אורים גדולים· רבי יצחק יעקב ריינעס
פרק ג - שער ג יבאר ענין המחילה
יבאר בענין מחילה אם הוי כנתינה, ויבאר איזה עניינים ואיזו סוגיות השייכות לזה:
א) עפ"י דברינו בפרק הקדום, יש הרבה לדבר בכלל ענין של מחילה שיש בזה חקירה נכבדה וקדומה אם הוית כמו נתינה, והוצאות של החקירה הזאת רבות הן, כי לענין כמה פרטים יש נ"מ אם המחילה הוי כמו תשלומין או לא, ולפי מה שבארנו בחלוקות של הפעולות המטרותיות וחלקיהן, תפשוט חקירה זו צורתה הקודמת ותלבוש צורה חדשה, תצא מכלליותה [כי כפי שהבינו חשבו דהחקירה הזאת היא חקירה כלליית, ובכל העקומות אשר שם תחול החקירה הזאת תהי' תוצאותי' שוות], ותכנס לשם פרטיות, כי תתחלק ממקום למקום כפי יחס חלקי המטרות השייכות שם. ואמנם אחרי שאין בידינו לבאר פה כל תוצאות של החקירה הזאת ולדבר על כל העניינים שהחקירה הזאת מתפשטת שם ולבאר באורך כל הסוגיות שמתבררות על פי', ע"כ אמרתי להזכיר מתחלה סוגיא אחת שהיא הסוגיא הראשית הנוגעת ומסתבכת עם החקירה הנ"ל, [ואח"כ נרשום בקצרה על עוד איזה סוגיות]: ב) בב"ק (דק ק"ט ע"א) הקשו שם על המתני' [דאיתא שם הגוזל את אביו ונשבע לו הר"ז משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו לווה ובע"ח באין ונפרעין], אמאי ונמחלי' לנפשי' מי לא תנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש אלמא בר מחילה הוא ועז"א אמר ר"י ל"ק הא ריה"ג הא ר"ע דתניא ואם אין לאיש גואל להשיב האשם, וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים אלא בגזל הנר הכתוב מדבר שאין לו גואלים כלל, חרי שגזל הנר ונשבע לו ושמע שמת חגר והי' מעלה כספו ואשמו לירושלים (כל ההלכה הזאת איננה שייכת רק בא"י בימים עברו, כי בזמנינו כל עניני ירושות וגזל וכאלה נדונים רק ע"פ דינא דמלכותא ועיין פ"א, ובארץ מולדתינו אין הגרות נוהגת כלל) ופגע באותו הנר וזקפו עליו במלוה זכה חלה במה שבידו דברי ריה"ג, רע"א אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו, לריה"ג ל"ש לנפשי' ל"ש לאחרים מצי מחיל, ולר"ע ל"ש לאחרים ול"ש לנפשי' לא מצי מחיל, ולר"י ה"ה דאפי' לא זקפו במלוה, והאי דקתני זקפו עליו במלוה להודיעך כחו דר"ע דאפי' זקפן עליו במלוה אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו, ועייש"ה כל הסוגיא, הנה גם בהשקפה שטחיית על הסוגיא הזאת ועל כל המשא ומתן של ההבדל במחילה בין לנפשי' בין לאחרים נראה שסותרים כל דברי, וביחוד יש להחליט כי ההבדל הזה בין מלנפשי' לאחרים עומד ומטפח על דברי הקודמים מפרק הקדום ממה שדברתי בנוגע לההשקפה על הפעולה המטרותיית בנתינה, ואשר עשיתי ליסוד מוסד דבמקום דהקבלה היא הפעולה המטרותיית שם אינו מהני מחילה, ולא עוד אלא דנראה דדברינו הנ"ל מחלוקת המטרות ופעולתן לדינא [לענין מחילה] ביחס התקבלותם, לחז"ל הוו כמו נראים ונדחים, דיש להוציא מכאן דכבר עלה בדעת חז"ל לברא את החלוקות האלה, אבל לסוף דחו אותן והי' להם מציאות רק בעולם המחשבה בעת ההו"א, אבל לא בעולם המעשה למסקנא דמלתא, ואם כי יש לראות דגם ההו"א השאירה רושם קיים למעשה ויש שסוברים כן גם לפי האמת, אולם לכה"פ יהי' מוכח דיש מחלוקת בזה ולדינא לא נתקבלו הדברים האלה, ונבאר כ"ז בבאור ברור:
ג) הנה התחלת נקודת החקירה אם לנפשי' מצי מחיל הוא לכאורה חקירה חדשה אשר לא מצאנוה בשום מקום בשדי החקירה של מחילה, דבכ"מ דמצינו מחילה היא באופן שהנגזל או בכלל התובע ימחול להגזלן או להנתבע, וזה מובן בשכל דיש מקום על חלות החקירה אחרי דהוא התובע והכסף מגיע לו ע"כ י"ל דוויתור זכות שלו להנתבע יועיל ויחשב כאלו כבר קבל והחזיר בחזרה להנותן, אבל שימחול הגזלן והנתבע לעצמו, מחילה כזאת לא ראינו ולא שמענו, וגם בהשקפה ראשונה היא כמו זרה ותמוה דתצוייר מחילה לנפשי', ולא עוד אלא דחזינן דכל חילה של קושיית המקשן ואמאי נמחלי' לנפשי' הוא רק מזה דמצינו דמחילה מועלת וכמש"א בקושייתו מי לא תנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש אלמא בר מחילה הוא, הלא שהביא ראי' מסתם מחילה על מחילה דנפשי', והיא פליאה נשגבה איזה דמיון יש ממחילה דאחרים למחילה דנפשי', וכן קשה שם על ר' יוחנן דמדמה מחילה דנפשי' למחילה דאחרים. ואולם ברור הדבר דענין זה של מחילה לנפשי' נשען על שלשה יסודות, א) יסוד משפט הירושה, ב) יסוד ההבדל בהפעולה המטרותיית בנתינה, היינו שיש שתי מיני מטרות בנתינה, מטרת הנתינה ומטרת הקבלה, ג) יסוד ההתקשרות של מחילה בקבלה המטרותיית, היינו דבמקום דהנתינה היא משום משפט מטרת הקבלה שם תועיל מחילה, [והשני יסודות האחרונים הם הם יסודי דברי], וע"כ אחרי שהחליטו דנתינת והשבת הגזילה הוא משום מטרת הקבלה, ממילא י"ל דמחילה מועלת, [כיסוד הג'], וכיון דמשום משפטי ירושה שייך הכסף אליו ממילא אין כאן שום מקום על השבה, דרק אם היינו אומרים דבנתינת והשבת הגזילה הזאת יש מטרת פעולת הנתינה, רק אז י"ל דמחילה אינה מועלת אחרי דהמחילה הוא מצד המקבל והכא לא מקרי המקבל פועל רק הנותן, וממילא הי' יוצא מזה דגם בהכסף אשר בדין שייכים אליו [משום ירושה] בכ"ז מחוייב להוציא מידו, דלא עדיף מאלו מחל לו, דהא אחרי המחילה הוי ממש אז כמו שהכסף מצד התקשרותם להמקבל הוא עתה שלו [של הנותן] ובכ"ז חזינן דמחוייב להחזיר, ממילא י"ל דכ"כ אשר הכסף שעפ"י דין הוא שלו בכ"ז הוא מחוייב להחזיר, ואולם אחרי דמחילה מועלת א"כ מוכח דהקבלה היא המטרה, ממילא צריך להיות דגם זכות הכסף [משום ירושה] תועיל לו לבלי יצטרך להוציא: ד) וכשנעיין נראה דהיסודות הנ"ל בנוים על שני היקשים הגיוניים, ונסדר פה ההיקשים כפי שיש לסדרם עפ"י דרכי ההגיון:
היקש א:
הקדמה א כל דבר הירוש עפ"י משפטי זכות הירושה מתייחס להיורש ביחס "שלו", היינו דהוא שלו ונחשב מקנייניו ונכסיו, [וההקדמה הזאת היא ממקובלות דכן מבואר בתורה]:
הקדמה ב כל זכות ומשפט "שלו" מסיר חיוב הנתינה במקום שמטרתה היא פעולת הקבלה, היינו דאם בין כך וכך מתייחס הכסף הזה [שמחוייב מצד חיוב נתינה לתת] להנותן ביחס "שלו", אם יש בהנתינה רק מטרת הקבלה ממילא אינו צריך ליתן, [וההקדמה הזאת היא ממושכלות דהיא נטוע בשכל].
ויוצא מהם:
תולדה ג, משפט זכות הירושה מסיר חיוב הנתינה במקום שמטרתה היא הקבלה, היינו אם הנותן שמתחייב בנתינה הוי היורש אינו מחוייב עוד לתת, אחרי דבין כך וכך חוי שלו, ובמקום דחוי שלו אינו מחוייב עוד לתת:
היקש ב:
הקדמה א מחילה מועלת בנתינה כזאת שמטרתה [מטרת חיובה] היא הקבלה, [ההקדמה חיא ממושכלות, דנטועה בשכל ובבינה]:
הקדמה ב בנתינה שמטרתה היא הקבלה, משפט זכות הירושה מסיר חיוב הנתינה, [ממושכלות, כי היא התולדה המדעית שנולדה על ברכי הרכבת שתי הקדמות צודקות]. ויוצא מהם:
תולדה ג כל נתינה שמחילה מועלת, מועלת גם זכות הירושה, לבלי יצטרך להוציא:
הרי דמבואר כי ההיקשים האלה מאמתים את היסודות האלה שהבאנו, דהיסודות שחשבנו הם הם רק ההקדמות והתולדות של ההיקשים האלה, וא"כ וודאי די"ל דהקושיא [שמשווית מחילה דנפשי' למחילה דאחרים] סומכת ונשענת על היסודות האלה, ואולם לפי"ז יקשה על אלה שמחלקים ומפרידים ביניהם [בין מחילה מאחרים למחילה לנפשי'], באיזה אופן יש לחלק ביניהם, ואחרי דההתחברות וההתקשרות נוסדו על היסודות הנ"ל, מובן דההתפרדות וההתנתקות מחלישות ומבטלות את היסודות הנ"ל, וא"כ יש להתבונן מדוע דחו וסתרו את ההיקשים האלה הבנויים על הקדמות צודקות ואמיתות. אמנם איך שיהי', אלה שמחלקים בין סתם מחילה למחילה דנפשי', מוכח דהם מבטלים את היסודות הנ"ל, דאחרי דגם בירושה [שמתייחס הכסף אליו ביחס שלו] אמרו דלנפשי' לא מצי מחיל, א"כ יש להוכיח דהנתינה הוית הפעולה המטרותיית ובכ"ז מועלת מחילה, וא"כ רואים אנו דסותרים את היסודות וההנחות הנ"ל, וא"כ יש באמת להתבונן בזה:
ה) אמנם אחרי ההתבוננת ראיתי דיש עוד הרבה לדבר בזה, דלבד מה דקשה מצד היסודות הנ"ל, לבר מן דין ג"כ הסוגיא בעצמה מלאה תמיהות ופליאות וכמו שנבאר איזה מהן, ונציג את ראשי הקושיות והפליאות שיש בזה: א) קשה, יסוד ההבדל בין מחילה דנפשי' למחילה דאחרים דהוא תמוה מאד, כי עפ"י היסודות הנ"ל שבנויים על היקשים הגיוניים יש להוכיח דאין שום הבדל וכמשנ"ת:
ב) קשה, מדוע אוקים רבא המתני' רק אליבא דר"ע אחרי דגם לדידי' מוכרח דיש אופן דלריה"ג אינה מועלת מחילה דאחרים, והיינו דבאופן זה כשגזל הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה דכה"ג מחוייב להשיב גזילת הגר, וכמו שאמר דגזל הגר דרחמנא אמר שישיב לכהנים איירי באופן זה, א"כ ממילא יש להוכיח דבכה"ג גם הבן מחוייב להשיב גזל אביו, דהא הגמ' מדמינהו להדדי, ולפי"ז קשה מאד מדוע לא יאמר רבא דהמתני' קאי גם אליבא דריה"ג ואיירי באופן דנשבע בחיי אביו והודה לאחר מיתת האב, ורש"י במתני' בד"ה ואח"כ כתב באמת דמתני' איירי בכה"ג, עיי"ש שכתב ואחר מיתת האב הודה, א"כ באופן זה וודאי דדינא דמתניתין יתכן גם אליבא דריה"ג, והגם דיש מקשים על רש"י מי הכריחו לזה, ורוצים להגיה בדברי רש"י [עיי"ש במהרש"א], אולם הלא נגד זה יש שהמליצו בעד רש"י והראו דיש הכרח לומר דאיירי כה"ג [עי' בפ"י], וא"כ וודאי דקשה, ועוד דגם אלו שמקשים על רש"י הוא משום דאינם מבינים מי הכריחו לרש"י לומר דאיירי כה"ג, אבל זה ברור דאין להרחיק אפשרות של הך דינא גם בכה"ג, וא"כ קשה מאד מדוע לא אוקים רבא המתני' גם אליבא דריה"ג, ולומר דרבא מחלק בין ירושת הגר לירושת הבן מהאב, לבד דההבדל הזה אין לו מקום בשכל ובסברא, עוד זאת יקשה הלא מכל הסוגיא דשם מוכח ג"כ דשווים הם לענין זה ירושת הגר לירושת הבן מהאב, דהא משו"ז החליטו דריה"ג ור"ע דפליגי לענין גר פליגי גם לענין ירושת הבן מהאב, עייש"ה בסוגיא: ג) קשה, דברי הרמב"ם בזה, ויש פליאה גדולה בדבריו בזה הענין, דהנה הוא כתב (בפ"ח מהל' גזילה ה"ד) וכן הגוזל את הנר ונשבע לו וחזר והודה לו וזקף עליו הכל מלוה, ואח"כ מת הנר אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו והוא כדברי ר"ע, ובהלכה שאח"ז כתב בד"א כשהודה בנתים, אבל אם גזל את הנר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הנר הרי זה חייב לשלם הקרן וחומש לכהנים של אותו משמר, והדברים האלה מרפסין אגרי דהיכן מצינו לר"ע הנ"מ בין הודה מקודם ללא הודה מקודם, הלא הנ"מ הוא רק לריה"ג והרמב"ם פסק כר"ע עיי"ש, וכבר תמהו גם מפרשי הרמב"ם עליו בזה:
ד) קשה מאד, הנה מסוגיא זו משמע, דיש כי מחילה מועלת גם בכסף הגזילה לאחר שנשבע, והלא לקמן (דף ק"י ע"ב) כתבו בתו' ד"ה כסף וז"ל מכאן נראה דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה, וקשה מאד הלא גם הכא הוי הכסף כפרה ואיך פועלת המחילה להסיר ממנו החיוב, ועוד יש בסוגיא זו כמה דקדוקים וקושיות שיבא אליהם גם המעיין אחרי שיעיין שם היטב: ו) ונ"ל ליישב בע"ה כל אלה, הנה מצינו בתורה שתי פרשיות בגוזל ונשבע, הפרשה ראשונה בויקרא, דמבואר שם דין דהשבת הגזל ושאם נשבע משלם קרן וחומש ואשם, ובפ' שני' בנשא, מבואר גם דין של גזל הגר שנשבע ומת הגר, והנה גם מפרשה הראשונה יש להוכיח, דהגזל אחרי שהגזלן נשבע ע"ז יש בגזל זה עילוי בחיוב השבה בנוגע ליחס הקבלה של הנגזל, היינו דבנוגע להשגת הגזילה ליד הנגזל מתאלם כח של הנגזל בזה, דאחרי שהגזלן נשבע ע"ז והודה אז יש עליו חיוב היותר עצום בנוגע להשגת הגזל ליד הנגזל, דגם מסברא החיצונה יש לומר דכמו שיש עליו חיוב השבת קרן וחומש ומתאלם בזה כח של הנגזל לגבות ממנו גם חומש, כן מתוסף גם זכותו בזה בנוגע לההגעת הגזילה לידו, וכמו דמוכח מכל הסוגיא שם (דף ק"ג) לענין הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע, ולענין המחלוקת של ר"ט ור"ע באם גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן וכל אחד אומר אותי גזל, דמוכח משם דיש מקום לומר דרק בנשבע מתוסף עליו חיוב בנוגע לבירור ההשבה ליד הנגזל, וכמש"א שם וכי קאמר ר"ע עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד היכא דאשתבע הוא דקאמר, מ"ט דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, והגם דלענין מחלוקת דר"ט ור"ע משמע דלדינא קיימינן דפליגי כשלא נשבע וטעמי' דר"ע הוא משום קנס, [עיי"ה רמב"ם (פ"ד מהל' גזילה ה"ט) ובטוח"מ (סי' שס"ה) ובשו"ע (סי' הנ"ל ס"א) ובש"ך (סק"ט) ובאחרונים שם], אמנם בגוף הדין מודו כולם דאם נשבע משיג החיוב כח יותר נעלה, דהלא רק כשנשבע מחוייב להוליך אחריו אפי' למדי, ועי' רמב"ם (פ"ז מהל' הנ"ל ה"ט) דמבואר ההבדל בזה בין נשבע ללא נשבע, עיי"ש דמבואר דהיכא דלא נשבע אינו מחוייב הגזלן לרדוף אחרי הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו, אלא יהא ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלחן, אבל אם נשבע על ש"פ ומעלה, חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזור להם אפי' הם באיי הים כו', וכן הוא בטושו"ע חו"מ (סי' שס"ז ס"א). מבואר מכאן דאחר השבועה משיג הגזל כח יותר נעלה בנוגע להשבה ליד הנגזל, וכן מוכח מדברי הירו' ב"ק (פ"ט ה"ג) דאיתא שם חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמין יפה, והוא מטעם זה, דאחרי שנשבע יש לו לראות שישיב לו דבר הראוי לו, והגם שיש איזה מהמפרשים שרוצים לומר דתלמודא דידן חולק ע"ז באמת, אולם אין דבריהם מוכרחים כמש"כ במק"א, וגם מסיום דברי הירו' שמסיימים שם אין אית בר נש פליג על חילפי שאין משלם חמץ יפה, הכל מודים בחמץ שמשלם חמץ יפה, מוכח דסוברים דהדבר פשוט כ"כ עד שאין מי שיחלוק עליהם, ועיי"ש במה"פ בד"ה הכל מודין, וע"כ יש יותר לומר דאין מחלוקת בזה, ואולם לבד זה גם מהסוגיא הנ"ל ומהדין של יוליכנו אחריו מוכח למדי היתרון שמשגת ההשבה אחרי השבועה, ויש להוכיח מזה דהשבועה מטלת על ההשבה גם חיוב כפרה, דע"י השבועה נתוסף על חיוב ההשבה גם חיוב כפרה, ומשו"ז בעינן שיגיע לידו דהכפרה הוא רק באופן דמטי לידי', וכמו דמשמע מפשטות הגמ' הנ"ל שאמרו וכי קאמר ר"ע עד שי שישלם גזירה לכאו"א היכא דאשתבע הוא דקאמר, מ"ט דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, דמשמע דהשבועה מצד עצמה גורמת עילוי ויתרון החיוב, וביותר מוכח זאת מדברי רבא שם (דף ק"ד ע"א) שאמר הלכך נשבע אע"ג דקאמר לי' יהא לי בידך, כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטו לידי', דמוכח בפי' דהשבועה גורמת חיוב כפרה והחיוב כפרה הוא רק עד דמטי לידי', וכן כתבו כמה מן הראשונים עיי"ש ברש"י וברא"ש, והגם דהרמב"ם והטור כתבו בזה טעם אחר דהוא מפני שכבר נתייאשו דאחר שנשבע ואינם באים עוד לתובעו, אולם באמת כבר הקשו על הטעם הזה דמאין להם לחדש טעם חדש שלא הוזכר בגמ', ופה לענייננו אין כ"כ נ"מ. אמנם איך שיהי' יש לנו מכאן הנקודה הראשונה על השתנות בדין גזילה אחר שנשבע, דהפרשה ראשונה האמורה בפ' ויקרא מדין גזל שנשבע, מבארת דין פעולת השבועה מה שפועלת להעלות את השבת הגזל במדרגה היותר נעלה:
ואמנם מזה יש רק ראי' להעלות את הנתינה בנוגע למטרת פעולת הקבלה, אחרי דיסוד ההעלאה הוא בזה שיש לו להשתדל לראות שיגיע הכסף ליד הנגזל, א"כ מוכח מזה רק התעלות של פעולת הקבלה, והגם דבערך זה שמתעלית פעולת הקבלה מתעלית גם פעולת הנתינה היינו היציאה, דאחרי שבנוגע להגעת הכסף ליד המקבל נתעלה ונתעצם חיוב ההשבה, א"כ וודאי דבערך זה מתעצם גם חיוב הנתינה וההוצאה, דהא הקבלה בלא היציאה אי אפשר, ואמנם מזה אין ראי' דיש עילוי ויתרון בהנתינה [גם אחרי שנשבע] מצד עצם הנתינה, די"ל דבאמת הנתינה אינה משמשת גם אז רק בתור פעולה אמצעיתית לפעולת הקבלה, והתעלותה הוא רק בתור התעלות אמצעיי, דכל אמצעי עולה ויורד לערך התכלית שלו, וע"כ אחרי שנתעלה התכלית נתעלה גם האמצעי, אבל בכ"ז י"ל דיש להנתינה רק שם פעולה אמצעיתיית, אחרי אשר גם אז אחרי שנשבע אינה נקראת הנתינה בשם פעולה מטרותיית ורק בשם פעולה אמצעיתיית, [שלערך אמצעיתיותה נתעלית מכפי שהיתה קודם השבועה דאז התערכה בתור אמצעיתית לתכלית נמוך, ועתה היא מתחשבת לאמצעיתית לתכלית גדול ונכבד], וא"כ ממילא י"ל במקום כזה שמשום פעולת הקבלה לא יהי' עוד צורך להשיב, אז אין עוד שום צורך בההשבה גם משום מטרת הנתינה אחרי דהנתינה אינה נחשבת לפעולה תכליתית, וע"כ אם יש בהשבת גזילה זו [שנשבע עליו] פעולה כזאת שיכולה למלאות פעולת הקבלה ולא פעולת הנתינה אין עוד עליו שום חיוב, הגם דלא נתמלאה פעולת הנתינה, בכ"ז אחרי דאינה נחשבת הנתינה לפעולה מטרותיית ובאה רק בגלל הקבלה, א"כ במקום דבטל החיוב מן הקבלה ממילא בטל גם מצד הנתינה.. והדברים האלה מספיקים להסביר טעם הדבר מדוע מועלת מחילה גם אחרי השבועה, דאחרי דהמחילה ממלאת פעולת הקבלה והכא הוי רק הקבלה הפעולה המטרותיית, וכ"ז הוא כפי שיש להוכיח מדרשה הראשונה:
ז) ואולם מפרשה שני' דגר יש להוכיח דבנשבע יש גם התאלמות בפעולת הנתינה עד שמשגת כמו שם פעולה מטרותיית, דהנה עפ"י חוקי הזכי' והירושה (בזמן הבית) ידוע דגר שמת כל הקודם זכה בנכסיו ונחשב הזוכה כמו יורש, והנה בנתינה שהמטרה היא הקבלה מועלת מחילה ובמקום דמועלת מחילה שם גם היורש אינו צריך ליתן וכמשנת"ל, ואם נימא דהכא הוי המטרה רק הקבלה, מדוע צריך להשיב אחרי דדינו כדין יורש, וע"כ דמוכח מכאן דבההשבה שלאחר השבועה גם הנתינה נחשבת לפעולה מטרותיית, וא"כ לכאורה מבואר מכאן דבתשלומין אלה הוי הנתינה הפעולה המטרותיית, וממילא יהי' מקום לומר דבאופן זה מתבררים כל הספיקות שהי' מקום להסתפק בזה, וביחוד הספק ממחילה אשר הוא הספק הראשי והיסודי שיש להסתפק בחיוב תשלומין, אבל עתה בזה שהתורה ביררה דאין בזה תורת ירושה ומחוייב להשיב, ממילא מתברר דהנתינה היא הפעולה המטרותיית, וממילא מתבררים חלקי הספיקות ממחילה:
ואולם כ"ז הוא בהשקפה ראשונה, אבל אחרי העיון נראה דעוד לא נסתיימו החקירות והספיקות, ועוד לא הגיעו אל חוף הבירור, כי באמת יש להסתפק במשפט זה כמה וכמה ספיקות, ולמען לעשות סדר ומשטר בהספיקות שחלים בזה נסדרם למחלקותיהם:
בכלל יש להסתפק בדין זה ארבעה ספיקות שמתחלקים לשני חלקים ראשים, א) בדיני ופרטי השבה גופא [אחרי שנשבע והודה], ב) בדין מחילה, וכל חלק וחלק מתחלק לשני חלקים ג"כ, הספק בהשבה מתחלק לשני חלקים, א) בחיוב השבה בנר, ב) בחיוב השבה של שאר יורשין, וגם הספק במחילה מתחלק לשני חלקים האלה, א) בגר, ב) בשאר גזל שנשבע. אלו הן הספיקות למחלקותיהם, ולענין הבירור עליהם יש לראות דמתחלקים רק לשני חלקים, היינו דהשני ספיקות שיש בחיוב השבה בגר ובשארי יורשין מתלכדים לאחד, כי יש להראות דתליין זב"ז, וכן בהחלק השני של מחילה:
ח) ועתה נבאר את הספיקות האלה בפרט, בתחלה נבאר השני ספיקות בחיוב השבה, ואח"כ הספיקות במחילה:
ספק א) בחיוב השבה. הנה עקר דין של ההשבה מבואר דהוא אחרי שנשבע והודה דאז מתחייב לשלם קרן וחומש, ואמרה התורה דבגר שמת ואין לו יורשים מחוייב להשיב זאת לכהנים, ויש לספק אם הוא רק כשהודה אחר מיתת הגר דחל החיוב בעת שהגר כבר מת, או דהחיוב הוא גם כשהודה קודם מיתת הגר ואח"כ מת הגר, ויש מקור להספק הזה מזה דחזינן דרבא אליבא דריה"ג מחלק באמת ואומר דלריה"ג חיוב השבה הוא דווקא כשגוזר את הנר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה דבעדנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים, הרי דיש מקום לומר דיותר מסתברא להעמיד את חיוב השבה רק כשהודה לאחר מיתת הגר וכמש"כ שם ברש"י בד"ה קנאו השם וז"ל אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשי', הרי דגם מן הסברא יש יותר מקום לחייבו כשהודה לאחר מיתת הגר, וא"כ כפי האמת יש להסתפק בקרא זה את הספק הזה:
ספק ב) בחיוב השבה של שאר יורשין. יש לדעת דראוי להסתפק אם הך דינא דגר מתפשט גם בשארי יורשין, דהא הגזלן בגר שמת הוי כיורש ובכ"ז אמרה התורה דהוא אינו יורש ומחוייב להשיב לכהנים, ע"כ יש להסתפק אם דין זה נוהג בשארי יורשין, אם גזל מאביו ונשבע ומת והודה אם מחוייב ג"כ להשיב ואינו זוכה בזה מדין יורש כמו דהגזלן לא זכה מהגר בתורת ירושה, או דיש לחלק דהוא דווקא בגר. דהנה כל המשפטים שבתורה אוצרים בקרבם עניני פעולות, (באור לכלל ו'), וחיובים ועונשים מתייחסים ג"כ לחלק הפעולות, ונקראים פעולות תנאותיות, (כלל ו), דכוונת החיובים והעונשים הוא, דאם הוא עושה פעולה זו אז מתחייב בחיוב זה (ביאור לכלל הנ"ל). והנה בפעולות מהמשפטים באים השמות של הפועלים והנפעלים והפעולים לפעמים בתורת ציורים ודוגמאות, ולפעמים בתורת יסודי ושרשי המשפט (כלל ז'), דיש לפעמים אשר עצם המשפט נוהג גם בשארי דברים, ומה שהזכירה התורה שמות האלה הוא רק לצייר ולדגם את מציאות הדבר, משום דראתה דהענין הזה עלול יותר להצטייר ע"י הנושאים האלה, ולפעמים יש דהדין נוהג רק בהנושאים האלה ולא בנושאים אחרים והוו הנושאים האלה יסודי ושרשי המשפט, דרק הם הם יסודי ושרשי המשפט (באור לכלל הנ"ל), וע"כ יש להסתפק גם הכא בגר הספק הזה, אם הוא רק משפט כללי, דדין זה נוהג גם בשארי יורשים, ומה שהתורה הזכירה גר הוא רק בתורת ציור ודוגמא דהתורה מציירת ענין של ירושה בגר אבל לא כיונה לומר דהוא נוהג רק בגר, דבאמת הדין הוא רק מצד ירושה, או דהוא משפט פרטי ונושא זה של גר בא בתור יסוד ושורש של המשפט, דכל המשפט הוא רק בגר ולא מצד ירושה, וע"כ בשארי יורשים אינו נוהג דין זה, ואולם הספק הזה יכול להיות רק על חלק אחד ממשפט הזה, דהא במשפט הזה יש שני חלקים או יותר טוב לומר שתי פעולות, דאחרי דיסוד תוצאת המשפט הוא נתינה, ובכל נתינה יש שתי פעולות, פעולת הנתינה, ופעולת הקבלה, ובפעולת הנתינה יש חלק היציאה שהוא מחוייב להוציא מידו, ופעולת הקבלה הוא מה שהמקבל יקבל מידו, והנה לענין פעולת הקבלה ברור דגר הוי בזה בתור יסוד המשפט, דגם אם נימא דיש להעתיק משפט זה, וגר הוי בפה רק בתור ציור ודוגמא ממציאת המשפט, בכ"ז י"ל דהוא רק לענין חלק היציאה ושלילת זכות הירושה, דכמו דהכא הוי הגזלן היורש מהגר ובכ"ז אחרי שנשבע ע"ז אינו מועיל לו זכות ירושתו והוא מוכרח להוציא, כמ"כ בכל יורש, אבל בפועלי מפעולת הקבלה וודאי דגר הוי יסוד ושורש המשפט, דנתינה לכהנים שייך רק בגר, ובכל יורש אין שייך לומר שיתן לכהנים, דנהי נמי דהגזלן הזה נחלץ ממשפט ירושתו מזה שנשבע ע"ז, אבל במה נפקיע גם משפט הירושה משארי קרובים הראוים לירש, וע"כ יש לנו על פעולת היציאה ספק אם הוא משפט נעתק או לא, אבל ההצטיינות שיש בפעולת הקבלה הוא וודאי דהוא דווקא בגר, ואין לומר דאחרי דבזה יש לומר דהוא דווקא בגר, א"כ אנו רואים דהך משפט לא הוי משפט כללי ומועתקי ורק משפט פרטי ובודדי, א"כ נימא דכמ"כ לענין פעולת היציאה הוי ג"כ משפט פרטי ובכל יורשים לא נפקע משפט הירושה, וע"כ במקום שהגזלן הוא היורש אינו צריך להוציא מידו גם אחרי שנשבע, דזה לא הוי הכרח ואין מזה ראי', דהנה אם רק נימא דהכא נפקע ממנו תורת ירושה א"כ בהכרח לציין איזה איש, וכיון דהכא ליכא יורש שיזכה בתורת זכות את הכסף, זיכתה התורה להכהנים בזכות זה שהם באים תחת היורש התמידי, וא"כ י"ל דההתחדשות הוא רק בזה כי תחת היורש המורגלי והתמידי [בכל אדם] הבדילה התורה הכא את הכהנים שהם יבאו בתור היורשים, אבל בפעולת היציאה אין בזה ענין פרטי, וכמו שמצינו כמה משפטים בתורה שבתוכם באו גם משפטים מועתקים או נשואים נעתקים שנעתקים גם למשפטים אחרים (שורש ב'), ויש לפעמים במשפט אחד שמתחברים בו איזה ענינים שהם נעתקים למשפטים אחרים (ביאור לשורש הנ"ל), וכמ"כ נימא הכא הגם דחלק של פועלי הקבלה אינו נעתק למשפטים אחרים, אבל חלק של עצם הנתינה היינו היציאה הוא נעתק, אחרי דלענין זה י"ל דאין מקום לחלק בין משפט זה לשארי משפטי גזילה שנשבע עליהם, דאם נימא דזהו משפט כולל, כי לאחר שנשבע אין גם להיורש ע"ז משפט זכות ירושה והוא מחוייב להוציא מידו, ממילא י"ל דבגר שבו בעצמו יש הצטיינות בזה שאין לו יורש טבעי, באה התורה לציין עבורם [הגוזלים מגר ונשבעו והגר מת] יורשים מיוחדים ומסומנים, והם הכהנים דהוו כמו יורשים מלאכותיים, דכל היורשים הם יורשים טבעיים, אבל להכהנים זכתה התורה שיהיו בזה כמו יורשים אם כי אין בהם ביחס זה שום התקרבות טבעי, אבל אם נימא דלא נפקע תורת ירושה גם אחר שנשבע, וא"כ הרי יש להגזלן דין יורש ויש לו לעכב הגזילה תחת ידו, וא"כ גם בגר אין לו כלל להוציא מתחת ידו, באופן שהראינו מקום דאין הכרח לומר דכיון דחלק של פועלי הקבלה משמשים בזה בתור יסודי ושורשי המשפט, ע"כ גם כל עקר דין הזכרת של הפועל הוי בתורת יסוד ושורש, דלענין זה י"ל דהוי רק ציור ודוגמא ומובן דכמ"כ אין הכרח להיפוך להכריח אשר משפט דין היציאה הוי ממשפטים המועתקים גם ליורשים אחרים, דיש מקום לומר דהוי רק ענין חידוש אשר רק בגר לבד נתעצם כל חלקי משפט זה, ויהי' ענין הזכרת גר על אופן של יסוד ושורש המשפט של כל חלקי המשפט, דגם לענין חלק היציאה [מה שמוכרח להוציא ולבלי לזכות בזה מתורת ירושה] הוי גר יסוד ושורש המשפט, דרק בגר שייך דין זה ולא בגזל מן סתם אדם שיש לו יורשים טבעיים:
ט) נתבאר לנו גם באור של ספק השני, והנה אם אמנם דחלקנום לשני ספיקות שונים ובחציונותם נראים ג"כ כמו ספיקות שונים, בכ"ז אם נחזור לפנימיותם, נראה דהם מתאחדים ומתלכדים ומוצא אחד להם, ולבאר זאת יש לנו לשוב אחור ולהתבונן עוד הפעם בהמושגים הפנימים של הספיקות האלה, ונתחיל מחדש מהספק הראשון בחיוב השבה בגר. כבר בארנו דהספק הוא מי נימא דחיוב השבה דגר קאי רק באופן כשהודה אחר מיתת הגר, או דהוא קאי גם כשהודה קודם מיתת הגר, והבאנו גם דברי רש"י, אבל הדברים המעטים ההם אינם מספיקים עוד לבאר תוכן הספק, ואמנם להבין תוכן הספק היטב נקדים פה איזה הקדמה מדיני זכותים וזכיות, דבספרי משפטי ה' אמת ובספרי ערכי המושגים בארתי באורך כמה כללים בעניני זכותים, ופה שאין בידי להעתיקם, אמרתי להעתיק בקצרה תוכן הדברים הראשים מהכללים הראשים:
בענייני זכותים יש שני חלקים ראשים, א) זכות כללי ב) זכות פרטי, באור הדבר, א) זכות כללי הוא במקום שנקודת יכולת ורשיון הזכי' של הזוכה, הוא מצד הפקעת רשות הבעלים, כי כל דבר בעת שיש עלי' התקשרות מרשות הבעלים, הקשר הזה שולל הזכות ע"ז מכל אדם, ואולם אם ניתר הקשר הזה עפ"י חוקי ההפקעות, אז מתעורר על זה החפץ יכולת הזכי' של כל אדם, ובזכיות כאלה אין להזוכה שום יתרון [בנוגע לכח הזכות] בזה נגד שארי אנשים, וכל יתרונו הוא בחלק הפועל, דבכל דבר יש ענין כחני ופועלי, והכא בכח הזכות שווים כולם ורק דהזוכה הזה הקדים והוציא את הכח הזה אל הפועל וזכה בפועל, אחרי דעקר יכולת הזכי' הוא מצד הפקעת רשות הבעלים ושייך לחלק זה ביחוד הפקר, איסורי הנאה, ודומיהם, ושם הראיתי דגם חלק ההעתקות שיסודם הוא מכירה וקנין, יש בסוג אחד להכניסם תחת גדר זה, הגם דהכא אינה גורמת ההפקעה בכ"ז בהיכולת בערך זכי' כזאת שווים כולם, דהא אין להקונה הזה [שנעתק עתה לידו החפץ מהמוכר] יחס עצמי וטבעי לזכות עד שנוכל לומר דהוא יצטיין באיזה עילוי ויתרון נגד שארי אנשים, דהלא אם הם היו מקדימים לקנות בכסף היו קונים, ויש לו היתרון רק מצד שהקדים להוציא הדבר אל הפועל, ובכ"ז יש ביניהם חלוק והבדל בין זכי' של הפקר, ואיה"נ לזה, ויש בזה כמה וכמה חלקים ואכ"מ. ב) זכות פרטי, הוא זכות כזאת אשר להזוכה יש יתרון ועלוי נגד שארי אנשים גם בהזכי' הכחנית דרק לו ביחוד יש כח לזכות בזכות כזאת, וביחוד שייך לחלק זה ירושה, דבירושה מתעצמים היורש והירושה ביחס טבעי, ותחת גדר זה יש להכניס גם מתנות כהונה, כי גם בזה יש להכהנים יחס בהזכי' הכחנית והוא יחס התולדיי, כי רק השבט הזה יכולים לזכות בהם, וכן מתנות עניים יש להם יתרון מצד יחס המצביי ותוארי, כי מצד מצבם ותוארם יש להם הכח לזכות בהם, ואם כי יש לחלקם ולהבדילם זמ"ז בפרט, בכ"ז בכלל יש להכניסם תחת שם הראשי של זכות פרטי, דסוף סוף גם לענין היכולת והרשיון לזכות יש להם איזה זכות פרטי בזה נגד שארי אנשים:
והנה מובן מעצמו דבכל זכות פרטי יש להזוכה ע"ז זכות יותר גדול, דבכל זכות פרטי לבד שזוכה בזה מצד המזכה ומצד התרת הקשר של הבעלים, יש לו עוד יתרון ועילוי לזה, אבל בזכות כללי שכל עקרה של הזכי' הוא רק מצד שקדם וזכה, ממילא אין זכותו גדולה כ"כ בזה:
והנה ההבדל לענין זכות כללי וזכות פרטי הוא קודם שקדם אחד וזכה, אבל בעת שקדם אחד וזכה, אם כי בתחלה ליחס היכולת והרשיון לזכות היו שווים כולם, אבל אחרי שכבר קדם וזכה אז הוי שלו, ויש לו ע"ז כל משפטי הזכותים שיש לכל אדם על קנייניו:
י) והנה הזכות של היכולת והרשיון מגר שמת ואין לו יורשין הוא זכות כללי, דאין להזוכה שום יתרון והצטיינות נגד שארי אנשים ורק דהוא זוכה מצד הפקעת רשות הבעלים, ועפי"ז מובן דבענין זה של הגוזל מן הגר ונשבע עליו ומת הגר דהתורה יחדה ע"ז הכהנים ליורשים, יש בענין זה שתי זכותין הסותרין זא"ז, דמצד משפט זכות הכלל יש לו להגזלן לזכות בזה, [לולא דהתורה חדשה דין זה של ההשבה לכהנים], וכשהתורה אמרה שיש להגזלן להשיב לכהנים גלתה התורה שיש לכהנים בזה זכות פרטי, דכל זכות שהכהנים מיוחדים בזה נקרא הזכות זכות פרטי וכנ"ל. והנה זאת ברור דעקר החיוב של השבה והתמלאות ההשבה הוא מצד השבועה, דעי"ז שנשבע מתעצם יותר חיוב ההשבה וכמשכ"ל, אולם בכ"ז יש בזה לספק אם יסוד חיוב הזה מונח רק בשבועה, דע"י חיוב השבועה מתעורר עליו חיוב כזה עד כי לא יועיל לו להגזלן שום זכות שיש לו בזה עפ"י חוקי משפטי הזכי', והוא מחוייב להוציא מידו, או דהוא רק בצירוף חלישות הזכות, דהוי מעין שתי הכרעות הסותרות זא"ז אם הן עומדות במדרגה אחת אינן פועלות כלום, (למוד י"ח ובאורו), ואולם אם אחת מהן חלושה קצת מהשני' אז החזקה מכרעת את החלושה, (באור ללמוד י"ט), וע"כ י"ל דהכא הוי רק מעין התחזקות הכרעה אחת על השני', דהכא הוי ג"כ כשתי הכרעות הסותרות זא"ז, דמצד חיוב השבה מחוייב להוציא, [וממילא יש לו ליתן לכהנים דהתורה הכירתם ליורשים בזה], ומצד משפטי הזכי' יש לו לעצמו זכי' רק זכות כללי, ע"כ מתגברת הכרעת חיוב השבה על הזכות שלו:
סוף דבר דיש ספק אם חיוב ההשבה הוא מצד השבועה לבד, דהשבועה בעצמה פועלת בזה החיוב ומאלמת כ"כ את חיוב ההשבה, עד כי אינה משקפת עוד על שום זכות שיש להגזלן בזה מצד דיני וחוקי הזכי', והוא מוכרח להוציא מידו, או כי היא פועלת רק בתור הכרעה, כי על זכות חלושה ורפוי' מתגברת השבועה ופועלת חיוב, ואחרי שבאנו לזה י"ל דמתוצאות הספק הזה יהי' התייחסות גם לענין הספק הזה, אם הקרא קאי רק כשהודה אחר מיתת הגר, או גם כשהודה קודם מיתת הגר, דזה וודאי דזכות הגזלן בהגזילה מצד ירושת הגר מתחלשת לענין זה אם הודה אחר מיתת הגר, דאחרי שהגר מת קודם שהודה הגזלן א"כ לא התעורר אז עוד החיוב החדש, הגם שהשבועה גורמת החיוב, בכ"ז הוא רק בכח אבל לא בפועל, דכל עוד שלא הודה לא יצא החיוב בפועל רק שהגזלן בעצמו יודע בקרבו ובלבבו ונשבע לשקר, וא"כ י"ל דבפועל גורמת ההודאה החיוב החדש שמתוסף עליו ע"י שבועתו זה, ולפי"ז י"ל דבאופן זה שהודה בעת שכבר מת דאז מתעורר עליו החיוב, ע"כ לא מהני מה שכבר יש תחת ידו, אחרי שאין לו בזה זכות פרטי וכל הזכות שלו הוא רק זכות כללי, והזכות הזאת עומדת לו רק שיש לו יכולת ורשיון לזכות, והכא המעשה הראשונה שעשה כבר בטילה, כיון שבעת שמת הגר לא הודה עוד ולא יצא עוד החיוב בפועל, ואחרי זה לא עשה עוד מעשה חדשה, וכיון דאין לו בזה זכות פרעי, ממילא י"ל דצריך להוציא, אבל אם הודה קודם שמת דחל עליו אז עוד חיוב ההשבה בפועל, ע"כ י"ל דמיד שמת מתעורר זכות הכללי וזוכה בזה, דאחרי דמצד זכותו הכללי רשאי ויכול לזכות בנכסי הגר שמת, והכא עי"ז שמת כבר באים כאחד הרשיון והיכולת וגם הפעולה והמעשה, ע"כ י"ל דבאופן זה זוכה, ולפי"ז י"ל דאם נימא דיסוד הפעולה הוא רק מצד השבועה, והשבועה מבטלת כל המיני זכותים שיש לו בזה, א"כ וודאי די"ל דגם כה"ג שהודה קודם שמת ג"כ אין לו בזה שום זכי', וקאי הקרא של חיוב השבה גם כה"ג, אבל אם נימא דעקר החיוב הוא רק כעין הכרעה, דהחיוב מתגבר על הזכות ומכריעתו, א"כ ממילא י"ל דכל מה שיש בידינו להעמיד דין דחיוב השבה על אופן שיש לו חלישות בהזכות, וודאי דיש להעמיד רק באופן זה בכדי לצמצם דין זה דאיירי רק באופן של הקטנת הזכות שלו, ולמען להחליש הכרעת הזכות עד שיהי' מקום להכרעת החיוב להתגבר על הזכות. ואחרי שנתבאר לנו יסודי הספק הזה, ממילא מובן דגם הספק השני מתלכד בהספק הזה, דהנה הספק השני בנוגע לחיוב השבה של שאר יורשין, הגם כי כבר בארנוהו לעיל בארוכה, בכ"ז כפי שבארנו עתה מובן יותר הספק, דעקרו הוא משו"ז, דהנה זכות של שארי יורשין הוי זכות פרטי, וע"כ י"ל דרק בזכות כללי דהוא חלוש רק שם פועלת השבועה שמחוייב להוציא, אבל ביורשים טבעיים שיש להם זכות פרטי אין בכח השבועה לסבב חיוב ההשבה נגד זכותם הפרטי, וא"כ ממילא מובן דהספק הזה תליא ג"כ בזה, דאם נימא דהשבועה לבד פועלת ומבטלת כל זכותים, ממילא י"ל דמבטלת גם הזכותים הפרטים של יורשים טבעים, אבל אם נימא דהיא פועלת רק בתור הכרעה, א"כ ממילא י"ל דרק לעומת זכות הכללי פועלת ולא נגד זכות פרטי, וכבר נתבאר דגם הספק הראשון בחיוב השבה בגר אם הוא רק באופן שהודה אחר מיתת אביו, תליא ג"כ בזה אם השבועה לבדה פועלת בתור חיוב המבטל כל הזכותים, או שפועלת רק בתור הכרעה, וא"כ מבואר דשני הספיקות בחיוב השבה מתאחדים ומתלכדים ומוצא אחד להם:
יא) ובכלל יש לייחס ערך שני הספיקות האלה כשהם לעצמם וגם התייחסותם זל"ז, ביחס ההבדל שכתבתי בספרי שיש בין משפט מובני ומדעי, למשפט חדושי וחוקיי, וכתבתי דבכלל יש שני הבדלים ראשים ביניהם, א) הבדל מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימי, ב) הבדל מהתפשטות להתצמצמות חיצוניי. ביאור הדבר:
א) הבדל מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימיי:
כל משפט מובני ומדעי הנאמר בתורה באשר שהוא מובני ומדעי אין לכווצו ולהגבילו על תנאים ידועים ולהמעיט מציאותו, אלא שיש להרחיבו בכל מה שאפשר, כל מה שיש רק להכניס תחת משפט זה כפי חובת הלמודים יש להכניס ולהגדיל מציאותו ולהרחיב אפשרותו, וכל ענין חידושיי וחוקיי יש לכווצו ולהגבילו באיזה הגבלות שאפשר להגבילו רק בכדי להמעיט אופן מציאותו, נמצא דההבדל בין שני המשפטים האלה מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימיי, דהמובני מתרחב בעצמותו ובפנימיותו, והחוקיי מתכווץ בעצמותו ומתמעט מציאותו ע"י ההגבלות שנופל:
ב) הבדל מהתפשטות להתצמצמות זריי וחיצוניי:
כל משפט מובני ומדעי יש לפושטו גם על משפטים אחדים המתדמים בתכונתם אל המשפט הזה אשר כפי המדות המקובלות מתדמים ומשתווים, אבל משפט חידושיי וחוקיי יש לצמצמו ולכבוש את התפשטותו שלא יתפשט על משפטים אחרים וכהכלל הנודע אין לך בו אלא חידושו, וא"כ ההבדל הזה מהתפשטות להתצמצמות זריי וחיצוניי, דהמובני מתפשט גם על משפטים אחרים, והחוקיי מתצמצם בזה, ושני ההבדלים האלה ממקום אחד יוצאים ומתייחסים זל"ז וטעם אחד להם כמובן מעצמו, דהעקר הוא דהמובני יש להרחיבו בנוגע אל מציאותו גופא, וכ"כ יש לפשטו בנוגע לענינים אחרים הדומים לו, והחוקיי יש לכווצו בנוגע אליו, וכ"כ יש לצמצמו בנוגע לענינים אחרים דחד טעמא אית להו, וההבדלים האלה הם מקור ושורש של כל ההבדלים הפרטיים שנמצאו בין שני מיני המשפטים האלה, ועל פיהם מתבארים כמה דברים תמוהים שיש בענינים אלה:
עתה יש לנו לראות דגם הספיקות הנ"ל והתייחסותם זל"ז הוא ממש ענין של שני ההבדלים האלה והתייחסותם זל"ז, דהספק הראשון הוא מיסוד ההבדל מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימיי, והוא אם יש להרחיב מציאותו ולומר דאיירי גם בהודה קודם מיתה, או שיש לכווצו ולהגבילו דאיירי דווקא באופן שהודה אחר מיתה, והספק השני הוא ביסוד ההבדל מהתפשטות להתצמצמות חיצוניי, דגם הכא הוי הספק אם הדין הזה מתפשט גם בשארי יורשים או שהוא מתצמצם רק בדין זה של גר ולא בשארי יורשים, וכמעט דגם הכא יש ליחס ענין ספק זה לחידוש, דכל משפט מה שמתגבל יותר בהגבלות הוי ענין חידוש, וע"כ אם נימא דאיירי דווקא בהודה אחר מיתת אביו ממילא מתייחס ביחס חידוש ואינו מתפשט לשארי מקומות, אבל אם נימא דאיירי גם בהודה קודם מיתת אביו הוא אינו בגדר חידוש, וממילא מתפשט גם לשארי משפטים, [דשם כתבתי דהגבול דמחידוש למובני הוא אינו גבול ברור, וע"כ יש לפעמים לדעת ידיעה המתייחסת למן המאוחר אל הקודם, דמן ההגבלות יש לדעת אם הוא חידוש ונוהג כל דיני חידוש בואו לא, והדברים ארוכים מאד], עכ"פ נתבאר באור של שני הספיקות האלה:
יב) ועתה נבא לבאר השני ספיקות בדין מחילה: א) בגר [בזה"ב] אם גזל את הגר ונשבע אם מהני מחילה, והנה כבר כתבנו דיש מקום לומר דתליא אם הנתינה הוי הפעולה המטרותיית או הקבלה, דהמחילה יכולה למלאות מטרת הקבלה ולא מטרת הנתינה, וע"כ במקום שהקבלה הוי הפעולה המטרותיית י"ל דמועלת מחילה, ובמקום דהנתינה הוית המטרה אינה מועלת מחילה, ואולם אחרי הישוב ראיתי דיש עוד לדבר בזה, דיש מקום לומר דהמחילה תמלא גם פעולת הנתינה, דכבר כתבתי דבכל פעולה יש שלשה חלקים ראשים, הפעולה והנמשך וההתרשמות (פ"ב אות ב'),:
וחנה מה שכתבנו דהמחילה יכולה למלאות פעולת הקבלה ולא פעולת הנתינה, דברנו רק מחלק ההתרשמות באשר ברוב פעולות הנתינה הוו המטרות חלק ההתרשמות, ואולם לדעתי במקום שיצוייר אשר הנתינה תבא למטרת הפעולה בעצמה, שם י"ל דהמחילה תמלא גם את הנתינה, דזה וודאי דבמקום דתכלית הנתינה הוא משום ההתרשמות משום הצער, או משום הנמשך בכדי שלא יהי' אצלו, לא תועיל המחילה, אבל עצם פעולת הנתינה י"ל דהמחילה הוי ג"כ מעשה והוי כמו שנותן לו והוא משיב לו, וביותר כפי שכתבתי בספרי דכל חלק וחלק מחלקי הפעולות האלה ג"כ מתפרקים לחלקים חלקים, כמו בעצם פעולת הנתינה והקבלה יש חלק המעשה והרצון, דשניהם פועלים עצם המעשה וגם רוצים בזה, אחרי שהם בעצמם פועלים זאת, [ועל אדני יסודי חלק זה נוסדה החקירה, אם נתינה בע"כ שמה נתינה או לא, דאחרי דבכל פעולה יש גם רצון, וע"כ יש חקירה במקום שנחסר הרצון], וכתבתי דבמקום שהעקר בתשלומין הוא הפעולות י"ל דהעקר הוא גם הרצון, וע"י מחילה י"ל דמשתלם גם חלק זה דהוא רוצה לתת, אלא שמוחלו ומצייר כאלו קבל במעשה: ולפי"ז יצא לנו דבר חדש, דגם במקום אשר הפעולה המטרותיית היא הנתינה, ורק חלק הפעולה, [ולא הנמשך וההתרשמות], שם יש להתמלאות גם חלק זה ע"י מחילה, ויש לפעמים אשר הקפידא תהי' בעצם המעשה והפעולה, וכמו שמצינו לענין הפרשת תו"מ דיש קפידא בעצם הפרשה, כן י"ל דתהי' קפידא בעצם הנתינה, בשגם במקום דיש מצוה בהנתינה לא רחוק לומר דהמצוה היא בעצם הפעולה, וממילא תועיל שם מחילה:
והנה מדברינו אלה מובן, דיש לסתור התולדה שיצתה מההיקש השני שנוסד להוליד את התולדה הזאת כל נתינה שמחילה מועלת [לפוטרו מההשבה] מועלת גם זכות הירושה, דחילה של התולדה הזאת היא על הקדמה זו, כי מחילה מועלת בנתינה כזאת שמטרתה [מטרת חיובה] היא הקבלה, וההקדמה הזאת התאמתה רק בעת שחשבנו דאין אופן לומר שהמחילה תמלא מטרת הנתינה, וע"כ במקום שהנתינה היא המטרה, ממילא אינה מועלת מחילה, אבל כפי שכתבנו עתה דיש אופן לומר דמחילה היא גם מטרת הנתינה, [במקום שחלק הפעולה לבד הוי המטרה], א"כ אין עוד לכלול לכלל כולל דבמקום אשר מחילה מועלת, מועלת גם זכות ירושה, דהלא מחילה תוכל למצער למלא את מטרת הנתינה בנוגע לחלק הפעולה והמעשה, אבל משפט זכות הירושה יכול למלאות רק את פעולת הקבלה ולא חלק הנתינה גם בנוגע למעשה, דהא הכא ליכא שום מעשה, וביותר אם נימא דהעקר בהמעשה הוא הרצון וע"י מחילה מתמלא הרצון, א"כ וודאי דביורש לא שייך זה:
ב) במחילה בשארי גזל שנשבע:
בפרט זה אם מהני מחילה בשאר גזל שנשבע, באמת אין לחלק בזה בין גר לשאר גזל, דאם מהני מחילת הנגזל בכל גזל, וודאי דמהני גם מחילת הגר, וכל ההבדל שמצינו בגר, הוא רק אחר שמת דנתייחדו לו יורשים חדשים: עתה נשוב לבאר את הסוגיא הנ"ל ולהראות כי עפ"י דברינו שדברנו מיושב בע"ה כל הענין הזה, וכל הקושיות שהקשינו (אות ה'.) הן בטילות ומבוטלות:
יג) הנה עפ"י דברינו שדברנו בענין זה עתה, יש לדעת אשר כל החקירה בהסוגיא הזאת אם יש לחלק בין מחילה דנפשי' למחילה של אחרים [היינו מחילת הנגזל], אין יסודה בכחה של מחילה, אלא עקרה היא במטרת התשלומין והנתינה [של הגזלן אחרי שנשבע], דכל עוד שנחליט דאין לומר דחלק של הפעולה בעצמה יחשב למטרה, אז וודאי דהן קשורין ואגודין זב"ז, [מחילה דנפשי' עם מחילה דאחרים], וכפי תוצאות השני היקשים שהבאנו (אות ד'), ואם נימא דיש מקום לומר דפעולת הנתינה בעצמה תחשב למטרה, אז יש לחלק בין מחילה דנפשי' דהוא מצד משפט הזכות שיש לו, ובין מחילת הנגזל, דמחילת הנגזל ממלאת מטרת פעולת הנתינה מצד חלק המעשה, ומשפט הזכות אינו ממלא מאומה ממטרת פעולת הנתינה וכנ"ל, ולזה המקשן שחשב דשתי המחילות מתייחסות בדינן זל"ז, הוא משום דחשב דסתם נתינה הוא משום ההתרשמות או משום הנמשך, ובאופן זה אין לחלק ביניהם, וכן ר' יוחנן דאמר ל"ק הא ריה"ג הא ר"ע, ומסיים לריה"ג ל"ש לנפשי' ל"ש לאחרים מצי מחיל, ולר"ע ל"ש לאחרים ול"ש לנפשי' לא מצי מחיל, הוא ג"כ משום דהוא סובר דאין לחשוב בנתינה את עצם הפעולה למטרה, וע"כ ממילא תליין זב"ז, ורב ששת הוא דחדית דלריה"ג יש לחלק בין לאחרים ובין לנפשי', והיינו דריה"ג יסבור דעצם הנתינה בזה הוי המטרה, ואחרי שנשבע אז הוא מצידו מחוייב לתת, וצריך להשתדל לקיים גם פעולת הנתינה, וע"כ מחילה ממלאת חוב זה, דהיא ממלאת חלק המעשה גם של הנתינה, וממילא משפט הירושה אינו יכול למלאות חלק של הפעולה מנתינה, בעת שהנתינה הוית פעולה מטרותיית מצד עצם הפעולה, ונימא דמה דהכא אומר ריה"ג כי זכה הלה במה שבידו הוא מצד דהזקיפה במלוה הוי כמחילה, דהחקירה הזאת אם הזקיפה במלוה הוי כמחילה, היא חקירה אשר בענייני מחילה יסודה, אם כח המחילה מתפשט גם ע"ז, עד כי גם הזקיפה עליו במלוה נחשבת כמחילה או לא, דיש בחקירה זו נקודה הנוטית, [כבכל חקירות וספיקות שמגדרם הוא שיהי' בהם נקודה הנוטית], דיש סברא לומר דלא הוית כמחילה, וכמ"כ יש מקום לומר דהוי כמחילה, ואולם רבא חדית דר"ע מחלק במחילה בין לנפשי' ובין לאחרים, ונימא דהזקיפה לא הוי כמחילה, וע"כ סובבת הכא המחלוקת דריה"ג ור"ע על ענין זה של מחילה לנפשי' דהוא משפט הזכות של שלו אם מסיר החיוב, דר"ע סובר דאינו מסיר, הגם דמחילה מסרת החיוב, משום דר"ע יסבור דבהשבת הגזל שלאחר שנשבע, הנתינה הוי פעולה המטרותיית מצד עצם הנתינה, וע"כ מחילה מועלת ומשפט הזכות אינו מועיל, וריה"ג יסבור דיש בהשבה זו רק מטרת הקבלה, וע"כ גם משפט הזכות של שלו מסיר החיוב, וע"כ הקשו מכלל דריה"ג סבר אפילו לנפשי' נמי מצי מחיל אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכא משכחת לה, דכיון דמשפט הזכות של שלו מסיר ג"כ החיוב, ובגר [בזה"ב] יש תמיד להגזלן בהגזילה משפט הזכות של שלו עפ"י חוקי הזכי', וא"כ מדוע זה יתן, וע"ז מסיימו דרבא אליבא דריה"ג אומר, דהשבת הגזל איירי רק כשגזל את הנר שנשבע לו ומת הנר והודה לאחר מיתה, דבעדנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים, משום דמפשטות הקרא י"ל דקאי רק באופן זה, וכמו שאה"כ המושב לה' לכהן, דמשמע דבעת שבא החיוב של השבה בפועל, אז מאחר שאין לו יורשים ע"כ קנאו השם, ומעת שקנאו השם אז ונתנו לכהנים, אבל אם הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשי', [עיי"ש ברש"י], והסברא הזאת של רבא, מותאמת עם דבריו גופא שאמר שם [דף ק"ד ע"א] כיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי' ממונא למרא הו"ל כמ"ד לי' יהי' לי בידך עיי"ש, ואע"ג דשם מסיים דבנשבע לא מהני זאת משום דבעי כפרה, אולם הכא קאי אליבא דריה"ג, וריה"ג אינו סובר בזה כן, והנה מזה דריה"ג מצמצם הך דין של השבה דווקא על אופן שהודה לאחר מיתה, מוכח דסובר דחיוב השבה שבא מצד השבועה הוא לאו בתורת ביטול זכות משפט הזכי', רק בתור הכרעה, וע"כ יש לכוויץ בכל מה דאפשר את המשפט של שלילת הזכי', ומשו"ז יש להעמידו דקאי רק באופן שהודה לאחר מיתת הגר וכשמנת"ל (אות י"א), וא"כ לפי"ז י"ל דלריה"ג נוהג דין זה רק בירושת הגר דנכנס תחת שם זכות כללי, אבל בירושת הבן מהאב דזכות הירושה הוי זכות פרטי דכחו בזה יותר גדול, נגד זכות כזאת אינו עומד חיוב השבה להכריע את הזכות וכמשנ"ת, דשני הספיקות, הספק של חיוב השבה בגר, [אם חיוב השבה הוא דווקא כשהודה אחר מיתתו או גם כשהודה קודם], והספק בחיוב השבה של שאר יורשין, [אם הוא דווקא בירושת הגר או גם בשארי יורשין], שני הספיקות האלה מתאחדים ומתלכדים, ואם נימא דבגר הוי החיוב רק כשהודה אחר מיתתו ממילא בשאר יורשין אינו חייב כלל להוציא, וכיון שכן מיושב קושיא ב' מדוע לא אוקים רבא המתני' כריה"ג, דמיירי כשהודה אחר מיתת האב, אחרי דביורשים טבעיים אינו מפקיע חיוב ההשבה את זכות הירושה כלל לריה"ג, וקושיא א' ביסוד ההבדל, כבר נתיישבה, דהראינו דיש מקום לחלק ביניהם, וכמשנ"ת (באות זה), ועתה נלך הלאה ליישב יתר הקושיות, וביחוד קושיא ג' שהיא בדברי הרמב"ם, ואומר:
יד) בנוגע להחילוק הזה אשר רבא מחדש בין הודה לאחר מיתת הגר להודה קודם מיתת הגר, נוכל לומר, אם כי אחת דבר בכ"ז שתים זו שמענו, והוא כי אם אמנם דהוא מחדש החילוק הזה רק אליבא דריה"ג, בכ"ז יש להוכיח מדבריו דיש מציאות לחלקו גם אליבא דכו"ע ולדינא, ורק דההבדל יהי' דלריה"ג משמש החילוק הזה גם לענין עצם חיוב השבה, ולר"ע יפעל החילוק הזה רק לענין הפרט של השבה לכהנים, דבעצם חיוב השבה אין שום נ"מ לדידי' בין הודה אחר מיתת הגר להודה מקודם, ורק לענין השבה לכהנים יהי' גם לדידי' נ"מ, דאם הודה אחר מיתת הגר אז יש להשיב לכהנים, אבל אם הודה מקודם, יש לו להשיב ולא רק לכהנים, דעקר החיוב הוא שיוציא מידו, וממילא יכול לתת גם לארנקי של צדקה, דהנה הך קרא של גר כולל שני דברים, א) עצם חיוב ההשבה, ב) הפרט למי, היינו שיש להשיב רק לכהנים, והשני פרטים האלה הם מכוונים לעומת השתי פעולות שנכלל בנתינה, היציאה מיד הנותן וההגעה ליד המקבל, בנוגע להיציאה כולל הך קרא דיש עליו חיוב להוציא, ובנוגע לההגעה למי יגיע, כולל הך קרא דההגעה, היינו הקבלה הוא ע"י הכהנים דהם הם המקבלים בזה, והנה באמת אינם תלוים זב"ז, דלומר דמיד שיש חיוב עליו שיוציא, ממילא צריך להיות ההגעה לכהנים, דהם שני דברים בפ"ע, ומשני סבות שונות, חיוב הנתינה הוא מצד השבועה, ולכהנים היא ענין בפ"ע שהתורה אמרה שיתן לכהנים, ולפי"ז י"ל דעקר מחלוקת של ריה"ג ור"ע, הוא רק בענין חיוב הנתינה, ושלכהנים הוא ענין בפ"ע, שהתורה אמרה שיתן לכהנים, ולפי"ז י"ל דעקר מחלוקת של ריה"ג ור"ע הוא רק בענין חיוב הנתינה ולאחר השבועה, דריה"ג סובר שהחיוב אינו אלים כ"כ לבטל כל זכות, והוא רק בתור מכריע נגד זכות כללי, ור"ע סובר דחיוב השבה אלים כ"כ, עד כי הוא מבטל כל זכות וגם זכות הפרטי של ירושה, אבל בנוגע להשבה לכהנים, מודה גם ר"ע דהוא רק כשהודה אחר מיתת הגר, דהקרא של המושב לה' לכהן, קאי כשהודה אחר מיתת הגר, ובאמת י"ל דהתאלמות של חיוב השבה אחר שנשבע, נובעת עוד מפרשה ראשונה, דשם מבואר חיוב קרן וחומש ואשם, ואשר מזה מוכח דההשבה מקושרת עם כפרה, ע"כ יש מזה לראות התאלמות של ההשבה אחר שנשבע, ופליגי ר"ע וריה"ג עד היכן מגעת התאלמות של חיוב השבה, דר"ע סובר דחיוב השבה אלים כ"כ, עד כי היא מבטלת כל זכות שיש להגזלן בזה משום זכות פרטי, וריה"ג סובר דהחיוב מכריע רק את הזכות הכללי, אבל אינו מבטל גם את הזכות הכללי, ומה גם זכות פרטי, אבל בעקר הקרא דחיוב השבה לכהנים, מודה גם ר"ע דהקרא של המושב לה' לכהן קאי רק אחר שמת, דבפרט של ההשבה לכהנים, וודאי דאין להרחיבו יותר מההכרח אחרי דהוא ענין חדש, וכיון דפשטות הקרא משמע דקאי רק כשהודה אחר מיתת הנר, אין להרחיבו יותר שנימא דכמ"כ גם אם הודה מקודם יש לו להשיב לכהנים, ומחלוקת דר"ע וריה"ג הוא רק בפרט דנתינה והוצאה מידו, וי"ל דמקורה עוד מהפרשה הראשונה, דמשם נובע החיוב מההשבה והתאלמותו, וכמו שבכל הסוגיא (דף ק"ג ודף ק"ד) על המתני' של הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו כו' דשם מדובר מענין התאלמות של חיוב דהשבה אחרי שנשבע, שם הזכירו רק הקראי של הפרשה הראשונה, ונניח דמפרשה זו השני', מוכח דין של הפקעת זכותו, ושההשבה מבטלת גם זכותו, ואמנם הוא רק כעין גילוי, דמפרשה זו יש התגלות עד כמה שהשבועה פועלת, ועד כמה שמתאלם החיוב משום השבועה, אבל אחרי שידעינן זאת וודאי די"ל דכ"ז מוכח עוד בהפרשה הראשונה, וא"כ וודאי די"ל דר"ע מודה ג"כ בזה:
ובאמת גם הלשון של ר"ע מסכים להחילוק הזה, דהא אמר אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו, הזכיר רק החיוב של הוצאה, ולא אמר עד שיתן לכהנים, משום דבאמת כה"ג שהודה בחייו א"צ ליתן לכהנים., ואם כי יכול היות אשר בלא ההתחדשות של רבא בחילוק זה לא היינו באים ע"ז, אבל אחרי שרבא חידש זאת ופשטות הקרא עומד לימין חלוקו, ודקדוקו של לשונו דר"ע מסכים ג"כ לזה, א"כ וודאי דיש להחליט כן, ולפי"ז מיושב קושיא ג' שהקשינו על הרמב"ם, דברור הדבר דגם הרמב"ם מכוין להחילוק הזה, ומשו"ה בהלכה ד' כתב דאם הודה לו מתחלה ואח"כ מת הגר, חייב להוציאה מתחת ידו, דהכא הוי רק החיוב שיוציא מידו, [ומש"א אעפ"י שזכה בגזילה כוונתו דעפ"י יסודי דרכי הזכיות זכה, אבל הכא מצד השבועה הוא מחוייב להוציא], ועז"א בהלכה שאח"ז בד"א כשהודה בנתים, דאז יש לו רק להוציא ולא דווקא לכהנים, אבל אם גזל את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר הר"ז חייב לשלם הקרן וחומש לכהנים כו', פי' דאז מחוייב לשלם דווקא לכהנים, ודבריו. אלו הן הן שיטת ר"ע בכל פרטי' ודקדוקי': טו) והנה אימתי הוי הנתינה לכהנים, בעת אשר הנגזל האמיתי כבר מת ולא שייך עוד מחילה דאחרים, ואז יתגדל עוותתו בגדר מעות לא יוכל לתקון, וע"כ אמרה התורה שיתן לכהנים בתור כפרה, ולא בתור זה שהם הבעלים ע"ז, וע"כ אינם יכולים למחול, אבל בעוד שהנגזל בעצמו חי, וכל המיני התאלמות שיש בהשבה זו הוא הכל בגללו, ולא ניטל בזה ממנו אדנותו ורשותו, ע"כ יכול למחול, [ורק במקום שהמחילה יכולה למלאות את המטרה כמו אם המטרה היא הקבלה או גם הנתינה, ורק עצם הפעולה, דחלקים אלה מתמלאים גם ע"י המחילה, כמשנ"ת אות י"ב], אבל הכא אין בידו למחול, וכן דקדקו בתוס' וכתבו דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה, דהוא מצידו אינו יכול למחול דאינו אדון בדבר זה, כי גם כל ההגעה שיש להגיע לידו הוא כדי שהגזלן יתכפר בזה, וכל עוד שאינו ת"י הכהן לא תשלם הכפרה, וכל עוד שלא נשלמה הכפרה עי"ז, אין שום זכות להכהן עוד בזה, וכמו שהחקירה אינה חוקרת כלל אם מועלת המחילה לגבי הגזלן, אלא דעיקר הדבר הוא, דהוא מצידו אינו יכול למחול, ומיושבת (קושיא ד') ומיושב בע"ה כל הענין הזה:
ודע דיותר ממה שכתבתי כאן, יש לי עוד לכתוב בזה בע"ה, כי בנוגע להענין הזה ביחוד של גזל שנשבע, ובהשבה לכהנים, הראיתי בספרי כי ע"י יסודי דברים אלה [שהבאנו פה] בצירוף עוד איזה כללים, יש ליישב גם הסתירה שיש בדברי רבא, כי שם בב"ק (דף ק"ה ע"ב) לענין הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח כו', איתא שם דרבא בעי נשבע עליו מהו, ויש מזה סתירה לדבריו גופא (בדף ק"י ע"ב) במה שרבא מסתפק שם אם כהנים בגזל הגר יורשים הוי או מקבלי מתנות הוי, למנ"מ כגון שגזל חמץ כו', ועיי"ש ברא"ש וביש"ש ובמל"מ (פ"ג מהל' גזילה ה"ה), ומה שמביא שם החקירה דאולי חיוב ההשבה לכהנים בגוזל מן הגר, הוא גם אם מת קודם שנשבע, לבד שהמל"מ בעצמו דחה זאת, כפי שכתבתי מובן דהוא דבר שא"א, אחרי דכל עקר חיוב הנתינה לכהנים הוא רק כשהודה אחר מיתת הגר, וא"כ וודאי דהוא רק אחרי שנשבע, ודרכתי שם בע"ה בזה דרך חדש, ואכמ"ל. וכן הי' ראוי להאריך בכמה פרטים בענין מחילה, כי יש עניינים שהם קרובים מאד להענין שדברנו, ויש להם התייחסות פנימי, ויש גם עניינים כאלה שהם מתאחדים [עם הענין שאנו עסוקים בו], רק מצד שם מחילה, וכמו הבאור שיש לבאר עפי"ז דברי הירו' (פ"ו דתרומות ה"א), דאיתא שם מחל ואח"כ אכל תפלוגתא דר"י ורשב"ל, והענין הזה מתאחד ומתייחס גם ביחס פנימי [לבד אשר גם כל החקירה שם במחילה היא קרובה לזה], דגם שם נגעו בענין מחילה בגזל, דמה דמסיים שם ר' יונה כך הי' משיב רשב"ל לר' יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והא תנינן גנב תרומת הקדש כו', בדברים אלה מעורב גם ענין של מחילה בגזל שנשבע, וכפי הנראה החליט דלא מצי מחיל, עייש"ה בפ"מ:
וכן בכלל מחילה יש כמה וכמה חקירות שיש לבררן עפ"י חלוקות המטרה של נתינה, כמו לענין מתנות כהונה אם שייך מחילה, עי' פר"ח ביו"ד (סי' ס"א סקמ"ג) מש"כ דע שאעפ"י שהכהן אם מחלם לבעלים או אם הבעלים נתנו להם ע"מ להחזיר, בדיעבד הוי מחילה ויצא ידי נתינה כו', ועי' מח"א הל' זכי' ומתנה (סוף סימן ט) שחולק עליו, ויש כמה מקומות בירו' שנוגעים לזה, לבד ד' הירו' שהפ"ח בעצמו מזכיר ואכ"מ. וכן לענין החקירה אם המחילה ממלאת הנתינה שתחשב כאלו עשה מעשה, כתבתי ג"כ דבמקום דתשלומין פוטר ממלקות, והוא עקר הנתינה, דהחיוב הראשון בדמות דיוקנו בא על חיוב ממון, ובמקום שמשלם ממון אינו חייב עוד מלקות, וע"כ יכולה המחילה למלאות פעולה זו ג"כ, ומשו"ה הגוזל את חבירו פחות מש"פ, הגם דיש איסור בזה, וגם הח"ש נכלל בהל"ת דלא תגזול, [בספרי חקרתי בזה, והבאתי דברי המל"מ אם ההלכה היא על האיסור או על המלקות ואכ"מ], והכא בפחות מש"פ ליכא תשלומין, בכ"ז פטור ממלקות, משום דיש בזה מחילה ומחילה כזאת ממלאת מקום התשלומין, דהלא גם הפחות מש"פ שגזל עתה הי' מתחלה ברשות הנגזל, והגזלן הזה גזל ממנו ועומד תחת חיוב השבה, ורק שהמחילה מסרת החיוב שקדם, ממילא ממלאת מעשה התשלומין בכל פרטי', אבל התשלומין בחבלה הוא ענין מחיר, והוא נוסד על חלק אחד שיש במיני תשלומין דמתחלק לשנים, עצם הדבר, ומחיר הדבר, (פרק א' אות ג' בבאור מיני תשלומין), ויש תביעה כזאת שעצם הדבר שתובע אי אפשר כלל שישיב לו, כי הוא דבר שאינו נמסר מאיש לאיש ורק עפ"י תורת משפטי המחיר אפשר שתתחלף התביעה לתשלומין, באופן דבזה שישלם לו יחשב זה בתורת תשלומין (שם), וכל מחיר כזה העליתי בספרי דנקרא דהוא בא ע"י גלגול, דכיון דאין לו להשיב עצם הדבר, ע"כ נתגלגל מזה דחייב לשלם לו ממון, דהוא נוסד על חוקי משפטי המחיר וההתחלפות, דאנו רואים דלפעמים יסבול אדם צער ונזק הגוף בעד בצע כסף, ע"כ במקום שאין להשיב עצם הדבר, מחויב לכה"פ להשיב את המחיר שמתגלגל מכסף למחיר, ומעתה בפחות מש"פ בחבלה לא הגיע החיוב מעולם לכלל חיוב תשלומין, דהא לא נטל ממנו כסף, ורק שבמקום דיש בזה שיווי פרוטה, יש מקום שיתחלף חיוב זה על חיוב כסף, אבל חבלה בפחות מש"פ דליכא בתורת תשלומין, א"כ לא בא מעולם לכלל חיוב תשלומין וע"כ הי' לוקה, דמחילה כזאת אינה מסרת חיוב מלקות, דיסודה היא בשלילה, ומתערך לערך מחילה דשלילה, דהנה בספרי בארתי דבכלל מחילה יש שני חלקים ראשים, א) מחילה בחיוב. ב) מחילה בשלילה. באור הדבר. א) מחילה בחיוב, הוא במקום שאחד מתחייב לשלם לחבירו, יען כי לקח ממנו איזה דבר ורק שמוחל לו, ע"כ באה המחילה במעשה ובפועל, ומחילה כזאת בידה למלאות גם חובת נתינה, [במקום דשייך רק מחילה], אחרי דהיא ג"כ הוית כמו מעשה ופעולה, וממילא כל מה שהנתינה פועלת על הנותן, פועלת גם המחילה. ב) מחילה בשלילה, היא ענין מחילה שיסודה היא האפס, והוא ענין וויתור, כי הוא שלילת הקפידא, כי בכל מקום אין לקחת חפצי חבירו, יען כי הם קשורים אליו והזכות שיש לו על החפצים אינו מניח לאחר לגעת בזה, ואולם אם הוא דבר שבעל החפץ אינו מקפיד על זה, אז אמרינן דשרי דהוי כמו שמוחל ע"ז, וא"כ נקראת ג"כ מחילה, אולם מחילה כזאת הוי רק בשלילה, וע"כ מחילה כזאת אינה יכולה למלאות שום דבר, והחלוקה הזאת היא ג"כ רבת התועלת, והכא בחבלה בפחות מש"פ הוי המחילה לענין הסרת החיוב מלקות, ממש מגדר מחילה דשלילה, דבחבלה כזאת ליכא מעולם חיוב ממון והוי כמו שנשלל החיוב מתחלה, וע"כ מחילה כזאת אינה מסירה החיוב מלקות, ומיושב מה שהקשו מדוע בגוזל פחות מש"פ אינו לוקה, וממלאת המחילה מקום התשלומין, ובחבלה פחות מש"פ לוקה, וכפי שכתבנו מיושבים הדברים מאד. ובכתובות (דף ל"ב ע"א) מסקו, דבמפותה דליכא תשלומין לוקה אע"ג דשם הוי מחילה, עיי"ש ברש"י בד"ה ומפותה שכתב וז"ל, כיון שהכל שלה אין כאן חיוב ממון דהיא עבדא מדעתה ואחולי אחלא גבי', הרי דמתורת מחילה נגעו בזה, ויקשה לכאו' נימא דהמחילה הוית כנתינה, אולם עפ"י הדברים האלה מתיישב הענין, דהכא ג"כ הוי כמו מחילה בשלילה, דלא בא כלל לגדר דחיוב, דכל פיתוי היא מוחלת מעיקרא ולא בא מעולם לכלל חיוב, וע' קצוה"ח (סי' תכ"ד סק"א) מה שהעיר בזה, ולדברינו מיושב מה שהקשה שם ממפותה, ומה שהעיר שם בקצוה"ח מעבד, דהחובל בעבד כנעני שלו פטור ממלקות, והבין דיש איסור והפטור הוא משום דליכא תשלומין, וע"כ חקר בזה, אמנם באמת אין דבריו נכונים, דבעבד כנעני ליכא שום איסור, וכמו שמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' רוצח הי"ב), מה בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו כו', א"כ מבואר דאין בזה שום איסור, ואכמ"ל: טז) ועפ"י דברינו הנ"ל יש לבאר גם בענין מחילה ברבית, דמודעת דיש בזה מחלוקת קדומה אם מהני מחילה ברבית, וכמו שהביא הרמב"ם (פ"ז מהל' מלוה ולוה הי"ג) שיש גאונים שמורים שאינו מועיל מחילה, שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו כו', והרמב"ם חולק ע"ז, ועי' ברא"ש בריש פ' א"נ, ועי' שו"ע יו"ד (סי' ר"ס ס"ה) ובש"ך (סי' קע"ד סק"ה), והבאים אחריהם האריכו בזה, ולדברי הנ"ל יש להסביר סברת הרמב"ם [אשר כן פסקו לדינא), דבאמת אסרה התורה רבית בעצם לא מצד דמפסיד ממון חבירו, והוי כמו כל האיסורים שהתורה אסרה, ואחרי דזהו איסור בעצם, ע"כ על עצם האיסור אמרה התורה דרבית אסור, ומה שנותן מדעתו דהוי וודאי כמחילה זאת אינה מועלת להסיר האיסור, ואולם אחרי שנתן לו ומחויב להחזיר, אז בנוגע לחזרה הגם שיש בזה גם מעין איסור, וכמו מדברים שבין אדם למקום, בכ"ז סוף סוף יש בזה מגדר דממון חבירו, דיש תחת ידו כסף חבירו, וא"כ על חזרת הכסף יש קלסתר פנים של תשלומין דסוף סוף מחוייב לשלם, ובנוגע לתשלומין יכול למחול כמו בכל התשלומין, שמטרת התשלומין היא מצד מטרת הקבלה או מצד עצם פעולת הנתינה דמועלת שם מחילה, כמ"כ מועלת הכא מחילה:
ועפי"ז יש להתפלא על הט"ז בחו"מ (סי' ט' ס"א) שכתב דרבית בעי תביעה, ובלא תביעה משמע דליכא דין דחזרת רבית. והנה מובן מאליו דיש להקשות על דבריו, דלפי"ז האיך תחול כלל החקירה אם מחילה מהני, אחרי דגם אם רק אינו תובע, הלוה אינו מחוייב להחזיר, א"כ כ"ש כשמוחל לו, וכבר דחה גם הקצוה"ח (בחו"מ סי' ט' סק"א) דברי הט"ז מזה. ואמנם לכאורה הי' מקום ליישב דברי הט"ז, דיש להראות להיפוך דדינו של הט"ז לבד שלא נסתר מדברים אלה, אלא דכל יסודו הוא חקירה זו, דהט"ז סובר דאינו יכול למחול וכדעת הגאונים, ויסבור דיסוד סברתם הוא משום דסוברים דכל עוד שהלוה אינו תובע אינו מתחייב, וא"כ ממילא ל"ש מחילה ברבית, דקודם שתובע אין להלוה בזה שום זכי', וע"כ לא שייך בזה מחילה, ולפי"ז יהי' נגבל דין זה של הט"ז עם דין דמחילה, וכבר כתב כן בתשו' חסד לאברהם (חיו"ד סי' מ"ו) עיי"ש שהאריך בזה, אולם לבד דעצם הדברים אינם נכונים והם רחוקים מאד ממטרת האמת, אלא דג"ז א"א לומר דדינו של הט"ז יהי' רק אליבא שיטת הגאונים, אחרי דלהלכה פסקינן כהרמב"ם, וכפי שכתבתי דבריו מבוארים מאד עפ"י סברא:
אמנם כשאני לעצמי נ"ל דלא ירדו לסוף כוונת הט"ז בזה ובחנם האריכו לפלפל בדבריו, וברור לדעתי דמעולם לא כיון הט"ז לומר דלא יהי' עליו חיוב להחזיר בלא תביעה, וכוונתו הוא רק דכפי מה דפסקינן דיוצאה בדיינים., בכ"ז לא היו ב"ד מחוייבים לכופו רק כשתובע, ומאליהם אינם מחוייבים להתעורר לבקש, דהלא עקר ראיית הט"ז הוא מדברי רש"י, ורש"י כתב בפי' כן לענין להוציא בדיינים, והגם דמדברי התו' בב"מ (דף ס"ב ע"א) בד"ה תנאי היא מוכח דעצם חיוב השבת רבית קשור עם הכפי', וכמש"כ שם דלמאן דסובר יוצאה בדיינים סובר דליכא גם חיוב לציי"ש [ועי' בקצוה"ח הנ"ל], בכ"ז אין מזה ראי' להיפוך, וי"ל דמאן דסובר יוצאה בדיינים סובר דהוא רק כשתובע אבל עליו בעצמו מוטל חיוב, ובכ"ז מיושב מדוע לא אמרינן הכא שעבודא דר"נ אחרי דיש עליו חיוב, די"ל דשעבודא דר"נ קשור עם מושג הכפי' וכש"א מוציאין מזה ונותנין לזה, והנה בכל חיוב יש גם מושג הכפי' (למוד נ), ומושג הכפי' הוא באחרים מה שב"ד משגיחים וכופים את המתחייב לקיים (באור ללמוד נא), והנה בכל רבית התחלת האיסור מה שנאמר איסור על רבית, יסודו הוא מצד איסור ככל האיסורים שבתורה, ולא מצד ממון חבירו, דאחרי דהוא רוצה ליתן אין בזה מגדר דבין אדם לחבירו, והוי רק מגדר האיסור מחלק שבין אדם למקום, [ובחי' לב"מ דף ס"א ע"א הארכתי בזה], אמנם אחרי שנתן הרבית ונבא לחקור בנוגע לחזרת הרבית, נראה דמתערבים בזה שני ענינים שונים א) ענין מצוה, דהוי כמו כל מצוות שבתורה שיסודם הוא בין אדם למקום,, וה"נ יש עליו מצוה מצד האיסור להשיב לו ולתקן בכל מה דאפשר, ב) ענין ממון, דכיון דהוא מחוייב להשיב את הכסף ממילא יש בידו כסף חבירו ומחוייב להשיב לו, והנה בנוגע לפרט דהשבה מצד המצוה לא בעינן תביעה דהוא דבר שמוטל עליו, ואולם בנוגע מצד ענין ממון י"ל דצריך לתבוע, בשגם די"ל דמסתמא מחיל, והנה כל כפית ב"ד [בזה"ב] הוא מצד ענין דממון, וא"כ כל עוד שאינו תובע לא שייך כפי' מצד הפרט דממון, וע"כ אין לו לגבות מזה ולא חל ע"ז שום שעבוד, והגם דמצד ענין מצוה יש לו בעצמו ליתן, ואולם מצד החיוב של ענין מצוה לא שייך ע"ז שעבוד, דענין מצוה זו אינו מסתבך כלל עם פרט דממון, וע"כ אין לו לגבות מכסף זו ול"ש בזה שעבודא דר"נ, ולא דמי גם לחיוב ממון שמחוייב להשיב לציי"ש, דשם הוי הפרט דלציי"ש מצד ענין ממון, והכא מה שמחוייב להשיב מעצמו אין בזה שום סרך דממון, ובנוגע לענין ממון בעינן תביעה וכל עוד שאינו תובעו ליכא שום חיוב וליכא שום כפי' מב"ד, וממילא לא שייך על כסף כזה שעבוד, והי' ראוי להאריך בזה בדין שעבודא דר"נ, ושם בגוף דינו של הט"ז האריכו כל האחרונים, ואנכי כתבתי בזה רק להעיר בדרך הערה כי אין כ"מ, והבאתיו פה מצד פרט דמחילה, עוד הארכתי בזה בדין מחילה בקנס, ופה קצרתי בזה, ובפ' שאח"ז יתבאר ענין קנס בכלל: