אור ברסלב
אורים גדולים פרק ד - שער ד יבאר יסוד ההבדל בין ממון לקנס

אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס

פרק ד - שער ד יבאר יסוד ההבדל בין ממון לקנס

פרק ג - שער ג יבאר ענין המחילה

יבאר דיסוד ההבדל בין ממון לקנס הוא משום שהם נבדלים במטרותיהן בפעולת הנתינה, ויש כמה דינים שונים שנבדלים קנס וממון זמ"ז שהם מתענפים משורש ההבדל הזה:

א) הנה גם מדברינו בפרקים הקודמים יראה ויבין כל אחד עד כמה שיש להוקיר הידיעות של חלוקות המטרות האלה, כי באמת יש כמה חלוקות בענייני תשלומין שהם בנויים רק על חלוקות המטרות האלה, ולפעמים מצינו שאיזו מיני תשלומין חלוקין ומשתנים זמ"ז בדיניהם, אשר יסוד שינוי דיניהם הוא רק מצד שנחלקים בפעולה המטרותיית של התשלומין ובחלקי הפעולות, ויש כמה פעמים שמתבארים עי"ז כמה עניינים תמוהים, כי כל עוד שלא נדע יסוד חלוקת הפעולות המטרותיות שיש בנתינה ותשלומין וחלקי המטרה, לשוא נעמול וניגע לדעת את מקום יסוד הדינים הפרטים בנוגע לנתינה ותשלומין, ואת ענין השתנות הדינים שמשתנים זה מזה אשר בהשקפה ראשונה אינו מובן טעם הדבר., כי באמת שינויי דיניהם באים בהכרח מצד שהם מובדלים זה מזה במטרת התשלומין, כי הדינים הפרטים הם רק כענפים המתפצלים משורש, אשר מכל שורש ושורש יתפצלו ענפים שמתדמים בטבעם לטבע השורש, ואם השרשים חלוקים ונבדלים בטבעם זמ"ז יתבדלו גם ענפיהם אלה מאלה, ולשוא נעמול למצא ההבדל בהענפים, כי הענפים בהכרח מתדמים להשורש, אחרי שמתגדלים ומתמשכים ממנו, וע"כ יש תמיד לחפש ההבדל בהשורש, [ועי' בביאור ללמוד ה' שכתבתי כמ"כ לענין סבות ומסובבים], וכ"כ יש כמה פרטים מתשלומין ודינים שונים אשר שרשם הוא החלוקה הזאת, כי כל פרטי וחלוקי הדינים יוצאים מטבע השורש הזה, ועי"ז שנדע הבדל שרשיהם נבין חלוקותיהם, וכבר יראה הקורא אמיתת הדברים האלה מדברינו בפרקים הקודמים, ופה נבאר עוד ענין אחד שיש בו כמה חלוקי דינים אשר מוצאם הוא ג"כ חלוקות המטרות:

ב) מודעת כי בכלל יש שני מיני חיובים הנקובים בשמותיהן. א) ממון, ב) קנס, והשני חיובים האלה מתבדלים זמ"ז בכמה וכמה פרטי דינים כנודע, ולפי דרכינו נראה דיסוד שינויי דיניהם הוא חלוקות המטרות:

הנה בכל חיוב ממון המטרה היא הקבלה, כי אחרי שחייב לו כסף יש לו להשיב אליו הכסף שחייב לו, ועקר תנועת כובד הפעולה הוא בהמקבל, כי כפי חוקי המשפט בהכרח לו להחייב לראות להשיב אליו כספו. ואמנם בקנס יסוד הפעולה הוא מצד הנותן, בו מונח כל כובד הפעולה, כי כפי חוקי התורה ראוי הוא לשאת עליו עונש זה להוציא מתחת ידו שיעור כסף זה, וממילא יש לו לשלם הסך הזה לבע"ד כמו הגנב שמשלם דו"ה להנגנב, הגם דיסוד התשלום הוא קפידת ההוצאה, בכ"ז יש לו לתת הכסף להנגנב כי גם הוא הבע"ד בזה, ואחרי שהם נבדלים זמ"ז בשורש העקרי הזה מתבדלים הם גם בענפיהם בדיניהם ובפרטי תשלומיהן. בממון אינה מועלת ההודאה לסלק החיוב ואדרבה כי היא גורמת עוד החיוב, כי אם יודה שהוא חייב לאחד מחוייב לשלם לו, כי אין שום טעם לומר שיתפטר בההודאה, אחרי דבממון העקר הוא שהוא מחוייב לתת לו כסף, ואולם כל עוד שנחסר לנו הידיעה אין לחייבו, ואמנם מיד שיש ע"ז הודאה מהבע"ד בעצמו הוי בירור גמור שאין למעלה הימנו, כי בירור העדים הוא רק אמות המוסרי והמציאותיי, דהתורה האמינה להעדאת העדים וטבעה עלי' חותם האמת, אבל אינה במדרגת אמות הטבעי והחושיי, כי מי לא יודה אשר גם אחרי העדאת העדים יש עוד מקום לספק באמיתת הדבר, ואולם מפני הצורך. והתיקון ראתה התורה לאמת את העדאת העדים במציאות ובפועל, ומצד דיני התורה הוי כאלו לא נשאר עוד ספק במציאת הדבר, והוי זאת רק אמות מוסרי ומדעי (למוד ט"ז ובאורו), אמנם במקום שמודה בעצמו שהוא חייב הוי כמו אמות הטבעי והחושיי, דהלא אין עוד מקום לספק בחיובו, דממון ביחס הוצאתו מרשותו לרשות חבירו, הוא מהדברים אשר כל אחד בודד בזה במועדיו, ואינו עומד תחת קשר הכללי תחת הדינים הקבועים לומר דאין לו לתת לחבירו כסף כל עוד שעפ"י הדינים הקבועים וחוקי המשפטים הכוללים אינו מגיע לחבירו הכסף, רק כי כל איש ואיש הוא בעל בכספו ואדון בחפציו, וכמו שיש לו לתת כספו למי שיאבה, כן יש לו להודות שמגיע ממנו כסף לחבירו, וההודאה משלמת וגם גורמת החיוב, וזהו היסוד של קנין אודיתא, [ועיי"ה ב"ב (דף קמ"ט ע"א) ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא, וע' כתובות דף נ"ד ע"ב תו' ד"ה אע"פ, וב"ק דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב, וב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה דלא, וב"מ דף מ"ו ע"א בד"ה וניקנינהו, וביו"ד סי' קס"ט בט"ז סקי"ד, ובסי' קע"ג בט"ז סק"ט], והאחרונים הרבו לחקור בזה אם אודיתא מועלת לענין איסורים, וגם בגוף הדבר אם אודיתא הוי כקנין, (עיי"ה קצוה"ח סי' מ' סק"ה וסי' קט"ו סק"ב, ובישועו"י חיו"ד סי' קס"ט סק"ב), ואולם בירורן של הדברים הם כך, דאחרי דבממון אם אחד הודה שחייב מאמינים לו, והנאמנות בד"מ נובעת מצד דיכול לתת למי שירצה, ממילא כל הודאה הוי כמו שנותן, ואין לנו לחקור באמיתת הדבר רק דההודאה בעצמה מספקת, והדברים ארוכין ורחבין מאד מאד, ואין קצה למה שחידשתי בע"ה בעניינים האלה, אבל העקר הוא שיש לדעת, דהוא כלל גדול דבכ"מ דהודאת עצמו מועלת אין הכוונה דההודאה משגת מדרגת הבירור, אולם להיפוך, כי לא בעינן כלל בירור, משום דההודאה בעצמה הוי סבת החיוב, דיש שני מיני הודאות המחייבות, א) סכת ברור החיוב ב) סכת החיוב, (באור ללמוד ל"א), והכא הוי ההודאה סבת החיוב, דהיא בעצמה מסבבת וגורמת החיוב:

וכשנעיין נראה, דבפרט זה [של פעולת ההודאה ושיהי' בה כח לסבב חיוב] מתייחסים גדרי ממון עם גדרי האיסור, דהלא באיסורים יכול ג"כ כל אדם להמשיך איסור עליו על איזה דבר עפ"י עצמו, וכמו שמודעת זאת לכל דבאיסורים אמרינן שוויא אנפשי' חתיכא דאיסורא, ושם ג"כ הוי הכוונה דההודאה גורמת האיסור, ולא דאמירתו הוית סבת בירור האיסור, היינו דבאמת מאמינים לו ע"ז שהוא אסור, אלא להיפוך דאמירתו הוית סבת האיסור, דעי"ז גופא נאסרה עליו ומשום דלא בעינן כלל נאמנות לזה, דהוראת נאמנות היא כמו פעל יוצא לאחרים, דנאמנות הוא מה שאחרים מאמינים לו, וע"ז אמרינן דלא בכ"מ בעינן שיאמינוהו, ויש כמה דברים שדבריו עושים רושם לעולם אם גם לא נאמינוהו, דנאמנות וגדרי' דרושות רק במקום דהאיש הפרטי אינו מתחלק מהכלל והוא מתקשר בקשר הכללי, באופן אשר כל עוד שדבריו לא יועילו להכלל לאנשים זולתו, אינם מועילים גם לעצמו, כמו להתיר איזה דבר שמסתפקים בהיתרו, לזה בעינן תורת חוקי נאמנות, דהא אין ביד איש פרטי להתבדל מן הכלל בזה ולומר דדבר זה הגם שהוא מהדברים האסורים מכ"מ לעצמי הנני מתיר זאת, וע"כ חזינן דבההיתר קשור הפרט עם הכלל, וממילא לענין שיפעול בדבריו על עצמו בנוגע להיתר, בעינן חוקי הנאמנות, אבל באיסור אחרי כי כבר מצינו בתורה ענייני נדרים והקדש דגדרן הוא אשר כל אדם יכול לאסור על עצמו איזה דבר כפי ראות עיניו, דמזה חזינן דכל אדם יכול לאסור על עצמו גם דברים המותרים, וממילא מוכח דלא בעינן בזה נאמנות, ובזה שאומר דהוא אסור מתחלק בזה מהכלל, ועי"ז עושה וגורם האיסור, אחרי דמה שמאמינים לו על עצמו הוא ג"כ מצד שבכחו לאסור עליו, ומתהפך הדבר כחומר חותם, בתחילה אמרינן דמאמינים לו על עצמו מצד דיכול לאסור על עצמו, ואח"כ אמרינן דאם אומר על עצמו ממילא נאסר בזה, [זהו עומק הסברא של שוויא אנפשי' חד"א, ורבים נבוכו בזה ורצו לומר דהוא ענין נדר והודאה וכדומה, ובאמת אין לזה שום מובן ואינו מתקבל על השכל דבר זר כזה, ואולם כפי שכתבנו יועיל לן ענין נדר לראות מזה דיכול לאסור על עצמו, אבל לא דזה גופא הוי מתורת נדר. והדברים האלה יקרים מאד ומפיצים אור חדש על העניינים האלה, ובספרי בארתי עפי"ז כמה עניינים מחודשים המאירים את העינים], וכ"כ בענייני ממון משתמשינן ג"כ בהסברא הזאת, דהא כל אדם שורר על קנייניו ובידו למוסרם למי שירצה, וע"כ ההודאה שלו מועלת, וממילא עושית גם קנין, והדברים ארוכים ורחבים: ג) אמנם כ"ז הוא בממון, אבל בקנס דעיקר החיוב הוא מצד מטרת הנותן שיש לו להענש, ולהוציא עבור עוותתו סכום כסף כזה, ע"כ אמרה התורה כי חיוב כזה נגמר רק ע"י עדים, דעונש קנס נגבל ונערך מעט עם שארי עונשים הבאים על האדם עבור חטאיו ופשעיו, דההודאה מועלת בהם להתם חטא ולכלות פשע, וכמ"כ בזה אחרי דהחיוב אינו מצד המקבל רק מצד הנותן, וע"כ אחרי דההודאה מועלת להסר ממנו העונש ממילא אין לו לתת לחבירו, כי כל עקר הגעת הכסף אליו היה מצד שזה האיש הי' מחויב ליתן, וממילא במקום שיש להקל ממנו אין עוד שום חיוב. ואמנם אחרי דזה גופא להשוות הודאת הקנס להודאת כל העונשים הוא אינו דבר ברור, דבאמת אינם משתווים ממש בשיווי גמור והוא ענין חדש שחדשה התורה, ע"כ יש לספק בכוונת התורה ספק גדול, דבענין פטור של ההודאה בקנס יש לומר שתי כוונות. א) בחיוב, דההודאה גורמת פטור, ב) בשלילה, דההודאה אינה גורמת חיוב, באור הדבר. א) בחיוב, ההודאה גורמת פטור, י"ל דההודאה בקנס גורמת פטור, ולא לבד שאינה מטלת ומביאה חיוב [כמו בממון] אלא שמסרת ומבטלת את החיוב, וע"כ אם רק הודה, אז גם אם באו אח"כ עדים פטור, הגם שעתה אין עוד צורך בההודאה ודל ההודאה מהכא הלא יש לחייבו מצד הבירור של העדים בלבד, בכ"ז נימא דההודאה הסירה החיוב ועקרתו משרשו, ב) בשלילה, ההודאה אינה גורמת חיוב, דיש גם מקום לומר דהכונה הוא רק דההודאה בקנס אינה מביאה החיוב, יען כי החיוב הזה אינו כמו חיובי ממון, וע"כ י"ל דבחיוב כזה אין ההודאה מספקת לגרום חיוב, אבל בכ"ז אינה מסרת החיוב ג"כ, וממילא אם באו עדים אח"כ חייב:

ובאמת י"ל דזהו יסוד המחלוקת [בב"ק (ע"ה ע"א) ובכ"מ] אם מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב או פטור, אשר אם אמנם כי מקור המחלוקת הוא בדיוקא דקראי, בכ"ז יש לה גם מקום בעקרי הסברות של חיוב קנס וכנ"ל: וממוצא דברינו מובן דהספק והחקירה בפעולת ההודאה אם היא בגדר פועלת בחיוב או בגדר שלילה שאינה פועלת, היינו אם היא פועלת פטור או שאינה פועלת לא חיוב ולא פטור, החקירה הזאת תחול רק בקנס, דמזה דחזינן דבעינן רק עדים וההודאה אינה מועלת להביא חיוב יש גם מקום לומר דכ"כ מסרת החיוב ג"כ, אבל בשארי חיובים דבעינן רק עדים לחייב כמו בעונש מיתת ב"ד ומלקות, הגם דבהם ג"כ אינה מביאה ההודאה את החיוב, בכ"ז אין מקום ספק לומר דההודאה פועלת בחיוב ופוטרת ומסרת, דבעונש הגוף שנמסר לב"ד אין מקום לומר דההודאה תפטור, ומשום זה לא מצינו לשום מ"ד דיהיו שני מקראות לפטור את החייבים מב"ד מעונשם ע"י הודאתם, ורק קרא אחד יש לפוטרם בההודאה, וכמו דאיתא בתוספתא דסנהדרין (פרק י"א) ר' יוסי אומר הוא שהתודה בעצמו פטור שנא' לענות בו סרה שיתרו בו אחרים ולא שיתוודה הוא בעצמו, ואחרי דליכא אלא חד קרא, ע"כ דאתי רק להורות דבעינן עדות וההודאה אינה מחייבת, אבל לא דמסלקת ומבטלת החיוב, דהא גם הסובר בקנס דההודאה מבטלת החיוב, [ומשום הכי גם אם באו עדים אח"כ פטור], הוא משום דסובר דיש תרי קראי על פטור של ההודאה, וממילא בחייבי מיתות דליכא אלא חד קרא ע"כ דאתי רק להורות דאינה מחייבת, [ואי דיקשה ע"ז ל"ל קרא הא ליכא התראה, י"ל דבמודה מעצמו הייתי אומר דההתראה אינה מעכבת, ובספרי עב"י הארכתי בזה], והיינו משום דלא דמי לקנס, דבקנס יש מקום בשכל ובסברא לומר דההודאה תפטור ותבטל את החיוב, דהוא עונש. ממון ועונש ממון אינו מן החיובים העומדים, כי יש חיובים עומדים וחיובים יוצאים (למוד מו), חיובים עומדים הם חיובים שמתעצמים בהמתחייב ונעשים בגופו, וחיובים יוצאים הוא שהמתחייב יש להוציא ממנו מה [באור ללמוד הנ"ל], וחיוב ממון הוי מחיובים היוצאים, דהא ביד המקבל להשיב אליו הכסף אח"כ, וחיוב כזה אינו נעשה בגופו של המתחייב, ושיש לו [להחיוב] להשאיר רושם קיום בהנענש, דהכא אין צריך להשאיר שום רושם, ע"כ כיון דהעונש הוא מצד הנותן, י"ל דההודאה מספקת לבטל, אבל בח"מ דהוא מחיובים העומדים דהוא עונש הגוף, וכל עונש הגוף הנמסרים לב"ד בהכרח שיעשו אם נתמלא חוקי וגדרי החיוב, ואין שום מקום לומר דההודאה תבטל החיוב, ורק דההודאה אינה מספקת על החיוב, משום דאין אדם רשאי לחבול א"ע וכ"ש לאבד את נפשו דלכו"ע אינו רשאי, (עי' ב"ק צ"א ע"ב], וע"כ אינה מועלת הודאתו לחייבו וכמשכ"ל, דיכולת העשיה וההודאה אגודות וקשורות זה בזה. ואמנם מכ"מ אין לקרות להאדם שיש עליו חיוב מיתה בשם בר חיובא כל עוד שלא באו עדים, אחרי דההודאה אינה מועלת לחייבו א"כ מזה שהוא בעצמו יודע שחייב מיתה אין לקרותו בשם ב"ח, אבל במקום דההודאה מועלת לחייבו כמו בממון, מקרי האדם בר חיובא מהעת שעשה זאת, אחרי דהוא בעצמו יודע האמת שהוא חייב ובידו להודות בכל שעה, וגם הלא כשהוא לעצמו יודע היטב שהחיוב רובץ עליו:

וזהו עומק כונת דברי רש"י במכות (דף ה' ע"א) בד"ה מ"ט שכתב וז"ל אכתי גברא לאו בר:

קטלא שלא הועד עליו בב"ד ואי הוי אתי ומודה הוי מפטר, ובתו' השיגו שם על רש"י והקשו דא"כ כל חייבי מב"ד יכול להודות ולפטור עצמו, אמנם כפי שכתבנו נראה דכוונת רש"י דלא מקרי בר קטלא כל עוד שלא באו עדים ולא הועד עליו בב"ד, ואי דהלא הוא בעצמו יודע שהוא ח"מ, וא"כ יקרא משום זה בר חיובא, ע"ז כתב רש"י להראות דמשו"ז לא מקרי בר חיובא, אחרי דהודאתו אינה מסבבת החיוב, דהרי ואלו הוי אתי ומודה חוי מפטר, ולא הי' מתחייב בהודאתו, ממילא אין לקוראו בשם בר חיובא, אבל מעולם לא כיון רש"י לומר דח"מ דמי בזה לקנס לכל הפרטים עד שנאמר דלמאן דסובר דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, יש כמ"כ לומר דבח"מ אם הודה פוטרתו ההודאה דההודאה גורמת פטור, דבאמת אין שום סברא לומר כן, וכוונת רש"י היא כפי שכתבתי, ומי שיעיין בכל מה שטרחו המפרשים ליישב ד' רש"י והדחוקים שהעלו בזה, יראה כי בע"ה כוונתי את האמת: ד) עוד הראיתי דיש להוציא מהדברים הנ"ל [שכתבנו דהך מחלוקת דאם מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב או פטור, עקרה היא אם ההודאה פועלת להסיר החיוב, או שאינה מטלת החיוב], די"ל דהמחלוקת הזאת תליא העקר בזה אם החיוב בקנס מתחיל משעת עשיית הדבר או מעת העדאת העדים, דאם נימא דהחיוב שורר עליו משעת העשיה, וא"כ מעת שעשה הדבר הזה מרחף עליו חיוב, ע"כ יש מקום לומר דההודאה מסרת החיוב דיש לה מה להסיר, וע"כ גם אם באו עדים אח"כ פטור, אבל אם נימא דהחיוב הוא רק מעת העדאת עדים, א"כ אין מקום לומר דההודאה מסרת החיוב, דאיך תסיר דבר אשר לא חלה עליו עוד, ויש לדמות זאת להא שכתב הר"ן בתשו' (סי' כ"ג) דמחילה לא מהני על דבר שלא ב"ל משום דעדיין לא נתחייב לו דבר שתחול עליו מחילה, והובא ברמ"א בחו"מ (סי' ר"ט ס"ד), וי"ל דכ"כ הכא דאין לומר דההודאה מסרת חיוב כזה שלא חל עליו עוד כלל, וע"כ י"ל דההודאה אינה גורמת החיוב אבל לא שמסלקת דבר שהחיוב אינו עוד בעולם אז, [והגם דסילוק מהני בדשלב"ל, וכפי הטעמים שצידדו בזה רבותינו ז"ל (עייש"ה בסמ"ע ובט"ז ובקצוה"ח ובנתיבות), הי' מקום לומר דהכא הוי כמו סילוק, אמנם באמת אינו כן, וגם הכא כתבתי ממחילה רק לדמיון בעלמא, אבל גם בלא זה יראה כל אחד דיש מקום גדול לומר וההודאה אינה מסלקת חיוב שאינו עוד בעולם כלל]:

וכבר מצינו דיש בזה מחלוקת מפורשת בירושלמי (פ"ד דכתובות ה"א וה"ה) דאיתא שם, קנס אימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה ראשונה ר' יוסי אמר בסוף, והיא היא החקירה הנ"ל, ובאמת גדרי החיוב של קנס נותנין מקום לחקירה זו, דאחרי שבהודאה אינו מתחייב בקנס ורק בעדים, הגם שהעדים מחייבים אותו על המעשה שעשה מתחלה, מכ"מ הוי כמו כל דבר שחיובו נגמר בשני מיני פעולות שונות, או בשני חלקי הפעולות הנמשכים בהמשך הזמן דיש ספק מאימתי מתחיל החיוב, [והארכתי עפי"ז במחלוקת דאגלאי מילתא ביבמות (ל"ה ע"ב), ובהספק אם בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא, ובספרי הראיתי ובררתי יסודי חקירה זו, ומעט מזה הבאתי לקמן (באור לשורש ט"ו)], וכ"כ הכא יש עי"ז מקום לספק מאימתי מתחיל החיוב, דהא עצם החיוב מוטל עליו לתת לחבירו, וכפי משפט השכל צריך להיות דכיון דהוא יודע יתחייב לתת, ובכ"ז בעינן דווקא עדים, ע"כ דבר זה לבד דיו לעורר ספק גדול ולחקור אולי העדים גופא פועלים את החיוב ומתחיל רק אז עיקר החיוב, דמה דבעינן דווקא עדים בחיוב כזה, הוא ממש כמו דדרוש להחיוב הזה עוד פעולה אחת והוא פעולת העדים, וע"כ הוי כמו כל חיוב דנגמר ע"י שני חלקי פעולות וכנ"ל, אבל בעונשים שמוטל על ב"ד לענוש לאחד בעונש הגוף, הגם דשם בעינן ג"כ דווקא עדים, מכ"מ אין שום מקום לחקור על זמן החיוב, ולספק אולי העדים בהעדאתם נקראים ג"כ פועלים פעולת החיוב, דשם מוטל על ב"ד לענשו, וע"כ יש מקום לומר דכל עוד שלא נתברר הדבר לפניהם בעדים אין להם לעשות את העונש, אבל אחר שבאו עדים וודאי דהחיוב מתחיל משעה הראשונה, [ומתיישב ענין דקלב"מ במיתה וממון דבאים כאחד, והארכתי שם לחקור לענין קלב"מ בקנס וישבתי בע"ה הדברים], דכל עוד שאין דבר שיניע את הספק הזה, יש לומר כפי משפט הסברא הישרה דהחיוב מתחיל משעה הראשונה, אבל בקנס דהחיוב הוא עליו גופא, ע"כ מזה שמתחייב רק ע"פ ב' עדים יש מקום לחשוב דהם נקראים פועלי החיוב, ולהסתפק מאימתי מתחיל החיוב, ומנקודת הספק הזה נובעת המחלוקת הנ"ל בירו', דכל ספק ומחלוקת הם נגבלים, במקום דיש ספק חל מחלוקת, ובדבר דאין מקום ספק לא תחול לעולם מחלוקת (כמשי"ת בספרי זה), ויש עוד להאריך בזה:

ה) עוד חקירה אחת מהחקירות שיש בדינים אלו, יש להראות כי היא כענף משורש החקירה הכללית הנ"ל, והוא במקום דההודאה לא היתה הודאה גרידתא ורק העדר הכחשה, דכבר נתעורר לתבוע ממנו בע"א והיה בידו לשבע ולהכחיש את העד והוא לא הכחישו, יש בזה חקירה רבתי אם זאת מקרי הודאה או לא, וכבר נתעוררו רבותינו ז"ל בזה, דהתוספות בב"ק (דף מ"א ע"ב) ד"ה מודה, כתבו בפשיטות דבזה שאינו רוצה לשבע ומודה לדברי העד חשוב כמרשיע את עצמו והודאה כזאת נחשבת להודאה גמורה, ואולם שם בש"מ מסתפקים בזה והביאו דיש שחולקים ע"ז וסוברים דכה"ג לא הוי הודאה גמורה, ראינו דיש בזה ספק ומחלוקת, הן אמת דגוף ד' התו' נפלאו ממני, דמדבריהם הנ"ל מוכח דסוברים דאם כופר חייב שבועה, [ובכ"ז אם הודה ולא רצה לשבע הוי הודאה גמורה], והלא ע"ז יש לסתור דבריהם מירושלמי מפורש, דבירושלמי (פ"ו דשבועות ה"א) איתא והרי שנים מחייבין אותו קנס [וקאי שם על הכלל שאמרו שם כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד זוקקו לשבועה, והקשו מתחלה ע"ז מקרקע ואח"כ הקשו מקנס דשנים מחייבין אותו קנס ובכ"ז אין אחד מחייבו שבועה] ומתרצו ע"ז שנייא היא שאין נשבעין בקנס, והיינו דאחרי דגם אם יודה לא יתחייב לשלם, ע"כ כשכופר אינו נשבע, א"כ מבואר מכאן להדיא דבקנס אינו מחוייב לשבע להכחיש את העד, וכבר ראיתי שטרחו ליישב קו' זו, ואולם לדעתי ברור דהתו' אינם חולקים על זה דלקושטא דמילתא אחרי שמוכיחים דגם אם אינו מכחיש את העד ואינו נשבע, בכ"ז נחשב כמרשיע את עצמו ופטור מלשלם, א"כ וודאי דגם כשמכחיש אין עוד מקום להשביעו דלא הוי עוד תביעת ממון, והוא כלל גדול דאינו חייב שבועה רק על דבר שאם הודה יתחייב ממון, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' טו"נ ה' ט"ו), ועיי"ש בהה"מ שכתב דדבר זה פשוט ואינו צריך לראי', ובאמת י"ל דמהירו' הנ"ל הוא מקור של הדין הנ"ל, דמה שאמרו כי אין נשבעין על הקנס, הוא משום זה דגם אם יודה לא יתחייב ממון, וא"כ מבואר להדיא דאין נשבעין אלא על דבר שאם הודה יתחייב ממון, [וע' בבאור רבינו שמואל בדברי הירושלמי הנ"ל והובא ברא"ש שבועות (פ"ו אות ה')] וע' בטור חו"מ (סי' פ"ז סכ"ה וסי' צ"ג ס"ט), ואם איפא כן איך אפשר לומר דהתוספות יסברו דישבע להכחיש את העד, דלא יחלקו על כלל פשוט וברור ומתקבל בשכל ובסברא, [וכמ"ש הה"מ דדבר זה אין צריך לראי', והגם שכתבתי דבאמת יש לזה מקור, בכ"ז דבריו בזה ברורים דעצמות הסברא ברורה, וישרתה מעידה על אמיתתה] , ואולם דברי התו' עמוקים וישרים, דמתחלה מכריחים דאינו חייב שבועה, משום דגם אם נימא דחייב שבועה, בכ"ז ברור בעיניהם דאם אינו רוצה לשבע מקרי הודאה, דכיון דהי' בידו לכפור ולא כפר הוי הודאה גמורה, וזה ברור להם בסברא, וכיון שכן, ממילא שוב אמרינן דאינו חייב שבועה דלא הוי עוד תביעת ממון, והוא ברור בשיטת התו' ומותאמים דבריהם הנ"ל עם דברי הירושלמי הנ"ל, וגם עם דבריהם גופא בב"ק (דף מ"ו ע"א) בד"ה דאפי', שכתבו שם לדבר פשוט דבקנס לא אמרינן מחויי"ש ואיל"מ עייש"ה, [ובילדותי כתבתי בזה כמה דרכים עד"פ ואפס קצהו הדפסתי בספרי עדות ביעקב (סי' ז') ואולם העקר הוא כדברי פה], וכמו שכולם תפסו להלכה כן דעל קנס כזה שאם הי' מודה הי' מפטר אינו חייב שבועה גם אם כופר, עיי"ה רמב"ם (ה' הנ"ל) ובטור חו"מ (סי' הנ"ל סעי' כ"ו) ובב"ח ובדו"פ (ובסי' שצ"ט ס"ג) והדברים ארוכין בזה, ואולם כבר כתבנו דבש"מ הביא דיש שחולקים ע"ז וסוברים דכיון דמודה מצד שאינו רוצה לשבע להכחיש את העד לא נחשבת להודאה גמורה [וממילא צריך לשבע אם מכחיש דתליין זב"ז וכמש"כ], ולפי דברינו הנ"ל לא רחוק לומר דהחקירה הזאת אם זאת מקרי הודאה, תלוי ג"כ בהחקירה השרשית הנ"ל, דאם נימא דהחיוב מתחיל משעה הראשונה ורק דההודאה פוטרת, א"כ י"ל דכ"ז הוא רק בהודאה גרידתא ועצמיית, אבל הודאה כזו שאינו רוצה לשבע ולהכחיש את העד לא הוית הודאה גמורה, וממילא אינה מסלקת החיוב, וע"כ חייב לשלם, אבל אם נימא דהחיוב מתחיל רק מעת העדאת עדים, א"כ נהי. נמי דלא הוית הודאה גמורה, מכ"מ סוף סוף הרי ליכא עדים:

ו) עוד יש להראות דיש עוד חקירה קדומה אשר מוצאה היא החקירה הנ"ל, דהנה יש לחקור בעדים כאלה בקנס אשר העדאתם אינה מספקת לחייב רק בצירוף הודאתו, אם חייב או לא, וכנראה יש בזה חקירה קדומה אשר שרשה שתולה על פלגי מי שני התלמודים ואינם משתווים בזה לדעת אחת, דמזה דהחליטו בתלמודא דידן בשבועות (דף ל"ד ע"א) דבעדי קנס לא משכחת עדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה משום מי לא בעי מידע כותית בעל בת ישראל בעל בתולה בעל בעולה בעל, מוכח מזה דבעינן שידעו בבירור, ואם יודעים רק שבעל אשה ואינם יודעים למי והוא מכחיש מכל וכל ואומר דלא בעל כלל, דכה"ג אינו מתחייב עפ"י העדאתם, משום דהחיוב לא נגמר עפ"י העדאתם רק בצירוף דיבורו, ואולם בירו' (פ"ד דשבועות ה"ד) איתא להדיא דכה"ג חייב, וי"ל ג"כ דיתלה בחקירה הנ"ל, ויש עוד להאריך בכמה חקירות שחלות בדיני קנסות ולהראות דכולן הן כמו קנוקנות וסמפונות הנמשכות מהחקירה הלביית, ואולם לא קאימנא בזה:

נחזור לראש דברינו דהראינו לדעת, דכל החקירות המתרגשות ובאות בעניני קנס וכל החלוקות הרבות שיש בדינים אלה, כולם הולכות אל מקום אחד, ומוקירות ממבוע אחד, מזה דבחיוב קנס יש מטרת הנותן שיש עליו חיוב להוציא, ע"כ ההודאה פוטרת, דבמקום דהחיוב הוא מצד מטרת המקבל אין מקום לומר שההודאה תפטור וכנ"ל, ואולם הפטור של ההודאה בקנס, נותן מקום לחקור בזה עוד חקירה כללית ושרשיית המתפצלת ומתענפת לכמה וכמה פיצולים וענפי חקירות פרטיות, והוא דאחרי דההודאה אינה מחייבת רק העדים, ע"כ יש מקום לחקור אם החיוב מתחיל מעת העדאת עדים, או דמתחיל מיד שנגמר המעשה ומתגלה עפ"י העדאת עדים, וממילא מסתעף מזה לחקור אם ההודאה מסלקת החיוב או שאינה מטלת החיוב, ועי"ז נמשכות עוד כמה וכמה חקירות אשר כולן הן כטבעות השרשרת הקבועות ומחוברות זב"ז, כי לבד החקירות שהבאנו פה שהראינו לדעת דהן קשורות וחשוקות זב"ז וכולן מתענפות משורש אחד, לבד כל אלה ישנן עוד כמה חקירות החלות בדינים אלה, מהן שכבר נתעוררו בזה, ומהן שהעירותי בעצמי והראיתי דהן ג"כ תחובות וקבועות בהשרשרת הזאת, ויש לחשבן לטבעות השרשרת, ואולם לא ראיתי להאריך פה יותר כי מקומן הוא בספרי משפטי ה' אמת, וכאשר יזכני ה' להוציאו לאור יחזו שמה הקוראים דברים נפלאים בע"ה:

אמנם עוד ענין אחד ראיתי להביא פה, יען כי הוא נוגע ליסודי דברינו הנ"ל, והענין בעצמו הוא תמוה מאד והוא מקיף כמה סוגיות אשר כולהון תמוהות וזרות, ובספרי בארתי בע"ה הענין הזה, והפיצותי אור על כל הסוגיות הנוגעות לזה, והקדמתי לזה כמה למודים ושרשים וגדרים והצעות, ואמרתי להעיר פה על הענין הזה ולהביא רק הסוגיא הראשית, ואח"כ נקדים את כל הלמודים והשרשים בפרקים מיוחדים, ואח"ז נשוב לבאר הסוגיא ההיא עם יתר הסוגיות השייכות לזה:

ז) הענין של שבועת הודאה במקצת אשר מודעת לכל דהיא שבועה דאורייתא, הענין הזה יש בו כמה זרות ופליאות, ובכל הסוגיות הנוגעות לזה ג"כ לא מצאנו עוד את הדרך הישרה, כי רבותינו הראשונים זלה"ה, דברו בקוצר כדרכם בקדש, ואנחנו לחולשת דעתינו אין בידינו לעמוד על דבריהם, ונציג פה את הסוגיא הראשית בענין זה:

הנה בב"מ (דף ג') מצינו הברייתא של ר"ח דיסודה היא לבאר דיש שבועה בהעדאת עדים על מקצת, היינו דאם חייבוהו העדים במקצת חייב על השאר שבועה דאורייתא כמו בהודה בעצמו במקצת, ויליף לה מק"ו, וכפי דאמרו שם בגמרא אח"כ הק"ו הוא מקנס, ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה. והנה בתחלה נברר דלפי רהיטת הדברים יש מקום מכאן לסתור דברינו הנ"ל, ואח"כ נראה בע"ה דהיא בעצמה תמוהית ודורשת באור:

הנה כפי פשטות הדברים נראה שהק"ו הוא להעריך עצמת נאמנות העדים נגד נאמנות של הודאת פיו, ולהעלות נאמנותם במדרגה היותר נשגבה מנאמנות ההודאה, וע"ז מוכיח מחיוב קנס דע"י הודאת פיו אינו נתחייב וע"י העדאת עדים נתחייב, והוא פלא גדול, הלא מה שהודאתו אינה מחייבתו בקנס, הוא לאו מצד חלישותה ומעוט בטחונה בנאמנותה וכנ"ל, ואיך שייך ללמוד ק"ו מזה, וכבר הרגיש בזה בס' תרומת הכרי (סי' א'), והעלה מצד לחץ קו' זו דפטור דהודאה בקנס הוא באמת מצד חלישות הנאמנות, ועיי"ש שהרגיש בעצמו כל הדחוקים שיש בסברא זו, וגם כל המקומות אשר בסתירתם מטפחים על סברא זו, וראה לדחוק בישובם ולקרבם בזרוע אל סברתו הנ"ל, ואם ננענע בראשינו לדבריו אלה בהכרח לנו לסתור דברינו הנ"ל, דכפי שכתבנו אין שום מקום לומר דיש איזה רפיון ומגרעת בהודאת עצמו, ע"כ ראיתי לחובה לפני לברר ענין זה להראות כי העיקר הוא כמו שכתבתי, ואינני רואה צורך להרבות דברים לסתור שיטתו, דכל מי שיעבור על דבריו יראה בעצמו את הלחץ והדחק, והדברים בעצמם מעידים על חלישותם. ואולם אנו נשים פה פנינו לשרש הקו' הזאת משורשה, [אחרי כי רק קו' זו הביאתו לחדש זאת ואם נבטל הקו' מעיקרה, אז בביטול הסבה יתבטל המסובב מעצמו], אולם ליישב קו' זו הנני נאלץ לבאר כל הסוגיא הזאת, כי היא מלאה תמיהות ופליאות נשגבות:

[והנה זה לא כביר החילותי בע"ה לחבר שני ספרים רבי הערך, אחד נקוב בשם למדו היטב ואחד בשם ושננתם לבניך, תכליתם בכלל הוא להורות למעשה דרכי הלימוד בהליכות התלמוד עפ"י העיון וההגיון, וללמד דעת איך לנתח כל ענין וענין סוגיא וסוגיא, והספר השני החלותי לחברו ביחוד לתועלת הלומדים עם תלמידים, שיראו להשריש בלב התלמידים שרשי ידיעות דרכי הלימודים האלה ולהרגילם ללמוד על דרך זה, ולזה בררתי כמה וכמה סוגיות חמורות, והבאור ראיתי לסדר עפ"י שיחה בין הרב והתלמוד, התלמוד שואל כל הקושיות ומסדרם אחת לאחת, ואלה אשר לא יבא עליהם בעצמו יעוררו ע"ז הרב, ואח"כ ישיב הרב תשובתו עליהם, יקדים לו כמה הקדמות והצעות ולימודים, ויבארם לו כאו"א בבאור רחב, והולך בזה מן הקל אל החמור, ואח"כ יברר לו את המשפטים היוצאים מהם, היינו אחרי כל הקדמה והקדמה, והצעה והצעה, ולימוד ולימוד, יראה לו את התולדות היוצאות ממנה, עד שיבאר לו על פיהם את הסוגיא בבאור ישר, ויפיץ עליו אור בהיר:

והנה הסוגיא הזאת רשמתי ג"כ בין הסוגיות שיש לבארם עפ"י דרך זו, וע"כ בבואה פה לידי, אמרתי לבארה בע"ה כפי שיורוני מן השמים, ולבלי להאריך בפה בהקושיות הפרטיות, נציג רק את ראשי הפליאות ועצמות הזרות שיש בסוגיא זו]:

ח) הנה כל המאמר דרבה הוא תמוה מרישא לסיפא, דשאלתו מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, אינה מובנת כלל, דרש"י פי' דהקו' הוא משום דהוי כמשיב אבידה, והוא תמוה מאד דהא כל עיקר דבר זה [דמשיב אבידה פטור משבועה] הוא רק מדרבנן, וכמו דאיתא בגיטין פ' הנזקין, והר"ן בחידושיו לב"מ הוכיח מזה דמשיב אבידה פטור משבועה מדאורייתא, וכן כתב המהרמ"ש בגיטין, ואולם לבד דדבר זה דחוק מצד עצמו, עוד זאת דבכתובות (דף י"ח ע"א) ברש"י ד"ה ור"א כתב בהדיא דהא דהמחזיר מציאה לא ישבע הוא תקנתא דרבנן עיי"ש, ושיטת התו' דהקושיא היא מצד מגו, נודע דאינה מותאמת עם הני דסוברים דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ועי' בפ"י בחידושיו לגיטין שם, באופן דתחלת דברי רבה בשאלתו אינם מובנים, וכן סוף דבריו שאמר והאי בכולי' בעי דלודי ליה, ג"כ אינם מובנים, דרש"י פי' דכוונתו בזה מצד די"ל מגו דחשיד אממונא, והוא תמוה כאשר הקשו שם בתו', וכן דברי התו' בזה אינם מובנים ג"כ. אמנם לבר מן כל אלה, ביחוד יש להתפלא ולהשתומם בסוגיא זו דר"ח, בזה שמביאים הא דרבה להך דינא של תני דר"ח ומסיימי אכל העדאת עדים דל"ל הכי אימא לא, והכוונה השטחיית היא דכפי באור דרבה ביסוד שבועה דמודה במקצת, יש מקום לומר דבהעדאת עדים אין מקום לשבועה זו, וע"ז מהני הק"ו להראות דבכ"ז יש שבועה, הדברים האלה מרעישים ומתמיהים את הבינה הישרה ומפליאים את השכל, ואין שום מקום להבין כ"ז עפ"י מוסדות הבינה, דהן כפי שפירשו עיקר הכוונה דבהעדאת עדים ל"ל הכי, הוא משום די"ל בזה מגו דחשוד אממונא, וא"כ קשה מאד דמאי מהני לזה הק"ו, אחרי דעיקר הסברא לבלי להעמיס עליו שבועה הוא מצד החשד ומה יועיל לזה הק"ו, הלא גם אם יהי' הק"ו בנוי על אשיות חזקות ובצורות, אין כחו אלא להראות אלמות העדאת עדים במקצת, עד כי בכחו לעורר ספק על השאר ולחייבו שבועה, אבל סוף סוף הספק מצד החשד לא ניזוז ממקומו, וגם כבר כתבנו לעיל דגוף הק"ו אין לו שום מובן, דמזה דבהודאת פיו אינו מתחייב בקנס ובהעדאת עדים מתחייב בקנס, אין שום ראיה מזה שיש לאלם העדאת עדים נגד הודאת פיו, וכן כל הסוגיא עם כל הלמודים והקו' שנזכרו שם לענין זה, המה כולם תמוהים ומופלאים, וגם כפי שמסקי שם לסוף דהלמוד הוא במה הצד ג"כ אינו מובן, וכבר נתעוררו גם המפרשים בכמה קושיות, עיי"ה באס"ז ובפ"י ובחידושי רע"א:

והנה בערך זה שהסוגיא הזאת נפלאת, בטרך זה גם כל הענין דחיוב שבועה במודה במקצת הוא תמוה ונפלא, ושבועת מודה במקצת הלא הוי משבועות הראשיות שבתורה. ובכלל, ענין חיוב שבועה מסתבך עם ענין החיובים בכלל, דבכלל, מיני החיובים מתחלקים לשנים, א) תשלומין, ב) בירור, (פרק א' אות ב' בענין מיני החיובים), ושבועה הוי ענין בירור ויסודה היא חיוב, וכל החיובים מסתבכים גם עם עניני סכסוכים, ובמדה זו שהענין של חיוב שבועה דמודה במקצת הוא תמוה, במדה זו מופלאות הן כל הסוגיות הנוגעות לענין זה, וגם כל הענינים המסתבכים עם ענין דהודאה במקצת. ובאשר כי הענין הזה עם כל הענינים השייכים אליו הם יסודות ראשים בחלק המשפטים, ע"כ אמרתי להפסיק פה מהלך הבאור על הסוגיא הזאת, ולתת פה לפני הקוראים כמה וכמה פרקים המכלכלים בקרבם כללים ויסודות מעקרי הענינים האלה, ואשר נוכל לומר עליהם כי הם עקריים ושרשיים, והם מאירים את העינים ומשמחים את הלב, ובאשר כי הכללים הדרושים אינם נוטים כולם אל מטרה אחת, ע"כ חלקתים בשערים מיוחדים וקראתים בשמות מיוחדים כל שער ושער, אשר הוא גם פרק מיוחד כולל מין כללים מסוג מיוחד [רק לפעמים כיוצא מן הכלל לא שמרתי את הגבולות האלה, וגם הוא מצד ששמרתי גם את סדרם כפי שהם מועילים בהלכה ובבאורי הסוגיות] ובשם מיוחד עם ביאורים מספיקים, והכלל הצגתי בתחלה בקצרה, ואח"כ בארתיו בבאור רחב, ובסוף כל פרקי הכללים והיסודות כתבתי גם פרק אחד אשר בו פתחתי שער לאיזה חקירות השייכות לענין הזה, ואחרי כ"ז אשוב למטרת דברינו הנ"ל, ואקוה לה' כי אלה שיתבוננו היטב בכל הכללים האלה, יראו ויבינו מה רב כחם לדרוך דרך ישרה וסלולה בים התלמוד, ועל ידם יראה בע"ה כל אחד ואחד את המאור הגדול המאיר בים התלמוד ויאמר ברקאי, כי אור חדש יאיר על הענינים האלה ועל הסוגיות האלה, ויראה כל אחד עד כמה שיש לעמול ולהתייגע בהבנת דברי חז"ל הקדושים והטהורים, ועל הקורא והמעיין לשום עין ולב על כאו"א מן הכללים והיסודות האלה, וגם אלה שיראו בעיניו כמיותרים, אל יהיו קלים בעיניו, כי כאו"א מהם מועיל הרבה, וידיעתו פותחת איזה פתח בהבנת הענינים האלה:

תוכן העניינים

אורים גדולים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה