אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן סט

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן סט

סימן סח

סעיף ב:

ולא מן הלקיחות. כתב הסמ"ע אפילו אם הלוה מודה שלא פרעו משום דלית לי' קלא וגם חיישינן לקנוניא וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן (סימן ע"א) וכוונתו להו דמבואר שם (סכ"א) התנה הלוה שיהיה נאמן לומר פרעתי דאף שמודה שלא פרע חיישינן לקנוניא. ועש"ך שם (סקמ"ח) דאין ראיה מזה דכיון דהאמינו ה"ל כנפל דאיתרע וכן כתב ה"ה ועמש"כ שם בזה [ומה שכתב הש"ך כאן (סק"ו) דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע וכן לקמן (סי' ע"א סי"ז) היא ט"ס וצ"ל סי"ט ע"ש וא"ש]:

וי"א דאינו יכיל לומר פרעתי על כת"י. והיינו משום דגם בכתב יד אמרינן שטרך בידי מאי בעי, ולכאורה יש לעיין בזה לפי מה שכתבו תוס' בבבא בתרא (דף ה') הא דחזקה דשטרך בידי לא מהני ליפטר משבועת אישתבע לי דלא פרעתיך הוא משום דזימנין זייר לי' אפשיטי דספרא ליכא חזקה. וא"כ בכ"י דלא שייך לומר זימנין דזייר לי' אפשיטי דספרא אם כתב בעצמו גובה המלוה בלא שבועה והרי הש"ך בסקח"י כתב לדעת הב"י דס"ל דבכת"י יכול לטעון פרעתי דמ"מ אם כתוב בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי אבל אם לא כתוב אלא שהלוה לא יהא מהימן לומר פרעתי צריך לישבע אף בלא אמר אישתבע לי והשתא כיון דאם כתוב שהלוה לא יהא מהימן לומר פרעתי גובה בו המלוה משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ אמאי צריך שבועה הא הכא לא שייך זימנין דזייר לי' אפשיטי דספרא ונצטרך לומר דהש"ך מיירי בגוונא שהכתב יד היה כתיבת יד סופר ולא כת"י הלוה עצמו. וזה לא ניתן להאמר כלל דהא הש"ך סתומי קא סתים ולא מחלק בהכי דאם היה כתב יד הלוה בעצמו א"צ לישבע:

אמנם גם בעיקר דברי תוס' בבבא בתרא שם קשה בהא שכתבו שם בא"ד דגם בשטר פקדון אף דאינו נאמן לומר החזרתי משום הך חזקה דשטרך בידי מאי בעי מ"מ חייב המפקיד שבועה. והרי התוס' בב"ב (דף ע') ד"ה או דילמא כתבו דבשטר פקדון לא שייך לומר זימנין דזייר לי' אפשיטי דספרא משום דאין הנפקד מחוייב ליתן שכר כתיבת הסופר עבור שטר הפקדון וא"כ אמאי לא מהני חזקה דשטרך בידי ליפטור משבועת אישתבע לי בפקדון. וכן תי' באמת בשיטה שם כן. שוב אחרי מופלג ראיתי להתומים (סי' ק"ח סק"ב) שהקשה כן על דברי תוס' דבבא בתרא וכתב ולכן צ"ל דס"ל לתוס' דזייר לי' אפשיטי דספרא לאו דוקא וחדא מינייהו נקט רק הכוונה דלא הוי מנו במקום עדים משום דיש לומר דלאיזה סיבה לא החזיר השטר די"ל דנאבד ממנו ומחפש אותו לרגעים וכדומה וצ"ע ע"כ. ובאמת משמע כן בב"מ (ד' ט"ז) דקאמר התם אישתמוטי דקא משתמיט דאמר לי' למחר יהיבנא לך השתא ליתא גבאי אי נמי אפשיטי דספרא זייר לי', וכן כתבו תוס' להדיא בשבועות (דף מ"א) ד"ה ולמר וז"ל ועוד דלא דמי דבההוא דלקמי' ודאי תקינו רבנן משום דשכיחא דמיתרע זימנין טובא דבתר דפרעי' אשתה' שטרא בידי' כדאמרינן בפרק קמא דב"מ (דף ט"ז) אישתמוטי דקא משתמיט דאמר לי' למחר יהיבנא לך השתא לית' גבאי אי נמי אפשיטי דספרא זייר לי' כ"ל הרי להדיא דגם היכא דליכא משום פשיטי דספרא אכתי איכא טעמא דאישתמוטי קא משתמיט למחר יהיבנא לך השתא ליתי גבאי. ואין שום צ"ע בזה. ואם כן א"ש דגם בכ"י הלוה עצמו איכא דינא דאישתבע לי דלא פרעתיך הגם דליכא בזה טעמא דפשיטי דספרא מ"מ איכא טעמא דאישתמוטי קא משתמיט. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פי"ב מה' שכירות הי"ב) דגם בשטר פקדון אם טעין אישתבע לי צריך לישבע יעי"ש בראב"ד ונו"כ שם אך בתשובת מהר"ם בר ברוך (ס' ס') לא משמע כן. אבל העיקר כתוס' ורמב"ם ושאר פוסקים דגם בפקדון איתא להאי דינא דאישתבע לי ומטעמא דאישתמוטי קא משתמיט וה"ה לכת"י:

ונ"ל ראיה לזה דגם אי לא שייך אפשיטי דספרא זייר מ"מ איכא טעמא דאישתמוטי קמשתמיט מהא דב"ב (דף קס"ט) דאין כותבין שטר ללוקח שאמר אבד שטרא ולא מהני מה שיכתבו שובר למוכר דדילמא יטרוף מלקוחות וטרם שישאלו המוכר ופריך א"ה שטר הלואה נמי התם דזוזי מסיק אמרי פייסי' בע"ח בזוזי הכא דארעא מסיק מידע ידעי דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מפייס. ולכאורה יש לעיין דלמה טעמא דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מפייס דהא י"ל דבמלוה יחשבו הלוקחים דפרע הלוה ואי משום דשטרא בידי' מאי בעי אפשיטי דספרא עיכב משא"כ בלוקח אין לומר אפשיטי דספרא דהא הלוקח נותן וא"כ שטרא בידי' מאי בעי ולכך לא ילכו לשאול אח המוכר א"ו דגם בלוקח איכא טעמא דאישתמוטי אשתמיט ולכן קאמר משום דבזוזי לא מפייס ואחי שפיר ונכון:

הרשב"א הוכיח דאינו יכול לטעון פרעתי על כת"י מהא דאמרינן בשטר פקדון דאינו נאמן לטעון החזרתי אלא במגו דנאנסו אע"ג דאינו גובה ממשעבדי. והקשה הש"ך על זה דהתם גופי' להכי אינו גובה ממשעבדי אלא משום שיכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו אבל אי לאי מגו היה גובה נמי ממשעבדי. ונראה דהרשב"א לטעמי' אזיל שכתב בשבועות (דף ל"ז) וז"ל ופקדון נמי אינו גובה מן המשועבדין כדאמרינן בפ' המוכר את הבית שטר היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה שהנפקד יכול לומר נאנסי ואי נמי החזרתי מגו דאי בעי אמר נאנסו כדאיתא לעיל עכ"ל. הרי מבואר דגם בטענת נאנסו לחודא בלא החזרתי נמי אינו גובה ממשועבדים. ומזה ראיה גם כן למש"כ הש"ך (סי' ק"ח) דליתמי טענינן נאנסו דכיון דס"ל לרשב"א דטענינן ללקוחות נאנסו ה"ה ליתמי דבכל מקום דמיין להדדי. אבל דעת התוס' בפ"ק דב"מ ועוד דוכתי דללקוחות לא טענינן מילתא דלא שכיחא כמו ביתמי דס"ל דלא טענינן נאנסו. אלא שק"ל מהא שכתב הרשב"א בפ"ק דגיטין (דף ט') דלא טענינן ללקוחות מזוייף דמילתא דלא שכיחא הוא וקשה מאי שנא מנאנסו דס"ל לרשב"א דטענינן ללקוחות. ויש לומר דס"ל דמזוייף הוא מילתא דלא שכיחא כלל לכך אין טוענין ללקוחות:

בהג"ה אפילו כתב לו ח"ו תעיד עלי כמאה עדים אפילו הכי לא הוי אלא כשאר כת"י. ובמהר"י ברונא (סי' קנ"ט) כתב דאם כתב וח"י יעיד עלי כמלוה בשטר נהי דלא גבי ממשעבדי אבל אינו נאמן לומר פרעתי דהוי כנאמנות:

האו"ת ואחריו הנתיבות כתבו דבוועקסיל לא מהימן לומר פרעתי ע"ש. והיינו דוקא במקויים או יכול לקיימו. ואף שאין בו נאמנות, אכן בשאר כת"י שאין בו נאמנות אף שהוא מקויים נאמן לומר פרעתי דלא חשיב שטרא ועל כן לא שייך בזה שטרך בידי מאי בעי דמשום דלא חשיב שטרא הניחו בידו אבל וועקסיל ודאי לא היה מניחו בידו אי פרעו. והנה בנתיבות כתב ראיה לזה ממה שדנין בוועקסיל דין בורח כמו עפ"י שטר ואי משום נאמנות דאית בי' הא לגבי בע"ח מאוחר לא מהני נאמנות ויצא לידון בדבר החדש דבשאר כת"י שלא נכתב כדין וועקסיל לא מהני הנאמנות נגד ב"ח מאוחר. ועפ"ז הוכיח דמדדנין בוועקסיל דין בורח אף דלא מהני הנאמנות נגד ב"ח מאוחר ש"מ דדין שטר יש לו. והוא תמוה דהא גם בשלא נכתב כדין וועקסל כיון דיש בו נאמנות דין שטר גמור יש לו ולא מטעם נאמנות אתינן עלה אלא כיון שיש בו נאמנות שטר כזה לא היה מניחו בידו ולכך גובין מיתמי בכת"י שיש בו נאמנות אף דלא מהני נאמנות נגד יתמי וכמו שכתב הט"ז בסימן זה והסכים עמו הנתיבות עצמו ולא עדיף ב"ח מאוחר מיתמי ואם כן גם מה שהביא ראיה לוועקסל אין ראיה לפי זה דמטעם נאמנות הוא דדנין דין בורח. נתבאר מזה דבכת"י שיש בו נאמנות מהני נגד ב"ח מאוחר כמו דמהני נגד יתמי וזה פשוט:

ועיין בשו"ת בצלאל אשכנזי (סי' ל"ו) שכתב דבכת"י של נכרים לכו"ע אינו נאמן לומר פרעתי דאינו שייך לומר גבי' דאינו חושש להניח השטר ביד המלוה כיון דבדיניהם בין שטר בעדים ובין כת"י שטר גמור הוא ואי פרע בודאי לא היה מניח השטר ביד המלוה:

הח"כ בח"י לבד כתב הש"ך דלא מהני. אמנם הב"ח כתב דעפ"י תקנת המדינה גובין בו. וי"ל אם בא שטר שאינו חלק עם שטר חלק ואין בנכסי הלוה לשלם לשניהם דהשטר שא"ח קודם דזה מדינא משועבד וזה אינו אלא מתקנה וה"ז דומה להא דמבואר בסימן צ"ז דמלוה קודם למזונות דמלוה דאורייתא ומזונות אינו אלא דרבנן ואפשר לומר דתיקנו לכתחלה שיהא שוה לכל שטר או אפשר לומר שעתה הוי כמו סיטומתא דקני' מאחר שנהגו הסוחרים כן. אמנם בסיטומתא גופא יש דעות אי דאורייתא או דרבנן. ועמש"כ בסימן ר"א:

במה שנהגו כל דייני ישראל לדון בח"כ שאינו נאמן לומר פרעתי עיין בתשו' להרמב"ן (סי' ס"ג) דמאחר דד"מ דאינו נאמן לומר פרעתי לא היה מניח שטר כזה והובא באחרונים כן. ול"נ להוסיף עוד טעם לפמש"כ הב"י (סי' נ"א) לתרץ תמי' הה"מ (פי"ד מה' מלוה) מאי שנא דעד אחד בשטר אינו נאמן לומר פרעתי ובכ"י נאמן לומר פרעתי כיון דבכת"י נאמן לומר פרעתי משום דלא גבי אלא מבני חורין לא חשש להניחו בידו דהא אי בעי מזבין לכולהו נכסי ה"נ בשטר בעד אחד כן דאינו גובה ממשעבדי ולא חשש להניחו ותירץ דכ"י כיון שאין שם עד חתום בו לא משמע לאינשי דלהוי שטרא להתחייב בו אלא של זכרון דברים בעלמא פן ישכח אחד מהן סך המעות הוא שכותבין כן הלכך לא חשש להניחו בידו אבל שטר שחתום עליו עד אחד כיון שרואה שמחתמין עליו מן השוק סובר שדין שטר יש לו ולפיכך כשפורע אינו מניחו בידו הלכך יכול למימר לי' שטרך בידי מאי בעי. וה"נ בח"כ לא מבעיא אם מהדר שיהא על נייר נימוסי הרי דלאו לזכרון דעלמא נקיט אלא לשם שטר ואינו מניחו בידו אלא אפילו אם נכחב על נייר בעלמא מאחר שלא כתב כת"י בעלמא והקפיד לכתוב כדין ח"כ סובר שדין שטר יש לו ואינו מניחו בידו הלכך יכול למימר שטרך בידי מאי בעי וזה נכון: אמנם בבאים לפנינו בח"י לבד מבואר בב"ח (סי' זה) דכל כת"י שבא בח"י לבד לא מהני עפ"י דת אלא עפ"י תקנה שנהגו שיש לו כח שטר בנאמנות ואינו נאמן לומר פרעתי (ולא פשטה התקנה בהרבה מקומות כי באורים לא הביא להך תקנה) אמנם בת"כ דאין דרך לכתוב נאמנות ובד"מ אם הובא ח"י לבד אין לו כח שטר כלל וכלל מ"מ י"ל דא"י לומר פרעתי משום דאין דרך להניח שטר כזה דשמא ימלא החלק וא"כ אינו נאמן לומר פרעתי ככל שטר בלא נאמנות אבל אם טען השבע לי צריך שבועה. ועוד מבואר בב"ח שם דזה הוי כשטר שנכתב לכל המוציא בח"י לבד דא"צ כתיבה ומסירה וא"צ ראיה ונאמן לומר שקנה בלא עדים וכל פרטים המבוארים לקמן (סי' נ') בכתב לכל המוציא שייך ג"כ בח"י לבד. ומה שכתב התומים דא"א לומר דבת"כ אינו נאמן לומר פרעתי משום דד"מ דא"כ בטלת כל דיני תורה היה אפ"ל דבתחלה כשחתם עצמו עליו ת"כ התחייב עצמו שיהיה תוקפו כבדד"מ. שוב מצאתי שהתומים בעצמו כתב (סי' כ"ו) בח"כ דהמתחייב עצמו שיהיה לו כל תוקף חק ודד"מ ל"א לענין דמותר בערכאות בלי רשות ולכן ס"ל דה"ה הכא ל"מ ולכן כתב טעם אחר. ובנב"י קמא (סי' יו"ד) בתשובת בן המחבר כתב שם בח"כ דכיון שכתב כתיקון המדינה אמרינן שהלוה שיעבד נפשו והוי כאלו נכתב בו נאמנות וכמוש"כ הב"ח בממרני. ואמנם בכל ב"ד נוהגין להשביע באישתבע לי דלא פרעתיך א"כ סוברים דלא הוי כנאמנות. וכן מבואר בח"ס (סי' קכ"ח) דלענין ליפרע מנכסי יתומים ג"כ צריך שבועה דלא עדיף משטר חתום בעדים. וא"כ ה"ה לשבועת אישתבע לי. ומאחר דלא נהוג לכתוב בו נאמנות א"כ כשנתן החתימה לבד לא אישתעבד הלוה מתחלה ע"ז וע"כ צריך שבועה גם כן:

הט"ז בסימן זה כתב דבהתנה שלא יהא מהימן בעיסקא שהיה הפסד אם לא יברר בעדים דמהימן במגו ובהג"ה שם כתב דלא מהימן במגו שלא היה תנאי ותמוה דמ"ש מהא דמבואר לקמן (סי' ע') באומר אל תפרעני אלא בעדים דלא מהימן לומר פרעתי בלא עדים וכתב שם הש"ך בשם ה"ה והב"י דאם אין עדים שהתנה כן דאיכא מגו שלא היה תנאי מהימן וא"כ מה לי תנאי דפרעון או תנאי דהפסד בלא עדים. וראיתי בנתיבות שהקשה דמ"ש מנאמנות דאם יש לו מגו בעיקר התנאי דנאמנות דמהני (בסימן ע"א) והנה אנן נוהגין דלא מהימן בלי עדים אפילו ביש לו מגו וצ"ל כמוש"כ הנה"מ דכך היה התקנה אבל בעלמא מהני מגו בתנאי גם כן:

סעיף ג':

כת"י שהחתים עדים לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין א"נ לומר פרעתי. וכתב הסמ"ע דכל שיש עדים על הענין אינו מניח שטר כזה ביד המלוה אחר שפרעו. ויש להסביר עפמש"כ הב"י לעיל (סי' נ"א) לחלק בין כת"י לע"א דבכת"י י"ל דנקיט לזכ"ד בעלמא משא"כ בהביא עד אחד וחותם סובר שדין שטר יש לו וא"כ ה"נ מאחר שחותם שני העדים לקיים הענין א"כ סובר שתורת שטר יש לו:

סעיף ה':

ודלא כיש חולקין ואומרים דיורשי הלוה צריכין לישבע (טור בשם התרומות). וזהו גם שיטת רשב"ם פ' המוכר את הבית וכתב דבאידך מחצה נשבעים שלא פקדנו ופסקי מהרא"י (סי' רמ"ח). ועיין בה"ג שכתב דכמה רבוותא חולקין על זה וס"ל דבנשבעין ונפטרין ליכא בזה שבועה דשלא פקדנו. ועיין תשובת מיימוני לס' משפטים (סי' ה') ומרדכי פ' הנזקין (סי' שצ"ג) ובמרדכי בפ"ג דב"ב (סי' תקמ"ח) ולקמן (סי' ע"ה סט"ז וסי' ק"ח ס"ד) וכן עיקר ובתשובת רדב"ז ח"ה (שאלה ש"נ) כתב דבאומר מנה לאביך בידי אין היורש חייב לישבע שבועה שלא פקדנו כיון דשבועת היסת אינו אלא תקנתא ושבועה דשלא פקדנו גם כן תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ולפ"ז בהיה חייב אביהם שבועה דאורייתא היו חייבין שבועה דשלא פקדנו אף לפטור. והא דמבואר לקמן (סי' ע"ה סט"ז) דבאומרים היורשים נ' ידענא ונ' לא ידענא דפטורין היינו משום דהם אין חייבין שבועה דבין שניהם ולא בין היורשים ואביהם אולי לא היה מודה משא"כ כשעמד אביהם בב"ד ונתחייב שבועה דנהי דאין אדם מוריש שבועה אבל מ"מ נשבעין שלא פקדנו לפטור. ובהכי א"ש הא שכתב רדב"ז בח"ה (שאלה שי"ט) דנשבעין לפטור. וכ"כ בח"ג (סי' תצ"ט) ע"ש שכתב דהיכא דהם גדולים וידעי במילי דאבוהון צריכין שבועה שלא פקדנו וסותר א"ע במש"כ ח"א (סי' תנ"ה) דצריכין שבועה בכל ענין ע"ש:

ולפ"ז הא שכתוב לקמן (סעיף ו') בתובע עפ"י פסק שאביהם נתחייב שבועה דפטורין משבועה להרדב"ז ח"ג (סי' ש"ג) אינו אלא בשבועת היסת ולא בשבועה דאורייתא וכנתיבות שכתב דבשבועה דאורייתא חייבין ע"ש בזה: ובכנה"ג בהגהות ב"י א"ו מ"א הביא דררב"ז בח"א (סי' ט') וח"ב (סי' קט"ז) כתב דנשבעין שבועת היורשים ליפטר ותמה על שלא הביא החולקים בזה ומסיים וסבור הייתי לחלק בין כשהמלוה אינו טוען שישבע לו היורש לכשטוען ישבע לי היורש שלא ידע שלוה ממני או שלא הודה ע"ש בזה: סעיף ו':

הוציא שאביהם נתחייב שבועה פטורין. וכתב הסמ"ע משום דאלו היה אביהם חי היה נשבע ומשמע מסוף דבריו שם דזהו בשבועת היסת. אבל בשבועה דאורייתא ס"ל דהיורשים חייבים לשלם. וכ"כ הנתיבות (סי' ק"ח) ע"ש בזה. ולפ"ז קשה לי מהא דפריך בשבועות (דף מ"א) מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן הא איכא נ"מ בנתחייב שבועה ומת דאי נתחייב שבועה דאורייתא היורשים צריכין לשלם ובשבועה דרבנן פטורים: ונראה ליישב דלכאורה טעמא בעי אמאי בנתחייב שבועה דאורייתא ומת היורשים חייבים לשלם הא יכולים לומר דילמא אילו היה אביהם חי היה משתבע ומיפטר כמו שכתב הסמ"ע בהיסת טעם זה, וע"כ נראה דהחילוק שבין שבועה דאורייתא לדרבנן לענין זה היא לפ"מ דאמרינן בשבועות (דף מ"א) מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן למיחת לנכסים דבשבועה דאורייתא נחתינן לנכסיו ובשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיו וכ"ה להלכה בסימן פ"ז. והנה הנמק"י בפ' איזהו נשך כתב דרבית קצוצה דיוצאה בדיינין אינו אלא שהדיינין כופין על זה כמו על מ"ע דתפילין וסוכה אבל לא נחתינן לנכסים דאי היה נחתינן לנכסים א"כ גם בניו היו חייבין להחזיר הרבית ובאמת הם פטורים דלדידי' אזהר לבניו לא אזהר וכיון דאין חייבין להחזיר ש"מ דליכא שעבוד נכסי אלא חיוב על גופו וכיון שמת פקע חיובו והיורשים פטורים ע"ש. ומעתה בשבועה דאורייתא דנחתינן לנכסים אם מת נשאר השעבוד על הנכסים דהרי היה צריך לשלם או לישבע. וכיון דלא נשבע נתחייב ממון מחיים ונשאר החיוב על הנכסים לכן היורשים חייבים לשלם משא"כ בשבועה דרבנן דלא נחתינן לנכסים ה"ז דומה לרבית קצוצה דכיון שמת אין היורשים חייבים להחזיר וה"נ אין צריכין לשלם. ומעתה א"ש הא דלא קמשני דאיכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן לענין יורשים דחילוק זה שבין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן הוא פ"מ דמשני דבשבועה דאורייתא נחתינן לנכסים ובשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' אבל לפי הס"ד דאין חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן לענין מיחת לנכסי' אין חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן גם בנתחייב שבועה ומת ולפ"מ דמשני שפיר כתבתי לבאר החילוק שבין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בזה. ולפמש"כ לקמן (סי' ע"ה) דהשאלה מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן באיכא שבועה ולא בליכא שבועה בלא"ה ניחא גם כאן:

ובנתיבות (סי' ק"ח סק"ג) כתב דכן ס"ל לתוס' לחלק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן והטעם דבשבועה דאורייתא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכיון דמת ואי"ל משלם משא"כ בשבועה דרבנן דל"א מתוך כך פטורין היורשים. ולע"ד נראה החילוק כמוש"כ בזה:

ושוב מצאתי דדבר זה שחקרו האחרונים בנתחייב שבועה דאורייתא אי היורשים פטורים מבואר בתה"ד בפסקים וכתבים (שאלה קל"ו) וז"ל אלא אפילו הודה בפני ב"ד וחייבוהו ב"ד שבועה יורשים נשבעים שבועת יורשים ונפטרים דמאי הו"ל למוריש למעבד דאונס הוא דעכבו דלא מצי לאשתבועי וכתבו התוס' ריש פ' הפרה דכל היכא דלא מצי למעבד ל"א מתוך שאיל"מ ויורשים נמי מהי"ט פטורים מה"ת כדתני ר' אמי שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ע"כ הרי להדיא דגם בשבועה דאורייתא כן. ועיין תוס' ב"מ (דף ה') דלכך ל"א מחוי"ש ואיל"מ בחשוד דמרצונו היה נשבע וה"נ במת דאנוס הוא ופטורין. וכן מבואר ברדב"ז (שאלה ש"א שי"ט) על ראובן שנתחייב שבועת התורה בב"ד ולא הספיק לשבע עד שמת אי אמרינן בהאי אין אדם מוריש שבועה לבניו. תשובה לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא להוציא מאחרים אבל להעמיד נשבעין שלא פקדנו שהרי לא הוריש להן שבועה אלא ממון דמן התורה פטורים שנאמר שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ורבנן תקנו שנשבעין היורשים שבועה שלא פקדנו אבא וכו' ונפטרין ולא שייך הכא מתוך שאיל"מ דכל שאינו יכול לישבע מחמת אונס שבא עליו לא אמרינן מתוך שאיל"מ ופשוט הוא ע"כ. הרי להדיא דגם בשבועת התורה פטורין היורשים בשבועה שלא פקדנו ויש להורות כן. ובמרדכי פ"ג דב"ב (סי' תקמ"ז) כתב וז"ל והיכא דנתחייב אביהם שבועה בחייו ולא הספיק לישבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע את היתומים פטורים כמו כן דלא תיקנו שבועה על היתומים לרעתם ע"כ:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה