אור ברסלב
אורח משפט +אורח משפט על תשובה ז

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

+אורח משפט על תשובה ז

+אורח משפט על תשובה ו

הרמב"ם (בפ"ג מה' מלוה ולוה ה"ד) כתב וז"ל עבר בע"ת ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש וגו' עיי"ש. וכתב המל"מ וז"ל אני תמה בדין זה דאיך סתם וכתב דאינו לוקה משום דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי העני וכו' אבל משכון עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא בי' תורה. וסבור הייתי לומר כיון דלאו זה הוא כולל עני ועשיר ומקצת הלאו ניתק לעשה דהיינו היכא דמשכון לעני מקלש קליש לאו זה ואינו לוקה אף היכא דמשכן עשיר דליכא ניתק. ודחה זה מש"ס דתמורה עיי"ש. וכתב עוד עיין בתוס' חילין (דף פ"ב) ד"ה הזורק שכתבו דאין לוקין על כלאים משום לא תסיג גבול דדריש בשבת (דף פ"ה) משום דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול בקרקע דהוי ניתק להישבון גם אותו הלאו דקאי גבי כלאים הוי ניתק ולא לקי הרי מבואר כן מהתוס' דניתק במקצת ניתק לגמרי ע"כ תוכן דבריו. וכ"כ הט"ז בסימן זה לחלק כן דכיון דניתק במקצת הוי ניתק לגמרי אף דליתא במצות השבה עיי"ש בזה:

ובס' לימודי ד' (לימוד ר"ב) תמה על המל"מ הנ"ל מאונס שגירש דמבואר במכות (ד' ט"ו) דאם הוא ישראל מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הא דמי למשכון כיון שהוא ניתק לישראל ניתק נמי לכהן ואמאי לוקה גם הכהן. ותירץ וז"ל והנראה אצלי לחלק בזה דשאני משכון דאע"ג דקרא דהשב תשיב בעני כתיב היינו משום דקפיד רחמנא במה ישכב. אמנם אמת הוא אם השב ישיב גם לעשיר לא לקי ונקרא מתקן משום דניתק להישבון הוא. אבל אונס לית' לכהן בתקנותיו משום דקאי לאפי' איסור גרושה ולכן לוקה, ואם ישראל הוא אינו לוקה דלדידי' ניתק גמור הוא והא כדאיתא וכו' עיי"ש:

ושוב הקשה מהתוס' דחולין (דף פ"ב) הנ"ל דלא לקי בכלאים משום לאו דלא תסיג גבול מכלאים דניתק בקרקע ניתק לגמרי הרי מבואר אף דלא יקיים השבה דבכלאים הא לא שייך בזה השבה. א"כ קשה להתוס' מאונס עיי"ש: הוספתי לתמוה על החילוק הנ"ל דכיון דהלאו ניתק במקצת הוי ניתק לגמרי מהא דמכות (דף ט"ז) משכון דאמר רחמנא לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו כו' והא איכא משכונו של גר ומת הגר עיי"ש. וקשה הא להנ"ל ה"נ נימא כיון דהלאו ניתק למשכון ישראל ניתק נמי למשכון של גר ולא ילקה:

וגדול אחד השיב לי בכתב ע"ז וז"ל אלי. קושייתו מסוגיא דמכות הנ"ל לא על המל"מ היא כי אם על הרמב"ם. ולאו דוקא מהא דציין אלא מכל הסוגיא מראשה לסופה. וזה מן תחילת המאמר דר"י דאין לנו אלא זאת ועוד אחרת ודליכא בהשבת העבוט שום מלקות להרמב"ם הנ"ל שפסק (בהלכה ג') דלקי ועל זה סובב כל השקלי וטריא של הט"ז. וע"ז השיגו שם הראב"ד. והמ"מ כתב על זה (בהלכה ד') דהסוגיא דמכות נגד דבריו. ואולי גירסא אחרת הי' לו להרמב"ם שם עכ"ל. ואיך שיהי' לא קשה על הט"ז כי הוא לא בא רק לפרש דברי הרמב"ם הלז עכ"ל במכתבו אלי:

אבל לפענ"ד אינו מספיק דהא סברת המל"מ להט"ז מבואר גם בתוס' חולין הנ"ל ע"ש והתוס' הי' להם הגירסא דידן כמבואר במכות להמעיין שם. ולדידי' נשאר קושייתי מהא דפריך ממשכונו של גר וכנ"ל. וגם להרמב"ם אינו מוכרח שהי' לו גירסא אחרת כמוש"כ בביאור הגר"א ז"ל ובתומים שם עיי"ש:

ובעיקר החילוק שכתבו דכיון דניתק במקצת לעני ניתק לגמרי גם לעשיר יש לעיין דהאיך יעלה על הדעת לומר דהעשיר דליכא בהעתק עדיף מהעני דאיכא בהעתק דבעשיר ניתק הלאו אף דלא יקיים העשה והעני דוקא בקיים העשה דהש"ס במכות חזר לאשכוחי בביטול עשה דילקה וכן פסק הרמב"ם בהלכה זו דאם נשרף המשכון לוקה. א"כ בעינן בעני דוקא שיקיים לעשה ואיך יהי' בעשיר פטור אף בלא קיים. ועיינתי שוב בקצוה"ח בסימן זה וראיתי שהקשה על הט"ז הנ"ל מתוס' חולין הנ"ל. (וכבר הקדימו המל"מ בזה הנ"ל) ועיי"ש שתמה ג"כ על הט"ז כסברתינו הנ"ל. ושוב הקשה על התוס' דחולין הנ"ל דהא גם בלאו דלא תסיג איכא מלקות בביטול העשה כגון בשטפה נהר כמבואר בהגוזל (דף קי"ח) דאינו חייב בתשלומין. א"כ בכלאים דליכא עשה לילקי והניח בצ"ע. וכיוצא לזה מצאתי בכת"י של אאמו"ר הגאון זצללה"ה הכ"מ שהביא ראיות להרמב"ן דהסוגיא דמכות הנ"ל קאי למ"ד ביטלו ולא ביטלו וראי' אחת כתב וז"ל ונ"ל ראי' לזה מהא דפריך והאיכא גזל וכו' משכון וכו' ומשני כיון דאיתא בתשלומין אין לוקה ומשלם. וקשה טובא הא איכא קרקע דליכא לא תגזול כמוש"כ תוס' בר"פ איזהו נשך הא איכא לאו דלא תסיג גבול ואינו לוקה משום דניתן להישבון כמוש"כ התוס' בשבת (דף פ"ה) ובמס' חולין (דף פ"ב) ואי שטפה נהר אינו בהשבה דשטפה נהר פטור כמבואר בס' פ"י דבב"ק ולמ"ד קיימו ולא קיימו לוקה אפילו באונס וא"כ משכחת לה קיימו ולא קיימו בלא תסיג גבול וכן בגזל עבדים שכתב תוס' בכ"מ דשייך בהו ל"ת ג"כ ואימעטו מהשבה בספ"י דבב"ק עיי"ש בזה. א"ו דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו פריך וכשמבטל בידים חייב בתשלומין כמבואר (בסימן שע"א) עכ"ד שם]:

ולפענ"ד יש ליישב כל זה. והנה העיקר נראה כמו שרצה לומר בספר לימודי ד' דהא דניתק לעני ניתק נמי לעשיר הוי הפירוש דגם בעשיר איכא עשה דהשבה דאי יקיים בעשיר העשה דהשבה יתקן הלאו ופטור כמו בעני. ובע"כ מוכרחים אנו לומר כן מסברתינו הנ"ל וקושיית הקצוה"ח הנ"ל דאיך נוכל לומר דבעשיר דליכא בקיום העשה עדיף מהעני ואפילו בלא קיום העשה, לא ילקה. לפענ"ד תמוה מאוד במש"כ קצוה"ח דכיון דגזל קרקע ושטפה נהר דקי"ל דפטור מתשלומין חייב מלקות דליכא בהשבה הא התוס' בב"מ (דף ס"א) בד"ה אלא כו' דהא דקרקע אינה נגזלת אינה מה"ת אלא משום דא"א לזוזה ממקומה וכו' עיי"ש. ותמה שם המהרש"א הא בפרק הגוזל ממעטינן קרקעות ועבדים מכלל ופרט וכלל עיי"ש. ועיין בפ"י דתירץ דהא דאמרינן בכ"מ דקרקע אינה נגזלת היינו לענין הישבון כו' וכל מילי דכתיבא בעניינא דוהשיב את הגזילה דהתם כתיב כלל ופרט וכלל אבל למעט מאיסור גזילה לא שמענו עיי"ש באריכות. א"כ מעתה בגזילת קרקע ילקה אף אם נאמר דבהויא הקרקע בעין אם השיב ליכא לא תגזול ואינה נגזלת בעין אבל אם גזל קרקע והפסידה או בהסגת גבול דשייך אפילו בקרקע בעין ילקה. משום דשוב לא שייך והשיב ולא יועיל אף אם ישיב אח"כ לתקן הלאו: וכפי המשמעות מדברי הרמב"ם (בפרק ט' מה' גזילה ואבידה הלכה א') א"א לומר כן שכתב דהגוזל קרקע ומפסידה משלם מה שהפסיד. ואם נשחתה מאלי' כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך שהקרקע בחזקת בעלים קיימת ואין אחריות הפסידה עליו אא"כ הפסיד בידו עיי"ש. הרי משמע מהרמב"ם הנ"ל דגם בקרקע איכא השבה בממון דלוקה ומשלם הא א"א לומר וגם בנפסד מאלי' דלא משלם ג"כ לא כתב אלא דנפטר מחיוב תשלומין משום דאינו חייב באחריות ומפשטות הרמב"ם נראה דאין כאן חיוב מלקות בגזילת קרקע בכל גוונא וכן יהי' תמוה על הפנ"י מהתוס' דמס' חולין (דף פ"ב) הנ"ל דהשגת גבול ניתן להישבון: ע"כ נראה לי ליישב כל זה עפמש"כ הרמב"ם בריש הלכות גזילה. וז"ל כל הגוזל את חברו שוה פרוטה עובר בל"ת שנאמר לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל זו מ"ע ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל. הרי מבואר להדיא דעת הרמב"ם ז"ל דאפילו נשרף הגזילה ואינו יכול לקיים שוב המ"ע דוהשיב ג"כ לא לקי משום דניתן לתשלומין וחייב לשלם דמי' ועיין שם בהה"מ בהלכה זו]. א"כ מהשתא בפשיטות י"ל הא דממעטינן מכלל ופרט וכלל קרקע מהישבון הוא ממצות השבה דכתיב בתורה קרא דוהשיב בהאי עניינא אבל מחיוב תשלומין גזילת חברו לא נתמעט מהלאו דגזילה. ולכך אפילו בשטפה נהר או הפסידה בידים החיוב עליו לשלם דמי' והשתא ששטפה ממילא דאין אחריות עליו נפטר נמי מהחיוב תשלומין ויכול לומר לו הרי שלך לפניך וזה חשיב במקום השבה כמובן ולא קשה השתא מידי על הפ"י מהתוס' דחולין הנ"ל דהא להפ"י לא נתמעט רק ממצות השבה מכלל ופרט וכלל והתוס' דחולין שכתבו דלאו דלא תסיג הוי לאו דניתק להישבון הוא לענין ניתק לתשלומין כנ"ל וז"ב:

ומעתה יתיישב שפיר סתירת הלימודי ד' הנ"ל שהקשיתי על מה שרצה לפרש דעת הרמב"ם דניתק בעני הוי נמי ניתק בעשיר הוא בקיום עשה דוקא מהתוס' דחולין הנ"ל דאינו לוקה על לאו דלא תסיג דקאי, גם אכלאים משום דהלאו ניתן להשבון בקרקע הרי דניתק לגמרי אף בלא קיום העשה כנ"ל, אבל להנ"ל שפיר יש לחלק לאו דהסגת גבול ממשכון דהא במשכון לדעת הרמב"ם דלא ניתן לתשלומין ולא ניתק הלאו אלא בקיום העשה דהשבת המשכון ואם נשרף או נאבד לוקה ולא עדיף מהעני גופא כסברתינו הנ"ל. אבל בהסגת גבול דניתן להשבון ואפילו בכלאים דלא יכול לקיים ג"כ אינו לוקה כיון דלא תלוי העתק הלאו בקיום העשה. ואפילו בלא קיום עשה אינו לוקה על זה שפיר כתבו התוס' כיון דניתק להישבון גם בלא קיום עשה ניתק לגמרי גם בכלאים ודוק היטב:

ועפ"י מה דביארנו דהנכון כהלימודי ד' הנ"ל דהעתק דבעשיר ג"כ הוא בקיום העשה דוקא יתיישב בפשטות מה שהקשינו ממשכון של גר דהתם בגר דרצה הש"ס לאשכוחי מלקות דהוא בלא קיים העשה לכך שפיר ילקה. אבל לפי מה שחילקנו בין לאו הנל"ע ללאו הניתן לתשלומין. א"כ עדיין קשה לשיטת התוס' דסברי דמשכון הוי ניתן לתשלומין כמו בהסגת גבול הנ"ל: אבל נראה לי לומר דאין קושיא ממשכונו של גר דהא דאמרינן נעתק במקצת נעתק לגמרי לא שייך אלא הכא במשכון כיון דנעתק בעני נעתק בעשיר וכן הלאו דהסגת גבול כיון דנעתק הלאו בהאי דין נעתק נמי בהאי דין דלא תסוג גבול בכלאים. אבל הכא במשכונו של גר דרצה הש"ס לאשכוחי מלקות יהי' משכחת מלקות בין לישראל ובין לגר וכל דין העתק דמשכון דבין אם ישראל לקח משכונו של גר לוקה ובין אם גר לקח משכון מגר חברו איכא מלקות א"כ הא ליכא נעתק אפילו במקצת וכל העתק קאי רק על החפץ הואיל בחפץ זה נעתק נעתק נמי בחפץ אחר וזה לא ניתן לומר כלל וכלל, וכן לענין תשלומין י"ל כן דכה"ג לא אמרינן נעתק במקצת נעתק לגמרי וזה נכון לפענ"ד:

והרב המאוה"ג המפורסם בתו"י המיולח"ז מ' אפרים פישל שליט"א כתב לי ליישב קושייתי מנר. דהנה בגר הוטל עליו חיוב העשה לתקן אינו לוקה אא"כ תיקן אבל בעשיר דלא הוטל עליו חיוב העשה לתקן אינו לוקה אפילו בלא קיים העשה זה תוכן דבריו בקצרה במכתבו אלי:

והנה כמדומה לי אשר גם אנכי הרגשתי בזה. אך לא נתיישב לי משום דמסברא א"א לומר כן דהואיל ונעתק לעני נעתק נם לעשיר אף בלא קיום העשה אם לא מטעם שכתב המל"מ שם דהואיל ונעתק לעני מקלש קליש איסורי' דהלאו ואין לוקין עליו. ולפ"ז שפיר הקשיתי דזה הטעם דמקלש קליש הלאו שייך שפיר גם לגר כמובן. אבל באמת בלא"ה לפענ"ד נראה עיקר כמו שכתבתי דהא דניתק במקצת ניתק לגמרי נם לעשיר פירושו ניתק לגמרי בקיום העשה דוקא דגם העשיר יקיים העשה ומתקן הלאו בזה וכמו שפירש הלימודי ד' הנ"ל ומה זה דלא הטיל התורה עליו חיוב עשה לקיים. הכי הוקל משפטו בזה ואפילו מהעני ולא יצטרך שוב לתקן הלאו הלא זה עונשו וכפרתו ותיקונו דהלאו (ולקמן נבאר זה בארוכה) א"כ בעשיר דלא נתן לו התורה התיקונין דעשה להלאו שפיר ילקה. ומה לי דהתורה לא חייבי' בעשה הא מ"מ בהלאו התורה חייבי' ומנ"ל למימר הכי ולחדש כן בשביל שלא נתן לו התורה תיקון הוא קולא שלו שלא ילקה אף שלא יתקן. ומהיכ"ת נימא כיון שיש לנו לפרש כפשוטו דלעשיר לא נתן התורה תיקון שפיר ילקה כיון דהסברא מבחוץ נותנת לומר כן אם לא נפרש דגם בעשיר יקיים המצוה דבזה אתי נמי שפיר הסברא דעשיר לא עדיף מהעני וכמו שביארנו בזה: ואגב אכתוב עוד מה שנראה לפענ"ד לפלפל קצת בהסוגיא דמכות הנ"ל במה שראיתי בספר הרד"ד שהקשה לשיטת הפוסקים דחמץ הוי ניתק לעשה דתשביתו. מהא דמכות (דף ט"ו) הנ"ל דלא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו הא משכחת בקנה חמץ בפסח דלוקה כמו שפסק הרמב"ם. (בפ"א מה' חו"מ) ואי משום דניתק משכחת לה שביטל כגון שכתב שם על חמץ דאסור לשרוף או לפזר ולהטיל לים משום לאו דמחיקת השם [והוא כמו דמוקי הש"ס במכות שם דמשכחת לה ביטלו ולא ביטלו באונס שגירש והדירה אח"כ דהוי ביטול העשה בזה. וה"נ שפיר חשיב ביטול העשה בזה]:

ולכאורה הי' נראה לי לומר דיכול לקלוף השם ובהנשאר יקיים מצות שריפה ובהנקלף לבד לא יהי' כזית דיהי' חל עליו חיוב לבער. אבל זה אינו דעדיין יקשה דהא משכחת לה בביטלו ולא ביטלו כגון בכתב שם על כזית חמץ לבד דאם יקלוף מקצת לא יהי' בהנשאר כזית ולא יקיים בזה מצוה דתשביתו כמבואר להדיא בב"ק (דף ק"ה) לענין גילוח שער מצורע. דבגילח אחת לא מקיים מצות גילוח ע"ש. וה"נ י"ל כן וגם אין לומר דבזה דכתב שם לא ביטל העשה דהא מ"מ מצד עשה דוחה ל"ת יהא מותר למחוק השם ולקיים העשה דתשביתו דבאמת כבר כתבו המפרשים דבמחיקת השם איכא עשה דה' אלקיך תירא. א"כ איכא במחיקת השם עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועוד א"א לומר כן לפי דעת התוס' בעירובין (דף ק') דעשה הבא ע"י פשיעה לא דחי א"כ ה"נ הוי פושע בזה שכתב השם. ועוד הי' נראה לי לכאורה לומר דא"א לומר הכי דלידחי העשה דתשביתו את הל"ת דמחיקת השם דלשיטת הסוברים דאין עשה דוחה ב' לאוין. א"כ י"ל כיון דצריך לתקן בהעשה דתשביתו את עקירת הלאוין דב"י ובי"מ שוב אין בכחה לדחות עוד לאו דמחיקת השם. דמלשון הש"ס בתמורה (דף ד') דלא אתי עשה דוהי' הוא ותמורתו קודש ועקר תרי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר אותו משמע דניתק לעשה הוא דהעשה עוקר ללאו כמו עשה הדוחה לל"ת וכ"כ בספר הכריתות דכמו דקאמר הש"ס בתמורה דאין עשה מנתק תרי לאוין כמו כן אין עשה דוחה תרי לאוין (עיין מש"כ בסי' ב' בזה) א"כ מבואר מזה דעקירת הלאו דעשה ודחיית ל"ת בעלמא הוי ענין אחד דדחי'. והא דבחמץ דהוי נמי תרי לאוי בהנתק גופא ב"י ובי"מ. הא כבר חידש התוס' בחולין (דף פ"א) בתירוצם השני דשם בתמורה לא הוי ניתק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהי' קודש ע"ש. א"כ מעתה שפיר י"ל להסוברים דאין עשה דוחה תרי לאוין כיון דדוחה העשה דתשביתו לאוי דב"י ובי"מ בדין העתק שוב אין בכחה לדחות לעוד ל"ת וחשיב לענין דחי' הל"ת דב"י ובי"מ ול"ת דמחיקת השם כתרי לאוי ודו"ק היטב. והתוס' דהקשו במכות (דף ט"ו) אהא דכהן שגירש לוקה ואינו מחזיר וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל עיי"ש מה שתירצו. א"כ להנ"ל הא בלא"ה לא ידחה משום דיהי' עוד לאו הניתק דלא יוכל לשלחה. אבל לא קשה דהתוס' לשיטתם דסברי ביבמות (דף ג') דעשה דוחה ב' לאוין. ושוב מצאתי כיוצא בזה בספר ברכת אברהם בפסחים (דף כ"ט):

ולפ"ז הי' נראה לי לתרץ קושיית המפרשים בפסחים (דף ה') אהא דקאמר ר' עקיבא תשביתו מערב יו"ט משום דביו"ט אסור משום הבערה והקשו לאמוראי דסברי בשבת (דף כ"ד) דיו"ט הוי ל"ת לחוד וא"כ ליתי עשה דתשביתו ולידחי לל"ת דיו"ט. אבל לפי הנ"ל לק"מ. כיון דתשביתו הוי ביו"ט ואיכא תרי לאוי דב"י ובי"מ לתקוני שיב לא דחי עוד ל"ת דיו"ט. אבל קשה לי מש"ס דשבת הנ"ל דיליף שם חזקי' וכן תנא דבי חזקי' מקרא דעד בקר ליתן בוקר שני לשריפת נותר ולא דחי נותר לל"ת דיו"ט ויליף מזה לכל שריפת קדשים דלא דחי לל"ת דיו"ט א"כ להנ"ל איך יליף מנותר לשאר קדשים הא בנותר כיון דצריך לנתק הל"ת דנותר שוב אין בכחה לדחות ל"ת דיו"ט אבל בשאר קדשים טמאים דליכא אלא עשה דיו"ט שפיר י"ל דדחי' עשה דשאר קדשים לל"ת דיו"ט. הרי מוכח להיפוך דאף דצריך העשה לנתק הלאו יש בכחה לדחות לעוד לאו וקילא טובא דחיית הל"ת דניתק משאר דחיית עשה לל"ת דעלמא. ואפשר לומר דבנותר ליכא אלא חד ל"ת לזה צריך לדחות מן הדין אי לאו דבקר שני אפילו לעוד לית דעלמא. או דלאו דנותר קיל בזה דאין בו מעשה אבל בלאו דב"י דמשכחת מעשה כגון שקנה. ובלא"ה י"ל למ"ד דאין עשה דוחה ב' לאוין קשה דמשכחת ביטלו ולא ביטלו בכתב שתי שמות על החמץ דאם ישרוף החמץ יעבור על תרי לאוי דמחיקת השם ולא דחי עשה דתשביתו לתרי לאוי דמחיקת השם ושפיר ביטל העשה בכתיבת השם על החמץ: ולכאורה הי' נראה לתרץ דמשום איסור מחיקת השם לא הוי ביטול דהא יכול לשרוף ע"י עכו"ם. אבל לפ"ז יקשה א"כ מאי הוכיח ר"ע דתשביתו הוא מבעיו"ט דביו"ט אי אפשר משום הבערה. הא יכול לשרוף ע"י עכו"ם ולא יצטרך לדחות איסור הבערה ביו"ט וכן יקשה אש"ס דשבת הנ"ל דלמה איצטריכו האמוראים דלא דתי שריפת קדשיו לל"ת דיו"ט הא יכול לקיים ע"י עכו"ם א"כ לא ידחה משום דאפשר לקיים שניהם ע"י עכו"ם דקיי"ל דלא דחי וכן לרב אשי דקאמר דיו"ט עשה ול"ת קשה הא אפילו דיו"ט לא הוי אלא ל"ת לחוד ג"כ לא דחי. משום אפשר לקיים שניהם ע"י עכו"ם. אבל לפמש"כ תוס' בשבועות (דף ג') דאיצטריך היכא דליכא עכו"ם. א"כ ה"נ י"ל כן. דאיצטריך להיכא דליכא עכו"ם. וכן יש ליישב הקושיא דפסחים הנ"ל בפשיטות דהקרא דתשביתו מיירי בכל גוונא אפילו היכא דליכא עכו"ם. אבל על מחיקת השם דוחק לומר כן דמשכחת לה שאין עכו"ם בגבולו דמ"מ שמא יזדמן עכו"ם או קטן א"כ לא ביטל העשה בזה דליכא השתא עכו"ם דרק לענין דחי' עשה לל"ת כיון דליכא השתא עכו"ם אינו מחיוב להמתין עד שיבוא ואתי עשה ודחי לל"ת כמוש"כ התוס' בשבועות הנ"ל. אבל לפמש"כ במק"א לתרץ קושייתי דשבת הנ"ל דלכך לא יכול לשרוף ע"י עכו"ם הנותר משום דלא יקיים המצוה ע"י עכו"ם. א"כ מעתה ה"נ י"ל כן דלכך אינו יכול לשרוף החמץ ע"י עכו"ם משום דעל די עכו"ם לא יקיים העשה. ואדרבה בשריפת העכו"ם עוד יבטל העשה. אבל לפ"ז יקשה בלא"ה הא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו בשרף ע"י עכו"ם דלא מקיים העשה וביטל העשה בזה:

אבל יש לומר זה בפשיטות כיין דהטעם דשריפת החמץ ע"י עכו"ם לא מקיים המצוה הוא משום דבעינן שיעשה בעצמו המצוה א"כ אם יעשה העכו"ם ואין שליחות לעכו"ם לשרוף החמץ לאו הוא עושה המצוה אלא העכו"ם א"כ בזה י"ל ה"נ לענין ביטול העשה דבזה שמצוה לעכו"ם לשרוף החמץ כיון דלא נעשה שלוחו דאין שליחות לעכו"ם לא ביטל העשה בזה והוי כאילו שרף העכו"ם מעצמו ולאו הוא ביטול העשה בזה שאמר לעכו"ם לשרוף ולא הוי אלא גורם למעשה הביטול העשה ועיקר המעשה דביטול חשיב כאילו העכו"ם עשה מעצמו דודאי גם בביטול העשה בעינן שיהי' מעשה כבקיום העשה ודו"ק היטב:

שוב ראיתי בספר שמחת יו"ט בביצה (דף ז') שכתב לסתור מה שהביא המל"מ (בפ"א מהלכות חו"מ) בשם מהר"ש אבוהב לתרץ הרמב"ם שפסק דיש מלקות בב"י דאיירי בשביעי של פסח שחל בשבת דאין יכול לשורפו ע"ש. והקשה ע"ז דא"כ איך אמר במכות (דף ט"ז) דלא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו הא משכחת בקנה חמץ בשבת שאין יכול לשורפו ולקיים העשה הרי ביטלו בידים. וע"כ לומר דגם בכה"ג לא חשיב ביטלו בידים דאפשר לשורפו ע"י עכו"ם ולא מקרי ביטלו ע"ש. אבל לפמש"כ דע"י העכו"ם לא יקיים המצוה א"כ יקשה קושיית השמחת יו"ט הנ"ל. הא משכחת ביטלו ולא ביטלו בקנה חמץ בפסח בשביעי שחל בשבת:

אמנם לפענ"ד י"ל דהא דקאמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת קא אהא דלעיל דפליג עם ר"ל בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו דר"ל קאמר אפילו בלא קיימו לוקה ור"י קאמר דוקא בביטלו וקאמר ר"י דמשכחת דינו דביטלו אפילו בלא קיימו. אבל היכא דביטל תיכף העשה לא שייך כלל מחלוקת דביטלו וקיימו בזה. וכן משמע להדיא מרש"י שם דקאי על ההיא מחלוקת דקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו ע"ש בזה. א"כ מעתה לא קשה קושיית שמחת יו"ט הנ"ל דבקנה חמץ בפסח בשביעי שחל בשבת ביטל העשה תיכף ולא שייך בזה הפלוגתא דקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו לכך שפיר לא חשיב ר"י לחמץ:

ובהגהות הגאון רד"ל במכות שם מצאתי שהקשה ג"כ כקושיית השמחת יו"ט הא משכחת ביטלו ולא ביטלו בחמץ וכתב ויש לחלק בדוחק דלא דמי לשלוח הקן דבעת עבירת הלאו הי' בידו לקיים העשה משא"כ בחמץ עיי"ש. אבל לפי סברתינו הנ"ל מיושב שפיר. והנה המגיה במל"מ כתב שם הא דקאמר המהר"ש דוקא בשביעי שחל בשבת הא גם ביו"ט שחל בחול כתב הה"מ (בפ"ג ה"ח) דגם לפרר אסור ביו"ט ותירץ משום דביו"ט ליכא אלא איסור דרבנן [דהותרה מטעם מתוך] וכיון דליכא אלא איסור דרבנן לא קרינן בי' שביטל העשה דבזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר לכך קאמר דדוקא בשבת דבשבת איכא איסור דאורייתא דשיטת הרמב"ם דבהפירור איכא תולדה דטוחן עיי"ש. וסברתו דאנוס הוא בתקנתא דרבנן לא חשיב ביטל מבואר כן בתוס' שבח (דף ד' ע"א) גבי הדביק פת בתנור דאף דחכמים לא שבקו לי' לרדות את הפת אפי"ה לא יבוא עי"ז לאיסור סקילה דאנוס הוא בתקנתא דרבנן ע"ש. וגדולה מזו ראיתי בהר"מ (בפ"ג ה"ח) שכתב על קושיית הגה' מיימוני דאמאי אם מצאו ביו"ט כופה עליו כלי יבערנו במקומו והא אית לי' לר' יהודה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי לא לצורך. והביא הכס"מ בשם התוס' דפ"ק דכתובות דתי' דלכך לא שרינן משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן והק' וכי משום איסור דרבנן שרינן לי' להשהותו ולעבור על ב"י ובי"מ ותירץ שאין עובר על ב"י ובי"מ כיון שרצונו הי' לבער אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בב"י ובי"מ אלא כשהי' ברשותו לבערו ואינו מבער אבל, אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכת"ד:

ומעתה לפ"ז הי' נראה לומר בישוב קושיית הרד"ד הנ"ל דאף אם נאמר דאם ישרוף החמץ ע"י עכו"ם לא קיים עשה דתשביתו אבל הא יכול לומר לעכו"ם למחוק השם לבד ובחוה"מ ישרוף בעצמו החמץ. אלא דהא פסק הרמב"ם (בסוף ה' שכירות ה"ג) דישראל שאמר לעכו"ם חסום פרה ודש בה אסור ואינו לוקה וכתב גם הה"מ שם ופסק רבינו אסור וכן דעת הרמב"ן ז"ל דבכולהו מצות איכא שבות באמירה לעכו"ם עיי"ש. ואין לומר דעשה דחשביתו ידחה לשבות דאמירה לעכו"ם הא לא הוי בעידנא דבעת שעובר על אמירה דמחיקה לא מקיים עשה דשריפה כמוש"כ המג"א בכה"ג (בסימן תמ"ו) ע"ש. אבל להנ"ל דהיכא דהוי אנוס באיסור דרבנן לא ביטל העשה בזה. ה"נ כיון דמדאורייתא יכול לתקן הלאו אלא דאנוס הוא בתקנתא דרבנן דאמירה לעכו"ם שבות ולא ביטל העשה בזה וכנ"ל. והנה באמת בלא"ה יש לעיין כיון דקי"ל דמחיקת השם גרמא מותר א"כ י"ל דלא שייך שבות דאמירה לעכו"ם במחיקת השם דאף דבאמירה לעכו"ם יש לומר דחשיב כגרמא בעלמא דמותר במחיקת השם:

והנה כסברתינו הנ"ל מצאתי להדיא בהגהות הגרע"א זצ"ל (באו"ח סימן תמ"ו) שכתב אהא דהביא המג"א שם דהשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם כתב ע"ז הגרע"א וז"ל יש לפקפק די"ל דלא מקיים בזה עשה דתשביתו כיון דמבערו ע"י נכרי ואין שליחות לנכרי והוי' כנעשה הביעור מעצמו דלא קיים עשה דתשביתו עכ"ד. הרי להדיא כסברתינו. וכן יקשה קושייתו על מש"כ המג"א שם וז"ל ונ"ל דשרי להטיל לים ע"י עכו"ם דהו"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה הא לא יקיים המצוה כנ"ל. והנה בספר אמרי בינה ראיתי שכתב על הגרע"א הנ"ל וז"ל ולפענ"ד הא דפשיטא להו דלא נתקיים העשה בזה מיבעיא טובא כו' וא"כ ה"נ דכוותי' המ"ע דתשביתו הוא שיהי' החמץ מושבת מביתו ואם נשרף ממילא מי יימר דלא נתקיים בזה העשה דתשביתו. ואף בכל לאו הנל"ע דקיי"ל קיימו ולא קיימו אם נתקיים העשה ממילא כפי הנראה הוי ג"כ נל"ע ואינו לוקה דאל"כ הי' משכחת מלקות על גניבה וגזילה אף דהוי לאו הנל"ע ואף אם שרפו חייב בדמים כמבואר במכות (דף ט"ז) וא"כ איך יעלה על הדעת דאם חטף הנגזל מהגזלן בהחזרה דיהי' חייב מלקות כיון דלא ניתק בעצמו ולא דמי לשילוח הקן שכתב הרמב"ם דצריך לשלח בעצמו משום דשם כתיב כפול לשון שלח תשלח. וכן במ"ע דתשביתו אף דכתיב בלשון עשי'. י"ל כיון דעיקר תכלית העשה הוא שלא ימצא החמץ בביתו אם נשרף מאליו ג"כ נתקיים העשה וכו' עכת"ד:

אבל לפענ"ד נראה כסברת הגרע"א וצ"ל ובלאו הנל"ע בודאי בעינן שיתקיים בעצמו המצוה ואם יעשה ממילא כגון ע"י עכו"ם לא יקיים המצוה ואדרבא תמוה לי להיפך איך יעלה עה"ד לומר דבלאו הנל"ע לא בעינן שיעשה בעצמו המעשה דהא עיקר העשה אינו בא אלא לתיקון ולכפרת הלאו כמו שמבואר ברש"י מכות (דף ד' ע"ב) בד"ה לומר שאין לוקין כו' שהעשה האמור אחריו תקנתו וכפרתו על עבירת הלאו וביותר מבואר בשבועות (דף ד') ברש"י שם בז"ה אחר אם תותיר ועברת על לאו באש תשרפנו נתקו הכתוב בעשה זה מעונשין של שאר לאוין לומר זה עונשו ותקנת עבירתו שישרפנו ע"כ. הרי מבואר להדיא דלאו הנל"ע בא העשה לכפרת הלאו בזה שעושה מעשה וחוזר מעבירתו וכמו בנותר שעבירתו הי' שהותיר נתן לו התורה תיקון כפרה לבער מה שהותיר כמובן. א"כ איך יעלה על הדעת לומר דאם יבוא אחר וישרוף הנותר וכן תשביתו דבא לתיקון הלאו דב"י ובי"מ יהא נתכפר במעשה תיקון העשה דאחר והוא לא יעשה כלל:

אבל מ"מ אפשר לומר דזהו בבא העשה דתשביתו לנתק הלאו דב"י ובי"מ כגון בקלה בפסח. אבל בלא בא העשה לנתק הלאו כגון כהנ"ל דמצא החמץ מאליו דלא עבר עדיין על ב"י ובי"מ והוי' כשאר עשה ובזה שפיר י"ל כסברא הנ"ל כיון דעיקר תכלית העשה בא שלא ימצא בביתו גם אם נשרף מאליו ולא קשה קושיית הגאון רעק"א זצ"ל על השל"ה הנ"ל דמיירי הרמ"א שם שמצא וכנ"ל:

ומה שחמה לדחות הגרע"א ז"ל הנ"ל דאיך יעלה עה"ד דאם חטף הנגזל מן הגזלן בהחזרה דיהי' חייב מלקות כיון דלא ניתק בעצמו. ותמיהתו אינו אלא דלמ"ד קיימו ולא קיימו דאפילו באונס אם לא קיים לוקה כמו שביאר אאמו"ר הכ"מ מהרמב"ם (בפ"א מה' נערה) אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו אינו לוקה אא"כ ביטלו בעצמו בידים א"כ בחטף הנגזל הא לא ביטל בעצמו ואינו לוקה. ולפענ"ד אין כאן קושיא כלל אטו מצות השבת הגזילה בעינן שיקח בידו בעצמו וישיב להנגזל הא עיקר מצות השבה הוא שיחזיר הממון שחסר לו ובאיזה אופן שיהי' הושב לו הגזילה שגזל ממנו ולא בעינן כלל בזה מעשה דהשבה וגם אם חטף ממנו ממון הגזילה שגזל ממנו ג"כ נתקיים מצות השבה דגזילה בממונו ומאי נפ"מ אי עשה התשובה בע"כ הא מ"מ הושב הממון לבעלים בממונו וזהו תשובתו שעשה בממונו וזהו ברור:

וביותר יש לומר לפמש"כ לעיל בשם הרמב"ם דבגזילה בלא"ה לא שייך מלקות אף אם לא קיים מצות השבה משום דניתן לתשלומין א"כ אף אם נאמר דבחטף אינו מקיים העשה דוהשיב ג"כ אינו לוקה על לאו דגזל משום דניתן לתשלומין. ונראה לי להביא ראי' לדעת הרמב"ם דמצות השבה עם השבה דתשלומי הנזילה הם תרתי מילי עפ"י הא דאמרינן בב"ק (דף ק"ה ע"א) בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרינן השתא ליכא גזילה או דילמא הא לא הדר גזילה דהוי' גבי' הדר פשטה גזילה אין כאן השבה אין כאן אי גזילה אין כאן השבה יש כאן ה"ק אע"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ופירש ברא"ש וצריך לקיים מצות השבה עיי"ש בזה. והנה הא דמקשה לו אי גזילה אין כאן השבה יש כאן ומשני לי' מצות השבה אין כאן ומשמע דעל הא דקאמר לי' אי גזילה אין כאן השבה יש כאן מודה לי' אלא דמצות השבה אין כאן. א"כ נראה מזה דהשבה ומצות השבה תרי מילי נינהו דאיכא השבה בלא מצות השבה. והוא כיון דלא החזיר לו רק חצי פרוטה חשיב כאילו לא השיב לו החפץ שגזל ממנו ולא מקיים מצות השבה בזה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה