אור ברסלב
אורים גדולים פרק ו - שער השרשים

אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס

פרק ו - שער השרשים

פרק ה - שער הלמודים

שורש א:

כל עוד שיש לפרש איזה משפט הכתוב בתורה באופן שיהי' לו טעם מובני, אין לעשותו לענין חוקיי בלא טעם, ורק במקום שאין להסבירו עפ"י טעם, אז בהכרח לקבלו בתורת חוקה ונזירה:

באור, השורש הזה מתבאר בכ"מ, רבו מלספור, ועקרו נוסד על הכלל אין לך בו אלא חידושו, דגדרו הוא דיש להמעיט ולהקטין החידוש בכל מה דאפשר, וכ"ש דאין לכתחלה לעשות משפט מובניי למשפט חוקיי, וכבר הארכתי בזה בספרי עדות ביעקב (סי' ט) בענינא דחדוש, וגם בספרי חו"ת הבאתיו בכ"מ, ואינני רואה צורך לפני להאריך בזה פה, כי הוא מובן גם מעצמו והוא כמו מן המושכלות הראשונות:

שורש ב:

יש כמה משפטים בתורה שהנשואים אינם דבוקים דווקא במשפט זה, והם כמו משפטים מיוחדים, ונקראים "משפטים מועתקים" או "נשואים נעתקים" כי נעתקים גם למקומות אחרים, והנשואים נעתקים למשפטים אחרים, ונכתבו ביחד במשפט זה כדי לקצר במשפטים מיוחדים ובנושאים מיוחדים: א) באור, ידיעת השורש הזה מועלת מאד, והוא עוד כמו למוד כללי, אבל בפרט יש בו כמה וכמה חלקים, ונבארו מתחלה בכלל. כל משפט הוא בנוי מנושא ונשוא, ומצינו לפעמים שמתחברים איזה משפטים ביחד למנוע הזכרת הנושא בכל פעם, היינו במקום שיש נושא אחד והרבה נשואים נמשכים עליו, אז יש להזכיר כל הנשואים מהמשפטים על נושא אחד, ומתקמץ בזה הזכרת הנושא בכל פעם, וכמו אם נאמר ראובן ישב והלך וקנה ונתן, דכל אלה הם משפטים מיוחדים, ויש בזה המאמר ארבעה משפטים, ואולם אם יעשום למשפטים מיוחדים, יהי' הכרח להזכיר את הנושא בכל פעם, ע"כ לקצר בהזכרת הנושאים באים הנשואים כולם על נושא אחד, אם כי באמת הם עניינים בפ"ע ומשפטים מיוחדים, ובאופן זה יש להבין גם את משפטי התורה. כל המשפטים הם מנושא ונשוא, המ"ע הם משפטים מחייבים והל"ת הם משפטים משוללים (פרק ט' שער הכללים באור לכלל ו'), ומצינו לפעמים שיש כמה עניינים מחוברים מנושא אחד אשר נוכל מעצמינו להבין כי העניינים אינם קשורים דווקא במשפט זה, כי הם נעתקים כמ"כ למשפטים אחרים, ורק אם יבאו בתמונת משפטים מיוחדים, אז יהיה הכרח להזכיר בכל פעם את הנושא ויתארכו הדברים, וע"כ מסגולת קדושת תוה"ק לחבר איזה עניינים ביחד, למען למנוע את האריכות במקום שאין הכרח לזה: ולתת ציור נאמן ומושג ברור מדברינו הנ"ל, נביא לדוגמא מקראות המתבארים ג"כ על דרך זה, כי הם כוללים איזה משפטים, ושהם נעתקים ג"כ. התורה כתבה:

(דברים כד א-ה) כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר:

ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה:

לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה וגו', במקראות אלה אנו יכולים לראות ענין צמצומי המשפטים ע"י ריבוי הנשואים על נושא אחד, דהנה בקראי אלה יש שלשה משפטים ראשים וכוללים, א) משפט האישות, ב) משפט הגירושין, ג) משפט מחזיר גרושתו, ובכל משפט ומשפט מרומז ג"כ כמה וכמה דינים פרטיים, וכל המשפטים האלה נכתבו באופן זה שיבאו כולם בנושא אחד, והיינו דמשום זה נכתבו מתחלה בדרך תנאי, כי יקח איש כו', והיה אם לא כו' וכתב לה כו', דנראה כאלו התנאים האלה ידועים מכבר ובאמת אינם ידועים משום מקום רק מקרא זה גופא, דמה שנכתבו בלשון תנאי אינו מגרע כח הידיעה, דבספרי כתבתי דבמשפטי התורה ביחס אופן כתיבתם והודעתם, הם נחלקים לשני חלקים, א) מפורשים ומבוארים, כי התורה באה לפרש ולבאר הדינים ביחוד ובתכלית, ב) מוכחים ומובנים, דהדינים נזכרים בדרך תנאי ודרך אגב ונראה כמו שלא נכתבו שם למטרת הידיעה, ורק דמכ"מ יש לדעת משם משפטם, ובספרי חו"ת ח"א פ"ד אות ד' בארתי מעט מהשני חלקים האלה עייש"ה, והראיתי שם לדעת דאין שום הבדל בין הדינים המוכחים להדינים המפורשים, דגם הדינים המוכחים כחם ככח המפורשים, ואולם הכוונה מהדינים המוכחים הוא הקיצור והצמצום, וכמו הכא שהתורה הזכירה כמו דרך אגב ענין הקיחה והגירושין, ונראה כמו שהם רק תנאי המשפט העקרי, והמשפט העקרי והתכליתי הוא רק האיסור דמחזיר גרושתו, ובאמת כל השלשה משפטים האלה הוו פה משפטים תכליתיים, כי התורה כוונה להודיע משפטם משפט של כאו"א בשוה, באופן דיש לנו בזה שלשה משפטים תכליתיים ועקריים, והא דמשפט האישות והגירושין באים בדרך תנאי הוא רק בכדי לקצר במשפטים מיוחדים, כי אם היו באים כאו"א בתור משפט מיוחד היתה התורה צריכה להזכיר אצל כל משפט ומשפט את הנושא, יש לאיש לקחת אשה בקדושין, מי שרוצה לגרש את אשתו יגרשה בספר כריתות, האיש שגירש את אשתו ונשאת לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון כו', אבל עתה שנכתבו בדרך תנאי יש להמשיך כל המשפטים על הנושא הראשון מבלי להזכיר בכל פעם את הנושא:

ב) ובאשר כי בחרנו את המקראות האלה לצייר על ידם את השורש הזה, אמרתי לבאר גם את הדינים הפרטיים הכלולים והרמוזים בהמשפטים האלה, כי גם מהם יש שבאים על דרך זה ומתייחסים להכלל של נשואים נעתקים. במשפט קיחת אשה נכלל ורמוז שיש לו לקדשנה מקודם ושהקדושין הוא בכסף ושטר וביאה, והביאור ע"ז נמסר למשה מסיני, כי לו גלה הקב"ה דבקרא זה כלולים כל הפרטי דינים האלה, ואם כי בלא ההלכה מעצמנו לא היינו באים ע"ז לפרש הקרא באופן זה שיכלול כל אלה, אבל אחרי שידענו בקבלה דהם רמוזים בקרא זה יש לנו לראות מקורם ושרשם בקרא, ולהתפלאות עם זה על כח קדושת התורה איך כי במלים קצרים כלולים משפטים האלה, בכי יקח כלול קדושי כסף כי מובן של קיחה הוא קנין, דהלוקח והקונה עי"ז הקנין לוקח את החפץ מרשות המוכר ומכניסו לרשותו, וזהו שמצינו באברהם שאמר נתתי כסף השדה קח ממני, מצידי הנני עושה מה שדרוש ומה שהוטל עלי כי הנני משלם את הכסף ויש לך רק לקחת אותם ואז תהיה השדה שלי, ועז"א הכתוב אח"כ ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכו', לאברהם למקנה לעיני בני חת, דעי"ז שעפרון קבל הכסף נעתקה השדה מרשות עפרון לרשות אברהם, ומוכח מכאן דע"י כסף נעתק החפץ מרשות המוכר ובא לרשות הקונה, ובאופן זה נכנסת גם האשה לרשות בעלה ע"י כסף, ואולם אחרי דהתנא אמר בהמתני' הלשון של קנין האשה נקנית, ע"כ בעת שחז"ל רצו לבאר המתני', ולהראות כי דיני הקדושין האלה כלולים בהמשפט הכולל הזה של הך קרא, ראו להשוות גם הביטויים החיצונים שיראה כאלו הך דינא כפי שנאמר בלשונו ממש הכא כלול בהך קרא, [כי חז"ל הקפידו על השוואת הביטויים החיצונים במקום אשר מתאחדים מצד מושגיהם הפנימיים כמו שכתבתי בספרי כדחז"ל וד"ל], ולזה אמרו וקיחה אקרי קנין, דמצינו בקרא דעי"ז שהמוכר לוקח הכסף נקנה המקח להלוקח דכתיב השדה אשר קנה אברהם, א"כ מצינו בזה לשון קנין וזה היה ע"י כסף וע"כ הביאו הך קרא משום דבו כתיב לשון קנין, אבל הכוונה היא על ההשתוות הפנימי, [ובספרי הארכתי בזה והראיתי דתכלית של דרשות כאלה הוא רק להראות את הרמז בתורה, אבל עצם הדבר ידעו מהלממ"ס וכמש"ל], וכ"כ מרומז בקרא זה שמתקדשת בשטר משום דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ע"כ י"ל דכמו שכחו של שטר הוא להוציאה ממנו ולהפרידה ממנו, כן יש בכחו להכניסה אליו ולקשרה אליו, והגם דיש קצת מקום לחלק ביניהם בכ"ז אחרי דבאה הקבלה ע"ז, מספיק הלמוד הזה להכיל אותו, בשגם כי באמת הסברא הישרה מסכמת ג"כ כך דיש להשוותם, דאין לתת יתרון להיציאה והפירוד מהכניסה והקשר, וזהו תכלית הלימוד שאמרו בכ"מ ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה כו', [ויש לי בזה איזה כללים אשר על פיהם הנני מפרש איזה מחלוקת שיש בזה ואכ"מ], וכן קדושי ביאה כלול ג"כ בהך קרא. וגם בהמשפט של גירושין, בהמלים המעטים האלה רמוזים וכלולים כל עקרי ויסודי דיני גרושין, [הנני מוכרח להשמיט בפה מענין זה כי יתארכו הדברים]:

ג) וכן בהמשפט הזה של מחזיר גרושתו, שהתורה אמרה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה, בהקרא הזה סגורים ואצורים כמה דינים ממחזיר גרושתו, וגם בזה שהקרא מסיים אחרי אשר הטמאה, גם בזה אצור ענין נשגב, וכבר עמדו ע"ז חז"ל והראו לנו בזה פנינים יקרים, ולמדו לנו לדעת עד כמה שיש לדקדק בתוה"ק בכל תיבותי' ואותיותי', כי הנה באמת בהשקפה ראשונה אינו מדוקדק הלשון של אחרי אשר הטמאה, דכפי המורגל הונח לשון טומאה על אשה שזינתה ונבעלה באיסור, אבל האשה הזאת שהתנשאה לאיש אחרי הגירושין לא עשתה שום דבר איסור ואון, כי עפ"י דת התנשאה, ואיך יחול ע"ז לשון טומאה, ואולם באמת יש לראות דחז"ל הרגישו בזה והוציאו מזה מה שהוציאו וכמו שנבאר: ביבמות (דף י"א ע"ב) ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א המחזיר גרושתו מן הנשואין אסורה מן הארוסין מותרת, משום שנאמר אחרי אשר הטמאה, וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה שנסתרה, והנה בהשקפה ראשונה נראה דהבאור של אחרי אשר הטמאה קשה מאד להבין לשניהם, דלר"י בן כיפר דמפרש דקאי על מ"ג וודאי דקשה להבין הביאור של אחרי אשר הטמאה על מ"ג וכנ"ל, וגם לחכמים שאומרים דקאי על סוטה ג"כ קשה מאד להבין דמאי שייכות דסוטה למ"ג, והאיך עירב הקרא שני משפטים שאין להם השתוות, ועוד הרי הלשון של אחרי אשר הטמאה, משמע דנמשך על הקודם, ובאיזה אופן יש לפרשו דקאי על ענין והוא דחוק מאד, וע"כ נראה דבאמת דקדקו שניהם בזה, ועמדו על הלשון הזה שאין לו שום מובן וראו שניהם דהכא יש לפרש את הוראת טומאה רק ע"ד דמיון והשתוות, דשניהם סוברים דעיקר הוראת טומאה הוא רק על אשה שזנתה תחת בעלה והיינו בסוטה, כי שם השתמשה התורה בלשון טומאה, וע"כ סוברים דמה שהקרא השתמש גם במחזיר גרושתו בלשון דטומאה הוא רק על דרך ההשתוות והדמיון ממ"ג לסוטה, ורק דחולקים באופן של ההשתוות והדמיון, דענין הדמיון וההשתוות יש לפרש על שני אופנים, א) השתוות עצמיי, ב) השתוות משפטיי, ופליגי בזה דריב"כ מפרשו באופן הראשון על השתוות עצמיי, וחכמים מפרשים כאופן השני על השתוות משפטיי: ועתה נבאר הדברים של שני מיני ההשתוות האלה ויסוד מחלקותם: א) השתוות עצמיי, דיש מקום לומר דטעם האיסור דמחזיר גרושתו משתווה אל טעם האיסור דסוטה, דהנה הא דאשה שזינתה תחת בעלה נאסרת לבעלה י"ל דטעם הדבר הוא משום דהתורה הקפידה אשר ההתקיימות וההתקשרות שבין הבעל לאשתו תהיה רק באופן אשר האשה תהיה קשורה להאיש באהבתה, ולבבה יהיה פנוי וריק מאהבת איש אחר, ואם כבר נתקשרה האשה לאיזה איש אחר ותרחוש לו אהבה אז נתבטל הקשר שבינה לבעלה ואסורה לו, כי אין עוד לקוות שתמלא חוקי חובת האשה ואהבתה לבעלה כפי שראוי להיות להחזקת הקשר ולקיימו, וכ"כ י"ל דזהו הטעם של האיסור דמחזיר גרושתו, דאחרי דכבר פנתה מקום בלבבה להכניס אהבת איש אחר לבד הבעל הראשון הגם שנשאת אליו בהיתר, בכ"ז לענין להנשא לבעלה י"ל דאסורה לו משום דאין עוד כל תקוה שתשוב אליו בלב שלם, וע"כ לענין להנשא לבעלה אח"כ, הוית ממש כמו אם זנתה תחת בעלה דאסורה לו כן הוא בזה, וא"כ לפי"ז יש להם [למ"ג ולסוטה] השתוות עצמי:

ד) וכבר מצינו רושמי עקבות הדברים האלה [כי איסור מ"ג הוי כמו איסור דסוטה, כי הטעם במ"ג הוא משום אי אפשרות ההתקשרות של האשה לבעלה] עוד במימרא אחת אשר אם כי יסודה באגדה בכ"ז היא רבת הערך להוכיח משם את אמיתת הדברים האלה, והוא ביומא (דף פו ע"ב) אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ואין לזה שום מובן, ושם אח"ז אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר לאמר חן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', והמימרא הזאת נפלאת עוד יותר ואין לה שום מובן מאי שייך לומר לענין הקב"ה ענין דחי', וההשתוות של תשובה למ"ג אינה מובנת כלל, וע"כ נראה לי דעיקר הנוסחא היא כפי שהובא בילקוט [ורשומה בגליון הגמרא] דלאחר מימרא דר' לוי הנ"ל איתא, ור' יוחנן אומר עד ולא עד בכלל, ועז"א ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר"י גדולה תשובה כו', וע"ז תירצו ל"ק הא ביחיד הא בצבור, ובאור הענין הוא כן, דהתקשרות הכנסי' להקב"ה, נמשלה להתקשרות האשה לבעלה וכאשר ע"ז נוסדה כל מגילת שה"ש ורבו מלספר המקראות שהשתמשו בדמיון הזה, ועי' בס' האמונות והדעות לר"ס גאון מה שכתב בענין זה, ובמד"ר שמות (סוף פ' טו) ד"א החדש הזה לכם, משל למלך שקדש אשה וכתב לח מתנות מועטות, כיון שבא ללקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין הי' שנא' וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהי' נשואין שנאמר כי בועליך עושיך, ראינו דהעריכו האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים להאהבה שבין אשה לדודה, וכן גם להיפוך אהבת הקב"ה לישראל נערכת ג"כ בערך זה, וכמש"א במדרש בראשית (פ' פ') בג' לשונות של חבה חיבב הקב"ה את ישראל בדביקה בחשיקה בחפיצה כו', ואנו למדים אותה מפרשתו של רשע הזה, בדביקה ותדבק נפשו, בחשיקה שכם בני חשקה נפשי בבתכם, בחפיצה כי חפץ בבת יעקב, והיינו דכפי שיש לשער את כח האהבה ועד כמה שמגיע, בכל הכח הזה בשלימותו אוהב הקב"ה את ישראל, ויש מאמרים כאלה למאות המורים על ענין זה, ולפי"ז מובן דהסרת ובגידת ישראל בהקב"ה נדמה ג"כ לבגידת ומעילת האשה בבעלה, והנה ההסרה מהקב"ה מתחלקת לשני חלקים, א) בתאוות, כי יסור מהקב"ה ומתורתו בגלל תאוותיו ולא משום שמכחיש בה' ובתורתו ורק משום זה אינו נותן לבו להזהר ממאכלות האסורים ומבעילות האסורות, כי אינו יכול לכבוש את יצרו הרע, ב) בדעות, שמתחיל לכפור חלילה בהקב"ה בהשגחתו וביכלתו ובקדושת התורה, והמדרגה האחרונה מהסרה היא היא ההסרה בדעות, כי מי שבא לכלל זה עד שכופר בהקב"ה ובתורתו הוא הסר ממדרגה היותר גדולה, ובזה נכלל ענין עבודה זרה כי הוא מכחיש בממשלת הקב"ה, והסרה הזאת נחשבת כמרד כי הוא מורד במלכותו של הקב"ה והוא נוגע בכסא כבודו, דכסא הכבוד הונח על ענין ההנהגה שהקב"ה מנהיג את עולמו ומושל עליו ומשגיח על כאו"א, ומי שמכחיש חלילה בזה ואינו מקבל עליו עול מלכותו ואינו מכירו למושל ומלך, הוא נוגע בכסא כבודו של הקב"ה, ועז"א ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, דכח התשובה גדול כ"כ כי גם מי שסר כ"כ עד שנגע בהסרתו גם בכסא כבודו, כי כפר כה"י בו, בכ"ז שערי התשובה אין ננעלין לפניו ובידים פתוחות מקבלים אותו כשהוא בא לשוב בתשובה שלימה, שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך, הנביא מעורר לתשובה אף גם אם העון הגיע לנקודת של האמונה בזה אשר ה' אלהיך, כי גם בהנקודה הזאת פגע בעון כפירתו והכחשתו, כי חדל מלהאמין בזה, גם אז לא יתייאש מתשובה כי כשלת בעוניך, כי ה' הטוב אשר ידו פתוחה לקבל שבים ממשיך גם העון הגדול הזה על הסבה הראשונה ורואה כי הסיבה הראשונה שהביאתו לזה היא רק הכשלון מעוונותיו, כי באשר מצד תאוותיו או מצד איזה סבות אחרות סר מדרך התורה והרבה לפשוע בעוונות התאוויות אז העוונות האלה גרמו לו להחל להכחיש בהשגחת ה' וכאלו הוא רק הכחשה חיצוניית ושפתיית (למוד כ"ב), כי כאשר שרצה לגול מעל לבו את האבן המעמסה של הרגש הפחד מעונשו, ואשר הפריעה את מנוחת לבבו ע"כ בא לכפור, וע"ד שאמר החכם מכל אדם (משלי יח, א') לתאוה יבקש נפרד, הנפרד הזה שאתה רואהו כי הוא נפרד מאחיו ועמו ומתורתו, אל תהיה נמהר לחשבו לכופר ומין, כי תחלת הסבה הוא יען כי לא הי' בידו למשול על רוחו ולכבוש תאותיו, וע"כ נסתבב מזה אשר ובכל תושיה יתגלע, כי החל להתפרד גם מאמונת הקב"ה ותורתו ולתת עוד דופי בהם, אבל באמת אין זאת כפירה גמורה וחלוטה, כי בפנימיות לבו לוחשת עוד נקודת האמונה, ואם תיגע בה רוח חזק עלולה עוד להתנפח ולהתלהב בלהב גדול, כי הכפירה באה מסבה הקודמת, ולפי"ז מפרש ר' לוי דהכוונה של עד ח' אלהיך דכולל גם זה, גם אם הכפירה הגיעה להמדרגה הזאת, ועפ"י המחלוקת הקדומה שמצינו בפי' מלת עד אם עד ועד בכלל או לא, יש להסב פירושו לדעת האומרים דעד ועד בכלל, וע"ז מביאים דברי ר' יוחנן החולק ע"ז ורי"א עד ולא עד בכלל, כי ר' יוחנן חולק על עיקר הדבר, והוא אינו מרחיב כ"כ גבולי התשובה וסובר דבעת שעוונותיו הגיעו למדרגה זו למדרגת הכפירה, אז אין לו עוד כל תקוה לשוב, ולפניו נעולים שערי תשובה, ולפי"ז מפרש כוונת הקרא שובה ישראל עד, כל עוד אשר למצער עודך מחזיק בזה היסוד כי ה' אלהיך, ועוד לא מעדו רגליך ממסלות הדת והאמונה מכל וכל, כי כשלת בעוניך, כי עד הנה נכשלת בסבת העונות, אבל ראה וחפש תרופה בעוד עת, כי מאד יש לחוש אשר הם ידיחוך עוד יותר ויותר ויצודך למדחפות, עד שתכפור חלילה גם בנקודה זו, הנקודה האחרונה מנקודת האמונה, ואז לא תועיל לך שום תשובה, וע"ז הקשו ומי אמר ר' יוחנן הכי, והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר לאמר כו', פי' דר' יוחנן הראה דיש לנו למוד ולהעריך כח התשובה ולראות פעולתה הרבה, כי גם אם איש ישראל הרבה לפשוע עד שנתנתק החיבור והקשר שבינו לבין הקב"ה, באופן כזה עד כי באשה אם נתקלקל הקשר שבינה לבעלה בשיעור כזה אין עוד כל תקוה שיתוקן ויתחבר מחדש, כי הלא משום זה אסרה התורה להחזיר גרושתו, ואחרי דהקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים ואהבתם אליו נערכים בערך הקשר והאהבה שבין אשה לבעלה, מובן דמי שמלא לבו לעזוב את בוראו ולהתקשר עוד לע"ז, ואח"כ נותן אל לבו לשוב אל הקב"ה, הוא ממש כמו האשה הזאת שנתגרשה מבעלה ונשאת לאחר ואח"כ רוצית להנשא לבעלה דאין לה להנשא, יען כי אין עוד כל תקוה לחדש האהבה בלבה לבעל נעורי', וא"כ היה מקום לומר דכ"כ אם נתקלקל באופן זה הקשר שבינו ליוצרו ג"כ לא תתקבל עוד תשובתו, ובכ"ז מצינו דתשובה מועלת גם אז, וא"כ יש לראות מזה כח התשובה, ולהגדיל סאת מליצתו אמר, כי דוחה ל"ת שבתורה, כי היא באמת מליצה רוממה ונשגבה מאד, דבערך השתוותם יש לומר דתשובה דוחה הל"ת, דהכנסי' היא כאשה, וההסרה היא כגירושין, ועבודת ע"ז היא כנשאת אחר הגירושין לאחר, והתשובה כמו שתאבה להנשא לאישה הראשון:

עכ"פ מוכח דר' יוחנן סובר דגם אם הגיע במעלתו ומדרגתו עד קצה האחרון לכפור גם בכבודו, בכ"ז מועלת תשובה, ועז"א ל"ק הא ביחיד הא בצבור, דכח הצבור גדול יותר, ובילקוט הושע אחרי שהובא שם מתחלה המימרא הזאת של גדול כחה של תשובה שמגעת עד כח"כ שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך, הובא מיד אח"ז עוד מימרא אחת וז"ל ר' יודה בר ר' סימון שובה ישראל עד ה' אלהיך אפילו כפרת בעקר, והוא ממש כדברינו בביאור המאמר הנ"ל: ה) הרי דמבואר מכאן דהבינו הטעם של איסור ממחזיר גרושתו, דהוא משום דלבעלה נתקלקלה ולא תצלח עוד להנשא אליו כמו שנטמאה, ודברי החינוך בפ' תצא (מצוה תק"פ) נוטים ג"כ לזה, שכתב דהטעם הוא כדי להרחיק כל ענין הזימה כו', וכעין זימה הוא להיות אשה יוצאת מן האחד ומשמשת לאחרים, ואח"כ לשוב אל הראשון, וגם הרמב"ן בבאורו על התורה חתר למצא טעם על מ"ג וכתב דהוא מפני שלא יחליפו נשותיהם, ובעל א"ע כתב ע"ז וז"ל, הטמאה כנגד בעל ראשון, והנה טעמו טמאה היא לו בעבור שידעה איש אחר, וברור דכוונתו הוא כנ"ל. ראינו איפא דיש יחס וההשתוות למ"ג עם אשה שזינתה תחת בעלה, והוא השתוות עצמי, שיש ביניהם שיווי עצמי, דגרושה שנשאת לבעלה אחרי שכבר היתה לאיש אחרי הגירושין הוי ממש כמו זינתה, ואל הבעל ביחוד נחשבת כמו שהוטמאה, וכמו שדקדק הא"ע וכתב הטמאה כנגד בעל ראשון, ובפרט כפי שבארתי במקום אחר דטמאה הוא לשון טמטום, והאשה שזינתה תחת בעלה נסתמה ונטמטמה לבה לבעלה עד כי אין מקום פתוח בלבה להכניס שם אהבת בעלה, וממילא וודאי דחל הלשון של הטמאה על מ"ג, דגם לבה נאטמה ונטמטמה לבעלה הראשון, ואמנם לפי"ז נראה ברור דהאיסור דמחזיר גרושתו הוא מן הנשואין, דאחרי דהלשון של הטמאה קאי על מח"ג גופא ורק שהכתוב בא להסביר את האיסור, דמראה, דגם הכא י"ל דהטמאה כמו הטומאה של סוטה שמפורסם טעם האיסור כן הוא במחזיר גרושתו, אבל מלת הטמאה קאי על מחזיר גרושתו גופא, א"כ ע"כ דקאי אחרי שנבעלה אליו דלשון טומאה חל רק כשנבעלה, וזהו דעת ר' יוסי בן כיפר שסובר דאיסור מחזיר גרושתו הוא רק מן הנשואין, דסובר דענין הטומאה קאי על מ"ג ומצד שיש למ"ג שיווי עצמי עם סוטה:

ב) השתוות משפטיי, די"ל דהקרא דאשר הטמאה קאי על סוטה באשר שם מצינו כבר הוראת טומאה, והשתמש הכתוב פה לענין מחזיר גרושתו בזה להראות גודל העון עד שנדמה ממש במשפטו כמו האשה שנטמאה דאסורה לבעלה, וכמו שהיא אסורה לבעלה כן גם מ"ג, והוא ג"כ מצד השיווי העצמי שיש ביניהם, אלא דהכא בא להשוותם גם במשפטם, וא"כ המלות האלה של אחרי אשר הטמאה, הולכים על סוטה ורק שהקרא מביא דין זה להראות דמשום זה אסור גם מחזיר גרושתו, והוא רק כמו ענין משל, והגם שלא נזכר בקרא המשל בפי', בכ"ז כבר בארתי בספרי דיש כמה משלים שלא נזכרו בפי', ובכ"ז הם רק משלים וקראתים שם בשם משל ההעתקיי, והבאתי מעט מזה בספרי חו"ת (ח"ב) בהדוגמאות מספר מושגי הנמצאים (פ"א), ועיי"ש שכתבתי דידיעה זו של משל ההעתקיי היא מפתח גדול לבאורי המקראות ולבאורי מאחז"ל באגדה, וגם בהלכה יש להשתמש בכמה מקומות בידיעה זו, עיי"ש שבארתי עפי"ז כמה מאמרים, דהנה בכלל, דרכי המשלים ותועלתם הם להקל על השומעים להבין את הנמשל, כי כמו שיש כלל גדול בדרכי הלימודים שיש להלוך בהם מן הקל אל הכבד מדרגה אחר מדרגה, כי אם יבין את הקל יצעוד אח"כ הלאה להבין גם את הכבד, כן יש כלל גדול להשתמש בדרכי המשלים, כי המשל יבין בנקל, ואח"כ יש לו לשום לב להבין את ההשתוות שיש בין המשל והנמשל, והוא נקל יותר מלהתבונן לראשונה על הנמשל לבדו בלא עזרת המשל, והמשל ההעתקיי לבד שיש בו התועלת שיש בכל המשלים, עוד יש בו סגולה מיוחדה להסביר את עוצם ההשתוות של המשל והנמשל, כי גדר המשל ההעתקיי הוא להעתיק מנושא הנמשל שמו העצמיי ולכנותו בשם של נושא המשל, למען שיראה עוצם ההשתוות עד כי הוא ראוי להקרא בשם של הנמשל, וחז"ל בעת שרצו להסביר לפעמים ההשחתה והעיוות של איזה דבר און, אשר בהשקפה ראשונה אינה בולטת בו ההשחתה כ"כ, השתמשו ג"כ במשלים האלה, היינו כי שיוו לנגד השומעים והקוראים איזה עון חמור אשר הוא ממין העון ההוא, ורק כי שם בולט מאד הגנות וההשחתה, ואח"כ הראו לדעת כי העון ההוא שדשים אותו בעקביהם הוא בערך אחד עם העון הזה שכולם מבינים עוותתו, כי הם משתווים זל"ז, וכן יש כמה מקראות שחז"ל ביארום עד"ז, וכמו שמצינו בסנהדרין (דף פ"א ע"א) ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב שלא נהנה מקופה של צדקה, והנה הם בארו כן את הכתוב יען כי אין לפרשו כפשוטו דא"כ מאי רבותי', ואולם יש להבין איך אפשר להוציא הקרא מפשטותי' כ"כ, וע"כ נראה דהכתוב מתפרש ע"ד משל ההעתקיי דבאמת יש השתוות ביניהם [בין ירידה לאומנות חבירו וטומאת אשת חבירו], דבכלל יש לדעת דאין לאדם לגעת בנכסי ורכוש חבירו ובכל גבולי זכיות זולתו, ואמנם זהו ענין כללי ושרשיי, אבל בפרטיו וענפיו וסעיפיו מתחלק לכמה חלקים ולכמה מדרגות, המדרגה היותר חמורה בענין זה ושעון נגיעת זכות חבירו בולט מאד בזה, היא הנגיעה באשת חבירו לטמאה, דאם אמנם שיש בזה איסור מיוחד מצד ניאוף, בכ"ז בעת שידובר מנגיעה ברכוש וקנייני חבירו יש בזה גם השקפה זו, דהיא גם קניינו ושלו, ועי' סנהדרין (דף נ"ז ע"א) ברש"י ד"ה נהרג עליו, ובמ"ר פ' נשא (פ"ט) כשמבארים שם כי בניאוף עובר על כל הדברות אמרו על לא תגנוב שהוא גונב מקור חבירו, ולא עוד אלא דבהשקפה זאת יש בענין מטמא אשת חבירו הפרט מנגיעה בנכסי חבירו במדרגה היותר נשגבה, והעון מזה בולט פה מאד, כי בערך הנכסים, אשתו של אדם נחשבת לבעלה מהנכסים היותר קשורים אליו ומתאחדים עמו כמובן, והמדרגה היותר קלה וחלושה בזה היא הירידה לאומנות חבירו דנערכת ג"כ מגדר דנגיעה בזכות חבירו אבל היא קלה וחלושה מאד, ובנתיים יש עוד כמה וכמה מדרגות, ואולם אם נשוב לאחור לראות את המקור והשורש, גם המדרגה הקלה הזאת נכנסת תחת המקור והשורש הכללי של נגיעת נכסי וזכיות חבירו, והנה זו כחה של ההשקפה המוסרית, כי תצעוד בצעדי ענק ולא תדע גבולות ולא תביט ערך און, וקלות כחמורות תחשבנה בעיני', ובסקירה אחת תביט על שתי המדרגות האלה [של ירידה לאומנות חבירו וטומאת אשת חבירו] ותשוום ותאחדם כי תביט על השורש והמקור, ואחרי כי סוף סוף נגע בהשורש הזה יש לחשבו עפ"י השקפה המוסרית כאלו עשה מהחמורה שבחמורות הכלולות והאחודות בהשורש הזה, וע"כ אם כי אנשים פשוטים לא יראו און בזה, בכ"ז מי שעיניו בהירות ורגשותיו זכות וחדות, לא יציב גבולות ביניהם: והנה עפ"י משל מבוארי ומפורשי, יש לומר דמשולים הם זל"ז, ואמנם המשל ההעתקי אשר גדרו לכנות את הנמשל בשם המשל, ע"כ קרא להיורד לאומנות חבירו, כי כבר נגע בהשורש הזה של נגיעה בזכיות חבירו, והוי כאלו נגע בהמדרגה היותר חמורה, ושידע כל אחד דכמו שיש להזהר מלטמאות לאשת חבירו מצד השקפת הנגיעה בקנייני וזכיות חבירו, כן בערך זה יש לו להזהר גם משום נגיעה קלה בנכסי חבירו לקצץ זכיותיו וליהנות מזכות אחרים בעולה, וגם הדרש השני ואל אשה נדה לא יקרב שדרשו על זה שלא נהנה מקופה של צדקה, ג"כ מתפרש ע"ד משל ההעתקיי, דבאשתו נדה אין משום נגיעה בזכות חבירו דגם אז היא אשתו וקניינו, בכ"ז יש בזה ענין תועבה וגיעול נפש, והוא ענין משוקץ ומאוס מאד ז כן עד"ז יש להשוות הגנות והגיעול של מי שמרגיל א"ע ליהנות מקופה של צדקה, אם אמנם כי אין להכניס זאת תחת שורש האון של נגיעה בנכסי וזכיות חבירו, דכיון שמנדבים לו זאת הוי שלו, אבל כל איש שלב רגש לו יש לו להרגיש בזה גיעול נפש וענין תיעוב, ויראה להתרחק מזה ולהשתדל ליהנות מעמל ידיו ומיגיעתו:

ו) הנה נתבאר לנו דיש כמה מקראות שמתבארים ע"ד משל ההעתקיי, ועל אופן זה י"ל דגם הכא לענין מחזיר גרושתו ראתה התורה להזכיר גם ענין איסור דסוטה, דבמ"ג אינו בולט כ"כ העול והאון ע"כ הזכירה התורה עון כזה שנכנס תחת סוג זה וששם בולט מאד האון והעול, והיינו דזה הוי כמו אם יחי' עם אשתו אחרי אשר הטמאה היינו עם סוטה שנסתרה, ואולם לפי"ז מתבאר הקרא של אחרי אשר הטמאה על סוטה גופא, וממילא מוכח דיש בזה ל"ת, וגם י"ל דאיסור של מ"ג הוא גם מן האירוסין דבאמת במ"ג מן האירוסין י"ל ג"כ דכבר נתקלקל ההתקשרות וההתאחדות, אחרי דכבר נתקדשה לו, ואולם אם נפרש הלשון של הטמאה על מ"ג, א"כ מוכח דקאי רק כשנבעלה דלשון הטמאה בא רק כשנבעלה, אבל אם נפרש דקאי על אשתו שזינתה תחתיו ובא פה רק ע"ד דמיון, א"כ וודאי די"ל דאיסור של מ"ג הוא גם מן האירוסין, וזהו טעמא של חכמים הסוברים אחת זו ואחת זו אסורה וכמובן מדברינו הנ"ל:

ועפי"ז מיושב מאד הא דמספקא לי' שם לרב יהודה המחזיר גרושתו משניסת ומת צרתה מהו, ולהך לשנא דהספק הוא אליבא דרבנן, יסוד הספק הוא אם הלשון טומאה קאי על מ"ג או לא, וכמש"א כי תבעי לך אליבא דרבנן אע"ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו, א"ד כיון דאיעקר איעקר, וראוי מאד להתבונן ביסוד הספק אשר כפי שטחיותו אין לו שום מובן, אמנם עפ"י מה שבארתי יסוד המחלוקת, נראה דהוא ספק עמוק וחקירה גדולה, ויש בזה נקודה הנוטית כבכל החקירות והספיקות, דהנה באור הענין של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אשר הוא ג"כ מן הענינים התמוהים, דמצינו שאמרו את הלמוד הזה לא בעת שבאו לחלוק על הדרש, ורק שהראו דאם אמנם אשר הדרש הוא אמת וקיים, בכ"ז יש לדעת דגם הפשט הוא אמת, וגם בעת הדרש אין לעזוב את הפשט, ונפלא הלמוד הזה עד מאד, דהוא כולל שני הפכיים בנושא אחד, וכבר נאמרו בזה הרבה באורים אשר בכ"ז לא עלתה בידם ליישר הענין, וע"כ הראיתי בע"ה בספרי, דיסוד הלמוד הזה הוא ידיעת משל ההעחקיי, ובכל משל יש לדעת דיסודו הוא אמיתת המשל, דאחרי דהמשל בא עוד לאמת את הנמשל ואם יהי' עוד ספק בהמשל איך יצלח להיות למשל, ובמשל שהוא לקוח מן דברים המוחשים למושגים יש לדעת דהדברים האלה ישנם במציאות, והמשל ההעתקיי שיסוד המשל הוא ממוחש למושג מדעי ורוחני, ורק מצד גדר צורת משל ההעתקיי קורא את הנושא הנמשל בשם הנושא של המשל, וא"כ אז הגם דאחת ראינו בכ"ז שתים זה ידענו, מציאת המוחש הזה ופעולתו במציאות [אשר הוא נושא המשל], וגם אמיתת פעולת נושא הנמשל, וכמו שהחוזה אומר (ישעי' נ"ה א') חוי כל צמא לכו למים, ועקר כוונתו הוא על צמאון הנפש ועל מי התורה, ורק שמשתמש פה במשל ההעתקה, וקורא לתשוקת הנפש בשם צמאון ולהתורה בשם מים, באשר שהם מתדמים ממש זל"ז, תשוקת הנפש לחכמת התורה מתדמה לצמאון המוחשי, וסגולת התורה להשקיט את הצמאון מתדמה ממש למים המוחשים, [עיי"ה בספרי חו"ת הנ"ל משכ"ב] וא"כ הגם שמתפרש על צמאון הנפש ועל מי התורה בכ"ז מובן מכאן דיש צמאון מוחשי ומים מוחשים והם מכבים את הצמאון, וא"כ גם הפשט אמת ומתאמתים הפשט והדרש, וזהו כוונת המאמר הנפלא והנשגב אין מקרא יוצא מידי פשוטו. או אם חז"ל פרשו את הקרא חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך דקאי בד"ת, עי' שבת (דף ס"ג ע"א), כוונתם ג"כ לפרש הקרא ע"ד משל ההעתקיי, דהגבור שיודע שחרבו עמדה לו לבא להמדרגה שבא, וחרבו הצילתו מבאר שחת ועל ידה היתה לו נפשו לשלל, כי אויביו ומנדיו ארבו לו על כל שעל ושעל ובעזרת חרבו ניצול מהם, והורישה לו עוד שם גבור לרשת כבוד, וע"כ לא לבד שלא יבוש בחרבו, כי עוד יתגאה בה ויצמדנה על מתניו והיא כבודו ותהלתו, ובאופן זה מעריך החסיד המנעים זמירות ישראל, את יחס ישראל להתורה, כי אם כאו"א יזכור מה שעבר עליו, וכי על כל שעל ושעל ארבו לו, וגם יצריו הפנימים רבים הם עד אם יתבונן בכ"ז ידע אז את גבורותיו הנוראות שהראה וכל זה פעל ועשה על ידי חרבו זו, על ידי תורתו הקדושה, היא רק היא עמדה לו בכל צרותיו, על ידה היתה לו נפשו לשלל, על ידה לא התבולל בין העמים, על ידה לא נשטף בשטף הגלים הרבים שעברו עליו, והיא עטרתו בשם גבור, כי כולם ראו את נצחונותיו הרבים, כי אחרי מלחמות איומות ונוראות כאלה, לא לבד כי לא עשו בו כלה, כי גם מכל רכושו ונכסיו הרוחניים והמוסריים, אשר בגללם נלחמו עמו, מכל אלה לא נפל בידם שבי כחו"ה, כי כולם הם בידו באין מחסור, ומדוע זה יבוש בחרבו זו, מדוע זה לא יתגאה בה ויתהלל בה בפני כל רואיו ונגד מלכים ושרים לא יבוש בתורתו, זו היא הכוונה הצפונה בדבריו לפי באור חז"ל, והיא באמת כוונה נפלאה, ולפי"ז הכוונה היא ע"ד משל, ורק לא משל באור אלא משל ההעתקיי, שמצד השתוותם קורא להאיש הישראלי בשם גבור ולהתורה בשם חרב, ומראה לו לדעת שיש לו לחגרה עליו כי היא הודו והדרו, וא"כ יש מזה לדעת כי הגבור המוחשי מתגאה בחרבו המוחשית, דאל"כ לא יצלח למשל, וע"כ אמרו שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, [ויש לי בע"ה באור גם בהסוגיא דיבמות (דף כ"ד ע"א) בהא דאיתא שם אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו., הכא אתאי גז"ש אפיקתי' מפשטי' לגמרי, דהראיתי דגם שם ע"י הגז"ש יש מקום לפרש הקרא, אבל בכ"ז לא יגיע הפשט שם למעלת הפשט שמתקיים בכל מקום עם הדרש, דשם שניהם אמיתים וצודקים ואינם יוצאים מאומה מפשטותם, והכא סוף סוף מתפרש הקרא לא כפי שהי' מתפרש בלא הגז"ש ואכמל"ב], וכבר השיבותי למתלוצץ אחד שהקשה על דברי רש"י בפירושו לשה"ש על הקרא אפך כמגדל הלבנון שכתב [רש"י] שאינו יודע לפרש מח קילוס גוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, והמתלוצץ ההוא לצון חמד לו, ואמר האם פסו כל הרמזים ותמו כל הדרשות למצא איזה רמז ודרש בזה, אחרי אשר שני שדיך הם שתי הלוחות או מלך וכה"ג ראשך הם התפילין, מדוע לא נשיג גם פה איזה רמז ודרש, והראיתי לו כי בעוד שאינו יודע ומבין דרכי דרשותיהם מלא את לבו להתל עוד, כי בכל מקום שמתפרש איזה ענין ע"ד רמז ודרש יש לראות מתחילה, דהמציאות תתאמת ג"כ, דהדרש הוא רק דרך משל ומפרשים ע"ד משל חהעתקיי, ורבות דברתי בענין זה של משל ההעתקיי כי הוא רב הערך, וכמעט אשר בלעדי ידיעתו, אין לקוות בכ"מ לעמוד על כוונת המליצות הקדושות ואכמ"ל יותר:

ז) יצא לנו מזה, דהפי' של אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא, דמהקרא יש לדעת אמיתת מציאת המשל והנמשל יחד, ועפי"ז נראה דלרבנן יש מקום לספק בכוונת הכתוב אחרי אשר הטמאה דמפרשים ע"ד השתוות המשפטי דקאי על סוטה, וע"כ יש לספק אם בכ"ז יש לו קיום גם במ"ג, אחרי דמביאו רק להמשיל מ"ג לסוטה, א"כ י"ל דישנו גם במ"ג והוי כמו כל אין מקרא יוצא מידי פשוטו דשניהם מתאמתים וה"נ כן, א"ד כיון דאיעקר איעקר, דהא באמת מתפרש הקרא רק לענין סוטה, והביאו רק לדמיון למ"ג, וא"כ אין הכרח דכולל גם מ"ג לענין טומאה, ולא הוי כמו כל משל ההעתקיי, והוא ספק עצום ועמוק. הנה למדנו מכל מה שכתבנו עד עתה בנוגע לבאור המקראות האלה עם הדינים הסגורים בהם כפי קבלת חז"ל, דהם מתבארים ע"ד ענין של ריבוי הנשואים בנושא אחד, והתכללות המשפטים והעתקת הנשואים:

ח) וגם המקראות האלה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרח ויצאו ילדי' ולא יהי' אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים: ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש:

עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד וגו' (שמות כ"א כ"ב-כה), המקראות האלה מאמתים ג"כ דברינו הנ"ל כי בפה התאחדו כמה וכמה משפטים ביחד אשר אמנם מוכרחים לבא ביחד, כי כאו"א הוא משפט בפני עצמו, כמו משפט דמי הוולדות, ומשפט קלב"מ, ומשפט החבלה, והם נעתקים באמת מכאן, כי אם יבא אחד מהן בפ"ע יהי' ג"כ דינו כך, ונכתבו כולם ביחד בכדי שלא יבא בכל משפט ומשפט נושא בפ"ע, וע"כ נכתבו ביחד, ואין מזה שום הפסד, כי גם עתה ידוע שהם נעתקים מכאן, ועוד מצינו בתורה כמה וכמה מקראות עד"ז, ובספרי בארתי עפי"ז את דרשת חז"ל על הקרא (במדבר ו' ז') לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא לחם במתם, דכפי שחז"ל דרשו את הקרא הזה כולל כמה משפטים שונים וכל מלה ומלה כוללת משפט שלם, דמודעת שהם דרשו דלאביו מורה פרט למת מצוה דלמ"מ מותר לטמאות, ולאמו כולל אם הי' גם נזיר וכהן בכ"ז מותר לו לטמאות למת מצוה, ולאחיו כולל, אם הי' כ"ג ונזיר גם אז מטמא למת מצוה, ולאחותו כולל משפט שלם בפ"ע, והוא דמורה אשר הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה [עיי"ה ברכות (י"ט ע"ב) מגילה (ג' ע"ב) נזיר (מ"ח) ועייש"ה כל הסוגיא, וסנהדרין (ל"ה ע"ב) וזבחים (דף ק' ע"א)], והנה באמת נפלא הדבר מאד לתלות משפטים הרבים האלה בחד קרא, אשר כפי הנראה אין להם שום שייכות זל"ז, וע"כ ברור דגם הם מתבארים היטב עפ"י הכלל הנ"ל, דכך הוא הצעת הכתובים, דבתחלה כתבה התורה על כל נפש מת לא יבא והוא כלל הכולל כל המתים, ואח"כ כתבה לאביו ולאמו כו', והוי כמו כלל ופרט, דגם במשפטים משוללים, נוהג הלמוד דכלל ופרט וכלל, וכלל ופרט, וא"כ יש לומר כי אין בכלל אלא מה שבפרט דהפרט הוא הבאור והפירוש של הכלל, וא"כ יש לומר דהפרטים באים לשלול את הכלל, ולבאר דהאיסור הזה לא הוי איסור כללי, והוא נוהג רק באלו הפרטים, ואולם כפי כללי דיני טומאה, מובן דהוא דבר שאי אפשר לומר דרק לאלו אינו מטמא ולשארי מתים מטמא, דהרי קרובים מתייחסים יותר להיתר הטומאה מרחוקים, ואיך אפשר לומר דלקרובים לא יטמא ולרחוקים יטמא, אחרי דהתורה גופא כתבה לענין כהן את ההיפוך, והסברא מחייבת ג"כ כך דלקרובים יש יותר לטמאות מלרחוקים, וע"כ ברור דיש עוד מין טומאה למת ששם יש יותר לטמאות גם מלקרובים, וע"כ י"ל דההגבלה של האיסור הוא בניגוד להמתים האלה, ואחרי דמת מצוה חשוב יותר, דבו בא ההיתר מצד עצמו ולא מצד קורבת משפחה, ע"כ ברור דשלילת הפרטים הוא משום מת מצוה להורות דלמת מצוה יש לו לטמאות, וע"כ במקום שהתורה ביארה את איסורו בטומאה למתים ביארה גם ההיתרי, והנה לא רחוק הוא שיזדמן שכהן יתנזר וגם כ"ג, ואז יהי' עליו שתי מיני קדושות המנגדות לטומאה, וא"כ הלא אז וודאי דיחול ספק אם שרי לו לטמאות למת מצוה, וע"כ ראתה התורה לכלול ג"ז ולהורות דגם בכה"ג יש לו לטמאות למ"מ, וכאלו תאמר דיש לדעת דכל היותר חמורים לענין טומאה מצד קדושתם, יש מקום להקדושה למנוע את הטומאה לקרובים, אבל אין שום קדושה בעולם שתמנע את הטומאה למ"מ, כי המ"מ עומד מעל לגבולות האלה, ואחרי דלפעמים יכול להיות דגם איזה מקרה פרטי ימנע את האדם מלטמאות למת, כמו אם הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, דאם נחליט דהמקרה הזה מונע ממנו גם טומאת קרובים [דגם ע"ז יש עוד להסתפק), בכ"ז יהי' ספק על מ"מ, וע"כ גלתה התורה תרווייהו, דכח של המקרה הזה הוא למונעו מלטמאות לקרובים אבל לא למונעו מלטמאות למ"מ. והנה באו פה הרבה משפטים ביחד ואם התורה היתה מבארת כל אחד ואחד בפ"ע היתה צריכה לכתוב הרבה משפטים מיוחדים עם נושאים ונשואים בפ"ע, ע"כ כללתם התורה ביחד אחרי שיש מקום לאחדם ולכללם דהם מתייחסים כולם גם ביחס אחד, דהתורם קבצה כל המונעים את הטומאה אשר בכללן נחלקים לשלשה חלקים, א) קדושת הגוף והתולדיי, כמו כהנים, ב) קדושה הנוספת והנמשכית, כמו נזיר וכ"ג, ג) קדושת המקרה, כי יקרה לו דבר קדוש כמו לשחוט את פסחו ולמול את בנו, כל אלה, וגם אם נזדמנו ביחד, בכ"ז אין כחם למנוע מלטמאות למת מצוה, והמלות נעשות כמו למשפטים אחרי שהם נמשכים על הנושא הראשון, ונתנו להכתב בסדר זה [ועי' קדושין (י"ז ע"א) שדי ריקם אצאן, ריקם אגורן, ריקם איקב, ובספרי הארכתי גם מענין הטלת פרט בין שני כללים, עי' ב"ק (ס"ד ע"ב) וחולין (ס"ו ע"ב) ובכ"מ ואכ"מ], כי עתה יש להם סדר היחס, ויש גם התאחדות פנימי ביניהם, דהתורה הראתה דכל המונעים והשלילות. אם גם יתקבצו כולם ביחד לא יהינו כח למנוע את הטומאה ממת מצוה, והגם דשם בברכות מד' רש"י משמע, דקאי רק בהולך לשחוט את פסחו, מכ"מ ברור דכמ"כ אם הוא כ"ג ונזיר, והולך לשחוט את פסחו כו' דמטמא ג"כ למ"מ, וגם להיפוך למנוע את הטומאה מהקרובים, גם ההליכה לשחוט את פסחו ולמול את בנו דיו למונעו, שלא יטמא לקרובים, וכשיטת השר מקוצי ומיושב הגמ' דזבחים במעשה דיוסף הכהן עיי"ש, ועי"ה בברכות בתו' ד"ה ולאחותו [ועי' בספרי עדות ביעקב (סי' ט') משכ"ב בעניני דחדוש, עייש"ה כי הדברים יקרים], סוף דבר דהכא ג"כ נוסדו הדרשות האלה על כלל זה של התאחדות המשפטים, אשר יסודו הוא השורש של משפטים מועתקים או נשואים נעתקים:

ט) ובספרי הראיתי, דהמקומות שמצינו בתורה שכתובים איזה משפטים על פי איזה עניינים קדומים, והם [המשפטים הקדומים] נכתבו בדרך תנאי ורשות, היינו שכתוב שאם יעשה כן וכן, אז יהי' משפטו כך וכך, בכל כי האי אין אנו צריכין לחפש מקומות אחרים בתורה על ההיתר של הדברים האלה, אלא די"ל דהתנאי גופא מורה ההיתר, וגם במקומות דהעניינים התנאיים הם דברים כאלה שיש מקום לאוסרם, בכ"ז התנאי גופא מורה ההיתר, והמשל בזה הנה התורה אמרה (דברים כ"ב ח') כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך כו', הנה המשפט העקרי והתכליתי הוא משפט עשיית מעקה, ובנין הבית נכתב בסגנון תנאי ורשות, בכ"ז יש לדעת מזה גם ההיתר של בנין בית, ורק דהכא י"ל דלא צריכין להיתר דאין מקום לאסור, אולם יש מקומות כאלה שיש לחשוב עליהם איסור וכמו כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד כו' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו', דעל אלו יש מקום לומר דאין לו היתר ורשות ע"ז, ואין ספק דעל ההיתר ורשות יש לחפש מקור בתורה, ע"כ י"ל דמזה גופא ידעינן ההיתר והרשות, והגם דההיתר לא בא בפירוש, בכ"ז הוי בכלל היתרים המוכחים ומובנים דכחם ככח ההיתרים המבוארים והמפורשים, דכל תנאי הוא רשות, ממילא מוכח ההיתר, ובזה גופא רמזה התורה את ההיתר, והוא נוסד ג"כ על כלל הנ"ל שדרכה של תורה היא לקצר במשפטים ובנושאים מיוחדים, ורק לאחד ולכלול איזה משפטים ביחד ולתלות איזה נשואים בנושא אחד, שבאמת הם נעתקים גם בפ"ע, ויש כמה פעמים אשר התכללות המשפטים והנשואים מוכרחים לבא בסגנון תנאי ורשות, דבלא זה היו מוכרחים לבא בפ"ע, ע"כ בחרה התורה יותר לבארם בסגנון תנאי ורשות מלכותבם במשפטים מיוחדים, ואין מזה שום גריעותא לענין ההיתר דכל תנאי כולל בקרבו גם היתר, והוא כלל גדול ויסוד מוסד, דבכל לשון תנאי נכלל גם מושג ההיתר, דלשון תנאי הוי כמו אמצעי בין חיוב לאיסור, וכמש"א במכילתא סוף פ' יתרו ובכ"מ ר' ישמעאל אומר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה ואם תקריב מנחת בכורים חובה, אתה אומר חובה א"א אלא רשות, ת"ל תקריב את מנחת בכוריך חובה ולא רשות, כיו"ב אם כסף תלוה את עמי וגומר חובה, אתה אומר חובה א"א אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות, כיו"ב ואם מזבח אבנים תעשה לי חובה, אתה אומר חובה א"א אלא רשות ת"ל אבנים שלימות תבנה חובה, ומה ת"ל אם מזבח אבנים אלא רצה של אבנים, הרי דהחליטו דלשון תנאי מורה על רשות, ובמקומות שכתוב אם ובכ"ז יש בהם חוב מוכיחים שם מהוכחות אחרות המורים שיש בהם חוב, ונכתבו בלשון תנאי לאשר באופן עשייתם יש כמו תנאי או עת ידועה, וכמו דמסיים שם במזבח ומה ת"ל אם מזבח אבנים אלא רצה כו', וכן בכסף, אם אין לו לא שייך החוב, ועל בכורים יש עת ידועה, ואין כאן המקום לבאר ענין זה ביחוד, אמנם ברור דלשון אם שולל האיסור כמו דשולל החיוב, וא"כ וודאי די"ל דבסגנון התנאי מקופל גם ההיתר, ולא רק תנאי מפורש מורה על היתר, אלא שיש גם תנאי מוכחי ומובני, וגם שם יש לפעמים רמיזת ההיתר. באור הדבר מצינו איזה משפטים הכתובים אשר מציאותם תלוי באיזה עניינים הקודמים, דאם לא יוקדם איזה מעשה ופעולה לא תצוייר מציאת נושא המשפט, וא"כ הוי כמו תנאי הקדום, אלא שלא בא מפורש ורק דממילא מובן התנאי, וגם שם יש לפעמים רמיזת ההיתר, והמשל בזה התורה אמרה לענין מצרי (דברים כ"ג) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה', בהמשפט הזה לא נכתב תנאי, ובכ"ז מובן דמציאת דור שלישי אי אפשר בלא דור שני, והוי כמו שהי' כתוב אם יהי' דור שני ויוליד דור שלישי יבא הדור שלישי בקהל ה', וכיון דסוף סוף מוכח ממנו התנאי הקדום הוכיחו ממנו ביבמות (ע"ח ע"א) דיש בזה היתר, כי דאי לא כתב קרא, התורה לא תכתוב משפט להיתר אשר מציאותו יהי' תלוי רק בדבר איסור, ואם אמנם כי משפט לאיסור יש גם משפט שיצא ע"י איסור, בכ"ז נכתב בשביל האיסור, אבל משפט להיתר שיתלה באיזה דבר זה אי אפשר, והוא נגד דרכי כללי התורה וכמש"א שם דאי להיתרא לא כתב, התורה לא תכתוב משפט להיתר שמציאותו הוא רק ע"י איסור, והוא מסתעף מהכלל הנ"ל, ובספרי הכתב והמכתב וכללי דחז"ל וד"ל, הארכתי לבאר עפ"י הכלל הזה גם את הכלל של אא"ע ושל לא דבר הכתוב אלא בהוה,, ואין פה המקום לבארם:

שורש ג:

דרך חז"ל להשתמש בלשון אחד על כוונות שונות במקום שהלשון מסוגל לכלול את הכוונות השונות:

באור, כמו שחז"ל הסמיכו דבריהם על איזה קרא שיראה כאלו הקרא הוא המקור והיסוד, וגם במקום שבאמת יסוד הדבר לא נוסד מהקרא, בכ"ז ראו בכל מה שאפשר להסמיך דבריהם להקרא, כן ראו להשתמש בלשון הקרא גם על כוונה אחרת, וכמו דאיתא בזבחים (דף ל"א ע"א) אמר רבא ויקץ כישן הפגול כי הי' חביב להם להשתמש בלשון הידוע מכבר, וגם במקום שהי' איזה לשון הידוע שנאמר על איזה ענין השתמשו בלשון ההוא גם על כוונה אחרת כל עוד שהי' מסוגל להכניס בו הכוונה ההיא, וע"כ השתמשו לפעמים בלשון אחד על איזה כוונות שונות ומתחלפות, כי לא רצו לברא ביטויים חדשים בעוד שאיזה לשון קדום ומורגל מספיק גם על הענין ההוא, והבאתי את השורש הזה גם בספרי חו"ת ח"א (פ"ב בהערה ח' צד ע"ז), עיי"ש שכתבתי דאופן השתמשותם עם לשון מורגל וקדום נחלק לשני חלקים מציאת הענין ויפוי הענין, וביבמות (דף ק"ז ע"א) רבה ור"י דאמרי תרווייהו היינו טעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כו' וב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו בעילת זנות, ולכאו' קשה מאד הלא יסוד המחלוקת אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הוא במקום דאם אינו מכוין לשם קדושין תהי' בעילת זנות, וע"כ אמרינן דכיון לשם קדושין כדי שלא תהי' בעילת זנות, ועיי"ה רמב"ם (פ"ז מהל' אשות הכ"ג), וא"כ מזה דב"ש מחליטים דמשו"ה נשואות אינן ממאנות משום דאין אדם עושה כו', יש להוכיח דאחרי המאון הוי הבעילה כזנות, וא"כ קשה מאי אמרו וב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו ב"ז, דמשמע דבאמת לא הוי ב"ז גם אחרי המאון ורק שיאמרו, וע"כ נראה דבאמת הכא לא הוי בעילת זנות גם אחרי המאון, ורק דטעמייהו דב"ש היא דיחוש שלא יאמרו דזנה עמה, וע"ז אומרים ב"ה דאין לחוש לזה ועיי"ה שם בתו' ד"ה טעמא, [ועי' ב"ש (סי' קמ"ח סק"ב)], וכפי מש"כ מיושב קושייתם, וא"כ מוכח מכאן דהשתמשו בלשון זה על כוונה אחרת, ועי' בחולין (דף ס"ח ע"א) בתו' ד"ה אדם, שבתוך דבריהם כתבו ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי כה"ג אשכחן בפ' הלוקח בהמה, ועי' בס' הכריתות בחלק לשון למודים (שער ג' אות קי"ג) מצינו ב' לשונות שווים ואינם אחד כו', ועי' בס' הצבא לבעה"מ וז"ל מדה שנית דבר אמור בשני מקומות בלשון אחד, וענייניהם חלוקים ורחוקים זה מזה כו' עיי"ש שהאריך בזה, שוב ראיתי בס' יד מלאכי בכללי הלמד (אות שע"ד) הרחיב בזה הדבור, ובבקיאותו הנוראה הביא את הכלל הזה מכמה ראשונים שכתבו כן לדבר ברור ומוחלט:

שורש ד:

דרך חז"ל הוא לדבר לפעמים בלשון חדה למען שיתרשמו הדברים בלב השומעים והקוראים:

א) באור, כל דבר מדעי שיש לעמול ולהתייגע על הבנתו, העמל והיגיעה עושים רושם בנפשו ונחקקים הדברים בלבו היטב, וזהו שמצינו שיש כמה עניינים שמדוברים בלשון חדה, ואשר לפעמים נתמוה ע"ז, מדוע לא נאמרו בלשון פשוט אשר כולם יבינו, אולם באמת הוא למטרה הנ"ל, כי נאמרו בלשון חדה בכדי שהקורא לא יעבור עליהם כעל דברים קלי הערך, ויתן את לבו להבינם, וע"י העמל והיגיעה מתרשמים הדברים עמוק עמוק בלב הקורא והשומע, וגם מטבע הדברים הנאמרים בדרך חדה להוליד התפעלות עצומה, כי באשר בתחלה נראין הדברים בעיניו כתמוהים, וכאלו אפסה כל תקוה לרדת לכוונתם, ועי"ז ישתוקק מאד להבינם, וכאשר יבינם אז תתפעל נפשו למאד מהדברים האלה, וע"י עוז ההתפעלות יתרשמו הדברים בלבו וכידוע בחכמת הנפש. והנה לבד אשר במקראות מצינו שהשתמשו ובחדות, גם חז"ל הלכו בדרך זה ולא רק בענייני אגדה, כי באמת מצינו כ"פ אשר גם בהלכה השתמשו הרבה בזה, ואמרו לפעמים איזה הלכה בדברים כאלה אשר כפי חציונותם הם נפלאים ותמוהים ומרעישים את לב הקורא והשומע, והוא ג"כ למטרה הנ"ל, וכבר מצינו מאמר מחז"ל המעיד ע"ז אשר גם בהלכה דברו לפעמים בלשון חדה לתכלית זו, והוא דבירו' (פ"ז דדמאי סוף הל"ו) על התוספתא שהביאו שם שאמרו נוטל שני תישועין ותשוע של תשוע שהן עשר מעשר ותשע מעשר שני, הקשו שם ע"ז ויאמר תשע עשרה והביאו ע"ז א"ר זעירא דברי חכמים וחדותם, ועיי"ש בפני משה שכתב כלומר כך הוא סדר החכמים לדבר בלשון חדה ואף שכאן פשוט הוא, בא ללמדנו להבין דבריהם ולפעמים הן אומרים בדרך חדה ועמוק הוא מי ימצאנו כ"א לאחר יגיעה הרבה תגיענו וע"ד מאה"ח להכין משל ומליצה דברי חכמים וחדותם, הנה מצינו דהשתמשו בלשון חדה גם בענייני הלכה, ובאמת מצינו כמה מאמרים בהלכה שאינם מובנים כלל, וקשה למצא בהם הדרך הנכונה אם לא שנבינם בדרך חדה, ובספרי הראיתי דיש כמה דברים תמוהים המתפתרים רק עפ"י כלל הנ"ל, ואין קצה להעניינים התמוהים שעלה בידי בע"ה לבארם עפ"י כלל הנ"ל, עד כי גם על שני הכללים המודעים לנפלאים ותמוהים, והוא במה שאמרו ז"ל אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אשר הכללים האלה מרעישים מאד, ואין שום דרך להבינם, גם עליהם הפיצותי אור בע"ה עפ"י היסוד הנ"ל:

ב) והנה אין קצה להזרות והפלא שיש בהכללים הנ"ל, ואחשוב כי גם מי שהורגל לקבל כל דבר כמו שהוא, מבלי להתבונן בפנימיותו ובמושגו הפנימי, גם הוא יעמוד ע"ז מרעיד ומשתומם, ובתמהון לבב ישאל: איך אפשר שהריבוי יתהפך למעוט והמעוט יתחלף לריבוי, ואנכי הגדלתי עוד יותר הפלא, אחרי שבררתי בע"ה דהוא כלל גדול דגם הריבויים והמעוטים הפרטיים והמקומיים אינם יכולים להורות על כוונה הפכיית, באור הדבר, דשם בררתי דיש שני מיני ריבויים ומעוטים, א) ריבויים ומעוטים נרשמים וכוללים, כי התיבות האלה בכל מקום שיבאו יוכשרו להיות ריבויים ומעוטים כי הם מצד עצמם מסוגלים להיות ריבויים ומעוטים מצד הוראתם, וכמו בריבויים מתיבות אף, גם, את, ובמעוטים אך, רק, מן, כי התיבות האלה בכל מקום שיבאו מורים על הוראות אלה, כי הם מסוגלים להיות ריבויים ומעוטים מצד הוראתם וכמו שבכל תיבה יש יחס בין התיבה להוראתו אחרי שבא ביחוד על הוראה זו, כי כל תיבה הוי כמו ציור שבו מצוייר הרעיון המתלבש בו [עי' ספרי חו"ת ח"ב צד רס"ז שכתבתי בזה דבר נפלא בע"ה], וכמו כן גם הריבויים והמעוטים האלה, אחרי שיש להם יחס עם ההוראה, בזה שעצם הוראתם מורה על ריבוי או מעוט, וע"כ הוו ג"כ כמו ציורים, כי מצד צורתם ותוארם מורים ע"ז שמציירים ריבוי או מעוט, ואם כי אין השתוות ויחס עצמי ופרטי בין התיבה להרעיון האצור בו, כמו בכל תיבה שיש לו רק הוראה מיוחדת, וע"כ יש לו יחם עצמי, אם כי לכתחילה הוי כמו ציור מוסכמי, [עיי"ה בספרי הנ"ל], בכ"ז אחרי שהתיבה הונח על הוראה זו הוי כמו שיש לו יחס עצמי, אבל הריבויים והמעוטים האלה, אין להם הוראה מיוחדת אחרי דבכל ענין וענין מורים על הוראה אחרת, והמלה הזאת בעצמה שפה היא מרבה או ממעט ענין זה שם היא מרבה או ממעט ענין אחר, אולם באמת בריבויים ומעוטים אין אנו צריכין ליחס עצמי ופרטי, כי הענין שמרבה או ממעט יש לדעת מהמקום שנאמר שם, דהוא כלל גדול דכל ריבוי ומעוט מרבה וממעט איזה דבר מהענין שנאמר בו, וע"כ בזה שיש להמלים האלה מושג ריבוי או מעוט מצד תמונתם ותוארם, ממילא יש להם גם יחס עצמי ופרטי, ב) ריבויים ומעוטים סתמיים ומקומיים, יש כ"פ שמשתמשים בתיבות ואותיות לריבויים ומעוטים תיבות ואותיות כאלה שמצד עצמם אין בהם שום ציור ריבוי ומעוט, ורק במקום ההוא ביחוד נעשים לריבויים ומעוטים מצד שמיותרים, ומובן דאין להתיבות ואותיות האלה שום יחס [גם יחס כללי], עם הדבר שנתרבה או שנתמעט, וע"כ הראיתי דגם בתיבות האלה, שבהם הלא הותר להסגיר דבר שאין לו שום יחס להתיבה, בכ"ז גם בהם יש קץ וגבול עד כמה שיש להכניס בהם, והיא רק עד קצה האחרון, היינו דכוונה הפכיית מהוראת התיבה בעצמה אין להסגיר בשום אופן, וזהו שמצינו בפסחים (דף ק"ו ע"א) אין לי אלא ביום בלילה מנין, ת"ל זכור את יום השבת לקדשו והקשו שם ע"ז ותו בלילה מנין ת"ל זכור את יום תנא מחדר אלילה וקא נסיב לי' קרא דיממא, דאם אמנם שתיבת יום שנעשה פה לריבוי לא הוי מריבויים הרשומים והכוללים, דהוי רק ריבוי סתום ומקומיי, בכ"ז אין לומר שמצד יתורו יכיל כוונה הפכיית, וזהו גם מה שמצינו בב"ק (דף ס"ד ע"ב) דאמרו שם לרבות כל דבר מהיכא קמייתי לי' מכללא בתרא כללא גופא חיים כתיב בי', והוא ג"כ על כוונה הנ"ל, דאין לומר דמלת חיים המיותר יבא לרבות את מי שאינו בעל חיים, אחרי דהמלה הזאת מציירת תמיד תמונת החיים:

ג) הן אמת, דלכאו' יש לסתור את הכלל הזה, דהנה ביבמות (דף ע') שקלו וטרו בדרשת ר"א דיליף דערל אינו אוכל בתרומה מג"ש דתושב ושכיר, ואמרו שם נאמר חושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף חושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, ומדייקו שם ע"ז דבהכרח לומר דמופנה דאי לאו מופנה איכא למיפרך מה לפסח שכן חייבין עליו משום פגול נותר טמא כו', ומסקו דבאמת הוי מופנה, והיינו דבפסח מופנה, ומוכיחים דהוא מופנה משום דיש לדקדק האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש, משום דהו"ל תושב ושכיר אפטר לי' מפסח, והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא דלא קני לי' ה"נ לא קני לי' רבי' אלא לאפנויי, והנה פשטות הדברים משמע דבאמת בפסח אוכל אלא דמה שכתוב דאינו אוכל בא רק לאפנויי ולהורות הלימוד דגז"ש, הרי דמצינו שהיתור כולל כוונה הפכיית. אמנם באמת מובן מאליו דהוא דחוק מאד, וגם אם נימא דבאמת לא מיירי כלל על פסח והוא רק על דרך אא"ע, ג"ז דחוק מאד דכבר בארתי בספרי, דכל אא"ע ג"כ יש לו איזה שייכות שם, דאל"כ לא יהי' מותאם עם חוקי שלימות היחס, ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא לאפנויי שהערו בזה, אבל תירוצם דחוק ג"כ מאד, אמנם באמת י"ל דשם יש כוונה אחרת, ובאופן דלא יהי' שום סתירה משם לדברינו הנ"ל, דהנה מודעת דבמלת עבדים אם מעכבין יש מחלוקת במכילתא שם, ויש שם שתי נוסחאות בנוסחת המחלוקת והעקר הוא כהך גירסא דר"א סובר דאין מעכבין ור"ע סובר דמעכבין, וגם לפני רבותינו בעלי התו' הי' להם הך גירסא, עיי"ה יבמות (ע' ע"ב) תו' ד"ה אי מה פסח, והנה לר"א [דסובר דאין מעכבין] מתבאר הקרא כן, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, היינו דאז יאכל העבד את הפסח, אבל כל עוד שלא נימול לא יאכל בו מצד דהוי ערל, ואולם העבד אשר הוא ברשותו יש לו לכופו, או שמוטל עליו גם לכופו בכדי שיאכל בפסח, וע"ז מסיים הקרא אבל תושב ושכיר אם הם ערלים לא יאכלו בו, כי הם באשר שאינם קנויים לו קנין הגוף לא ישמעו לו למול וגם אינו מוטל עליו כלל לכופם, ויכול להניח להם כך, וא"כ ממילא ישארו בערלותם ובאיסורם, ולא יאכלו אם הם ערלים, זהו באור הקרא לר"א. ואמנם אם כי הדין לעצמו הוא אמת וקיים, בכ"ז יש לדקדק בקרא זה, דהלא הוא מיותר לגמרי, ואין בו שום צורך דהלא זאת נדע מעצמנו דאם הם ערלים לא יאכלו בו, אחרי דכבר מבואר דערל אסור בפסח, וע"כ דיש לפרש הקרא באופן שיכלול בקרבו איזה למוד שלא יהי' מיותר, והיינו די"ל דמזה יהי' מקום ללמוד איזה למוד לענין תרומה, די"ל דכוונת הקרא הוא כן, דמשו"ה אמר הכא תושב ושכיר לא יאכל בו, משום דבכמה פרטים שווים הם דיני אכילת תרומה עם אכילת פסח, דבשניהם יש קדושה ובשניהם יש להזהר באכילתן, ואולם יש גם כמה דברים שאינם מתדמים בהם זל"ז, וכמו בפרט הזה דמעקרי ויסודי דיני אכילת תרומה הוא, כי כל מי שהוא קנין כספו של כהן ג"כ יאכל בתרומה, ומי שאינו קנין כספו לא יאכל, ובזה אינו מתדמה פסח לתרומה אחרי דלפסח לא נבחר שבט מיוחד, וכל איש מישראל מחוייב וראוי לאכל פסח, וע"כ לא יחול בענין אכילת פסח ההבדל אם הוא קנין כספו או לא, וי"ל אחרי דבכלל מקבלים פסח ותרומה דמיון והשתוות, ע"כ כתבה התורה דגם בפרט של תושב ושכיר יש לצייר דמיון בין פסח לתרומה, אם כי הוא רק דמיון חיצוני והוא רק כמו ע"ד ההשאלה, והיינו דתושב ושכיר לא יאכל בפסח כמו בתרומה והיינו אם הם ערלים, ומצד דבתושב ושכיר שהם אנשים קלי הערך יכול להיות שיהיו ערלים מצד עצמם, והאדון ג"כ אינו יכול לתקנם בזה, אחרי כי אין בידו לכופם, א"כ ממילא ישארו ערלים ולא יאכלו, ולפי"ז עצם הדין מתאמת ורק דבכ"ז הם מיותרים, ע"ז באה הקבלה כי מורים על גז"ש ללמד דערל אסור בתרומה, דעי"ז תתיישב יותר הגז"ש דעקרה בנוי' גם על ההשתוות שיש ביניהם, וע"כ אחרי שמשתווים בזה גופא בדיני ערל, אבל אם נימא דאינם משתווים בערל לא יהי' לזה שום מובן, אבל עי"ז שמשתווים בדיני ערל גופא יחול מאד הבאור הזה ותתיישב הגז"ש, [אם כי באמת בלא הקבלה לא היינו יודעין זאת, אבל גם אחרי הקבלה יש לראות איך שהתיבות מכילים זאת וכמשכ"ל], די"ל דהתורה כתבה שיווי חידותיי, דמצינו שמשתווים פסח לתרומה גם בתושב ושכיר, אם כי באמת הוא לא מצד עצם השיווי, ולפי"ז מבואר דגם בפסח לא כיון כלל הקרא לכלול דבר שאינו, ורק דבאמת כפי הכוונה שיש בו מתאמת גם בפסח, אלא דהלא בכונה זו הוא מיותר לגמרי, ע"כ י"ל דבא להורות מזה למוד לענין תרומה והלמוד הוא מהיתור כמו כל הלמודים שנלמדים מצד יתור קרא או תיבה, ויתיישב לפי"ז הא דר"ע לא קבל הך גז"ש ויליף ערל בתרומה מאיש איש ולא מהגז"ש דתושב ושכיר, דלר"ע דסובר דמילת עבדיו מעכבים וא"כ הא דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו מתפרש לדידי' על האדון וממילא א"א לפרש הך תושב ושכיר ע"ז, וע"כ דקאי על ערבי מהול וגבעוני מהול, או על גר שמל ולא טבל, וא"כ אין למילף משם לענין ערל בתרומה, נמצא דר"א ור"ע אזלי לשיטתייהו והוא בע"ה דבר נפלא, ועי' במזרחי מה שהאריך בדברי רש"י בבאורו דהקרא דתושב ושכיר קאי על ערבי מהול שלא כמסקנת הגמ', ויש לי בזה דברים ארוכים ואכ"מ], עכ"פ נתבאר לנו דגם הך דרש אינו סותר הכלל הנ"ל:

ד) ובאמת למותר להרבות בראיות על אמיתת הכלל הזה, כי הוא מעיד על עצמו, כי הוא מאומת בשכל ומתקבל בסברא, ואחרי כל אלה יש לראות מה גדלה הפליאה בהשני מאמרים הנ"ל של אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מיעוט אחר מעוט אלא לרבות כי הם נסתרים מהכלל הנ"ל, ואם באמת יש בכחם לבטל את הכלל הנ"ל ראוי מאד להשתדל בבאורם, כי הכלל הזה עומד וצווח בעד קיומו אחרי שהוא עלול להתבטל מצד המאמרים הנ"ל העומדים ומטפחים על פניו ומוכנים להרסו עד היסוד, ואחרי כי בלא זה המאמרים האלה מעוררים תמהון ופלא, ע"כ יגעתי לבא עד תכונתם וראיתי כי כל עוד שנחשוב שהכלל הזה [של אין ריבוי אחר ריבוי כו' ואין מא"מ כו'] נאמר ע"ד הפשוט אז רק לשוא נעמול וניגע לצייר איזה ציור מובני בדבריהם, ואולם אמותת הענין הוא כן, דזה לא הוי כלל כולל דבכ"מ הוי כן, ויש בהם כוונה פנימיות, והתיבות האלה נאמרו רק ע"ד חדה, כי באמת בכל המקומות האלה לא הוו הריבויים ומעוטים ריבויים ומעוטים הכרחיים, אלא שהריבויים עלולים להתפרש גם על מעוטים, והמעוטים מוכשרים לקבל באור ריבויי, ורק שהריבויים נקראים בשם ריבויים יען שנוטים יותר להתפרש לריבויים, והמעוטים נקראים בשם מעוטים יען כי הם נוחים יותר להתבאר על כוונת מעוטים, ובמיני ריבויים ומעוטים האלה יש מקומות שכתובים שתי ש תיבות כאלה אשר טבע הענין מחייב לפרשם על פי הכוונה השני', וא"כ אין בזה הכלל הכולל שום דבר חדוש, כי באמת אין בזה התהפכות והתחלפות הכוונה הריבויים אינם מתהפכים למעוטים והמעוטים אינם מתחלפים לריבויים, דבאמת יש לפרשם לריבויים ומעוטים, וטבע הענין מחייב לפרשם כן, ורק משום דבכ"ז כפי התמונה החיצונית יש בזה דבר פלא, דאלו הי' כתוב המלה הזאת לבדה הי' מתפרש לריבוי, ועתה עי"ז שכתובים שני מלים כאלה מתפרשים למעוטים, או במעוטים אלו הי' כתוב מלה א' הי' מתפרש למעוט ועי"ז שכתובים שני מלים מתפרשים לריבויים, וא"כ יש בזה ענין חדותיי וע"כ אמרו זאת בלשון חדה ע"ד הכוונה הנ"ל. והנה באשר הידיעה הזאת רבה וגדולה, ואין חקר לתועלתה אמרתי להציג פה גם הפרט בבאור שבארתי עפי"ז את המקומות שמוזכר שם הכללים האלה של אין ריבוי אחר ריבוי ואין מעוט אחר מעוט כו':

בפסחים (דף כ"ג ע"א) מ"ט דת"ק דכתיב ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים, ור"י ונטעתם משמע בין לרבים בין ליחיד ולכם בין יחיד בין רבים משמע הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ובאור הענין הוא כן דהלשון של לכם וגם ונטעתם שהוא לשון רבים, יש לפרש על שני כוונות או דקאי על הנטיעות שיש בהם ענין רבים, והיינו שהם נטועים לרבים, או דקאי על כלל האנשים והתורה מדברת לכאו"א, וסובר הת"ק דהתיבה הזאת נראה יותר לפרש דקאי על יחידים הנוטעים, וע"כ בהכרח לכתוב עוד הוראה יתירה שתברר גם על הנטיעות לרבים, דאל"כ לא היתה להתורה לכפול התיבה על הוראה אחת, [והוא כלל גדול דבכל כי האי מוציא ההוראה השני' מן כוונת ההוראה הראשונה, עיי"ה יבמות (נ"ט ע"א) ר"מ סבר בתולה אפי' מקצת בתולים משמע בתולי' עד דאיכא כל הבתולים כו' עייש"ה, וכהנה רבות בש"ס], וע"כ י"ל דהתורה כתבה עוד פ"א להוציא מהכוונה הסתמית של ההוראה ההיא, ולהורות דכוללת גם ענין נטיעה לרבים, אולם ר"י סובר דסתם הוראה זו י"ל שכוללת את שיש בה כח רבים שהיא נטוע לרבים, וע"ז בא התיבה השני' לשלול כוונה זו ולהורות דקאי על הנוטעים אחרי דהם עלולים לקבל גם הוראה זו, היינו דאפשר לפרשם דקאי רק על הנוטעים על כל יחיד, אבל אלו הי' הכרח מצד טבע הלשון לומר דהם באים רק בתורת ריבוים אז לא היו מתהפכים בשו"א למעוטים:

ה) בב"ק (דף מ"ה ע"ב) הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דנעביד לי' שמירה מעולה, הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, גם הכא מתפרש כן, דהנה תיבות ולא ישמרנו יש לפרש דקאי על המובן הרחב שהוא שמירה מעולה, ויש לפרש גם על המובן הצר והמצומצם דקאי רק על שמירה פחותה, והנה אלו לא הי' כתוב ולא ישמרנו, אז היינו יודעים דקאי על האופן דאיירי הקרא לעיל, וממילא היינו אומרים דבעינן שמירה מעולה, ואולם מזה דהכתוב דקדק וכתב עוד הפעם ולא ישמרנו, ע"כ דכוונת הקרא הוא על שמירה פחותה, וכאלו יאמר הכתוב בפירוש, כי אם לא ישמרנו כלל אז חייב, וא"כ הענין דריבוי אחר ריבוי למעט הוא מצד דבאמת סובל פשט הקרא גם כוונה זו דלא ישמרנו כלל, ורק אם הי' כתוב רק מקרא אחד הי' מתפרש על המובן הרחב על שמירה מעולה, ועי"ז שכתובים שני מקראות יש הכרח לפרש הקרא באופן זה דסגי שמירה פחותה:

במנחות (דף ס"ז ע"א) דגגך דגגך יתירה הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, והיינו דאלו הי' כתוב רק פ"א דגנך היינו אומרים דממעט נכרי, והיינו מפרשים אותו במובנו המצומצם והצר, [דיש כמה תיבות שיש לפרשם במובן מצומצם וצר שלא יכללו אלא מה שיש הכרח להכניס בהם, ויש לפרשם גם במובן רחב ומתפשט ונתבארו היטב בספרי], דמגביל רק הדגן של האומה המדבר אלי', ואולם לפי"ז לא הי' נצרך לשנות עוד הפעם הלשון דגגך, דממילא נדע דקאי רק על הדגן של ישראל, ומזה דהזכיר עוד פעם אחד ע"כ דלא כיון כלל למעט של נכרי רק דמדבר מענין דגנם, והוא כמו דדבר הכתוב בהוה או דכן הוא דרך הקרא, ועד"ז י"ל דהלשון דכהן במובנו המצומצם ממעט כהנת, אבל במובן הרחב י"ל דמדבר מסתם כהן ולא בהגבלה לכהנת, ואם הי' כתוב רק פ"א הייתי אומר דהכוונה הוא בצמצום ובניגוד לכהנת, אבל מדשני קרא עוד פ"א ע"כ דלא כיון כלל למעט [דלמעט סני בפ"א], ורק דמדבר מסתם כהנים וממילא מזכיר כהנים משום דאיירי בהן, וזהו יסוד הכוונה בחולין (דף קל"ב ע"א) כהן ואפי' כהנת הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, היינו דמזה דהתורה כתבה ב' פעמים כהן מוכרח דלא כוונה לצמצם ולמעט דא"כ סגי בהזכרת פעם אחת, אלא די"ל דמזכירו בסתם, נמצא דאלו הי' כתוב רק פ"א הי' מתפרש בתורת מעוט, ומזה דכתיב ב' פעמים מוכרח דהתורה לא כוונה כלל למעט ורק לרבות, ולפעמים יש דבאמת עצם הקרא פירושו באופן דמוכח ממנו הריבוי, ובכ"ז יען כפי צורת הענין יש לפרשו בתורת מעוט, השתמשו שם ג"כ עם הלשון של אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, וכמו בשבועות (דף ז' ע"ב) דאיתא שם ואלא בה ל"ל לרבות נבלת עוף טהור, הא אמרת בה מעוטא הוא, משום דמעוטא הוא אייתר, כתיב או כי יגע דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא וכתיב בה מעוטא הוי מא"מ ואין מא"מ אלא לרבות, הנה ברור דכפי דמסקו דהאי קרא דבה קאי מענין המטמאים ולא מדברים המתחייב עליהם בעת טומאתו, [כמו שרצו לומר מעיקרא דבה ממעט תרומה עייש"ה], ממילא מתפרש הקרא כן או כי יגע בטומאת אדם וגם לכל טומאתו אשר יטמא בה גם בלא נגיעה רק בדרך אכילתו, ואולם מצד דסוף סוף צורת התיבה של בה מורה כמו מעוט, וגם הלשון דכי יגע מורה ג"כ כמו מעוט על דברים שאינן מטמאין בנגיעה, ע"כ השתמשו בהלשון הידוע של אין מא"מ כו', אם כי באמת הוא על כוונה אחרת, דכפי האמת מתפרש הך בה בפירוש על טומאה כזו, וראי' גדולה לזה מדברי התו"כ בהאי פרשה, דאיתא שם בה לרבות הבולע נבלת עוף טהור, ומפורש להדיא דהכוונה הוא דמתיבת בה מוכח דלא איירי דווקא מטומאת נגיעה שבאה רק ממנה אלא בה משמע בה ממש והוא נבלת עוף טהור, וא"כ ברור הדבר כשמש, דגם בגמ' בסוגיין כיוונו כן דמתיבת בה מוכח דכולל גם טומאה הבאה בגוף האדם, ובכ"ז בחרו לבטא זאת בהלשון החידותי החביב להם ואשר הוא כבר ידוע הוא הלשון של אין מא"מ כו', מצד דסוף סוף מתמונת התיבות נראה כמו דהוו שני מעוטים, ובכ"ז יוצא מהם ריבוי, ואחרי דגם בכ"מ אין הכוונה דהמעוט נעשה לריבוי ורק דמזה מוכח דמתפרש בתורת ריבוי, ע"כ גם הכא הוי כן הכוונה דמעצם הקרא מוכח כן, ובכ"ז הוו כמו דכתיב ב' מעוטים ומתפרשים בכוונת ריבוי, והשתמשו בהלשון של אין מא"מ הרגיל אם כי הוא מעט ע"ד כוונה אחרת, כי דרכם הי' להשתמש בלשון אחד על כוונות שונות (שורש ג'), וזהו גם הכוונה בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) בני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב"ח, מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחב"ח הוי מא"מ ואין מא"מ אלא לרבות, גם הכא הוי הכוונה דמעומק הקרא מוכח כן דסובר דמדכתיב מבני ישראל מתפרש כן גם אם הוא מקצת בתכונתו כמו בן ישראל והיינו מצד החציו ב"ח, וממילא מובן דגם בני ישראל לא אתי למעוטי ח"ע וחב"ח דבאמת יש לפרשו גם על כוונה זו, ואין הכרח לומר דהוא ממעט ח"ע וחב"ח, אלא דבכ"ז הי' מקום לומר דהקרא של בני ישראל ממעט ח"ע וחב"ח, אבל מהקרא של מבני ישראל י"ל דיותר יש לפרש דכולל גם ח"ע וחב"ח, אלא דבכ"ז השתמשו בהלשון של אין מא"מ כו' וכמשכ"ל, [ויש קצת מקום עיון מהא דאיתא שה ואפי' מקצת שה עי' חולין (פ' ע"א), וכן בכור ואפי' מקצת בכור ע' בכורות (ג' ע"א), ושם בתו' ד"ה ור' יהודה, ואולי י"ל דשם סובר ר' יהודה בכור כולו בכור משמע כתב רחמנא כל דאפי' כל דהו וכ"כ הכא מענין דבני ישראל י"ל כולו מישראל ולמעט ח"ע וחב"ח, וממילא דמבני ישראל יש לפרש אפי' מקצת מב"י, וע' ב"ק (ע"א ע"ב) חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר ואכמל"ב]:

ו) בב"ק (דף פ"ו ע"ב) בלא ראות פרט לסוטא דברי ר' יהודה, ר"ם אומר לרבות את הסומא, מ"ט דר"י אמר לך ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ואפילו סומא כתב רחמנא בלא ראות למעוטי, ור"מ כתב רחמנא בלא ראות למעוטי וכתב רחמנא בבלי דעת למעוטי הוי מא"מ ואין מא"מ אלא לרבות והנה לבד הפלא הכללי שיש בזה מצד הכלל של אין מא"מ אלא לרבות, יש בזה ביחוד פלא עצום הלא לא נאמרו במקום אחד כי בלא ראות הוא בפ' מסעי והאי בכלי דעת הוא בפ' שופטים במ"ת, וע"כ נ"ל דבאור הענין הוא כן, הראי' והידיעה בזה הם כסבות ומסובבים, דמהראי' תסובב הידיעה, דאם רואה לאיזה איש שבא אליו יודע ממנו ואם אינו רואהו אינו יודע ממנו ג"כ [במקום אשר לא תחול ידיעה משמיעה ומשארי הוכחות], וע"כ אם יש להאשים לפעמים לאיש המשגיח על איזה בית בזה שלא ידע מביאת האורח שם, תסוב האשמה רק על הראי' דנאשם בזה שלא ראה בבואו ובישיבתו שם, ואם רק יתן אמתלא מספקת על העדר ראיתו לא יאשם עוד על העדר הידיעה דמאין ידע, דהידיעה היא רק מסובב, וכל תנועות ושינויי המסובבים יש לחפשם בהסבות (באור ללמוד ה'), וגלות אם כשיושקף לענין חיוב מיתה יש לחשוב גלות לפטור דבעת שמתחייב גלות מתפטר ממיתה, אולם כשיושקף לערך פטור גמור מתחשב גלות לחיוב, ולזה אונס גמור פטור מגלות דאין בו צד סבת חיוב, דשוגג הוי אמצעי בין מזיד לאונס, מזיד הוי כמזיק בידים ואונס אין בו שום צד חוב, ושוגג יש בו חובת העדר ההשגחה, וכמו שנת' לענין שומרים (ביאור לשורש ט'), והנה הלשון של בלא ראות אפ"ל דהוא מבאר טעם סבת החיוב דכל חיוב יש לו סבה (למוד ה'), ואחרי דגלות הוי ג"כ חיוב יש לומר דיש לו ג"כ סבה, ע"כ י"ל דהתורה מבארת טעם סבת החיוב, דהוא משום שלא ראה, ולפי"ז יהי' מוכח דחיוב גלות יחול רק על מי שיש לו לראות, אבל סומא יתפטר מגלות אחרי כי אי אפשר לו לראות, אולם מזה שמצינו דבמקום אחד כתבה בתורה לענין חיוב גלות דהוא משום בבלי דעת, יש הכרח לומר דהתורה לא כוונה לציין טעם סבת החיוב רק עצם איכות החיוב, דלוא היתה כוונת התורה לבאר בזה טעם סבת החיוב, היתה מזכירה את הסבה מהעדר הידיעה היינו העדר הראי', דבזה י"ל דחייב שהי' לו לראות, אבל העדר הידיעה הוית תמיד ענין מסובב, וע"כ דהכוונה היא רק על עצם איכות החיוב דהתורה מבארת דבעת שאחד הרג אדם עפ"י העדר הידיעה חייב גלות ולא דברה כלל מהטעם, וא"כ י"ל דסומא ג"כ חייב [וי"ל דבכ"ז יש איזה סבה לחייבו, ואולי ההליכה גופא מספקת לסבב החיוב, כי אחרי שהוא סומא לא הי' לו ללכת בעצמו, אבל הכתוב הכא אינו מדבר מסבת טעם החיוב], וא"כ לפי"ז י"ל דמעומק פשטות הקרא של בבלי דעת, מוכח דיש לרבות סומא, ורק דהבטיאו את הריבוי הזה שמתגלה רק משני המקראות האלה, אשר כאו"א מהם נושא עליו גם צורת המעוט, ובכ"ז מתגלה משניהם ענין ריבוי בהלשון הקדום החידותיי אין מא"מ אלא לרבות: ויש להמתיק הדברים יותר למען לחזק יותר דברי הנ"ל, דהנה הלשון של בלא ראות ושל בבלי דעת, י"ל או שמציין טעם סבת החיוב, דמשו"ז חייב משום שלא ראה ומשום שלא ידע, או שמציין גדר החיוב בעצם, דכיון שלא ראה ולא ידע והרג נפש חייב, והכתוב אינו חודר בטעם הדבר, ונניח דיש לנו עתה ספק בהוראתם. והנה בכללי הספק וגדרי החקירות הארכתי בספרי וכתבתי דכל ספק יש לו שני גבולים ידועים ונקודה הנוטית, וכן בארתי דיש ספיקות שכוללים שלשה אופני ספיקות אם לצד זה אם לצד זה, או התכללות של שני הצדדים, והכא בנוגע להספק בהוראת הלשון הוי הספק מהספיקות האלה שיש בהם שלשה אופני הספיקות, א) אולי הוראתו, הצטיינות טעם סבת החיוב ואינו מקבל בשו"א הוראת גדר איכות החיוב, ולפי"ז לא יהי' מקום לחלק בין הלשון של בלא ראות להלשון של בבלי דעת, אחרי דהלשון אינו מקבל הוראה אחרת,, ע"כ י"ל דגם הלשון של בכלי דעת מתפרש על הצטיינות טעם סבת החיוב דהלא יש מקום לפרש גם הלשון הזה על הוראה זו. ב) אולי הוראתו הצטיינות גדר עצם החיוב ואינו מקבל הוראה אחרת ונימא אשר הלשון של בלא ראות מורה ג"כ ע"ז אחרי דכן הוא הוראתו העצמית. ג) אולי כולל הלשון שתי ההוראות דיש לפרשו על הצטיינות טעם סבת החיוב וכ"כ יש לפרשו על הצטיינות גדר עצם החיוב, ולפי"ז הי' מקום לחלק ולומר אשר כלא ראות מציין טעם סבת החיוב, והלשון בבלי דעת מציין גדר עצם החיוב. והנה אם נימא דיש הכרח בהוראת הלשון ואינו מקבל רק הוראה אחת אז לא היתה להתורה לכתוב שני מיני לשונות, דאחרי דבאמת יש בו רק הוראה אחת והתורה לא תכתוב משום ספק שיולד אצלנו שאינו כפי הוראת הלשון, ואולם אם נימא דבאמת יש בהלשון הזה שתי נטיות וא"כ י"ל אשר בלא ראות נוטה יותר להוראת הצטיינות טעם הסבה מהלשון בבלי דעת להצטיינות גדר עצם החיוב, ע"כ י"ל דבזה שהתורה כתבה בבלי דעת ואח"כ בלא ראות גלתה דיש בהלשון הזה שתי נטיות, ורק אלו כתבה בכלי דעת לחוד, הייתי אומר דיש בו רק נטי' אחת הכרחית על הצטיינות טעם סבת החיוב ואז הי' גם הלשון בבלי דעת מתבאר על הצטיינות טעם סבת החיוב, וע"כ כתבה גם בלא ראות להורות דיש בו שתי הוראות, וממילא יש להחליט דהלשון בבלי דעת מציין גדר עצם החיוב וחייב גם סומא, ומיושב מאד לשון הגמ' בנדרים (דף פ"ח ע"א) דמבארים שם ג"כ טעמא דר"מ ואמרו ר"מ סבר כתיב בבלי דעת כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא וא"א בלא ראות פרט לסומא מבלי דעת נפ"ל אלא ש"מ כלא ראות לרבות את הסומא, וכוונת הגמ' הזאת תתבאר ג"כ ע"ד הנ"ל כמו שכתבנו, דאם נימא דהלשון מציין רק טעם סבת החיוב א"כ מהלשון בבלי דעת הייתי אומר ג"כ כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא וע"כ יש לפוטרו, וע"כ מכריח דאם נימא אשר בלא ראות פרט לסומא, דיש הכרח בהלשון שמציין טעם סבת החיוב, א"כ מבלי דעת נפ"ל, דאם יש הכרח בהלשון א"כ גם הלשון של בבלי דעת מתפרש כן אלא ש"מ בלא ראות לרבות את הסומא דבאמת יש בהלשון הזה שתי הוראות, ורק דהכא אשר התורה רוצית לחייב סומא א"כ אין לבאר טעם סבת החיוב משום העדר הראי' והידיעה, אלא דיש לומר דזהו עצם גדר החיוב, ולהוראה זו מסוגלת יותר הלשון בבלי דעת, וע"כ כתבה התורה מתחלה כפי האמת לבאר דזהו עצם החיוב ומשו"ה השתמשה מתחלה בהלשון בבלי דעת, ורק לבלי נטעה לחשוב שיש בהלשון הזה רק הוראה אחת הוראת טעם וסבת החיוב [דאז בהכרח גם הלשון בבלי דעת מורה כן], ע"כ כתבה גם הלשון בלא ראות, דמזה ידעינן דיש בו שתי הוראות ולשון בבלי דעת מציין עצם החיוב וממילא יש לרבות סומא, וכוונת הגמ' דנדרים עם כוונת הגמ' דב"ק עולות בקנה אחד, ורק שבנדרים לא הזכירו הלשון אין מא"מ אלא לרבות, וגם מכאן יש ראי' ברורה לבאורנו בכוונת הכלל אין מא"מ אלא לרבות, דהוא לאו מצד דהשני מעוטים מתהפכים לריבויים אלא דהוא רק במקום שיש הכרח לזה, דהא הכא בנדרים לא הזכירו כלל הלשון דאין מא"מ והוא ראי' גדולה לדברינו הנ"ל, וגם עצם הבאור בענין זה הוא באור יקר. והא דאיתא במכות (ז' ע"ב) בבלי דעת פרט למתכוין הוא רק דעת ר' יהודה, וכמו דאיתא שם (דף ט' ע"ב) ור"י בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא, ומוכח דר"מ אינו סובר כן, ועייש"ה בתו' ד"ה ור"י, ובאור הענין הוא כן דהידיעה אם כי היא נחשבת למסובבת בערך הראי', אבל בכ"ז היא גם סבה לסבב הכוונה, דהלא רק ע"י שיודע ורואה יכול לכוין, וע"כ סובר ר"י דמשו"ה כתבה התורה בלשון ידיעה ולא בלשון ראי', משום דהיא נגבלת עם הכוונה ובאתה לשלול הכוונה מכל וכל, דאם הי' רק איזה כוונה, אז הגם דלא כיון אלי' ביחוד בכ"ז לא יחול עוד חיוב גלות, אבל ר"מ סובר דהידיעה היא על הידיעה הסתמית אשר היא באה מראי', וכתבה התורה בלשון זה להורות דאם רק נחסרה לו הידיעה, הגם דכפי מצבו בהכרח שתחסר לו הידיעה בכ"ז חייב גלות, ויש להאריך עוד. נחזור לעניינינו דעקר הכוונה שאמרו ואין מא"מ אלא לרבות הוא דמעקר הקרא מוכח כן, ובכ"ז שמשו בלשון זה מצד דהוא לשון חידותיי:

ז) בסנהדרין (דף מ"ו ע"א) מ"ט [דסובר לרבות סו"מ] דאמר קרא וכי יהי' באיש חטא, איש ולא בן חטא מי שעל חטאו נהרג יצא בסו"מ שעל שום סופו נהרג הוי מא"מ, ואין מא"מ אלא לרבות, והכוונה הוא כן דבכל איש אין חיוב מיתה רק על החטא שמספיק אז לחייבו מצד עצם החטא ולא שנידון משום סופו, [והבא במחתרת אינו נידון מב"ד], ואולם בבן מצינו שנהרג מחטא כזה שאינו מעמיד בעצם החיוב ורק משום סופו והוא ענין של בסו"מ, וע"כ מתפרש הקרא דבאיש לא מצוייר ענין זה, רק שיהרג עבור חטאו ולא על שם סופו, וממילא הך דינא הוא רק בחטא כזה שהוא בעצמו מעמיד החיוב, אבל בבן מצוייר שיהרג גם בחטא שאינו נהרג מצד עצם החטא כפי ערכו בעת עשיתו, אלא גם ע"ש סופו, וממילא מוכח דבסו"מ נסקל ונתלה, וא"כ באמת מוכח זאת מקרא גופא, ובכ"ז אמרו בלשון דאין מא"מ אלא לרבות, אחרי דכפי צורה החיצונה נראה דמשני מעוטים יוצא ריבוי: והא דאמרו במגילה (דף כ"ג ע"ב) ובסנהדרין (דף ט"ו ע"א) מנה"מ אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה, חד לגופי' ואידך הוי מעוט אחר מעוט ואין מא"מ אלא לרבות, הענין הוא כן, דלולא שדרוש כהן אחד לא היתה להתורה להזכיר מלת כהן כלל, ומדהזכירה כהן מוכח דבעינן חד כהן, אולם מדהזכירה בכל פעם כהן ע"כ דלא כוונה דווקא על כהנים, דהא זאת נדע גם אם לא תזכיר אח"כ כהן דקאי על האיש שהזכירה מקודם, ובהכרח דהוא לשלול דהכא אינו דרוש האיש הזה האמור בתחלה, ואם היתה כתבה בסתמא היינו אומרים דהכוונה הוא על זה שהזכירה מקודם, וע"כ כתבה בכוון כהן להורות דהכא קאי על כוונה אחרת, ואחרי דזר וכהן לא הוי ניגוד בעצם דהלא משתווים בשם הכללי וגם הלא במקום דלא בעינן כהן לעיכובא, בכ"ז כהן לא גרע מזר, ע"כ הזכרת כהן מועלת לשלול מהכוונה הקודמת, דהכא לא הוי בדווקא, [דאם על הכוונה הקודמת לא היתה מזכירו עוד הפעם], ובזה יש מקום לומר דמשו"ה לא גדלה כ"כ הקושיא שהקשו שם ע"ז ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים ומסיימו ע"ז בלשון קשיא דמורה דלא הוי פליאה חזקה כ"כ ושיש למצא ע"ז ישוב, [ע' ב"ב (דף נ"ב ע"ב) ברשב"ם בד"ה קשיא], וגם לדינא פסקינן כן ולא קבלו הקושיא, והוא משום דבאמת י"ל דכולם לאו דווקא ואין בזה הכרח גדול, וע' בס' קשות מיושב מגילה (כ"ג ע"א), וע' טו"א שם במגילה, וע' בס' הכריתות בל"ב מדות (אות ג' ואות ד') ושם בלשון למודים (שער א' אות י"ב ואות י"ג) וביבין שמועה (כלל קמז), ובספרי הארכתי עוד בזה ובארתי מדוע לא נימא הכא דאחרי דכהן הוא לאו דווקא א"כ גם כהן ראשון לאו דווקא, והראיתי דהכא אין לומר כן, ואין כאן המקום להאריך יותר:

תוכן העניינים

אורים גדולים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה