אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
+אורח משפט על תשובה ב
בעזהשי"ת יום א' פ' ויק"פ שנת ועת קין לפ"ק פק"ק שערליץ:
תשובה לרב גדול אחד:
אחדשה"ט באהבה. הנה כעת לקחתי עצמי פנאי לעיין בדבריו העמוקים ולהסיר מעלי את חצי השגותיו אשר ירה עלי בדין אין עשה דוחה ב' לאוין. והשגתו תסובב ג"כ על חד מן קמאי הוא רבינו ספר הכריתות דסבר דאין עשה דוחה ב' לאוין. ומעכ"ת האריך בפלפול ערוך ובראיות מש"ס דעשה דחי אפי' תרי לאוין והחלי בעזהשי"ת לישבם לשיטת הסוברים דאין עשה דחי ב' לאוין. וזהו:
א) הנה מה שנסתפק כת"ר שיש לחשוב תרי לאוי במה שנשנית אותו הלאו עוד הפעם. ולפענ"ד זה פשוט דאין סברא כלל לחשוב ללאו שנמצא נשנה עוד הפעם בתורה לעוד לאו. ואין לחשוב לעוד לאו אלא בחזר ונשנה עוד הפעם בהדדי. בזה שפיר הסברא נותנת מדנשנה עוד הפעם תיכף בחנם כיון דכבר הזהיר רחמנא כאן בלאו ומדחזר עוד הפעם תיכף ע"כ אתי כדי לחייב שתים. כמו לא יחליפנו ולא ימיר דכתיבי אהדדי חשיב בתמורה לתרי לאוי, ובעוד אופן מצינו שיש לחשוב על אותו הלאו הנשנה עוד הפעם לתרי לאוי הוא בנשנה בשם אחר כגזל. ואאמו"ר הגאון (הכ"מ) הראה לי שתי ראיות ע"ז משני תוס'. מתוס' יומא (ד' ל"ג) בד"ה הכא ומתוס' פסחים (דף ה') בד"ה כדתנא וכו' ויע"ש:
ב) הש"ג מש"ס דיבמות (דף ה' ע"א) מהא דרצה הש"ס שם למילף דעשה דותה ל"ת דמצורע אף שאין שם אלא חד עשה דגלות מצורע. ודחי לאו דהקפת הראש וגלוח הזקן. והגמ' שרצה לדחות. לא דחי שם אלא מטעמא דלאו שאין שוה בכל. ולא קאמר הש"ס שם בדרך הוכחה דאי לא תימא הכי אמאי לא נגמר דדחי אפי' בחרי לאוין כדדחי שם לענין עשה ול"ת עכת"ד:
הנה זה לפענ"ד לא קשה מידי די"ל דגם ספר הכריתות דסבר דעשה לא דחי ב' לאוין לא כתב זה אלא בהתרי לאוין שוין בכל וכמו שהוכיח שם לראיה דלא דחי מש"ס דתמורה (דף ד') דלא אתי עשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש ועקר תרי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר אותו. והתם הוי הלאוין שוין בכל דוקא א"כ בודאי גם הספר הכריתות יודה אם אין הלאוין שוין בכל עשה דחי אפי' תרי לאוין. א"כ מהשתא בלאוי דהקפת הראש וגלות זקן דאינו שוה בכל שפיר דחי לכו"ע אפי תרי לאוי. ומעולם לא קיי"ל דלא דחי שיקשה הש"ס ג"כ א"כ נילף מהכא לכ"מ דדחי אפי תרי לאוין: ובאמת לפענ"ד בלא"ה לא קשה מידי דהא אף דבגילוח שער ליכא אלא חד עשה. אבל בגלוח זקן וראש שפרט רחמנא ביחוד וגלח את זקנו ואת ראשו. א"כ החיוב ג"כ לקיים מצות גילוח זקנו וראשו ואם יגלח השער ע"י סם בודאי לא יקיים מצות גילוח זקנו וראשו. אף שיקיים מצות גילוח שער באידך השער. וזה ברור לפענ"ד דהחיוב עליו ביחוד לקיים מצות גלוח ראשו וזקנו. וא"כ כי היכא דאיכא לאו על גלוח שער הראש וגלות שער הזקן איכא ג"כ מצוה מיוחדת לגלוח הזקן וגלוח הראש ולפ"ז יתיישב שפיר מה שיש להקשות בלא"ה הא איכא תרי לאוי בגלוח ראש גופא על שתי פיאות הראש ובגלוח זקן הא איכא חמשה לאוין ואפ"ה דחי, אבל להנ"ל שפיר אפשר לומר כיון דהתורה חייבה לגלח את ראשו ואת זקנו א"כ כמו דבאיסור גלוח הזקן והראש איכא איסור על כל פאה ופאה מהראש. ואפי' בגלוח רק פאה אחת חשוב עבירת לאו דגלוח זקן בזה. ה"נ בהחיוב שחייבה התורה לגלח את כל ראשו ואת זקנו איכא מצוה בגילוח כל הראש והזקן. וע"כ צריך לומר דאיכא מצוה בגילוח כל פאה מהראש והזקן דאל"כ היאך שריא רחמנא לגלח את כל פאות הראש והזקן הא אפשר לקיים שניהם שלא ע"י דחיית הלאו בגלוח הפאות שזה עובר לאו על כל פאה ופאה אלא שישיר השער שלא בתער רק ע"י סם וכדומה ומצות גלוח הראש והזקן יקיים ג"כ בשתי שערות מהזקן והראש ולא יעבור רק חד לאו מהראש והזקן. א"ו דאיכא מצוה ג"כ על כל פאה מהראש והזקן. (עיין מש"כ להגהותי (בסי' כ"ז) בזה.):
ובזה יתיישב שפיר מאי דיש להק' הא לא הוי בעידנא דבהתחלת גלוח שתי שערות עובר בלאו והעשה דגלוח שערו לא יקיים עד סוף גלוח כל שערו. ומצאתי שוב שכבר הק' כן הח"ס ביו"ד (תשובה ק"מ). אבל להנ"ל דמקיים המצוה אפי' בגילוח פאה אחת הוי שפיר בעידנא דעובר על לאו דגלוח דהוא בפיאה אחת אז מקיים ג"כ המצוה בגלוח:
ג) הקשה מהא דרצה למילף הש"ס ביבמות שם מפסח ותמיד שדוחה את השבת ודוחה אף דאיכא כמה לאוין בהקרבה בשבת בהשחיטה והפשטה והקרבה ולא יקיים אלא חד עשה דפסח. וכן משריפת בת כהן דליכא אלא חד עשה דבאש תשרף ודחי לאיסורי שבת שנאמרו ונשנות כמה פעמים בתורה והוא הק' זה אלא לפי מה שנסתפק אי לאו הנשנה עוד הפעם חשוב לעוד לאו. אבל לפענ"ד העיקר כמו שביארתי לעיל. ובלא"ה הוי מצי להק' דאיכא כמה לאוין מחולקין בהבערת ב"כ. דבשריפת ב"כ מבואר בשבת (דף ק"ו) וכאן ביבמות (דף ו') דאיכא איסור בישול פתילה ונטילת נשמה. ומפני חומר קושיות הנ"ל העלה דלא כהסוברים דעשה לא דחי ב' לאוין אלא דעשה דחי אפי' תרי לאוין:
ולפענ"ד אפשר ליישב כל זה. דמכאן אין השגה כלל על שיטת הסוברים דאין עשה דתי ב' לאוין. ובאמת ביארתי במ"א דהיכא דאין הלאוין באין בב"א לכו"ע לא דחי. ואמ"ל בזה. א"כ ה"נ אין הלאוין באין בב"א ויקשה לכו"ע. והנה בפשיטות י"ל דהא באמת רצה שם הש"ס למילף מפסח ותמיד לכל מקום דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת דחמירא טובא אפי' מתרי לאוי דעלמא. וה"ה הוי ילפינן דדחי אפי' תרי לאוין. אבל השתא דדחי הש"ס דמפסח ותמיד ליכא למילף למיא. א"כ ה"נ אין ללמוד כלל מהתם דדחי בעלמא תרי לאוי. והא אפי' ל"ת לחוד דדחי עשה טרח שם הש"ס לאשכוחי לימוד ע"ז דדחי ולא ילפינן מהתם כמו דעשה דפסח דחי ל"ת שיש בו כרת לידחי לפחות עשה דעלמא לל"ת דעלמא. והראיה דהא עשה לא דחי לל"ת ועשה לכו"ע ולא ילפינן מפסח ותמיד דדחי לשבת דאיכא נמי עשה ול"ת. עי' בתוס' שם בד"ה טעמא וכו'. ומשריפת בת כהן נמי לא קשה דהא דאיצטריך קרא דמושבותיכם דאין רציחה דוחה שבת לאו משום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת בעלמא אלא משום דאיכא ק"ו דרציחה דוחה לעבודה ועבודה דחי לשבת. אינו דין שרציחה דוחה את השבת ולזה שפיר איצטריך קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דלא דחי אפי' לתרי לאוי כיון דאית לן ק"ו משבת דדחי לעבודה והתם הוי דחי לכמה לאוין וגם הוי דחי אפי' ל"ת דכרת. מכ"ש תרי לאוי דפשיטא הוא דלא חמירא מל"ת שיש בו כרת כנ"ל. ואפי' לשי' ספר הכריתות שם דעשה דחי אפי' ל"ת שיש בו כרת. מ"מ הראיה מעשה ול"ת דלא דחי לה עשה לכו"ע. ולא ילפינן מפסח ותמיד. איו מוכח כדברינו דלבתר דדחי הש"ס אין למילף כלל משם:
וביותר נראה לי דלא קשה מרציחה דדחי אפי' ב' לאוין אי לאו דגלי קרא דלא דחי הוא משום דרציחה הוי עשה דרבים דעשה ובערת הרע מקרביך על כל ישראל נאמרה עי' בסנהדרין (דף פ"ט). ודמי לשמחה דמבואר במ"ק (דף י"ד) ודמי לנידוי שכתבו התוס' שם דהוי עשה דרבים משום שנוהג בב"ד אלמא מה דנוהג בב"ד הוי עשה דרבים (עי' מש"כ להגהותי (בסי' כ"ז) מזה) ובעשה דרבים י"ל דלכו"ע דחי אפי' תרי לאוין ועד נראה לי לומר דמפסח ותמיד לא קשה מידי דמש"כ דמצוה שלא נגמרה לא הוי מצוה אלא במצוה אף שיגמור לא מקיים רק חד מצוה ונמצא שהמצוה דחי לכמה לאוין אבל הכא הא מצות הקטרה שמקיים הכהן בהקרבת הפסח הוא מצוה בפני עצמה שציותה התורה להביא פסח וגם ציותה התורה לעשות מצות הקטרה וכזריקת דם דהויא מצוה בפני עצמה עיין בתוס' עירובין (דף ק') בד"ה מתן ד' וכו' ויע"ש ולכך שפיר אתי מצות שחיטה ודחי ללאו דשחיטה ואתי מצות הקטרה ודחי לאיסור הקטרה וחשוב מצות הקטרה בכלל עשה דכרת כפסח כיון דאי לא מקטיר לא יקיים המצוה דפסח וד"ל ונכון הוא לפענ"ד:
אבל לפי תי' זה עדיין יש להק' לפמש"כ הפ"י דלשיטת הרמב"ם (בה' שבת פ"ח ה"ז) דבשחיטה איכא שני מיני איסורים. א' משום נטילת נשמה. וא' משום מפרק. אף דלענין איסור מפרק הוי מלאכה שאצ"ל ופטור. שא"צ לדם. אבל בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא לדם זריקה ויע"ש בזה. א"כ יהי' בשחיטה גופא תרי לאוין. לכן צריכין אנו לתרץ כתי' הראשון. ובמ"א כתבתי כיוצא בזה באריכות. ואמ"ל בזה:
ד):
וגם מה שהשיג מיבמות (דף כ') דפריך הש"ס דניתי עשה דיבום וידחה לאיסור אלמנה לכ"ג מן האירוסין והק' והא איכא שם תרי לאוין דאפי' לרבא בקידושין (דף ע"ח) מ"מ אם בעל אח"כ לוקה אף על הקידושין עכת"ד בקצרה. אבל לפענ"ד ג"ז לא קשה מידי לפי מה שחדשתי לעיל דבהוו הלאוין אינם שוין בכל לכו"ע דחי עשה אפי' תרי לאוין. א"כ ה"נ הוו הלאוין דאלמנה לכ"ג אינם שיין בכל בישראל לכך דחי אפי תרי לאוין. וכן ראיתי להריטב"א ביבמות שם בד"ה קפסיק וכו' ואע"ג שאינם שוין בכל סבירא לן דלא אתי עשה השוה ובכל ודחי להו. וי"א שכתבו דודאי עשה השוה בכל דחי ל"ת ועשה דאינם שוין בכל והכא לרווחא דמלתא אמרי לה ע"ש. אבל להתוס' בב"מ (דף ל') בד"ה הא וכו' ראיתי וז"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאיקרי בי' לא יקח ולא יקחו. אע"ג דאין שוה בכל אלא בכהנים אבל ההוא דגלוח הזקן שאינו שוה בכל בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע. הרי דדעת התוס' דלא כהריטב"א הנ"ל דאלמנה לכ"ג חשוב שוה בכל. אבל מ"מ לא קשה מהכא על ספר הכריתות הנ"ל די"ל דהוא סבר כהריטב"א הנ"ל דחשוב אלמנה לכ"ג אשב"כ. והתוס' לשיטתם סברי ביבמות (דף ג') בד"ה ל"ת וכו' דעשה דחי ב' לאוין. אמנם נראה לי לומר דגם להתוס' דכתבו דכיון דגם אשה מוזהרת הוי שוה בכל ג"כ לא קשה. דהא באמת תמוה מש"כ התוס' כיון דגם אשה מוזהרת הוי שוה בכל, היאך הוי בזה עשה השוה בבל. הא מ"מ אינו שוה בכל באנשים. אלא ודאי בירור דבריהם הוא דאלמנה לכ"ג הוי עשה השוה בכל הוא. דכנגד עשה דהשחתת זקן הוי עשה דאלמנה לכה"ג אשב"כ וליכא למילף מהשחתת זקן דהוי אשב"כ טובא על עשה דאלמנה לכה"ג שאשב"כ רק כעשה דיבום. אבל בודאי גם התוס' יסברו דעשה דיבום הוי עשה דקילא משאר עשה בזה שאשב"כ באנשים. ושוב מצאתי כסברתי זה בש"מ שם וז"ל וי"ל דשאני עשה דבתולה שהיא מוזהרת עליו וכו' הלכך אע"ג דהויא ליה עשה שאשב"כ לא ילפינן ליה מעשה דהשחתת זקן דמדחי מקמי עשה דמצורע. דעשה דהשחתה ליכא בגוף האשה כלל. הרי דהשיטה חשב לאשב"כ ולא כתב אלא מאשב"כ כהשחתת זקן אבל בודאי זה פשוט דגם עשה דאלמנה לכ"ג חשיב קילא משאר עשה בזה שאשב"כ באנשים. ושוב ראיתי להדיא בתוס' יבמות (דף ה') בד"ה ואכתי וכו' דעשה דגלוח הוי טפי אינה שוה בכל אבל גם עשה דאלמנה לכ"ג הוי אשב"כ כנ"ל ע"ש. מהשתא שפיר יש לחלק כנ"ל דבאינה שוה בכל דחי אפי' חרי לאוין (עי' מש"כ בס' א' בתשובה שם להוכיח מהסוגיא דיבמות הנ"ל דעשה דחי אפי' תרי לאוין. וכתבתי לחלק בין דחיית הלאוין בתרי גופי. ע"ש בזה): ה) ועוד כתב דאם נחלק לענין חד לאו לתרי לאוי. א"כ בודאי הסברא נותנת שיש נ"מ בין חד עשה לתרי עשה. לוה הק' משבת פ' ריא דמילה דקאמר שם דאי לאו דגלי קרא דמילה דוחה את הצרעת לא הוי דחי משום דבצרעת איכא עשה ול"ת ואמאי לא נימא כיון דבמילה יש שני עשין כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) אמאי לא ידחה אף לל"ת ועשה. וכתב דגם לשיטת הרימא"י בקידושין (דף ל"ד) דל"ת שיש עמה עשה גם הלאו אלים ולא דחי ל"ת תליא ג"כ בזה אם נחלק בין חד לאו לתרי לאוין. ושוב דחה לחלק דהכא במילה התרי עשין אינם מענינים נפרדים. וספיקו הוא בענינים נפרדים. ושוב כתב להוכיח מש"ס דבב"מ (דף ליב) דאפילו בענינים נפרדים אין לחלק בין חד עשה לתרי עשה מהא דאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר וכו' ופריך הש"ס ל"ל קרא הא אין עשה דוחה לל"ת ועשה ופירש"י ביבמות שאמר לו אביו היטמא להחזיר האגדה ויש שני עשין. עשה דכבוד ועשה דהשבה. אפי"ה פריך ל"ל קרא עכת"ד:
ולפענ"ד אין ראיה גם מזה כלל דהנה מש"כ להקש' ממילה דהוו שני עשין בזה דקאמר שם הש"ס דמילה נאמרה ונשנית בסיני וביום השמיני ימול הא קאמר הש"ס שם דלא חשיב מילה נשנית לב"נ משום דלמילתא נשנית ובפרט למש"כ (באות א') דלא חשיב בזה דנשנה עוד הפעם לעוד לאו אא"כ נשנה תיכף עוד הפעם כתמורה כנ"ל. וה"נ שפיר י"ל לענין עשה וד"ל: ובעיקר קושייתו נלפענ"ד דמעולם לא סבר הכריתות הטעם דאין עשה דוחה ב' לאוין משום דהלאו מאלים לאידך אלא דעיקר טעמו נ"ל הוא משום דאין בכח חד עשה לעשות שתי פעולות דדחיה כיון דלא מצינו אלא בכלאים בציצית דהעשה דציצית דחה ללאו דכלאים דאינו עושה רק חד פעולה דדחיה. אבל לעשות תרי פעולות בדחיה ולדחות תרי לאוי לא מצינו. וכן נראה מלשונו לא מנתק חד מינייהו דאין ברירה ויע"ש. א"כ לטעם דתרי לאוי חמירא ואידך מאלים לחבירו א"כ מהדין אפי' חד לאו לא יהי' נדחה. וכמו שדימה כת"ר להרימא"י הנ"ל. ולמה הוצרך ספר הכריתות לומר לטעם דלא נדחה אפי' חד לאו משום דאין ברירה. א"ו ע"כ הא דלא דחי עשה לתרי לאוי הוא משום דאין בכח חד עשה לעשות תרי פעולות דדחיה ואי דמ"מ חד לאו יהי' נדחה לזה הוצרך לומר מטעם דאין ברירה מי ידחה וזה ברור לפענ"ד:
וזה דלא כמש"כ המהרש"א בריש חולין לתרץ קושיית התוס' הא דהק' דאמאי אם המיר אינו לוקה אלא ארבעים הא תרי לאוי כתיבי. וכתב לתרץ דהש"ס קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אבל חד לאו נעתק לכך אינו לוקה אלא ארבעים. אבל להספר הכריתות הנ"ל ליתא שכתב שם להדיא הא דאין עשה דוחה ב' לאוין מההיא דתמורה דקאמר הש"ס שם דלא אתי חד עשה ומעקר ב' לאוין וכתב כנ"ל דלא מנתק כלל אפי' חד לאו וע"ש בזה. ואפשר המהרש"א ברות קדשו כתב זה רק להתוס' דסברי ביבמות (דף ג') דעשה דתי ב' לאוין א"כ ע"כ לא סברי כספר הכריתות בזה:
ומעתה לא קשה מידי מתרי עשה דה"נ בתרי עשה לא מאלים חד לחברי' ולא מצי דתי לעשה ול"ת. ובלא"ה לא קשה מידי דמבואר בתוס' זבחים (דף ל"ג ע"ב) בד"ה לענין וכו' דעשה דמצורע אע"ג דחמירא כיון דליכא כרת כעשה דפסח לא דחי הרי דאפי' עשה דחמירא לא דחי לל"ת ועשה דדוקא עשה דכרת דחמירא טובא, א"כ ה"נ נהי דתרי עשה חמירי מחד עשה אבל מ"מ לא חמירי טובא כעשה דכרת ולפ"ז לא יקשה נמי מההיא דב"מ הנ"ל שהק' דאיכא ג"כ תרי עשה ואפ"ה לא דחי לעשה ול"ת דה"נ לא חמירא טובא דאפי' דהוי העשין נפרדין לדחות כעשה דכרת דיהי' דחי אפי' ל"ת ועשה. ומה שדימה להרימא"י דקדושין דלאו שיש עמה עשה גם הלאו אלים ולא דחי עשה ומזה כתב כת"ר גם לתרי עשה דחברתה מאלים לאידך. לפענ"ד סברת הרימא"י ענין אחר הוא ולא כתב זה אלא בלאו ועשה דסברתו הוא כיון דבלאו זה נאמר ג"כ עשה ע"כ העשה בא לחזק להלאו גם בקיום עשה לזה הלאו אלים משאר לאוין אבל בהאי דב"מ דהעשין הוא מענינים נפרדים לא שייך סברת הרימא"י דבא לחזק וד"ל ודו"ק:
ובלא"ה לא קשה מההיא דבב"מ על ספר הכריתות דיפרש כהריטב"א בב"מ שם שכתב להדיא דהא דאמר לו אביו היטמא לחוד בלא השבת אבידה דליכא אלא חד עשה אבל באיכא תרתי דתי אפי' ל"ת ועשה ע"ש. ולכאורה יש להקשות מהתוס' יבמות (דף כ') בד"ה אמר קרא וכו' דכתבו שם דאין תרי עשה עשה דיבום ועשה דוהתקדשתם דוחה ל"ת ועשה. א"כ הרי משמע דהתוס' לא סבירא להו כהריטב"א ומצאתי שכבר עמד בזה אאמו"ר הגאון (הכ"מ) בספרו אורח משפט בהל' אבידה וכתב לחלק דההיא דיבמות התרי עשה בענין אחד אבל ההיא דהריטב"א הוי בענינים נפרדים ובזה גם התוס' יודו להריטב"א דלא דתי:
ו):
כתב על מה שהביא הפמ"ג מהאי דנזיר (דף מ"ח) דאי עשה דותה ב' לאוין תליא במחלוקת ר"י ור"ע. וכתב לחלק דמ"מ הוי הותרה (והוא לשיטת רש"י בברכות (דף כ') כתב זה. אבל לשיטת תוס' דהוי מטעם דיחוי ליכא חילוקו) ולכך כיון דמ"מ הותרה שפיר י"ל דלכך איצטריך קרא ר"ע לעוד לאו די"ל דלא הותרה אלא חד לאו אבל בהוי מטעם דחוי דלא נכתבה אלא בדרך תנאי דחי אפי' לכמה לאוין עכת"ד. והנה מסברא אדרבא נראה להיפך דהא איתא ביבמות (דף ז') דהואיל והותרה לצרעתו הותרה נמי לקריו אבל בדחי' צריך להיות דוקא כמו שנכתב התנאי דכלאים בציצית דליכא אלא חד לאו אבל בתרי לאוין לא נכתב התנאי דדחי' כמובן. ומש"כ להוכיח דמ"מ הוי בתורת היתר מדלא צריך לשכור פועלים ויכול בעצמו לטפל עם זה י"ל דאין הוכחה כ"כ חדא דכל מת מצוה הוא בדרך דליכא מי שיטפל. אבל בודאי אי איכא אחר לטפל הוא אסור לטפל בעצמו ועוד מי יאמר לן דלא צריך לשכור. וגם הא הפרמ"ג בעצמו כתב לחלק דאין ראי' ממ"מ דמיירי שאפשר לקבור ע"י אחרים וליכא עשה דקבורה רק כבוד הבריות שלא יהי' מוטל בבזיון וגזה"כ הוא ה"א דוקא חד לאו ויע"ש:
ז):
השיג על מה שכתבתי להק' בביצה (דף ח') דהא יכול לקיים שניהם עשה דכיסוי ע"י עכו"ם או ע"י קטן. והביא שכיוצא לזה הק' השעה"מ על מילה למ"ד שכשרה בעכו"ם וכתב דמש"כ התוס' בשבועות (דף ג') דאם יכול המצורע לקיים עשה דגילוח להקיף ע"י עכו"ם או ע"י קטן לא דחי לה מ"ע דמצורע זהו דוקא גבי מ"ע דגילוח דהתורה שציותה לגלח אין המצוה על המגלח כלום אלא להיות מגולח, וכיון דעל המתגלת ליכא מצוה. א"כ אין נ"מ מי שיגלח לו לכך אפילו ע"י קטן ועכו"ם לא יתבטל שים מצוה אבל מילה יתבטל המצוה דרמיא גם על ב"ד למול אותו לכך לא יכול לעשות ע"י עכו"ם אבל עשה דכיסוי ג"כ אם יעשה ע"י עכו"ם וקטן לא יקיים המצוה דכיסוי ולא הוי אפשר לקיים שניהם בזה עכת"ד:
הנה מעולם לא הקשיתי זה שיעשה המצוה דכיסוי ע"י קטן. וגם אני ידעתי מזה שלא יקיים המצוה ע"י עכו"ם וקטן. וקושייתי הי' שיעשה רק מלאכת חפירה וכתישה ע"י עכו"ם אבל מצות כיסוי שפיר יכול לכסות שוב בעצמו ושפיר הקשיתי הא אפשר לקיים שניהם ע"י עכו"ם וקטן. ומש"כ הא דכתבו התוס' דעשה דגלוח יכול לעשות ע"י עכו"ם משום דעל המתגלח ליכא עשה ולא שייך דיתבטל העשה אם יעשה ע"י עכו"ם. ולפענ"ד תמוה לומר כן דאין המצוה לגלח על המתגלח כיון דהתורה מצוה להמצורע שיגלח שערו מה"ת נימא שאין החיוב עליו לגלח בעצמו. ומאי שנא מכל מצות שבתורה שהחיוב לעשות דוקא קיום המצוה מי שנצטוה ואפי' נאמר דאין המצוה לגלח דוקא ע"י המתגלח אבל מ"מ גם מעשה הגילוח ג"כ הוי צוה כיון דהתורה מצוה על עשיה זו בודאי איכא מצוה בעשייתה א"כ אף דמי שיגלח להמצורע מקיים המצוה אבל ע"י עכו"ם דליכא בה מצוה וכן קטן מ"מ יתבטל המצוה ולא הוי אפשר לקיים שניהם. והעיקר נלפע"ד דמצות גלות שהטילה התורה לגלח. צריך המצורע בעצמו לגלח ואחד המגלחו בא בשליחותו בזה. אבל עכו"ם או קטן דלא שייך בשליחות בודאי לא יקיים המצוה. ואי דהשתא יהי' תמוה על התוס' דשבועות שכתבו דיכול לגלח ע"י עכו"ם וקטן:
ולפענ"ד נראה לי לתרץ זה. ונקדים לתרץ בזה עוד קושיא מאי דקשה לי על הכס"מ (בפ' י"ב ה"א) שכ' שם לפרש הרמב"ם שכתב האיש המתגלח אינו לוקה אא"כ סייע למגלח. והראב"ד כתב אע"פ שאינו לוקה. כיון דמדעתו עשה עובר בלאו. וכתב הכס"מ לפרש דלהרמב"ם גם בלאו אינו עובר ואפי' אמר לו להקיף אין שליח לד"ע ע"ש. א"כ מעתה יקשה על הכס"מ דבלא מסייע ליכא איסור כלל קושיית התוס' דשבועות דלמה איצטריך קרא ביבמות (דף ה') דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה הא יכול להקיף ע"י שאינו בר חיובא ע"י קטן ואשה ועכו"ם ויהי' גם הניקף פטור והוכיחו מזה דהניקף עובר אף דהמקיף לאו בר חיובא ע"ש. א"כ להכס"מ אפי' דהניקף חייב גם מאינו בר חיובא. אבל מ"מ הא יכול לקיים שניהם ע"י עכו"ם וקטן וגם הניקף לא יעבור כגון שלא יסייע לעכו"ם וקטן דאינו עובר כלל להכס"מ לשי' הרמב"ם בלא מסייע. ובפשיטות יתרץ כדחיית התוס' שם דאיצטריך קרא בליכא קטן ועכו"ם ואשה. אבל נראה לי לתרץ הכס"מ ושפיר נוכל לאוקמי הקרא בכל גווני אף באיכא עכו"ם וקטן. ויתורץ זה בקושייתנו הראשונה דאם ע"י עכו"ם וקטן הא לא יקיים המצוה. דהנה זה נלפענ"ד דכיון דהתורה חייבה להניקף אפי' במסייע לחוד וחשיב כאלו נם הוא גלח. א"כ מעתה ה"נ י"ל לענין מצות גלוח דמצורע דבמסייע לחוד הוי כאלו מקיים מצות גלוח בעצמו. ולזה שפיר יקיים גם המצוה ע"י עכו"ם וקטן בזה שיסייע ג"כ ויהי' חשיב כאלו גלח בעצמו ולא צריכין אנו כלל לבא לידי שליחות דעכו"ם וקטן בזה. א"כ מהשתא דלא יכול לקיים ע"י עכו"ם וקטן אלא ע"י סיוע דידיה. ובלא סיוע לא יקיים המצוה כקושייתנו הנ"ל. א"כ לא קשה מידי על הכס"מ הנ"ל דיעשה ע"י עכו"ם וקטן. ובלא סיוע דליכא איסור כלל לשי' הרמב"ם הא בלא סיוע לא יקיים המצוה. וזה נכון מאד. ואין להקשות הא יכול לעשות עדיין ע"י אשה בלא סיוע ויקיים המצוה מצד שליחות דמהני באשה. דאי מטעם שליחות א"כ יתיחס כל המעשה להמתגלח ויעבור גם על הלאו מטעם שליחות דבזה יש שליחות דכיון דדוחה אין כאן עבירה כמובן. ודו"ק:
אבל עדיין לא מיושב קושייתי על הכס"מ הנ"ל לפמש"כ הרמב"ם (בפ"א ה"ג) מהל' טומאת צרעת ואם גילו שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום. ואין מגלחו אלא כהן עכ"ל. והנה נראה דהרמב"ם סובר דתגלחת מצורע הוא ע"י כהן דוקא אבל לא לעיכובא ואינו אלא למצוה בעלמא שיהיה הגלוח ע"י כהן אבל בדיעבד מקיים מצות התגלחת שלא ע"י כהן מדלא כלל במה שכתב מקודם דבגלוח שלא בתער או שהניח שתי שערות או שלא גלח ע"י כהן לא עשה כלום. אלא אח"כ שכתב ולא עשה כלום בהנך מסיק והגלוח יהי' ע"י כהן. הרי נראה בעליל דהרמב"ם סבר דאינו אלא למצוה בעלמא ע"י כהן. וכן ראיתי להשעה"מ בהל' עכו"ם (בפי"ב) דדעת הרמב"ם נראה שאין התגלחת ע"י כהן לעיכובא אלא למצוה. והביא שם גם קושיא מהר"י הגאון על התוס' דשבועות הנ"ל דהיאך מקשו הא יכול לקיים ע"י קטן או עכו"ם ואשה הא צריך לגלח ע"י כהן. דדין הרמב"ם הלא מתוספתא הוא. ותירץ שיכול לגלח ע"י כהן קטן אבל לפי תי' יקשה עדיין על התוס' מעכו"ם ואשה היאך הוי אפשר לקיים שניהם ע"י כיון דצריך להיות ע"י כהן. ולפענ"ד להרמב"ם דהתגלחת ע"י כהן אינו לעיכובא שפיר הקשו כיון דאינו אלא לכתחלה. ובדיעבד יקיים המצוה נם שלא ע"י כהן. א"כ היאך הוי דחי לל"ת. ואין לך דיעבד גדול מעבירת לאו ושפיר הוי אפשר לקיים המצוה ע"י עכו"ם וקטן ולא יצטרך לעבור על לאו כמובן. ודו"ק:
א"כ מעתה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דמצות התגלחת הוא ע"י כהן דוקא. א"כ שפיר יש לדמות למילה דאין החיוב גם בתגלחת אלא שיהי' מגולח ובדיעבד מקיים גם להרמב"ם ע"י עכו"ם וקטן או אשה אפי' שלא יסייע. א"כ יהי' הדר קושייתנו הנ"ל לדוכתא דהא יכול להקיף ע"י עכו"ם וקטן ואשה ולא יסייע וליכא איסור כלל כנ"ל:
ונראה לי להצדיק תי' זה דהנה מש"כ השעה"מ הנ"ל לתרץ דיכול לגלח ע"י כהן קטן נ"ל לפענ"ד אף דיכול לקיים התגלחת גם ע"י כהן קטן אבל מ"מ הא אין הקטן מצוה לגלחו ולא קיים אלא ככל מצות דהוא אינו אלא מטעם חינוך דרבנן. אבל כהן גדול שמונח עליו החיוב לגלח להמצורע הוא מקיים מצוה בגלוח זה שציוה לו התורה לגלחו א"כ אף שהמצורע בעצמו יקיים תגלחתו גם ע"י כהן כדין התורה בכהן לכתחלה אבל מ"מ מעשה התגלחת דהוא מצוה על הכהן לגלחו יתבטל ע"י כהן קטן. וכן למש"כ דהוי אפשר לקיים שניהם בזה דמהני בדיעבד דלדברינו זה דהחיוב על הכהן לגלח הוא מצוה בפני עצמה ואם יעשה ע"י עכו"ם וקטן יתבטל מצותו דכהן א"כ לא הוי אפשר לקיים שניהם בזה. וכן ע"י אשה. דאעפ"י שכתבתי דאינו אלא למצוה לכתחלה לאו דמעשה הגלוח יקוים גם ע"י אחר שלא ע"י כהן. א"כ הוי שוב אפשר לקיים שניהם ולא דחי מצוה דלכתחלה לל"ת כנ"ל אלא נ"ל דמעשה הגלוח שציותה התורה לגלח ע"י כהן המצוה זו בודאי הוא לעיכובא דוקא ע"י כהן ומה"ת נימא מצוה שציותה התורה לכהן יהי' יכול לעשות גם ע"י ישראל בדיעבד. והלכתחלה הוא לענין דלהמצורע שיהי' מגולח לא מעכב תגלחתו ע"י מי שיהי' ויקיים מצותו גם ע"י אחר. וראי' לזה דע"כ איכא מצוה בכהן ועושה הכהן ג"כ מצוה בהתגלחת דמצורע דאל"כ היאך אמרה התורה לכהן שיעבור על לאו דמקיף דהא לא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך אלא במצוה רבה וגם במצוה רבה אינו אלא עשה לעשה אבל לא בל"ח כמוש"כ בספר תורת גיטין (עי' מש"כ בסי' א' בזה). א"ו דגם הכהן עושה מצוה בגלוח דמצורע ושו"ר להטעם המלך שם שכתב להק' אי אמרינן דתגלחת ע"י כהן לא הוי לעיכובא א"כ תקשה היאך אמרה תורה לעבור על איסור לאו דמקיף. אבל לפענ"ד הוא ברור כמוש"כ כיון דמ"מ מצוה איכא ע"י כהן שפיר אמרה תורה להקיף ע"י כהן דנדחה הלאו דניקף מפני מצוה דידיה. א"כ מהשתא דלא יכול לקיים גם ע"י כהן קטן ולא עכו"ם ואשה לא קשה מידי על הכס"מ הנ"ל דשפיר איצטריך קרא משום כהן המקיף וד"ל. והשתא יתיישב שפיר קושיית הגאון מוהר"י הנ"ל על תוס' דשבועות הנ"ל דהוכיחו דלא אמרינן אם המקיף אינו בר חיובא גם הניקף פטור מדאיצטריך קרא דדחי אף דיכול להקיף ע"י עכו"ם וקטן ואשה הא להרמב"ם צריך להיות התגלחת ע"י כהן אבל לפמש"כ הא דכהן מותר לגלח אף דהוא עובר ג"כ בלאו דמקיף הוא משום דמקיים ג"כ מצוה דמשום חטא בשביל שיזכה חבירך ל"א הכא. א"כ מהשתא י"ל ה"נ דאי אמרינן דאם המקיף אינו בר חיובא גם הניקף אינו עובר. א"כ כיון דיכול לקיים העשה ע"י קטן או ע"י עכו"ם ואשה ולא יעבור א"כ היאך אפשר לומר שוב בשביל קיום מצוה דכהן יצטרך המצורע לעבור על לאו דניקף בחנם דהא לא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך אלא במצוה רבה וגם לא בל"ת כנ"ל והיאך תצוה התורה בדחיה כזו. ומהשתא לפ"ז שפיר הקשה כיון דלעבור בשביל הכהן על לאו דידיה ל"א כנ"ל הא שפיר יכול לקיים מצות תגלחתו ע"י עכו"ם וקטן דהשתא דביארנו דלשי' הרמב"ם דהגלוח יהי' בכהן אין החיוב על המצורע אלא שיהי' מגולח ושפיר מקיים מצותו גם ע"י עכו"ם וקטן. אבל להכס"מ אף דבלא סיוע דהמתגלח אינו עובר מ"מ שפיר בעינן הקרא משום מצוה דכהן כנ"ל דהשתא ליכא חטא. אבל התוס' לשיטתייהו סברי כהראב"ד דאף בלא מסייע אינו לוקה אבל לאו איכא. עיין בתוס' בב"מ (דף ע"ב) בד"ה אקפי לי קטן וכו' דמבואר להדיא דסברי כן. ולזה שפיר הוכיחו דהניקף חייב אף דהמקיף אינו בר חיובא:
ומה מאד חמוה לי על רבינו הח"ס היאך נעלם ממנו במחכ"ת התוס' דבב"מ הנ"ל דבלא מסייע עובר בלאו לחוד כהראב"ד ואינו לוקה. שכתב בתשובה (קמ"א) להק' ג"כ על הכס"מ כמו שהקשיתי וכתב להק' אפי' להתוס' דאם יסברו כשיטת הראב"ד דעובר בלאו מ"מ גם לדידהו היאך נילף מיניה עשה דוחה ל"ח שיש בו מעשה. וע"ז כתב לתרץ וז"ל ואפשר עוד ס"ל להתוס' כהסוברים דכל לאו דשייך בו מעשה אי נמי איכא דעביד בלא מעשה נמי לוקה וא"כ שפיר אפי' לא יסייע ניקף מחייב עכת"ד ויע"ש. הא להדיא מבואר בהתוס' בב"מ הנ"ל דסברי כהראב"ד דאיכא לאו בלא מסייע ואינו לוקה דאינו אלא לאו שאין בו מעשה. (ועי' בנב"י מה"ת חא"ח (תשובה ע"ו) מה שכתב לתרץ קושיית השואל על הראב"ד הנ"ל מהמ"מ (דפ"ג דשכירות) דמשכחת מעשה אפי' בלא מעשה לוקה ויע"ש ישוב נכון ע"ז). ועוד כתב שם ליישב קושיית השעה"מ על התוס' דשבועות הנ"ל הא בעינן גלות ע"י כהן וז"ל דהכי קיימא לן דגלוח מצורע סגי שתי שערות ר"ל כשלא ימצא בכל גופו אלא ב' שערות מקיים מצות גלוח מצורע וא"כ אפי' אי בעי כהן לגלח מצורע ומהשתא שפיר יוכל לעשות גלוח הזקן והפאות הראש ע"י עכו"ם ומ"מ יקיים שפיר המצוה בשאר שערות שבגוף ויע"ש. אבל לפי מה שביארתי לעיל (באות ב') דכיון דפרט רחמנא בגלות מצורע אח זקנו ואת ראשו הוי מצוה מיוחדת לגלח גם להראש והזקן א"כ לא סגי בזה שיקיים המצוה בשתי שערות משערות הגוף ולא מקיים מצות גלוח הראש והזקן בלא גלוח הראש והזקן:
ח) ועוד כתב להשיג על מה שכתבתי להקשות הא לאו דיו"ט הוי נשנית א"כ להש"א (בסי' צ"ו) והפנ"י בקדושין (דף ל"ח) דעשה הנשנית קודם הדבור ולאחר הדבור אלים משאר עשה. א"כ ה"נ הוי הלאו דיו"ט אלים בזה דנשנית ולא ידחה עשה דכיסוי דלא נשנית. וכתב מעכ"ת לחלק דאף להש"א דנשנית הוי אלים זהו בעשה הדוחה אבל לא בלאו הנדחה והביא ראיה דהא ביבמות שם דדחי' שם הש"ס דפסח הוי קודם הדבור וחמיר טפי הא שבת הוי קודם הדבור. א"ו אין נ"מ בלאו הנדחה בזה דנשנית גם קודם הדבור. הנה באמת ראיתי כעת בירושלמי בביצה שם שהקושיא שהקשיתי דהל"ת דיו"ט הוי קודם הדבור הקשה כן הירושלמי שם וז"ל הירושלמי חברייא אמרין שמצות עשה דוחה ל"ת וכו' על דעתי' דר' יוסי דו אמר הואיל ואין מ"ע דוחה בל"ת אא"כ כתובה בצדה ע"כ. והקשה הפני משה במראה הפנים שם הא אדרבה לפי מאי דמשמע מהתוס' דקדושין (דף ל"ח) דעשה דקודם הדבור קילא ולא דחי. א"כ מכש"כ הכא דהל"ת הוא קודם הדבור. אבל לפי מה שכתבנו דכיון דהל"ת דיו"ט הוי נשנית קודם הדבור ולאחר הדבור חמיר טפי א"כ שפיר י"ל דזהו כוונת הירושלמי להקשות וכקושייתנו הנ"ל כיון דהעשה אינה כתובה בצדה גם קודם הדבור כהל"ת וחמיר בזה הל"ת מעשה ולא דחי ולא קשה מידי קושיית המראה פנים הנ"ל מתוס' קדושין דהתם לא הוי נשנית כמוש"כ הפנ"י והש"א הנ"ל כמובן. ומה שהקשה מפסח דדחי הש"ס דיבמות דפסח הוי קודם הדבור הא נם הל"ח דשבת הוי קודם הדבור הנה זה הקושיא גם אני הקשיתי כן (ומהאי דסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) דשבת וכבוד אב במרה נצטוו) ואמרתי לתרץ דאף דנצטוו על שמירת שבת אבל מ"מ עדיין לא נצטוו על עונש דכרת וסקילה ולא כתבה התורה קודם מתן תורה שום עונש ע"ז ולזה שפיר י"ל דלא חשיב הל"ת דשבת נשנית גם קודם הדבור:
אבל לפ"ז יקשה עדיין דהיאך רצה שם הש"ס למילף מכבוד אב מדאיצטריך קרא את שבתותי תשמורו דלא דחי לשבת הא לאו קרא הוי דחי. הא עשה דכבוד הוי עשה הנשנית קודם הדבור מכאשר צוך. ואי דגם שבת הוי נשנית מכאשר צוך. אבל למש"כ דמ"מ הל"ת דכרת לא נשנית א"כ אמאי לא דחי ה"נ כדלעיל בפסח דשאני כבוד אב דהוי עשה דקודם הדבור. והי' אפשר לתרץ בדרך פשוט דבאמת כתב הריטב"א שם הא שבת עשה ול"ת וגם כבוד אב הא הוי עשה החמורה דהוקש כבודם לכבוד המקום ותי' דעדיפא מיני' משני א"כ מעתה כיון דע"כ צריכין אנו לומר דעדיפא מיני' משני אף דיש לתרץ דחמיר כבוד מטעם הוקש כבודם לכבוד המקום א"כ במאי יתורץ בזה דיקשה הא איכא עוד חומרא בכבוד אב דהוי עשה דקודם הדבור. וזה פשוט. אבל בלא"ה נראה לי לומר דמכאשר צוך דדרשינן מזה דכאשר צוך הוא במרה קודם הדבור אבל מ"מ לא כתוב בחורה דקודם הדבור נצטוו על כבוד ושבת דלא כתוב אלא לאחר הדבור דנצטוו קודם הדבור. אבל הצווי הי' בע"פ ולא כתובה בתורה לזה שפיר י"ל דלא הוי כתובה בצדה בזה דנצטוו בע"פ. דהירושלמי לא כתב אלא בלשון כתובה בצדה דיהי' מפורש בתורה קודם הדבור. אבל כבוד אב וכן שבת דלא כתוב בתורה מפורש לא הוו קודם הדבור וזה ברור לפענ"ד:
ומהשתא לפ"ז יתיישב שפיר קושיית הריטב"א הנ"ל דאמאי לא דחי הש"ס דשאני כבוד דחמיר דהוקש כבודם לכבוד המקום הא לפי מה שביארנו דכבוד לא חשיב קודם הדבור. א"כ לא היה יכול להקשות מהוקש לכבוד המקום דמ"מ היה אפשר למילף במה הצד מתמיד דאם יקשה מה לכבוד שכן הוקש כבודם לכבוד דמקום תמיד יוכיח. ואם יקשה מה לתמיד שכן ישנו לפני הדבור כבוד אב יוכיח דלא הוי לפני הדבור והויא דחי אי לאו קרא דואת שבתותי תשמורו וכן יתורץ בזה קושייתו דהוי עשה ול"ת דפסח דדחי שבת יוכיח דהוי עשה ול"ת כמובן ולכך הוצרך לשני לא בלאו דמחמר אך יש לעיין אם עושין מה הצד באופן כזה דכיון דכבוד הוי רק מכת הוכחה מדאיצטריך קרא לאסור כבוד ממילא מוכח דאי לאו קרא הוי דחי בעלמא. אבל מ"מ הקרא דכבוד אתי דלא דתי ופסח ותמיד אתי דדחי. א"כ יש לומר כיון דלא הוי מענין אחד לא נוכל לעשות מה הצד באופן כזה:
הכ"ד אוהבו המברכו: