אור ברסלב
אורח משפט +אורח משפט על תשובה א

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

+אורח משפט על תשובה א

אורח משפט על חו"מ

שלום יכל טוב סלה לידידי הרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מהו"ר ר' משה כהנא שי' בק"ק ווילקאמיר:

אחדשה"ט כתר"ה שי' הנה מכתבו היקר לאאמו"ר הגאון (שליט"א) הכ"מ. ראיתי ובתוכו מצאתי את שאהבה נפשי. באיזה חי"ת. וגם זכרוני בא לפניו. לכן הנני למלאות את דבריו. ואודיעו אשר נ"ל לפענ"ד בזה. וזה החלי בעזהי"ת:

א) מה שהק' מהא דטריפה אינה מוליד מיבמות (דף ע"ה) הגיד לי אאמו"ר הגאון (שליט"א) הכ"מ. לי כבר הקדימו בזה בספר לימודי ה'. אמנם מש"כ הא דלא פריך ואימא מחוטמו. תמהתי. הלא ביבמות פריך כן הש"ס שם: ב) מה שהק' אהא דמבואר ביבמות (דף ע"ב) דטומטום אינו אוכל בתרומה. דילמא הוא זכר. והוא ערל דאסור לאכול בתרומה. ע"ז הקשה כת"ר קושיא עצומה. והניח בצ"ע. דאמאי לא אמרינן כמו דאמרינן לעיל (דף ס"ז) דסמכינן מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות. ואוכלין בתרומה בשביל כך העבדים. א"כ נאמר ג"כ הכא מספק שמא הוא זכר והוא ערל ונסמוך מיעוטא דנולד מהול דאוכל אף בלא הטפת דם. לספק שמא הוא נקיבה. זה תוכן קושייתו. ולפענ"ד אין זה קושיא גדולה. שנצטרך לומר ע"ז וצ"ע. דלא דמי כלל האי מיעוטא דמפילות. למיעוטא דנולד מהול. דמיעוטא דמפילות שכיחא ט בא. ויעיין בתוס' יבמות (ד' ל"ו ע"ב) בד"ה הא וכו' דמיעוטא דמפילות חשוב מיעוטא המצוי ויע"ש בזה. אבל מיעוטא דנולד מהול לא שכיחא, כלל והנסיון יוכיח שהרי מפילות שכיח בכל יום. ונולד מהול לא שכיח כלל. א"כ לכך שפיר יש לומר דלא חשיב האי מיעוטא לסמוך לספק שמא הוא נקיבה שיהא במיעוט שאינו מצוי כזה רובא:

אבל עלה בדעתי לתרץ באופן אחר. דהנה באמת רש"י ביבמות שם (דף ע"ב), הוא תמוה להמעיין שם. שפירש"י אהא דטומטום אינו אוכל בתרומה שמא אם היה נקרע ימצא זכר. והרי הוא ערל עכ"ל. ותמוה לי למה הוצרך רש"י לפרש שם כל זה שמא אם הי' נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל. ומשמע דטעמא הוא הא דטומטום אינו אוכל משום שמא נקרע וימצא זכר. אבל אי לאו האי חששא דשמא נקרע הוה מותר לאכול בתרומה. והא זה ודאי ליתא. דמאי נ"מ בזה שאם נקרע. דהא אף שבבירור שלא נקרע ג"כ אסור מספק שמא זכר הוא. ובמאי עדיפא הוא לאסור בזה שיש לחשוש לנקרע. ולפענ"ד הוא תמוה רבתא על רבינו רש"י ו"ל. ולא ראיתי לשום מפורש שעמד בזה. לכן נראה לי לומר דהנה מבואר ביו"ד (סעיף א):

דברוב שיכול להתברר לא אזלינן בתר רובא. והכא נמי יכול להתברר הוא באם נקרע ושמא ימצא זכר. א"כ מעתה לפ"ז שפיר הוצרך רש"י לפרש כן וכוונתו הוא לתרץ בזה שכתב דשמא אם הי' נקרא ויהי' נמצא זכר קושייתו של כת"ר. דשמא יהי' נולד מהול ונסמוך לספק דנקיבות ויהא רובא. וע"ז כתב רש"י דכאן אין שייך זה מאחר דיכיל לבא לבירור דשמא נקרע ונמצא זכר. ובמקום דאפשר לבא לבירור לא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לפלגא להקל. אף דביו"ד שם לא אזלינן בתר רובא באיכא לברורי, הוא משום דאיכא לברורי בודאי ולא בספק לברורי. מ"מ יש לומר דלענין סמוך מיעוטא לפלגא. לא אמרינן גם בספק איכא לברורי. והא דיבמות (דף ס"ז) דאף דיתברר לבסוף. מ"מ כיון דעתה בשעת אכילה לא יברור. אלא לאחר זמן שנולד לא איכפת לן, משא"כ הכא הספק הוא בעת אכילה ג"כ. וביותר י"ל דיכול להתברר בודאי ולא מספק דיכול לקרוע בעצמו. וכיוצא בזה כתבו בתוס' שם בד"ה מבחוץ דזה הוי בידו לקרוע ויע"ש. אבל מלשון רש"י שמא אם היה נקרע משמע מעצמו. וזה לכאורה דבר אמת בכוונת רש"י ז"ל. ושוב מצאתי בספר נהור שרגא שעמד כקושיית כת"ר ובאופן אחר. ויע"ש מה שהאריך בזה. ולבסוף כתב קרוב קצת למש"כ בזה. ומופלג אחד ראה דברי וכתב לי אח"כ בכתב וז"ל. ומה שדקדק בדברי רש"י ז"ל מה שכתוב שמא הי' נקרע וכו' והקשה דאף אם לא הי' נקרע שמא זכר הוא וכו' במח"כ שגג בזה כי בודאי אם היה ידעינן שלא יקרע לעולם היה הדין שיאכל. כי איתא התם. טומטום אינו אוכל בתרומה. נשיו ועבדיו אוכלין. ולכאורה קשה מהא דאיתא לעיל (דף ס"ו) כל האוכל מאכיל. כל שאינו אוכל אינו מאכיל. ויע"ש והא איכא טומטום דנשיו ועבדיו אוכלין כדפריך התם מהא דערל וכל הטמאים. דהם אינם אוכלין ומאכילין יע"ש. ואיצטריך לתרץ כדמשני התם פומייהו הוא דכאיב להו יע"ש. והנה הרשב"א ז"ל הקשה לשיטת רש"י ז"ל דערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה. מה משני גמרא הא לא יבא לעולם לכלל חיוב כיון שפטור מלמול. ומתרץ דאם יבלענו דמו או שיתחלפו סימניו יהי' חייב למול יע"ש. מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר שאם היה נקרע היה חייב למול. משו"ה שייך השתא לומר פומייהו הוא דכאיב להו אף דהשתא אינו מחייב לקרוע כמו ערל לפי פירש"י ז"ל שמתו אחיו מחמת מילה דאל"כ היה קשה. היאך הוא אינו אוכל ונשיו ועבדיו אוכלין. עכ"ד אלי. הנה אף שיפה השיג לי בזה. וא"א להעמיס זה בפירוש רש"י ז"ל. מ"מ הסברה בעצמה נכונה הוא. דברוב כזה דיכול להתברר לא אזלינן בתר רובא:

ג) ומה שהק' דלמה לי קרא דהעראה קונה ביבמה דאל"כ למה לי קרא דעליה דלא דחי עשה דיבום ללית הא לא הוי בעידנא דהל"ת יעבור בהעראה והעשה דיבום לא יקיים אלא עד גמר ביאה. הנה כסגנון זה הק' בס' שער המלך (בפ' כ"א מה' א"ב) להרמב"ם שפסק שם דעל קירוב לחוד לוקין. א"כ למה לי קרא דעליה דלא דחי עשה דיבום לל"ת. הא לא הוי בעידנא דקעבר על לאו דקריבה מקיים עשה דיבום. דעל לאו דקריבה הא עובר קודם שמקיים עשה דיבום דהיא בביאה ויע"ש מה שתירץ בזה הטעם המלך שם, ולפענ"ד אין זה קושיא לפמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קנ"ז). וזה תוכן לשונו שם. דהרמב"ם לא קאמר דוקא כשעושה חיבוק ונשוק דרך חיבת ביאה וכו'. כן משמע להדיא ממש"כ הרמב"ם כו' שכתב כל הבא על עריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מה"ת וכו'. אלמא דאינו לוקה אלא דרך חיבת ביאה וכו' ויע"ש באריכות בזה. א"כ הרי מבואר מהש"ך הנ"ל. דהרמב"ם לא מחייב על קרוב בעריות לחוד דוקא דרך חיבת ביאה. א"כ מהשתא שפיר איצטריך קרא דעלי' דלא דחי להיכא דלא מכוין לתיבת ביאה. ואפי' אם יכוין לחיבת ביאה ג"כ. אבל מ"מ אין זה תאות זנות אלא דרך אישות וקיום מצות יבום. ובודאי לא שייך להלקות על קירוב כזה ושפיר הויא בעידנא והויא דחי לה עשה דיבום לכך איצטריך קרא דעליה דלא דחי. וקושייתו אפשר ליישב עפמש"כ הריטב"א בר"ה (דף ל"ב) על סוגיא דשופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום כתב שם טעמא הא דבעינן בעידנא בכ"מ משום דאפשר דמיתפסי' ולא מקיים ולא דחי לאו מעיקרא. הרי משמע מדבריו דהא דבעינן בעידנא אינו אלא לכתחלה אסור לדחות. אבל בעבר ודחה נדחה בדיעבד וקיים המצוה ואינו לוקה שוב ג"כ על הלאו. א"כ מהשתא ניחא שפיר קושייתו של כת"ר למה לי קרא דהעראה קונה דאל"כ למה לי קרא דעלי' דלא דחי דכיון דהעראה לא קנה לא הוי בעידנא ולא דחי בלא"ה. הא שפיר איצטריך קרא דעליה דאף אי אמרינן דהעראה לא קנה ויהיה שלא בעידנא. הא משום דלא הוי בעידנא להריטב"א הנ"ל אם עבר ודחה נדחה הלאו וקיים המצוה. לכך איצטריך קרא דעליה דאף אם יעבור ג"כ לא דחי ועובר על לאו ולוקה ג"כ. ובהריטב"א הנ"ל נ"ל ליישב מה שהקשיתי בשבת (דף כ"ד) דלמה איצטריכו לקראי אמוראים שם למילף דלא אתי עשה דש"ק ודחי ל"ת דיו"ט. ורב אשי לטעם דיו"ט עול"ת תיפוק ליה משום דלא הוי בעידנא. רבעת שמדליק האש לשרוף הקדשים לא מקיים עודנה המצוה. והנה בפשיטות י"ל דאיצטריך קרא להיכא דמדליק בלא"ה לצורך אוכל נפש. ואף דיש לומר דהקראי מיירי בכל גווני אפילו להדליק לכתחלה כמוש"כ התוס' פסחים (דף ה') ויע"ש. ובחי' הארכתי ליישב ע"ד הפלפול. ואמ"ל. אבל לפי הריטב"א הנ"ל ניחא דלכך הוצרכו אמוראים להנך קראי דלא דחי דאפילו בדיעבד לא דחי ולוקה ג"כ בעבר ודחה ולפי הריטב"א הנ"ל ניחא נמי קושיית הנמ"י בב"מ (דף ל) אהא דפריך הש"ס דלמה לי קרא דוהתעלמת לכהן בביה"ק הא הוי עשה ול"ת ואין עשה דותה ל"ת ועשה. והק' הא אפילו אם טומאות כהנים לא יהיה אלא ל"ת לחוד ג"כ לא דתי משום דלא הוי בעידנא. דעיקר מצות השבת אבדה הוי השבה לידו דוקא. אבל לפי הריטב"א הנ"ל דבדיעבד ליכא איסור בהדחי'. א"כ אי משום טעמא דשלא בעידנא לא הוי דחי אלא לכתחלה. א"כ הוי שפיר איצטריך קרא דאפילו בדיעבד ג"כ לא דחי. לכך קאמר משום דהוי עשה ול"ת. ושוב ראיתי בקונטרס אחד של אאמ"ו הגאון (שליט"א) הכ"מ שעמד בחקירה לחקור כן והאריך שם בזה. והביא להריטב"א הנ"ל ותירץ בזה קושיית התוס' דפסחים (דף פ"ה) ל"ל קרא דעצם לא תשברו דאין עשה דואכלו את הבשר דוחה ל"ת תיפוק ליה דלא הוה בעידנא. ולהריטב"א הנ"ל הא נ"מ ללקות בדיעבד כנ"ל:

והנה כקושייתו קשה לי על המ"ל שכתב לתרץ (בפ' י"ח מה' א"ב) מה שהק' לר' אליעזר דסבר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה למה איצטריך קרא לומר גבי כ"ג אשה בבתוליה יקח למעט בעולה. דאי בבעולה דהתירא כגון שנתקדשה ונבעלה תיפוק ליה משום אלמנה או גרושה. ואי נבעלה בזנות תיפוק לי' משום זונה ויעו"ש בזה. וע"ז תי' וז"ל ולעיקר הק' שכתבנו דלר"א למאי איצטריך עשה דבבתוליה יקח. ונראה דלק"מ דאיצטריך לעבור עלי' בעשה ול"ת. ונ"מ דאם נפלה יבמה לכ"ג מן הנשואין דאיכא עשה ול"ת לבעל לא נפטרה צרתה. אלו דבריו ז"ל. א"כ לפ"ז למה לי קרא דהעראה קונה דאל"כ דהעראה לא קינה א"כ למה לי קרא דאשה בבתוליה. דיהי' עשה ולית ולא ידחה מה"ת הא כיון דהעראה לא קונה מה"ת. א"כ לא דחי אף משום ל"ת לחוד דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה דיבום. ומדאיצטריך לאשה בבתוליה יקח שיהא עשה ול"ת שלא ידחה עשה דיבום מכלל דהעראה קונה. וע"כ צריכין אנו לאמר כהריטב"א הנ"ל דאיצטריך קרא לדיעבד כנ"ל:

אבל יש לעיין אי ביבום שייך התי' להריטב"א הנ"ל דהנה לפי מה שנסתפק המ"ל שם בכה"ג שנפלה לו יבמה מן הנשואין ועבר ובא עליה אם חייב כרת דכיון דרחמנא פטריה הוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה ויעו"ש. א"כ כיון דמה"ת היכא דלא הוי בעידנא לא דחי לכתחלה ורחמנא פטריה א"כ י"ל ה"נ דכאן לא התיר רחמנא לאשת אח, ומעתה י"ל היכא דעבר ודחה איכא נמי ל"ת דכרת דאשת אח שלא במקום מצוה. או דמ"מ י"ל דכיון בדיעבד נדחה עולה ליבום. ואם נחזיק כסברא הראשינה דכיון דלכתחלה לא דחי הוי אשת אח שלא במקום מצוה יהא נדתה ראיית הנוב"י שהביא ראיה לדברי חתנו הגאון בסוף חמה"ק שבמקום שאין הדין נותן שירחה אפילו עבר ועשה לא קיים הנוצוה כלל מהא דיבמות (דף כ ע"ב) מאי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחלילה רמיא אם בעלו אמאי קנו הרי שאם אין עשה דיבום דוחה לאו של אלמנה. אפי' בדיעבד לא קנה ולא קי"ם מצות יבום כלל. אבל להנ"ל דהיכא דאין עולה לכחחלה ליבום פטרה רחמנא ממצות יבום והוי אשת אח שלא במקום מצוה. א"כ אם יעבור איכא ג"כ ל"ת דכרת דאשת אח לכך לא נדחה בדיעבד ג"כ. אבל יותר נראה דהסברא הוא דכיון דבדיעבד נדחה שפיר עולה ליבום. ובאמת הקושיא דלא הוי בעידנא משום העראה יש לישב כמוש"כ לישב השעה"מ הנ"ל לדעת הנמ"י דבב"מ (דף ל) דהתעסקות באבידה הוי בעידנא ה"נ העראה מתעסק הוא במצות יבום וע"ש בטעם המלך הנ"ל וביוחר להפסקי התוס' בזבחים (דף צ"ז) באי אפשר בענין אחר הוי בעידנא. וכבר כתבנו במקום אחר דאפי' להתוס' דב"ב (דף י"ג ע"א) דחשבו להעראה לענין עשה דפ"ו שלא בעידנא אבל בעשה דיבום גם הם יודו דדחי והויא בעידנא כסברת הפס"ת הנ"ל ואמ"ל. אך קושייתו נראה לי לתרץ בדרך פשוט ויהא ניחא נמי קושייתי על המ"ל הנ"ל. דהא מבואר בריש פ' הבא על יבמתו דקונה אפי' הוא שוגג והיא מזידה. הוא מזיד והיא שוגגת ואפי' אונס ויע"ש. מהשתא י"ל לכך איצטריך קרא דעליה כגון שבתחילת העראה היא שוגגת או אונס דליכא איסור בהעראה והיא בעידנא לכך אילטריך קרא דעליה דלא דחי אף כה"ג דיהיה בעידנא וד"ל. ובדרך זה עלה בדעתי להציל מה שהשיג הגאון בעל הכפ"ת ביומא (דף פ"ו) על הכסף נבחר שהביא משם ראשון אחד שכתב לתרץ מימרא דר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה. במה היא גדולה כי בזה שדוחה ל"ת הרי מדה בתורה שעשה דותה ל"ת. ותי' דהא דאמרינן בעלמא דאתי עשה ודחי לית היינו היכא באותו שדוחה את ל"ת מקיים עשה וכדי שזה יקיים העשה אין אנו חוששין לדתות לית אבל הכא מי שמקיים העשה של ושבת הם כנסת ישראל אינה דוחה לל"ת שעובר הבעל על לאו דלא ישוב בעלה הראשון לקחתה. והקב"ה ליתא בעשה דושבת ויע"ש. וע"ז השיג הכפ"ת שתי השגות גדולות. חדא מש"ס כתובות (דף מ ע"א) מהא דפריך הש"ס שם בהא דאונס שותה בעציצו דניתי עשה דולו תהיה לאשה וידחה לל"ת. ומשני היכא אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא לו מי איתא לעשה כלל ואם איתא כדברי הגאונים הנ"ל מאי פריך ניתי עשה ולו תהיה לאשה וידחה לית נהי דלגבי דידיה יש עשה. אבל לגבי דידה ליכא עשה והיאך תעבור על לאו דממזרת. ועוד השיג מש"ס דיבמות דמשמע מהא דרצו למילף מקרא דעליה דידחה ל"ת דכרת משמע משם אבל ל"ת מיהא דחי וכן מוכח (מדף כ ע"ב) ויע"ש. ואם כהגאונים הנ"ל אמאי הא עשה דיבום אינו מקיים אותה אלא היבם והיאך יבמתו תעבור על לאו מבלי שתקיים לעשה וכתב אלא ודאי הדבר ברור בכל מ"ע דרמיא על אדם אחד ומוטלת עליו לעשותה בחברת אתר דותה ל"ת שבתורה אע"ג דלגבי אחד מהם ליכא עשה ויעו"ש בזה:

והנה על השגה ראשונה במחכ"ת אין כאן השגה כלל. וזה תמיה לי דאשתמיט מיניה התוס' ישינים דכתובות שם דכתבו דזהו התי' הש"ס אי אמרה לא בעינא. וז"ל דהכא לגבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידה דהיא מוזהרת כמותו וכו' ע"כ. הרי אדרבה ראי' מהתוס' ישינים לסברת הגאונים הנ"ל. ולכאורה נראה לי להסביר תי' לפי מש"כ תוס' ב"ב (דף י"ג) בד"ה כופין וכו' וא"ת היכי כופין לשחררו. והא אמרינן בפ' השולח דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. וכ"ת מצוה שאני וכו' ואמר ר"י דמשום מצוה רבה שרי אע"ג דעובר בעשה וכו' ויע"ש. הרי להדיא דסברת הגאונים ותירוצם מבואר בתוס' דאין לעבור בשביל שיזכה חברו ודוקא במצוה רבה ושפיר תי' דזהו גדולה תשובה דהוי מצוה רבה שהקב"ה דוחה ללאו דלא יוכל בעלה לקחת אותה אף שהמצוה אינו מקיים אלא כנסת ישראל. אך מחי' התוס' דב"ב (דף י"ג) הנ"ל קשה הא דתי' אהא דהק' דליתי עשה דפ"ו ולידחי לל"ת דלא יהי' קדש. משום דהיא אסורה להנשא לו דלגבי דידה ליכא עשה דפ"ו. והא כיון דפ"ו הוי מצוה רבה א"כ תעבור היא על לאו משום מצוה רבה דידיה שמקיים לעשה דפ"ו. א"כ מעתה י"ל דלהסברא דמצוה רבה דוחה לעשה הקלה ממנה בדחיית אחר אינו אלא בעשה לעשה. אבל בעשה הדוחה לל"ת בעבירת אחר לא דחי. ובעינן דומיא דכלאים בציצית, אף שעשה חמורה מל"ת כציצית דדחיית עשה לל"ת גזה"כ הוא כמובן ויהי' קשה על הכפ"ת. ועל הגאונים לא יקשה דאפשר דגדולת התשובה חמיר מעשה החמורה דדחי אפילו לל"ת דאחר:

אבל אפשר לומר דאין כאן קושיא להכפ"ת דהנה באמת תי' התוס' דב"ב תמוה לי. וגם תי' השני כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיה לא דחי. ואי אפשר לקיים שניהם הוא. הא סוף כל סוף בעה"ב עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. וכ"ש דאצלה אינה אלא ל"ת לחוד אם תעבור היא. משא"כ באדון דאיכא עשה דעדיפא דבכ"מ עשה דוחה לית. ושוב מצאתי שהרגישו כבר בקושיא זו הרבה מפרשים ובראשם הח"ס בהליקוטים. אבל נראה לי לומר דאם ישא אשה וידחה ל"ת דלא יהיה קדש יעשו שניהם איסור והא איתא בנזיר (דף מ"ה) דר"ע ס"ל דאין עשה דוחה. לתרי לאוין. וכן פסק בספר הכריתות וכבר הארכתי במ"א בזה משא"כ באדון דלא יעבור אלא האדון בלבד. ואף דשיטת התוס' הוא ביבמות (דף ג') דעשה דוחה ב' לאוין מ"מ י"ל דזהו אלא דהעשה והתרי לאוי הוו בחדא גברא. אבל עשה הדוחה ללאו בחד גברא ואידך לאו הנדחה בעוד גברא והוי התרי לאוין בתרי גופי לא דחי להו חד עשה אף שהיא מצוה רבה וד"ל. ומעתה שפיר לא קשה מהתוס' דב"ב הנ"ל דלכך לא דחי עשה דפ"ו לל"ת דידה משום דהוי תרי לאוי. אבל השתא יהי' קשה על הכפ"ת הנ"ל מההיא דיבמות (דף כ') ובריש יבמות שהשיג על הגאונים הנ"ל מדרצה הש"ס לומר שם דידחה עשה דיבום לל"ת אף ללית דידה אף דליכא גבה עשה דיבום. א"כ יקשה לדידיה ממנ"פ דאי יתרץ להתוס' דב"ב הנ"ל משום דאין עשה דפ"ו דוחה לב' לאוין ל"ת דידיה ול"ת דידה. א"כ יקשה עליו מהסוגיות דיבמות הנ"ל. הא כיון דעשה דיבום אינו אלא ליבם א"כ היאך מצי דחי עשה דיבום אף לל"ת לחוד הא הלאו יעברו שניהם והעשה, לא יקיים אלא היבם. א"כ נמצא דחד עשה דיבום דחי תרי לאוין וגם הוו התרי לאוי בגופים מחולקים כעשה דפ"ו. ותקשה גם לשיטת הסוברים דאין עשה דוחה ב' לאוין. ואפשר דסבירא להו דעשה דיבום שייך גם לדידה. ובמ"א הוכחתי מהתוס' דבב"מ (דף ל') דעשה דיבום איכא גם ביבמה ואמ"ל. או דיתרצו עצמם הא דרצה הש"ס לומר דידחה מיירי כגון שהיא אינה עוברת כלל כגון שהיא קטנה שאינה עוברת כלל וליכא אלא חד לאו דידיה. אבל מ"מ ראיית הכפ"ת הנ"ל נדחה ממנ"פ וכנ"ל. אבל בקטנה אם נוקמי יקשה לרבא דמוקי שם דלכך לא דחי עשה דיבום אפילו לל"ת משום גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין. אמאי לא קאמר גזירה קטנה אטו גדולה. ועוד אי אפשר לומר כן גם לפי האמת דמסיק רבא גזירה אטו שלא במקום מצוה הא מבואר לקמן (דף קי"ט) דקטנה לא מיבמין דברי ר"מ. ואפשר דרבא לא קאמר טעמא משום גזירה אלא לרבנן דפליגי שם על ר"מ וסברי דמיבמין. אבל בלא"ה דוחק הוא לומר דמיירי בקטנה דוקא. אבל עדיין יכולים לתרץ כדרך הראשון שתי' קושיא דמיירי כגון שהיא היתה שוגגת בביאה זו. והיא אינה עוברת כלל. אלא הוא. ושפיר הוי דחי לל"ת דידיה לחוד. ונסתר שפיר ראיית הכפ"ת הנ"ל. אבל ממש"כ התוס' הנ"ל דעשה לא דחי בעבירת עשה דאחר דוקא בעשה רבה דפ"ו. י"ל סברא להיפך דהתוס' לא כתבו זה אלא עשה לעשה אז בעינן שיהא העשה הדוחה עשה רבה. אבל העשה הדוחה ל"ת דבלא"ה ל"ת חמיר מעשה. אפ"ה לענין דחיה נדחה ל"ת מפני עשה. י"ל דה"נ אפי' הל"ת באחר ואין לפשוט מעשה אל"ת:

אבל על התוס' גופא יש לתמוה דהתוס' הביאו שם לראיה למש"כ הר"י לתרץ דבמצוה רבה אמרינן חטא בשביל שיזכה חברך מהא דמבואר בפסחים (דף נ"ט) דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה, אלמא קעבר הכהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים המחוסר כפורים מצות פסח. וקשה לי טפי הוו להו להוכיח מפסח גופא דדוחה לשבת והאיסור נעשה בכהן. ואף דזביחה נעשית נמי בזר אבל הקטרה נעשית דוקא ע"י כהן. א"כ מוכח דמשים מצוה רבה דפסח שיש בו כרת עובר הכהן בל"ת דשבת. וכבר ביארתי במ"א בראיות דפסח הדוחה לשבת הוי בתורת דחוי ועיין בנחל איתן ברמב"ם (ה' שבת פ"ב). ואי דהתם הוא ל"ת ולא יהי' ראיה על עשה הא התם בשבת איכא נמי עשה דשבתון. ואם נאמר ג"כ דהתם כמו שחמור העשה הרבה חמור נמי הל"ת דשבת דהוי ל"ת שיש בו כרת. א"כ דלפ"ז דלא חשיב עשה דפסח חמור בזה דאיכא כרת לגבי ל"ת דשבת. יקשה טפי על התוס' דכתבו דוקא בעשה החמורה הרבה הוא דדוחה לעשה דחבירו והא הכא דוחה ל"ת דפסח לל"ת שעובר הכהן אף שחשיב חומר העשה דפסח לגבי ל"ת דכרת כעשה ול"ת דעלמא ויהי' ראיה להכפ"ת דעשה דוחה ל"ת אף שאחר העובר לא יעשה אותה המצוה. וזה תמוה רבתא על התוס' לכאורה. ואפשר דהתוס' סברי כשיטת התשב"ץ שעשה דפסח דוחה ל"ת דשבת הוי בתורת היתר ולא בתורת דיחוי. אבל נראה לי לתרץ זה דהא דפסח דחי לשבת אף בעבירת הכהן הוא משום דגם הכהן עושה מצוה בהקרבת הפסח דמקיים צווי ה' שיקריב קרבן הפסח ולכך שפיר לא הוי חטא בשביל שיזכה חבירך כיון שגם הוא עושה מצוה. אבל הכא במחוסר כפורים דלהקריב לאחר השלמה דאיכא אדרבה צווי ה' הוא שלא להקריב ואם יקריב יעבור הכהן בעשה דעלי' השלם א"כ נמצא דכל הדחי' שדחי מחוסר כפורים לעשה דהשלמה דכהן הוא בשביל מצות הפסח דמחוסר כפורים ולא שייך כלל הכא לומר דהוא יעשה ג"כ מצות ה' להקריב הא אדרבה הכא צריך לעבור בהקרבה על מצות ה' והיאך אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך כמובן. ודו"ק היטב כי זה נכון הוא לפענ"ד. ושוב מצאתי בספר תורת גיטין בגיטין (דף מ') בתוס' ד"ה לישא וכו' שהרגיש ג"כ להק' על תי' התוס' דבדידה ליכא עשה דנאמר חטא בשביל שיזכה חבירך ונתיר לאשה לעבור על לאו בכדי שיקיים השני עשה החמור. אבל לדחות אצל האחר ל"ת דחמור כדי שיקיים מ"ע לא אמרינן. ע"כ ויע"ש. כ"ז נראה לי לפלפל בזה:

והנני ידידו המברכו מרחוק יהודא ליב אנאליק בהרב הגאון אמתי הצ' שמעון דובער (הכ"מ):

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה