אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
+אורח משפט על תשובה ג
בעזהש"י יום ועש"ק פ' חקת שנח ועת קין לפ"ק פק"ק שערליץ:
שלום וכט"ס לכבוד המיולח"ז הרב המאה"ג המפורסם בגודל תורתו ויראתו כש"ת מהור"ר אפרים פישל שליט"א. בק"ק גראיעווא:
אחדשה"ט באהבה הנה באתי במכתבי למלאות בקשת כת"ר ע"ד אשר דרש ממני לכתוב לו חי"ת, לכן הנני להודיעו מה שעמדתי בלמדי כעת בתוס' חולין (דף כ"ט ע"ב) בד"ה כגון וכו' והק' אהא דחדשו שם דהחיוב בשחיטת חוץ איכא גם בשחיטת סימן אחד אפי' בבהמה מהא דתניא לקמן (דף מ"א) השוחט בשבת בחוץ לעכו"ם חייב נ' חטאות ומוקי לה בחטאת העוף שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאתי כולהו בהדי הדדי וכו'. והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לאשמעינן ובחצי קנה פגום. ואע"פ דבסימן א' לא מחייב משום שבת שלא תיקן כלום מ"מ כשיגמור סימן שני מיהא לחייב משום שבת ויע"ש. וזה תמוה לי מאד הא כל התיקון שמתקן בשחיטת שחוטי חוץ הוא להוציא מידי אמה"ח לב"נ וכמו שפירש"י הכא בחולין ובפסחים (דף ע"ג) ויע"ש. ולב"נ בנחירה תליא מילתא א"כ הא יהיה נמי התיקון נעשה גם בשחיטת סימן אחד דבשחיטה זו ג"כ יהיה מתה אף שעדיין לא מתה ואיכא עדיין איסור אמה"ח. אבל מ"מ שפיר תיקן במעשה השחיטה דסימן אחד דיהיה מתה אח"כ ועביד תיקון בזה דאל"כ אלא בעינן שיהיה מתה תיכף בשחיטה זו. א"כ גם בשחיטת שני סימנין לא הוי תיקון כיון דעדיין הוא מפרכסת דאסורה לב"נ אלא ודאי דזה תשוב תיקון כיון דסוף כל סוף יהי' מתה בשחיטה זו ג"כ ושפיר תיקן. אף דאנן לא קיי"ל כרב אחא בר יעקב במפרכסת מ"מ ראייתי קמה שפיר לרב אחא בר יעקב היאך יתרץ למתניתין דשלש חטאות דלא משכחת התיקון אלא מאמה"ח לבני נח. אבל בחי' הר"ן בחולין (דף י"ד) אמתניתין דהשוחט בשבת כתב הא דבשחיטתו הראשונה לא נאסרה משום שאינו נעשה מומר עד גמר שחיטה ומקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה ומדבריו משמע שם דעיקר התיקון הוא בזה דמטהר מידי נבלה ויע"ש באריכות. וזה תמוה לי מאוד דהיאך לא יסבור הר"ן דגם באבר מה"ח הוי תיקון דליכא מאן דפליג ע"ז כדקאמר הש"ס להדיא בפסחים (דף ע"ג) הטעם דמתקן מידי אמה"ח והא בשחוטי חוץ ולעכו"ם דאסור בלא"ה משום נבלה לישראל וכל תקונו ל"ש אלא משום אמה"ח לב"נ:
אבל עלה בדעתי לתרץ בטוב טעם עפמש"כ התוס' לעיל (דף ח) בד"ה מותר וכו' דהק' שם אהא דקאמר שם סכין של עכו"ם מותר לשחוט בה דמקלקל הוא והק' מההוא דהשוחט בשבת בחוץ משום תיקון כל דהוא דתיקן להוציאו מידי אמה"ח. ותי' דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תיקון פורתא חשוב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אף על פי שקלקולו יותר על תקונו ויע"ש. הרי למדנו מהתוס' הנ"ל אף דחשיב מקלקל בתיקון כל דהוא דמתקן מידי אמה"ח הוא משום דבשבת תליא בדעתו וכיון דהוא מחשיב להמלאכה המקולקלת בתיקון כל דהוא חשוב מלאכה. א"כ מעתה לפ"ז לא יקשה מידי על הר"ן מההוא דהשוחט בשבת בחוץ וגם הר"ן מודה בזה דהוי תיקון אמה"ח תיקון בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דהוא מחשיב בשחוטי חוץ בשבת להתיקון כל דהוא דאיכא משום אמה"ח חשוב תיקון, אבל מש"כ הר"ן בההוא דהשוחט בשבת דאיכא עוד תיקון לתקן מידי נבלה וזה התיקון הוא העיקר דבזה מתיר הבשר לאכילה לכל אדם ואף לעצמו לאח"ש וחשיב תיקון גדול לגבי תיקון מידי אמה"ח א"כ לא הי' דעתו לחשוב למלאכה המקולקלת בתיקון כל דהוא דמתקן מידי אמה"ח ועיקר דעתו לחשוב למלאכה המקולקלת בהתיקון היותר גדול דהוא לתקן מידי נבלה ולכך שפיר כתב הכא הר"ן דבתחלת השחיטה הוי מקלקל ותיקון כל דהוא להוציא מידי אמה"ח לא חשוב תיקון ואפילו מטעם נבלה לטהר מידי נבלה לענין טומאה לחוד כמו שפירש"י בפסחים שם גם כן שייך סברתינו הנ"ל דלא מחשיב למלאכה באמה"ח לחוד. וסעד מצאתי לדברי בספר טעם המלך ברמב"ם (פ"ה מהל' גניבה ה"ו) שכתב לפרש דעת הרמב"ם בפירוש משניות לחולין (דף י"ד) דמתניתין דהשוחט בשבת דכתב הרמב"ם ז"ל דמשיתחיל לשחוט הוא מחלל שבת קודם שיגמור השחיטה. ויע"ש. וכתב לפרש דעתו דבתחלת שחיטה מתקן ג"כ מידי אמה"ח דב"נ בנחירה תליא מילתא שיהי' מתה דבשחט מקצת הסימנים ג"כ יהי' מתה אח"כ ומתקן בזה מידי אמה"ח כדברינו הנ"ל ויע"ש באריכות יותר בביאור הרמב"ם הנ"ל. והנה אי אמרינן אי הא דבעינן שיהא התיקון תיכף תליא במחלוקת אי מפרכסת אסור לבני נח או לא הי' נראה לומר דהרמב"ם דסבר דגם בתחלת שחיטה חשיב מתקן לב"נ וחייב עלי' בשבת אזיל לשיטתיה שפסק בהלכות מלכים דמפרכסת אסור לב"נ אפי' בבהמה טהורה. לכך סבר דלא בעינן שיהא התקון תיכף כנ"ל. אבל זה נראה לי דוחק לעשות פלוגתא חדשה בזה. וגם תמה שם על הר"ן הנ"ל מההוא דפסחים דמתקן מידי אמה"ח לב"נ. אבל לפי מש"כ לחלק שחוטי חוץ משחיטה בשבת דשחיטה בשבת דדעתו על הגמר להוציא מידי נבלה ולא חשב בהתיקון מידי אמה"ח לחוד לא קשה. אבל בודאי הרמב"ם והר"ן מחלקין ומשמע מהרמב"ם דאמה"ח חשיב תיקון אף בשוחט בשבת דדעתו על הגמר. א"כ הרי מבואר מהרמב"ם דלא כסברתינו הנ"ל דתליא בדעתו כנ"ל. א"כ מעתה חל עלינו לברר מאיזה טעם ליתא לסברתינו זה. אבל בפתחי כעת חדושי הרשב"א בחולין (דף ח) הנ"ל ראיתי שכתב לתרץ קושיית התוס' הנ"ל מפסחים דחשיב תיקון מידי אמה"ח לחיוב שבת וז"ל וי"ל דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מילתא וכיון דאיכא תיקון כל דהו לגבי מלאכה שדרך האדם לחשוב עליה פעמים קרי ליה תיקון וחייב וכו'. ונראה לפענ"ד דמש"כ הרשב"א כיון דאיכא תיקון כל דהוא לגבי מלאכה שדרך האדם לחשוב עלי' לפעמים קרי תיקון הורה לנו בזה שלא נטעה לומר כסברתינו הנ"ל כיון דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ותליא בדעת האדם. א"כ מהראוי שנאמר מסברא דבלא מכוין אלא לגמר השחיטה לא חשיב התיקון כל דהוא תיקון לזה נשמר בזה באמרו כיון שדרך האדם לחשוב עליה לפעמים קרי לי' מתקן והשתא חשוב בזה כמלאכה אחרת המתוקנת ולא בעינן שוב דעתו לחשוב עליה כיון דהעולם אחשבי' להמלאכה המקולקלת בהתיקון כל דהוא דמתקן מידי אמה"ח חשוב מלאכה מתוקנת ככל מלאכות דלא בעינן דעתו וד"ל. וכיוצא לסברא זו כתב המנחת חינוך במצוה (רצ"ח) דהתיקון מידי אמה"ח הוי כתיקון העולם. ויע"ש באריכות בזה:
ולפי שיטת התוס' הנ"ל דבתחלת שחיטה הוי מקלקל יובן לי התוס' הנ"ל. דתמוה לי לכאורה על הא דהקשה אהא דקחשיב הש"ס בשוחט בסכין של עכו"ם למקלקל להאי דפסחים הנ"ל דמחייב לענין שבת בשוחט בחוץ ובשבת בתיקון כל דהוא דמתקן מידי אמה"ח. ותמוה לי הא העיקר חסרו להק' דעיקר הקושיא הוו להו להתוס' להקשות מכל שוחט בשבת דחשיב בפ' כלל גדול מאבות מלאכות ולא חשיב מקלקל והכא חשיב מקלקל דעל זה אנו דנין אי בשחיטה הוי מקלקל או לא. ובמלאכת שחיטה בשבת חזינן דלא הוי מקלקל ולמה הוצרכו להק' ממשנה אחרת דפסחים. וזה נראה לי דוחק לומר דלכך הקשו מפסחים לרבותא דליכא אלא תיקון מידי אמה"ח דהוא תיקון כל דהוא ואפ"ה חשיב תיקון. אבל מ"מ תמוה לי דלא הזכירו ההוא דשחיטה בשבת כלל דהוא מתניתין כיון דעל זה אנו דנין מלהק' מברייתא כנ"ל. והמבין יראה שאי אפשר לפרש כוונת התוס' כפשוטו. אבל לתרץ זה נקדים עוד קושיא מאי דקשה לי לכאורה על התוס' הנ"ל הא שפיר יש לחלק שוחט בשבת בחוץ משוחט בסכין של עכו"ם דהא לפי שיטת התוס' הנ"ל דהתיקון מידי אמה"ח לב"נ הוא בגמר השחיטה ובתחלת שחיטה הוי מקלקל. א"כ הא כשיתחיל לשחוט מקצת הסימנים נעשה טרפה ולא יחיה שוב. א"כ אז נתבטל הטעם דהוי מקלקל בשחיטה שעומדת לג' דברים כיון שיהי' מתה גם כשלא יגמור א"כ השתא שיגמור הוי מתקן גמור לענין אמה"ח דקודם הא לא תיקן מידי אמה"ח אלא לבסוף לכך שפיר חשיב התיקון כל דהו דתיקן מידי אמה"ח לב"נ תיקון גמור אבל השוחט בסכין של עכו"ם מה מהני בזה דיתקן לו אח"כ כיון דבין כך וכך לא מטי לי' הנאה משחיטה דסכין של עכו"ם אלא אדרבא פסידא הגיע לו כמובן. אבל באמת זה לא קשה מידי דהא לפי מאי דאוקמי הש"ס שם בעוף ובחצי קנה פגום א"כ הא נעשה טרפה והתיקון מידי אמה"ח בגמר הסימן באין בב"א א"כ הא לא תיקן אלא מידי אמה"ח לחוד ודוק. ומהשתא יתישב הא דלא הקשו מכל שוחט בשבת דהא בכל שוחט שפיר הוי מתקן כסברתינו הנ"ל כיון דשחט מקצת סימנין נעשה טרפה אם לא יגמור א"כ כשיגמור שפיר הוי מתקן:
והנה בספר מנחת חינוך הק' על הרמב"ם שפסק (בפ"ת מה' שבת) דחובל בהמה וחיה ועוף וצריך לדם כדי שלא יהי' מקלקל חייב משום מפרק ג"כ וכתב המנחת חינוך דלא כהפנ"י שכתב בביצה (דף י"ב) דבחולין לא שייך משום מפרק דהא דבעינן שיהא צריך לדם כדי שלא יהא מקלקל ע"כ בחובל באדם מחייב אע"פ שא"צ לדם כיון דמתקן אצל יצרו א"כ בשחיטה דמתקן הוא וכו' א"כ חייב משום מפרק ג"כ. והרמב"ם פסק דמלאכה שאצל"ג חייב ויע"ש באריכות (וכבר הקדימו בזה הפלאה בכתובות (דף ו) ויע"ש). ולפ"ז הקשה להרמב"ם הנ"ל מההוא דפסחים (דף ע"ג) דחייב שלש חטאות הא להרמב"ם הוי לי' למחשב ד' חטאות גם משום מפרק אף שא"צ לדם הוא מתקן מידי אמה"ח לב"נ ויע"ש והניח בצ"ע. ולפענ"ד אפשר לומר דלא קשה על הרמב"ם וגם מפרק חשיב תיקון אף דא"צ לדם הוא בצריך לשחוט וכיון דא"א אם לא שיוצא דם וכיון דגוף השחיטה הוי מתקן גם הוצאות הדם דא"א בלא"ה חשיב תיקון אבל הכא בשוחט בחוץ דלא מעלה ולא מוריד כלל השחיטה דלענין תיקון מידי אמה"ח לחוד לא הוי תיקון אלא בשחיטה לענין עבירת הלאו דנטילת נשמה דא"א לתקן מידי אמה"ח בלא"ה. אבל לענין מפרק לא מתקן מידי. דאמה"ח יכול להוציא בלא מפרק דשחיטה דהא יכול להמיתה על ידי חנוק וכדומה:
ולכאורה הי' אפשר לתרץ התוס' הנ"ל בפשיטות לפמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ו) בד"ה חוץ דלר"י המקלקל בחבורה פטור צריך להיות התיקון בעת מעשה לכן שפיר חשיב השתא מקלקול אף דתקון השתא במעשה שחיטה מידי אמה"ח בזה שתהי' מתה אח"כ משחיטה זו אבל בעת שחיטה הא לא בא עדיין התיקון אלא עד סוף. אבל עדיין קשה ממפרכסת א"כ אף שישחוט שני סימנים לא בא עדיין התיקון כנ"ל ובשבת חשיב שם תיקון להוציאה מידי נבלה ולישראל מאמה"ח. ואפשר כיון דלא חסר מידי במעשה השחיטה לקרב מיתתה ולא חסר רק גמר הפירכוס שתמות מעצמה חשיב התיקון בא בעת מעשה:
ושוב ראיתי שהקושיא ממפרכסת כבר הקשה כן השואל בתשובות הגרע"א ז"ל (בתשובה קס"ה) והק' על התוס' דשבת הנ"ל דבעינן תיקון בעת הקלקול והקשה מההיא דמפסחים דמתקן מידי אמה"ח לב"נ והתיקון מידי אמה"ח לב"נ ג"כ לא בא התיקון בעת מעשה דאף בשחיטה מפרכסת אסור לב"נ ויע"ש מה שתי' בזה. ועוד כתב שם דהתוס' הוא לר"י דס"ל דחובל בצריך לכלבו דבחבורה מחייב ועי' בתוס' פסחים שם וכתב באריכות בזה:
וכתב דהתוס' בשבת (דף ע"ה) ד"ה לחייב וכו' נקטו לראי' מפסחים אליבא דר"י. ולי נראה דכן משמע מהתוס' (ד' כ"ט) דחולין הנ"ל דלא חשבו התיקון תיכף אלא בגמר השחיטה ולר"ש הא לא בעינן התיקון תיכף בעת מעשה אלא ודאי משמע דהתוס' סברי כפי שיטתם בשבת (דף ע"ה) דהברייתא דפסחים קאי אליבא דר"י דבעינן התיקון בעת מעשה ומאפס הפנאי מההכרח לקצר בזה:
עוד אכתוב לכת"ר במה שנלפע"ד במה שראיתי כעת במלא הרועים שהק' על התוס' דסוטה (דף ו) בד"ה ושבאו עדים וכו' נסתפקו הא דקיי"ל דיש עדים אפי' במדינת הים אין המים בודקין אי בעינן דוקא עדים או דאפי' עד אחד מהימן כקודם השקה והעלו שם דמסתברא הוא הדין לעד אחד ויע"ש. והקשה דאי גם באיכא עד אחד אין המים בודקין א"כ היאך משכחת לה דליכא עד לשיטת הרשב"א (בסי' אלף רל"ז) שמחלק בין אשתך זינתה עמי. לאני זניתי עם אשתך וא"כ הא איכא עד הבועל גופיה והיאך משכחת שיהי' המים בודקין אותה וצבתה בטנה דהא כיון דהמעשה אמת הרי הבועל בעצמו עד ושוב לא יבדקוה המים. וי"ל כיון דהבועל אינו נאמן רק מטעם דפלגינן דבוריה ואינו נאמן שזינתה עמו רק שזינתה עם אחר א"כ הסתירה הלזו שנסתרה עמו לבד אינו נאמן שהי' בזה זנות רק שזינתה פעם אחרת ובכה"ג לכו"ע ע"א אינו נאמן דדוקא על סתירה זו נאמן ע"א דיש רגלים לדבר. אך צ"ע דמפשט הש"ס והפוסקים דעד טומאה נאמן אפי' אינו מעיד שנטמאה בסתירה זו רק בפ"א וכו' עכ"ד בזה. ולפענ"ד נראה לי לתרץ בפשיטות דהנה הא דאמרינן פלגינן דיבורי' זהו בבא לפנינו הבועל והעיד שהוא זנה עמה דהוי עד כשר כיון דעל עצמו לא מהימן לעשות רשע ובאמר אשתך זינתה עמי מחלקינן דבורי' דלא עמו זינתה אלא עם אחר. אבל הכא בעד סוטה דאנו באין להכשירו לעד הבועל עצמו אף שלא בא לפנינו והעיד שזינתה עמו והוא מכח מעשה דזנות דאיכא בועל. א"כ מה שאנו רוצים להכשירו לבועל לעד הוא רק מכח מעשה דזנות והא מכח מעשה דזנות לבד הוא פסול ממנ"פ והיאך שייך כלל לומר ע"ז פלגינן לדבורי' הא לא מעיד לפנינו. ולפענ"ד זה נכון ופשוט. ושמעתי רבים חתרו למצוא תירוצים על קושיא זו וזה תמוה שלא הרגישו בזה. ממני אוהבו המיולח"ח החפץ בהצלחתו יהודה ליב אנאליק בהרב הגאון אמתי הצ' שמעון דובער (שליט"א) הכ"מ: