אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס
פרק ח - שער ההצעות
הצעה א:
העתקת החפצים ביחוסה אל פעולה, יש בה שלשה נושאים, א) מעתיק, ב) העתקה, ג) נעתק, ואולם ביחוסה אל האיש שאליו נעתק יש להוסיף עוד נושא, ד) מועתק, האיש שאליו נעתק החפץ, כי בפעולת ההעתקה האיש הזה שאליו נעתק הוי ג"כ נושא עיקרי:
באור, בכל פעולה יש שלשה נושאים פועל ופעולה ופעול (באור לעקר ד), ואחרי דהמושג מהעתקת החפצים הוא שבעל החפץ שהיה עד אז הבעלים על החפץ מעתיק עתה החפץ ממנו לבעלים אחרים, ע"כ נקראת ההעתקה בשם פעולה, ויש בזה שלשה נושאים אלה, א) המעתיק, האיש שמעתיק החפץ מרשותו, ב) ההעתקה, עצם הפעולה, ג) נעתק, החפץ שנעתק, ואולם באשר בזה יש תמיד להשקיף גם על האיש שאליו נעתק החפץ ע"כ יש לחשוב פה את האיש הזה לנושא עקרי והוא המועתק כי אליו נעתק החפץ, [הנחת השמות האלה אינם בכל מקום כפי חוקי הדקדוק, כי עקרם הם לסימנים ולציונים, והרבה השתמשו בשמות המלאכותיים גם בעת שאינם כפי חוקי הדקדוק]: הצעה ב:
העתקה נחלקת לשני חלקים, א) העתקה שלימה, ב) העתקה מועתקיית: באור, בענייני הוצאות החפצים מרשות אחד והכנסתם לרשות אחרים והתחלפות הרשותים מהחפצים והקניינים יש בזה שלשה נושאים עקרים, א) הפקעה מרשות, כי יש שהחפצים נפקעים מרשות הבעלים בעוד שאינם נכנסים לרשות אחרת, כמו שהפקיר נכסיו או שנעשו הפקר מצד איסור הנאה וכדומה, ב) ההכנסה לרשות, שיש חפצים שנכנסים לרשות לא מרשות אחר רק שמתחילה לא היה עליהם שום רשות, ג) ההעתקה הוא התחלפות הרשויות, כי החפצים אינם שרוים רגע אחד בלא רשות בעלים וההעתקה היא כהרף עין רשות זה נפקע ממנו ורשות אחר בא, ובאותו רגע שנפקע רשות הקודם שורה על החפץ הרשות השני והיא התחלפות הרשותים [עיי"ה בספרי זה (פרק א) משכ"ב], וא"כ מבואר דהעתקה היא התחלפות הרשויות, ועפי"ז יש להבין דיש שני מיני העתקות, א') העתקה שלימה, היא העתקה שהחפץ בא על ידי המעתיק להמועתק, כי המעתיק נתן לו מדעתו ורצונו ויש בזה דעת ורצון של שניהם של המעתיק ושל המועתק, ב) העתקה מועתקיית כי ההתחלפות אינה מוכרחת לבא דווקא ע"י המעתיק, כי הלא מצוייר שאחד בא וחוטף או שגנב מחבירו איזה חפץ ועי"ז ג"כ נתחלף החפץ מרשות לרשות, וי"ל דעל החפץ הזה חל התחלפות הרשותים, אבל ההתחלפות הוא רק על ידי העתקת המועתקיי, דרק הוא העתיק אליו החפץ בלא ידיעת ורצון המעתיק, שהרי הוא גזל וגנב, והעתקה כזאת נקראת מועתקיית, דההעתקה באה רק בסבת האיש שאליו הועתק החפץ ולא בסבת המעתיק:
הצעה ג:
העתקה שלימה הוי העתקה טבעית ומוסרית, העתקה מועתקית הוית רק העתקה טבעית:
באור, יש שני מיני העתקות העתקה שלימה והעתקה מועתקית (הצעה ב), העתקה שלמה, היא כשהמעתיק העתיק בעצמו החפץ להמועתק, והעתקה מועתקית, היא כשהמועתק העתיק אליו החפץ בלא ידיעת ורצון המעתיק (באור להצעה הנ"ל), והנה בהעתקה שלימה כמו שיש בזה העתקה טבעית, כי בטבע ובמציאות נעתק החפץ מהמעתיק להמועתק, כן יש בזה גם העתקה המוסרית, דההשקפה המוסרית והתוריית תכיר את ההעתקה להעתקה, ותקרא את החפץ על שם המועתק, ואולם העתקה מועתקיית הוית רק העתקה טבעית, דבטבע אנו רואים שהועתק החפץ מרשות לרשות אבל ההשקפה המוסרית לא תכיר את ההעתקה המועתקית הזאת להעתקה, משום דאין בזה סבת המעתיק, וע"כ מדיני תורה לא הוית שלו, הרי דנתבאר דהעתקה שלימה הוית גם העתקה מוסרית, והעתקה מועתקית הוית העתקה טבעית, ואם כי בהשקפה ראשונה יש לטעון על הכלל הזה דיש להראות שמצינו העתקות שלימות שאינן נחשבות להעתקות מוסריות, כמו במי שלקח ועפ"י דרכי הקנין לא נגמר עוד הדבר, הגם שהחפץ נעתק עפ"י, דעת המעתיק, בכ"ז לא הוית העתקה מוסריית, או אם משך את החפץ להסובר דמדאורייתא כסף קונה ולא משיכה, וא"כ לא הוי עוד החפץ שלו, וכן יש להראות דיש העתקות מועתקות שנחשבות גם למוסריות דגם מדיני התורה נחשבים של המועתק, כמו יאוש ושינוי רשות, אמנם באמת אין מזה סתירה לדברינו, ואינם סותרים את הכלל הזה, דגדר של העתקה שלימה הוא במקום שיש ידיעת ורצון המעתיק, ובכל מקום שמצד דרכי הקניינים לא נחשבת עוד ההעתקה להעתקה מוסריית היא משום דאין כאן רצון המעתיק דלא נתן לו אדעתא דהכי, וכמו אם אחד נתן לחבירו איזה חפץ על שעה קלה, דעי"ז לא הוי עוד שלו, דע"ז לא נתן לו המעתיק, וכמו לר"י דסובר דכסף קונה מדאורייתא הוא משום דסובר דיסוד המכירה הוא המוכר וכל עיקר מכירתו הוא כדי שישיג הכסף, וכ"כ במקום שההעתקות המועתקות באות לכלל מוסריות הוא משום דנתחדש בענין זה איזה סבה שהסבה הזאת ממשכת על ההעתקה הזאת שם העתקה מוסריית, ויש בענין סבה זאת שני חלקים ראשים, א) סבה מצד המעתיק, ב) סבה מצד הנעתק, או סבה לביטול דרישת סבת המעתיק. באור הדבר, א) סבה מצד המעתיק, הוא ענין יאוש, דכשאנו חוקרים ביאוש אם מהני, הכוונה בזה הוא אם היאוש ממלא חסרון סבת המעתיק, דאחרי שנתייאש א"כ יש גם סבת המעתיק, דיאוש הוי כהפקר, והוי כמו שנתרצה הוא ע"ז, וא"כ נתחדש בזה סבת המעתיק, ב) סבה מצד הנעתק, או סבה לביטול דרישת סבת המעתיק, הוא כמו שינוי מעשה ושינוי רשות ושינוי השם, דכל אלה הם סובבים על הנעתק דהחפץ נשתנה עד כפי מצבו זה אינו שייך עוד להבעלים הראשונים, וא"כ יש כאן סבת ביטול דרישת סבת המעתיק, היינו דאחרי שנשתנה הדבר א"כ ממילא הגיע הדבר למדרגה כזאת דלא בעינן עוד סבת המעתיק, ורשמתי פה רק רשימת הדברים מבלי לבאר את הבאורים שמתחדשים על ידם כי אכ"מ: הצעה ד:
מספר חלקי של העתקה שלימה, הם כפי מספר הסבות המעוררים את ההעתקה, וכ"כ בהעתקה מועתקיית, ורק דבהעתקה שלימה רבו הסבות ורבו חלקי', ובהעתקה מועתקית יש שני חלקים ראשים כמספר הסבות הראשיות:
באור, העתקה שלימה היא בעת שההעתקה נעשית ע"י המעתיק להמועתק (באור להצעה ב), והנה לכל העתקה יש סבת ההעתקה, ואחרי דהעתקה נעשית ע"י שניהם ע"י המעתיק והמועתק, מובן דהסבה הוא בשניהן בהמעתיק והמועתק, דאל"כ לא תצא ההעתקה, והנה אם נרצה לחלק ההעתקה לחלוקותי' יש לן לבקר מתחלה מספר הסבות המעוררות את ההעתקה, והנה מספר הסבות הפרטיות הם, א) מכירה, ב) מתנה, ג) ירושה, ד) חליפין, ה) שאלה, ו) הלואה, ז) שמירה, ח) תיקון לאומנות, ט) סרסרות, י) שליחות, ובכל אלה יש סבות מיוחדות כאו"א כפי עניינו והסבות כוללות את שניהם את המעתיק והמועתק, וכמו מכירה דיש בזה סבה שעוררה את המוכר למכור ואת הלוקח לקנות. במתנה יש ג"כ שתי סבות, סבת המקבל מובן מעצמו, וגם על הנותן החליטו דיש סבה מספקת וכמש"א, אי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב ליה, (מגילה דף כ"ו ע"ב) וכן דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא חוה יהיב ליה, (ב"מ דף ט"ז ע"א), ובירושה יש ג"כ סבה רק דהסבה היא מצד המעתיק ולא מצד המועתק כי בעת שמת מגעת מאלי' הירושה להבן המועתק, ויש כמה דינים בענייני ירושה הבנוים על יסוד זה לחלק ירושה מקנין אחר, משום דירושה באה מאליה, עי' (ב"מ דף ט"ז ע"א) ירושה ממילא היא ולאו איהו קא טרח, וע"כ אין בידו להשמט מזה, אחרי דאין בזה סבה מצידו, דרק במקום שגם המועתק פועל מה בסבת ההעתקה, ממילא במדה זו שפועל בסבתו במדה זו תליא בדידי', אחרי דבעינן לסיבתו, וע"כ ירושה דלא מצינו שום סבה מצד המועתק לא מהני בזה הסתרבות, וכן בכל הגעת הדבר לרשות המועתק לא מהני הסתרבות המועתק רק במקום שיש סבה מיוחדת או גם סבה כללית כמו, כל התקנות שחז"ל תיקנו בד"מ, דהוא כלל גדול דבכל התקנות השגיחו על טובת שניהם וכל תקנה בממון הוא ענין ההעתקה, דמצד התקנה ראו להעתיק מן המעתיק להמועתק, ויש בזה טובת המעתיק והמועתק, וע"כ במקום דהגעת הדבר הוא מצד תקנה דרבנן, א"כ בערך זה שיש סבה להתקנה לטובת המועתק בערך זה נקרא דתליא בדידי' ע"כ בידו להסתרב בזה והוי כמו שאינו מבטל את המסובב, אחרי דיש לזה סבה, וכל מסובב מוכרח רק מצד הסבה, ואולם קודם הסבה אינו מוכרח המסובב, דבביטול הסבה יבוטל ממילא המסובב, ואחרי דהסבה היא מסבבתו, א"כ הרי יכול להסתרב נגד הסבה וממילא יבוטל המסובב, וזהו עומק המימרא של רבא, כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו, מאי כגון זאת כדר"ה אמר רב דאמר ר"ה אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה אינו ניזונית ואינו עושה, דאחרי דהתקנה של הגעת מעשי ידי' לבעלה נעשית בסבת המזונות א"כ תליא בדידה, ואם היא תבטל הסבה של המזונות יתבטל ממילא המסובב של הגעת מעשי ידי' לבעלה, וע"ז נשען דינו של רב. כהנא אשר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, לא מהקרובים העלולים מצד הטבע קורבתם ויחס משפחתם להורישו, ורק ממקום אחר, אשר בסבת איזה תקנה מגעת אליו איזה נחלה, א"כ ממילא יש בזה גם סבת המועתק דראו שיש בזה איזה טובה וע"כ אדם מתנה עלי' שלא יירשנה, אחרי דתליא בדידיה, וזהו עומק כוונת דחז"ל בכתובות (דף פ"ג ע"א) ובב"ב (דף מ"ט ע"א) אמרי לה דבי ר' ינאי מתני' בכתב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאר"כ נחלה הבאה לו לאדם כי', דבעודה ארוסה לא זכה עוד, וההגעה ברשותו הוא לטובתו, וע"כ קודם שתגיע הסבה יכול להסתרב בזה:
והנה באשר שאנכי נגעתי פה בענין רחב ועמוק, ואשר כבר האריכו בזה רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, כמו שיראה המעיין שם בכתובות שיש מחלוקת הראשונים ז"ל, אם דווקא בדרבנן מהני סילוק או גם בדאורייתא, דהר"ן כתב דגם בדאו' מהני ומרש"י ותו' יש להוכיח דרק בדרבנן מהני, ורבותינו האחרונים ז"ל האריכו לדבר בזה, עיי"ה במל"מ (פכ"ג מהל' אישות ה"א) ובמפרשי הרמב"ם ובאה"ע (סי' צ"ב), ובא"מ שם ובחו"מ (סי' ר"ט ס"ח), ובנתיבות ובקצוה"ח שם, ובספרי הראיתי דיש בענין זה נקודה אחרת שרבים לא עמדו עלי' ופה אין בידי להאריך ואחשוב כי מי שלב מבין לו יבין גם מהדברים המעטים האלה הרמוז בהם, ובכ"ז אמרתי להפיץ מעט אור על דברי אלה לפתוח פתח להדופקים על פתחי סוגיא זו אשר רוצים לבא עד חקר תכונתה:
דע דכל קנייני האדם שהם קשורים אליו, עלולים גם לצאת ממנו ולהכנס אח"כ לרשות חבירו [כמו הפקר ויאוש שמתחילה יוצאים מרשותו ואח"כ נכנסים, דרק לר"י הוי הפקר כמתנה] או לצאת ממנו ולהכנס מיד לרשות חבירו כמו מכירה מתנה ודומיהם, ויש ע"ז דינים קבועים, והנה אם יאמר האדם על קנייניו שאינו רוצה בהם אין בלשון זה מאומה, דמה יועיל הרצון נגד המציאות, וכל עוד שאינו מבטל הקשר שלו הרי הם קשורים אליו, וגם אם יאמר בלשון זה לחבירו שיש גם לו שייכות להחפץ הזה אשר באופן זה הלא מובן דכוונת דבריו הוא לוותר זכותו וחלקו אליו כמו שאמר זאת לשותפו [עיי"ה שם רש"י ד"ה האומר לחבירו], בכ"ז אין בדבריו שום ממש, דבלשון זה אין שום מובן לבטל הקשר, והקשר שיש בינו לחפצו קיים כמו שהי', והוא ממש כמו שאחד רוצה לבטל המסובב בעת שסבת המסובב קיימת ופועלת, דאז אין בידו בשו"א לבטל את המסובב, דביטול המסובב יכול לבא רק ע"י ביטול הסבה דכמו דכל השינויים וההבדלים שנראים בהמסובבים יסוד סכת השינויים הוא בהסבות ולא בהמסובבים אחרי דהמסובבים נמשכים מן הסבות א"כ מתדמים הם בהכרח אל הסבות (באור ללמוד ה), כן גם ביטול המסובב אי אפשר שתהי' בעת שסבתו המסבבתו ומכרחת קיומו היא קיימת, דהלא אז פועלת בהכרח על קיומו, וכ"כ בזה כל ישות והוויה של קנייני האדם, או במלים אחרים, כל התקשרות של האדם לחפציו באים ע"י סבות מיוחדות ע"י לקיחה מתנה ירושה ודומיהם, ואח"כ נעשים שלו ומתקשרים אליו, וע"כ איך יאמר כי אינו רוצה בהם אחרי שכבר הם שלו, וההויה והישות הם רק מסובבים, ורק אם יבטל הסבה, אז יתבטל הקשר, כי בסבות האלה שנכנסים לרשותו יכולים גם לצאת ולהעתק ממנו, ולשון דין ודברים אין לי כו', הוא רק כמו שאומר שאינו רוצה וזה אינו מועיל כלל, ואולם אם בתחלת הבאה ברשותו לא ירצה ויסתרב בזה, אז הלא יש בידו לראות שלא יבאו כלל לרשותו אם הסבה תליא בדידי' ברצונו, וכל תקנות דרבנן הוי כמו שהסבה מונחת ברצונו וכמשכ"ל באורך, וזהו כוונת הגמ' כי כתב לח הכי מאי חוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי כו', דהיינו דלשון זה הוי סילוק והסתרבות על המסובב בעת שהסבה מכרחת את המסובב, וע"ז מביא דאיירי דכתב לה ועודה ארוסה, דלא באו עוד והסבה המסבבת את ביאתם אליו אינה סבה מכרחת, דתליא בדידיה כמו דמבואר ממימרא דרבא, וא"כ בזה וודאי דיכול להסתרב ולהסתלק, והקשו א"ה אפי' נשואה נמי, דגם אז יש רק תקנתא דרבנן ותליא בדידי', וא"כ יכול להסתרב קודם ביאת הסבה היינו קודם ביאת הנכסים, וע"ז מביאים נשואה ידו כידה, או ידו עדיפא מידה, היינו דמראים דבהנשואין מונח ביאת הנכסים, וכמו דביאת הנכסים עם הנשואין מתייחסים ביחס סבה ומסובב, וביאת הנכסים הוי כמו מסובב המוכרח להתקיים מצד הסבה. וענין של מתנה על מה שכתוב בתורה, הוא ענין אחר וחקירה אחרת יש בזה, דאם מתנה מראש שאינו רוצה בעיקר הענין רק בביטול או בהשתנות סעיף זה, א"כ הלא יש לכאורה מקום לומר דכמו דעל עיקר הענין יש בידו להסתרב כן גם על סעיף הענין, ועז"א דהוי מתנה על מח שכתוב בתורה ותנאו בטל, כיון דמדין קשור סעיף זה בקיום ענין זה, ע"כ אין בידו לשנות שום סעיף מסעיפי הענין המסתעפים בו, ואחרי דהרצון בעיקר הענין הוא רצון עקרי, ממילא מתבטל רצונו בביטול או בשינוי הסעיף ההוא, אלו הן יסודי הדברים אשר על פיהם מתבארות הסוגיות האלו, ועי' קדושין (דף י"ז ע"ב) גר את הכנעני אינו מד"ת אלא מד"ס, דתנן נר וכנעני שירשו את אביהם כנעני, גר יכול לומר לכנעני טול אתה ע"ז ואני מעות, טול אתה יי"נ ואני פירות, משבאו לרשות גר אסור, ואס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי קא שקיל חילופי ע"ז הוא דקא שקיל, אלא מדרבנן גזירה שמא יחזור לסורו, ולפי דברינו יש לפרש הכא ג"כ עפ"י היסוד הזה, דאם נימא דירושת הגר הוי מה"ת, א"כ אין בידו להסתרב וממילא קא זכי, אבל אם נימא דהוי דרבנן והוא רק מצד התקנה א"כ בידו להסתרב, והגם דהכא לא דמי לכל התקנות שבממון דנעשו לטובת שניהם דהכא נוגעת התקנה לאיסור וכמש"א שמא יחזור לסורו, בכ"ז כיון דסוף סוף נוגע אליו ויש לו זכי' בזה, ע"כ י"ל דבידו לוותר הזכי' הזאת במקום שהיא רק מדרבנן, עוד צידדתי בספרי דההבדל בענין הסתרבות בין ירושה דאורייתא לדרבנן בנוי על יסוד זה שבארתי דכל ענייני דאורייתא האיסורים הם על עצם הדבר וכל איסורי ותקנות דרבנן הם על האדם, דהם אסרו לו שיאכל ג"ז ושיעשה ג"ז וכ"כ בעניני תקנות [הכלל הזה יקר מאד ואכמל"ב], וע"כ בירושה דאורייתא, מונחת הזכי' בעצם הממון, וע"כ אינו יכול להסתרב בזה, אבל הזכיות דרבנן הוא עליו וממילא כל עוד שלא הגיע לידו יכול להסתרב, וגם עפי"ז יש לבאר הסוגיא דקדושין, אבל יותר נראה כפי מש"כ לעיל בבאור הסוגיא דקדושין, דהכוונה היא דאם נימא דמדאורייתא א"כ הוי כמו ממילא והקו' תתפרש בדרך ממ"נ, דגם אם נימא דלא שייך בזה כלל זכי' מצד דהוי איה"נ א"כ וודאי דיקשה דאיך מותר לקחת חליפי' דבזה נהנה מהאיה"נ ורק דלא רצו להאריך בזה, דכפי שהקשו עתה ואס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי קא שקיל חלופי ע"ז הוא דקא שקיל, מונחת גם כוונה זו, דהכוונה העקרית במלים האלה הוא להראות דבעת שהגר נוטל חליפי ע"ז גם בעוד שלא באו לרשותו, בכ"ז החליפין באו מהעיקר אחרי דירושה דמדאורייתא הוית ממילא, וא"כ קשה הא הוא נהנה מאיה"נ, ואם נימא דהאיסור מאיה"נ חמור כ"כ עד כי לא שייך בו ג"כ זכי', א"כ הלא יקשה עוד יותר דהשיטה הזאת [הסוברת דבאיה"נ ליכא זכי'] אינה מגרע כח האיסור, כי עוד תעלהו במדרגה היותר נעלה, וא"כ וודאי דיקשה דאיך נוטל החליפין דבזה הלא מראה שרוצה לזכות וליהנות מאיה"נ, דהכא לא שייך לומר דכיון דלא זכי א"כ ממילא יכול להחליף, כמו דאם נימא דהוי אך דרבנן דיכול להסתרב ולהתנות מתחלה יען דהזכיה לא באה בהכרח, דהכא שלילת הזכיה היא מצד איה"נ, א"כ וודאי דקשה איך יכול לקחת חליפי', ובקו' מכריח המקשן רק דהוא נוטל חלופי ע"ז, אבל מדוע אין לו ליטול אינו מבאר כלל בהקו', ומי לא יניח לפרש דמקשה גם משום שלילת הזכיה, וע"כ מתפרשים דברי הגמרא גם אם נימא דאין לו זכי' באיה"נ, ועי' נו"ב מ"ק חאו"ח (סי' כ') שחידש דבאיה"נ לא זכי היורש, ולכאורה יש מקום לדחות דבריו מהסוגיא הנ"ל, ובאמת השיגו עליו רבים מכאן, וכפי שכתבתי אין שום מקום תפיסה מכאן, ועי' דברי חיים דיני חמץ (סימן א') והדברים ארוכים ורחבים ואכ"מ. נחזור לעניניינו דירושה הוית ג"כ העתקה שלימה, ורק דלא בעינן לזה סבת ורצון המעתיק, ובכל אלה ההעתקות השלימות שחשבנו יש תמיד לשום לב על הסבות, כי כל אלפי הדינים הרבים שיש בהם, יסודם ומקורם הוא מפעולת ההעתקות:
עכ"פ נתבאר דכל אלה הם העתקות שלימות, ויש בהם כמה חלקים, אבל העתקה מועתקית בכללה יש בה שני חלקים ראשים. א) גזל, דכל גזל הוא מצד המועתק שהחפץ נעתק מרשות לרשות ויש בזה התחלפות רשותים ורק כי אינה באה מצד המעתיק כי הוא חטף בחזקה, ב) גניבה, דגניבה היא ג"כ העתקה מועתקית, ויש בזה ג"כ התחלפות דהחפץ מתחלף מרשות לרשות, ואולם ההעתקה הוית רק העתקה מועתקיית, דהמעתיק לא עשה בזה דבר:
הצעה ה:
יש העתקה כללית הנקראת, העתקה הנוטית, והיא מתחלקת לכמה חלקים ופרטים, וביחוד יש בה שני חלקים ראשים, א) שלימה בצורתה וחציונותח, ומועתקית בתכליתה ובפנימיותה, ב) מועתקית בצורתה וחציונותה ושלימה בתכליתה ובפנימיותה:
באור, יש שני מיני העתקות ראשיות העתקה שלימה והעתקה מועתקיית (הצעה ב'), העתקה שלימה היא אשר העתקת החפץ נעשה ע"י המעתיק והמועתק, העתקה מועתקיית היא כשההעתקה נעשה רק ע"י המועתק בלבד כמו גזילה וגניבה (באור להצעה הנ"ל), ואולם יש העתקות כאלה שיש בהם נקודת הנוטית, כי יש מקום לומר עליהן שהן נכנסות תחת סוג העתקות שלימות, וכ"כ יש מקום לומר שהן נכנסות תחת סוג העתקות מועתקיות, ויש בזה כמה חלקים, ואמנם ביחוד יש בזה שני חלקים ראשים. א) שלימה בצורתה והציונותה ומועתקית בתכליתה ובפנימיותה, כמו אם אחד נתן לחבירו איזה דבר על איזה תנאי ואח"כ שינה בזה עד כי נוכל לומר דעל אופן זה לא הי' נותן לו בשו"א, א"כ כפי צורתה וחציונותה הוית העתקה שלימה, דהמעתיק נתן להמועתק, אבל כפי התכלית והפנימיות הוית העתקה מועתקית דהוי כמו בע"כ, דהא על אופן זה לא הוי נתן וא"כ כפי שהוא עתה אצלו לא היתה ע"ז דעת ורצון המעתיק, וזהו שמצינו שיש מחלוקת אם כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן, [עיי"ה ב"מ (דף ע"ח ע"א)], די"ל דר"מ דסובר דכל המשנה על דעת בעה"ב נקרא גזלן הוא משום דסובר דכפי תכלית ופנימית ההעתקה לא הוית עתה ברצון המעתיק, והגם דמתחלה נתן לו בעצמו אבל אחרי ששינה מכפי שנתן לו ע"כ סובר דבטלה לגמרי פעולת המעתיק והוי כמו שנטל מעצמו והוית גזילה ומאותה העת הוי ברשותו, והחולקים סוברים כיון דכפי צורת הענין הוית העתקה שלימה דנתן לו מעצמו, ע"כ הגם דשינה עתה מרצון המעתיק בכ"ז לא בטלה פעולת המעתיק, וע"כ אין לחשוב זאת לגזל. ב) מועתקית בצורתה ושלימה בתכליתה, אם שאל איזה חפץ שלא מדעת בעלים, ואולם השואל היתה דעתו בפירוש רק על שאלה, וא"כ אין בזה כפי האמת ענין גזילה [דיסוד העתקת המועתקיית הונח על גזילה], וע"כ יש גם בזה נקודה הנוטית, דמצד צורת הענין י"ל דהוי כמו גזל ומצד פנימיות הענין הוי כמו שאלה, וזהו יסוד המחלוקת אם שואל שלא מדעת בעה"ב נקרא גזלן, ועי' ב"ב (דף פ"ח ע"א) ובב"מ בפ' המפקיד, ויש להאריך מזה לענין החקירה הנודעת אם דבר שעומד על מכירה מותר לקחת שלא בידיעת הבעלים כשיתן הכסף, עיי"ה ב"ק (דף ס' ע"ב) וברא"ש שם ובחו"מ (סי' שנ"ט ס"ב) ובאחרונים שם, ויש לחלק ולומר דהחקירה הזאת אינה נכנסת תחת החלקים האלה, כי אחרי שיש זכי' א"כ הוי כמו שיש גם ידיעה, ולא קאימנא בזה לבאר פה כל פרטי העניינים, כי פה הנני מצייר רק ציורי המציאות מהחלוקות הנ"ל:
הצעה ו:
הנטי' הטבעית מהעתקה הנוטית [השלימה בצורתה וחציונותה ומועתקית בתכליתה], פועלת גם שינוי סוסריי על ההעתקה, כי היא משנית גם חוקי ודיני ההעתקה מכפי שהי' בעת שההעתקה היתה עוד בשלימותה, וערך פעולתה על השינוי המוסריי הוא כפי ערך פעולתה על השינוי הטבעי, ויש בענין פעולת הנטי' על שינוי מוסרי כמה וכמה חלקים, כערך החלקים שיש בפעולות הטבעיות, ויש כמה פעולות שהנטי' ביחס השינוי הטבעי יש בה גם נקודה הנוטית אשר לרגלי הנקודה הנוטית מתרבים הספיקות והמחלוקת: באור, יש שני מיני העתקות ראשיות העתקה שלימה והעתקה מועתקיית (הצעה ב), העתקה שלימה היא כשההעתקה נעשית ע"י המעתיק והמועתק כמו מכירה מתנה ודומיהם, והעתקה מועתקית היא כשנעתק לא ע"י הבעלים רק שהמועתק בעצמו העתיק החפץ מיד הבעלים כמו גזילה וגניבה (באור להצעה הנ"ל), ויש גם העתקה דנוטית השלימה בצורתה וחציונותה ומועתקית בתכליתה ובפנימיותה (הצעה ה), כי היא בא לידו ע"י הבעלים ורק שעשה שינוי ששנה מדעת הבעלים, ובזה יש נקודה הנוטית דיש מקום לומר דמעת ששינה הוית כמו העתקה מועתקית, אחרי דעל אופן זה לא נתן לו, וע"כ י"ל דהוי כמו שגזל, ויש גם לומר כיין דאיהו נתן לו ע"כ הוי דינה כהעתקה שלימה, ויש בזה מחלוקת דתנאי (באור להצעה הנ"ל).
והנה מובן מאליו כי אם אמנם אשר המחלוקת הוא בפעולת ההעתקה על שינוי מוסרי, אבל יסוד המחלוקת הוא מצד השינוי הטבעי, דאחרי דבאמת נשתנה בזה שינוי טבעי, ע"כ חולקים עד כמה שנשתנה לעומתו [לעומת השינוי הטבעי] גם המצב המוסריי, ואולם יש לדעת דגם להסובר דהעתקות כאלה אינם נידונים כהעתקות המועתקות, בכ"ז מודה דלא הוו גם כהעתקות שלימות, דמני אז ששינה מדעת בעה"ב דעפי"ז נחלשה קצת פעולת המעתיק הראשונה, מני אז נשתנו גם חוקי ודיני ההעתקה, דהטבעי והמוסרי מתלכדים ואינם מתפרדים, ופועלים זה על זה ונפעלים זה מזה, וא"כ יסוד המחלוקת בזה אם כל המעביר מדעת בעה"ב בהפעולה הזאת נקרא גזלן, לפי דברינו י"ל דיסודה היא, אם השינוי שעשה מבטל ומסיר פעולת המעתיק מכל וכל, או דעושה רק רושם כפי ערך השינוי, דהסובר דהוי כגזלן, סובר אחרי דהעתקה מועתקית הנעשית שלא בפעולת המעתיק הוי גזל והכא היתה פעולת המעתיק רק על תנאים ידועים ואופנים מיוחדים ועתה ששינה בטלה הפעולה ממילא הוי כמו גזל, והחולק סובר דהשינוי אין בכחו להסיר את הפעולה לגמרי, וע"כ פעולת המעתיק שהיתה נשארה גם עתה ורישומה ניכר גם אח"כ, אבל. בכ"ז מודה דרושמי השינוי ניכר ג"כ, וכפי ערך שפעל השינוי בטבע הדבר כן פעל גם בחוקי ודיני הדבר, וזהו שמצינו דלכו"ע אמרינן אשר כל המשנה ידו על התחתונה, והרבה דינים יש שנאמרים בענייני שינוי שבנוים רק על יסוד זה אבל אין פה המקום לבארם, ואולם פה לעניינינו נבאר רק חוקי שינויי העתקה אחת שמתבארים רק ע"פ הצעה הזאת ועפ"י הלמודים התקועים ותחובים בה:
שמירה נחשבת ג"כ העתקה שלימה (באור להצעה ד), דהא המפקיד בעצמו מסר לו, ומובן דגם בהעתקה זו מצוייר שתהיה העתקה הנוטית, דהא מצוייר שהשומר יעשה איזה שינוי בדבר המשתמר מכפי תנאי השמירה, אשר על פיהם נתן לו לשמור, וא"כ במקום שהשומר עשה איזה שינוי טבעי מובן דיכול להיות שישתנה גם מצב המוסריי, ויכול להיות שיהי' גם שינויים כאלה שיחול בהם ספק באופן פעולתם בשינוי המוסריי, מצד שיש גם ספק בשינויי הטבעים, והנה בזה יש כמה חלקים אך פה נבאר רק שני עניינים, אשר לדעתי מתבארים רק עפ"י הצעה זו והוא:
א) הענין של תחלתו בפשיעה וסופו באונס, ב) הענין של שומר שמסר לשומר מודעת דיש מחלוקת בתחלתו בפשיעה וסופו באונס אם חייב או פטור, וראוי להתבונן במה הוי יסוד המחלוקת, והנה לכאורה רציתי לומר דיסוד המחלוקת הוא אם סבת החיוב מהשומר בעינן שתהיה בההפסד, שיהיה הפסד עפ"י סבה מספקת, או דדי' אם יש סבה מספקת להאשים השומר בשמירתו זו שאח"כ נתהווה הפסד הגם דההפסד הפרטי הזה לא היה בגלל הסבה ההיא, בכ"ז י"ל כיון דיש סבה מספקת להאשים השומר ע"כ מתמשך ההפסד להסבה לחייבו, דהסובר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, סובר דסבת החיוב צריכה להיות בהשומר, וכיון שפשע יש בו סבת החיוב ע"כ ממילא מתמשך ההפסד להסבה ההיא, והסובר דפטור הוא משום דסובר דבעינן שהסבה תהי' בההפסד, ואחרי דההפסד לא בא בהסבה ההיא אינה פועלת הסבה ההיא לחיוב, אמנם באמת אא"ל כן, דלפי"ז נצטרך לומר דלמאן דסובר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב יתחייב בכל אופן גם במקום שאין שום מקום לומר דהפשיעה גרמה, אחרי דנימא דכיון שפשע ואח"כ נעדר הפקדון חייב בכל אופן, ובאמת הלא חזינן במקום דאין שום סבה להמשיך ההפסד להפשיעה מודים כו"ע דפטור, וכש"א בב"מ (דף ל"ו ע"ב) אלא אפי' למ"ד חייב הכא פטור, מ"ט דאמרינן מלאך המות מ"ל הכא ומ"ל התם, וכן חזינן הגם דלדינא פסקינן דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (רמב"ם פ"ג מהל' שכירות ה"ט) וטוחו"מ (סי' רצ"א ס"ו), ובכ"ז במקום דליכא שום סבה לתלות ההפסד בהפשיעה פסקו כולם דפטור, עיי"ה רמב"ם (שם ה"י) וטושו"ע (שם סעיף ט), וכן להיפוך במקום דהתייחסות ההפסד להפשיעה בולטת וניכרת מודים כו"ע גם הסובר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור דהכא חייב וכמש"א בגמרא (שם) אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב מ"ט דאמרינן הבלא דאגמא קטלה:
וע"כ נראה לי דעיקר מחלקותם הוא בפעולת הנטי' של נקודה הנוטית, דהכא הוי ג"כ בכלל העתקה הנוטית מצד השינוי שעשה אח"כ, דבזה שפשע הוי שינוי דהכא פשיעה הוי היפוך משמירה, וא"כ המפקיד שנותן לו לשמור הוי כמו שהתנה עמו שלא יפשע, ובזה שפשע שינה, וביותר כפי שיטת הרמב"ם דכל פשיעה הוי כמזיק בידים וסברתו הוא דמצרפינן תחלת המעשה להפשיעה(באור לשורש ט"ז אות י'), וא"כ וודאי דעי"ז שפשע עשה שינוי מתנאי ודעת המעתיק, והי' אפשר לכאורה לומר דבטלה פעולת המעתיק והוי מני אז כמו גזל, ואולם אחרי דאנן פסקינן דע"י שינוי לא נתבטלה לגמרי פעולת המעתיק במקום שמתחלה היתה ההעתקה העתקה שלימה, א"כ אין לומר דבטלה לגמרי פעולתו, ואמנם זה וודאי דהשינוי הטבעי הזה פועל גם איזה שינוי מוסריי, ע"כ פליגי בפעולת השינוי, ומאן דסובר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, סובר דהשינוי פועל רק בוודאי היינו במקום שנדע דע"י השינוי הזה נפסד הדבר מתחייב, אבל כל עוד שלא תהיה הוכחה ברורה דההפסד בא ע"י השינוי הזה קמו התנאים הראשונים על מקומם, אחרי דע"י השינוי לא בטלה פעולת המעתיק, ומאן דמחייב סובר דהשינוי פועל גם מספק דכל עוד שלא תהיה הוכחה ברורה דהשינוי לא פעל על ההפסד, י"ל דפעל, דמעת ששינה מדעת המעתיק, אשר השינוי הטבעי הזה מחליש פעולת המעתיק, ועם חלישות פעולת המעתיק נחלשו גם הדינים הראשונים שנוסדו רק על פעולת המעתיק ודעתו, ע"כ נהי נמי דאם נדע בבירור דהשינוי לא קלקל מאומה בזה, ואין להשינוי שום יחס לההפסד, אז אין מקום להוציא הפטור הזה [של אונס] מן התנאים הראשונים, ואין לומר דאחרי שהפטור הזה נולד על ברכי תנאי ההעתקה כי ההעתקה של שמירה יש לה דינים אלו שיפטוה באונס, ע"כ עתה אחרי שנתבטלה תכונת ההעתקה הראשונה ממילא י"ל דנתבטלו גם המשפטים שנתעצמו בהתכונה ההיא, וא"כ יש מקום לומר שיתחייב על אונס, נהי נמי דזאת אין לומר, משום די"ל דסוף סוף אונס זה מונח גם בהתכונה הראשונה, אחרי דגם אם לא נתבטלה התכונה הראשונה ג"כ היה קרה אונס זה, וע"כ אין מקום לומר דנשתנה דינו, אולם כל עוד שלא ידענו בבירור דהשינוי לא פעל על ההפסד י"ל דחייב, דאחרי דהוא שינה והשינוי הוי שינוי כזה שבידו לגרום ולסבב הפסד דהא כל פשיעה עלולה לגרום הפסד והיזק, ולסוף הי' הפסד, וע"כ סובר דכל עוד שאינו מברר בבירור דאין יחס להשינוי עם ההפסד חייב:
הנה נתבאר לנו דיסוד המחלוקת של תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הוא בפעולת השינוי, היינו בהעתקה נוטית שיש בה נטי' לצד זה ולצד זה, ומודים שניהם דהשינוי אינו מבטל לגמרי פעולת המעתיק עד שיתבטל ממנו שם הראשון לגמרי ושיתחייב גם באונס כמו בשולח יד, דשם הוי שינוי גמור משם לשם, דש"י הוי ענין גזל, וע"כ קם מני אז ברשותו הפקדון, אבל פשיעה לא הוה שינוי משם לשם ולא נתבטל ממנו שם שומר והוי רק שינוי בפעולה זו, וע"כ פליגי עד כמה שהשינוי פועל ושניהם מודים דאם ידעינן דהשינוי לא פעל מאומה על ההפסד פטור, וכן במקום דהפשיעה פעלה על ההפסד וודאי דחייב, דע"ז וודאי דפועל השינוי לחייבו ורק דפליגי בספק:
ועל אופן זה יש להבין גם המחלוקת בשומר שמסר לשומר, הן עצם המחלוקת דשומר שמסר לשומר והן המחלוקת בהטעם של המחייב אם הוא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, או משום את מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה, דרב דסובר דפטור סובר דלא מקרי כלל שינוי וכמו שאמר דהא מסרה לבן דעת, דהכוונה דאין שום קפידא בזה וכמו לדידן דסוברים דשומר שמסר לשומר חייב משום דהוי שינוי, בכ"ז אם מסר לב"ב לא מקרי שינוי משום דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, כן סובר רב דבכל מסירה לשומר אין קפידא בזה וכמו שהרשהו מתחלה למסור ולא הוי שינוי, ולמאן דמחייב יש שני טעמים, טעם אחד הוא משום דהמפקיד יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, וטעם השני [ואשר כן פסקינן לדינא] דהמפקיד יאמר אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה, והנה ההבדל בין שני הטעמים האלה הוא ג"כ נקודת השינוי ופעולתה, דהנה במסירת הדבר לשומר אחר יש שני מיני שינויים, א) במקום, כי עי"ז שמסר לשומר אחר מתחלף הפקדון למקום אחר, ב) באיש, שמתחלף גם לאיש אחר, והסובר דהטעם הוא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, הוא משום דסובר דיסוד השינוי הוא במקום, דמה שנשתנה מאיש זה לאיש זה לא הוי שינוי דאין מקפידין ע"ז כ"כ, דכל איש ישראלי יש לו חזקת כשרות, ולא יחטוף את של חבירו, ולכל אחד מישראל (לבד הנודעים לפסולים) יש להאמין בשבועה, וע"כ אין קפידא בזה, ורק באשר דההפסדים וההיזקות המתרגשים לבא הם עפ"י רוב משתנים ממקום למקום, דהמקום הוא גרם גדול לההפסד, ע"כ בזה יש קפידא, וזה הוי שינוי מדעת המעתיק ויכול לפעול הרבה על ההפסד, וא"כ יש במסירה זו נטי' מפעולת המעתיק מדעתו, ובמקום שיש נטי' ואח"כ הי' הפסד י"ל דבעינן שיתברר שלא היתה שום התייחסות להנטי' עם ההפסד, וכל עוד שלא נתברר יש לחייבו [דהא זהו הטעם של הסובר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב], ורק אם ידעינן בבירור שהנטי' לא פעלה על ההפסד פטור, וע"כ גם הכא כן, דאם ידעינן דההפסד שהי' בהפקדון לא בא ע"י הנטי' הזאת, וכמו במקום שמתה כדרכה די"ל מלאה"מ מ"ל הכא ומ"ל התם שם פטור, דההפסד הזה מונח גם בתכונה הראשונה של ההעתקה, והוי לענין זה כמו שלא שינה מאומה, וממילא אין לחלוץ הפטור שנתארג בחוטי הנתינה הראשונה ולומר דאחרי שהתנתק הקשר הראשון ממילא התנתקו כל התנאים, אחרי דבאמת מותאם ההפסד הזה עם התכונה הראשונה, ורק כל עוד שיש לספק דאולי בא ההפסד באמת משום השינוי הזה יש לחייבו מצד השינוי המקומיי, וממילא מובן דלכתחלה יש איסור בזה דשום איש לא ירצה לסכן חפציו בכדי לתבוע אח"כ ממון, וכיון שכן וודאי דיש איסור, עכ"פ מוכח דהטעם דאין רצוני הוא משום שינוי המקומיי. והסובר דהטעם הוא משום את מהימן לי בשבועה כו', הוא משום דסובר דעיקר הקפידא הוא על שינוי האישיי, דבזה שנתן לו ובחר לו מכל המין האנושי הוי כמו תנאי מפורש דרק הוא נאמן בעיניו ואחר אינו נאמן בעיניו והוא חושדו אולי יכבוש חפציו ויכחישנו אח"כ, והגם דלזה הלא יש עצה לברר עפ"י שבועה, דשבועה הוי בירור, אבל הכא ליכא הבירור דשבועה הוי בירור הקשור באמונת המתחייב (באור ללמוד לב), ויש לו לומר דהוא אינו סומך על שבועתו וממילא ליכא בירור, ע"כ הוי זה שינוי שיכול לגרום הפסד, ומש"ה סובר דאם מגיע אח"כ הפסד אז אם ידוע דההפסד לא בא מחמת השינוי פטור, אבל במקום שיש לספק אולי יש יחס לההפסד עם השינוי היינו במקום דליכא עדים שיודעים שנאנס א"כ יש לחושדו שמא הוא תחת ידו או שמא על ידו נפסד, אז יש לחייבו דבכה"ג בעינן דווקא בירור גמור דהשינוי לא פעל על ההפסד, וכמו בתחלתו בפשיעה וסופו באונס וגם למאן דסובר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור י"ל דהכא מודה, דבאמת אינם מוכרחים להתדמות זל"ז, ואינם משתווים בסברא אחת, וי"ל דהסובר בתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, בכ"ז מודה דהכא חייב, וכן להיפוך, דאין לדמות השינוי של פשיעה להשינוי של מסירה לשומר אחר, די"ל דהשינוי בפשיעה הוי יותר חזק דהכא לא הוי קפידא, וכן י"ל להיפוך דהשינוי שלא למסור לשומר אחר [למאן דסובר דזה הוי שינוי] הוי שינוי יותר חזק דהוי שינוי ע"י מעשה, וא"כ יכול יותר לפעול לחיוב, ואולם הדין של תחלתו בפשיעה וסופו באונס מורה לנו דיש מקום לומר דהשינוי גורם כ"כ דבעינן בירור שלא פעל על ההפסד, וכל מי שיעיין היטב בהסוגיא דשומר שמסר לשומר בב"מ (דף ל"ו ע"א) בתו' ד"ה אין רצוני, ושם ע"ב בתד"ה את מהימנית לי ובדברי הראשונים, וברמב"ם (פ"א מהל' שכירות ה"ד) ובחו"מ (סי' רצ"א סעי' כ"ו), ובדברי האחרונים ואח"כ יתבונן בדברי, יראה שכמה עניינים סתומים וחתומים הוארו על פי דברי:
כלל היוצא מזה, דכל העתקה שלימה שנטתה אח"כ אל העתקה מועתקיית הנטי' הזאת פועלת כפי כח הנטי', ויש תמיד מקום להתבונן בערך פעולת הנטי' על הנעתק, והיא הצעה יקרה מאד, והלמודים הסגורים בה, הם יקרים ומועילים עד מאד: