אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס
פרק ז - שער ההנחות
הנחה א:
שמירה היא השגחה על הדבר הנשמר ושימת עין עליו:
באור, כל שמירה הוא שהמפקיד מוסר חפצו להשומר בכדי שהוא ישגיח עליו, וא"כ מובן דתכלית השמירה היא ההשגחה ושישים עין על הדבר הנפקד, שהדבר הנפקד יהי' בטוח לבלי יקרה לו איזה הפסד ושלא יתאבד ממנו: הנחה ב:
יש שני מיני שמירות ביחס הבטחון בקיום דבר הנשמר, א) מצד המשתמר ב) מצד המשמר:
באור כל שמירה היא השגחת השומר על הדבר. הנפקד שיהי' הדבר הנשמר בטוח שלא יקרה בו הפסד ואבדון (באור להנחה א'), ויש שני אופנים איך שיכול לעשות את החפץ שיהי' בטוח, א) מצד המשתמר, שמניחו במקום סגור ומסוגר אשר אין עין אדם שולטת שם ובמנעול או בחומה בצורה וכדומה, ב) מצד המשמר, שהוא בעצמו משים עין על הדבר הנפקד ואינו מניחו בלא שמירת עצמו וגופו, והשמירה היא על ידי השומר כי הוא בעצמו יושב ומשמר:
הנחה ג:
יש שלש מדרגות ראשיות ביחס השמירה, א) שמירה תכליתית, ב) שמירה אמצעית, ג) העדר השמירה:
באור, יש שני מיני שמירות ביחס הבטחון בקיום דבר הנשמר, מצד המשתמר ומצד המשמר (הנחה ב'), מצד המשתמר הוא שהשומר יניח את הדבר הנשמר במקום בטוח, ומצד המשמר הוא שבעצמו ישגיח עליו ולא יסיר עינו ממנו (באור להנחה הנ"ל), והנה השמירה התכליתית היא השמירה שהיא מצד המשמר כי מגדרה היא שלא יסיר עיניו גם רגע אחד ממנו, ומובן כי על שמירה כזאת י"ל דאין עוד שמירה למעלה ממנו, והשמירה מצד המשתמר היא שמירה אמצעית כי אין לומר שלא שמר כלל, אחרי דהניחו במקום המשתמר, ובכ"ז אין לומר דזאת נקראת שמירה מעולה ותכליתית, אחרי שבעצמו לא הי' שם, ולא שם בעצמו עינו על הדבר המשתמר, והעדר השמירה הוא דלא הניחו גם במקום המשתמר, באופן שיש בענייני שמירות שתי קצוות ואמצעי, מקצה מזה, היא השמירה המעולה והתכליתית שהיא גם מצד המשמר, ומקצה מזה העדר השמירה לגמרי שלא היתה שמירה גם מצד המשתמר, ובתוך עומדת השמירה מצד דבר המשתמר ולא מצד המשמר, ששמירה כזאת הוי כמו אמצעי בין שתי הקצוות האלה:
הנחה ד:
העדר השמירה מצד המשתמר, הוי פשיעה בשמירה, והעדר השמירה מצד המשמר לא חוי פשיעה בשמירה:
באור, יש שני מיני שמירות איך שישמור את החפץ, מצד המשתמר היינו שיניחנו במקום בטוח, מצד המשמר שהוא בעצמו ישגיח ולא יסיר עינו ממנו (באור להנחה ב'), והשמירה מצד המשמר הוית שמירה מעולה ותכליתית, ומצד המשתמר הוי רק שמירה אמצעית, ואם נעדרה גם השמירה מצד המשתמר לא הוית שמירה כלל (באור להנחה ג'), והנה פשיעה בשמירה היא היפוך השמירה שלא התחיל כלל לשמור באופן שהניח את הדבר הנפקד במקום תורפה וגלוי, ואולם אם שמר רק שלא שמר בשמירה מעולה ותכליתית, אם כי אין לומר ששמר בשמירה מעולה ותכליתית, בכ"ז אין לומר גם שלא שמר כלל דהא שמירה כזאת הוית שמירה אמצעית, וממילא אין לומר על השומר ששמר שמירה כזאת דהוא פשע בשמירה, ויש רק לומר שלא שמר שמירה מעולה ותכליתית, אבל אין להמשיך עליו שם פושע דבשמירה כזאת ליכא פשיעה:
הנחה ה:
שמירה בהפשטה מתחלקת לשני חלקים, א) שמירה מציאותיית, ב) שמירה כחנית ואפשרית:
באור, על כל דבר נמצא ופעולותיי יש להשקיף שתי השקפות, א) השקפת המציאות, ב) השקפת הכחנית. באור הדבר, השקפת המציאות, הוא כפי שהיא עתה במציאות, והשקפת הכחנית והאפשרית, הוא כפי שהיתה יכול להיות וכפי שהיא בחוק כח האפשרות, ולפעמים יש דיצתה הפעולה אל המציאות באופן שאין עוד באפשרי שתצא טובה ומאושרה יותר מכפי שיצתה בפועל, ואז אם ידובר על המפעל הזה ועל הפעולה הזאת ממדרגת טובת ואושר הפעולה, י"ל דאין שום סתירה להמציאות והאפשרות אחרי דיצתה במציאות כפי שיכולה להיות באפשרי, ואולם אם היתה יכולה לצאת באופן היותר נאה וטוב, ורק כי ממציאה המציאה ע"ז האופן הגרוע, אז יש לומר דבכח היתה יכולה להיות יותר טובה ומאושרה מכפי שהיא עתה במציאות. שמירה היא ג"כ פעולה ויש בה שלש מדרגות שמירה תכליתית ושמירה אמצעית והעדר השמירה (הנחה ג'), והמדרגות האלה הן בערך עצמת וטיב השמירה, וע"כ מובן דמסתם שמירה יש לדבר על שני אופנים, משמירה המציאותיית, היינו כפי שהיתה במציאות כפי ששמר, ויש כמו כן לדבר משמירה כחנית, היינו כפי שהיתה יכולה להיות בכח כפי שיש באפשרות לגעת במדרגת השמירה, דיש לפעמים שבמציאות היתה השמירה גרועה, וכפי כח האפשרות השמירה היתה יכולה להיות יותר בשלימות:
הנחה ו:
בשמירה בפועל יש שני חלקים, שמירה כללית, שמירה חלקית:
באור, יש שני מיני שמירות שמירה מציאותיית ושמירה כחנית ואפשרית (הנחה ה'), שמירה מציאותיית היא כפי שהיא בפועל, ושמירה כחנית היא כפי שהיתה יכולה להיות (באור להנחה הנ"ל), והנה יש שלש מדרגות בשמירה, שמירה תכליתית ושמירה אמצעית והעדר השמירה (הנחה ג'), שמירה תכליתית היא שהשמירה היתה במדרגה היותר נעלית, שמירה אמצעית היא שאינה בשלימותה (באור. להנחה הנ"ל), ומובן דשמירה כחנית מתייחסת לשמירה תכליתית, דשמירה תכליתית היא שאין למעלה הימנה עוד, והנה שמירה בפועל יכולה להיות או שמירה תכליתית או שמירה אמצעית או העדר השמירה, ומובן דאם היתה בפועל שמירה תכליתית אז התאימה השמירה המציאותיי עם השמירה הכחנית דכפי שיש בכח השמירה להגיע כן שמר בפועל, וע"כ שמירה כזאת נקראת שמירה כללית דבה נכללו כל חלקי השמירה, ואם היתה במציאות רק שמירה אמצעית אז נקראת רק שמירה חלקית, אחרי שלא השלים בה כל חלקי השמירה ביחד ורק חלק מהשמירה השלים בה, והנה שמירה ביחס הבטחון בקיום דבר הנשמר מתחלקת ג"כ לשני חלקים, מצד המשתמר ומצד המשמר (הנחה ב'), ושמירה מצד המשתמר הוית רק שמירה אמצעית, ע"כ ממילא הוית שמירה חלקית, ואם היתה גם מצד המשמר הוית שמירה תכליתית, והוית שמירה כללית:
הנחה ז:
בהפסד דדבר המשתמר, יש שלשה חלקים ראשים, א) הפסד מצד העדר היכולת, ב) הפסד מצד חסרון בשמירה, ג) הפסד מצד העדר השמירה:
באור, יש שני מיני שמירות שמירה מציאותיית ושמירה כחנית (הנחה ה), שמירה מציאותיית היא כפי שהשמירה היתה במציאות ובפועל, שמירה כחנית ואפשרית היא כפי שהיתה יכולה להיות (באור להנחה הנ"ל), ובשמירה בפועל יש שמירה כללית ושמירה חלקית (הנחה ו'), כי יש שמירה תכליתית ושמירה אמצעית והעדר השמירה (הנחה ג'), ואם שמר שמירה תכליתית הוי שמירה כללית, ואם שמר רק שמירה אמצעית הוית שמירה חלקית (באור להנחה ו'), ואם לא שמר כלל מובן דמקרי העדר השמירה, והנה אם שמר שמירה כללית דהיא שמירה שאין למעלה הימנה, דבה הוית השמירה גם מצד המשמר, כי השומר בעצמו הי' שם ובכ"ז בא הפסד לדבר המשתמר, מובן דהפסד כזה הוא שלא מצד איזה חסרון בשמירה, אחרי דהשומר הי' שם ובכ"ז בא, וע"כ הפסד כזה נקרא מצד העדר היכולת, דאין ביכולת השמירה למנוע את ההפסד הזה מן הדבר השמור, והפסד כזה שבא גם בעת התמלאות חוקי השמירה על תכליתם, כי השומר הי' ג"כ שם ובכ"ז בא ההפסד, הפסד כזה נקרא אונס היינו שהי' אונס בגוף הדבר, אבל אם ההפסד בא מצד שלא שמר כראוי, כי היתה שמירה חלקית רק מצד המשתמר, ומשו"ז בא ההפסד שנגנב החפץ, הפסד כזה נקרא הפסד מצד חסרון בשמירה, כי אם אמנם ששמר אבל לא שמר שמירה תכליתית והי' החסרון בשמירה, כי כל גניבה הוא שהגנב גונב בעת שהבעלים אינם רואים, וא"כ כיון שנגנבה והוא לא הי', הלא י"ל דאם הי' משמר שמירה תכליתית והי' בעצמו שם לא הי' מגיע ההפסד, ואם בא ההפסד מצד שלא שמר גם מצד המשתמר, כי הניח החפץ במקום תורפה וגלוי אז נקרא הפסד מצד העדר השמירה, אחרי שלא שמר כלל וזהו פשיעה בשמירה דגדרה שלא שמר כלל:
הנחה ח:
הפסד בדבר המשתמר ביחס חובת המשמר ויכלתו, מתחלק לששה חלקים, א) הפסד בשמירה כללית ובסבת העדר היכולת, ב) הפסד בשמירה חלקית ובסבת חסרון בשמירה, ג) הפסד בשמירה חלקית ובסבת העדר היכולת, ד) הפסד בהעדר השמירה ובסבת העדר השמירה, ה) הפסד בהעדר השמירה ובסבת חסרון בשמירה, ו) הפסד בהעדר השמירה ובסבת העדר היכולת:
באור, שלשה מיני הפסד יש בדבר המשתמר, מצד העדר היכולת, ומצד חסרון בשמירה, ומצד העדר השמירה (הנחה ז'), בשמירה כללית ותכליתית הוי ההפסד מצד העדר היכולת אחרי שכל מה שיש רק בכח השמירה להשיג מלא בשמירתו זאת והוי ההפסד מצד שאין עוד בכח השמירה למלט את דבר הנפקד מזה ההפסד, ובשמירה חלקית יכול להיות ההפסד מצד חסרון בשמירה שלא שמר כראוי דמשו"ז י"ל דנגנבה, ובהעדר השמירה יכול להיות דההפסד הוא מצד העדר השמירה (באור להנחה הנ"ל), והנה ההפסדים אינם מחוייבים לשמור מדרגותם ולבא רק עפ"י חוקי השמירה, דגם בהעדר השמירה יכול להיות הפסד כזה שהי' בא גם בשמירה כללית ותכליתית, ועפי"ז מובן דההפסד ביחס חובת השומר ויכלתו יכול לבא על ששה אופנים, א) הפסד בשמירה כללית ובסבת העדר היכולת, כי בעת ששמר כראוי אז וודאי דההפסד הי' רק מצד סבה כזאת שאין ביד השמירה להועיל, ב) הפסד בשמירה חלקית ובסבת חסרון בשמירה, כי ההפסד הי' שנגנב ולוא לא הי' חסרון בשמירה כי המשמר הי' שם לא הי' בא ההפסד, ג) הפסד בשמירה חלקית ובסבת העדר היכולת, כי באמת שמר רק שמירה חלקית ששמר רק מצד המשתמר ולא מצד המשמר, ובכ"ז ההפסד בא שהי' איזה אונס אשר גם אם הי' שם הי' בא ההפסד, ד) הפסד בהעדר השמירה ובסבת העדר השמירה, כי פשע ומצד זה נפסד הדבר, ה) הפסד בהעדר השמירה ובסבת חסרון בשמירה, כי הגם שהוא לא שמר כלל אבל ההפסד הי' הפסד כזה אשר גם אם הי' שמר שמירה חלקית ג"כ הי' בא, ו) הפסד בהעדר השמירה ובסבת העדר היכולת, כי הי' הפסד כזה אשר גם בשמירה כללית ותכליתית הי' בא כי הי' אונס:
הנחה ט:
יחס סבת ההפסד בדבר המשתמר להמשמר, מתחלק לשני חלקים, א) העדר השמירה, ב) העדר ההצלה, או שמתחלקים לביאת המפסיד, ולביאת ההפסד, כי בכל העדר השמירה, י"ל דהשומר הוי סבת ביאת המפסיד, ובכל העדר ההצלה י"ל דהשומר הוי סבת ביאת ההפסד:
באור, בהפסד בדבר המשתמר יש שלשה חלקים מצד העדר היכולת, ומצד חסרון בשמירה, ומצד העדר השמירה (הנחה ז'), והנה ההפסדים ביחס סבת השומר בהשקפה ראשונה נראה, דבחסרון בשמירה ובהעדר השמירה יש לייחס ההפסד לסבת השומר, כי אם הי' שמר כראוי לא הגיע ההפסד, אבל בשמירה כללית ותכליתית ורק שבא הפסד כזה שאין בכח השמירה למלט את הדבר הנשמר, אז אין שום יחס סבת ההפסד להשומר, וכמו שההפסד הזה נגדר בשם העדר היכולת, כי אין ביכלתו להושיע לו, ואולם בחלוקה פנימיות החודרת יותר לחדרי הענין הזה, יש לומר דגם בשמירה כללית ותכליתית בכ"ז יש להיות עוד הפסד שיתייחס באיזה צד אל השומר אם לא על תחלת ביאת המפסיד אבל יתייחס אליו על עצם ההפסד, כי הנה כל מה שחשבנו עד עתה, דברנו מההפסד על שם תכליתו, אבל באמת סובבים כל הדברים על המפסיד, כי כל הפסד היא פעולה שבאה ע"י פועל, והמפסיד הוא הפועל, ד"מ אם נגנבה אז הגנב הוא הפועל של ההפסד, ואם שמר שמירה חלקית שנתבאר דההפסד הוא מצד חסרון בשמירה, הכוונה דאם הי' שומר כראוי לא הי' בא כלל המפסיד, וכל החלוקות האלה סובבות הולכות על המפסיד, ואולם גם במפסיד כזה שבא גם בעת שהשמירה היתה שמירה כללית ותכליתית, כי המשמר ישב שם ולא סר עינו מדבר המשתמר, בכ"ז יש לפעמים שהי' בידו להציל את הדבר עי"ז שינסה את כחו להניס את המפסיד ולפעמים יש שגם אם הי' מנסה את כחו לא הי' יכול להציל את הדבר הנשמר, וע"כ יש לדעת דבמקום שהי' בידו להציל ע"י איזה תחבולות הגם שבעצם שמר כראוי בכ"ז יש לייחס ההפסד להשומר מצד העדר ההצלה, ולמדנו מזה שבמושג העדר היכולת נכללו שני מושגים, א) מושג היכולת מביאת המפסיד, ב) מושג היכולת מביאת ההפסד, דבשמירה כזאת שהי' העדר היכולת של ביאת המפסיד אבל לא העדר היכולת של ביאת ההפסד, כי באמת הי' בידו להציל ע"י איזה תחבולות, בהפסד כזה יש לייחס סבת ההפסד להשומר אחרי שהי' בידו להציל את הדבר הנשמר מההפסד, אבל במקום שיש גם העדר היכולת מההצלה כי לא הי' בידו גם להציל אז אין לההפסד שום יחס להשומר דאין שום מקום לומר דהשומר סיבב [ע"י התרשלותו והתרשלות שמירתו] את ההפסד, ויוצא מזה דבהפסד שיתייחס באיזה יחס הסבה להשומר יש בכלל שני חלקים, בהעדר השמירה ובשמירה חלקית יכול להיות הסבה העדר השמירה, היינו או העדר השמירה לגמרי או חסרון בשמירה, ובשמירה כללית יכול להיות רק סבת העדר ההצלה, דגם שמירה כללית ותכליתית כוללת רק ענין השגחתו שמשגיח לבלי יבא איזה מפסיד, אבל מפסיד כזה ששום שמירה לא תמנע ביאתו אין שום מקום לייחס ביאת המפסיד להשומר ולומר שהוא אשם בזה ולחשבו לאיזה סבה בזה, ויש לחשוב רק ההצלה דיכול להיות שבכ"ז יתייחס ההפסד אליו משום דהי' בידו להציל אח"כ, וע"כ אם יצוייר אשר גם בשמירה כללית ותכליתית יבא הפסד שיהי' לו איזה יחס להשומר יש לו רק יחם העדר ההצלה, ובכ"ז אחרי דסוף סוף הגעת ההפסד הוא ע"י חסרון בשמירה, היינו עי"ז שלא הי' שם, ממילא י"ל דמתייחס ההפסד על השומר דהוי חסרון השמירה, ובמקום שאחד מתחייב לשמור שמירה כללית יש לו לשמור שמירה תכליתית, ובמקום דבעינן שמירה תכליתית וכללית בעינן שתהי' שמירה גם מצד המשמר (באור להנחה ג'), ושמירה מצד המשמר כוללת השמירה מההפסד כמו שכוללת השמירה מהמפסיד, וע"כ ממילא גם במקום דההפסד הוא מצד העדר ההצלה מתייחס ג"כ להשומר וחייב ע"ז כמו שחייב מצד עצם מיעוט בשמירה:
והנה הא שנתברר אשר הפסד בדבר המשתמר ביחס חובת המשמר ויכלתו מתחלק לששה חלקים (הנחה ח'), הוא הכל כפי שחשבנו העדר היכולת לחלק אחד, אבל כפי שנתבאר דבהעדר היכולת יש שני חלקים, העדר היכולת מביאת המפסיד, והעדר היכולת מהצלה, מובן דיתוספו עוד שלשה חלקים, ויש לחשוב עתה כי הפסד בדבר המשתמר ביחס חובת המשמר ויכלתו מתחלק לתשעה חלקים, א) הפסד בשמירה כללית ובסבת העדר היכולת מביאת המפסיד, ב) הפסד בשמירה כללית ובסבת העדר היכולת מההצלה, ג) הפסד בשמירה חלקית ובסבת חסרון בשמירה, ד) הפסד בשמירה חלקית ובסבת העדר היכולת מביאת המפסיד, ה) הפסד בשמירה חלקית ובסבת העדר היכולת מההצלה, ו) הפסד בהעדר השמירה ובסבת העדר השמירה, ז) הפסד בהעדר השמירה ובסבת חסרון בשמירה, ח) הפסד בהעדר השמירה ובסבת העדר היכולת מביאת המפסיד, ט) הפסד בהעדר השמירה ובסבת העדר היכולת מההצלה, ששה חלקים מהם מבוארים (באור להנחה ח'), וחלק של העדר היכולת מההצלה מתוסף על כל אחד ואחד מהשלשה מיני שמירות, כי בכלל יש שלשה מיני שמירות, א) שמירה כללית ותכליתית, ב) שמירה חלקית ואמצעית ג) העדר השמירה, ובאופן ההפסד התחלקו לששה חלקים, וטעה מתוסף עוד חלק אחד באופן ביאת ההפסד, והחלק הזה יכול להיות בכל השלשה חלקי מיני שמירות ממילא יש כאן תשעה חלקים:
הנחה י:
חיוב השמירה מתחלק לשני חלקים, א) חיוב מצד דבריו, ב) חיוב מצד התשלום:
באור, אם אינו משלם לו שום שכר, וא"כ החיוב הוא רק מצד שבעצמו קבל עליו לשמור, וע"כ הוי החיוב לשמור רק מצד דבריו, כי לולא שבעצמו הבטיח לשמור אין מקום לחשוב שישמור, ואולם אם מקבל שכר בעד השמירה הוי חיוב גם מצד התשלום, והגם דאם לא הי' מתרצה לזה לא היינו יכולין לכוף לו ע"ז, בכ"ז יש לנו להביט על הסבה העקרית והראשית שסבבה קבלתו ורצונו, ובמקום שנוטל שכר בעד השמירה אז כסף התשלומין הוית הסבה הראשית והעקרית:
הנחה יא:
שמירה שהיא רק מצד דבריו, אינה כוללת רק שמירה חלקית, ושמירה שהיא מצד התשלום היא מכילה שמירה כללית ותכליתית:
באור יש שלש מדרגות ביחס השמירה, שמירה תכליתית ושמירה אמצעית, והעדר השמירה (הנחה ג'), ויש שני מיני חיובים בשמירה מצד דבריו ומצד התשלום (הנחה י), אם הבטיח לשמור בחנם הוי הסבה מחיובו רק הבטחתו, ואם מקבל שכר ע"ז הוי כסף התשלומין הסבה (באור להנחה הנ"ל), והנה בכ"מ שהחיוב בא מצד דבריו יש לומר תפסת מרובה לא תפסת ועל דרך יד בעל השטר על התחתונה, דגם בדברים אמרינן כן, [עיי"ה כתובות (דף פ"ג ע"א) גבי האומר לאשתו וכו' ושם ע"ב אמר אביי יד בעה"ש על התחתונה], וגם הסברא בעצמה מעידה כן, וע"כ במקום של השמירה אין שום סבה בשכל שתסבב את טורח השמירה רק מצד דבריו שהבטיח, ע"כ אין להכניס בדבריו רק השמירה ממדרגה האחרונה, והשמירה ממדרגה האחרונה היא שמירה אמצעית וחלקית, דהעדר השמירה לא הוי בכלל שמירה, אבל במקום שמקבל שכר ע"ז יש לו למלא השמירה ממדרגה היותר נעלית היינו שמירה כללית ותכליתית, דאחרי שמשלמים לו בעד השמירה, א"כ יש לו לשמור עד המדרגה הנעלית כל מה שנכלל רק במושג של שמירה, וזהו ההבדל בין שו"ח לשו"ש דשו"ח חייב רק על פשיעה, דפשיעה היא העדר השמירה, ואחרי שקבל על עצמו לשמור א"כ מוכרח לשמור, אבל לא יותר משמירה אמצעית וחלקית היינו שמירה מצד המשתמר ולא מצד המשמר, וגדר של גניבה ואבידה הוא שבא לא ע"י פשיעה, שהיתה השמירה מצד המשתמר שהניח את הדבר הנפקד במקום המשתמר ורק מצד שלא הי' שם ע"כ נגנב, דגדר של גו"א הוא שנפסד שלא בראית בעלים, ואולם שו"ש דמקבל שכר חייב בגו"א גם שלא ט"י פשיעה אחרי דגניבה ואבידה הוא שנאבד בעת שלא הי' המשמר, א"כ סבה כזאת נקראת סבה בחסרון בשמירה (באור להנחה ז'), דמושג שמירה כולל גם שמירה מצד המשמר, וגם אם עצם הגניבה הוי באונס כגון ששמר כספים בחפירה בקרקע שאי אפשר לגנבה אלא במחילות תחת הקרקע דהוי אונס כלסטים מזוין (ב"ק דף נ"ז ע"א תו' ד"ה כגון), בכ"ז אחרי דהסבה הוא מצד חסרון בשמירה מצד המשמר הגם דאין לו לחשוב ע"ז מכ"מ הוי כמו שקבל עליו אז, שאם יגיע הפסד להחפץ מצד השמירה יהי' מחוייב לשלם, ואבידה הגם שקרובה לפשיעה (ב"מ דף צ"ד ע"ב), בכ"ז וודאי דגם אם הניחה במקום המשתמר ונאבדה חייב דסוף סוף הי' ההפסד מצד חסרון בשמירה, ומגניבה הוי גילוי כללי דאם הי' הפסד מצד חסרון בשמירה הגם דלא הי' לו לחשוב ע"ז בכ"ז חייב, א"כ ממילא גם אבידה כן, ורק בשו"ח פטור יען כי שו"ח לא התחייב רק בשמירה חלקית:
ודע דעפ"י יסודי דברינו אלה העירותי ספק עצום, והוא אם סתם שמירה הוית שמירה כללית ותכליתית [שחייב גם בגו"א], ובשו"ח דחייב רק בשמירה חלקית ואמצעית הוא משום דהוי כמו תנאי מפורש שיש בזה אומדנא המוכחת דשום אדם לא יקבל לשמור בחנם חפציו של חבירו בשמירה תכליתית, או די"ל להיפוך דסתם שמירה היא שמירה חלקית ואמצעית, והא דשו"ש מתחייב לשמור שמירה תכליתית הוא מצד דהוי כמו תנאי מפורש, דכיון דמשלם שכר וודאי שהתחייב לשמור בשמירה היותר נעלית. והדפסתי מעט מזה בספרי חו"ת ח"ב בהדוגמאות מספר ערכי המושגים עיי"ש (בפ"ב אות י' י"א), והבאתי שם דעפי"ז יש לפרש המחלוקת בשומר אבידה והשני לישנא דאמרו בב"ק (נ"ו ע"ב) אליבא דרבי יוסף וכמו שנעתיק פה לשונו שם, דאיתא שם רב יוסף אמר כשו"ש דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב לי' רפתא לעניא הוי כשו"ש, איכא דמפרשי הכי רב יוסף אמר כשו"ש דמי, כיון דרחמנא שעבדי' בעל כורחי' הלכך כשו"ש דמי, ויש מאד להתבונן ביסוד של הני תרי לישנא דמדוע בל"ק בעינן לרב יוסף ענין הנאה שיקרא שו"ש, ולל"א לא בעינן שום הנאה, וגם גוף הסברא של רחמנא שעבדי' בע"כ אינו מובן כלל, וע"כ לדעתי ברור הדבר דהגי תרי לישנא נוסדו על החקירה דאמצעי, דל"ק סובר דאמצעי לא הוי בכלל שמירה והשמזה, ובכל שו"ש דחייב בגו"א הוא משום דכיון שמקבל שכר הוי אומדנא דמוכחת דהתחייב בגו"א והוי כמו תנאי, וא"כ אי אפשר להיות שיתחייב בגו"א, רק שיהי' לו איזה שכר, וע"כ מפרש דבשומר אבידה יש ג"כ כמו שכר, אמנם הלשון האחר סובר דאמצעים נכללו בסתם השגחה ושו"ש דחייב הוא מצד דמחוייב למלאות כפי סתם שמירה, ובשו"ח דפטור הוא מצד דהיכא דקבל מעצמו לשמור בחנם הוי כמו שהתנה מפורש שלא יתחייב בגו"א, וא"כ ממילא היכא דלא תליא בדידי' ולא מעצמו קבל עליו לשמירה זאת ורק דהתורה חייבתו לשמור מחוייב למלא חובת סתם שמירה שנכלל בה גם השמירה מגנו"א, וזמש"א כיון דרחמנא שעבדי' בע"כ ולא קבל מעצמו השמירה הלכך כשו"ש דמי עכ"ל שם, והנה שם קצרתי דבעצם ספרי כתבתי דעפי"ז יש מקום לומר דהמחלוקת בשוכר אם כשו"ש דמי או כשו"ח דמי הוא ג"כ בזה, דמאן דסובר כשו"ש דמי הוא משום דסובר דסתם שמירה היא שמירה כללית ותכליתית, ובשו"ח מצד שאין לו שום טובה ע"כ הוי כמו שהתנה בפירוש שלא יתחייב רק בשמירה חלקית, א"כ ממילא בשוכר דיש גם לו תועלת מזה וליכא אומדנא דמוכחת, נתחייב בסתם שמירה דהיא שמירה כללית ותכליתית, והסובר דשוכר כשו"ח י"ל דהוא משום דסובר דסתם שמירה היא שמירה חלקית ואמצעית, ובשו"ש יש אומדנא דמוכחת והוי כמו תנאי מפורש דאחרי שמשלם לו כסף ביחוד עבור שמירתו וודאי דמתחייב לשמור בשמירה תכליתית, ואולם בשוכר ליכא אומדנא דמוכחת, דהא יש לומר דנתחייב רק בסתם שמירה דהיא שמירה אמצעית וחלקית:
ועפי"ז יש לבאר הסוגיא בב"מ (דף פ' ע"ב) דמתחלה באו להשוות אומן לשוכר עד שהקשו בפשיטות דהמתני' האומרת דאומנים הוו כש"ש לא מיתוקמית כמאן דסובר שוכר כשו"ח דמי, ויש מאד להתבונן ביחס ההשתוות במה ראו להשוותם, ואולם לדברינו מיושב מאד הענין הזה, דאחרי די"ל דמחלקותייהו בשוכר תליא בסתם שמירה, ממילא י"ל דגם אומן אם הוי כשו"ח או כשו"ש יתלה ג"כ בזה, דשמירת אומן הוי כמו סתם שמירה דליכא אומדנא והוכחה לא לכאן ולא לכאן, וע"כ הקשו בפשיטות עד שמראים אח"כ די"ל דאפי' אם נימא דשוכר כשו"ח דמי, משום דסתם שמירה הוי שמירה חלקית, אולם באומן י"ל דמכ"מ הוי כשו"ש, דאומן הוי כמו שנוטל גם שכר ביחוד לשמור, וע"כ באומן יש אומדנא דמוכחת דהתחייב בשמירה כללית ותכליתית וכמש"א אפ"ת ר"מ בההיא הנאה דתפיס ליה אאגרי' ולא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליו שו"ש, וכל זה הוא בעת שרצו להפריד בין הדבקים ולהראות דאפי' למאן דסובר דשוכר כשו"ח דמי בכ"ז באומן הוי שו"ש, וא"כ באופן זה אין לומר עוד דסתם שמירה אשר השומר אינו מקבל זאת לשמור בחנם אז יש לו לשמור שמירה כללית ותכליתית, דא"כ גם שוכר היה צריך להיות כשו"ש, וע"כ אם נימא דבכ"ז אומן כשו"ש בהכרח לחפש טעם דבאומן יש כמו שכר מיוחד בעד השמירה וכבכל שו"ש, אבל לפי האמת י"ל דיסוד המחלוקת דשוכר אם כשו"ח דמי או כשו"ש הוא בסתם שמירה. והנה באמת יש בזה מחלוקה קדומה אם גם לסוף אמרינן לחלק בין שוכר לאומן, ועי' מח"א (סוף הל' שומרים) שהביא בשם השאילתות והנ"י והרמב"ן והמרדכי דגם לפי האמת אמרינן דבאומן הוי שו"ש רק משום דתפיס אאגרי' והגם דשוכר כשו"ש דמי מכ"מ י"ל דלא דמו זל"ז דשוכר שאני שמשתמש בגוף הפרה ולהנאתו היא אצלו שצריך שיהא הפרה ברשותו כדי להשתמש בה משא"כ באומן שאינו משתמש בגוף החפץ וג"כ לא חשיב שלהנאתו עומד אצלו דאין זה מטי ליה הנאה כשעומד ברשותו יותר משאם היה עומד ברשות הבעלים והיה עושה מלאכתו אצלם, והא דמדמי ליה תלמודא אומן לשוכר היינו במכ"ש דאי אומן חייב מטעם שמשתכר בה א"כ היכי פוטר ר"מ לשוכר דיותר יש לחייבו לשוכר מה"ט, ואמנם כפי שכתבתי דעקר הסברא מה שרצו לדמותם הוא מצד די"ל דתליא בסתם שמירה, וודאי די"ל דהעיקר הוא דלפי האמת דשוכר כשו"ש דמי לא בעינן להטעם דתפיס ליה אאגרא, וכפי שבארנו יש מקור גדול לזה החקירה דסתם שמירה, מהתרי לישנא שנאמרו בטעמא דרב יוסף, וא"כ אחרי אשר דאנן פסקינן כרב יוסף, י"ל דבכ"מ דיש שמירה סתם שאין לה הוכחה על איזה אופן קבלה דיש לו להיות כשו"ש: הן אמת דכל רבותינו ז"ל כשהעתיקו הך דינא דרב יוסף דשומר אבידה כשו"ש הביאו רק הטעם משום פרוטה דר"י, עיי"ה רמב"ם (פי"ג מהל' גזילה ואבידה ה"י) ובטוחו"מ (סי' רס"ו), וא"כ משמע דאינם סוברים כהלשנא אחרינא, אמנם באמת טעמא בעי ע"ז מדוע דחו הך לישנא, והלא לפי"ז יש נ"מ גדולה לענין אומן וכנ"ל, ולכאורה י"ל דמשו"ה דחו הך טעם משום דבכל המקומות שהביאו בגמ' המחלוקת דרבה ורב יוסף משמע דתפסו דפליגי בפרוטה דרב יוסף והזכירו רק זה הטעם, וא"כ מוכח דדחו הך לשנא, אמנם באמת י"ל דאין משם שום ראיה, דהא זה וודאי דיש מקום לומר דגם משום עוסק במצוה נחשב כשו"ש ורבה וודאי דפלג גם ע"ז, אבל על רב יוסף אין ראי' דלדידי' י"ל או טעם זה או טעם זה, וממילא יש להראות מדוע נקטו שם רק הך טעם. הנה במלוה על המשכון ל"ש לומר הך טעם של בע"כ דהא בידו שלא להלוותו, וע"כ כשנרצה לייחס המחלוקת דמלוה על המשכון אם הוי כשו"ש לשומר אבידה, יש ליחסה רק כפי הך טעם דפרוטה, דהא רבה ע"כ דפליג גם ע"ז הטעם, ורב יוסף י"ל דגם אם נימא דבשומר אבידה לא צריכין לזה הטעם דפרוטה דשם מספיק הטעם משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, בכ"ז י"ל דלפי האמת מודה גם בזה הטעם, דהא גם אז אין הכרח דחולק על הך טעם, ואחרי דזהו כוונתם בהמקומות שרצו ליחס איזו מחלוקת למחלוקת דרבה ורב יוסף, ע"כ בעת שרצו לדחות דלא תליא בהמחלוקת הנ"ל אמרו (שם בב"מ ובשבועות דף מד) לא בשומר אבידה דכו"ע א"ל דרב יוסף, פי' די"ל דכו"ע סוברים דמזה שנפטר לתת פרוטה לעני נחשב כשכר עד שמשו"ז נעשה שו"ש ורק במלוה צריך למשכון קמיפלגי, יען כי המצוה היא רק עצם ההלואה מה שהלוה צריך דהלוה צריך להכסף, וע"כ נחשבת המצוה מה שהמלוה נותן להלוה אבל המשכון נותן הלוה להמלוה להבטיחו, ורק דבלא המשכון לא היה ולוה לו הכסף, ע"כ פליגי בזה אם יש לחשוב את המשכון בשם מצוה מ"ס מצוה קא עביד שהלוה והוי שו"ש, דאחרי דהמשכון שייך לההלואה ע"כ נחשב המשכון מחלקי המצוה, ומ"ס לאו מצוה קא עביד המשכון לא יתחשב בשם מצוה אחרי שלהנאתו מתכוין, הוויית המשכון ת"י המלוה הוא רק טובת המלוה וע"כ הוי שו"ח וכפי שכתבתי הפי' מרווח מאד בגמ', ועיי"ש בתוס' מה שהקשו על פי' רש"י, ולבד קושייתם דחוק בעצם הפי' דאחרי דלשיטת רש"י מיירי באופן דיש להמלוה הנאה מזה, א"כ מדוע לא. יהיה משו"ז שו"ש, והנה כפי פי' רש"י צידדתי במק"א לומר דהמחלוקת של ר"א ור"ע היא בהחקירה הנודעת אם בכל מצוה שיש הנאת הגוף בטלה הנאת הגוף לגבי המצוה, ואולם כפי שבארתי יש לומר דהמחלוקת תהי' בהחקירה הנודעת אם מצרפינן המעשה להנמשך, וכמו בנתינת מים לקמח ונתחמצו אח"כ דבעת שעשה מעשה לא היה חמץ ואח"כ נתחמץ ממילא, אם יש לצרף המעשה הראשונה לזה, וי"ל דהכא הוי ג"כ מעין זה ויש לדחות, עכ"פ מבואר דגם אם נימא כהאיכא דאמרי דטעמא דרב יוסף הוא משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, בכ"ז יש תועלת גם מהטעם של פרוטה דר"י לעניינים אחרים שאין בהם הסברא דשעבדי' בע"כ, וא"כ אין ראיה לדחות הך טעמא, ולפי"ז צ"ע מדוע לא הביאו הפוסקים הך טעמא משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, ואולי יש לומר דכל הני רבוותא ז"ל שהעתיקו הטעם דהוי שו"ש משום הפרוטה, י"ל דמודו גם להטעם דרחמנא שעבדי' בע"כ, אלא שהביאו זה הטעם דפרוטה לרווחא דמלתא, אבל באמת מודו דהטעם הוא גם משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, וע"כ באומן לסוף י"ל דהוי שו"ש, וגם לפי"ז יהי' הכרח דלדינא פסקינן דשומר אבידה כשו"ש דמי, דאחרי דלדינא פסקינן דשוכר כשו"ש דמי ואומן כשו"ש, ממילא וודאי דכ"כ שומר אבידה, [ומודעת דיש שרוצים לומר גם לדינא דשומר אבידה הוי כשו"ח]:
יצאנו מעט מגדרי הענין, להראות דיש תועלת מזה שבארנו גדרי הענין דשמירה תכליתית וכללית ושמירה אמצעית וחלקית והעדר השמירה, דיסוד החקירה של סתם שמירה אם היא כוללת שמירה אמצעית או שמירה תכליתית, החקירה הזאת אשר היא רבת התועלת נוסדה רק על חלוקת גדרי הענין דשמירה:
הנחה יב:
סבת ההפסד בהפסד מהעדר היכולת, מתחלקת לשני חלקים, א) סבת העדר היכולת מצד עצמת וחוזק המפסיד, ב) סבת העדר היכולת מצד חולי וחולשת השומר:
באור, אחד מהחלקים הראשים שיש בהפסד בדבר המשתמר הוא הפסד מצד העדר היכולת (הנחה ז), והיינו כי לא מצד שהיה חסרון בשמירתו בא ההפסד כי לא היה ביכלתו להזהר מזה (באור להנחה הנ"ל), ובענין העדר היכולת יש שני מינים, העדר היכולת מביאת המפסיד והעדר היכולת מביאת ההפסד (באור להנחה ט), ואמנם בענין הסבה שמסבבת את העדר היכולת יש ג"כ שני חלקים, א) סבת העדר היכולת מצד עצמת וחוזק המפסיד, כמו אם היתה שמירה כללית ותכליתית, היינו שמירה גם מצד המשמר ורק שבאו שודדים או חיות רעות ודומיהם שאינם מתפחדים לבא גם בעת שהשומר יושב שם, וא"כ העדר היכולת הוא מצד הכח העז של המפסיד עד שאינו מתפחד לבא מהשומר, או בהעדר היכולת מביאת ההפסד היינו מהצלה דהיה באופן כזה שאין בידו בשו"א להציל את הדבר הנשמר מההפסד, וא"כ בהעדר היכולת הזה אין שום שינוי מצד השומר, כי הוא אז ככל אדם, ורק דהעדר היכולת הוא מצד הכח של המפסיד. ב) סבת העדר היכולת מצד חלישות השומר, כי הוא נחלה מאד ולא היה בידו לשמור ומשום זה נגנב ונאבד. והנה אם אמנם כי השני חלקים האלה משתווים בשם אחד בכ"ז יש להראות כי אינם משתווים בדינם, כי יש סברא לחלק ביניהם, דבהעדר היכולת מצד עצמת וחוזק המפסיד אשר השומר מלא כל חוקי ומשפטי השמירה וההשגחה, וע"כ אינה נקראת כלל בשם גניבה והוי אונס גמור, ומשו"ה וודאי דפטור דכפי גדרי החיוב של שמירה אי אפשר שיתחייב דיותר משמירה לא קבל עליו, ואחרי דהמדרגה היותר נעלית בשמירה היא שמירה תכליתית וכללית, וע"כ כיון שמלא את המדרגה היותר נעלית א"כ מדוע יתחייב, אבל העדר היכולת מצד המשמר שהיה חולה וכדומה יש מקום גדול לומר דחייב, אחרי דההפסד היה גניבה והיא מההפסדים ששו"ש חייב עליהם, וא"כ נשאר רק מקום לפוטרו מצד אונסו, די"ל כיון דהסבה היתה סבה מאודיית עד שאינה כפי ההרגל ע"כ פטור משו"ז, אבל באמת אחרי העיון בעומק יש לראות דאין שום מקום לפוטרו כיון דסוף סוף ההפסד היה גניבה מתחייב, והוא ממש כמו אם היתה שמירה מצד המשתמר ולא מצד המשמר היינו ששמר כספים בחפירה מקרקע [כמו שהוזכר בב"ק דף נ"ז ע"א בתו' ד"ה כגון] דעצם הגניבה היתה ג"כ באונס כי כפי הטבע וההרגל אין לחשוב כי משם יוגנב ובכ"ז חייב לאשר זהו גדר דגניבה (באור להנחה יא), א"כ י"ל דה"נ כן כיון דנגנבה חייב ואין שום הבדל בין אונס דגוף השומר [אם נחלה וכדומה], לאונס בהמקרה [דהגניבה היתה שלא כפי ההרגל], דכיון דמתחייב לשלם בעד עצם הגניבה חייב בכל אופן, וכן מצינו אשר בתו' בב"ק (דף נ"ז ע"א) בד"ה כגון, הביאו את שני מיני אונס הללו של שמר כספים בקרקע [דהוי אונס בהמקרה] ובא עליו חולי של טירוף הדעת או שינה [דהוי אונס בגוף השומר] בהדדי, ומוכח ברור דחד דינא אית להו, והגם דלכאורה הלא יש מקום לומר דאונס זה בגניבה מצד אונס בהשומר לא דמי לאונס בהמקרה [היינו שהניחו במקום המשתמר], דשם י"ל כיון דהחסיר השמירה מצד המשמר והי' בידו לשמור גם מצד המשמר ע"כ חייב, דהאונס הוא רק מצד שלא היה לו לחשוב שיוגנב אבל על עצם החסרון בשמירה אין לו אמתלא מספקת ואמתית, ואולם אם האונס היה בגופו מצד חולי וטירוף הדעת א"כ לא היה בידו כלל לשמור יותר, וא"כ י"ל דהוי אונס גמור ואונס רחמנא פטרי'. אמנם באמת כבר כתבנו דגם מדברי התו' מוכח דאין לחלק בין שני מיני אונסים הללו, ויש גם מקום להסביר בסברא גם את החיוב הזה באונס עצמו, והוא די"ל דבעת קבלת השמירה נתחייב להעמיד אם יגנוב ואין החיוב מצד האשם שלא שמר רק מצד שנגנב בסבת העדר השמירה, והוי ממש כמו שבעת השמירה התחייב להעמיד לו החפץ אם יקרה לו הפסד מצד הגניבה, וע"כ האונס שהגיע לו בעת השמירה אינו יכול לפוטרו, והגם דבאמת יש בזה שתי לשונות בשואל אם נתחייב משעת שאלה או משעת אונס, אבל ידוע דיש הרבה שסוברים להלכה כלשנא קמא והחיוב הוא מעת השאילה, עיי"ה רמב"ם (פ"א מהל' שאלה ה"ה), והגם שהרבו להקשות על הרמב"ם וביחוד מה שהקשו דדבריו סותרין זא"ז דהלא איהו גופא כתב (בפ"ג מהל' גניבה ה"ד) בהיתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת פטור כו', אמנם בש"מ לכתובות בכתובות (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ופליגא הרבה ליישב דבריו, עיי"ש שהביא דיש שכתבו דהרמב"ם מחלק בין הטובח בשבת פרה שאולה שלא בדרך גניבה או בדרך גניבה עייש"ה שמאריך בזה, ועי' בש"ך בחו"מ (סי' שמ"א סק"ו) שמיישב דכוונת הרמב"ם דפטור מכפל אבל בקרן חייב, אולם באמת לשון הרמב"ם שכתב אף מכפל לא משמע כן, ועיקר דברי הש"ך נכללין בדברי הש"מ הנ"ל ורק דבש"מ כתוב כפשוטו, איך שיהיה יש הרבה שסוברים גם בשואל כן דמתחייב משעת שאילה, ובספרי נסיתי גם לחלק בין שואל לשומרים אך אינני רוצה עוד להאריך בזה, כי לברר זה בתכלית הבירור יש הרבה להאריך שם וגם בסוגיא דסנהדרין (דף ע"ב ע"א) בהבא במחתרת ונטל כלים כו' ויש משם לחקור לענין זה ואכמ"ל בכ"ז:
יצא לנו ממה שכתבנו דיש לחזק דהעקר הוא דשו"ש חייב בגניבה בכל אופן גם אם היה אונס בגופו וכדברי התו' שאינם מחלקים, ועי' בחידושי הר"ן לב"מ (דף מ"ב ע"ב) ד"ה וה"נ, שבגוף הדבר הסכים דבגניבה באונס חייב שו"ש, ובכ"ז כתב דאם חלה או שאירע אונס בגופו פטור, אבל כפי שכתבנו אין הדבר מוכרח, ובעלי התו' חולקים ע"ז, ולדעתי יש להביא ראיה לזה דגם באונס מצד גוף השומר ג"כ חייב שו"ש בגניבה ואבידה, דהנה בב"מ (דף צ"ג ע"ב) איכא מחלוקת דרבה סובר דאם נטר כדנטרי אינשי פטור בשו"ש ואביי פליג שם ע"ז, עיי"ש שהקשה לו על למתא בעדנא דעיילי אנשי ה"נ דפטור, וע"ז השיב לו א"ל אין וחזר אביי ושאל לו גנא פורתא בעדנא דגני אנשי ה"נ דפטור א"ל אין, מבואר מכאן דאביי רוצה לומר דאם גנא פורתא ונגנבה אז חייב, והנה שינה ג"כ הוי אונס דהא כל אדם מוכרח לישן וכמו שאמרו בגמ' יומא (דף כ"ב ע"א) כיון דאיכא אונס שינה, גם בתו' שם בב"ק (דף נ"ז ע"א) כתבו חולה ושינה ביחד לענין אונס, מוכח דסוברים דשינה הוי אונס כמו חולי, ודוחק לומר דמשו"ז כתבו בתו' או שינה נפלה עליו באונס דדווקא אם נפלה עליו באונס אבל לא שינה בעלמא, דזה וודאי דוחק, דאחרי דמשמע דלאביי עת שישן ונגנבה חייב, ואם לא ישן זמ"ר א"כ בהכרח שתפיל עליו שינה, ובאמת למותר להאריך בזה לברר דשינה הוי אונס, דכ"א יכול להבין מעצמו דאם נותן לו לשמור על זמן רב והוא גני פורתא בזמן משך השמירה וחוקרים אם חייב, הלא וודאי דבמשך ארוך כזה אין לאדם להזהר מבלי לישן, והנה אנן פסקינן כאביי וכמו שהביאו לסוף רב חסדא ורבה בר"ה לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא, וא"כ לדידהו אם ישן מעט ובעת השינה נגנבה חייב, א"כ וודאי דכ"כ חלה, והיא ראיה נכונה וכמעט שאין עלי' תשובה, וגם מדברי הירושלמי משמע כן, וכפי שבארנו יסודי הדברים יש לומר דגם הסברא הישרה נוטית כן, ועי' בפ"ו שער השרשים בביאור לשורש טו, משכ"ב:
הנחה יג:
בהפסד בשמירה אמצעית סבת החיוב מתחלקת לשני חלקים, א) סבה מצד מיעוט השמירה, ב) סבה מצד ההפסד:
באור, כל שמירה שהיא מצד המשתמר ולא מצד המשמר הוי רק שמירה אמצעית (באור להנחה ג) ושמירה חלקית (באור להנחה ו), ובהפסד בדבר המשתמר יש שלשה חלקים, א) הפסד מצד העדר היכולת, ב) הפסד מצד חסרון בשמירה, ג) הפסד מצד העדר השמירה (הנחה ז'), כל הפסד משום שמירה אמצעית וחלקית היינו שמירה מצד המשתמר ולא מצד המשמר הוי הפסד מצד חסרון בשמירה, (באור להנחה הנ"ל), וע"כ אם ההפסד הוא משום שנגנב או נאבד החפץ, דהיינו מצד שלא היה שם המשמר נקרא הפסד מצד חסרון בשמירה, אולם באמת החלק הזה הוי עוד חלק כללי, דבפרט יש לחלק הפסד הגניבה ביחס הסבה לשני חלקים, דגניבה מצד חסרון בשמירה שלא היה שם המשמר ביחס חובת המשמר, יש לחלקו לשני חלקים, דיכולה לבוא על שני אופנים, א) חסרון בשמירה מצד העדר הרצון, ב) חסרון בשמירה מצד העדר היכולת, דאם השומר סמך על זה שהניח הדבר הנפקד במקום המשתמר ומשום זה לא היה בעצמו שם, אם כי ביחס השני חלקים, יש לחשבו כמו אונס דלא היה לו לחשוב שיוגנב ממקום המשתמר, בכ"ז סוף סוף הגניבה היתה יען שלא היה שם בעצמו ואלו רצה היה יכול להיות שם, וא"כ חסרון ישיבת המשמר הוא מצד שלא רצה, אבל אם לא היה ביכלתו בשו"א כמו אם חלה או שנפלה עליו שינה וכדומה שם הוי החסרון בשמירה מצד העדר היכולת, והנה לענין חיוב י"ל דגם אם נאנס בזה שלא היה בעצמו, בכ"ז חייב אם נגנב או נאבד (באור להנחה יב), יען דאיך שיהיה הרי נגנב ושו"ש חייב בגניבה, דגדר של הפסד דגניבה הוא שההפסד היה בעת שהשומר לא היה שם [דאם היה שם השומר אז לא מקרי עוד בשם גניבה, והגם דגניבה כוללת שניהם העדר בעל החפץ וקפידת המפסיד בהעדר הבעלים, בכ"ז לעניננו יש לדעת דיסוד גדר דגניבה הוא ההפסד שהבעלים לא היו אז שם] ושו"ש התחייב לשלם אם יהי' הפסד בזה בעת שלא יהי' שם (שם), והנה הפסד כזה [שנעשה בעת שהשומר היה אנוס בגופו] בנוגע לאיכיות ההפסד ולגדריו יש לכנות אותו בשם הפסד בסבת העדר היכולת (הנחה ז), ואם נרצה עוד לסמן ולהגדיר גם סבת העדר היכולת, דבעת שאנו מדברים אודות. ההפסד לעמוד על סבת ההפסד, מספיק הגדר הזה של סבת העדר היכולת, אבל אם נחקור יותר גם על סבת העדר היכולת, ולהגדירה בגדר ברור ובסבה פרטית, אז נימא דהוא בסבת חולי וחולשת השומר (הנחה י"ב), ואולם בכל אלה לא נכלל עוד סבת החיוב, דמדוע מתחייב על הפסד כזה, ואם נתבונן היטב נראה דגם סבת החיוב יש להגדיר בסבה ברורה, ויש להגדיר הדברים כן, דלסבת החיוב שהשומר שכר מתחייב לשלם בעד גניבה יש לחלקה לשני חלקים, א) סבת החיוב מצד מיעוט בשמירה, ב) סבת החיוב מצד ההפסד, ונגד זה יש לחלק את ההפסד בחסרון בשמירה ג"כ לשני חלקים האלה, לחסרון בשמירה מצד העדר הרצון ולחסרון בשמירה מצד העדר היכולת, ויקבילו אלה לעומת אלה, דבעת שסבת החסרון בשמירה הוא מצד העדר הרצון, י"ל דסבת החיוב הוא מצד מיעוט בשמירה, דמיעוט השמירה הוי הנסיבה מהחיוב אחרי דהוא בעצמו אשם בזה שלא שמר דהלא היה ביכלתו לשמור, וע"כ חייב משו"ז, והגם שיש לו לומר שלא חשב שיוגנב בכ"ז הלא זה אינו מסיר החיוב יען כי הוא מחוייב להיות שם, דחובת שמירה בשכר היא שמירה כללית ותכליתית (הנחה יא), ואחרי שבאמת היה ביכלתו לשבת בעצמו ולא ישב, א"כ משו"ז גופא מתחייב לשלם באופן שהחסרון בשמירה בעצמו הוי סבת החיוב, אולם בעת שהחסרון בשמירה הוא מצד העדר היכולת אין מקום כלל לחשוב את החסרון בשמירה לסבת החיוב, אחרי דאז היה אונס גמור, אלא דבכ"ז חייב, יען דהוא התחייב מראש לשלם בעד הפסד שיהי' בעת שהוא לא יהיה שם ואשר גדר דהפסד כזה הוא לבא בעת העדר הבעלים וע"כ מחוייב לשלם בעד גניבה בכל אופן, נמצא דהגניבה היא בעצמה הוית סבת החיוב, יען כי גניבה היא הפסד שבא רק מפאת חסרון בשמירה, ע"כ התחייב מתחלה ע"ז עד שאח"כ י"ל דההפסד הוי סבת החיוב, דכל הפסד שבא רק בסבת העדר השומר מתחייב ע"ז יען כי קבל על עצמו מתחלה להיות שם, ולהתחייב אם יהיה הפסד שעלול לבא בעת העדר הבעלים, וא"כ נגדר סבת החיוב בשם זה סבת החיוב מצד ההפסד, והוא חילוק דק וזך ועמוק מאד ותוצאתיו רבות בהלכה: