אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
+אורח משפט על תשובה ד
בעזהשי"ת. יום ו' עש"ק פ' דברים שנת תרס"ו לפ"ק פק"ק שערליץ בין המצרים, יתן ה' אור לישרים:
שלום וכט"ס לכבוד הרב המאה"ג המפורסם בגודל תורתו ויראתו וכו' כקש"ת מהור"ר אפרים פישל שליט"א. בק"ק גראייעווא:
אחדשה"ט באהבה. יקרת מכתבו עם דבריו היקרים המלאים זיו לנכון הגיעני לשמחת לבבי הנה אף שיפה פלפול מעכ"ת ליישב קושיית התוס' דחולין (דף כ"ט) הנ"ל אבל לפענ"ד נראה לי דרך היותר פשוט וקרוב לדרך האמת ליישב קושיית התוס' דחולין הנ"ל. וזהו. דהנה תי' התוס' שם דמה בכך מ"מ כשיגמור סי' השני מיהא ליחייב משום שבת יש לתמוה קצת. הא מדבא התנא לאשמעינן דעל שחיטת חוץ משכחת שיהי' חייב שלש חטאות וכגון ששחט בשבת ולעכו"ם א"כ ע"כ משמע דעל אותה שחיטה שיחויב משום שחוטי חוץ יחויב גם משום שבת והא החיוב משום שחוטי חוץ בא בשחיטת סי' אחד. וסי' השני אין שום שייכות לשחוטי חץ שכבר עבר אף בסימן הראשון. א"כ החיוב דשבת דבא רק משום סימן השני משום דבראשון הוא מקלקל. א"כ אינו בא החיוב דשבת כעל חיוב שחוטי חוץ ולהדיא קאמר הש"ס בהא דמוקמינן שם כגון שהי' חצי קנה פגום וכולהו בהדי הדדי קאתו א"כ משמע דהחיוב דשחוטי חוץ וחיוב דשבת ג"כ בא בב"א דחיבת וכולהו ע"כ קאי על כל השלשה דשם. וראייתי מהתם הוא. אף דשם מיירי בחצי קנה בעוף דשפיר בא בב"א אבל מ"מ מדהוצרך לומר הש"ס דכולהו בהדי הדדי קאתו משמע כסברתינו הנ"ל דלא שייך למחשב לשלשה חטאות על שחיטה אחת אם לא שיבא חיובים דכולהו בהדי הדדי. ולפענ"ד זה תמוה נכונה:
לכן נ"ל לפענ"ד ליישב זה בין לשיטת הר"י בתוס' שבת (דף ק"ו) הנ"ל בד"ה חוץ וכו' דלא בעינן התיקון תיכף ובין לשיטת הר"ת שם דבעינן התיקון תיכף וז"ל הר"ח דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשבת בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאו מידי אמה"ח וכו'. והנה מפשטות לשון הר"ת הא דחשיב בשוחט התיקון בעת הקלקול י"ל דהקלקול בסוף גמר שחיטת הסימנין בא התיקון שמוציאו מידי אמה"ח. אבל מ"מ נראה לי ברור לפענ"ד דגם לר"ת באמת חשיב מתקן גם בתחילת שחיטה והוא על דרך שכתב הר"ת בסוף שם וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמחייב אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול וכו' ע"כ. ומהשתא שפיר י"ל במלאכת שחיטה כן ודמי לקורע ע"מ לתפור כיון דאי אפשר לעשות תיקון מלאכת השחיטה עד שישחוט שני הסימנין א"כ צריך לשחוט גם הראשון לתיקון מלאכת השחיטה לכן גם הוא חשיב תיקון כעל אופן קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב אף שהוא מקלקל באמת רק כיון שבא ע"מ לתקן חשיב הקלקול תיקון. ה"נ שפיר י"ל כן. ואי בצריך לכלבו ולאפרו יהי' חשיב לתיקון בעת מעשה מה"ט הנ"ל כיון דא"א להוציא דם לתיקון אלא ע"י חבורה דקודם לכן גם הקלקול דקודם הוי תיקון כקורע ע"מ לתפור וכנ"ל דזה לא שייך אלא בקורע ע"מ לתפור ובכותב ע"מ למחוק דעצם המלאכה דתפירה וכתיבה וכן הקריעה ומחיקה הוצרך לתיקון המלאכה. חשיב מלאכה חשובה והתיקון שמתקנו הוי תיקון גמור אף שבאמת הוי מקלקל השתא אבל כיון שמתקנו כדרך העולם חשיב גם הקלקול תיקון. וכן שייך כן בשחיטה דנמנה במלאכות דשבת. ומלאכת השחיטה היא מלאכה חשובה בעצמה. ולכך אפי' בתחלת שחיטה הוי הקלקול תיקון גמור כדרך תיקון העולם במלאכת השחיטה אבל בחבורה בעלמא דלא חשיב בעצם למלאכה מתוקנת אלא מקולקלת כדאמר הש"ס הכא. וכל החיוב בזה הוא רק כיון שדעתו לתקן שיהי' חשיב מלאכה בהחבורה זו. א"כ בהתיקון שלה הוא דנעשית מלאכה לכך בעינן שיהי' התיקון בעת מעשה המלאכה וד"ל. וכמוש"כ להר"י דאין דרך לחבול בחברו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר. וביותר מבואר במאירי בשבח שם וז"ל כל המקלקל על הדרך שאדם רגיל לאותו דבר לצורך תקינו והנאתו ושהדבר ניכר בשעת הקלקול שלצורך תיקון הוא חייב אף לר' שמעון ואין זה כחובל וצריך דם לכלבו וכו' ויע"ש באריכות בבאור הסוגיא דשם. ועוד יש לומר דבקורע ע"מ לתפור ושוחט ע"מ לגמור דבמקום שנעשה הקלקול נעשה התיקון וכשיגמור אח"כ נמצא תיקון בתחלה כמו בסוף כמובן. אבל בחובל וצריך לכלבו דהקלקול נעשה בהחובל והתיקון נעשה בכלבו וגם לאחר התיקון מ"מ קלקול בהחובל לא יתוקן כלל בזה שתיקן אח"כ לכלבו. אבל זה נראה פשוט לפענ"ד אף דמסברא שפיר יש לדמות תחלת שחיטה לתיקון בזה שיגמור אח"כ להשחיטה ומתקנו כדרך תיקון העולם וכקורע ע"מ לתפור כנ"ל. אבל מ"מ כשיתחיל לשחוט ולא יגמור למלאכת משחיטה דהוי מקלקל על תחלת שחיטה כיון דלא נגמר מלאכת השחיטה כדרך תיקון העולם. דהתם בקורע ע"מ לתפור הוי הקריעה בעצמה מלאכה ולכך אף שלא נעשה גם מלאכת התפירה אח"כ מ"מ כבר אתעביד מלאכה שלמה כדרך תיקון העולם שקורעין ע"מ לתפור. אבל בשחיטה אף שיתחייב גם על תחלת השחיטה כשיגמור דלא מקלקל הוא כיון שמתקנו כדרך העולם בגמר השחיטה. אבל בשחט מקצת ולא גמר כל השחיטה א"כ הא לא נגמר מלאכת השחיטה כדרך תקון העולם ודו"ק. וזה ברור לפענ"ד:
ומהשתא לפ"ז יובן לנו שפיר התוס' דחולין הנ"ל ושפיר הק' דהא כיון דהתנא חשיב לשלש חטאות דשחוטי חוץ ולעכו"ם ושבת. א"כ בודאי צריכין להיות חיובם בב"א כנ"ל ושחוטי חוץ חייב בסימן אחד אף שלא יגמור אח"כ סי' השני א"כ לענין שבת הא לא תיקן כלל (ואפי' אם נאמר דדמי שחיטה לקורע לגמרי אפילו בלא יגמור אח"כ מ"מ ג"כ הקשו התוס' שפיר דמשמע דחייב בסי' אחד משום שבת אפי' בלא היה דעתו על הגמר דגם בקורע חשיב מקלקל) דהא בשוחט סימן אחד לחוד ולא נעשית אלא חצי ממלאכת השחיטה ולא איתעביד מלאכתה כדרך תיקון העולם והוא כנוחר בעלמא ודמי לחובל וצריך לכלבו דבעינן שיהא התיקון בעת מעשה וה"נ הא אין התיקון דמתקן מידי אמה"ח בא בעת מעשה שיהי' מלאכה חשובה בזה בעת מעשה החבורה כנ"ל. ולזה משני כיון שיגמור סי' השני יחויב. פירוש יחויב גם על התחלת השחיטה דמתקן אח"כ בהגמר והוי תיקון כדרך העולם דחשיב גם ההתחלה תיקון. א"כ מעתה לא קשה כלל ממפרכסת שתמהתי דאף שישחוט שני הסימנין ג"כ לא בא התיקון תיכף דמפרכסת אסור לב"נ. דלהנ"ל לא קשה מידי כיון דשחטה כדרך תיקון העולם שוב לא בעינן שיהא התיקון בעת מעשה ושפיר הוי מתקן אף שיהי' התיקון אח"כ. ומהשתא לא קשה מידי מה שתמהתי. הא על מה דבא החיוב דשחוטי חוץ לא בא החיוב דשבת. דהשתא שפיר יחויב גם על התחלה דהוי מתקן בהגמר ובאין בב"א. ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דבתחלת שחיטה נעשה מומר ואפילו בתחלת שחיטה דחתיכת העור הוי מתקן. ואין אנו צריכין לומר דהרמב"ם קאי אליבא דר"ש דמקלקל בחבורה חייב ואם תרצה לבאר יותר שכתב אח"כ קאי אליבא דר"י וכן פירש טעם המלך וכמו שהוכיח כת"ר שליט"א מזה דהרמב"ם לא יסבור כדעת התוס' דלדעת התוס' הא בעינן שיהא תיקון קצת ובאמת זה קשה לומר דהרמב"ם קאי לתרי התנאי לר"ש ולר"י ואין לזכות דבריו אליבא דתרי כמובן. אבל לדברינו הנ"ל שפיר הוי מתקן גמור כיון שעושה החתוך לצורך השחיטה לכן נם בחתוך העור הוי מתקן כדרך תיקון העולם ושוב עיינתי בכרתי ופלתי ביו"ד (סי' י"א) שכתב בקצרה כן וז"ל דהואיל ודעתו לגמור השחיטה הוי ליה מקלקל ע"מ לתקן כקורע ע"מ לתפור וחייב וכו' ע"כ ויע"ש: והנה להגרע"א זצ"ל בדו"ח במערכה שלישית מצאתי שכתב דלשיטת הר"ן דבתחלת שחיטה הוי מקלקל ולדעת הרמב"ם הנ"ל שבתחלת שחיטה הוי מתקן, פלפול שם להוכיח כשיטת הרמב"ם וכתב בהראי' וז"ל דלכאורה באמת יפלא על הר"ן כו' דבתחלת שחיטה הוי מקלקל הא באמת הוא מקלקל ע"מ לתקן ואמרת דתליא בב' טעמים של התוס' (דף ק"ו) הנ"ל דלסברתם הא' דחובל וצריך לכלבו פטור משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו ממילא התחלת שחיטה דדרך לעשות כן כדי לגמור השחיטה מחייב מיד בתחלת שחיטה אבל לסברתם הב' דמשו"ה פטור דאין התיקון מיד בשעת הקלקול ה"נ בתחלת שחיטה אף דהוי תיקון כדי לגומרו מ"מ אין התיקון מיד דהא עדיין לא יצא מידי אמה"ח עד גמר השחיטה וכו' ויע"ש באריכות בזה. אבל לפענ"ד נראה פשוט דגם להר"ח חשיב תיקון בעת מעשה כקורע ע"מ לתפור וכמו שביארנו לעיל: והנה לבאר במאי פליגי הר"ן והרמב"ם הנ"ל דלהר"ן דבתחילת שחיטה הוי מקלקל אף דהוי כקורע ע"מ לתפור כנ"ל ולהרמב"ם הוי מתקן גם בתחלת שחיטה. נ"ל דהא דקאמר הר"ן דבתחלת שחיטה הוי מקלקל הפירוש בזה אף דכשיגמור השחיטה יהא נמצא מתקן למפרע ונמצא חילל את השבח בתחלת השחיטה. אבל מ"מ לעשות לו לפסול ולמומר בזה שיגמור אח"כ. לזה אין סברא כיון דהשתא בתחלת שחיטתו הוא מקלקל לפנינו ואין לנו אלא גילוי דעת בעלמא בזה שגמר אח"כ לכן אין לנו להחזיקו בהתחלה למומר לחלל שבתות בפרהסיא דגם כוונתו אין מפורסם לנו אם הי' בדעתו לקלקל או לתקן. ויש לו התנצלות בפני הרבים שבתחלה לא הי' דעתו לתיקון לגמור השחיטה אלא לקלקל ואין זה נעשה גוף העבירה בפרהסיא וד"ל ודו"ק. אבל להרמב"ם הנ"ל נראה לי להוכיח דע"כ לא יסבור כשיטת ר"ת הנ"ל דבעינן התיקון בעת מעשה. דהא פסק הרמב"ם (בפ"ח מה' שבת) החובל וצריך הדם לאדם חייב. א"כ הא סבר דלא בעינן שיהא התקון בעת מעשה וחשיב שפיר מתקן אף שלא הי' בדעתו לגמור ובתחלת שחיטה גופא מתקן מידי אמה"ח לב"נ בזה שתמות אח"כ. והשתא יבואר הרמב"ם הנ"ל על נכון דמש"כ הרמב"ם מתחלה שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואח"כ כתב ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת וכו' והוא לפמש"כ לעיל להרמב"ם דכיון דהוא מתקן ע"מ לגמור הוי כל התחלת שחיטה תיקון ואפי' חתיכת העור כיון דא"א לעשות התיקון בלתי חבלת העור קודם ולכך קאמר דמשיתחיל בצואר הבהמה לשחוט הוי מתקן. והדר קאמר. ואם תרצה לבאר יותר פירוש ואם יעלה על דעתך לומר. אף דגומר אח"כ ונמצא חלל שבת למפרע אבל מ"מ למומר בפרהסיא אין לחשבו וכמו שכתבנו לעיל להר"ן ז"ל לזה קאמר דכשישחוט קצת סימנים הוי מחלל שבת כיון דשוב לא יתיה גם בשחיטת מקצת הסימנים ומתקן בזה מידי אמה"ח ואי דלא בא התיקון בעת מעשה הא הרמב"ם לשיטתיה לא בעי התיקון בעת מעשה. וזה נכון מאד לפענ"ד בביאור כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל:
ולפ"ז יתיישב שפיר מה שעמדתי כעת בקושיא גדולה על מתניתין דהשוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה והנה הק' המהרי"ט למה יהי' שחיטתו כשרה נאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כרבא בתמורה א"כ למה אהני שחיטתו ותהוי נבילה ותי' דזה הכלל דלא מהני אינו רק אי לא מהני יתוקן האיסור אמרינן דלא מהני. אבל היכא דאפי' אי לא מהני לא יתוקן האיסור בכה"ג לא אמרינן לא מהני ומודה רבא דמהני ובכאן אפי' אי לא מהני מ"מ עביד איסורא דנטילת נשמה. א"כ קשה לי דאם נפרש לשיטת הר"ת הנ"ל דבעינן התיקון בעת מעשה ושחיטה חשיב התיקון בעת מעשה אף דפרכס אח"כ ואסור לב"נ משום כיון דשחיטה מהני לישראל גם מפרכסת מותר לב"נ א"כ השתא שפיר נאמר אי עביד לא מהני ויתוקן האיסור דהא אם נאמר אי עביד לא מהני השחיטה ונעשה נבלה והשתא דנעשה נבלה א"כ מפרכסת אסור לב"נ ולא הוי התיקון מידי אבר מה"ח לב"נ תיכף והוי מקלקל גמור ולא עבר כלום ויתוקן האיסור והדר הקושיא לדוכתה נימא אי עביד לא מהני. אבל לפי מה שביארנו השתא יתיישב שפיר כיון דעצם השחיטה הוי תיקון כדרך העולם לא בעינן התיקון בעת מעשה ושפיר חשיב התיקון מידי אמה"ח לב"נ אף דלא בא התיקון תיכף כיון דמתקנו כדרך התיקון וכנ"ל:
ולפ"ז יהי' נסתר מה שראיתי זה זמן רב בספר מהרשד"ם (אות ב') בדיני בעידנא שפלפל שם לחדש הא דכתב הנמ"י בב"מ (דף ל') לתרץ בשם הר"ן ז"ל אהא דהק' הש"ס דלמה לי קרא דוהתעלמת הא הוי עשה ול"ת ומקשים תיפוק ליה משום דלא הוי בעידנא. ותי' בשם הר"ן דזה הוי בעידנא כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואעפ"י שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ויע"ש. לזה כתב לחדש הרשד"ם אי כה"ג חשיב בעידנא תליא במחלוקת ר"י ור"ש אי מקלקל בחבורה חייב או פטור. דלר"ש דמקלקל בחבורה חייב וכיון דמל ולא פרע כאלו לא מל א"כ הא הוי מילה שלא בעידנא ע"כ יסבור דכה"ג הוי בעידנא ור"י דסבר מקלקל בחבורה פטור א"כ לדידי' אין ראי' דכה"ג דבתחלת המצוה לא מקיים עודנה המצוה חשיב בעידנא. דלדידי' לא קשה מל ולא פרע כאלו לא מל ומחלל שבת קודם הא לר"י דמקלקל פטור א"כ ליכא עודנה המצוה והויא מקלקל ולא עבר כלום והתיקון עשה בעת שפרע דמקיים אז המצוה ובא בב"א ויע"ש אריכות בזה. אבל לפי דברינו הנ"ל גם לר"י יהי' הראי' ממילה דכה"ג הוי בעידנא כיון דמתקן במילה בחיתוך כתיקון העולם גם בהחיתוך הוי מתקן ולא מקלקל ולא הוי בעידנא אלא ע"כ דכה"ג הוי בעידנא גם לר"י כנ"ל. אבל מ"מ י"ל כן לפמש"כ הריטב"א בר"ה (דף ל"ב ע"ב) הטעם דלא דחי עשה לל"ת שלא בעידנא משום כיון דכי עקר הלאו לא מקיים העשה אלא לבתר זמן ואפשר דמיתפס ולא מקיים עשה ולא דחי לאו מעיקרא עכ"ד שם. הרי משמע מדבריו דהא דלא דחי הוא משום שמא יאנס ולא יקיים המצוה. אבל בליכא החשש דשמא מיתפס ולא מקיים שפיר דחי. א"כ מהשתא לר"י דמקלקל בחבורה פטור וכל התיקון הוא תיקון גברא דמצוה דמילה ולזה גם התחלה חשיב התיקון כקורע ע"מ לתפור כנ"ל. א"כ הא ליכא החשש דלמא מיתפס ולא יקיים המצוה. הא אם מיתפס ולא יקיים המצוה א"כ הא הוי מקלקל ולא עבר כלום והוי שפיר בעידנא לר"י:
ומה שחמה על מה שכתבתי ליישב למה לא הק' התוס' מכל שוחט בשבת והקשו רק מהשוחט בחוץ. והק' סוף כל סוף יכול התוס' להקשות הא סתמא קתני השוחט בשבת חייב ואפי' שחט רק הקנה בדרסה או בשאר פסול אפ"ה חייב משום תיקון דהוציאו מידי אמה"ח ואף דקודם לא עשה כלל מידי דהוי אחצי קנה פגום. א"ו לרבותא נקטו להק' משם דלא הי' ע"כ התיקון אלא מידי אמה"ח. אבל בשוחט נוכל לומר דהתקון הוי לטהר מידי נבלה עכ"ד. ולפענ"ד אין זה תמיה. ותי' זה עדי בשחק נאמן שלאחר שכתבתיו מצאתי שכוונתי בזה לדעת הגאונים הגדולים בעהמ"ח ס' משנת חכמים ובעה"מ לב ארי' על חולין. ונהנתי שכוונתי לדעתם הרחבה בזה ויע"ש בזה ובסגנון אחר קצת. ומש"כ דע"כ לרבותא הקשה דבאמת זה דוחק לומר לרבותא קאמרי כמו שכתבנו שם ומאי דמצי להק' משום רבותא הא שפיר יכול למצוא רבותא דאמה"ח תשיב תיקון במתני' דשוחט בשבת גופא ואפי' בכל שוחט דהא יקשה קושיית המהרי"ט הנ"ל נימא אי עביד לא מהני ולא יהני שחיטתו ותהי' נבלה ולא תיקן כלל כיון דאמה"ח לא חשיב תיקון והויא מקלקל גמור. אלא ודאי ע"כ מוכת דגם בתיקון מידי אמה"ח לחוד חשיב תיקון וגם אם נאמר דניחא להק' מהברייתא דבפשוט מוכת. מלהק' מכח הוכחה דמתניתין ובפרט דשערי תי' לא ננעלו לתרץ הק' דמהרי"ט הנ"ל דגם באמת איכא שיטה דבאיסור דיומא גרים לא אמרינן או עביד לא מהני. ג"כ לא קשה זה לפענ"ד דמהיכא תיתי יקשו מזה קושיא כיון דבמתניתין לא מפורש אף בשחט שלא כדרך שחיטה בדרסה או נתנבלה באיזה פסול דשחיטה ואדרבא מסתימת מתני' דשוחט חייב י"ל ג"כ דאין זה סתם אכל מיני שחיטה אף בפסול דיותר צריכין לומר דהתנא מיירי בשחיטה כשרה. וכדרך השחיטה לא לאוקמי אף שלא כדרך השחיטה כשרה אלא בפסול ג"כ וקושיא בודאי אין להק' כיון דאין מפורש להדיא לכך עדיפא להו להק' מהברייתא דמפורש דלא מתקן אלא מידי אמה"ח וכמוש"כ מעכ"ת בעצמו:
ומש"כ לדחות קושיית המלא הרועים שכתבתי במכתבי הקודם לכת"ר. והוא דאף אם יבא ויאמר דזינתה עם אחר ג"כ לא יהא מהימן כלל. מחמת דהוי נוגע בעדות שירא פן נשקה ויבדוק המים להבועל ג"כ ע"כ יאמר שלא זינתה כדי שלא נשקה אותה. ושוב כתב בעצמו לדחות זה דממנ"פ אי אתה חושש שישקר בעדותו שלא תשתה המים דלא יבדקו אותו א"כ מן הסתם זינתה עמו ושפיר נאמן ואם אמת שלא זנה עמה. א"כ אין כאן נוגע בעדות כלל כי אין לו ממה לירא ולמה ישקר בעדותו זה עכת"ד. הנה בקושייתו דהוי נוגע ותי' כבר הקדימו בזה במנחת חנוך ויע"ש בזה. ולפענ"ד נראה דאין כאן קושיא דלא חשיב נוגע. דהא דהמים בודקין גם להבועל הוא במשקר ג"כ כהאשה שהמים בודקין אותה במשקרת שלא זינתה וכן הבועל בודקין אותו המים הוא במשקר דוקא שהוא לא זנה עמה. דזה לא ניתן לומר כלל וכלל דהוא יהא גרע מהאשה דהאשה אם תודה שנטמאת אין המים בודקין ולהבועל יבדוק אף שהוא מודה. א"כ מהשתא אם יבא לב"ד ויודה שפיר הוי מהימן לענין בדיקת המים שלא יבדוק אותו שוב אף אם נחזיק אותו לפסול לענין עדות זה. וכיון דאם יבא לב"ד ויודה לא היו המים בודקין אותו. א"כ מהשתא לא הוי שוב נוגע בזה שנכשיר לו לעד וישקר בעדותו שזינתה עמו כדי שלא יהי' המים בודקין גם לדידיה הא בשביל שלא יבדוק המים למה ליה לשקר ולהעיד עדות שקר אדידה הא שפיר יכול לבא לב"ד ולהודות שהוא זנה ענוה א"כ מהשתא שפיר לא הוי נוגע בזה ונוכל לחשוב לעד באם יבא ויאמר בסתם שהוא זנה עמה ונאמר פלגינן דבורי' והוי עד כשר. ואין כאן דחי' בזה על המלא הרועים. אבל זה יש לעיין דהיאך נוכל לחשוב לעד מצד פלגינן דבורי' בזה שאם יבא לב"ד הבועל ויאמר שהוא זנה עמה הא כיון דאנן אמרינן פלגינן דבורי' אף דאיכא קנוי וסתירה ולא מהימן לעשות עצמו רשע דאין אדם משים עצמו רשע. א"כ היאך נוכל לומר שיטעון העד כך ויעשה עצמו רשע ולעולם לא יטעון כך לעשות עצמו רשע ואין זה ראוי לחשוב עד בזה:
ומש"כ להקשות עוד דאמאי לא הקשה בלא פלגינן דבורי' אלא בהעיד סתם אשתך זינתה ולא הזכיר עם מי זינתה דהשתא ליכא תי' דלא שייך להקשות שזינתה עם אחר יאמר. דמה"ת נימא שיעיד מעשה שקר שזינתה עם אחר דבסתם לא שייך זה דאין כאן שקר בעדותו ולא צריכין לטעם פלגינן דבורי'. לפענ"ד לא קשה דהנה הא דבאיכא עד אחר אין המים בודקין הוא כיון דעיקר שתיית המים הוא דבאין לברר את העון וכיון דאיכא עד בעולם שוב הוי בזה מבורר, וביותר מבואר בתוס' בסוטה (דף כ"ב ע"ב) בד"ה ושבעלה בא עליה בדרך וכו' דכשיש שם עדים הרי העון מבורר וא"ל בירור אבל הכא שבא עליה בדרך שצריך לברר אף דאין המים בודקין כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מאחר שלא נתברר העון וכו' ויע"ש. הרי מבואר דכל בדיקת המים דהוא לברר את העון בעינן שיהי' לנו מבורר העין. (ואף שנגלה לנו אח"כ שלא הי' ראויה לבדוק ג"כ צריכין אותה לבדוק ולברר את העון) א"כ כיון דהא דבאיכא עד אחד אין המים בודקין הוא משום דכבר העון מבורר בעולם כבשני עדים בזה שיבוא ויעיד לפנינו. א"כ הכא דמחזקינן להבועל לעד בזה שאם יבא ויעיד לפנינו יהי' מבורר העין בזה הא צריכין אנו, לספק אם איכא עד בעולם פירוש דילמא לא יהי' כשר בעדות באמירה לפני ב"ד אם יעיד כהמעשה שזינתה עמו ומסתמא ב"ד ישאלו לו ג"כ היאך הי' המעשה עם מי זינתה לכן אין לנו לעשות להבועל לודאי עד כשר בזה שלא יעיד עם מי אלא סתם. וכיון דאין לנו עד ודאי א"כ אין מבורר לנו העון בודאי ולחשוב בזה לאיכא עד בעולם ובודאי צריכין להשקות אותה וגם המים יבדקו כיון דאין מבורר. דכל עיקר שתיית המים בא על דרך הספק ודו"ק. ומהשתא שבאנו לזה לא קשה נמי קושייתם דאף דפלגינן דבורי' באמרו אשתך זינתה עמי אבל מ"מ אין מבורר לנו שיהי' כשר לעדות דלמא יעיד בלשון אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דבורי' ובפרט די"ל דאין מבורר לנו בידיעתו לחוד כבעד דעלמא דבעד דעלמא כיון דיודע העד והחיוב עליו לבא להגיד לפני ב"ד וכל עד אית ליה חזקת כשרות שיבא בודאי להעיד לפני ב"ד לכך כיון דהוא יודע הוי כאלו בא לפנינו וכאלו כבר מבורר לנו למפרע בזה וכנ"ל. אבל בהבועל דאדרבה דמדינא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולא יבא לב"ד להעיד שהוא זנה עמה א"כ אין לנו עד בודאי שיעיד ויבורר על פיו ומאי נ"מ בזה שיודע כיון שלב"ד לא יבורר וד"ל וזה נכון לפענ"ד. כ"ד אוהבו המיולת"ח המברכו בהצלחה: