אור ברסלב
אורים גדולים פרק ה - שער הלמודים

אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס

פרק ה - שער הלמודים

פרק ד - שער ד יבאר יסוד ההבדל בין ממון לקנס

למוד א:

סכסוכים, מתחלקים לשני חלקים ראשים, א) סכסוך עצמיי, ב) סכסוך הכחשיי:

באור, א) סכסוך עצמיי, הוא כשהסכסוך בין שני הבעלי דינים הוא בעצם הדבר אם יש בזה כדי לחייבו, ד"מ בהלואה הוי הסכסוך דהלוה אומר כי בהלואה כזו אין עוד לחייבו והמלוה אומר שיש לחייבו, וכמ"כ אם הוא בערבות, טוען הערב כי בעד ערבות כזאת אין לחייבו, והמלוה אומר שיש לחייבו, או אם הוא בענין נזקין, המזיק טוען כי בעד היזק כזה אין לחייבו והניזק אומר דיש לחייבו, ואין ביניהם שום הכחשה דגם הנתבע מודה בזה ורק שאומר כי אין עוד לחייבו בעד זה. ב) סכסוך הכחשיי, היינו כשמכחישים זה את זה, זה אומר שהלוהו וזה אומר:

שלא לוה, זה אומר שערב לו בעד הלוה וזה מכחישו, זה אומר שהזיקו וזה אומר להד"מ:

למוד ב:

בחיובים, היינו בחיוב שאחד מתחייב בב"ד יש שני מיני גדרים ותנאים עקריים אשר בלעדם לא יתחייב בב"ד. א) גדרי ותנאי החיוב בעצם, ב) גדרי ותנאי הידיעה:

באור, למוד זה מובן מעצמו, דאין ביד ב"ד לחייב את הנתבע רק כשיש בתביעה זו על מה לחייב בעצם, ויש בה גדרי ותנאי החיוב, דאל"כ איך יחייבוהו, וגם זאת מובן מאליו, דבעינן שתתברר התביעה בבירור גמור, היינו בבירור כזה שכפי חוקי המשפט מספיק הבירור לחייב את הנתבע כי מקרי בירור כדין:

למוד ג:

בסכסוך עצמיי, יש רק מין חיוב אחד והיינו חיוב תשלומין:

באור, יש שני מיני סכסוכים, א) סכסוך עצמיי, ב) סכסוך הכחשיי, (למוד א), סכסוך עצמיי הוא אם הבעלי דינים מתווכחים בעצם החיוב אם יש בו כדי לחייבו ואין ביניהם שום הכחשה (באור ללמוד הנ"ל), וא"כ ממילא יש לב"ד רק לעיין ולחקור אם הוא חייב או לא, וא"כ יש רק חיוב אחד דאם יראו שהוא חייב, יאמרו שהוא חייב בתשלומין:

למוד ד:

בסכסוך הכחשיי, יש שני מיני חיובים, א) חיוב תשלומין, ב) חיוב הבידוריי:

באור, סכסוך הכחשיי הוא כשהתובע והנתבע מכחישים זה את זה (באור ללמוד א), ובכל חיוב שאחד מתחייב בב"ד, בעינן שיתמלאו שני מיני גדרים ותנאים, גדרי ותנאי החיוב בעצם, וגדרי ותנאי הידיעה, (למוד ב), ולפי"ז מובן מעצמו דבסכסוך הכחשיי יכול להיות שני מיני חיובים, א) חיוב תשלומין, היינו אם יראו ב"ד מעצמם כי אין ממש בהכחשת הנתבע כי הזכיות והבירורים שיש בזה להתובע, מספיקים להחליט עפ"י חוקי המשפט דהאמת הוא כדברי התובע, אז יחייבו את הנתבע לשלם, ב) חיוב בירוריי, במקום דזכיות ובירורי התובע אינם עומדים להכריע את כף האמת לצידו לגמרי, ובכ"ז מטים הכף לצידו כי עומדים לחזק ההשערה ולעורר ספק גדול עד שיש להנתבע לברר דבריו עפ"י עדים, או עד או שבועה דהאמת הוא כדבריו, ולבטל עי"ז זכיות ובירורי התובע:

למוד ה:

כל חיוב, חן חיוב תשלומין, והן חיוב ברורי, הוא מסובב מאיזה סבה: באור, בכל עת שמחייבים לאחד לשלם לחבירו, יש איזה מעשה ופעולה המביאה את החיוב, והמעשה ההיא נקראת סבת חחיוב, דאין מסובב בלא סבה, ואחרי דהחיוב הוי מסובב ע"כ דיש סבה, ומודעת דבכל השינויים וההבדלים שנראים בהמסובבים, יסוד סבת השינויים הוא בהסבות ולא בהמסובבים, אחרי דהמסובבים נמשכים מן הסבות א"כ מתדמים הם בהכרח אל הסבות, ואם יש שינוי בהסבות בהכרח שיהי' שינוי גם בהמסובבים, [ועי' ספרי חותם תכנית ח"א פ"ה אות ב' בפנים ובהערה אות א], וממילא יש לדעת דגם ההבדלים בהשינויים שיש בגדרי החיובים הם מתענפים ומסתעפים מהבדלי הסבות הגורמות את החיובים, דהמסובבים מתדמים להסבות וכנ"ל:

למוד ו:

כל חיוב בירוריי הוא חיוב אמצעי:

באור, בענייני חיוב ופטור יש שני קצוות ואמצעי, דחיוב תשלומין הוא מקצה מזה, ומקצה מזה יש פטור גמור, ובתוך עומד חיוב בירוריי, ובסכסוך הכחשיי יש גם מין חיוב בירוריי (למוד ד), והחיוב בירוריי הזה נקרא חיוב אמצעי, דהוא אמצעי בין חיוב גמור לפטור גמור: למוד ז:

בחיוב תשלומין מסכסוך עצמיי יש סבה אחת סבה עצמיית:

באור, החיוב הוא מסובב (למוד ה), והדבר המסבב את החיוב הוא הסבה (למוד הנ"ל ובאורו), ובסכסוך עצמיי יש רק מין חיוב אחד, והיינו חיוב תשלומין (למוד ג), ויש לב"ד להשקיף רק אם יש בזה לחייבו (למוד לבאור הנ"ל), וממילא מבואר דבחיוב מסכסוך עצמיי יש רק סבה אחת סבה עצמיית, והיינו הדבר המסבב את החיוב:

למוד ח:

בחיוב מסכסוך הכחשיי יש שתי סבות, א) סבה עצמיית, ב) סבה בירוריית: באור, סכסוך הכחשיי הוא, אם הנתבע מכחיש את התובע (באור ללמוד א), ובכל חיוב שאחד מתחייב בב"ד בעינן שיתמלאו שני גדרים גדרי החיוב בעצם וגדרי הידיעה (למוד ב), וא"כ מצד גדרי החיוב בעצם יש בזה סבה המסבבת את החיוב בעצם, דאל"כ לא יחייבו ב"ד, והגם שהנתבע מכחיש עצם הדבר וא"כ י"ל דמודה דבגוף הדבר יש חיוב:

דאל"כ למה לו להכחיש, אמנם באמת מזה אינו ראיה די"ל דקושטא קאמר הנתבע, ובלא"ה מצד זה אינו מתחייב הנתבע, וע' ב"ב (ה' ע"א) ואו"מ (סי' י"ז סי"ב ברמ"א). ומצד גדרי הידיעה בהכרח שיש סבה בירוריית סבה כזאת המספקת לברר את החיוב תשלומין, דבלא"ה לא. יחייבו את הנתבע בזה דהתובע מכחיש לו, והדבר הזה המספיק לברר החיוב הוא הסבה הבירוריית: למוד ט:

הבירור בחיוב תשלומין מסכסוך הכחשיי, הוא החלטי ותכליתיי:

באור, בכל חיוב מסכסוך הכחשיי בהכרח שיש גם סבה בירוריית (למוד ח), והחיוב הוא מסובב (למוד ה'), והוא מתערך בערך הסבה (באור ללמוד הנ"ל), וממילא מוכח דבחיוב תשלומין יש בירור כזה שהוא מחליט טענת התובע ומביאה לתכליתה, דהתשלומין הוא קץ ותכלית מן מדרגת החיוב, [דיותר מחיוב תשלומין אינו מצוייר בחיוב ממון], וא"כ הבירור הוא בירור החלטי ותכליתי, דעדים והודאת פיו הם מבררים בהחלט שהוא חייב לו:

למוד י:

בחיוכ הבירריי יש סבה עצמית, כמו בחיוב תשלומין, ויש גם סבה בירוריית, ורק שהסבה הכירוריית היא אמצעית, ובכ"ז יש לה גבולים: באור, בסכסוך הכחשיי יש שני מיני חיובים, חיוב התשלומין וחיוב הבירור (למוד ד), ובחיוב מסכסוך הכחשיי יש שתי סבות, סבה עצמיית, וסבה ברוריית (למוד ח), והנה חיוב בירוריי יחול במקום דאם האמת כדברי התובע אז חייב הנתבע לשלם, דלולא זה לאיזה צורך יביא בירור, וא"כ מוכח דיש בו סבה עצמית המספקת לחיוב תשלומין, ורק מצד שהסבה הבירוריית אינה כפי שתספיק לברר החיוב החלטי ותכליתי, ע"כ אינו חייב בחיוב תשלומין, ואולם אחרי דגם חיוב בירור הוי חיוב, ולחיוב לזה בעינן ג"כ סבה בירוריית שתסבב החיוב, דכל עוד שלא יהי' שום ראיה המכרעת כדברי התובע לא יתחייב הנתבע גם בחיוב בירוריי, ובהכרח שיש איזה ראיה והיינו הסבה שמסבבת את החיוב הזה, דכל חיוב הוא מסובב (למוד ה), וערך המסובב הוא כערך הסבה (באור ללמוד הנ"ל), וכל חיוב הבירור הוא חיוב אמצעי (למוד ו'), וא"כ אחרי דהמסובב הוא אמצעי ממילא דגם הסבה היא אמצעית, דבאמת יש גם בענין סבות הבירור שתי קצוות ואמצעי, דמעבר מזה יש ראיות כאלה שהם בירורים גמורים כמו הודאת פיו ועדים אם כי יש הבדל ביניהם (למוד ט"ז וביאורו), בכ"ז שווים הם בזה אשר כפי חוקי התורה מספיקים שניהם להקרא בשם בירורים החלטים ותכליתיים לחייב על ידם ממון (למוד ט), ומעבר מזה יש ראיות שהם נעדרי כח הבירור לגמרי ואינם נקראים כלל בשם בירורים וכפי חוקי המשפט אינם מועילים מאומה להתובע, ובתוך יש ראיות כאלה שהם כמו אמצעיים כי אין בכחם לסבב חיוב גמור, וכמ"כ אינם נעדרי הכח לגמרי והם בגדר אמצעים, כי בכחם רק לעורר ספק גמור וחשד גדול על הנתבע ולסבב חיוב בירוריי להנתבע, והיינו חיוב אמצעי, וא"כ מבואר דסבה הבירוריית מחיוב הבירור הוא ג"כ סבה אמצעית או בירור אמצעי, דבירור אמצעי מסבב חיוב אמצעי, וכמו דברור החלטי מסבב חיוב החלטי (למוד ט' ובאורו), כן בירור אמצעי מסבב חיוב אמצעי או סבה אמצעית מסבבת מסובב אמצעי, ויש לה גבולים ידועים, דאחרי שבכחה לסבב חיוב, אי אפשר שלא תהיה לה גבולים ידועים כמובן מאליו:

למוד יא:

חיוב בירוריי הוא חיוב קל, וסבת החיוב חבירוריי היא סבה קלה, ואינה מצומצמת בגבולים מצומצמים כמו סבת החיוב ההחלטי:

באור, דבר זה מבואר מעצמו, דנקל להבין דחיוב בירור אשר הוא חיוב אמצעי, אינו חיוב גמור כמו חיוב תשלומין, ומה דמחיוב בירור נצמח לפעמים חיוב תשלומין, הוא רק בתורת סבה דסבה (למוד יב), וממילא מבואר דסבת החיוב הוית ג"כ סבה קלה, דהסבה והמסובב נערכים בערך אחד (באור ללמוד ה), וגם הלא סבת החיוב הבירורי הוית סבה אמצעית (למוד י), והנה כל אמצעי אינו נגבל כ"כ כמו הקצוות, דהקצוות הם נגבלים בגבולים ידועים, דרק שני הקצוות הממשיים הם הגבולים, וכל הקווים האמצעים העומדים בין שני הקצוות הם נחשבים לאמצעים, ומובן ממילא דהם מרובים באין ערוך לעומת הקצוות, ויחס סבת חיוב הבירור לעומת סבת חיוב החלטי, הוא ממש כיחס קווים האמצעים לעומת הקצוות, דסבת חיוב החלטי יש לו קצוות ידועים עדים והודאת פיו, אבל בירור אמצעי המסבב חיוב אמצעי, הגם שיש לו ג"כ גבולים (באור ללמוד י'), בכ"ז אינם מצומצמים כ"כ, והם מתפשטים מאד, דאחרי דיש לו שם אמצעי מתפשט מציאותו בכמה אופנים, וא"כ ממילא מובן דאינם כבידות וחשובות כ"כ, ובכלל יש לדעת דסבת חיוב בירוריי הוא כעין השערה חזקה וגבולותי' מתרחבות:

למוד יב:

סבה שאינה מספקת בעצמה לסבב חיוב תשלומין, מסבבת חיוב תשלומין בתורת סבה דסבה:

באור, החיוב הוא מסובב, והדבר שמסבב את החיוב הוא הסבה (למוד ה), והחיוב תשלומין מסתבב רק מסבה אשר בכחה לסבב חיוב תשלומין (באור ללמוד הנ"ל), וסבת הבירור מספקת רק לחייב חיוב בירוריי (למוד י' למוד י"א), ובכ"ז ידוע דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם, וא"כ מצינו דסבה האמצעית גורמת חיוב תשלומין והוא לכאורה נגד הלמוד הנ"ל. אמנם באמת אז אינה פועלת הסבה הזאת בדרך ישר על החיוב התשלומין כי היא פועלת רק כפי כחה לחייב חיוב בירוריי, ואולם החיוב בירוריי הזה מסבב עוד החיוב תשלומין באופן דהסבה הראשונה הוי רק סבה דסבה, דהיא סבבה את החיוב בירורי והחיוב בירוריי מסבב את החיוב תשלומין, ובספרי כתבתי דהוא כלל כולל שיש כמה סבות שפועלות יותר מכפי כחן ע"י שתהינה סבות דסבות, וכמו בע"א לשיטת הרמב"ם דמסבב חיוב מיתה [עיי"ה בספרי עדות ביעקב סי' ז'] וביחוד בארתי עפי"ז הבעי' בגיטין (דף פ"ג ע"ב) היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו כו', אבל הכא כיון דפסקה פסקה, הך סברא של כיון דפסקה פסקה, היא מיוסדת ג"כ על הסברא הנ"ל, ודברתי שם הרבה בבאור דהבעי' הנ"ל, וגם בארתי עפ"י כלל זה כמה מאמרים באגדה ואין קצה ליקרת ערכו:

למוד יג:

בחיובים יש שני מינים, א) חיוב פנימי, או חיוב המתעצם בהמתחייב, ב) חיוב חיצוניי או חיוב מעמסיי:

באור, בחיוב תשלומין יש שתי מיני מטרות, א) מטרת המקבל, והוא כל חיוב ממון דיסוד ומטרת התשלומין הוא כדי שיגיע התשלומין ליד המקבל, ב) מטרת הנותן, כמו חיוב קנס דיסודו הוא רק לחייב את הנותן (פרק א' ופ"ב ופ"ג), ובשום לב יש לראות דבכ"מ דהמטרה הוא מטרת המקבל הוא חיוב פנימי, דהחיוב הזה מתעצם בפנימיותו של החייב כי הוא בעצם חייב לתת כסף לחבירו, וע"כ לא מהני הודאה (פרק ד'), אבל במקום דהמטרה הוית מטרת הנותן, א"כ מצד עצם הדין אין לו לתת והוא רק חיוב חיצוני ומעמסיי שמרחף עליו כי התורה העמיסה עליו החיוב הזה, ומשום זה יש מיצועים שמסירים את החיוב כהודאה וכנ"ל, ויוצא מזה דיש שני מיני חיובים והם מתייחסים לעומת השתי מטרות שיש בחיובי תשלומין, דחיוב פנימי והמתעצם בהמתחייב מתייחס לעומת החיוב שיש בו מטרת המקבל, וחיוב חיצוניי ומעמסיי מתייחס לעומת החיוב שיש בו מטרת הנותן: למוד יד:

חיוב חיצוניי ומעמסיי, הוא חיוב קל לעומת חיוב פנימי:

באור, חיוב חיצוניי ומעמסיי מתבטל בנקל יותר מן החיוב הפנימי והמתעצם, כי מתבטל בהודאה (באור ללמוד י"ג), וידוע דביטול של כל דבר הוא כפי ערך קיום הדבר, דדבר שקיומו חזק ועז גם ביטולו קשה וכבד, ומה שקיומו חלש ביטולו קל, וגם מובן זאת מאליו דחיוב חיצוני ומעמסיי הוא חיוב קל יותר מחיוב פנימי, כי מודעת דכל פעולה חיצונית חלושה יותר מפעולה הפנימית, וא"כ ממילא מובן דחיוב חיצוני ומעמסיי קל יותר מחיוב פנימי והמתעצם בהמתחייב:

למוד טו:

חיוב בירוריי הוא כמו חיוב חיצוני ומעמסיי:

באור, חיוב בירוריי הוא חיוב קל (למוד יא), וסבת החיוב היא ג"כ סבה קלה (למוד הנ"ל), ואחרי שחיוב בירוריי הוא חיוב כזה שבא גם ע"י סבה קלה, מובן דיכול להיות שיהי' חיוב חיצוניי ומעמסיי, דהא בחיובי תשלומין יש ג"כ חיובים חיצונים ומעמסיים (למוד יג), וסבת חיובם קלה נגד סבת החיובים הפנימיים, דהא כל חיוב הוא מסובב (למוד ה), ואחרי דחיוב חיצוני ומעמסיי הוא חיוב קל מן החיוב פנימיי (למוד י"ד) ממילא מבואר דגם סבת של חיוב חיצוני היא סבה קלה, ויוצא מזה דחיוב חיצוני ומעמסיי בא גם ע"י סבה קלה, ואחרי דחיוב בירורי בא ג"כ ע"י סבה קלה, מובן דיכול להיות שהוא חיוב חיצוני ומעמסיי, ומצינו כ"פ בגמרא שאמרו על שבועה לשון הטלה והעמסה, וגם על שבועה דאורייתא, יען כי היא מתייחסת לחיוב מעמסיי:

למוד טז:

בבירורים גמורים וחלוטים המחייבים חיוב גמור יש שני מינים, א) בירור מוסריי ומדעי, ב) בירור טבעי וחושיי:

באור, מודעת דבירור של חיוב ממון הוא עפ"י שני עדים או הודאת פיו דשניהם מועילים לחייב ממון, ואולם הבדל גדול יש ביניהם, דהבירור דב' עדים הוא בירור מוסריי ומדעי דאינו מגיע לבירור גמור לבירור טבעי וחושיי, ורק שהתורה האמינה לעדים, ואמנם הודאת פיו הוי בירור טבעי וחושיי, כי מתאמתת גם בטבע ובחוש, והוא כמו שנתבאר דיש אמות הטבעי, ואמות המוסריי, (פרק ד' אות ב') והיא היא:

למוד יז:

בסכסוך חכחשיי יש שתי הכרעות הסותרות זו את זו ומבטלות זו את זו:

באור, בכל הכחשה שאחד מכחיש את השני יש מקום לאמת דברי כל אחד מצד חזקת כשרות וכדומה, ואולם אחרי כי חזקה כזאת יש לכל אחד, מחלישות זו את זו ומבטלות זא"ז ואינן פועלות כלל, כי הוא כלל גדול דשני כחות המנגדים זא"ז, אינם פועלים כלל:

למוד יח:

בסכסוך הכחשיי בממון, יש הכרעות מיוחדות שויסודן רק בתביעת ממון, ובעת שלכל אחד יש הכרעה הן מבטלות זו את זו:

באור, בכל סכסוך הכחשיי יש שתי הכרעות הסותרות זא"ז (למוד י"ז), וממילא הן מבטלות זא"ז ואינן פועלות כלל (באור ללמוד הנ"ל), ואולם בתביעת ממון יש הכרעה מיוחדת, די"ל חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו ממון, כמו דאיתא בשבועות (דף מ' ע"ב), וא"כ יש הכרעה לאמת דברי התובע, וההכרעה הזאת היא רק בתביעת ממון, דיש לומר דאם לא הי' מגיע לו לא הי' תובע, אמנם נגד זה יש ג"כ הכרעה הסותרת די"ל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, וכמו דאיתא בשבועות (דף הנ"ל), והוא ג"כ הכרעה מיוחדת בסכסוך הכחשיי בממון, די"ל דאין בטבע האדם להכחיש ולהעיז את בע"ח, וממילא אינן פועלות כלל, דשתי הכרעות הסותרות זא"ז מבטלות זא"ז (למוד י"ז ובאורו):

למוד יט:

בשתי הכרעות הסותרות זו את זו, אם תחלש הכרעה אחת תתחזק ההכרעה שכנגדה:

באור, למוד זה מבואר מאליו, דאחרי שההכרעה הסותרת מנעה פעולת ההכרעה שכנגדה, א"כ אם תתבטל ההכרעה הסותרת ממילא תתקיים ההכרעה שכנגדה ובמדה שתחלש ההכרעה ההיא [הסותרת] תתחזק ההכרעה שכנגדה, דההכרעה הסותרת לא בטלה מכל וכל ולא עקרה, רק שהשביתה והפסיקה מלפעול פעולתה, וא"כ כשתסור כח במשבית תחל לפעול, וכבר הארכתי בזה בספרי ערכי המושגים בערך הכרעות הסותרות, ובספרי משה ובני ישראל כתבתי פרק שלם בעניינים אלה, וחקרתי שם כמה חקירות בזה, ובארתי כמה מאחז"ל באגדה ובמדרש בעניינים אלה:

למוד כ:

יש הכרעות הפועלות למעשה, ויש שאינן פועלות למעשה, אבל בכ"ז כיון שהן הכרעות בשכל, יכולות להצטרף להכרעה אחרת:

באור, כל בירור שמועיל אם לחיוב ממון אם לחיוב שבועה נקרא בשם הכרעה הפועלת, ולהכרעה מבירור כזה יש לה גדרים מיוחדים אימתי תקרא בשם הכרעה הפועלת, דבירור החלטי ותכליתי המועיל לחיוב ממון, וודאי דיש לו גבולים מיוחדים ומצומצמים (באור ללמוד י"א), ובירור אמצעי אם כי אין לו גבולים מצומצמים (באור ללמוד הנ"ל) מכ"מ יש לו גבולים ורק שהם מתפשטים (באור ללמוד י), והיינו דמצד פעולתם יש להם גבולים מיוחדים עד מתי יכולים לפעול, עכ"פ הכרעות האלה נקראות בשם הכרעות הפועלות, אמנם יש הכרעות כאלה שאינן נחשבות גם לבירורים אמצעיים, וע"כ אינן פועלות גם על חיוב שבועה, ובכ"ז בערך זה שנקראות בשם הכרעות מועילות מעט, ואם רק ישנן בשכל אינן מתבטלות מכל וכל, אלא שאינן פועלות משום דאינן מספיקות לפעול, ובכ"ז יש בהם איזה כח הכרעה דאין להכחיש מה שמושג בשכל, וממילא אם תצטרפנה אליהן עוד איזה הכרעה יכול להיות כי שניהן ביחד תפעלנה, כי שני הכחות ביחד יספיקו לסבב את החיוב, כי הכח שלא פעל לא נתבטל משום זה ורק שלא פעל מצד חולשתו, וכשמשיג עוד איזה כח, חוזר וניעור עם הכח ההוא ופועלים ביחד: למוד כא:

פעולת הבירור יכולה להיות או פעולת חיוביית או פעולת שליליית: באור, פעולת חיוביי, הוא אם הבירור פועל לאמת דברי התובע ולהכריע כדבריו, ופעולת ששליליי, הוא אם הבירור פועל להחליש ולשלול הכרעת הנתבע, וממילא מתחזקת הכרעת התובע, דמודעת דיש הכרעות הסותרות (למוד י"ז), ובממון יש הכרעות מיוחדות שלכל אחד יש הכרעה, וע"כ מבטלות זו את זו (למוד י"ח), ובכל הכרעות הסותרות אם תתבטל האחת מתחזקת ההכרעה שכנגדה (למוד י"ט), וא"כ אם יהי' ענין בירור כזה שפעולתו תהיה להחליש ולבטל הכרעה אחת עד שממילא תתחזק ההכרעה שכנגדה, הפעולה הזאת מהבירור נקראת פעולה שליליית:

למוד כב:

בסכסוך הכחשיי בממון יש שתי מיני הכחשות א) הכחשה פנימית ולביית, ב) הכחשה חצונית ושפתיית:

באור, א) אם הנתבע מכחיש לו גם בלב וחושב להכחיש לעולם ולבלי לפרוע לו זהו הכחשה פנימית ולביית, ב) אם הנתבע מכחישו רק בדבר שפתים ולבו בל עמו לזה, כי באמת יחשוב בלבו לפרוע לו ורק מצד שאין לו עתה רוצה להשתמט מיניה זהו הכחשה חיצוניית ושפתיית, כי מכחיש רק בדבר שפתים ולא בלב שלם, ויש תמיד להתבונן בזה אם מכחישו הכחשה פנימית או רק בהכחשה חיצוניית, ויש לזה כללים מיוחדים המובנים גם בשכל, וכמו שאמרו בגמרא דלפעמים י"ל אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיני':

למוד כג:

הכחשה חיצונית אינה כ"כ הכחשה כמו הכחשה פנימית, ואינה פועלת פעולת ההכחשה הפנימית, ולא נקראת בשם העזה:

באור, כל פעולה חיצונית קלה מפעולה פנימית (באור ללמוד י"ד), וא"כ גם הכחשה חיצונית קלה נגד הכחשה פנימית ואינה נחשבת כ"כ להכחשה ואינה פועלת פעולת ההכחשה, ובהכחשה כזאת בטלה ההכרעה דאין אדם מעיז, דיסודה הוא דקשה לאדם להכחיש לבע"ח, ואולם הכחשה חיצונית לא נקראת בשם הכחשה גמורה, וממילא לא נקראת גם בשם העזה:

למוד כד:

הכחשה במקצת י"ל דהוית הכחשה חיצונית ושפתיית, והכחשה בכולה נראה דהוית הכחשה פנימית:

באור, כל הכחשה חיצונית בהכרח שיש סבה אחרת בהכחשתו לא להרוויח, דאם היתה כוונתו להרוויח הי' מכחיש באמת עם הכונה לבלי להשיב לו לעולם, וע"כ דהכחשה חיצונית היא לסבה אחרת היינו לאשתמוטי לע"ע עד שיהיה לו כסף וישלם (באור ללמוד כ"ב), ולפי"ז יש להבין מדוע נימא דהוית רק הכחשה חיצונית [דמצד חזקת כשרות יש גם לחבירו חזקה כזו], וע"כ דעיקרא דמילתא כן הוא, דההתעוררת לחשוב דהוית רק הכחשה חיצונית, הוא רק במקום שיש ידים להשערה הזאת כמו במקום שהודה במקצת, דעי"ז יש לומר דגם המקצת שמכחיש אינו מכחיש באמת רק לאשתמוטי, אחרי דכבר הראה לדעת ישרו ואמונת לבבו בהמעט שמודה, א"כ גם על השאר י"ל דאינו מכחיש באמת, והגם די"ל דמה שאינו מכחיש בכולו משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, מכ"מ מצד זה גופא יש מקום לומר דגם המקצת שמכחיש הוי רק הכחשה חיצונית, דהנה ההכרעה דאין אדם מעיז פניו הוא מכלל ההכרעות הנוסדות על סברת הכנסת הפרט המוכרע אל הכלל (למוד כ"ה ובאורו), ובמקום שההכרעה מתאמתת בבירור אמיתי מן המציאות עולה ההכרעה ההיא על הכרעה הנוסדה על סברת הכנסת הפרט אל הכלל (למוד הנ"ל), והכא בזה שהוא מודה במקצת מתאמתת ההכרעה דאין אדם מעיז פניו בבירור אמיתי, דאנו רואין בעינינו דאינו מעיז דהרי הודה, א"כ ממילא י"ל דאינו מן המכחישים, וע"כ כל מה שיש בידינו להמעיט את המקצת שמכחיש באיכותה יש לנו להמעיט, ועי"ז שנאמר דהוית הכחשה חיצונית לא הוית הכחשה גמורה ונמעיט איכות ההכחשה, ע"כ י"ל דבאמת הוי הכחשה חיצונית, והסברא הישרה ג"כ אמריה תאמר, דיש יותר לומר אשתמוטי על הכחשה במקצת, מעל הכחשה בכולה:

למוד כה:

הכרעה חיא הכנסת הפרט המוכרע בתוך הכלל, והשתוותו אל הכלל: באור, יסוד ענין הכרעה הוא שמכריע הנושא הפרטי שיש עליו איזה ספק מצד שיש לומר דהפרט הזה אינו חלוק מן הכלל, והוא במקום דנודע לנו הליכות הכלל בנוגע להספק הזה, ואם נאמר דגם הנושא הפרטי הזה משתווה בזה אל הכלל, אז אין עוד ספק בזה, וכל הספק יכול להיות רק בזה גופא כי אולי הנושא הפרטי הזה יוצא בזה מן הכלל ואינו משתווה אליו והוא מתחלק ממנו, וע"ז באה ההכרעה להכריעה בכחה את הספק על הנושא הפרטי הזה, מצד דכל עוד שאין לנו ידיעה ברורה דהוא נבדל ויוצא ומתחלק מן הכלל, יש לומר דגם הוא נושא עליו חותם טבע הכללי, [כי כן באה הקבלה מפי ה' למשה בסיני, ויש לו מקום גם בחכמת הנפש ואשר גם הליכות טבע הנפש היא מאת הבורא ב"ה], ועי"ז יתברר הספק, כי הנה האנשים בכלל טבועים במטבע מיוחדת בכל פרט ופרט, וחז"ל בקדושתם הטהורה ובחכמת נפשם הקדושה עמדו על כל תכונות אנשי האומה הקדושה וטבעם, וגדרום בכל העניינים העקרים הגודרים את האדם באשר הוא אדם ואת היהודי באשר הוא גם יהודי, והוא למוד לשמור את דתו ואמונתו, ואשר עי"ז הוטבע בו בטבע רגשות יקרות ומדות נעלות ונכבדות, ועל פי השקפה הזאת, עשאו כללים מיוחדים בנוגע לכל תכונותיו, כי הם נלקחים מתכונת האיש הישראלי ומכל פרטיה, כמו בחיים, בבריאות, בטבע, ביראת ה', ברגשות עדינות, ברגשי כבוד, ברגשי מוסר, בשמירת הכסף והתקשרות האדם אליו, בהליכות המסחר, ובכל מקום שאנו מוצאים הכרעה על איזה ספק בנוגע למצב האדם ובריאותו ותכונותיו, יש לדעת כי היא בנויה על חלק אחד מחלקים הנ"ל המתעצמים בתכונת האדם, כמו חזקת חיים, חזקת הגוף, חזקת כשרות, חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (שבועות מ' ע"ב), חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין (שבועות מ"ה ע"ב), אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד (גיטין מ"ה ע"א ובכ"מ), לא עביד אינש דפרע תוך זמנו (ב"ב ה' ע"ב), אין אדם משטה בשעת מיתה (ב"ב קע"ה ע"א) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (כתובות ע"ג ע"א ובכ"מ), אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה (גיטין פ"ט ע"ב ובכ"מ), אין אדם מוציא דבריו לבטלה (ערכין ה' ע"א ובכ"מ), אין אדם עושה קנוניא על ההקדש (שם כ"ג ע"א ובכ"מ), וכהנה הכרעות רבות הנמצאות בש"ס עצמו מספר, וכל אלה מוסדות על חלקי עצמות טבעי האדם ותכונותיו וכשרונותיו. ובספרי הארכתי הרבה בע"ה בזה, ובררתי כל הכרעה והכרעה לאיזה חלק מהחלקים הנ"ל היא שייכת, ובכלל הראיתי דנחוץ מאד לדעת מאד שורש של כל הכרעה והכרעה ומקורה, ולאיזה חלק מחלקי עצמיות ותכונות האדם היא שייכת, והראיתי דהתחלפות חלקי ההכרעות תגרום מבוכה ובלבול הדעת, ובררתי דעל כמה וכמה יש באמת מקום לספק במקורן ושורשן, ואשר מהספק יש תוצאות גדולות לדינא אין ערוך, ולפתור את הספק יש לעיין במתינות ובישוב הדעת, ואין ערוך ליקרת הידיעה הזאת לעמוד על כל הכרעה והכרעה האמורה בש"ס ופוסקים אשר היא בנוי' על טבע האדם ותכונותיו, לדעת לאיזה חלק מחלקי עצמות ותכונות וכשרונות האדם היא שייכת, ואמנם כן שבההכרעות האלה מתחלקות כפי חלקי האדם הכללי שמתחלק לאיזה חלקים, בטבע, ביושר, ברגשי המוסר, ברגשות עדינות, ברגשי הכבוד, בעצמות, בכשרונות, בתכונות, וכהנה, דכל אלה הם חלקים שמתכללים בהאדם בכלל, א"כ יסוד ההכרעות הוא, סברת הכנסת הנושא הפרטי בתוך הכלל, וכמו ההכרעה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו דבאה להכריע איזה ספק, [דלולא ההתנגדות שיש לההכרעה הזאת היתה מועלת (באור ללמוד י"ח), וגם אם נימא דבכ"ז אינה פועלת בפועל, מכ"מ ברור דהיא מכלל הכרעות שישנן בשכל, דהא יש הכרעות שישנן בשכל ומצטרפים להכרעה אחרת (למוד כ') וא"כ יש עליו שם הכרעה], ואם נעמוד על טיבה של הכרעה זו, נראה דיסודה היא השתוות הנושא הפרטי אל הכלל, דהלא היא באה במקום דיש לנו ספק על דברי הנתבע אם הם אמתים, והוא ספק פרטי, דבפרט זה יש להסתפק, וע"כ אחרי שאנו יודעים כי יש בטבע האדם מצד רגשותיו העדינות או המוסריות לבלי להעיז, וא"כ כלל האנשים אינם מעיזים, ואם נאמר דהנתבע הפרטי הזה משקר נהי' מוכרחים לומר דהוא מעיז פניו, וא"כ יהי' נחלק ונבדל הך נתבע הפרטי מכלל הנתבעים, והתביעה הפרטית הזאת מכללי התביעות, ואחרי דהוא כלל גדול דיש להשוות את הפרט אל הכלל, ע"כ ממילא יש מצד זה להכריע את הספק הזה, ועל דרך זה הולכות כל ההכרעות הנ"ל, באופן דנתברר לנו דכל יסודה של הכרעה היא הכנסת הפרט המוכרע בתוך הכלל וחשתוותו אליו, וההכרעות מתייחסות לגדר דרובא, ובספרי הארכתי עוד הרבה בזה ואכמ"ל:

למוד כו:

הכרעות הם בירורים מדעים, וההכרעה שנוסדת על בירור חושיי היא חזקה יותר ובכחה להכריע הכרעה מדעית שכנגדה:

באור, הכרעה היא הכנסת הפרט המוכרע בתוך הכלל והשתוותו אליו (למוד כ"ה), והוא רק בירור מדעי, דיש להבין בשכל ובמדע דראוי לומר דהפרט הזה אינו מתחלק מהכלל אלא שהוא מתדמה אליו והוא מגדר דרובא (באור ללמוד הנ"ל), וסוף סוף אין לנו בירור מוחלט דהוא כן, אלא שיש לשער דהנושא הפרטי הזה הוא מן הכלל, ואמנם אם איזו הכרעה התבררה לעינינו דהיא כן, אז נוסדת ההכרעה הזאת על בירור חושיי, ומובן מעצמו דהיא פועלת יותר, דאז אין עוד שום מקום ספק בזה דמה שמתברר בחוש אינו נכנס בגדר ספק כלל, וגם בגדר ספק רחוק איננו עוד:

והנה שתי הכרעות הסותרות זו את זו הן מבטלות זו את זו (למוד י"ח), וע"כ אם תחלש הכרעה אחת תתחזק ההכרעה שכנגדה (למוד י"ט), ומובן ממילא דכמ"כ אם תתחזק הכרעה אחת תכריע את ההכרעה שכנגדה, דבמדה דהיא מתחזקת נקראת ההכרעה שכנגדה לעומתה בשם חלושה, והוא כלל גדול דהחזק מכריע את החלש, ואחרי דבירור חושיי וטבעי אלים יותר כנ"ל, וכמו שנתבאר גם לענין בירור של ב' עדים ובירור של הודאת פיו (באור ללמוד ט"ז), מובן מאליו דשתי הכרעות הסותרות זא"ז ואחת מהן היא מהכרעות המדעיית ואחת מהכרעות החושיות והטבעיות, מכרעת ההכרעה החושיית את ההכרעה המדעית:

למוד כז:

ההכרעה תתבטל בשני אופנים, א) מצד אפשרות ההסכם וההשתוות, ב) מצד הניגוד המוחלט:

באור, סברת הכרעה הוא שיש להכריע את הספק, שיש לומר דהפרט הזה הנידון משתווה עם הכלל (למוד כ"ה ובאורו), ומעתה מובן דההכרעה תתבטל בשני אופנים האלה, א) מצד אפשרות ההסכם וההשתוות, היינו במקום דגם אם לא נכריע כן, בכ"ז לא ינגד הפרט אל הכלל, אז אין עוד להכריע, וכמו בההכרעה דאין אדם מעיז דיסוד ההכרעה הוא מצד הסברא דאין אדם מעיז, משום דמודעת דכלל אנשים אינם מעיזים, ע"כ יש להכריע דהאמת הוא כדברי הנתבע, דאם נימא דהאמת הוא כדברי התובע והנתבע רוצה להכחישו, א"כ בהכרח דהוא מעיז פניו ויוצא מכלל האנשים שאינם מעיזים (למוד הנ"ל ובאורו), וכיון שכן מובן דבמקום די"ל דאפי' אם מכחיש מכ"מ אינו יוצא מכללי האנשים, דבכ"ז משתווה עם כלל האנשים דהכחשתו לא נקרא כלל בשם העזה, והיינו די"ל דהוי הכחשה חיצונית מצד שמשתמיט (למוד כ"ד ובאורו), ממילא לא נקרא עוד בשם העזה, דכל הכחשה חיצונית אינה נקראת בשם העזה (למוד כ"ג), א"כ אין בזה שום הכרעה, אחרי דאפשר דגם בלא ההכרעה, בכ"ז אינו יוצא מן הכלל. ב) מצד הניגוד המוחלט, והיינו במקום שבין כך וכך יוצא הנתבע מהכלל, וגם אם ההכרעה תכריע את הכרעתה בכ"ז יוצא בזה מן הכלל, אז ממילא בטלה ההכרעה מכל וכל, וכמו אם הכחישו בכולה ונתאמת בראי' גמורה שבמקצת כיחש לו בוודאי, ונחקור על השאר ונאבה לאמת את דברי הנתבע על השאר שלא נתברר מצד ההכרעה דאין אדם מעיז פניו, יש מקום לומר דע"ז אין להשתמש בכח הכרעה זו, אחרי דבין כך וכך יוצא מהכלל, כיון דהעיז פניו בוודאי במקצת:

למוד כח:

בירור החלטי ותכליתי, פועל פעולה חיובית:

באור, בירור החלטי ותכליתי, הוא בירור של ב' עדים או הודאת פיו, כי הם מחייבים חיוב ממון (למוד ט' ובאורו), והבירור הוא שמאמתים את דברי התובע, וזו היא פעולה חיובית (באור ללמוד כ"א):

למוד כט:

בירור אמצעי בפעולתו, מתחלק לשני חלקים, א) פעולה חיוביית, ב) פעולה שליליית:

באור, בכלל יש שני מיני בירורים אמצעים המניעים ומסבבים חיוב אמצעי, היינו חיוב שבועה, והוא:

א) ע"א, ב) הודאה במקצת, [בשבועת שומרים הארכתי שם, ואכ"מ], והנה פעולת הבירור של ע"א הוי פעולת החיוב, כי גדר של פעולת החיוב מה שהפעולה היא להאמית דברי התובע ולהכריע כדבריו (באור ללמוד כ"א), וע"א מאמת דברי התובע, ואם כי אינו מאמת ומברר לגמרי והוי רק בירור אמצעי, בכ"ז כמה שמברר מברר בחיוב, אמנם בהודאה במקצת יש פעולה חיוביית ויש פעולה שליליית, דמזה שמתאמתת התביעה במקצת יש הכרעה גם על השאר דהחלק מעיד על הכלל, וזהו פעולה חיוביית, וכמ"כ יש בזה פעולה שליליית, דהנה להתובע והנתבע יש לכל אחד ואחד הכרעה העומדת להכריע כדבריו, להתובע מצד חזקה אין אדם תובע וכו', ולהנתבע מצד חזקה דאין אדם מעיז וכו' (באור ללמוד י"ח), וע"כ אינן פועלות כמשפט שתי הכרעות הסותרות זא"ז (שם). והנה עי"ז שהודה במקצת ממילא נעשה ההכחשה רק הכחשה במקצת, והכחשה במקצת הוית רק הכחשה חיצונית ושפתיית (למוד כ"ד), והכחשה חיצונית אינה נקראת בשם העזה (למוד כ"ג ובאורו), וא"כ בטלה החזקה דאין אדם מעיז, וממילא נתחזקה החזקה דאין אדם תובע, כי בכל שתי הכרעות הסותרות זא"ז, אם נחלשה ונתבטלה הכרעה אחת מתחזקת הכרעה השניה (למוד י"ט) ופעולה כזאת נקראת פעולה שליליית, אחרי דפעולתה לבטל החזקה המנגדת (באור ללמוד כ"א), וא"כ מבואר דבהודאה במקצת יש שתי פעולות, פעולת חיוביית, ופעולת שליליית:

למוד ל:

בירור החלטי ותכליתי פועל רק על המתברר, ובבירור אמצעי יש שני מיני בירורים, יש בירור שפועל ג"כ רק על המתברר, ויש בירור אמצעי שפועל גם על מה שאינו מתברר:

באור, בירור החלטי ותכליתי הוא בירור כזה שפועל לחייב חיוב תשלומין (למוד ט' ובאורו), והבירור הזה פועל רק על המתברר, כמו שאחד תובע מנה מחבירו והוא מכחישו והתובע מביא עדים שחייב לו מנה, ומחייבים לו מנה מצד הבירור, הבירור הזה נקרא בירור שפועל על המתברר, כי הם בררו על מנה, והתברר עפ"י בירורם סך מנה, וע"כ מחייבים אותו במנה, (וכ"כ בהודאת פיו כמובן], וא"כ פעל הבירור על הסך שהתברר ע"י הבירור, והוא מובן גם מאליו דהלא חיוב החלטי אי אפשר להיות רק ע"פ בירור החלטי וכנ"ל, ובירור החלטי לא יתכן רק על סך המתברר ולא על מה שאינו מתברר, וגם אם יזדמן אשר מהסך שמתברר עפ"י הבירור יש לשער גם על המותר, בכ"ז אין לחייבו על המותר בחיוב תשלומין, כי השערה כזאת [שמשערין מהמקצת שמתברר גם על המותר], גם אם תהי' השערה חזקה, בכ"ז אינה מגעת למדרגת בירור החלטי, ואולם בבירור אמצעי יש שני מיני בירורים דבירור אמצעי הוא ע"א והודאה במקצת (באור ללמוד כ"ט):

והנה בירור אמצעי של ע"א פועל רק על מה שמתברר, דעל כמה שהעד האחד מעיד שחייב לו מחוייב הנתבע להביא בירור להיפוך. ואמנם בירור של הודאה במקצת פועל על מה שאינו מתברר, דהבירור הוא על הסך שהודה וזה הסך משלם, ובכ"ז פועלת הודאתו לחייבו בחיוב בירורי גם על השאר שלא נתברר כלל בהודאתו, והוא מובן גם בשכל, כי כל חיוב אמצעי יש לו סבה אמצעית המסבבת את החיוב האמצעי (למוד י' ובאורו), וכל בירור אמצעי המסבב חיוב אמצעי אם שיש לו ג"כ גבולים, בכ"ז אינם מצומצמים והם מתפשטים (באור ללמוד י"א), ובכלל, סבת חיוב בירורי הוא כעין השערה חזקה, וא"כ ממילא אם ע"י הבירור תהיה השערה חזקה גם על מה שאינו מתברר, וודאי דמתחייב בחיוב בירור אמצעי. ואמנם הבירור שפועל גם על מה שאינו מתברר הוית פעולה חזקה, ומצד זה יש למוד תמיד ערך הפועל והפעולה, וכבר כתבתי בספרי בזה כלל מיוחד בענין האיכות והכמות, והעירותי ע"ז מהא דב"מ (דף מ"ח ע"ב) דאמרי' שם קרקע דבכספא קני ליה ממש קני ליה לכולה, מטלטלי דלא קני אלא לקבולי מש"פ לא קני ליה לכולה, וכתבתי דהוא ג"כ מזה הגדר דלפעול על השאר אינו פועל רק מי שכחו חזק עייש"ה, ויש להאריך שדש עוד מכ"מ, ואכ"מ:

למוד לא:

ברור החלטי ותכליתי, מתבטל רק בבירור כזה שמתקיים, ובירור אמצעי מתבטל גם בבירור אמצעי אחר:

א) באור, ברור החלטי יש לו גבולים מצומצמים (באור ללמוד י"א), ואינו מתבטל רק בהבירור שמתקיים, כמו דבר שמתקיים עפ"י ב' עדים מתבטל ע"י ב' עדים, והגם דבספרי ערכי המושגים ערך הכרעות המבטלות, כתבתי דהמבטל צריך להיות גדול יותר בכמותו ובאיכותו מהמבוטל, ואולם בב' עדים אם המבטל שוה כהמבוטל ממילא אינו יכול לפעול, דהא כל ב' עדים רוצים לפעול, וע"כ בעת שיש כח אחר הפכיי שפועלים בשוה מתבטלת פעולתם, וממילא בטלה העדות, וכמו דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה (יבמות ל"א ע"א), וכן אוקי תרי להדי תרי וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא (שם וכתובות כ' ע"א), וכן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא (ב"ב ל"א ע"א ועיי"ש כל הסוגיא), וכהנה רבות, ובכל אלה הכוונה דכיון דהבירור המבטל, כחו כבירור המקיים, ממילא אינו יכול לפעול, וחזר הדין להיות כאלו לא היה בירור כלל, וכ"כ דבר המתקיים בהודאת פיו מתבטל ג"כ בהודאה הסותרת, וכש"א בגיטין (מ' ע"ב) כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב לי ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, והכוונה כיון דהוי שתי הודאות הסותרות זו את זו, ממילא נשאר הקרקע והעבד תחת יד הבעלים מצד חזקת מ"ק, וכמו שפי' שם הרשב"א בחידושיו, ועי' בפ"י בחידושיו בד"ה הודאת, מש"כ בדברי הרשב"א, ועי' בריטב"א בחידושיו, ועי' בקצוה"ח (סי' פ"ח סק"ט): ב) וכן מוכח הכלל הזה דהודאות הסותרות אינן פועלות מאומה, מהא דאיתא בב"ב (דף קל"ה ע"א) אלא דקא אמרי לא אחינו הוא אימא סיפא, נפלו לו נכסים ממקום אחר, ירשו אחיו עמו, הא אמרי ליה לאו אחונא הוא, והיינו אף דאיהו מודה דהם אחיו ולפי"ז יש להם לרשת ג"כ, מכ"מ הוו כשתי הודאות הסותרות זא"ז דאינן פועלות כלל, ואחרי דהוא יורש וודאי וקיימו בחזקתיה והם יבאו לקחת רק בחזקת הודאתו, א"כ יש הודאתם הסותרת אשר ממילא מתבטל כח ההודאה, ואין בהכלל הזה שום חולק, וכל מי שיחשוב שיש מי שחולק ע"ז וסובר דשתי הודאות הסותרות זא"ז אינן מבטלות, הוא ממש כמו שיחשוב שיש שחולקים על הכלל דב' פעמים ב' אינן עולים למספר ארבעה, ואולם המקומות דמראים דיש שחולקים ע"ז, וכמו שם בגיטין דהרבה מן הראשונים פירשו דמשום הכי פועלת הודאת העבד והודאת המקבל מתנה בשדה ולא הודאת הנותן, משום דהודאת הנותן אינה הודאה ברורה עייש"ה ברש"י ובתו' וברא"ש ובר"ן, וא"כ משמע דמשו"ה נשארו [העבד והשדה] תחת יד בעלים הראשונים רק משום דהודאתם אינה נקראת בשם הודאה, אבל אם היתה הודאה גמורה היתה פועלת ההודאה להוציאם מרשותם להעבד ולהמקבל, ולא אמרינן דבלא"ה [גם אם נימא דהודאת הבעלים הוית הודאה] יש להם [להעבד ולהשדה] להשאר תחת יד הבעלים הראשונים משום דשתי הודאות הסותרות זא"ז אינן פועלות מאומה, וממילא אינם יוצאים מחזקתם, וא"כ מוכח לכאורה דחולקים על הכלל הזה, ועוד יש איזה מקומות שמראים לכאורה דיש שאינם מחזיקים את הכלל הזה לכלל קיים ונאמן: אמנם באמת כבר כתבתי דהוא דבר שאי אפשר שיחלוק ע"ז שום איש, ואמנם בכ"מ שמצינו כעין מחלוקת בהמשפט הזה, יש לדעת דהמחלוקת הוא בנושא המשפט ולא בנשוא המשפט, דהנה יסוד המשפט הוא ששתי הודאות הסותרות זא"ז מבטלות זא"ז, ויש בזה נושא ונשוא, שתי הודאות הסותרות זא"ז הוי נושא המשפט, מבטלות זא"ז הוי נשוא המשפט, ויסוד הנושא הוי הודאות הסותרות, ובאשר כי בזה יש גבולים רבים דבכללי חוק הסתירה כתבתי דחוק הסתירה יש לו ג"כ כמה כללים וכמה נדרים, והעיקר הוא השתוות בעצמות הנושאים הסותרים זא"ז במשפטם, דאם יהי' ביניהם שום הבדל דק לא יקראו עוד בשם סותרים, ומשפטם המשתנה לא יקרא בשם סתירה, כי השינוי שיש ביניהם מסבב בצדק את הסתירה:

ג) והנה ההשתוות של הודאות הסותרות, הוא רק אם תהיינה שתיהן על עת אחת וכוונה אחת, ויש כמה פעמים שיש מקום להשוות את ההודאות מצד שני, מיני התחלפות, א) התחלפות העתים, ב) התחלפות הכוונות. פירוש, א) התחלפות העתים, אם נוכל לומר דהודאת הנותן והודאת המקבל אינן על עת אחת רק על עתים שונים, דהמחייב מכוין על ההוה, והמקבל על העבר, או להיפוך, אינן נקראות עוד בשם הודאות הסותרות, דשוב אין שום סתירה ביניהן, דהנה בספרי כתבתי דהדיבורים המועילים בדיני ממונות להמתחייב להתחייב על ידם, או להפוטר לפטור על ידם את המתחייב, הדיבורים האלה נחלקים בכלל לשתי עתים, א) בעבר, ב) בהוה, ונחלקים בשמותיהם, וכמו שנבאר. בדיבורים [או בהודאות] המועילים לחייב, יש שני מיני דיבורים או שתו מיני הודאות ונקראים בשמות מיוחדות האלה, א) סבת ברור החיוב, ב) סבת החיוב. פירוש, אם אחד תובע מחבירו שהלוה לו מכבר כסף והלוה מודה שלוה ממנו כבר מתחייב לשלם לו על פי הודאתו, וא"כ יש מקום לכאורה לחשוב דההודאה נקראת סבת החיוב, דעל ידה הוא מתחייב ואם הי' מכחיש לא הי' מתחייב, אמנם באמת כפי גדרי ההגיון יש לקרא לההודאה הזאת סבת ברור החיוב דסבת החיוב האמיתי הוא הלקיחה והנטילה, דעי"ז שלקח ממנו כסף נתחייב לו, ורק שהיה בידו לכפור, ועתה עי"ז שהודה נתברר דחייב לו, וא"כ ההודאה הוית הסבה מבירור החיוב דעל ידי ההודאה נתברר החיוב והיא סובבת על זמן העבר. ב) סבת החיוב, דיש ביד האדם להתחייב בההודאה עצמה וכמו שהארכתי לעיל (פ"ד אות ב') מענין אודיתא, וההודאה הזאת נקראת בשם סבת החיוב דהיא בעצמה מסבבת החיוב והיא פועלת בהוה דבעת שאומר הדברים האלה מתחייב אז. וכן יש דיבורים לפטור, המתחלקים ג"כ לשתי עתים ונקראים בשתי שמות כנ"ל, א) סבת בירור הפטור, ב) סכת הפטור, והיינו דאם אומר כי הוא פטור מלשלם לו משום שלא לוה ממנו מעולם או שכבר נתן לו, א"כ סבת הפטור הוא השילום או העדר הלקיחה, ורק שהוא מברר זאת עתה ומכווין על עת העברה, ב) סבת הפטור, דיש ביד אדם למחול את החיוב, וא"כ אם אומר לו עתה שמוחל לו, הדבור הזה הוי סבת הפטור, דעי"ז נפטר והפטור הוא בהוה, דברגע שאומר זאת נפטר החייב. ב) התחלפות הכוונות בחיוב, דיש לפעמים שאומר ג"כ דרך הודאה ובכ"ז אינה גורמת שום חיוב ואינה נחשבת לסבת החיוב ולא לסבת ברור החיוב, כי יש כ"פ אשר המאמר מההודאה אינו פועל מאומה, יען כי יש להסב כוונת המאמר לכונת היתול ושחוק, וכמו דידוע דיש אופנים שיכול לומר משטה אני בך, ואז אינו מתאים הכוונה להודאה וממילא אינה נקראת בשם הודאה:

ד) ומעתה מובן דהנושא הודאות הסותרות [שלא יכריעו זא"ז] אינו מתקיים רק כשיתקיימו בהם התנאים האלה שיהיו, א) התאחדות הכוונה, ב) התאחדות העת, ג) מעת העברה, דאם יש להסב כוונת החיוב על כוונה אחרת אינה נקראת בשם הודאה, ואם יש לפרשם על עתות שונות כוונת החיוב על ההוה והפטור על העבר אינן נקראות בשם סותרות, וגם אם יש לפרש שתיהן על ההוה ג"כ אינן נקראות בשם סותרות כי גם אם המתחייב מתחייב עתה, בכ"ז יש בידו למחול, ואינן נקראות בשם סותרות, רק כשנדע דהמתחייב מכוין באמת ומעבר, והפוטר מכוין ג"כ מעבר, אז נקראות בשם הודאות הסותרות: מעתה מובן דכל המקומות שנראה מהם דיש בזה מחלוקת, הוא לאו משום דחולקים בגוף הכלל דהודאות הסותרות, ורק שחולקים בהגדרים, אם הגיעו למדרגה זו שתקראינה בשם הודאות הסותרות, דבכל אלה ליכא גבולים מיוחדים, ויש תמיד מקום שיתחלפו, והגם דבין מחילה ובין פטור יש גם ציונים וסימנים לדעת ולהכיר המאמר שיש לקוראו בשם מחילה והמאמר שיש לקוראו בשם פטור (ועי' חו"מ סי' ע"ג סעי' י"ט וסי' רמ"א ס"ב ובאחרונים), בכ"ז יש כמה מאמרים שצורתם אינו נושא עליהם צורת מחילה, ובכ"ז יש לנטותם לכונת מחילה [ויש לי בזה כמה כללים], וע"כ מצד זה רבו הספיקות והמחלוקת, אבל במה שאין להסתפק וכולם יודו דהוו בשם הודאות הסותרות, לא ימצא מי שיחלוק ע"ז, וכולם יסברו דאינן פועלות מאומה, ועי' יו"ד (סי' רס"ז סעי' ע"ה), ובט"ז (ס"ק מ"ג) וביד שאול (ס"ק מ"ז) וכמה אחרונים האריכו בזה, ומהן שחשבו דיש בזה מחלוקת, ולא שמו אל לבם דאי אפשר שתהי' שום מחלוקת בזה, ורק שמחולקים בגדריהם וכנ"ל, ואין כאן המקום לבאר כל הסוגיות לפרטיהם, ומראשי הדברים שכתבתי יש להבין איך ליישר הענינים האלה:

ה) איך שיהי' נתבאר בבירור גמור, אשר בירור החלטי ותכליתי מתבטל רק בזה הבירור שמתקיים. ואמנם בירור אמצעי מתבטל גם בבירור אמצעי אחר, דבירור אמצעי אין לו גבולים מצומצמים כ"כ (באור ללמוד י"א), וכחו רק ענין השערה חזקה (שם), וע"כ יש לו להתבטל ג"כ ע"י בירור שכפי ההשערה יש בכחו לבטל, וזהו הענין דמגו במקום עדים לא אמרינן וגם במגו מעליא, אם כי מגו הוא בירור המתקבל בשכל, והוי כמו השערה חזקה, בכ"ז אין בכחו לבטל ב' עדים (ועי' ב"ב ל"א ע"א ודף ל"ג ע"ב ואכמ"ל] אבל במקום ע"א אמרינן מגו, דע"א הוי בירור אמצעי דהוי ג"כ כעין השערה חזקה, ובירור של מגו הוי ג"כ מגדר בירור אמצעי דהוא ג"כ בנוי על השערה חזקה, ובאה ההשערה הזאת ומבטלת את ההשערה של ע"א:

למוד לב:

בירור מחיוב הבירוריי מתחלק לשני חלקים, א) בירור הקשור באמונת המתחייב, ב) בירור שאינו קשור באמונת המתחייב:

באור, בסכסוך הכחשיי יש גם חיוב בירוריי (למוד ד' ובאורו), ויש שני מיני בירורים, א) עדים וראיה, ב) שבועה, והנה בירור של עדים אינו קשור באמונת המתחייב, דגם אם המתחייב אינו איש נאמן וישר בכ"ז הבירור פועל, אחרי דהבירור הוא עדים, אשר הם וודאי דנאמנים, ואולם בירור של שבועה קשור באמונת המתחייב, דכל כחה של שבועה הוא ענין נאמנות דבשבועה יש להאמינו, וגם אם נימא דשבועה הוא ענין חמור דבני אדם מתפחדים לשבע לשקר, בכ"ז סוף סוף פעולת הבירור קשורה עם נאמנות המתחייב, דאם לא יהיה בו שום קורטוב צד נאמנות אז לא תועיל לו השבועה ולא תקרא בשם בירור:

למוד לג:

חיוב בירור כולל שני מושגים, א) מושג החיוב, ב) מושג התועלת: באור, הנה בעת שמחייבים לאחד שיברר דהאמת כדבריו, יש להשיג דיש בזה מושג החיוב, היינו שיש להבין דיש בזה סבה המחייבתו, דאל"כ לא היו מחייבין אותו. ואם כי כבר כתבנו דבכל חיוב יש סבה, וגם בחיוב אמצעי יש סבה (למוד ד' ובאורו) בכ"ז פה סובבים דברינו, כי על המשיג להשיג ולהרגיש דבהכרח יש בזה ענין חיוב וממילא יחפש הסבה ע"ז. וכמ"כ יש להשיג בזה מושג התועלת, דבזה שפוטרין אותו בהבירור מושג ומוכח דהבירור יועיל לו, דאל"כ לאיזה תועלת יהי' הבירור:

למוד לד:

תועלת הבירור הקשור באמונת המתחייב, יכול להיות מצד ב' דברים, א) מצד קלות ההכחשה, ב) מצד חומר וחשיבות הבירור:

באור, כל חיוב בירור הוא חיוב אמצעי (למוד ו), וכל חיוב יש לו סבה (למוד ה), וחיוב אמצעי יש לו סבה אמצעית (למוד י' ובאורו), והסבה הוא הספק והחשד שיש על הנתבע (באור ללמוד הנ"ל), ובכל בירור יש שני מושגים מושג החיוב ומושג התועלת (למוד ל"ג), ומושג החיוב הוא סבת החיוב (באור ללמוד הנ"ל), וממילא מוכח דמושג החיוב הוא החשד, ובירור שבועה הוא בירור הקשור באמונת המתחייב (באור. ללמוד ל"ב), וא"כ תועלת השבועה היא אמונת הנתבע, וא"כ לפי"ז בבירור שבועה יש שני הפכיים בנושא אחד, דמצד מושג החיוב מוכח דיש מקום לחשדו וכנ"ל, ומצד מושג התועלת מוכח דהוא נאמן ואין לחשדו, וקשה מאד דהא הוי תרתי דסתרי חשד והעדר החשד, וע"כ דעקרא דמילתא כן הוא, דכל בירור שבועה יכול להיות מצד שני דברים, א) מצד קרות הכחשה, היינו דיש מקום לומר דההכחשה לא הוית הכחשה פנימית, דמודעת דיש הכחשה חיצונית ושפתיית (למוד כב), והכחשה חיצונית אינה נקראת בשם הכחשה ואינה פועלת פעולת ההכחשה (למוד כג), וא"כ במקום דיש לומר דההכחשה הוית הכחשה חיצונית, יש לומר דהיא נעדרת החשד, ועל ידי הכחשה כזאת אינו מותח עליו קו של חשד לפגום אמונתו, וע"כ מועיל בירור השבועה. ואמנם גם במקום דאין לומר דהוי הכחשה חיצונית, דכפי גדרי וציוני ההכחשות החיצוניות והפנימיות אין לומר על ההכחשה דהוית הכחשה חיצונית, י"ל דבכ"ז יש מושג התועלת, דיש לסמוך על שבועתו מצד כבידות וחשיבות הבירור, דשבועה היא חשובה מאד, והיא כבידה בערכה לענין הכחשה, והיא חמורה מאד, וע"כ י"ל דגם מי שמכחיש בממון ומכוין להכחיש גם בלב, בכ"ז אין עוד ראיה כי ירהיב בנפשו לשקר גם בשבועה החמורה והחשובה מאד, ואשר בה קשורים כל רגשי אמונת לבב האדם, והאיש שחסר לו רגשות האלה אין לו עוד כל רגש אמונה, בעת אשר הכחשת ממון קלה בעיני האדם, ובהכחשתו אין עוד סימן ברור וציון אמיתי דנאבדו ממנו כל רגשות האמונה, וכש"א חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא:

למוד לה:

כל חיוב, כולל שני מושגים, מושג חחיוב, ומושג הרשיון:

באור, כל מקום שב"ד יחייבו לאחד באיזה דבר, יש להבין דיש לו רשות מן הדין לעשות כן, דלא יחייבו לאדם לעשות דבר שיש בזה איסור, וא"כ כמו שיש להשיג בהחיוב מושג החיוב, דאם לא הי' סבת החיוב לא היו מחייבים אותו (למוד ל"ג ובאורו), כן יש להשיג בזה מושג הרשיון, היינו דיש להבין, דהחיוב שמחייבים לו יש לו רשות מן הדין לקיים את החיוב הזה: למוד לו:

בבירור הקשור באמונת המתחייב, מושג התועלת הוא גם מושג הרשיון: באור, בירור הקשור באמונת המתחייב הוא שבועה (באור ללמוד ל"ב), ויש בו גם מושג התועלת (באור ללמוד ל"ג), מושג התועלת הוא מה שיש להשיג כי בחיוב הבירור הזה יש טעם שסומכין על שבועתו ואין לחשדו, דאל"כ לא היתה מועלת שבועתו (שם שא והנה בכל מקום שיש לחשוד ממילא אין להניחו שבע דשבועת שקר היא מהעבירות החמורות, וע"כ בכ"מ שמחייבים לאחד שבועה כמו שיש בו השני מושגים של מושג החיוב, וגם מושג התועלת (שם), כן יש בו גם אלה השני מושגים מושג החיוב וגם מושג הרשיון, דהא כל חיוב כולל שני מושגים מושג החיוב ומושג הרשיון (למוד ל"ה), וא"כ גם חיוב שבועה כולל שני מושגים האלה. ואמנם יש לדעת כמו דשני המושגים של מושג החיוב ומושג התועלת בהשקפה ראשונה סותרים זא"ז, כן גם שני המושגים של מושג החיוב ומושג הרשיון הם סותרים זא"ז מצד זה הטעם גופא של הסתירה שבין מושג החיוב ומושג התועלת, דסתירת מושג החיוב ומושג התועלת הוא, יען כי מושג החיוב בנוי על חשד ומושג התועלת בנוי על העדר החשד (באור ללמוד לד), וא"כ מצד טעם זה יש סתירה גם בין מושג החיוב ומושג הרשיון, דהא גם מושג הרשיון הוא מצד העדר החשד, דאם יש מקום לחשוד אין להניח לו לשבע וכנ"ל, ואמנם הדבר המאחד את מושג החיוב ומושג התועלת, מאחד גם את מושג החיוב ומושג הרשיון, דהדבר המאחד את מושג החיוב ומושג התועלת הוא קלות ההכחשה וחומר וחשיבות הבירור (שם), ותכלית שניהם הוא דעי"ז בטל החשד על השבועה עד שמועלת, וא"כ ממילא מצד זה יש לו להרשות ג"כ, סוף דבר דהטעם הזה שמספיק לבאר דיש תועלת בשבועה, מספיק גם להרשות לו על השבועה, דמושג התועלת ומושג הרשיון הם קשורין ואגודין זב"ז, ובמדה שיחסר לשלימות מושג התועלת, יחסר לעומת זה גם במושג הרשיון:

למוד לז:

מושג התועלת ומושג הרשיון, בבירור הקשור באמונת המתחייב, הם מושגים הנוסדים על השערות:

באור, מושג התועלת קשור עם מושג הרשיון (למוד ל"ו ובאורו), ומושג התועלת הוא מצד ב' דברים, מצד קלות ההכחשה ומצד חומר וחשיבות הבירור (למוד לד), ואולם שניהם אינם אלא השערות, דקלות ההכחשה הוא במקום די"ל דהוית רק הכחשה חיצונית (באור ללמוד הנ"ל), ומובן דהיא רק השערה בעלמא, דאין שום מופת חותך שיאמת באמות גמור דהוית רק הכחשה חיצונית, דמה דהכחשה במקצת נחשבת להכחשה חיצונית (למוד כ"ד) משום דבהכחשה במקצת י"ל דמתכוין רק לאשתמוטי (באור ללמוד הנ"ל), הוא אינו אלא השערה בעלמא כמובן. וכ"כ מושג התועלת מצד חומר וחשיבות הבירור, היינו מצד די"ל דהגם שמלא את לבבו להכחיש באמת בכ"ז לא אבד עוד אמונתו על שבועה דשבועה חמור יותר (באור ללמוד ל"ד), ג"ז אינו אלא השערה, דאינו מגיע למדרגת בירור גמור, וא"כ מבואר כי מושג התועלת וגם מושג הרשיון הם מושגים הנוסדים על השערות:

למוד לח:

מושג הרשיון מהחיוב, מתחלק לשני חלקים א) רשיון מצד שלילת האיסור בכלל, ב) רשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור:

באור, בכל חיוב יש גם מושג הרשיון (למוד לה), ואמנם מושג הרשיון יכול להיות מצד שני דברים, או דבענין זה לא שייך כלל גדר האיסור, או דבאמת שייך בזה גדר האיסור ורק דהחיוב מכריע את האיסור דמצד שיש לקיים החיוב אין לחוש להאיסור, וכמו דמצינו במצוות שבין אדם למקום דיש מצוות שבקיומם אין שום גדר סרך איסור, כמו תפילין ק"ש שבת וכדומה, ויש מצוות שבקיומם יש גדר האיסור ורק שהחיוב מכריע את האיסור, כמו בהקרבת קרבנות בשבת, במלה בשבת, בכלאים בציצית, דהוא מחוייב בהם, וכיון שמחוייב ע"כ דאין בזה שום איסור וכנ"ל, והעדר האיסור הוא מצד דהחיוב מכריע את האיסור, ובכללים אשר לי בנוגע לענייני דחיית עשה לל"ת הראיתי, דכל דחית עשה לל"ת היא סברת הכרעת החיוב על האיסור, והגם דמפשטות דברי הגמ' יבמות (דף ז' ע"א) לא משמע כן דאמרו שם אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי ל"ת מ"ל חומרא זוטא ומ"ל חומרא רבא, בכ"ז בררתי דהעקר הוא דיש בזה צד הכרעה מהחיוב על האיסור, היינו דהחיוב מתגבר על האיסור ומכריעו תחתיו ומצד עוצם החיוב בטל האיסור נגדו, והבאתי דברי הרמב"ן בבאורו על התורה בפ' יתרו על הקרא זכור את יום השבת לקדשו ואכמל"ב, וכ"כ גם בד"מ דיש במושג החיוב גם מושג הרשיון, יש בהרשיון ג"כ השני חלקים האלה, והיינו במקום דבהחיוב אין שום גדר דאיסור נקרא רשיון מצד שלילת האיסור בכלל, ובמקום דיש בו חשש איסור, אז החיוב מכריע את האיסור ונקרא רשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור, וחיוב כזה נוסד תמיד על מה שבכחו להכריע תחתיו את חשש האיסור ולבטלו:

למוד לט:

מושג הרשיון בבירור הקשור באמונת המתחייב, הוא מצד הכרעת החיוב על האיסור:

באור, בכל חיוב יש שני מושגים מושג החיוב ומושג הרשיון (למוד לה), ומושג הרשיון מהחיוב מתחלק לשני חלקים, לרשיון מצד שלילת האיסור ולרשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור (למוד ל"ח), ובמקום דשייך איסור שם הוי הרשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור (שם), ובשבועה הבאה לברר יש סרך איסור (באור ללמוד ל"ו), א"כ ממילא מוכח דמושג הרשיון הוי מצד הכרעת החיוב על האיסור:

למוד מ:

הסבה שמספקת להעמיד החיוב הבירוריי [בבירור הקשור באמונת המתחייב], מספקת גם להעמיד סבת הרשיון, ואם הסבה חלושה מלסבב החיוב יש גם חשש איסור:

באור, בבירור הקשור באמונת המתחייב [דהוא שבועה] יש שני מושגים, מושג החיוב ומושג הרשיון (למוד לה), ומושג הרשיון מתחלק לשני חלקים לרשיון מצד שלילת האיסור ולרשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור (למוד לח) ומושג הרשיון בשבועה הוא מצד הכרעת החיוב על האיסור (למוד לט), וא"כ יש תמיד מקום לספק כמה מספיק להכריע את האיסור, וע"כ יש לדעת דהסבה המספקת להעמיד החיוב מספקת להעמיד הרשיון היינו להסיר את האיסור, כי כל חיוב הוא מסובב (למוד ה) ויש לו סבה, דבלא סבה אין להטיל שום חיוב על אדם (באור ללמוד הנ"ל), וע"כ הוא יסוד מוסד דמה שנקרא בשם חיוב מועיל להעמיד את הרשיון ולהסיר את החשש. והגם דחיוב שבועה הוא חיוב בירוריי (באור ללמוד ד'), וכל חיוב בירוריי הוא חיוב קל (למוד יא), וחיוב בירוריי הוא חיוב חיצוניי ומעמסיי (למוד טו), וחיוב חיצוניי ומעמסיי הוא ג"כ חיוב קל (למוד י"ד), והוא חיוב אמצעי (למוד ו'), וכל בירור אמצעי אין לו גבולים מצומצמים (באור ללמוד י"א), בכ"ז יש לו גבולים ידועים ורק שמתפשטים ומתרחבים (שם), והגבולים האלה הם הסבות המספיקות להעמיד החיוב, דמצד פעולתם זו [שמסבבים חיוב] יש להם גבולים מיוחדים (באור ללמוד כ'), וממילא מספיקות גם להסיר חשש האיסור כנ"ל, היינו להעמיד את מושג הרשיון אשר יסודו הוא הכרעת החיוב על האיסור [כנ"ל]. ומובן מעצמו דאם אין להם סבה מספקת להעמיד גם חיוב הבירוריי, כי הסבה חלושה מאד עד שאינה עומדת גם בגבולי בירור אמצעי המתפשטים, אז לבד שאין לחייבו אלא שיש עוד חשש איסור. ויוצא מזה דלהטיל חיוב שבועה במקום שאין לו סבה מספקת יש גם חשש איסור:

למוד מא:

בחיוב בירוריי הקשור באמונת המתחייב, בעת שאינה נראית הסבה המספקת לסבב החיוב הבירוריי, יש להתפלא על החיוב גם משום חשש איסור: באור, במקום שאין סבה להעמיד החיוב הבירוריי בבירור הקשור באמונת המתחייב, יש גם חשש איסור (למוד מ'), וא"כ מבואר דבעינן סבה מספקת על החיוב בכדי להסיר גם האיסור, דבמקום שאין סבה על החיוב יש גם חשש איסור, והגם דבין כך וכך בעינן סבה מספקת דבלא סבה אין לחייב, בכ"ז מועלת לנו הידיעה הזאת לדעת דבעינן גם סבה משום הסרת האיסור, בכדי שלא יהי' שום מקום להתעקש ולומר דחיוב מעמסיי יש להעמיס גם בלא סבה אחרי דהוא חיוב מעמסיי, וע"כ יש לדעת דלבד דהוא מנגד לחוקי החיוב, דבמדה זאת שנקרא בשם חיוב בהכרח שיש לו סבה (למוד ה' ובאורו), לבד זה יקשה גם משום חשש איסור אחרי דרק סבת החיוב מסרת האיסור, וא"כ במקום דליכא סבת החיוב וודאי דיש חשש איסור. ויוצא מזה דאם נמצא חיוב בירורי הקשור באמונת המתחייב בעוד שלא נראה סבת החיוב, לבד שיש להפליא על עצם החיוב יש להתפלא גם משום החשש איסור, כי מחוקי הפליאה היא להגדילה בכל מה שאפשר, ובעת שיש פליאה היותר גדולה, והמתפלא מקטין איכות הפליאה, הוא חוטא נגד חוקי הפליאה ומשפטי', [וכאשר מצינו שמוכיחים לפעמים כמה הוכחות הנוגעים ברומה של עולם ההלכות, מזה דהי' לו להקשות קושיא היותר גדולה, ושגורה בפיהם במלות עדיפא חי' לו להקשות, וההוכחה הזאת בנוי' על חוקי הפליאה וכחה רבה מאד], וע"כ נדע מעתה דבעת שיש להקשות על סבת החיוב [בחיוב הבירור הנ"ל] היינו בעת שאינה נראית הסבה המספקת, יש להתפלא גם מצד חשש איסור: למוד מב:

סבת החיוב בחיוב שמושג הרשיון שלו הוא מצד הכרעת החיוב על האיסור, פועלת יותר מכפי שפועלת בחיוב אשר מושג הרשיון הוא מצד שלילת האיסור, והיא צריכה להיות ניכרת יותר:

באור, כל חיוב כולל שני מושגים מושג החיוב ומושג הרשיון (למוד ל"ה), ובמושג הרשיון יש שני חלקים מצד שלילת האיסור ומצד הכרעת החיוב על האיסור (למוד ל"ח), וסבת החיוב הוא גם סבת הרשיון (למוד מ'), וא"כ במקום שמושג הרשיון הוא מצד הכרעת החיוב, מספקת להכריע החיוב על האיסור וממילא מובן דזו היא פעולה חזקה, דבכחה גם להכריע האיסור שכנגדה, וממילא הסבה היא ניכרת מאד:

למוד מג:

בטול והסרת החיוב הוא מצד ב' דברים, א) מצד חסרון ובטול סבת החיוב, ב) מצד סבה הפכיית:

באור, כל חיוב הוא מסובב ויש לו סבה (למוד ה' ובאורו), וא"כ אם נראה דהסבה אינה מספקת לחייב וודאי דאין בזה שום חיוב והוא חסרון ובטול סבת החיוב, ואולם גם אם הסבה מספקת לחייב, בכ"ז אם יש גם סבה הפכיית, היינו שיש גם להיפוך ראי' כזאת, אז הגם דעצם הסבה אינה בטילה בכ"ז כח הסבה בטל יען דיש כח הפכיי, וכמו דחיוב תשלומין הוא ע"י ב' עדים, ויש כמה גדרים ופרטים דבעינן לזה, והנה אם נראה דנחסר מפרטי וגדרי העדים באופן שאינם מספיקים לברר, ממילא אינם מחייבים, יען כי נחסר סבת החיוב. ואמנם גם במקום שנתקבלו העדים והספיקו לסבב החיוב ובאו עדים אחרים המכחישים העומדים לימין המתחייב לפוטרו, אז ממילא בטל כח העדים וכ"כ בחיוב הבירוריי וכמו שכתבנו דשתי הכרעות הסותרות זא"ז מבטלות זא"ז, וכבר כתבתי מאמר נכבד בענין ביטול הנושאים וכוחותיהם ובארתי כמה מאמרים תמוהים באגדה ובמד' והבאתיו לעיל, [ועי' בספרי שערי אורה (שער א' פ"ד) משכ"ב] וכ"כ בחיוב הבירורי יש ג"כ שני מיני הסרות החיוב הנ"ל וכמובן מאליו:

למוד מד:

הסרת החיוב מצד חסרון הסבה, הוי שלילת והעדר החיוב הסרת החיוב מצד סבה הפכיית מתחלק לשני חלקים א) להסרת ושלילת החיוב, ב) לסבת הפטור: באור, הסרת החיוב הוא מצד ב' דברים מצד חסרון סבת החיוב ומצד סבה הפכיית (למוד מ"א), והנה במקום שהסרת החיוב הוא מצד חסרון הסבה אז הוי כשלילה, היינו כי נחסרה פה ממילא סבת החיוב, אבל סבת הפטור ג"כ ליכא, ואולם במקום שיש סבה הפכיית מפטור, אז אם כח הסבה ההיא ההפכיית היא רק ככח הסבה המנגדתה נעשה ג"כ ע"י הסבה ההפכיית לשלילת החיוב, והוי כאלו אין שום סבה לחיוב ואמנם אם כח של הסבה ההפכיית גדולה יותר מכח סבת החיוב, אז לא לבד ששוללת סבת החיוב, אלא שגורמת עוד פטור, והגם דלכאו' משמע דאין שום נ"מ מזה, דאחרי דכל חיוב הוא רק ע"י סבה, וא"כ אם נשללת הסבה ממילא פטור, בכ"ז יש נ"מ דגם בחיוב מעמסיי כזה שנאבה להטיל עליו חיוב בלא סבה מספקת, עם כ"ז במקום שיש עוד סבת הפטור וודאי דאין להטיל עליו חיוב וכמובן מאליו, ואם אמנם דגם חיוב מעמסיי יש לו סבה דהא יש לו גבולים ורק שאינם מצומצמים ויש לו סבה וסבתו קלה (באור ללמוד ט"ו), בכ"ז יהי' נ"מ במקום שיש שתי סבות החיוב ולסבה אחת יש כח הפכיי, אז אם הכח ההפכיי עושה רק פעולת השלילה, א"כ שולל הסבה המנגדתו ונשארת הסבה השני' ויכולה לפעול פעולת החיוב, ומה גם בחיוב בירוריי אשר סבתו קלה, ואמנם אם הסבה ההפכיית גדולה מאד עד שבכחה לסבב פטור, א"כ ממילא אינה מועלת גם הסבה השני' אחרי דיש בזה סבת הפטור, ומובן ממילא דבכל אלה יש למוד כח הסבות ופעולתם:

למוד מה:

בחיובים, נכללים, חיוב מיתה, חיוב מלקות, חיוב קרבן, חיוב ממון, חיוב קנס [בזה"ב], וכדומה:

באור, כל מה שאחד מתחייב לסבול איזה סבלות כמו הפסד ממון, טורח, צער הגוף, או איבוד הנפש, נקרא חיוב, דהוא מתחייב עי"ז לסבול זאת ומטילים עליו עפ"י דין את הסבלות הזאת, דדבר שאינו סבלות אינו נקרא בשם חוב, וזכות הוא היפוך החוב דזכות היא ענין הטבה ותועלת, וע"כ מובן דתחת שם חיוב נכללו כל המיני סבלות שמטילים מב"ד על אחד, כמו חיוב מיתה חיוב מלקות חיוב קרבן, ממון קנס, דמכל אלה סובל מה, וכשמטילים עליו סבלות כזאת נקרא דהוא מתחייב בחיוב: למוד מו:

חיובים, מתחלקים לשני חלקים, א) חיובים עומדים, ב) חיובים יוצאים: באור, כל חיוב הוא פעל, ובפעלים יש פעלים עומדים ופעלים יוצאים, וכ"כ בחיובים יש ג"כ אלה השני חלקים, חיובים עומדים הוא חיובים כאלה שהחיוב נתעצם בהמתחייב ונגמר בו, כמו חיוב מיתה חיוב מלקות, דהחיוב הוא שיעשה בגוף המתחייב דבר זה, וחיובים יוצאים הוא אם החיוב הוא שיוציא ממנו מה, כמו חיוב ממון וקנס וקרבן:

למוד מז:

יש שני מיני חיובים, א) חיובים נפעלים, ב) חיובים פועלים:

באור, כל חיוב הוא פעל (באור ללמוד מ"ו), ובפעלים יש פועל ונפעל, וכ"כ יש בחיובים, יש שאחד מתחייב ומטרת החיוב הוא שיהי' נפעל בו החיוב כמו חיוב מיתה ומלקות דהחיוב נעשה ונפעל בגוף המתחייב, וחיובים פועלים הם החיובים שהחיוב הוא, שהוא ישלם או יביא קרבן א"כ יש עליו לפעול פעולת תשלומין או הבאת קרבן, ושני החיובים האלה נערכים לעומת עוד שני חלקי החיוב שהחיובים מתחלקים, דחיובים מתחלקים גם לחיובים עומדים וחיובים יוצאים (למוד מ"ו), וחיובים עומדים הם החיובים שעומדים בגוף המתחייב, וחיובים יוצאים הם החיובים שיוצאים ממנו לנושא אחר (באור ללמוד הנ"ל), א"כ מבואר דחיובים נפעלים מתייחסים לעומת חיובים עומדים, וחיובים פועלים לעומת חיובים יוצאים: למוד מח:

כל חיוב כולל שני מושגים, א) מושג החוב, ב) מושג הקיום:

באור, כל חיוב הוא שיש בזה איזה סבלות להמתחייב (באור ללמוד מ"ה), וא"כ יש בזה מושג החוב, ואחרי כי כל חיוב יש להתמלאות מן הדין, וא"כ יש מצוה בקיום החיוב, וע"כ מצד ההשקפה הזאת יש בו גם מושג הקיום, שיש לראות שיתקיים החיוב הזה בפועל:

למוד מט:

בחיובים עומדים ונפעלים, מושג החוב הוא בהמתחייב ומושג הקיום הוא באחרים, ובחיובים יוצאים ופועלים, שני המושגים האלה הם בהמתחייב:

באור, חיובים עומדים ונפעלים הם חיובים כאלה שעושים בגוף המתחייב (באור ללמוד מ"ו וללמוד מ"ז), ובכל חיוב יש שני מושגים מושג החוב ומושג הקיום (למוד מ"ח), וא"כ מבואר דבחיובים עומדים ונפעלים דנעשים בגוף המתחייב ע"כ דיש פועל אחר שפועל העונש, וא"כ מושג העונש הוא בהמתחייב כי הוא סובל המלקות והמיתה, אבל מושג הקיום הוא ע"י אחר, כי הסנהדרין והב"ד מצווים בזה ועליהם מוטל המצוה (רמב"ם פי"ד מהל' סנהדרין ה"ב וה"ג), אבל בחיובים יוצאים ופועלים דהוטל על המתחייב לשלם או להביא קרבן, א"כ נכללים בו שני המושגים האלה ביחד מושג החוב ומושג הקיום, כי הוא סובל ההפסד, ועליו הוטל לקיים זאת:

למוד נ:

כל חיוב מצד מושג החוב הוא נגד רצון המתחייב ועלול להסתרבות, ויש לעומת זה להשתמש בכפי', וע"כ בהתמלאות החיוב יש מושג הכפי': באור, בכל חיוב יש מושג החוב (למוד מ"ח), מצד הסבלות שהמתחייב סובל מזה (באור ללמוד הנ"ל), ומובן ממילא דיכול להיות שהמתחייב יסתרב בזה, כי לא כל אדם מזדרז לסבול סבלות, גם במקום שמה"ד יש לו לסבול, וכל חיוב באשר שהוא חיוב יש לראות שיתמלא בפועל, ע"כ יש להשתמש גם בכפי' וא"כ מצוייר שיצא החיוב ע"י כפי':

למוד נא:

בחיובים עומדים ונפעלים, מושג הקיום הוא גם מושג הכפי', בחיובים יוצאים ופועלים מושג הקיום ומושג הכפי' הם שני מושגים, ונעשים ע"י אנשים שונים:

באור, כל חיוב כולל שני מושגים מושג החוב ומושג הקיום (למוד מח), ומצד מושג החוב הוא נגד רצון המתחייב ועלול להסתרבות (למוד נ), וע"כ יש בו גם מושג הכפי' (שם), ובחיובים עומדים ונפעלים מושג החוב הוא בהמתחייב ומושג הקיום באחרים (למוד מ"ט), כי על הסנהדרין והב"ד [בזה"ב] מוטל מושג הקיום, וא"כ ענין הקיום הוא שיראו שיתקיים בהמתחייב החיוב הזה, היינו שיראו שילקוהו או שידינוהו במיתה, וא"כ מושג הקיום הוא הוא מושג הכפי', כי עי"ז שמוטל עליהם לקיים יכפו את הנידון שיעשה בו החיוב, כי הם אינם סובלים מאומה מזה ולא שייך גבייהו ענין הסתרבות, ואמנם בחיובים יוצאים ופועלים מושג החוב ומושג הקיום שניהם הם בהמתחייב (למוד מ"ט), וא"כ אחרי דמצד מושג החוב הוא עלול להתרשלות ולהסתרבות והוא בעצמו צריך להיות המקיים, א"כ אין לומר דהמקיים יעשה גם הכפי' דלא יכוף את עצמו, וע"כ דיש כופים אחרים והיינו דב"ד יכפוהו שיקיים, וכמו דהדין הוא דכופין [בזה"ב] על פריעת חוב, וע' כתובות (פ"ו ע"א) וערכין (כ"ג ע"א):

למוד נב:

בחיובים עומדים ונפעלים, מושג הכפי' הוא מושג ברור, ובחיובים יוצאים ופועלים מושג הכפי' הוא מושג ספיקיי:

באור, בחיובים עומדים ונפעלים מושג הקיום הוא גם מושג הכפי' (למוד נ"א), כי אחרי שהקיום הוא על אחר לא על המתחייב א"כ במה שהוטל על ב"ד לקיים החיוב בהמתחייב נכלל בזה גם מושג הכפי' (באור ללמוד הנ"ל), וא"כ הכפי' לא באה מצד ספק, אחרי כי בהקיום נכללת הכפי', ובעת שאנו משיגין מושג הקיום משיגין גם מושג הכפי', ואולם בחיובים יוצאים ופועלים אשר מושג הקיום ומושג הכפי' הם שני מושגים, ונעשים ע"י אנשים שונים (למוד נ"א), והכפי' הוא מצד דיש לחוש שיסתרב ויתרשל באשר שיש בזה צד חוב (למוד נ'), וא"כ באה הכפי' רק מצד ספק אולי לא ימלא, ומבואר דבהם הוי הכפי' מושג ספיקיי דמצד הספק משיגים הכפי': למוד נג:

בחיובים עומדים ונפעלים, קשור מושג הקיום עם מושג הכפי' ואינם מתפרדים, ובחיובים יוצאים ופועלים, אינם מתעצמים ויכולים להתפרד, ומצוייר מושג הקיום גם בלא מושג הכפי':

באור, בחיובים עומדים ונפעלים מושג הכפי' הוא מושג ברור (למוד נ"ב) כי אינו מצד הספק, כי בזה שהוטל על ב"ד לקיים נכלל בזה גם מושג הכפי' (באור ללמוד הנ"ל), וכיון שכן הלא הוי מושג הכפי' עצם מעצמי מושג הקיום, וממילא מובן דאינם מתפרדים לעולם, ואמנם בחיובים יוצאים ופועלים דמושג הכפי' הוא מושג ספיקיי (למוד נ"ב), דכיון שהכפי' היא מצד שיש לחוש שיתרשל ויסתרב א"כ באה רק מצד ספק (באור ללמוד הנ"ל), והנה גדר דספק הוא שיחול עליו איזה בירור או איזה הכרעה, ולפי"ז מובן מאליו דאם תהי' איזה הכרעה להכריע את הספק, אז יתבטל מושג הכפי', ומושג הקיום ישאר על מקומו:

למוד נד:

בכל חיוב, יש שני מושנים, א) מושג החוב, ב) מושג הזכות, מושג החוב הוא חוב טבעי וחומרי, ומושג הזכות הוא זכות רוחני ומוסרי:

באור, כל חיוב כולל שני מושגים, מושג החוב ומושג הקיום (למוד מח), החוב הוא מצד שיש בזה איזה סבלות והקיום הוא מצד שיש מצוה לקיים (באור ללמוד הנ"ל), והנה הסבלות הוא חוב והוא חוב טבעי וחומרי, דהטבע מרגיש ומחיש את הסבלות הזאת כי הוא לחוב לו, ואולם מצד שיש עליו לקיים זאת כפי חוקי התורה, היינו כפי חוקי המוסר ויסודי חכמת התורה, מובן דהוא זכות לפני הסובל, דעי"ז מתנקה מחוב הרוחני והמוסרי שרבץ עליו, וא"כ הוא זכות רוחני ומוסרי:

למוד נה:

החלטת שם חוב על החייב מאיזה חיובים, תלוי כפי הערכת מושג ערך החוב הטבעי והחומרי לעומת הזכות הרוחני והמוסרי:

באור, בכל חיוב יש שני מושגים מושג החוב ומושג הזכות (למוד נד), והחוב הוא טבעי וחומרי והזכות הוא זכות רוחני ומוסרי (שם), וחוב וזכות הם שני הפכיים, ומעתה מובן דיש ספק איך לקרא את החיוב ביחס החייב אם בשם חוב מצד חוב הטבעי והחומרי, או בשם זכות מצד זכות המוסריי, וקשה לנו להכריע מצד דהוי כשתי הכרעות הסותרות זא"ז, דמושג החוב מכריע לקוראו בשם חוב, ולעומת זה יש מושג הזכות שמכריע לקוראו בשם זכות, וכל שתי הכרעות הסותרות זא"ז מבטלות זא"ז (למוד י"ז י"ח). ואולם בכ"ז יש לפעמים הכרעה באופן אם הכרעה אחת חלושה והשני' חזקה יותר אז החזקה מכרעת את החלושה (למוד י"ט ובאורו), וא"כ גם הכא להכריע אם החיוב מקרי בשם חוב או בשם זכות, יש להעריך ערך הזכות והחוב ועפי"ז יהי' מקום להכריע, דאם הזכות גדול לערך החוב יש לקוראו בשם זכות, ואם החוב גדול ועצום מכפי ערך הזכות אז תתגבר הכרעת החוב ויש לקוראו [להחיוב] בשם חוב, ואחרי דהזכות הוא זכות מוסרי ע"כ יש תמיד לשקול ערך הזכות המוסרי ולהעריך עפי"ז ערך החוב לעומת הזכות: למוד נו:

בחיוב שמושג הזכות הרוחני והמוסרי גדול ועצום לעומת מושג החוב הטבעי והחומרי, בטל מושג הכפי':

באור, בחיובים יוצאים ופועלים מושג הכפי' הוא מושג ספיקיי (למוד נ"ב), כי היא [הכפי'] באה רק מצד ספק התרשלות והסתרבות (באור ללמוד הנ"ל), וההתרשלות וההסתרבות שיש בחיוב הוא מצד מושג החוב (למוד נ'), כי בכל חיוב יש מושג החוב (למוד מ"ח), והנה בכל חיוב יש גם מושג הזכות (למוד נ"ד), והיינו זכות רוחני ומוסרי (שם), ובמקום שמושג הזכות הרוחני גדול ועצום לעומת ערך החוב הטבעי נקרא החיוב בכלל בשם זכות (באור ללמוד נ"ה), וא"כ ממילא אין עוד מקום להחשש של התרשלות והסתרבות, ומובן מעצמו דבחיוב כזה בטל גם מושג הכפי':

למוד נז:

בחיוב שמושג הזכות גדול ממושג החוב, אם כי אין לכופו, בכ"ז יש לומר לו שהוא חייב כי שם חיוב אינו בטל ממנו:

באור, בכל חיוב יש מושג החוב והזכות (למוד נ"ד), והם סותרים זא"ז (באור ללמוד נ"ה), והמושג שהוא גדול ועצום מחבירו מכריע את המושג הסותרו ונקרא החיוב על שמו (שם), וא"כ במקום שהזכות בהחיוב עצום ורב לעומת ערך החוב יש לקרא את החיוב בשם זכות, וממילא בטל בחיוב כזה גם מושג הכפי' (למוד נ"ו), ואולם כ"ז הוא לענין האומד אם יעשה מרצונו או לא, ולחקור אם מוטל להתערב בזה לכופו או לא, ע"ז י"ל כיון דבכלל סגור בהתמלאות החיוב זכות גדול לפני החייב, ע"כ יש להחליט דבוודאי יעשה מעצמו, כי הכפי' היא חיוב שנוסד על חשש התרשלות, וכיון דבטל החשש בטלה הכפי', אבל בכ"ז לא יתבטל ממנו החיוב, ואם ישאל מב"ד אם הוא חייב או לא יש להם לומר שהוא חייב, כי החיוב הוא חיוב בפ"ע ורק שמהתמלאות החיוב מסתבב זכות לפני החייב שממלא את החיוב, אבל אין לטעות ולומר דכיון דהתמלאות החיוב הוא זכות לפני החייב ע"כ תלוי התמלאות החיוב בידי המתחייב בדעתו ורצונו, כי אם יאבה לוותר על זכותו ולבלי למלאות החיוב הרשות בידו, דזה וודאי אינו, דכל חיוב הוא חיוב בפ"ע והזכות מסתבב ממילא, ושם חיוב מורה ע"ז דהוא מחוייב ועומד למלאות זאת כי הכפי' והחיוב הם שני דברים וכנ"ל, ובספרי הארכתי בזה בכמה כללים והבאתי לזה הסוגיא דערכין (דף כ"א ע"א) מהא דאיתא שם חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, ובגמ' שם פשע בה ולא מייתי דמשמע דבחטאות ואשמות דאין ממשכנין הוא משום דמחלטינן דלא פשע בה, וגם הבאתי הסוגיא דכריתות (דף י"ב ע"א) וגם הסוגיא דב"ק (דף מ' ע"א) הייבי כופר מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מיחמר חמירי עלי' ולא בעי משכוני' או דלמא כיון דלחברי' הוא דבעי מיתבי לי' ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמיר עלי' ובעי משכוני', וכן הבאתי הסוגיא דסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה, וגם בעקר הדבר שכתבתי דהחיוב הוא חיוב בפ"ע והזכות מסתבב ממילא, כתבתי עפי"ז כמה באורים במאמרי חז"ל באגדה ובמד', דהראיתי דכ"כ בכל העונשים מן השמים שנקצבו והושמו על העונות, דמודעת דגם הם מסבבים הזדככות וטוהר הנפש, בכ"ז יש לדעת כי עקרם באים מצד חוקי משפטי העונש וההזדככות באה ממילא, וע"כ אם עשה דבר און כזה אשר כפי חוקי העונש אין להעניש ע"ז, הגם דהאון מעכבו מלהגיע למדרגת ההזדככות הצרופה, בכ"ז אין להענישו למען שיגיע למדרגת ההזדככות כי העונשים באים רק בעת שיש להם מקום כפי חוקי העונשים, ואז באה ההזדככות ממילא, אבל בזמן שאין מקום להעניש עפ"י יסודי חוקי העונשים ממילא אין מקום לעונש, והגם שעי"ז נשאר נעדר ממדרגה הרמה והנשגבה במדרגות ההזדככות, וזש"א כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (שבת קמ"ט ע"ב), דהכניסה במחיצת הקב"ה היא מן המדרגות היותר נשגבות, והיא מדרגה רמה ונשגבה כזאת אשר גם לכלוך קל מעכב את האדם מלהגיע למדרגה זו, ואמנם בעת שיש על האדם עון גמור דמתחייב בעונש, אז העונש מזכך את האדם ומנקתו, ואחרי קבלת העונש נעשה כמו שלא עיוות מאומה,, וכאלו לא הי' עליו שום נדנוד עון, וע"כ יכול אח"כ להגיע למדרגה היותר נשגבה היינו גם למדרגת התקרבות למחיצתו של הקב"ה, אבל מי שחבירו נענש על ידו הוא אינו מן העונות שעומדים תחת חוקי העונשים כי באמת לא עשה בזה שום דבר און ועול, ורק דבכ"ז יש עליו בעד זה לכלוך קל המונע אותו מלהגיע להמדרגה הנשגבה להכנס במחיצתו של הקב"ה, ולהעניש לו רק בכדי שיגיע למדרגה זו זאת אי אפשר, דהעונשים מסבבים ההזדככות ולא דבאים למטרה זו, והבן היטב. ושם הראיתי דרושמי חקירה זו ניכרות בכמה וכמה הלכות ופה לדוגמא אכתוב רק א' מהן. מודעת דבחבלה יש מקום למלקות ותשלומין, ורק דאין אדם לוקה ומשלם וע"כ יש בחבלה תשלומין ואינו לוקה [וילפינן שם מקרא דמשלם ואינו לוקה, עיי"ה כתובות (דף ל"ב ע"א)], וא"כ מבואר דבחבלה התשלומין פוטר מן המלקות, וכפי החקירה הנ"ל יש לדעת דגם בחבלה הפטור מן המלקות הוא ממילא, דהתשלומין באים עפ"י חוקי התורה, ואחרי דאחד מכללי התורה הוא דאין אדם לוקה ומשלם ע"כ ממילא פוטר התשלום את המלקות, ולפי"ז בחבלה כזאת אשר כפי חוקי משפטי התורה אין מקום לשלם בעדה ממילא נתחייב מלקות, ולזה אם יאבה לשלם בעד חבלה כזאת שעפ"י חוקי התורה אין מקום לשלם בעדה לא יועיל לו השילום לפוטרו מן המלקות, ומשו"ז החובל בחבירו פחות מש"פ לוקה [כתובות (ל"ב ע"ב) סנהדרין (פ"ה ע"א) מכות (ט' ע"א)] , ומשמע דגם אם ירצה לשלם בכ"ז הוא לוקה, [והבאתי לזה גם דברי הירו' בב"ק (פ"א ה"א) דאיתא שם הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחלה אע"פ שחזר ונעשה נזק חייב, ובאורו הוא כן, דמתחילה לא הי' בכלל נזק שעומד תחת גדרי התשלומין כי לא הי' בו ש"פ, ואח"כ נעשה נזק דאח"כ יש בו ש"פ, וא"כ יש לפוטרו מן המלקות, בכ"ז כיון דמתחילה לא הי' ש"פ ונתחייב במלקות אינו נפטר גם אח"כ, וא"כ מוכח בבירור דאינו מועיל אם יאבה לשלם בעד חבלה שאין בו ש"פ ואינו נפטר מן המלקות, והגם די"ל דהכא הכוונה בעקר הדין ואיירי אם אינו רוצה לשלם, אמנם הוא דחוק מאד ובלא"ה פשטות הענין משמע כן ואכמ"ל], והוא ג"כ מצד זה דהשילום מסבב הפטור, אבל לא דבא למטרה זו לפטור מן המלקות, וע"כ במקום דכפי חוקי התורה אין מקום לתשלום ממילא חייב במלקות וכ"כ בכפי' ובחיוב וכנ"ל, והבן היטב:

למוד נח:

תוכן העניינים

אורים גדולים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה