש אריכות שא"א לבארו פה. נתברר לנו דריבוי ההגבלות במשפט, ממעטות את מציאת המשפט בפועל, וממילא יש להבין דההגבלות פועלים עוד פעולה אחת על המשפט הנגבל, כי עושים אותו כמין חדוש, וכמו שמפשיטים ממנו שם משפט מובני, וממשיכים עליו שם חדוש, דכל משפט בערך שמתגבל יותר מההגבלות הדרושות והנחוצות להעמיד טעם המשפט, בערך זה יצא משם מובני ומתערך בערך חוקיי וחדושיי, וגם הלא ההגבלות היתרות מצמצמים מציאותו, ועי"ז גופא מתערך יותר לחוקיי, אולם כמו דע"י ריבוי ההגבלות על המשפט נעשה כמו חידוש, כן גם ע"י שלילת ההגבלה מכל וכל מתערך בערך חדוש, ויצא משם משפט מובני, דכל משפט מובני יש לו טעם אשר הטעם ההוא הוא הוא מושג המשפט, וכל טעם מצמצם המשפט באיזה צמצום ומגבילו באיזו הגבלה כפי טעם המשפט, דבמקום שלא יהי' הטעם הזה יתבטל המשפט, וגם בהשקפה שטחיית יש להבין דקשה לצייר משפט שיתחשב בין משפטים המובנים מצד שיש בו טעם מובני, ובכ"ז יהי' בלא שום הגבלה, וא"כ מבואר מזה דרק המשפט שהוא מוגבל בהגבלות אמצעיים הוי משפט מובני:

ח) ועפי"ז בארתי בספרי במש"א הני תלת מילי שווינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא (עי' ב"ב דף קמ"ד ע"א), דהכוונה היא דמענין הגבלתם יש לראות דהם כמשפטים חוקיים וחדושיים שאין לכנותם בשם משפטים מובנים, ויש בזה אלה שמצד רוב ההגבלות נראים כחוקיים, ואלה שמשום העדר הגבלות מכל וכל נראים כחוקיים, דהך דינא של ר"ח שאמר כי המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו, ההגבלות הרבות שנאמרו שם בזה מסירות את הטעם, ודינו של רב אשר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קננ, נראה כחוקיי משום שהוא נעדר ההגבלות כי שללו ממנו גם ההגבלות שהיו מפיחות רוח בינותיי בהמשפט, וכמש"א בניטין (דף י"ג ע"ב) אמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלהים אמר רב אפי' במלוה, דכפי הטעם שיש להטעים את הדין הזה יש לו להגבילו בהגבלה זו, וא"כ מזה שנשלל ממנו ההגבלה הזאת נעשה כהלכתא בלא טעם, וכן הדין של הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא, נעשה משו"ז כבלא טעם מובני, וכש"א (שם דף ק"ל ע"ב) אפי' בגו קטן עייש"ה, והארכתי בזה מאד ופה הבאתי רק ראשי דברים, כי גם עתה התארכו דברינו בזה, והוא ענין צדדיי ורק שראיתים לרבי התועלת, וגם לעניינינו יצא לנו תועלת, דאחרי דהגבלות אמצעים משווים את המשפט המוגבל למשפט מובניי, ממילא יש להבין דבכל כלל ופרט וכלל, דדרשינן כעין הפרט, דעקרו הוא שמיחדים תוארים מיוחדים להפרט הנזכר, למען אשר כל אלה הנושאים שמתרבים יתדמו אל הפרט בהתוארים האלה, יש עתה לדעת דההגבלות האלה שמתארים בהם את הפרט המתואר הם תוארים כאלה שמתייחסים למושגי המשפט, כי על ידם מתקיים המשפט וממילא יעשוהו למשפט מובני, דהא בכל כעין הפרט מתגבלים כל הנושאים שנכנסים בברית משפט זה בהגבלות אמצעים, וכל הגבלות אמצעים עושים את המשפט למשפט מובניי, כי ההגבלות הן כפי טעם המשפט, וא"כ ממילא מוכח דכל כעין הפרט מתגבל הפרט בהגבלות מובניות, ואשר יש לחשבן למושגי המשפט, כי הם מושגים כאלה שמוצלחים להעמיד את המשפט:

והדברים האלה ברורים בעיני מאד, ובכ"ז למעשה [כי יש כ"פ אשר יגיעו גם למעשה] אינני יודע אם הייתי סומך על דעתי, אבל לסניף צרפתי הדברים האלה גם למעשה, ובעסק ד"ת אחד, שאחד קנה מחבירו יער לקוץ העצים על איזה משך ואח"כ טען הקונה טענת אונאה וידוע כי מכל אלה שדברו בדינים האלה יש להשקיף על דין זה מנקודת הראות של ההבדל בין מחובר לתלוש דבקרקע ליכא אונאה ובתלוש איכא אונאה, ובמחובר לקרקע כזה יש מבוכה גדולה ויש כמה סתירות בזה כאשר לא נעלם מכל מי שיודע המקומות מזה בש"ס וראשונים, ומודעת שהאחרונים האריכו בזה מאד [ועי' בחו"מ (סי' צ"ה וסי' קצ"ג וסי' רכ"ז וסי' רנג וסי' ש"א)] ובדברי האחרונים נתרחבו הדברים ויש בזה כמה חלוקים שהמציאו בזה, וקשה מאד להכריע למעשה, ואולם אחרי כי בעובדא ההיא גם לפי איזה חלוקים של האחרונים הי' מקום לומר דהוי כתלוש, ע"כ צירפתי ג"ז מה שלדעתי יש לחלק, דהעיקר הוא מה שנמעטו קרקע עבדים ושטרות מדין אונאה והעמידו הדין דאונאה על הגבלות אמצעיים, הוא משום שיש בהם טעם מובני להראות דרק אלו שייכים באונאה ואלו אינם שייכים, ועל קרקע י"ל דהטעם הוא משום דשוה כל כסף [ועי' ב"ב (דף ס"א ע"ב) ברשב"ם ד"ה בבקעה שכתב והדמים מודיעים ל"ל לא גבי בירה ולא גבי בקעה דהא אין אונאה לקרקעות, ועיי"ש בתו' ד"ה ש"מ, ועי' ב"ק (דף י"ד ע"ב) דבר השוה כל כסף], וגם כל אלה שסוברים דהלאו דלא תונו קאי גם על קרקע ורק דקרקע נמעט דא"צ להשיב משום דהוי מחילה, ע"כ דסוברים שיש בזה שיווי יותר וע"כ מחל, [עי' רש"י פ' בהר בבאורו שם וברמב"ן בבאורו שם ובס' החינוך שם, ומפשטות הקרא משמע כשיטת הרמב"ן], ובספרי הארכתי גם מענין עבדים ושטרות והראיתי דגם בהם יש טעם מובני לשוללם מדין אונאה, וא"כ לפי"ז באופן שקנה לקוץ וודאי דשייך אונאה דהא הכא לא שייך הך טעמא, כש"ד דבכ"מ דהקרא מגביל את המשפט בהגבלות אמצעיים יש שם טעם מובני, וכן בכל כלל ופרט וכלל, וגם באלה שנראה שמגבילים את כעין הפרט בהגבלות כאלה שעפ"י השקפה הראשונה אין להן שום התייחסות מטעם מובני להמשפט הזה, גם בהגבלות כאלה יש לדעת דאחרי ההתבוננת יש למצא שם איזה יחס מדעי מההגבלות להמשפט, ורק דיכול להיות דהוא יחס רחוק, דלפעמים יש שיש להן יחס קרוב עד כי גם בראשית ההשקפה נראה היחס, ולפעמים יש שיש להן יחס רחוק שאינו מתראה בתחילת ההשקפה אבל אחרי העיון וההתבוננת ימצא איזה יחס שיש להם אל המשפט באופן שהן מעמידות את המשפט, וע"כ הוא כלל גדול דבכ"מ שדנין כעין הפרט, שם יש איזה ענין מובני ביחס ההגבלות האלה להמשפט, ועי' ב"ק (דף נ"ד ע"א) מה הפרט מפורש ב"ח אף כל ב"ח וההגבלה הזאת מובנת לכל, דהיא מתייחסת להמשפט, דהבע"ח שמתנועע עלול יותר להכשל וליפול שם, וכמו שבאמת ממעטין אדם וכלים משום דכלים אינם עלולים לבא מעצמן שם ואדם יש לו להזהר, ושור וחמור י"ל דכוללים את שתי ההגבלות האלה א) ההליכה, ב) שלילות הזהירות, (ויש לדחות, ובארתי שם מענין שור פקח], ומה שאמרו שם אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמא במגע ומשא אף כל דבר שנבלתה מטמא במו"מ אבל עופות לא, גם בזה יש הגבלה מובנית דבספרי כתבתי שני כללים נחוצים, א) שינויים המוסריים נובעים משינויים הטבעיים, פי' במקום שאנו רואים שאיזה נושאים משתנים זמ"ז בדיניהם יש לדעת דהוא מצד שמשתנים זמ"ז בשינוי טבעיי, ולפעמים יש אשר השינויי הטבעי בולט ומתגלה לעינים ולפעמים אינו בולט כ"כ בכ"ז אחרי ההתבוננות יש להכירו, ואמנם גם במקום שאינו נראה כלל השינוי הטבעי גם שם הוא מצד דקותו, אבל באמת יש לדעת דיש ביניהם איזה שינוי טבעי המסבב את השינוי המוסריי, ב) כ"פ הזכירו חז"ל שינוי מוסרי וכוונו על השינוי הטבעי, פי' גם במקום שרצו להראות כי יש ביניהם שינוי טבעי ראו כ"פ להזכיר את השינוי המוסרי תחת השינוי הטבעי, אחרי דהשינוי המוסרי מסתבב מהשינוי הטבעיי, ועפי"ז כתבתי דההבדל והשינוי שיש בגדרי טומאה מן עופות לבהמות הוא מצד השינוי הטבעיי, ובעופות השינוי העקרי הוא העפיפה, דזאת מסרת הטומאה החמורה ממנו [דמזה ניכר דקות וזכות גופו], והעפיפה יכולה להיות הגבלה לפטור, באופן די"ל דלחיוב יש להגביל שלילת העפיפה להגבלה מובנת, דע"י ההליכה ברגל עלול יותר ההלך להכשל מכפי העוף הפורח, ורק שלא רצו להזכיר את השינוי הטבעי ולומר מה הפרט מפורש שהולך ברגליו ע"כ הזכירו את השינוי המוסרי, אבל כוונתם הוא על השינוי הטבעי, וכן מה שחשבו שם להגבלה ענין של קרוב לגבי מזבח וענין של קדוש בבכורה, י"ל משום דכל מה שיש בו יותר קדושה ראוי יותר להענש על ידו וכמו שמוטל עליו לשמרו יותר מן ההפסד והכיליון, בשגם דבור הוי עוד כמו חדוש, וזהו גם מה שהזכירו ההגבלות האלה גם לענין כפל [עי' ב"ק (דף ס"ד)], דגם בעונש שמתייחס לקנס יש מקום לומר דכל מה שהדבר מתעלה יותר באיזה עילוי ראוי יותר להענישו עליו, ועל דרך זה חשבו שם כל ההגבלות דסוף סוף הוי כמו עילויים ויתרונות ויש מקום לומר דהם גורמים בזה:

ט) באופן דנתברר דכל כעין הפרט דתוכנו הוא איזה הגבלות הם כולן הגבלות המתייחסות למושגי המשפט, היינו לטעם המשפט ורק שלפעמים יש יחס קרוב, דהכל רואים את אופן ההתייחסות, ולפעמים יש יחס רחוק שאינו נראה כ"כ יחס ההגבלות למושג המשפט רק אחרי שיתבונן היטב עליהן: ובכלל כל מה שנעמוד יותר על ההגבלות של הפרטים ונאבה אשר ההתדמות של הנושאים הנכללים בכעין הפרט תהי' על אופן היותר אפשרי שיתדמו אל הפרט בהרבה מיני התדמות, אז יתרבו ההגבלות, וממילא יתמעט ויתרחק היחס של ההגבלות עם מושג המשפט, וכמשכ"ל דריבוי ההגבלות מסירים את מושג המדעי, וגם הכא כל מה שיתרבו יותר ההגבלות יתמעט המובן של יחס ההגבלות עם מושג המשפט, ונוכל לומר דזאת כוונו חז"ל במה שהראו שיש מחלוקת כללית בכל כלל ופרט וכלל אם כללא קמא דווקא או כללא בתרא דווקא, דתוצאות המחלוקת הוא אם בעינן ההתדמות בשלשה צדדין או דסגי בשני צדדין [עיי"ה עירובין (דף כ"ח ע"א) ושם בתו' ד"ה אהני], יש מקום לומר דיסוד המחלוקת הוא באופן יחס ההגבלות עם מושג המשפט, דאם נימא דההתדמות צריכה להיות משלשה צדדין, א"כ יתרבו ההגבלות ממילא יתמעט היחס שבין ההגבלות עם מושג המשפט, וכמשכ"ל דריבוי ההגבלות מסירים את המושג המדעי, וגם הכא כל מה שיתרבו יותר ההגבלות יתמעט מובן של יחס ההגבלות עם מושג המשפט, וא"כ י"ל דפליגי אם יש להעמיד את כעין הפרט על הגבלות כאלה שניכר יחוסן למושג המשפט, או דיש להגבילו בהגבלות כאלה הרחוקות גם מעט ממושג המשפט, אחרי דסוף סוף יש ליחסן למושג המשפט אם גם באופן רחוק, ומאן דסובר כללא בתרא דווקא וסובר דההתדמות של כעין הפרט הוא רק בשני צדדין ויוצא מזה דההגבלות הן רק פרי מפרי וגדולי קרקע, י"ל דהוא משום דסובר דיש להעמיד על הגבלות הקרובות ליחס מושג המשפט, דעתה י"ל דהתורה רצתה שיקח בכסף זה רק דברים החשובים והוא ענין המובן בשכל, ופרי מפרי וגדולי קרקע הם הדברים החשובים ביותר, ואולם מאן דסובר כללא קמא דווקא, וסובר דההתדמות של כעין הפרט היא בשלשה צדדין, וממילא סובר דיש להגביל גם בהגבלות הרחוקות מעט מיחס מושג המשפט, וע"כ המשפט היוצא לדידי' הוא דיש להעמיד את הלמוד של כעין הפרט גם על ההגבלה הזאת של ולד וולדות הארץ ונמעטו גם דגים, ומובן דהגבלה הזאת רחוקה יותר, הגם דיש למצא יחס המושג גם בהגבלה זו דיש מקום לומר דיש יותר ענין חשיבות בולד וולדות הארץ אבל הוא יחס רחוק:

והנה בפה לא באתי לבאר המדות האלה [מכללי ופרטי] בפרע, דעי"ז יתארכו הדברים מאד, וכוונתי היתה רק להראות דבכ"מ דהנושא הנזכר במשפט הוא מתפרע ואינו כולל עוד נושאים אחרים שם הוי הנושא בתור יסוד ושורש המשפט, ובמקום דמתרבים מנושא הפרטי עוד איזה עניינים הוי הזכרת נושא זה בתור ציור ודוגמא, וכן כל המדות שיסודן הוא להראות איך לדמות נושאים לנושאים עקרן הן ג"כ להורות דהנושאים הפרטים נזכרים בתור ציור ודוגמא, דבכל מה שהנושא כולל ענין התדמות מתפשט מחציונותו ומתחשב רק מצד פנימיותו, ובערך זה שמתחשב מצד פנימיותו [וכולל גם נושאים אחרים שמתדמים אליו בפנימיותו הגם שמתבדלים בחציונותם הבדל רב] בערך זה נחשב לציור ודוגמא, ואחרי דיסוד כל המדות היא ההתדמות מובן דתכלית כל המדות הוא להראות דהנושאים הנזכרים [מהפועל או מהפעולה או מהפעול כאו"א כפי עניינו] הם בתור דוגמא, ורק באשר דאין בזה הגבלה ברורה לדעת עד כמה מתפשט ענין ציורו ודוגמתו לכלול נושאים אחרים וגם באיזה אופן ומתי יש לעשות את ההתדמות, ע"כ יש בזה כמה חקירות וספיקות ומחלוקת, והנה באשר כי כבר יעדתי לדבר עוד מעט מהמדה הראשונה מק"ו לבאר כי יסודו הוא ג"כ ע"ד ההתדמות, ע"כ אמרתי לבאר עתה מעט בזה:

י) בכל ק"ו יש שני נושאים ממשיים, א) המלמד, ב) הלמד, ובהם יש שלשה מושגים מודעים [היינו המושגים העקרים אשר הם הם יסודי ואבני הבנין של ק"ו], השלשה מושגים האלה יש לחלקם בשני מיני חלוקות, א) חלוקה ביחס הקל והחומר, ב) חלוקה ביחס הדביקות וההעתקה. באור הדבר א) חלוקה ביחס הקל והחומר, כי מושג אחד נקרא קל ומושג אחד חמור, ב) חלוקה ביחס הדביקות וההעתקה, כי הוא כלל גדול דיש מושגים דבוקים היינו שהם דבוקים רק בנושא זה, ואינם נעתקים ואינם מוכשרים להעתיק, ויש מושגים מועתקים שנעתקים ועלולים להעתק [ועי' בספרי חו"ת ח"א פ"ד, ומעט מזה מבואר גם פה בספרי שורש ב], וע"כ יש לדעת דבהשלשה מושגים האלה יש חלוקה זו דיש בהם מושגים דבוקים ונעתקים, דשני מושגים הם דבוקים היינו הקולא בזה בהמלמד והחומרא בהלמד [במקום שרוצים ללמוד איזה חומרא], ומושג אחד הוי מושג נעתק, היינו מושג הדין שרוצים ללמדו מן המלמד אל הלמד הוא מושג נעתק, דאחרי דרוצים להעתיקו, מובן דיש בו כח ההעתקה דאל"כ לא היתה חלה כלל חקירת ההעתקה, וע"כ דיש בו כח ההעתקה ומשו"ז רוצים להעתיקו גם על הלמד: והנה מהות סוג החומר של החומרא והקולא, היינו מאיזה חומרים ויסודות נבנים החומרות והקולות בק"ו, ולאיזה סוג הם שייכים מובן דאין לתת בזה גדר ברור, דסוג חומר של החומרא והקולא ישתנה ויתחלף מענין לענין, דהעניינים שיחולו עליהם למוד הק"ו מתחלקים ג"כ לכמה סוגים, וממילא סוג החומרא והקולא הוא מסוג הענין שע"ז נוסד הק"ו, דכלל הלמודים מנושא לנושא הוא על ענייני ההבדלים התוריים החלים מנושא לנושא במה שמתבדלים זמ"ז, וע"כ בעת שמצינו דבנושא אחד מבואר דינו בהפרט הזה ועל השני אינו מבואר חל ספק אם הנושא הזה [שלא התפרש דינו בזה] מתבדל בפרט זה בדינו, או דהוא משתווה להנושא ההוא, ומובן דכפי מספר סוגי ההבדלים התוריים לחלוקותיהם, כן יכול להיות גם מספר סוגי הלמודים זמ"ז, וכמו שנפרט בקצרה סוגי ההבדלים התוריים:

א) איסור והיתר, יש דברים שאסורים מן התורה ויש שמותרים, ולפעמים ילמדו נושא אחד מנושא השני על איסור או על היתר:

ב) טומאה וטהרה, דברים הטמאים ומטמאים, והטהורים, ויש כמה מדרגות בטומאה ולפעמים נלמדים איזה נושאים לענין זה:

ג) קודש וחול, וגם בזה יש כמה מדרגות ונלמדים לפעמים איזה נושאים זמ"ז לענין הבדל הזה:

ד) חיוב ממון ופטור, יש עניינים שחייבים בעדם לשלם ממון, ואלו שאין מחייבים בחיוב ממון, [וחיוב עונשים לא חשבתי פה דעיקר כוונתי לחשוב סוגי ההבדלים שמצד זה חל בהם למודי המדות וביחוד מדת הק"ו, ובעונשים לא שייך זה דאין עונשים מה"ד]:

ה) חיוב מצוה ופטור, ונכלל בזה שני מיני הבדלים א) מצד המצווים, דיש מצוות שאינם כוללים וסובבים רק על הפרט, דמ"ע שהז"ג מצווים רק אנשים, וכן יש מצוות שחלים רק על כהנים, ויכול להיות שיחול לפעמים ספק על זה בנוגע להמצווים, ב) מצד המצוות, דהא המצוות ספורים ומנויים והפעולות שאינן נקראות בשם מצוות הם יותר מאלו שנקראות בשם מצוות, ולא רחוק שיזדמן ספק על איזה פעולה אם היא בכלל המצוות או לא:

ו) פסול וכשרות, ביחוד הוא בענייני מצווה דכל מצוה יש לה גדרים מיוחדים ותנאים ידועים בהחומר של המצווה, ובאם לאו שלא יתמלאו התנאים אינו מוכשר לזה ואין יוצאין בו חובת המצוה, והרבה פעמים יזדמנו ספיקות על איזה גדרים ותנאים ונלמדים זמ"ז:

ז) גדרי קיום המצווה והעדר הקיום, כי בכלל יש עוד כמה גדרים באופן עשיית המצווה על איזה אופן נעשית שתקרא בשם מצוה, ואם אינו ממלא הגדרים הדרושים לזה אינה נקראת בשם מצוה והעושה באופן זה לא קיים עוד המצוה, וכן יש גדרים מיוחדים על הזמן באיזה זמן נעשית וכמה מתמשך זמן עשייתה, וכן על מקום עשייתה ועוד כהנה, ויש כמ"פ שמזדמנים ספיקות בהגדרים האלה ואז ישתמשו בהלמודים המודעים ואשר גם ק"ו הוא אחד מהן:

ח) תיקון ותועלת והעדר התיקון, כי יש פעולות בתורה שאינם באים בתורת חיוב, ורק שבאים בתורת תיקון, דאם רוצה באיזה דבר מוכרח לתקנה באופן זה, וכמו שחיטה גירושין ודומיהם, דיש בהם תנאים ידועים באיזה אופן תהי' הפעולה שיצא התיקון, ובאם שאינה נעשית על האופנים הדרושים לא נעשה התיקון והתועלת, וגם בגדרים אלו חל לפעמים ספק שיש ללמדו מאיזה נושא:

אלו הן ראשי סוגי ההבדלים הנמצאים בתורה, ועל כל סוג וסוג בפ"ע יחול לפעמים ספק, ואז יבאו הלמודים המקובלים היינו המדות להורות באיזה אופן יש ללמדם זמ"ז, וק"ו הוא אחד מהלמודים וחל ג"כ בכל ההבדלים האלה, ומובן דהקולא והחומרא הוא כפי מהות הלמוד וכפי ששייכת להלמוד ההוא ולאיזה סוג הבדל שייך הלמוד, ואמנם אם כי אין להגדיר חלוקות מיוחדות ביחס סוגי יסודי וחומרים של החומרות והקולות, יען שהם משתנים מענין לענין, בכ"ז חלוקה כללית אחת יש אשר היא תחול בכל סוגי הבדלים הנ"ל, והיא טבעית ומוסרית, דלפעמים תהיינה החומרא והקולא טבעיים במה שמשתנים זמ"ז בענין טבעיי, ולפעמים בענין מוסריי במה שמשתנים בדין, ורק מהות השינוי הטבעי וגם המוסרי יתחלק כפי יחס הענין, והשינויים המוסריים רובם הם נובעים מההבדלים הטבעים וכמשכ"ל, ויש לפעמים שמזכירים בק"ו שינוי מוסרי וכוונו על השינוי הטבעי וכמשכ"ל, ולפעמים כוונו רק להשינוי מוסרי דהוא הוא יסוד הק"ו, דהק"ו נבנה על הבדלי דיניהם ומכוונים רק להחומרא והקולא שיש בדיניהם, והחלוקה של חומרא וקולא טבעית ומוסרית הוא רק בהמושגים הדבוקים, דהם הם המושגים שמשתנים מנושא לנושא, ואשר משו"ז נקרא המלמד בשם קל, והלמד בשם חומר, [בעת שרוצים ללמוד איזה חומרא מן המלמד על הלמד, ומראים בתחלה דיש שני מושגים דבוקים בהם, דעל ידם יש לראות דהמלמד יש בו איזו קולא, והלמד איזה חומרא, וא"כ וודאי דיש להעתיק החומרא הזו מן המלמד גם על הלמד], ויהיו לפעמים טבעים ולפעמים מוסריים, אבל המושג הנעתק שרוצים עתה ללמדו מן המלמד על הלמד הוא תמיד מוסריי כמובן מאליו, דלא יסתפקו בענין טבעי ללמדו משם:

יא) והנה גם הדברים האלה שאינם עוד רק כמו דברים שטחיים בנוגע לידיעת הלמוד של ק"ו, בכ"ז דים לברר דיסוד הק"ו הוא להפשיט מהנושא הזה שם יסוד ושורש המשפט ולהכניסו תחת שם דוגמא וציור, דבערך זה שכולל עוד איזה נושא [ע"י למוד הק"ו] בערך זה מתדגם ומצטייר, דאחרי דבאמת יש עוד נושאים שנכנסים תחת משפט הזה, ורק שיתדמו אל הנושא הזה במושגיו הפנימים, א"כ ממילא הוי הנושא הזה כמו ציור ודוגמא, דמצייר את המושג הפנימי שיש בו וממילא אם יהי' המושג הזה בנושא אחר ג"כ יתכלל במשפט הזה, וא"כ הוי דוגמא אחרי דכולל מין ההתדמות, דגם ק"ו עיקרו הוא ההתדמות וההשתוות, והוא דבאמת יש ביניהם [בין שני הנושאים של המלמד והלמד] מושג אחד שמשתווים בו, ויש מקום לומר דהמושג הזה הוי סבת המשפט [דכל טעם הוא סבת המשפט וכפי הרגילות הוי הטעם מושג אחד ממושגי נושאי המשפט וכמשכ"ל], ואולם באשר שיש כמה מושגים פנימים לכל נושא ולבל נחשוב כי יש עוד מושג אחר בנושא הזה, ואשר רק המושג ההוא הוא סבת המשפט ועפ"י המושג ההוא אין עוד מקום להשוות את הנושא הזה מהלמד להנושא ההוא של המלמד, ע"כ יבא הק"ו לחזק את הדבר ולהראות כי בנוגע לשארי מושגים יש להראות עוד להיפוך דבהנושא של הלמד יש יותר מושגים היכולים לסבב ולגרוס את המשפט הזה מבהנושא ההוא, כי הנושא ההוא נעדר משארי מושגים [שיחשבו לטעם המשפט] ובכ"ז יש בו המשפט הזה, א"כ כ"ש שיש להכניס תחת המשפט הזה את הנושא הזה שיש בו עוד עילוי ויתרון ליחס המשפט, וא"כ התחלת למוד הק"ו הוא יסוד ההשתוות וההתדמות, וגם מסברא מוכרע הדבר, דהא כל ק"ו יסודו הוא להראות איזה שלילה בהמלמד [היינו שנשלל ממנו מושג החומרא או הקולא השייכת להמשפט ההוא], וא"כ וודאי דאין לומר דמטרת הק"ו הוא להראות דהשלילה גורמת ומסבבת את המשפט, דהוא דבר שאי אפשר דבשכל אינו מובן זאת, ואם נכניסו תחת שם חידוש א"כ שוב אין ללמוד ממנו שום דבר, וע"כ דהכוונה של השלילה הוא רק לחזק את מושג ההשתוות וההתדמות, וכמו שמצינו בפסחים (דף כ"ז ע"ב) ומה נותר שאינו בב"י ובב"י טעון שריפה חמץ שישנו בב"י ובב"י לא כש"כ שטעון שריפה, כפי שטחיית הק"ו משמע דמראה בנותר שלילה שאינו בב"י ובב"י, והדבר הזה מפליא מאד דאם חשב דהשלילה גורמת, א"כ נימא להיפוך דחמץ שישנו בב"י ובב"י באמת אינו טעון שריפה, וע"כ דידע דהשלילה של ב"י וב"י אינה פועלת הדין, וא"כ הלא יש לדעת הסבה האמתית, ואם חשב דאין לחפש בזה סבה די"ל דהוי כמו חידוש א"כ וודאי דאין ללמוד ממנו שום דבר, וע"כ דידע דיש בזה סבה המסבבת את משפט השריפה ועפ"י הסבה ההיא יש לדמות גם חמץ לזה, דגם לחמץ יש הסבה ההיא והק"ו הוא לחזק את ההשתוות, דהנה אנו רואים דבשניהם [בנותר וחמץ] הקפידה התורה על שלילת הווייתם [שיראה שלא יבאו אצלו לכלל הווי'] בנותר יש אזהרה לבלי להותיר, ובחמץ לבלי יראה, ובשניהם יש כמ"כ קפידא על ביעורם וכליונם, דאם באו לכלל הווי' יש לבערם, וי"ל דשלילת ההוי' והבעור הוו ממוצא אחד, דאחרי דהתורה רצתה שלא יהיה ע"כ גם אם ישנם יש לבערם, ואולם מודעת דיש כמה מיני בעור וכליון, וע"ז אמרינן אחרי דבנותר הקפידה התורה לכלות ולבער בשריפה שהוא המכלה היותר גדול, ממילא י"ל דכמ"כ בחמץ אחרי דמתקשרים בטעם אחד, וחמץ חמור עוד בזה דהקפידא משלילת ההוי' היא באופן יותר חמור מבנותר דהכא עובר עוד על ב"י וב"י:

ואחרי העיון יש לראות, דהלמוד הזה של חמץ מנותר בנוי על שני מיני התקשרות מדעים, א) התקשרות משפטי הנושא, ב) התקשרות משפטי הנושאים, דבכל נושא מנושאים האלה יש שני משפטים א) משפט השלילה, ב) משפט הבעור, ויש בזה גם שני נושאים א) נותר, ב) חמץ, וע"כ בתחלה אמרינן דהשני משפטים בנותר הם מקושרים בקשר אחד, דגם בסברא יש מקום לומר דהם מחד טעם דאחרי דהתורה הקפידה על שלילתם והעדרם, ע"כ גם אם ישנם יש לבערם ולכלותם מן העולם שישובו לכלל שלילה והעדר, ואחרי הנחה זאת דמושג השלילה הוא טעם המשפט ממילא יש לדמות גם חמץ לזה, דהא מושג השלילה יש גם בחמץ ועוד בשיעור היותר גדול, והתקשרות משפטי הנושאים הוא מצד התקשרות משפטי הנושא, ועז"א כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו, כי הלשון תשביתו סובל יותר כוונת של כל המיני השבתות, ורק אם עפ"י ק"ו הבנוי על יסוד קיים יהי' מקום להוכיח דהוי דווקא בשריפה, י"ל דהתורה סמכה ע"ז דנדע דהכוונה של תשביתו הוא רק בשריפה אחרי דיש ע"ז ק"ו, וכוונה כזאת יש להעמיס בקרא דתשביתו דהא שריפה לא הוי כוונה הפכיית בקרא דתשביתו, וכל כוונה דלא הוי כונה הפכיית לפשט הקרא יש להעמיס בקרא על סמך איזה דרש (באור לשורש ד' אות ו') וממילא גם על סמך הק"ו יש להעמיס כוונה זו, ואמנם אחרי דהק"ו נדחה וודאי דיש לפרש הקרא כפי הכונה הפשוטה וכפי הבאור הפשוט דסובל יותר הכוונה של השבתה בכל דבר, וכל הלמודים שמביאים אח"כ על דינו של ר' יהודא הם כולם עד"ז, דרצו לומר דמושג איסור אכילה הוי טעם המשפט של שריפה, ואח"כ רצו לומר דאיסור הנאה או איסור כרת הוי טעם המשפט עייש"ה: ועל אופן זה יש להבין כל למודי הק"ו דיסוד הק"ו הוא מושג ההשתוות של שני הנושאים [מהמלמד והלמד], ומושג ההשתוות הוא מצד ההשקפה על מושגים הפנימים, כי כל נושא מצד חציונותו אינו מקבל שום התדמות והשתוות, וההשקפה בכל נושא על מושגים הפנימים הוא מצד ההתדמות, באופן דההשקפה על ההתדמות והמושגים הפנימים הם כמו סבות ומסובבים המתהפכים, דמדוע פועלים המושגים הפנימים משום ההתדמות, וההתדמות הוא משום פעולת המושגים הפנימים, וא"כ עיקר היסוד הוא ההתדמות, וזהו יסוד כל המדות, וגם בק"ו הוי יסודו ההתדמות וההשתוות והק"ו הוא רק לחזק את ההשתוות לבל נאמר דיש איזה מושג אחר בהמלמד והוא הוא מושג המשפט, ע"כ הראו שאינו כן דביחס שארי מושגים הוי עוד להיפוך, דיש בהלמד מושגים כאלה שיכולים לגרום ולסבב את המשפט הזה מה שאינם בהנושא ההוא [בהמלמד], וע"כ דרק המושג הזה, [שמתאחד בשניהם] הוא הוא מושג המשפט [וממילא וודאי דגם בו נוהג משפט זה]:

תוכן העניינים

אורים גדולים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה