אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן צז
סעיף י"ד אבד המשכון או נשרף לוקה כ"כ הרמב"ם (פ"ג ממלוה) והשיג עליו הראב"ד דהטעם דאינו לוקה לא משום דהוי לאו הנל"ע ולכן אם לא קיים העשה לוקה. אלא דהטעם הוא מפני שנתחייב באחריותו. וכתב הה"מ דגם הרמב"ם מודה שחייב באחריותו וכמוש"כ דמחשב דמי המשכון לבעליו רק דהראב"ד מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול דכתיב בי' והשיב את הגזילה אשר גזל ואפילו אין הגזילה בעין כיון שנתחייב באונסין ה"ז לאו שניתק לתשלומי ממון ואין לוקין עליו ה"נ במשכון כיון שחייב בתשלומין אם נאנס פטור ממלקות אבל דעת רבינו הוא שאין זה דומה לגזילה ואין זה לאו שניתק לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חברו שהוא נוטלן בחובו לא גנב ולא גזלן אלא גזה"כ הוא שלא יעשה כל אחד דין לעצמו ואין זה לאו שניתק לתשלומין שהרי הלוה והמלוה אין מחלוקותן עכשיו בממון אבל הוא לאו הניתק לעשה ולכן אם לא קיים העשה שבה לוקה ע"כ:
ולפ"ז נ"ל דלאו דרבית דקרי' לי' בפרק איזהו נשך (דף ס"ב) לאו הנל"ע וכן הוא בהרמב"ם (פ"ד ממלוה) משום וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דניחי דג"כ אין האיסור משום הפקעת ממון חברו דהא מדעתו יהיב לי' ואין תלוי בחזרת ממון אלא דגזה"כ הוא וחי אחיך ולכן אם לא קיים העשה לוקה ברבית לדעת הרמב"ם (וצ"ע למה לא כתב הרמב"ם גם ברבית אם לא קיים לוקה]:
ובזה יש ליישב מש"כ תוס' בב"מ (דף ס"א) ד"ה לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמי בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין. וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באא"ע שפיר לקי עכ"ל. ועיין מהרש"א שם שהקשה דא"כ מאי פריך ולוקמא ברבית ואונאה ולעבור בב' לאוין הא רבית הוי לאו הנל"ע. ולפ"מ שנתבאר דרבית אין איסורו משום הפקעת ממון חברו אלא דגזה"כ הוא ואם לא קיימו לוקה ככל לאו הניתק לעשה שפיר פריך לרבא לשיטתי' דמבואר בסנהדרין (דף ע"ז) דס"ל התראת ספק ל"ש התראה וא"כ ס"ל דקיימו ולא קיימו כמבואר בפרש"י ותוס' במכות (דף ט"ז) דלוקמא ברבית ואונאה דמשכחת מלקות בקיימו ולא קיימו וא"ש:
והא דבמכות שם לא משכח קיימו ולא קיימו אלא אונס ושילוח הקן ולהנ"ל הא איכא גם רבית. יש לומר כמו שכתב הרמב"ן סו"פ שבועת הדיינין במשכון דמביטלו ולא ביטלו פריך. והביאו הש"ך לעיל (סימן ע"ב ס"ק ט') עיי"ש:
והנה בס' החינוך (מצוה פ"ג) כתב דאין לוקין על לאו דלא תקח שיחד משום דהוי לאו שניתן לתשלומי ממון דהא מחוייב להחזיר השוחד. וק"ל דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דהיכא דאין הלאו משום הפקעת ממון חבירו לא הוי לאו שניתן לתשלומי ממון א"כ בשוחד נמי אין האיסור משום הפקעת ממון חבירו אלא דגזה"כ הוא שלא ליקח שוחד דהא מדעתו נותן לו. ודומה ממש לאו דלא תקח שוחד בתכונתו ללאו דלא תעבוט והתם לאו שניתק לעשה הוא דהשב תשיב. אבל הכא דליכא שום עשה דצריך להחזיר א"כ אמאי אין לוקה: ובאמת בהרמב"ם אינו מבואר דאין לוקין על לאו דלא תקח שוחד. ולכן יש לומר דלהרמב"ם לטעמי' באמת לוקין על לאו דלא תקח שוחד והחינוך סובר בזה כדעת הראב"ד במשכון דאף היכא דאין האיסור משום הפקעת ממון חבירו לא לקי משים דגם זה מקרי לאו שניתן לתשלומי ממון [וכן הובא בש"ך כאן דהחינוך פ' תצא כתב כהראב"ד וע"כ לטעמי' אזיל וכמוש"כ]:
ועוד יש לומר דהחינוך לטעמי' אזיל דהנה הרמב"ם (בפי"ג מהלכות שמיטה ויובל ה"ט) פסק בבן לוי שנטל חלק בביזת א"י הרי הוא לוקה על לאו דבארצם לא תנחל וחלק לא לא יהי' לך בתוכם. והרא"ה בס' החינוך (סי' תתקי"ד) הובא במל"מ שם חולק על רבינו וסובר דאינו לוקה על לאו זה ומשום שניתן להשבון. והרי התם לא נאמר עשה דהשבון כלל וגם אין האיסור משום הפקעת ממון חברו דהא אף אם התרצו והסכימו כל ישראל ליתן להם חלק בביזה אין הדבר תלוי בידם וכמו שכתב הרב יד המלך (בפ"א מהלכות גזילה) ואעפ"כ מקרי לאו שניתן לתשלומי ממון ואין לוקין עליו לכן לטעמי' פסק ג"כ בשוחד דאין לוקה על לאו דשוחד משום דניתן להישבון:
וזאת ליהודה:
אברך על המוגמר בתודה לעליון גומר עלי אשר עד כה עזרני וזכני להוציא לאור ולגמור הדפסת כ"ק חידושי אאמו"ר הגאון אמתי הצ' הכ"מ. וראיתי בע"ה לחבר עתה בסופו כעין סניף לחיבור אאמו"ר הגאון הכ"מ. איזה קונטריסים מפלפול וחידושי הלכות שנתחדשו אצלי בעזרתו ית'. ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל בבי מדרשא:
בעזהשי"ת היום ג' פ' בשלח י' ימים לחדש שבט שנת תרס"ג לפ"ק פק"ק שערליץ: