אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
+אורח משפט על תשובה ח
נסתפקתי באוכל גיד הנשה שלא כד"א אי הוה ככל איסורים שבתורה דפטורין באכלן שלא כדרך הנאתן או כיון דבלא"ה אין בגידין בנ"ט דעץ בעלמא הוא והתורה חייבה עליו חייב אפילו שלא כדרך הנאתן וגם למ"ד יש בגידין בנ"ט יש להסתפק דהא לכאורה יש להבין דאיך יפלגו במציאות אי יש בגידין אי לאו וע"כ צ"ל דקצת טעמא לכו"ע איכא אלא דלמ"ד אין בגידין בנ"ט אין זה טעם חשוב לאסור והא דחייב על אכילתו גזה"כ הוא לאסור טעם כזה. ומ"ד יש בגידין בנ"ט אזיל בתר קצת טעמא דאית ביה. ושוב מצאתי כתוב כן להדיא בספר כרתי ופלתי (סי' צ"ט) ע"ש דבזה תליא פלוגתייהו. אבל אין דרך אכילה לבני אדם גם למ"ד יש בגידין בנ"ט ואפ"ה חייבה רחמנא א"כ יש לומר ה"ה באכלן שלא כדרך הנאתן כגון דערב דבר מר:
והנה לכאורה יש לומר דנהי דאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דכתיב ביה אכילה על כן לא יאכלו וכו' בעינן שיהא כדרך הנאתן. ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ד) אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין אפילו שלא כד"א משום דלא כתיב ביה אכילה. והשתא אס"ד דעל גיה"נ לוקין באכלן שלא כד"א אמאי לא קאמר רבותא יותר דאפי' במידי דכתיב ביה אכילה דהיינו גיה"נ לוקין אפילו שלא כד"א א"ו דגם באכילת גיה"נ אין לוקין שלא כדרך הנאתן. וכן קשה לי על השאגת ארי' שחידש (בסי' ע"ו) דביוה"כ לוקין אפילו שלא כד"א דאמאי לא קאמר הכל מודים ביוה"כ. ולכאורה היא השגה גדולה על רבינו הש"א הנ"ל:
והנה לימים ראיתי בספר נר תמיד שהרגיש ג"כ להקשות מהאי דפסחים על הש"א הנ"ל והניח בצ"ע. והצעתי הקושיא הלז לפני אאמ"ו הגאון הכ"מ מה ישיב ע"ז ואמר לי דלא קשה דיש לומר דאביי לא מיירי אלא במידי דאסיר בהנאה ג"כ ולא במידי דאינו אסור אלא באכילה א"כ מהשתא לפ"ז אזלא ראייתנו הנ"ל להפוסקים דס"ל דגיה"נ מותר בהנאה אבל להפוסקים דס"ל דגיה"נ אסור בהנאה קמה ראייתנו. וכן נראה לי עיקר דפטורין בשלא כד"א דאף דעץ בעלמא הוא מ"מ רחמנא קרי' אכילה דכתיב על כן לא יאכלו וכו' ואף דאין זה חשיב אכילה לבני אדם אבל מ"מ רחמנא אחשבי' לאכילתו דגיה"נ כמוש"כ כיוצא בזה בהגהות מרדכי פ"ק דחולין מהא דהביא בתוס' בד"ה ואידך וכו' בשם רבינו אליהו דמצריך בכל יום לקשור קשר של תפילין ור"ת הקשה על רבינו אליהו מהא דאיתא בריש המוציא תפילין (דף צ"ג) דמשמע דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא וכו' וכתב המרדכי לתרץ קושיית ר"ת דאע"ג דלאו קשר הוא אסור לקושרו בשבת דרחמנא קרייה קשר ואחשבי' רחמנא לקשירתו של תפילין. והביא ראי' לדבריו מפ"ק דסיכה ע"ש וכיוצא בזה כתב רש"י בביצה (דף כ"ז ע"ב) דש"ק התורה אחשבי' להבערתן דאפילו להשליך לבהמה ולכלב דאינה חשיבה מלאכה כלל מ"מ כיון דהתירה אחשבי' להבערתן הוי מלאכה ע"ש. ולאחר העיון בספרים מצאתי בספר כרתי ופלתי ביו"ד (סי' ס"ה) כדברינו שתירץ על מה שמקשים העולם על הרמב"ם שפסק האוכל גיה"נ של נבלה חייב שתים אי משום נבילה הא ס"ל אין בגידין בנ"ט א"כ אמאי חייב גם משום נבילה. ותירץ כיון דחייב משום אוכל גיד אף דלא חזיא והתורה אחשבי' לאכילה אף לענין נבילה אחשבי' וכו'. וכן כתב בספר מנחת חינוך מצוה ע' ומצאתי שנסתפק כמו שנסתפקנו ופשיט לי' מההיא דפסחים הנ"ל וז"ל והנה גיה"נ אף דעץ הוא והתורה אסרתו מ"מ הוי כדרך אכולה ואם עירב דבר מר או שהפסידו בודאי פטיר והר"מ לא הוציא רק בשר בחלב וכה"כ וכ"ה בפסחים (דף כ"ד) וכ"מ בפמ"ג סי' ס"ב עכ"ד. ושוב מצאתי בספר גינת וורדים כלל מ"ה שכתב שם ג"כ הכי וכן כתב בספרו שושנת העמקים כלל ט' כמו שכתב ביו"ד הנ"ל ושם נסתפק ג"כ מה שנסתפק שם בסי' ס"ב דגם אמה"ח דמצטרף בשר וגידין ועצמות שאין בהם טעם אפ"ה כיון דכתיב אכילה אין חייב עד שיאכל כדרך אכילה. והנה הגאון רע"א ז"ל כתב בדו"ח בפסחים (כ"ד ע"ב) בד"ה פשט. לא כהפמ"ג הנ"ל כיון דמשהו גידין ועצמות מצטרפין אף שהוא שלא כד"א שכך יש לחייב אפי' באוכל שלכד"א אך לא כתב בבירור דהדין כן רק בדרך ספק אם נאמר כן ע"ש בזה. אבל האמת הוא כהפמ"ג דגם על אמה"ח פטור באוכל שלא כד"א כסברתינו הנ"ל. והנה לכאורה הי' נראה לי להביא ראי' להפמ"ג הנ"ל דאמה"ח ג"כ אינו חייב באכלן שלא כדרך הנאתן ככל איסורים שבתורה מהא דאיתא בפסחים (דף ע"ג ע"א) דמקלקל בחבורה פטור הא דתנן השוחט חטאת בשבת לעכו"ם ובחוץ חייב עליו שלש חטאות מה תיקן וכו' מידי אמה"ח ופירש רש"י לב"נ שאם אכל איני נהרג א"כ אי ס"ד דאמרינן דאמה"ח חייב שלא כדרך הנאתן א"כ צ"ל לרש"י לפרש דתיקנו מידי אמה"ח לב"נ הא שפיר תיקן אף לישראל דמתקנו מידי אמה"ח לענין שלא כד"א. אע"כ דגם אמה"ח מותר לאכול שלא כדרך הנאתן א"כ השתא שפיר הוצרך רש"י לפרש דתיקנו מידי אמה"ח לב"נ. אבל לפי דעת המהרש"ל בשבועות (דף כ"ז ע"ב) דר' שמעון דסבר כל שהוא למלקות חייב אפי' שלא כד"א א"כ אין ראיה מכאן דהא כתבו בתוס' שם דהסוגיא אזלא אליבא דר"ש וביותר מבואר בתוס' פסחים (דף כ"ו) דתקרובת עכו"ם אסור אפי' בכל שהוא א"כ לא שייך לומר דתיקנו מידי אמה"ח לישראל שיכול לאכול שלא כדרך הנאתן הא הכא אסור שלא בדרך הנאתן בלא איסור אמה"ח:
והנה אי אמרינן דעל אמה"ח לוקין אפי' שלא כדרך הנאתן יתישב בפשיטות קושיית העולם שמקשים על סוגיא דבכורות (דף ז' ע"ב) אהא דקאמר שם דאין בחלב משום אמה"ח אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי. והקשו על זה המפרשים הא לאסור בב"ח שפיר איצטריך לאסור שלא כד"א. אבל השתא דאם אמרינן דאף על אמה"ח לוקין אפי' שלא כד"א א"כ לא קשה כלל ושפיר דייק שם הש"ס חלב מותר מדאיצטריך לאסור בב"ח. ועוד נראה לי להביא ראי' לסברתי הנ"ל דכיון דרחמנא אחשביה לאכילת גיד בזה דכתיב על כן לא יאכלו חשיב דרך אכילה אף דלבני אדם לא חשיב אכילת גיד אכילה מהא דבעי רב אשי בשבועות (דף כ"ג ע"ב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתו אכזית וכתבו התוס' דלר' יוחנן דחצי שיעור אסיר מה"ת אהתירא קא משתבע כגון להנות שלא כדרך הנאתן. וקשה לי להתוס' דלר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת אהתירא קא משתבע לאכול שלא כד"א הא מהאבעיא דלעיל מיניה דבעי שם רבא דחרצן הוה שלא כדרך אכילה לאדם ואפי"ה אסרה התורה א"כ יהא חייב אפי שלא כד"א על אכילת חרצן אבל לפי סברתינו הנ"ל ניחא דה"נ שפיר יש לומר כן דאף דאין אכילת חרצן גופא הוי אכילה לבני אדם מ"מ השתא דרחמנא קרי' אכילה לאכילת חרצן חשיב אכילה לחייב עליו ודוקא כדרך אכילתן ולא באכלן שלא כדרך אכילתן כגון דעירב דבר מר דעל זה כתיב ביה אכילה דאמרינן בפסחים דהיכא דכתיב אכילה בעינן דוקא כדרך אכילה כמובן ודו"ק היטב. וכן משמע מרש"י דפסחים (דף מ"ז ע"ב) בד"ה והכינו כסברתינו הנ"ל:
ולפ"ז נראה לי ליישב מאי דקשה לי בהא דאמרינן בביצה (דף ז') גבי פלוגתא דב"ש וב"ה דאכילת שאור חשיב ראוי' לאכילה ל דם א"כ לחייב אפילו שלא כדרך הנאתן כיון דבלא"ה חשיב אכילת שאור שלא כד"ה לאדם. והנה לאח"ז מצאתי שוב קושיא זו בחי' הר"ן ז"ל אבל לפי דברינו ניחא דאע"ג דאכילת שאור חשיב אינה ראוי' לאכילה לאדם אבל מ"מ השתא דאחשבי' רחמנא לחייב על אכילתה דשאור חשיב שפיר בזה להאוכל כדרך אכילה ואינו חייב רק דוקא כדרך הנאתן. ושוב ראיתי שהמקור חיים (בסי' תמ"ב ס"ק ד') בביאורים הקשה שם קושיית הר"ן ז"ל שהקשינו וכתב אבל הא תמוה מפסחים (דף כ"ד) מדלא חשיב אביי הכל מודים בחמץ. וכתב אבל הא יקשה ג"כ לפי תי' של הר"ן דשם ע"ש. (אבל לפי סברתינו הנ"ל לא קשה מפסחים כלל דכיון דרחמנא אחשבי' לאכילת שאור לחייב אף שהוא שלא כד"א לאדם חשיב זה שפיר כדרך אכילה). ותי' דלכך לא קאמר אביי הכל מודים בחמץ היינו משום דאין בו מלקות דאינו לוקה משום לאו דאכילת חמץ כשהוא שלא כד"ה רק משום עשה דתשביתו הוא דעובר וכו'. והוא תמוה לפענ"ד מתוס' פסחים (דף כ"ה) בד"ה מהו וכו' דמבואר שם להדיא דשלא כד"ה מותר ע"ש. וכן מבואר בתוס' פסחים (דף כ"ח ע"א) בד"ה תנן וכו' וכן משמע מתוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) בד"ה אין פודין וכו' ע"ש בזה ואין להק' על תוס' דב"ק (דף ק"א) מסוגיא דפסחים הנ"ל דכתבו דאצטריך קרא לאסור צביעה והדלקה שלא כד"ה א"כ אמאי לא חשיב אביי ערלה כנ"ל אבל לא קשה כלל דזה לא איצטריך אביי לאשמעינן דלוקין אפילו שלא כד"ה כיון דרחמנא כתב בפירוש דאף שלא כד"ה אסור ואביי לא אתי אלא לאשמועינן דהיכא דלא כתב אכילה חייב אפי' שלא כד"א:
והנה לפי מש"כ בנב"י באו"ח (סי' ט"ו) ובספר אור חדש דלאו כולי עלמא אית להו לסברת רש"י דאחשביה נראה לי דהכא גם לדידהו אין לוקין על אכילת גיד אלא כדרך הנאתן דהנה באמת לכאורה יש להביא ראי' לסברת רש"י דאחשבי' מהא דאמרינן (בב"ק ל"ב) גבי אבעיא דבעא מניה רבה בר נחמן מרב הונא דהכא איהו קא עביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות וכו'. הנאה לתרווייהו אית להו איהו קא עביד מעשה וכתבו בתוס' שם בד"ה איהו וכו' ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה א"כ הרי מוכח להדיא מהכא כסברת רש"י דאע"ג דלא חשיב הנאה מעשה לחייב עלי' אלא כיון דרחמנא קרי' להנאה מעשה אחשבי' להנאה והוי מעשה, אבל אין זה ראי' כלל לסברת רש"י דאחשביה דהכא שאני דרחמנא קרי' בפירוש להנאה מעשה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות וכו' אבל סברת רש"י דהחייביה הוי מטעם דרחמנא אחשביה למצותה חשיב מעשה ודו"ק. ומהשתא יש לומר אפילו להחולקים על סברת רש"י דאחשבי' אבל הכא גבי גיד כולי עלמא סברי לסברא דאחשבי' דגבי גיד כתב רחמנא דחשיב אכילה על כן לא יאכלו וכו' א"כ בזה י"ל דכולי עלמא יסברו סברא דאחשבי' כנ"ל וזה פשוט וברור לפענ"ד:
ולפ"ז נראה לי לישב שלש קושיות עצומות שהקשה בטורי אבן בר"ה (דף כ"ט) והניחם בצ"ע דהקשה אהא דאמר ר' לוי שם טעם אמתניתין דיו"ט שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משום דכתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה יהיה לכם וכתוב אחד אומר יום תרועה יהי' לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול ורבא דחה לר' לוי אי מדאורי' היא במקדש היכי תוקעין ועוד הא לאו מלאכה גמורה הוא א"כ משמע דר' לוי סבר דתקיעת שופר הוי מלאכה גמורה. והקשה על ר' לוי שלש קושיות חדא מהא דאיתא בחולין (דף פ"ד) גבי תקיעת שופר דר"ה דאין ודאי דוחה שבת וספיקו דותה יו"ט ומפ' בגמ' מאי ספיקא אשה כגון טומטום. ומדקאמר ספיקו דוחה יו"ט בע"כ בתוקע, לעצמו או אחר לצורכו דאי באחר התוקע לעצמו והוא שומע אין כאן שום איסור ואי תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט אסור מה"ת איך ספק דוחה יו"ט אלא ש"מ דאין איסור אלא מדרבנן ודחי דרבנן קאמר התם ע"ש ע"כ. ועוד הק' מהא דאמרינן לקמן ושלשה תקיעות נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה אסור מה"ת וכי ב"ד מתנין לעבור ד"ת בקום ועשה. ועוד הק' מהא דתנן בספ"ק דחולין (דף כ"ו) יו"ט שחל בע"ש תוקעין פי' לבטל העם ממלאכה להבדיל בין קודש לחול והא חיוב התקיעות הללו אינן אלא מד"ס ואי תקיעה ביו"ט אסור מה"ת א"א לתקיעות הללו לדחות יו"ט ע"כ לשון הטורי אבן ע"ש. אבל לפי סברת רש"י הנ"ל ניחא דה"נ נראה לי לומר דמה דקאמר ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה ורבא פליג עליו פליגי בסברת רש"י דאחשבי' דלוי אית ליה סברת רש"י דאחשביה רחמנא להבערתן דשריפת קדשים אף ליתן לכלב ולבהמה דאינה בגדר מלאכה כלל אלא כיון דרחמנא אחשבי' להבערתן דש"ק חשיב מלאכה ושפיר סבר ה"נ ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה משום דרחמ' אחשבי' למלאכתה דמצות תקיעת שופר והויא מלאכה בזה ודו"ק. ולפענ"ד זה סברא אמתית שבזה תליא פלוגתייהו דר' לוי ורבא דר' לוי סבר לסברת רש"י דאחשבי' ורבא לית ליה לסברת רש"י דאחשבי'. והשתא יתישב שפיר כל הקושיות של הטו"א הנ"ל בחדא מחתא דכיון דכל חשיבות המלאכה דתקיעת שופר הוא משום דחשיבה המצוה דשופר עושה למלאכה א"כ השתא לא קשה מספק היכי תקעינן לדחות ד"ת דלפי מש"כ ניחא דממנ"פ אי בר חיובא הוא א"כ שפיר תקע דאתי עשה ודחי ל"ת ואי לאו בר חיובא הוא א"כ ליכא מלאכה כלל כיון דליכא מצוה המחשיבו למלאכה וכן לא קשה נמי מה שהקשה מההיא דשלש תקיעות ומההיא דהיו תוקעין לבטל העם ג"כ ניחא לפי דברינו כיון דאין חייב לתקיעות הללו אלא מד"ס א"כ ליכא איסור מה"ת בתקיעות הללו ויתישב לפ"ז שפיר קושיית הגאון בעפ"י שהק' בפסחים ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה פירש דש"י דאי השבתתו בכל דבר סגיא ליה נוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר ויאכילנו לכלבים או ישליכנו לים ותמה הפ"י דרש"י גופא כתב לקמן (דף מ"ו) במשנה דכיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט כמו כן אסור להאכיל לכלבים דרחמנא אחשבי' כמש"כ רש"י בביצה (דף כ"ז ע"ב) עכ"ד. והנה כבר האריכו המפרשים בתירוצים שונים אבל לפי דברינו הנ"ל דרבא לית ליה סברת רש"י דאחשבי' ניחא שפיר דרבא לשיטתו שפיר קאמר ש"מ מדר"ע תלת לפי שיטתו דלית ליה בר"ה לסברת רש"י דאחשבי' דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה הא יכול לבער בדברים אחרים כיון דלית ליה סברא דאחשביה: ובזה יתורץ מאי דקשה לי זה זמן רב על פירוש רש"י דביצה הנ"ל מהא דאיתא בשבת (דף ק"ו) דהמקלקל בהבערה חייב מדאסר רחמנא הבערת ב"כ א"כ לפי שיטת רש"י הנ"ל הא י"ל דשאני הבערת ב"כ דרחמנא אחשביה להבערתה דשריפת ב"כ דכתיב באש תשרף אבל לפי מה שפירשתי ניחא דאחשביה לא שייך אלא אשריפה עצמה דכתיב בה מצות דבאש תשרף ושייך אחשביה למצות שריפת ב"כ אבל על הבערת בישול פתילה דב"כ הא לא שייך אחשביה למצותה דאין בהבישול מצוה אלא מכשירין הוא למצות שריפת ב"כ ובעת בישול הפתילה לא מקיים עודנה לשריפת ב"כ (עיין בתוס' שם) ושוב מצאתי שכבר הקשה ותי' כן בנב"י מה"ק סי' ט"ו:
אבל על מילה יש להק' דמנ"ל למילף ממילה דמקלקל בחבורה חייב דילמא משום דרחמנא אחשביה לחבורתה למילה אבל יש לתרץ דהא קיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל א"כ בשעת חבלה דחיתוך ליכא אז מצוה דנימא אחשביה רחמנא לחבירתה כיון דעדיין לא מקיים המצוה דמילה ושפיר יליף ממילה דמקלקל בחבורה חייב אבל לפי מש"כ בנמ"י בב"מ (דף ל') דמילה לא דמי להשבת אבידה דמילה כל מה שנעשה היא גוף המצוה ואם לא נעשית לא נעשית אלא חצי מצוה א"כ בחיתוך לחוד ג"כ איכא מצוה לדידי'. ולפי דברינו הנ"ל יש ליישב קושיית התוס' דשם בד"ה איצטריך וכו' וא"ת למה לי' למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת ב"כ דלא דחי שבת דבהבערת ב"כ דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וכו' ובתוס' תי' כמו שכתבו בתוס' סנהדרין (דף ל"ה ע"א) דבשאר חייבי מיתות ב"ד אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשוב תיקון דיש לו כפרה ע"ש ודו"ק. אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא דאין למילף מחבלה דב"כ די"ל שאני חבלת ב"כ דרחמנא אחשביה לחבורתה דבשעת עבירת הלאו דחבלה איכא אז מצוה המחשיב להחבלה למלאכה וד"ל. ולפ"ז נראה לי לישב מאי דקשה לי קצת אמאי לא יליף ר"ש דמקלקל בהבערה בעלמא חייב מדאסר רחמנא לשריפת קדשים (והנה יש לעיין כיון דאסור באכילה לא חשוב קלקול) אבל לפי הנ"ל ניחא דבשריפת קדשים דבעת שמבעיר לקדשים איכא אז מצוה דש"ק א"כ שפיר י"ל מטעם אחשביה למצותה דש"ק וד"ל:
ולפ"ז יש ליישב שפיר קושיית התוס' דשבת (דף כ"ד) דהקשו דהכא בשבת סבר רבא דיו"ט הוי ל"ת לחודא מדאיצטריך קרא דש"ק אינו דוחה יו"ט ואילו בביצה (דף ח ע"ב) משמע דסבר דיו"ט עשה ול"ת הוא ע"ש. אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא ואקדים מה שכתב הריב"א בפסחים (דף ה' ע"ב) בד"ה לחלק וכו' דלמ"ד הבערה ללאו יצאת ליכא איסור הבערה ביו"ט ע"ש. א"כ לפ"ז דלמ"ד הבערה ללאו יצאת מותר לשרוף קדשים ביו"ט וכ"ת ה"נ אמאי לא אשתמיט לן אנא או אמורא או ראשון אחד דאומר לך הכי אלא דיש לומר לפי מש"כ רש"י בביצה הנ"ל דאחשבי' רחמנא להבערתן דש"ק א"כ לכך שפיר אסור גם לדידי' משום דרחמנא אחשבי' להבערתן דש"ק אבל לפי מה שפירשנו לרבא דלית ליה סברת רש"י דאחשבי' א"כ לדידיה יהא מותר לשרוף קדשים למ"ד הבערה ללאו יצאת א"כ מעתה שפיר יש לומר דרבא איצטריך קרא לאסור כדי שיהא ניחא גם למ"ד הבערה ללאו יצאת דליכא איסור הבערה ביו"ט א"כ הו"א דמותר לשרוף לרבא למ"ד הבערה ללאו יצאת קדשים ביו"ט ואי משום דאחשבי' הא רבא לית ליה סברא דאחשבי' לזה איצטריך למילף מקרא דגזה"כ הוא דאין שורפין קדשים טמאין ביו"ט וזה נכון על דרך הפלפול [ובדרך זה תי' אהא דקשה לי על סוגיא דשבת (דף כ"ד) הלז דלמה הוצרכו האמוראים שם להלימודים ורב אשי לטעם דיו"ט עשה ול"ת דלא דחי תיפוק ליה דלא הוה בעידנא דקיי"ל דלא דחי דהא בעת עבירת הלאו שמדליק העצים לא מקיים עשה דשריפת נותר ולא הוי בעידנא דמיעקר לאו דיו"ט מקיים לעשה דשריפת נוחר. והנה י"ל בפשיטות דאיצטריכו קראי להיכא שמדליק בלא"ה לצורך אוכל נפש וא"כ הוי בעידנא אבל לפי שיטת רש"י הנ"ל ניחא דלפי שיטת הריב"א הנ"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאת ליכא איסור הבערה ביו"ט א"כ מותר לשרוף קדשים ביו"ט. אבל לפי סברת רש"י דאחשבי' רחמנא להבערתן דש"ק הוי מלאכ' גם למ"ד הבערה ללאו יצאת אבל כל זה אינו אלא בשעת שריפה דאיכא מצוה דשייך אחשבי' והוי מלאכה בזה אבל מה שמדליק העצים דלא שייך עודנה אחשבי' דהא לא מקיים המצוה עודנה ומותר לשרוף ביו"ט ושפיר הוי בעידנא וד"ל]:
והנה לפי מה שהוכחנו דרבא לית ליה סברת רש"י דאחשבי' אין להק' מהא שהביא בהגהות מרדכי ראי' על מה שכתב לתרץ קושיית ר"ת על רבינו אליהו דמצריך לקושרן בכל יום מהא דאיתא בריש המוצא תפילין דמשמע דאסור לקשרן בשבת והוי קשר של קיימא ותי' ע"ז דאע"ג דלאו קשר הוא אסור לקושרן בשבת דרחמנא קרייה קשר ואחשבי' לקשירתו של תפילין ועל זה הביא ראי' לדבריו מפ"ק דסוכה א"ר יהודא כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ופריך מהא דאמר גבי תינוקות העוסקים בפרה מביאין שורים שכריסן רחבה שחוצצין מפני קבר התהום ומשני רבא ע"ז שם. שאני שורים הואיל ועשוים להגין על בני מעים שלהם שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וכו' ע"ש. א"כ משמע מהכא אע"ג דלאו אהל הוא רחמנא קרייה אהל בזה דכתיב עור ובשר תלבישני א"כ יקשה לכאורה לפי מה שהוכחנו דרבא לית ליה סברא דאחשבי' דהא מהא דסיכה משמע להיפוך דאית ליה סברא דאחשבי' אבל אין כאן סתירה כלל מסוכה לרבא דהנה באמת סברת רש"י דאחשבי' כבר ביארנו לעיל דהפירוש דרחמנא אחשבי' למצותה דש"ק ואפי' ליתן לבהמה ולכלב דאין זה כלל בגדר מלאכה שאסור ביו"ט רק משום חשיבות המצוה דש"ק מחשיבו למלאכה וכן הוא הפירוש במצות תקיעת שופר דסבר רבא דמצות תקיעת שופר אינו בגדר מלאכה לחייב עלי' ביו"ט ורק חשיבות המצוה דשופר דכתב רחמנא זכרון תרועה יהי' לכם חשוב מלאכה בתקיעתו כש"ק כנ"ל ועל זה הוא דפליג רבא אר' לוי וסבר דאין חשיבות המצוה מחשיבו למלאכה אבל בהאי דסוכה רחמנא קרייה להדיא לאהל דשוורים דהוה בידים אהל דכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וכו'. וכמו שכתבתי לעיל לחלק בין חשיבת אכילה לגידין לחשיבת המצות דש"ק. וביותר יש לחלק מסברת רש"י דאחשבי' דהא באמת אהל דבהמה נמי הוה בגדר אהל ודומה לאהל העשוי בידים אלא כיון דאינו עשוי בידים אין לנו לחדש מעצמנו דגם אהל העשוי בידי שמים חשיב אהל אבל השתא דגלי לן רחמנא דאהל דבהמה נמי חשיב אהל בזה דרחמנא קרי' לאהל דכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמו' וגידין תסוככני א"כ שפיר אע"ג דעשוי בידי שמים חשיב אהל דבהמה אהל אבל לאפוקי שריפת קדשים ותקיעת שופר דנתינת קדשים לבהמה ולכלב ותקיעת שופר דאינו בכלל מלאכה כלל דלא מצינו מלאכה דומה לה שאסר לן רחמנא ורק משום חשיבות המצוה יהא מחשיבו למלאכה על זה הוא דפליג רבא וד"ל ודוק וזה החילוק ברור ונכון:
והנה יש להקשות על סברתי מהא דחולין (דף פ"ד) הנ"ל וספיקו דוחה יו"ט וקאמר התם שופר בגבולין תוכיח שאין ודאי דוחה שבת וספיקו דוחה יו"ט. הא מה דתקעינן ביו"ט מספק זהו לאו משום דחיית איסור ד"ת ואפי' מספק אלא דתקעינן ממנ"פ כנ"ל והשתא יקשה ממנ"פ אי נימא כסברתי יקשה קושיא זו הנ"ל ואי לא נימא כסברתו יקשה קושיית הטו"א הנ"ל אבל יש לומר דעל ר' לוי לא קשה מסוגיא דחולין הנ"ל דהנה ידוע שיטת הרמב"ם דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא לחומרא והרשב"א והר"ן סוברים דמדאורייתא לחומרא וכבר העלה המהרי"ט דזהו המחלוקת התנאים אי בעינן באשם תלוי חתוכה אחת משתי חתיכות אי לא דלמ"ד בעינן ס"ל ספיקא בעלמא דאורייתא להקל דרק בב' חתיכות דאיתחזק איסורא הוא מהתורה להחמיר וחייב באשם תלוי ואידך ס"ל כל ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא לכך ס"ל לא בענין חתיכה אחת משתי חתיכות והרמב"ם ס"ל כמ"ד בענין חתיכה אחת משתי חתיכות דאיתחזק איסורא לכך ס"ל אי לא איתחזק איסורא ספיקא דאורייתא מהתורה להקל. והרשב"א והר"ן יסברו כמ"ד לא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות א"כ חייב באשם תלוי אפי' מספק דלא איתחזק איסורא דספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא וע"כ מעתה יש לומר דר' לוי יסבור כמ"ד דעל ספק חתיכה אחת נמי מביאין אשם תלוי דספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא וישנה הא דחולין לפי שיטתו דסבר ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא א"כ מאחר דמחויב לעשות מספק מדאורייתא שוב הוי כודאי וכן יש להביא ראי' לזה מהא שכתב הפר"ח (סי' קפ"ד) דלהרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא אינו אלא מדרבנן לחומרא מי שמסופק אי בירך בהמ"ז אי יכול להוציא לאחר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ע"ש א"כ אי אמרינן דספק דאורייתא מהתורה לחומרא לא הוי כודאי אלא מטעם ספק הוא דחייביה רחמנא א"כ מאי אירי' דספק הוא דאינו יכול להוציאו לאחר דוקא להרמב"ם דספק אינו מחייב אלא מדרבנן הא גם להר"ן והרשב"א דסברי ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא ג"כ אינו יכול להוציאו המחויב מספק לאחר שלא בירך דשמא בירך ופטור מברכת המזון ואינו יכול להוציא הספק לאחר שלא בירך הרי משמע להדיא מהפר"ת הלז דלהרשב"א והר"נ יכול הספק להוציא לאחר המחיוב הוי כודאי אלא דאמרינן שהתורה אמרה שיקיים המצוה שידע בודאי שקיים המצוה ולא מספק ואם מסופק בהמצוה אי קיים אי לא קיים צריך הוא לעשות המצוה מחדש כודאי א"כ השתא לא קשה כלל קושיית הטו"א הנ"ל אמאי קאמר בחולין ספיקו דוחה יו"ט דהיאך ספיקו דחי לאיסור תורה הא ר' לוי יכול לסבור שפיר ספיקא דאוריי' לחומרא מה"ת והוה מחויב מספק כודאי א"כ שפיר לדידיה אתי עשה דשופר ודחי לל"ת דיו"ט כחיוב מודאי דדוחה לל"ת אבל הסוגיא דחולין ע"כ קאי למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא לכך שפיר יש לחלק בין ספק לודאי כמו שהוכחנו מהפר"ח הנ"ל ומעתה לא קשה נמי קושייתי הנ"ל כמובן ודו"ק היטב:
ובדין הפר"ח הנ"ל דלהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא. לכן מי שמסופק אם בירך בהמ"ז אי יכול להוציא לאחר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא משמע הא להרשב"א דספק מחויב מדאורייתא יכול להוציאו הספק מחויב מדאורייתא להמחויב בודאי. נראה לי לומר דזהו דאיכא נמי חזקת חיוב המצוה כגון בבהמ"ז שאכל ואינו זוכר אי בירך לכך עומד הוא בחזקת חיוב כודאי ויכול לכך להוציא לאחר אבל באין לו חזקת חיוב כגון דמסופק אי אכל כזית בזה י"ל דלא הויא אלא מחויב מספק ולא יכול להוציא לאחר. א"כ אהאי דחולין הנ"ל שהספק הוא שם אם איש הוא מחויב אם טומטום הוא פטור א"כ אין לו חזקת חיוב ולא מחויב אלא מספק והדר קושייתו לדוכתא. ובאמת לפי החילוק הזה היה אפשר לומר דגם הרמב"ם יסבור דהיכא דאיכא חיוב המצוה מחויב הוא מה"ת כהרשב"א כדמביאין אשם תלוי היכא דאתחזק איסורא כנ"ל אף דיש לחלק חזקת חיוב מחזקת איקבע איסורא אבל מ"מ י"ל שפיר דעמדינן אחזקה כבכ"מ דעמדינן אחזקה ודוק. אך מהפר"ח לא משמע כן דלהרמב"ם לא הויא מחויב אלא מדרבנן. ושוב מצאתי סיוע לדברי בספר נחל איתן ברמב"ן בפ' שני להלכות ברכות ע"ש בזה ועיין כן כסברא זו שכתב כן בהלכות תפלה (פ"א הלכה א') ובתשובת הגאון רעק"א ז"ל בתשובה ו' מצאתי שהביא להפר"ח הנ"ל וכתב להיפך דבפשוטו י"ל דאף לאינך הפוסקים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא מ"מ מחויב רק מגדר ספק וגם האריך שם בתשובה הנ"ל דאפילו להרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא יכול להוציא בברכת המזון לאחר שלא בירך עיין שם בזה. ואמ"ל בזה:
יהודא ליב אנאליק בחרב הגאון אמתי הצ' ר' שמעון דובער זצלה"ה: אחדש"ה מעכ"ת שיחיה ע"ד השאלה שנשאל באחד שנשא אשה שהיתה בחזקת שוטה דהיינו בעלת מרה שחורה והוא לא ידע מזה וזה כשנה אשר עדיין לא נתיחד עמה כי אינה רוצית לטבול ואחר הפצרה הלכה לבית הטבילה וירדה לטבול ולא רצתה להכניס ראשה במים והבעל טוען כי מק"ט הוא ורוצה לישא אחרת. יפה העיר מעכ"ת שיחיה בכל הפרטים הנדרשים בזה הן בביטול הקדושין לגמרי והן בלישא אחרת והנה בביטול הקדושין לגמרי אין הכרת לבא בהיתרא בזה יען כי אפשר בהיתרא דגט ואכתוב רק במה שנוגע לאיסור חדר"ג וזהו:
והנה עיקר הדבר מבואר בתשו' גליא מסכת סי' ה' דהא דמבואר באהע"ז סי' ל"ט המקדש סתם ונמצאו מומין הפוסלים בנשים דה"ז מקודשת מספק דזה אינו אלא לחומרא דא"א אבל לחרגמ"ה יש לצדד דנאמן לומר שלא מחל ובנ"ד יש להתירו בדרך מרווח כאשר יבואר:
הנה בחגיגה ג' איתא ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבה"ק והמקרע כסותו ובברייתא תני המאבד מה שנותנים לו והרמב"ם פ"ט מה' עדות ה"ט כתב השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות ולא שוטה דהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב ע"כ. ולדידיה הא דקחשיב סימני שוטה בחגיגה היא לאו דוקא ולדוגמא בעלמא נקטינהו כמבואר בב"י אהע"ז סי קכ"א ובב"ש שם ס"ק ט' אבל דעת רבינו שמתה ור"א הובא בב"י שם דדוקא בהני דקחשיב בחגיגה הוי שוטה ולא בשארי דברים ובטור יו"ד סי' א' שכתב וז"ל שועה היוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בביה"ק או מאבד מה שנותנין לו אפי' באחד מאלו אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה ע"כ וחתרו המפרשים ליישב לשון הטור שכתב אפילו באחד מאלו אם עשה אותו דרך שטות נקרא שוטה הא כבר כתב או או א"כ ל"ל למכתב תו אפילו באחד מאלו ע"ש בפרישה וט"ז וש"ך מש"כ בזה וכתבתי ליישב לשון הטור בפשיטות דהטור דעתו לפסוק כהרמב"ם ז"ל דשוטה הוי אפילו בכל דבר של שטות אלא דקשה למה נקט בחגיגה הני ולא בכל דבר וצ"ל דהוא משום דקאמר שם בחגיג' ה"ד אי דקעביד דרך שטו' אפילו בחדא גמי ואי דלא עביד דרך שטות אפילו כולהו נמי ומשני לעולם דעביד להי דרך שטות והלן בביה"ק אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה והמקרע כסותו אימור בע"מ הוא וכן הא דתנא התם איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו בעינן גם כן דרך שטות דאיכא למימר אימור קוביקוס הוא כמש"כ התוספות שם כיון דקעביד לכולהו הו"ל כמו שנגח שור וחמור וגמל ונעשה מועד לכל וא"כ לר"י דסבירא ליה דאפילו בחדא נמי נקרא שוטה צ"ל דוקא דקעביד דרך שטות דאל"כ איכא למיתלי בהני אימור דקאמר הש"ס ואם כן שפיר קאמר הש"ס לרבותא דלא מבעיא בשיש לו שאר סימני שוטה דשוטה היא אלא אפילו הני דאיכא למיתלי במלתא אחריני אפיה אי עביד להו דרך שטות נעשה שוטה וזהו שכתב הטור והשוטה היוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בביה"ק או מאבד מה שנותנים לו ולפי הבנת המפרשים דהטור ס"ל דדוקא בהני נעשה שוטה אם כן היל"ל ושוטה זהו היוצא יחידי בלילה כו' אלא דקדק כתב היוצא וכוונתו הכי הוא דלא מבעיא בשוטה שדעתו משובשת תמיד דשוטה הוא אלא גם אי מתרמי שוטה כזה היוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בביה"ק או מאבד מה שנותנין לו אפילו באחד מאלו [דאיכא למיתלי בהני אימור דקאמר הגמרא] אם עשה אותו דרך שטות נקרא שוטה וכלשון הטור כתב בשו"ע שם ואם כן מבואר דדעתו כהרמב"ם ולטעמיה אזיל שפסק כהרמב"ם בח"מ סימן ל"ה וזה נכון: ומעתה מאחר דלא הובא בטוש"ע דעת החולקים על הרמב"ם ז"ל ש"מ דסבירא ליה דהעיקר כהרמב"ם בין לענין עדות ובין לענין איסור לפי האי כללא דכיילו לן האחרונים ז"ל דדעה דלא הובא בשו"ע לא נחשב לספק וגם מהרמב"ם משמע דאינו מחלק בין איסור לעדות מדלא כתב בשום מקום סימני שוטה דחגיגה ואך סמך עצמו אמש"כ בה' עדות כדרכו בכ"ד בכיוצא בזה. וראיה לזה ממש"כ היש"ש בפ"ק דחולין ס"ד דממה שכתב הרמב"ם שיכור שנתבלבלה דעתו דינו כשוטה משמע דאינו מחלק בין עדות לאיסורין בזה ומכ"ז יש לומר דלענין חומרא דא"א אין להקל ושפיר כתבו הח"מ והב"ש באהע"ז סי' י"ד לדיוק מר ירוחם דמי שדעתו משובשת ואין משיג דבר על בוריו דאיכא חשש קידושין ולא אדבר מזה כעת אלא במה דנוגע לאיסור חדר"ג ובזה שפיר יש לסמוך על הטוש"ע הנ"ל שהחליטו כרמב"ם והוי כנשתטית שמותר לישא אחרת. ובנ"ד אף בלא היתר ק' רבנים מאחר דאין כאן קדושין מדינא אלא משום חומרא דא"א. ומה דיש לחשוש דלמא בשעת קידושין לא היתה שוטה כל כך דהא קודם הקדושין לא ראו אלא מה שהיתה בודדת ויושבת בחושך ורק עתה ראו במה שאינה רוצה לטבול לאו מלתא היא דהא אזלינן בתר חזקה דהשתא [לכמה רבוותא] וכמבואר מהא דיבמות (דף לא וכתובות דף כ) בהא דנכסי דבר שטיא דבי תרי אמרי כשהוא חלים זבין ובי תרי אמרו כשהוא שוטה זבין ארעא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמי נכסי בחזקת בר שטיא וכתב תוס' ול"ד להא דאמר בקדושין (דף ע"ט ובבא בתרא דף קנ:) אם בריא הוא עליה להביא ראיה שש"מ היה ואם שכ"מ הוא וכו' דהכא כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה הרי דאזלינן בתר חזקה דהשתא ורק בע"ח וע"ש לא אזלינן בתר חזקה דהשתא ויש אריכות בזה ואכמ"ק. ולפ"ז אם תקבל גט כעת ממנ"פ היא מגורשת דאם הקדושין קדושין גם הגירושין גירושין ואם אין גירושין אין כאן קידושין דאזלינן בתר חזקה דהשתא. גם איכא בנ"ד ס"ס כיון דהוי מום בקדושין וצווח ע"ז ומקדש סתם ונמצא מום הוי ספק קדושין ואם כן דלמא הלכה כרמב"ם דהוי שוטה ואפילו אי אין הלכה כמותו דלמא לא הוי קידושין כלל ואם כן ודאי מועיל לענין איסור חדר"ג בלי היתר מאה רבנים וגם אין לה כתיבה מלבד כל הנ"ל דמורדת היא: גם הרבה פוסקים ס"ל דבמקום מצוה לא גזר וכבר כתבתי במ"א (עמש"כ בשמן רוקח ח"ב ס"ו) דבמקום צער לא גזר והביא ראיה מכתובות (דף ס) ע"ש דיש ראיה לזה ג"כ משבת (דף קז) דמפיס מורסא פטור ומותר לכתחלה ופירש"י דבמקום צער לא גזרו וע"ש בתוס' דף קו בד"ה הצד ושם דף קל"ה בד"ה מפני הסכנה דמלאכה שאצל"ג אף דאסור מדרבנן במקום צער לא גזרו והרי התוס' בכתובות (דף ה ושם דף ו) כתבו בשם ר"ת דאף ע"ג דגזרו במקום מצוה במקום צער לא גזרו וא"כ מאחר דכתבו הפוסקים דבמקום מצוה לא גזור מכ"ש דלא גזר במקום צער ואפילו הפוסקים דסבירא להו דבמקום מצוה גם כן גזר אבל בצערא י"ל דמודו דמתירין יותר משום צער ממה שמתירים משום מצוה:
לכן נ"ל דאם אחרי הדרישה והחקירה יכולה לשמור את גיטה וא"ע אז בודאי יתן גם גט ויוציאה ואם לא אזי ישליש גט בלי כתובה ואם תשתפה יקבל הבעל ע"ע לכתוב לה גט אחר כמבואר בנ"ב קמא סימן ג' ועפ"ז הנני נמנה לזה להתירו לישא אחרת בלי היתר ק' רבנים גם כן. והנני ידידו הדו"ש: שמעון דוב במוהר"א ז"ל:
ע"ד השאלה מהגאבד"ק קינצק שליט"א אביא כאן תשובה קצרה מה שהשיב כ"ק חותני הגאון רש"ד זצ"ל האבד"ק שעדליץ וז"ל וע"ד השאלה שראובן הדליק בית חבירו הבטוחה באחריות האש אם יוכל הנשרף לתבוע מהטורף מאחר דיכול לגבות מהחברה ויאמר לו מה הפסדתיך והורו שאם רצה מזה גובה ורצה מזה גובה ואם גבה מהחברה פטור השורף ובאמת אינו פשוט כ"כ להורות כן, כי גוף הדבר ואחריות שני דברים הם כמבואר בתשו' רמב"ן במיוחסת (סי' צ"ו) וז"ל ומה שאמרת להודיעך דעתי בענין מה שאמרו בירושלמי גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנה במתנה ליהודא ובא שמעון וטרפה מיהודא יהודא לא אזיל לגבי לוי דהי' מתנה והדין נותן שא"א לו ליהודא לחזור ולתבוע מלוי אלא מאחד משני פנים או משום אחריות לוי ואין אחריות למתנה או מצד אחריות ראובן ואין יהודא זוכה בשעבוד אחריות שיש לו ללוי על ראובן שא"כ אף בלא אמצעית ידו של לוי יהי' לו ליהודא לחזור על ראובן ויאמר לו ביום קנותי את השדה מחמת מתנה מלוי קניתי כל זכות וכל שעבוד שיש לו ללוי עליך מחמת אותה שדה אלא שאלו ענינים מחולקין הן ואין אחריות נגרר אחר גוף השדה ואם השדה קנה אחריות השעבוד לא קנה ואפי' במכר אא"כ בא עליו מצד אחריות שיש לו עליו ומדד"ג וע"כ הנהגתי אז בכל מתנות קרקע ואפי' במוכרו לכתוב בשטר המכר והמתנה ואג"ק זה אז נותן לפ' ללוקח זה או למקבל מתנה זו כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זו ויזכה בהם ובכל שעבודם כדי שיוכל לטרוף ממי שמוכרו או נתנו לו ע"כ, והובא ברמ"א בחו"מ (סי' רמ"א) בקצרה כזה ומעתה אם הי' הנשרף מוכר ביתו סתמא ולא פירש כי בטוח באחריות ובמקום שאין הכל מבטיחים א"ע, מסתמא לא קנה הלוקח גם האחריות כ"ז שלא פירש לו שמוכר כל זכות שיש לו בזה, וה"ז דומה למתנה, ובפרט שיוכל להתנות בפירוש כי אינו מוכר לו אלא גוף הדבר וזכות האחריות משייר לעצמו וא"כ צריך לשלם בעד גוף הדבר שהפסידו כשויו והאחריות הרי שלו ומה שירצה יעשה בו ויוכל לפטור להחברה ומעתה אין שייך לומר בזה מאי אפסדתיך מאחר דיכול התובע לומר כי הייתי יכול למכור בלי אחריות ולשייר האחריות לעצמי וכן הסכים לזה הבצ"ד דפה וע"כ טוב לבצע בזה. עכ"ל אלטער יעקב מאיר בריזמאן אבד"ק לאפי והגליל:
סוף הספר