אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן יב

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן יב

סימן יא

סעיף א:

שנים שבאו לפניך לדין וכו' אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם. מבואר בגמ' מדכתיב לא תגורו מפני איש וביאור הכתוב לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא האי כי מתפרש בלשון אלא כמוש"כ רשב"ם בפרשה וירא רוב כי שאחר לא מתפרשים בלשון אלא ופי' כי אין לדיין לגור מפני בעל דין קשה רק מפני המשפט אשר לאלקים הוא ובדברים (ז' כ"א) לא תערץ מפניהם כי ד' אלקיך בקרבך אל גדול ונורא ופי' אבן עזרא לא תערץ מפניהם רק תערץ מהשם שהוא גדול ונורא ע"כ. ונראה שזה גם כן כוונת הכתוב (שם כ א גד) לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך וגו', אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו כי ד' אלקיכם ההולך עמכם וגו' דהכוונה כולם בלשון אלא כי אין לירא מפני אדם זולתי הש"י. ובשמואל (א' ט"ו) ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ד' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם כי התודה לבד אשר לא שמר ציווי השי"ת על עמלק אלא שלא שמע צווי השי"ת לא תגורו מפני א"ש וזהו שאמר כי יראתי את העם ואשמע בקולם:

ויש מי שכתב דמ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות ולא ימלט על הרוב מהוצאות ממון או סכנה. והוא מתשובת מהרי"ו (סי' קנ"ז) והובא ביו"ד (סי' של"ד) וז"ל מ"מ אין מחויב להוציא ממונו ע"ז והנה זה לשון מהרי"ו ומ"ש אם חייב אדם להוציא ממונו ע"ז נראה דאינו חייב וראי' מדאמרינן בפ' בן סורר ומורה דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו ומקשא תלמודא מהכא נפקא מהתם נפקא והשבותו לו אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשי' אבל למטרח ואגורי לא קמ"ל אלמא אי ליכא קרא יתירא לא הוה אמרינן שמחויב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו וכ"ש הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון ועוד מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאדך שחייב אדם למסור ממונו בשביל קידוש השם. ואם הי' חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה א"כ כ"ש עצמו וא"כ מאי איצטריך בכל מאדך ודוחק לומר דהתם איירי דחייב למסור כל ממונו. אבל הכא גבי עשה דתוכיח דאינו חייב למסור כל ממונו רק מקצת דא"כ מה שיעור יש בדבר דבשלמא גבי הכאה עד שיכנו כל דהו א"צ להוכיחו יותר עכ"ל. והנה ראי' ראשונה יש לומר דשאני באבדת גופו דאיתרבי מהשבת ממונו א"כ הוי אמינא דדיו כממונו דכתיב בי' אפס כי לא יהי' בך אביון וע"כ אמרינן בב"מ (דף ל"ב) ששלך קודם לשל כל אדם וע"כ אינו חייב לאגורי לכך איצטריך לא תעמוד על דם רעך:

ובזה יבואר הא דאמרינן ב"ק (דף פ"א) דפריך אהא דקחשיב שם בתקנת שתיקן יהושע התועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד דאורייתא הוא והשבתו לרבות השבת גופו ומשני דאורייתא דקאי אבי מצרי ויהושע תיקן מפסג ועולה מפסג ויורד והוא משום דהשבתו דמרבינן השבת גופו ידעינן מהשבת אבידה וכמו שבהשבת אבידה אין לו להפסיד משום השבת אבידת חבירו כן הכא אינו מפסיד משלו בשביל חבירו ויהושע תיקן שיהא משלו ג"כ להשבת גופו בזה. ועל הראי' השני' שכ' מה שיעור יש בדבר הרי באו"ח (סי' תרנ"ו) מבואר דבעשה מחויב להוציא חומש א"כ בעשה דתוכיח נמי נימא כן, גם יש לומר דאיצטריך בכל מאדך בכהאי גוונא היכי דאם יתן ממונו לא יוכל לחיות כגון במדבר וכדומה דזה מקרי פקוח נפש כמוש"כ המג"א באו"ח (סי' רמ"ת סקט"ז) וכן כתבו תוס' בב"מ, (דף נ"ח) דהא דגוזל פרוטה כאלו נוטל נפשו היינו פרוטה אחרונה שיש לו וקמשמע לן קרא דאפילו בכה"ג חייב ליתן ממונו וה"ז דומה לבכל נפשך משא"כ בתוכחה אינו חייב בכה"ג וצל"ע. מיהו לענין דינא הנכון אתו דמה לי סכנת נפשות או סכנת ממון וכ"ה במג"א או"ח (סי' תר"ת סק"ג ובס"ח סי' תי"ג) כתב דוקא איש את אחיו שלבו גם בו אבל אם הי' איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ:

עוד מבואר ממהרי"ו דדעתו בהא דאמרינן בערכין (דף ט"ז) עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור"י אמר עד נזיפה ופסק הרמב"ם (פ"ו מה' דיעות) כרב עד הכאה. ובסמ"ג חמה על זה ופסק עד נזיפה הביאו המג"א שם וממהרי"ו הנ"ל מבואר דס"ל כהרמב"ם דהחויב עד הכאה והא דמבואר במדרש (איכה ב) איזה מהן נהרג על שמך איזה מהן נפצע מוחו על שמך ע"ש היינו דמאין ידעו שיש סכנה בדבר כי מי מהן נהרג וכמו דאיתא בשבת (דף נ"ה) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ע"ש:

וכן אם היו שניהם חזקים. עיין במפרשים מה שחכמי הדור מעלימים עין אף כששניהם אלמים ובזה"ז נ"ל דאין בידינו לכוף להן. וגם דיין קבוע אם יודע שהבע"ד לא יצייתו לו אינו מחויב להזדקק להם והוא מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ז) בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו אתו לקמי' לדינא א"ל פסילנא לכו לדינא כו' א"ל אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא ואע"ג דמר עוקבא הי' אב"ד כמבואר בשבת (ד' נ"ה) ולקמן (ל"א) שלחו לי' כו' וי"ל שזהו כוונתו אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו פי' אע"פ שאני קבוע איני זקוק לכם:

הרמב"ן בפ' וישלח כתב בשם הירושלמי דבן נח אינו מצווה להזדקק לדון דלא תגורו לא נאמר אלא על ישראל ולא לבן נח עי"ש ועיין סנהדרין (דף נ"ו) אלקי' (נאמר לאדם הראשון) יהא מוראי עליכם ופרש"י לא תגורו מפני איש כו' דהיינו דינין ע"כ. הרי להדיא דגם בן נח מצווין על לא תגורו ובכלל דינין הוא ואולי שלא יסתרו הירושלמי לש"ס דילן והא מוכח מזה כפי' רש"י שפי' שם יהיה מוראי שיהיה ממנים דיינין להזהיר על המצוות ע"ש:

[בהא דיליף ר"י בסנהדרין (דף נ"ו) שם דויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו אשר יצוה ור"י יליף מונקרב בעל הבית ע"ש ובתשובת רמ"א (סימן י') ביאר הנפ"מ בזה לפי מה שכתב הרמב"ן דאין נענשין אם לא דנו י"ל דהנפ"מ לפי"מ שביארתי במ"א דאי ילפינן מאשר יצוה והתם כתיב ואברהם הי' יהי' לגוי עצום ונברכו בו כל גויי הארץ. והוא ברכה כמבואר ביומא (דף ל"ח) הוי כמ"ע שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד של מטה מוזהרין משא"כ אי ילפינן מונקרב מוזהרין ע"ז ג"כ.]:

סעיף ב:

מצוה לומר לבע"ד הדין אתם רוצים או בפשרה. כתב הטור ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר במה אתם רוצים בפשרה או בדין. וכתב הב"י דבש"ס איתא מצוה למימר להו אי דינא בעיתו או פשרה בעיתו. ופרש"י מצוה למימר להו ברישא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן להו בפשרה ומשמע דאעפ"י שמזכיר בדינא תחלה מ"מ כיון שתכף אומר אי פשרה בעיתו מתחיל בפשרה הוי. והטור שכתב פשרה תחלה הוא לאו דוקא ועי' בפרישה שכתב דבדוקא נקט הטור הפשרה תחלה משום דפשרה עדיפא ע"ש ועיין יבמות (דף ל"ט) תנן התם מצות ייבום קודמת למצות חליצה כו' עכשיו כו' מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רב אין כופין כי אתו לקמי' דרב אמר להו אי בעית חלוץ אי בעית ייבם ופרש"י דקאי אזמן הזה דמצות חליצה קודמת אבל ר"ת פי' דקאי אבראשונה דמצות יבום קודמת למצות חליצה ולכאורה משמע כפרש"י מדרב אקדים אי בעית חלוץ אי בעית ייבם ואי קאי אזמן הזה שפיר מקדים חליצה לייבום אבל לפי' ר"ת דקאי אבראשונה הו"ל להקדים מצות ייבום תחלה ומוכח מזה דלאו דוקא דגם במקום שאחד עדיף משני מקדים לשני וצריך לומר כהפרישה שכתב דהא דאיתא בש"ס אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דסתמא שניהם באו לד"ת ואמר להם אי דוקא דינא בעיתו או פשרה ויסביר להם דנוח להם יותר בפשרה ה"נ כיון שבאים לב"ד מסתמא באים לחלוץ ואמר להם אי בעית חלוץ דוקא אי בעית ייבם ויסביר להם דמצות ייבום קודמת ומהא דמבואר שם דאתקין רבי יהודה אי צבית לייבם ייבם ואי לא איטלע רגלים וכו' אינו ענין לכאן: סתם פשרה הוא למחצה. ועיין מדרש (ויקרא פ"ו) כך ויקח משה חצי הדם וכו' מהו בצע אמרתו פשרה פשר והוא חצי דין וחצי בחמים כמוש"כ המ"כ שם, וכ"כ השבו"י (ח"ב סי' קמ"ה) וז"ל סתם פשרה וכו' סתם פשר הוא מלשון פושרין לא קר ולא חם וכדאמרינן בב"ב (דף קל"ג) דייני חצצתא ופרש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה כן הוא עפ"י הרוב אלא דמ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדבר כפי ראיית עיניו לעשות שלום בין הצדדים ע"ש (ובמשלי ג א) לקחת וגו' ומשרים פרש"י הוא הוא הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ושוה לזה עכ"ל ובזה יש לפרש הא שאמר (מלאכי ו א) תורת אמת היתה בפיהו וגו' בשלום ובמישור הלך אתי וגו' כי תורת אמת היתה בפיהו שהורה כפי הדין בשלום. היינו כפי הענין לעשות שלום בין הצדדים. ובמישור. דרך חלוקה כלשון הפשרה חלק לזה ולזה והנה מה שכתב השבו"י דפשרה הוא מלשון פושרין הנה כן כתב הרמב"ם בפי' המשנה (פ' י') דכתובות ופי' פשרה על אמתת הלשון ביצוע הענין ר"ל תיקון וכן קורין למים שאינן קרים ולא חמים פושרין עכ"ל. וכן משמע באדר"נ דסתם פשרה הוא מחצה כיון שאחד מתחייב לחבירו מנה אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחברך ואם לאו אמר להם חילקו מה שעליכם והפטרו לשלום. ולפע"ד נראה דכל דבר הנשתנה משלמותו הראשון נקרא פשר כמו וחם השמש ונמס (שמות ט"ז) ומתרגם אונקלוס פשר. ובב"ק (דף כ"ח) מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה ופרש"י נימוחה הכד ע"ש ולכן מים פושרין שנשתנו מאיכותם הראשונה נקרא פושרין וכן הפשרה שבין בעלי הדינין נשתנה תביעתם לכן נקרא פשר ובלשון חז"ל הפשרת שלגים ועוד כאלה:

משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם. נ"ל דה"ה בבע"ד שקבלו בק"ס שיפשרו ביניהם ג' אנשים שאינם דיינים קבועים ורוצה אח"כ לסלק א"ע אינו רשאי דכיון שנכנס לדין לפשר גם עליו נאמר לא תגורו מפני איש דמ"ש דין ומ"ש פשר. ובמהר"י ברונא (סי' ר"י) מצאתי להיפוך שכתב דזה לא שייך אלא גבי דיין שדן בע"כ של בעלי דינים אבל בפשרה שאינה אלא ברצון בעלי דינים אם לא ישמעו מצי לומר טורח זה ל"ל לטרוח ביניהם ועובדא דא הואיל והם, עצמם בחרו הן לדין והן לפשרה מצי לומר לפשרה נכנסתי ולא לדין ויכול לסלק עצמו מפשרה אלמא דס"ל דכיון דהא שהי' ק"ס לפשר הי' ברצון בע"ד אם לא ישמעו לו יכול לומר מה לי לפשר להם אפי' אם יש בידי לכופם איני רוצה דטורח זה ל"ל. מיהו אף דבפשרה ליכא משום לא תגורו אם מסלק עצמו אפי' אם יודע היכן נוטה הדבר לפשר אבל מ"מ כשקיבל עליו הוי כנדר לעשות מצוה דצריך לקיים מטעם נדר בדליכא דעדיף מיני' ומ"ש זה ממצוה דעלמא וכן בפשרה דהוי מצוה לא יהא יכול לסלק עצמו מטעם זה והניחא אי נולד אח"כ דבר שלא הי' יודע מתחילה י"ל אדעתא דהכי לא נדרתי משא"כ הא דלא ניחא לי' דלהוי תרעומות גם מתחילה ידע זה ואולי י"ל כמוש"כ מהרי"ק הובא בש"ך לקמן (סי' רמ"ג) עיי"ש:

הרי זה משובח. נ"ל דגם בנכרי שבא לפני ב"ד ישראל מצוה לפתוח לו בפשרה לא מבעיא למאן דיליף בסנהדרין (דף נ"ו) דב"נ מצווה על הדינין מויצו וגמר מאשר יצוה וגו' דכתיב משפט וצדקה דגם פשרה בכלל וכמש"כ רש"י שם ד"ה בדיני קנסות וא"כ כיון דמצווים על הפשרה בוודאי מצוה לפתוח לו בפשרה אלא גם למאן דיליף התם מונקרב וא"כ לדידיה אפשר דאין מצווין על הפשרה מ"מ נ"ל דמצות פשרה עיקרה על הדיינים וא"כ גם בנכרי מצוה לפתוח לו בפשרה:

הכנה"ג הביא בשם רשב"א כת"י בדיני הכותים פשרה אינה צריכה קנין ע"ש ולפי"מ שכתב הרשב"א בתשובה (סי' אלף ושלשים) דהא דפשרה בעי קנין הוא משום אסמכתא וא"כ לדעת הראב"ד באו"ח (סי' תמ"א) דבעכו"ם ליכא אסמכתא א"כ בלא"ה לא בעי קנין. וכן משמע מהא דיליה בסנהדרין (דף נ"ו) דב"נ מצווין על הדינין מהא דושמרו לעשות וכו' צדקה ומשפט ומבואר בפרש"י שם בד"ה דיני דצדקה הוא פשרה אלמא דצדקה כתיב ברישא דקרא אלא מהא דמייתי בסנהדרין אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם דאמת משמע די"ת ומשפט שלום פשרה וכן מהא דאמר יתרו ושפטתי זה הדין ובין רעהו זה הפשרה לא משמע כן:

אבל אחר שנגמר הדין כו' אין רשאי לעשות פשרה ביניהם. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ז') וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כ"מ שיש משפט אין צדקה. וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע ולכאורה יש לומר אמאי צריך לומר איזהו משפט שיש בו צדקה ולא קאמר בפשיטות דהי' עושה משפט שהגיד הפסק ואח"כ הי' עושה צדקה שהי' מפשר אח"כ א"ו דאחר הפסק אין לפשר אז. וי"ל על מה שנוהגין לפשר אחר הפסק גם כן:

אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט. וכתב הסמ"ע כי מה שנעשה לפני הדיין הוה כאלו עשאו מדעת ודיין ובהסכמתו עכ"ל. והנה עיקר דין זה מבואר בתשובת רשב"א בשם ר"ה והביאו הב"י וז"ל שאם אחר שפסקו הדין הלך החייב ונתלה בשולטון כדי שלא לפרע עומדים אחרים ופושרים ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט עכ"ל. ולפי טעמו של סמ"ע אינו אלא משום דהוא כאלו הדיין מפשר והדיין א נו רשאי לפשר אחר גמר דין. ולי נראה טעם אחר משום דזהו גנאי להדיינים כשעומדים אחרים ופושרים ביניהם וה"ז דומה להא דמבואר באו"ח (סי' ס"ט) ברמ"א בשם מהר"י מינץ וז"ל מ"מ איש אחר יוכל לפרוס על שמע או להתפלל ביו"ד כל התפלה אפילו באותו ביהכ"נ שכבר התפללו להוציא אחרים י"ח רק שלא יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי כאלו לא יצאו י"ח בראשונים עכ"ל. וה"נ גנאי לדיינים שטיפלו בזה העסק לעשות שלום ולהשקיט ממריבה בין ב' הבע"ד ולא נגמר על ידם אלא ע"י אחרים:

ולפי"ז אינו אלא ג"כ כשפושרים לפני הדיינים וכמו שמסיים הרמ"א שם דזהו דוקא כשהראשונים בבהכ"נ. אבל אם יצאו מבהכ"נ יוכל החזן השני לעמוד במקום הראשון וה"נ כשפושרים שלא בפני הדיינים אפילו במקום הקבוע לדיינים שפיר דמי. וכן לטעמו של הסמ"ע דהוא משום דמה שנעשה לפני הדיין הוא כאלו הדיין עושה אם פושרים שלא בפני הדיין אף במקום הקבוע לדיינים שפיר דמי. אך מלשון שלא במושב הקבוע למשפט משמע דגם שלא בפני הדיינים אין לפשר שם:

ונראה דהוא עפי"מ דאמרינן בסנהדרין (דף ח') רבה אמר דכ"ע לא חיישינן ללעז והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי והב"ע כגון דאיכנף בי עשרין ותלתא למידן דיני נפשות ואיבדור וא"ל דיינו לי מיהו דיני ממונות. והלכה כחכמים שם דחוששין לכבודן של ראשונים. אלמא דבמידי שהתחילו ב"ד לדון אם אחרים גומרים אפי' שלא בפניהם נראה גנאי לראשונים אפילו האחרים הם מאותם הראשונים ג"כ מכ"ש שגנאי לראשונים אם אחרים גומרים אם הם מאותם שלא היו עם הראשונים כלל וא"כ גנאי הוא אפילו שלא בפני הדיינים כיון שהוא במקום מושב הדיינים. אבל במקום אחר ליכא גנאי ושפיר דנוי. ולא דמי לתפלה בבהכ"נ דאם יצאו הראשונים ליכא גנאי משום דהתם הנהוג כן ואין גנאי בזה ואדרבא משם סייעתא מדהוצרך לבאר אפי' באותו בהכ"נ והיינו דוקא התם דאין גנאי בזה אבל בעלמא דאיכא גנאי אין לגמור באותו מקום שהיו הראשונים אלא במקום אחר וא"ש כן נ"ל עיקר בזה:

ואין ב"ד יכולין לכוף לכנוס לפנים משורת הדין ואעפ"י שנראה להם שהוא מן הראוי. נ"ל לע"ד דבקטן נמי כופין על לפנים משורת הדין. דהנה הא דמצוה לעשות לפנים משורת הדין כ' הרמב"ן דברים (ו' י"ח) ועשית הישר והטוב בעיני ד' למען ייטב לך ובאת וירשת וגו' ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר ציוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך ועשית הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב וישר. וכגון מה שאמרו בדינא דבר מצרא ע"כ והרי לקמן (סי' קע"ה סמ"ז) מבואר דמוכר ליתום קטן לית בי' משום דדב"מ והוא מב"מ (דף ק"ח) ליתמי לית בי' משים דדב"מ ופירש"י וכל הפוסקים שם הטעם משום דליתא דטרחא לי' ולא קא מפרשי משום דלאו בני ועשית הישר והטוב נינהו כדקאמר שם בב"מ (דף ק"ח) זבן לע"ג לית בי' משום דדב"מ ע"ג ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא ש"מ דבני ועשית הישר והטוב נינהו ולכן מבואר בריב"ש (סי' תק"א) דאי אית להון אם גם בקטנים איכא דינא דבר מצרא וכן הוא בהג"ה הרמ"א לקמן (סי' קע"ה סמ"ז) ועמש"כ שם בזה ואם כן כיון דאית ביה משום דדב"מ משום דשייך ועשית הישר והטוב שייך בו ג"כ פשרה ולפנים משורת הדין כיון דתרווייהו מחד קרא נפקי. ומזה היה נלע"ד במה דמבואר לעיל דמצוה לפתוח בפשרה דבקטנים נמי שייך זה כיון דפשרה הוא מטעם ועשית הישר והטוב וקטנים בכלל זה. ומהרי"ט בפ"ח פ"ב דב"מ משמע דיש חילוק בין ת"ח לשאר אינשי בלפנים משורת הדין שכתב המעשה זה דין שהוא שוה לכל באי עולם אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דיעשון משמע ישראל המיוחדין במעשיהם ע"כ. ובזה י"ל הא דאיתא בגיטין (דף מ"ח) מעשה בריב"ח כו' מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך והוא עפי"מ דאמרינן בב"מ (דף ל) לא חרבה ירושלים אלא על שלא עשו לפנים משורת הדין ועיין לקמן (סי' ער"ב) דכן מתבאר מהא דכתיב דברים (ו יח) ועשית הישר והטוב שזה קאי על עשיית פשרה וע"ז אומר ועשית ומכלל הן אתה שומע לאו ואף דהי' ג"כ שאר. עבירות מ"מ כ' תוס' דהא והא גרמא וזהו שא"ל התינוק הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך וזה שאמר ולא אבו בדרכיו הלוך שלא עשו לפנים משורת הדין כי זהו דרכי ד' שהוא אוהב הטוב והישר. והי' החשובה על השאלה ששאל מי נתן למשסה יעקב מדרגה הקטנה וישראל לבזזים מדרגה הגדולה והשיב על הקטנים זו חטאנו לו והכניס עצמו בכלל ועל הגדולים שלא אבו בדרכיו הלוך וזה נכון:

ועוד ראיה דבקטנים שייך בהו הטוב והישר מהא שכתבו הפוסקים לקמן (סימן ק"ג) והובא בש"ך שם דבקטן ששמו לי' קרקע דהדרא. ולא נסתפקו אלא אי צריכין להמתין לכשיגדיל או לא והא דשומא הדרא הוא מטעם ועשית הישר והטוב אלמא דגם קטנים בכלל זה. וקטן שעשה פשרה לא מהני אלא בהגיע לעונת הפעוטות דהיינו בר שש כמו מחילה דעלמא שכ' תוס' בכתובות (דק"ז) וב"ב (דקמ"ז) דמהני בהגיע לעונת הפעוטות. ונכרי ודאי דאין מצווה על הפשרה לפימש"כ הרמב"ן דפשרה נכלל בועשית הישר והטוב והרי בב"מ (ד' ק"ח) אמרינן נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא ובסנהדרין (דף נ"ז) מבואר, ברש"י דלמאן דיליף דינין לב"נ מויצו מצווין בפשרה אבל לר"י דיליף מונקרב אין מצווין בפשרה ע"ש. וקי"ל כמ"ד זה כמבואר ברמ"א בתשובה (שאלה י') ועמש"ל בזה:

בתוס' כתובות (דף מ"ט) מבואר דכופין על לפנים משורת הדין בדברים. ונ"ל דגם דס"ל דאין כופין על לפנים משוה"ד מ"מ כופין בדברים לפי מ"ש השיטה בב"ק (ד' קט"ו) דהא דאין כופין על לפנים משורת הדין הוא משום דהוי כמו מ"ע שמתן שכרה בצדה דאין ב"ד מוזהרין ואין כופין והרי התוס' בב"ב (דף ח') כתב דהא דמ"ע שמש"ב אין ב"ד כופין בכפי' דב"ד אבל בדברים כופין ועמש"כ לקמן (סי' כ"ז) בזה וה"נ כן ועמש"כ לקמן (סימן שמ"ט) (ולקמן (סימן ער"ב) בביאור הדבר בזה:

סעיף ז:

פשרה צריכה קנין. נלע"ד דאם עשו שבועה או תק"כ לפשרה לא בעי קנין הגם דשבועה אינה קנין לפי מש"כ תוס' בב"מ (דף קי"ב) וראשונים דהא דפשרה צריכה קנין ולא סגי במחילה משום דהוי כמו מחילה בטעות דיכול לומר אולי ידעתי שיאמרו כך לא הייתי מתרצה וכיון דנשבע גמר בדעתו ומהני מחילה. וכיוצא בזה כתב המ"א הלכות אונאה (סימן י"ד) דאפילו להרמב"ם דס"ל דע"מ שאין לו אונאה לא מהני אא"כ יפרש שיעור האונאה דבאין מפרש שיעור אונאה לא היה בדעתו למחול מ"מ בשבועה שפיר מחל אפילו באין מפרש שיעור אונאה. שוב ראיתי בכנה"ג בהג"ה איתא שכ' וז"ל אפילו לא קני מידו אם יש כאן תק"כ י"א דמהני לאפוקי ממונא ואפי' אם יטעון הטוען דלא, מפקינן ממונא מתורת שבועה כייפינן לי' תומת ישרים (סימן קכ"ח) עכ"ל ולפי מש"כ (בסי' רנ"ב) דאין על היורשים לקיים משום שבועת אביהם אינו מוציא מהם אבל לפי מש"כ דבשבועה גמר בדעתו למחול והוי מחילה לגבי היורשים גם כן. ובאורים כ' להדיא דבתק"כ כופין לקיים והיורשים יכולים לבטל ולפע"ד י"ל כמש"כ בזה:

כתב הש"ך בשם מהר"ם לובלין דפשרה שעשו הבע"ד עצמן א"צ קנין. ולכאורה הא ניחא למש"כ תוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ו') דהא דפשרה צריכה קנין משום דבלא קנין יכול לומר הדיינים השיאו אותי וזה לא שייך בפשרה שעושין הבע"ד בעצמן אבל לפמש"כ תוס' בב"מ (דף קי"ב) דבלא קנין הוי מחילה בטעות דיכול לומר אילו הייתי יודע שהדין עמי לא הייתי מוחל וא"כ בפשרה שעושין הבע"ד בעצמן נמי שייך זה. וא"כ לא מהני בלא קנין וי"ל דעביד איניש דזבין דיני' כמבואר בפ"ק דב"ב דאינו רוצה לעמוד בב"ד ואדעתא דהכי נתפשר אפילו אם הדין עמו ולא שייך בזה מחילה בטעות משא"כ בב"ד וכיוצא בזה מצינו בפ"ג דב"מ (דף ל"ה) ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה א"ל הב לי כיפי לא ידענא היכי אותבינהו כו' זיל שלים לא שילם אזל רב נחמן אגבי' לאפדני' מיני' לסוף אישתכח כיפי ואייקור אר"נ הדרי כיפי למרי' והדרא אפדנא למרה א"ר הוה יתיבנא קמי' דר' נחמן ופרקין המפקיד הוה ואמרי לי' שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי ושפיר עביד דלא אהדר לי מ"ט התם לא אטרחי' לבי דינא הכא אטרחי' לבי דינא למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוי כיפי מעיקרא משמע דאי לא אטרחי' לבי דינא אע"ג דבטעות הוה שבח יוקרא דנפקד הוה. ועש"ך (סי' רצ"ה סק"ו) אלמא דבלא ב"ד אינו יכול לטעון בטעות הי' מה שאין כן בב"ד והוא מטעם הנ"ל וה"נ בפשרה כן. אמנם מתוס' ב"מ (דף ס"ז וב"ב מ"א) מבואר דלא פי' כן:

ובתשובת הרי"ף (סימן קכ"ד) היה חייב לו שבועה ונתפשר ואח"כ מצא ראי' שאינו חייב לו דבטל הפשרה ומסיים וז"ל אבל אולי עשו ביניהם כתקנה ולא הזכירו השבועה הפשרה קיימ' דאמרינן עביד איניש דזבין ומזבין דינא הרי להדיא כן:

הביאו המפרשים מש"כ מהר"ם לובלין מי שהיה אנוס להתפשר עם בע"ח ונתפשר עמו בסך קטן ונתן לו תק"כ שלא יתבענו עוד ומסר מודעה ופסק דבטל דהוי אונס בשבועה עיי"ש. ועיין תשובת עה"ג (שאלה ל"א) דלא נראה לו דעת מהר"ם בזה ולפחות גם בספק יש להחמיר בזה:

מבואר בב"י סי' זה בשם הרשב"א והובא בקצרה ברמ"א לקמן (סי' כ"ג) דבפשרה דדמי לשודא דדייני אין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כשנסתלקו מלפניו ואינו אלא כעד אחד דלפי"ז יש לפשרן כשהוא יחיד לכתוב הפס"ד כ"ז ששניהם לפניו לפי מש"כ הש"ך שם דאם כתב לאחר שנסתלקו לא מהני הפס"ד משא"כ בדין יכול לדון מחדש עפ"י הטענות אם אינם סותרים הטענות הראשונות. ובסותרים לא הוי ג"כ אלא עד אחר וא"כ אין נ"מ בזה משא"כ בפשרה נכון לעשות כן כמוש"כ בזה:

רמ"א שלא יהיה קנין דברים. אם קנו שלא יהי' יכולים לחזור לפי' רש"י ונ"י הביאם הש"ך לקמן (סימן כ"ב סק"ד) לא הוי קנין דברים משא"כ להראב"ן כמבואר שם. ולכן טוב שיאמר למקבל הק"ס שיעשה כפי שיאמר לו הדיין כמבואר שם וה"נ כן:

סעיף ח:

מחילה אינה צריכה קנין. בתוס' ב"מ (דף קי"ב) ד"ה חוזר הוכיחו כן מהא דבפ' הנושא (דף ק"ד) אמרינן דלאחר כ"ה שנים איבדה כתובתה משום דמסתמא מחלה ואף ע"ג דלא עשתה שום קנין דבקנין לאלתר נמי אבדה כתובתה עכ"ל. ולע"ד נראה לי ראי' דמחילה א"צ קנין מהא דאמרינן בפ' אלמנה ניזונת (דף צ"ו) אמר רבי יוחנן משמיה דר' יוסי בן זימרא אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה איבדה מזונות. והיינו מדלא תבעה מחלתן וכפירש"י שם ד"ה עשירה וע"כ בלא קנין איירי דבקנין לאלתר מחלה ועוד דאמר רבא שם לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה ואי מחלה בקנין להבא פשיטא דלית לה גם להבא א"ו דבלא קנין מיירי. אך בסנהדרין (דף ו') כתבו וז"ל עוד ראיה מהא דתנן בסוף הנושא שאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה מחלה כתובתה ובלא קנין איירי כדמוכח מעובדא דחמתי' דר' חייא עכ"ל. מבואר דס"ל דזה אינו מספיק להוכיח דבלא קנין איירי דאי בקנין לאלתר נמי עד שהוצרכו להביא מעובדא מחמתי' דר' חייא וא"כ אזדא גם הראי' שלי מהא דמזונות. אלא דדבריהם בסנהדרין צריך ביאור למה הוצרכו לזה וכבר עמד ע"ז מהרש"א שם. ובמ"א ישבתי זה ע"ד הפלפול ואין מקומו כאן. והנה בתוס' ב"מ שם כתב עוד ראיה דמחילה לא בעי קנין מהא דפריך בפ"ק דקידושין (דף ט"ז) ולימא לי' באפי חרי זיל ומשני דע"ע גופו קנוי הא לא"ה מהני וליכא למימר דאיירי בקנין דא"כ גם עבד כנעני יוצא בחליפין ע"ש. והנה זה הוא כדעת מהרי"ט בספ"ק דקידושין דע"ע נקנה גם בחליפין א"כ ה"ה דיוצא. ועמש"כ לקמן (קצ"ה) בזה. אבל הם בעצמם כתבו בקידושין (דף ח') דאינו נקנה ואינו יוצא ומשמע דלהלכה כתבו כן כמ"ש המ"ל בפ"ב מהל' עבדים א"כ סתרי אהדדי וצ"ע בזה:

עוד כתבו התוס' בב"מ (דף קי"ב) ומדאמר לעיל באיזהו נשך (דף ע"א) תן ע"ג קרקע והפטר ובגיטין (דף ע"ח) זרוק לי והפטר אין ראיה דאיכא למימר דאיירי בקנין. וברא"ש כתב ולא משמע דאיירי בקנין אלא בדיבור בעלמא. ונ"ל ראיה לזה דלא משמע דאיירי בקנין מהא דאמרינן שם בגיטין הב"ע דא"ל זרוק לי חובי ותפטר אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאמר ליה זרוק לי חובי בתורת גיטין ואכתי מאי למימרא מהו דתימא מצי א"ל משטה אני בך קמ"ל. והרי מבואר (בסימן פ"א סי"ז) דבקנין לא שייך משטה וכמאן דא"ל אתם עדי דמי וכן פרש"י בב"מ (דף ק"ח) באמר המצרן זיל זבין צריך למקני מיני' דאי לא מצי אמר משטה אני בך משא"כ בקנין והשתא אי ס"ד דמיירי בקנין אכתי קשה קושיית הגמרא מאי למימרא ולא שייך תירוץ הגמ' מהו דתימא מצי א"ל משטה אני בך דהא בקנין לא שייך השטאה דמ"ש מכל קנין דעלמא דלא מצי למטען טענת השטאה א"ו דמיירי בלא קנין ומבואר דמחילה א"צ קנין ולתוס' צ"ל בין האי דהכא לשאר דוכתי אבל לקושטא לא משמע כן:

ולכאורה קשה למה לא הביאו התוס' והרא"ש ראי' דמחילה א"צ קנין מהא דבב"מ (דף ס"ז) משכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא ר"פ אמר לא צריך למקני רב שישא ברדר"א אמר צריך למקני מיניה והילכתא צריך למקני מני' ופירשו התוס' והרא"ש שם דמיירי לאחר ההלואה וע"כ לא ס"ל לרב שישא ברי' דר"א דצריך למקני מני' אלא משום דאינו אלא מחילת זכות שיש לו בקרקע ולא מחילת חוב אבל רב פפא ס"ל דמחילת סילוק הוי כמו מחילת חוב וא"צ קנין כמוש"כ בשיטה אלמא דמחילה א"צ קנין. וי"ל דס"ד דלפי"מ דקי"ל דבמשכנתא דלא מסלקי צריך למקני מני' הו"א דה"ה מחילה ג"כ צריך קנין וכן צ"ל דלכן לא הביאו מהא דב"מ (דף ק"ח) אי אמר המצרן זיל זבין דרבינא ס"ל דא"צ למיקני מיני' ונהרדעי ס"ל דצריך למקני מני' והלכתא צריך למקני מיניה ומבואר ברא"ש משום דאינו מחילת חוב אלא מחילת זכות שיש לו בקרקע או משום דלא לימא משטה אני בך וכמו שפרש"י (וכ"ה בטוש"ע סימן קע"ה ע"ש) וא"כ רבינא דס"ל דצריך מקני מניה ס"ל דזה דמי למחילת חוב אלמא דמחילה א"צ קנין דהו"א דלפי"מ דקי"ל כנהרדעי דצריך למקני מיני' הו"א דגם מחילה דחוב צריך קנין לכן הוצרכו להביא ראיה ממקו"א דמחילה א"צ קנין. אמנם יש ראיה מהא דב"מ (דף ס"ז) ומודינא דאי שמט ואכל לא מפקינן מיניה והוא משום דמחל אלמא דמחילה א"צ קנין וכ"ה בהגה' מרדכי שם. ע"ש:

ויש להקשות למה לא הביאו התוס' ראיה דאין צריך קנין מהא דבבא קמא (דף צ"ב ושם דף צ"ג) קרע את כסותי שבר את כדי ע"מ לפטור פטור. והוא מטעם מחילה כמבואר בתוס' כתובות (דף נ"ו) וגיטין (דף פ"ד) והתם ליכא למימר בקנין דאי בקנין איך מוקי שם ברייתא דהכני ופצעני ע"מ לפטור ביש הן שהוא כלאו ולאו כהן. וכפי' התוס' שם (דף צ"ג) דהא בקבלת קנין ודאי ע"מ לפטור קאמר ואפילו בחבלה ע"מ לפטור קאמר א"ו בלא קנין מיירי ואפשר לומר דיש ב' מיני מחילות מחילה דלאחר כן ומחילה דמעיקר' ומחילה דמעיקרא מאחר דלא בא לעולם לכלל חיוב ודאי לא בעי קנין משא"כ מחילה דלאחר כן דחל מעיקרא חיוב אלא דאחר כך מחל בזה יש לומר דבעי קנין וא"כ בקרע את כסותי ושבר את כדי דהוא מחילה דמעיקרא ומעולם לא בא לכלל חיוב שפיר לא בעי קנין ואכתי לא ידעינן במחילה דאח"כ ולזה חתרו להביא ראי' דגם במחילה דלאח"כ לא בעי קנין:

הא דמחילה א"צ קנין היינו דוקא בלי תנאי אבל כשמוחל על תנאי אז צריך קנין. וכ"כ הט"ז לקמן (סי' ר"ז) אהא דמבואר שם ס"ט כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין ואחר שחייב עצמו קונין מבע"ח שכ"ז שיהי' כך או שיעשה כך הרי חוב זה מחול לו מעכשיו. והקשה הט"ז אהא דקונין מבעל חוב אע"ג דמחילה א"צ קנין היינו מחילה ברורה משא"כ בזה שהוא תלויה ודומה למוחל ע"י פשרנים כמש"כ (בסי' י"ב) עכ"ל:

ועיין ב"ש באהע"ז (סימן קל"ד סק"ז) שכתב וז"ל לפי"ז אין חל הקנין שעושים על החליצה ולא מהני הק"ס שמקנים האחים תחת החופה וא"ל דקנין שנוהגים תחת החופה קאי על הממון דאין רוצה בממון אחיהם דא"כ ל"ל קנין דהא מחילה א"צ קנין ע"כ. ולהנ"ל י"ל דקאי, על הממון וכאן דהמחילה הוא בספק אם יחי' אחיהם אם לא לכך שפיר צריך קנין: ויש להביא ראי' לזה מהא שכ' בתי' הר"ן פ"ד דגיטין אבל משכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מחילה מהניא עכ"ד. וקשה דהא בב"מ (דף ס"ז) מבואר להדיא משכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא צריך למיקני מיני' א"ו דהא דמחילה א"צ קנין היינו אם הוא מחילה ברורה משא"כ אם אינה ברורה. ולכן הא שכתב הר"ן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי א"צ קנין והיינו משום דהוי ככל מחילה דא"צ קנין אבל מיירי שמוחל לו בבירור בלי שום תנאי. משא"כ הא דפ' איזהו נשך דמיירי שמוחל לו דרך תנאי שכשיסלק לו הדמים יסתלק עצמו מהשעבוד לכן צריך קנין. וכדמות חילוק זה ראיתי להמחנה אפרים ה' שכירות (סי' ט') שכתב כן אמנם יש לחלק בדרך אחר והוא זה. דאם מוחל לו החוב אף שיש לו משכנתא דקרקע כיון דבע"ח אינו קונה משכון דקרקע לא גרע משאר חוב דעלמא וא"צ קנין משא"כ כשאמר מסתלקנא מזכות שיש לו בגוף הקרקע אז שפיר צריך קנין כנ"ל נכון בזה: וכ"כ (בסי' ר"א) דאפילו להסוברים דמחילה לית בי' אסמכתא ולא בעי ב"ד חשוב מ"מ קנין בעי. והא שכ' הסמ"ע (בסי' ש"א) דשומר שמתנה לפטור עצמו משבועה הוא משום דמחילה א"צ קנין לע"ד י"ל בזה דאם המפקיד אומר אם יוגנב יהי' פטור לא סגי במחילה לבד דהא באם מתנה שומר חנם להיות כשואל לא סגי בשטר בלא קנין דדמי לאסמכתא אם יהי' כך כמוש"כ הש"ך שם (סי' ש"א) כן במחילה דאינו ברור ודמי לאסמכתא שפיר צריך קנין אלא טעמא אחרינא התם דהמפקיד מתנה ומעיקרא לא התחייב עצמו כדקאמר להדיא בב"מ (דף צ"ד) ועיין בתוס' כתובות (דף נ"ו) בזה. עמש"כ לקמן (סי' כ"ו) בזה. אכן הלח"מ (פי"א) ממכירה כתב דהקנין הי' רק לאלומי מילתא א"כ דעתו דגם היכא דמחילה אינו ברור א"צ קנין וכנ"ל עיקר. וכן משמע מהא שכ' (בסי' קע"ו) בשיתוף ששינה והשני הסכים למעשיו דא"צ קנין דמחילה א"צ קנין וכ' הפרישה דס"ד דלא נתרצה אלא אם יהי' ריוח ולא הפסד ודומה לפשרנים:

ובזה נ"ל ג"כ הא שכתב הרמב"ם (פ"ב מה' אישות ובשו"ע אהע"ז סי' צ' ס"ה) נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותם לבעלה וקנו בעדים אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. והקשו הח"מ והב"ש הא מחילה א"צ קנין. ובאמת קשה עוד ל"ל עדים הא הרמב"ם ס"ל דקנין א"צ עדים כמבואר לקמן (סי' קצ"ה). לכן נראה דכ"ז הוא כדי לאלומי מילתא שלא תוכל לטעון טענת השטאה בזה. אכן בתשובת מהר"ם מרוטנבערג (סימן תשי"ח) כתב להדיא כהט"ז דכל שהוא על תנאי צריך קנין:

ואם מהני מחילה בלב. כתב המסגרת בשם רש"ל דמהני והמפרשים השיגו על זה והעלו דלא מהני מחילה בלב דדברים שבלב אינם דברים אם לא היכא דמוכח כמו בשהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה או טענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור ע"ש ואנכי מצאתי לרש"ל ביש"ש בבא קמא פר"ג (סי' ל"ד) שכתב וז"ל ועוד תימא דאפילו תאמר שהוי מחילה ומחילה א"צ קנין מ"מ מחילה בלב לכ"ע לא הוי מחילה ואפילו לא הי' בדעתו למתבעי' לעולם מ"מ לא גמר ומקני מאחר שלא הוציא מפיו עכ"ל הרי להדיא דמהרש"ל עצמו ס"ל דמחילה בלב לא מהני. והגם דקושייתו לא קשיא דהתם אומדנא דמוכח מ"מ נקטינן מיהא דס"ל דמחילה בלב לא מהני וכן עיקר. וחרש ששומע ואינו מדבר דאינו יכול למחול בפה ובלב לא מהני אינו יכול למחול וא"ל כיון דאנוס הוא שא"י לדבר לדידי' גם דברים שבלב הוי דברים דכבר כתבו תוס' בגיטין (דף ל"ב) ד"ה מהו דגם היכא דאנוס מלפרש אינן דברים ע"ש בזה:

ובמהרי"ט ח"ב (שאלה מ"ה) כתב ונ"ל דמחילה בלב לאו כלום הוא דהא קי"ל דדברים שבלב לא הוו דברים כדאמרינן בפ' האיש מקדש ובכלן שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת כו' אלא נראה דעיקרא דמילתא בהכי תלי' דודאי כל היכא דליכא הוכחה למה שבלבו דברים שבלבו לאו מידי הוין אבל היכא דאיכא הוכחה הוי דגרים כו' עכ"ל. והוא מפורש להדיא כן בתוס' גיטין (דף ל"ב) ד"ה מהו דתימא וז"ל ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו עכ"ל. הרי היכא דאיכא אומדנא ואנו יודעין דעתו מעצמנו דברים שבלב הוו דברים ואין אנו צריכים לאמירתו. וכיוצא בזה כ' תוס' בחולין (דף מ') ד"ה לפני א"נ כיון דלפני עבודת כוכבים הוא מסתמא לעבודת כוכבים נתכוין אעפ"י שלא פירש עכ"ל. וא"כ כיון דאומדנא דמוכח הוא דמחל לא בעינן אמירתו לזה:

ובריטב"א פ"ג דבב"מ כתב להקשות על הנך רבוותא דס"ל דאם שילם שוב אינו צריך שבועה שאינו ברשותו דאיך אפשר לומר כן דבשביל דקבל תשלומין מחל הא הוי דברים שבלב ואיך יוצא מספק גזל באומדנא כזה ע"ש. הרי להדיא דמחילה בלב לא הוי מחילה אם לא היכא דאיכא אומדנא טובה אז הוי מחילה [ודמיא להא דאמרינן פ"ק דחולין (דף י"ב) מחשבתו הנכרת מתוך מעשיו דאפילו לא אמר מהני וה"נ באיכא אומדנא אפילו לא אמר הוי מחילה]:

כתב הנתיבות דכ"ז במחילה לחוב שעבר אבל במחילה דלהבא כמו בא ואכול עמי דמבואר (לקמן סי' רמ"ו דבסתמא חייב לשלם) אם הי' בלבו למחול אינו יכול לחזור. ועיין בב"מ (דף ל') רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא פגע בי' ההוא גברא הוי דרי פתכא דאופי אותבינהו וקא מיתפח א"ל דלי לי כו' יהיב לי' פלגא דזוזי ואפקרה הדר זכה בהו כו' לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו כו' אלא ר"י לכ"ע אפקרינהו ובמלתא דעלמא הוא דאוקמי' וכתבו תוס' דאפקרה שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול. והקשה הפני יהושע למה הוצרך ר"י להפקירם בפרהסיא עד שהוצרך לומר לדידך לא אפקרינהו הי' לו למחול בלב בענין שלא ירגיש הלה לחזור ולזכות וע"ש שכתב דמהני כמו בכל מחילה דעלמא דמהני אפילו מחילה בלב וזהו דלא כהאחרונים הנ"ל) וא"כ יהי' ראי' מזה דמחילה בלב לא מהני אפילו אם אינו רוצה לחזור דדברים שבלב אינן דברים ואפילו להבא ולכך הוצרך להפקיר. ועמש"כ (בסי' רע"ג) דההוא עובדא לא הוי אומדנא דמוכח ע"ש בזה. ומשמע מזה דלא כהנתיבות:

אלא דבלאו הכי קשה טובא דלמה הוצרך להפקיר ואינו הפקר עד שיפקיר לכו"ע ובמילתא דעלמא הוא דאוקמי' לההוא גברא הי' לו לומר דמוחל לכל מי שיטול ההוא פתכא דאופי ולאדם זה אינו מוחל דזהו באמת ולא הי' לאוקמי' במילתא דעלמא ואף דמבואר (בסי' רמ"ו) דקודם שיטול יכול לחזור אבל הא ר"י לא רצה לחזור וא"כ במחילה בדיבור הי' יכול לעשות כן. ועיין שער משפט לקמן (סי' צ"ח) דמוכח שם דס"ל דמחילה בלב לא מהני אפילו בלהבא גם כן. ובהא דב"מ כבר כתבתי במ"א הא דלא אמר כל מי שיגיע לידו הרי הוא שלו כמו בלולב בסוכה (דף מ"א) ומצאתי אח"כ בא"מ (סי' כ"ח) וע"ש מה שתירץ בזה. ועיין בדרישה (סי' רע"ג) שכתב ליישב שיטת הרא"ש דבינו לבין עצמו מהני הפקר הא דלא הפקירו פעם שנית משום דההוא גברא שראה דמתחילה הפקיר מסתמא גם בפעם שני עשה כן וא"כ מיושב קושיית הפ"י הנ"ל בזה:

והנה אי מחילה מתורת סילוק או מתורת קנין כבר חקר בזה המחנה אפרים מה' זכי' מנכסי הפקר וכתב דלהתוס' הוי משום סילוק וא"י לחזור תוכ"ד כיון דסילק עצמו ומהני גם בעל כרחו של לוה ולהרא"ש הוי משום הקנאה ע"ש. ועיין לקמן (סי' ר"ג) בהגהת רמ"א ס"א דהביא שם תשובת רשב"א דמשמע דהוא אינו אלא סילוק בעלמא ובזה נראה לי הא דאיתא ברמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה) הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו כו' אעפ"י שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום כו' יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים לו למלוה להחזיר כו' אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל כו' ע"כ וכתב המ"ל ויש לדקדק לפי דבריהם אפילו גבי גזילה נמי לא תועיל המחילה שהרי סתם גזילה הוי מחילה מדלא נפיק מאונאה כו' אבל גבי רבית דהוי מדעתו ואפ"ה אסרה תורה מחילה זו לא מהני מחילה אפי' לאחר שלקח הרבית דלא עדיפא מחילה זו ממחילה שאסרה תורה ע"כ. אבל לרמב"ם החולק עליהם וס"ל דמהני מחילה ועדיפא ממחילה שאסרה תורה. משום דמחילה שאסרה תורה הוא משום דנתינת הרבית בא מיד לוה למלוה אבל המחילה שלאחר הנתינה דאז הוא מטעם סילוק א"כ הוי כמו הפקר וא"כ לא בא מיד לוה למלוה אלא דהמלוה ממילא זוכה במה שתחת ידו:

ובהגה' מרדכי דשבועות בנשבע שלא למכור או למחול אי עביד לא מהני. וברמ"א יו"ד (סי' ר"ל) השמיט למחול ונראה דהגה' מרדכי ס"ל דמחילה הוי קנין ושייך לומר אי עביד לא מהני דהוי מקח שנעשה באיסור אבל הרמ"א לטעמי' דמבואר לקמן (סי' ר"ג) דמחילה אינה אלא סילוק ולא שייך בזה אעל"מ ומקח שנעשה באיסור לכן לא כתב מחילה. ומצאתי בשו"ת בר"א (שאלה קכ"א) שכתב דבמחילה ל"א אעל"מ ובהגה"מ מיירי בהי' בידו שטר דל"מ לדעת הר"י ואינו מספיק לפ"מ שנבאר דזה אינו אלא הוכחה דלא מחל אבל המחילה מצד עצמה הוי מחילה וכמוש"כ המ"ל (פ' ט"ז מטוען) דכ"ז שאינו חוזר הוי מחילה לכן העיקר כמוש"כ בזה:

ולמחול בשבת ויו"ט תלי' אי מחילה מטעם הקנאה או מטעם סילוק דאם הוא מתורת קנין פשיטא דאסור ואם הוא מתורת סילוק תליא בחקירה אי מותר להפקיר בשבת ויו"ט. ובתשובת מהר"ם מלובלין (שאלה ע"ב) כתב במחילה בת"ק ביו"ט דהוי כמקח שנעשה באיסור ע"ש. ומבואר דס"ל דמחילה מטעם קנין:

הנה אי מהני מחילה בעל כרחו ואי מהני מחילה בקטן תליא במה שחקר המ"א הנ"ל אי מחילה מתורת סילוק או מתורת הקנאה אי מתורת סילוק מהני בקטן אבל אם הוא מתורת הקנאה אין יד לקטן לקנות. ועיין ריטב"א פ"ק דקדושין (דף ט"ז) שכתב וז"ל מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני לי' להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקרי' סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו אבל מחילה לא מהניא לי' אפילו להוציאו לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה במעשי ידיו ע"כ. ואם כן גם קטן לא מהני' לי' מחילה. אלא דצ"ע דהריטב"א לקמן (דף י"ט) כתב בהיפוך מזה. שכ' וז"ל ואפילו אי יש לה יד היאך יש לה זכי' בממון דהתם בדר' יוסי בר' יהודא אין שם זכיית ממון אלא מחילה שמחל לה שעבוד שעלי' ואע"ג דאין מזכין לקטן ע"י הא ודאי מוחלין לו דלא יהבינן לי' מידי דבעינן דלהוי לי' יד לזכות ע"כ. הרי להדיא דס"ל דמחילה לאו מטעם הקנאה ולא בעינן כלל שיהי' לו יד לזכות ולפי"ז גם בעבד כנעני מהני מחילה. וי"ל דשאני בעבד כנעני שהמחילה הוא מעשה ידיו והאיסור אכתי לא נפקי והוי כמתנה משא"כ באמה העברי' דאין גופה קנוי וליכא גבה איסור כלל והמחילה הוא השעבוד לכן אינו אלא סילוק בעלמא וא"כ נתבאר דגם לריטב"א במחילת חוב אינו אלא סילוק ומהני בע"כ גם כן. ובקטן לפי"מ דקי"ל דקונה בדע"א מקנה בלא"ה מהני לכ"ע דלא כהמ"א שכתב דלריטב"א באונאה הוא לא מהני בע"כ אלא גם לדידי' הוא סילוק בעלמא. מיהו בקטן קודם שהגיע לצרור וזרקו דמבואר (בסי' רמ"ג) דגם ד"א מקנה לא מהני לא הי' מהני מחילה להמ"א אלא דכבר כתבו דלכ"ע מחילה מהני בקטן גם כן. ובב"ב (דף מ"ג) בני העיר שנגנב ס"ת שלהן דאין דנין בדייני אותה העיר דליסלקו בי חרי מינייהו ולידיינו כ' בקצה"ח (סי' ל"ז) דלא מצי קאי אגנב דלא ירצה הגנב לקנות כי היכי דלא להוי סהדי ע"ש. וברשב"א פי' דהוא מטעם מחילה ומחילה בע"כ מהני ושפיר קאמר דליסלקו ומצי קאי אגנב עצמו גם כן: אלא דצ"ע הא דאמרינן בב"מ (דף ו') אביי אמר חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו. וכתב הנימוקי יוסף והר"ן והריטב"א דלפי זה אם מחל כל התביעות אין יכול לשבע משום מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דקשה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לשבע וליטול נימא דחשוד אממונא חשוד אשבועתא. ואם משום דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ימחול כל התביעות ומעתה אין לו שבועה כלל אלא ודאי דבע"כ של לוה לא מהני מחילה וכשיראה שרוצה למחול ימאן בזה. ולכאורה יש להביא ראי' דמחילה בע"כ לא מהני דא"כ ל"ל לתקנת פרוזביל הא יכול למחול לו זמן הפרעון ולהרויח לו זמן עד אחר השביעית דאינו משמט דלא קרינן בי' לא יגוש א"ו דמחילה בע"כ לא מהני. אמנם ז"א דהא בלא"ה הק' הא יכול להתנות ועיין בב"י (סי' ס"ז) מה שהביא תרוצים ע"ז וממילא יתורץ הא דמחילה גם כן. ומחילה בקטן לא מהני אלא אם הגיע לעונת הפעוטות אז מהני מדרבנן אבל מדאורייתא לא מהני, וי"ל הא שכ' בשבועות (דף ל"ז) דלמ"ד שעבודא דאורייתא לא משכחת שבועה אלא במחל השעבוד משא"כ בלא מחל ליכא שבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא"כ אמאי איצטריך בשבועות (דף מ"ב) איש כי יתן למעט שאין נשבעין על טענת קטן הא בלא"ה ליכא שבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וליכא למימר במחל הא בקטן לא מהני מחילה. וי"ל כמוש"כ תוס' בב"מ (דף ד') דמיירי בדלית לי' קרקע ובזה סרה כמה קו' שהק' במחנה וי שם:

ובמחילה בלא קנין במקום שטר דעת ה"ר ישעי' דלא מהני. וכתב הב"ח משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ובש"ך תמה ע"ז דהא קי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ובכנה"ג כתב דבחוב ברור לכ"ע כגבוי דמי וכמוש"כ תוס' בסוטה (דף כ"ה) ע"ש:

ותמיהני על הש"ך דהא הש"ך עצמו (בספ' ת"כ סי' ק"ל) כ' דזה דוקא היכא דהטענה על גוף השטר משא"כ היכא דהשטר ברור רק דהטענה בא ממקו"א לכ"ע כגבוי דמי כהכנה"ג הנ"ל עיי"ש וא"כ סותר משנתו ממש"כ בס' ת"כ בזה: ונ"ל ראי' ראי' לזה מהא דאמרינן בב"מ (דף ע"ב) ת"ר ישראל שלוה מעות מעכו"ם ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית. ופרש"י וגובה את הרבית דהוי כגבוי ע"כ. ולכאורה תמוה דנהי דזקף עליו במלוה בכתב לו שטר מיירי כמו שפרש"י שם שכתב שטר עליהם כך וכך אני חייב מ"מ הא קי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי א"ו דבחוב ברור לכ"ע כגבוי דמי ולכך אם כתב שטר קודם שנתגייר דהוי כגבוי גובה ממנו. ובזה יתיישב לי מה שתמה הכנה"ג (בסי' ס"ז) אמש"כ הב"י שם דזקיפה הוי משעה שקבע זמן לפרעם מהא שפרש"י בכתובות (דף צ"ב) שזקף במלוה שכתב שט"ח וממש"כ רש"י בב"מ (ע"ב הנ"ל) והנה הא שפרש"י בכתובות כ' שט"ח כבר כתבנו בזה (בסי' ל"ט ובסי' קט"ז) והא דב"מ לפימש"כ א"ש בפשיטות דבאמת משקבע זמן לפרעון הוי זקיפה ובב"ק (דף ק"ט ובגיטין דף י"ח) לא פרש"י מידי מה זקף במלוה אכן בכאן פרש"י משום דאי לא כתב לא הוי כגבוי ולכך פי' בכתב הוי כגבוי דבחוב ברור לכ"ע כגבוי דמי וזה נכון:

ולפי זה ניחא תמיהת הת"ת על התוס' בשבועות (דף ל"ז) דכיון דהא דהכופר בממון שיש עליו עדים דנקט ר' יוחנן מיירי כשמחל השעבוד אמאי בשטר פטור הא מהני מחילה במקום שטר ולהנ"ל י"ל דר"י לשיטתו אזיל דכיון דטעמא של ה"ר ישעי' הוא משום דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי כהכנה"ג הנ"ל והרי רבי יוחנן ס"ל בגיטין (דף ל"ז) דשט"ח שיש בו אחריות נכסים אינו משמט והוא משום דכגבוי ואעפ"י שלא הורה למעשה בפרוזבול וכדקאמר שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הא דתניא כוותי' אתיא כב"ש הוא דלענין שמטה לא רצה לעשות כן אבל לעלמא ס"ל כגבוי ומבואר היטב וכי מפני שאנו מדמין אף דלכמה דברים בחוב ברור הוי כגבוי אבל בשמיטה לא נוכל לדמות לכל הדברים רק לב"ש דס"ל דאף בחוב שאינו ברור הוי כגבוי וא"כ גם בשמיטה הוי כגבוי. וע"כ לשיטתו שפיר קאמר בשטר פטור דל"מ מחילה:

ונ"ל דהא דכתב הב"ח דכגבוי דמי אינו אלא דוקא אם יש לו קרקע ואז ס"ל דמחילה במקום שטר לא מהני אבל אם אין לו קרקע בשעה שמחל לאו כגבוי דמי ומהני מחילה במקום שטר. שוב מצאתי בנ"ב (סי' ל"ב) שכ"כ. ונ"ל ראי' לזה מהא שכתב הריטב"א (בגיטין ל"ז) דהטעם דשטר שאין בו אחריות נכסים משמט משום דיכול למכור קרקעותיו ולא ימצא ממה לגבות א"כ לאו כגבוי דמי א"כ ה"נ באחריות ואין לו קרקע. אמנם עיקר הטעם דמחילה במקום שטר לא מהני ודאי משים דהי' לו להחזיר השטר ומדלא החזיר מחל וא"כ אין חילוק בין יש לו קרקע או אין לו קרקע:

והנה בהרחבת זמן הלואה אי מהני בלא קנין. הסמ"ע לקמן (סי' ע"ג) נסתפק בזה ודעת הש"ך שם דאפילו הרחיב לו זמן הפרעון לאחר הלואה א"צ קנין. ובאורים נסתפק שם אי מהני הרחבת זמן גם במקום שטר די"ל דבזה כ"ע מודים דמהני גם במקום שטר דבזה ליכא ראי' דמחל בלב שלם מדלא החזיר לו השטר דהא אינו יכול להחזיר לו השטר כיון דעדיין גבי' בעי ע"ש. והמפרשים דעתם דמהני גם בזה במקום שטר ונסתפקתי במוחל מקצת חוב בשטר דיש לומר דבזה כ"ע מודים דמהני דליכא ראי' דלא מחל לו בלב שלם מדלא החזיר לו השטר דהא מחזיק השטר בשביל המותר והא דלא כתב שובר דניחא לי' כי היכי דליכוף ללוה כמבואר בב"ב (דף קע"ב) ע"ש בזה. ובמוחל והשטרות אינן בידו אף דאין לומר דאין זה ראי' דלא מחל לו בלב שלם מדלא החזיר לו השטר דהא השטר אינו בידו מ"מ י"ל דהי' לו לכתוב שובר על שטרו. ובאם הי' בידו פס"ד דאמרינן בשביעית כל מעשי ב"ד אין משמטין וכ"ה בטוש"ע (סי' ס"ז) פס"ד אינו משמט וכתבו הפוסקים דהוי כגבוי בזה י"ל דלא מהני מחילה להר"י והוי ספיקא דדינא בזה: ולהלכה העיקר כהט"ז והש"ך דקי"ל כמו שכ' רמ"א לקמן (סימן רמ"א) דמחילה בלא קנין מהני בשטרא. וכמו דמשמע לקמן (סי' צ"ח ס"א) וכן משמעות לקמן (סימן פ"ב סי"א) אם טען הלוה מחלת לי חוב שבשטר זה וכן מבואר בכמה דוכתי בפוסקים דין מחילה בשטר ולא הזכירו בקנין. ולהדיא מבואר בסידור הגט דמהרי"ל שציוה למחול הכתובה בלא קנין והובא באהע"ז (סי' קנ"ד ספ"א) או תקרע הכתובה או תמחול וגם אנו נוהגין כן: ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בקידושין (דף ט"ז) תנא וקונה אח עצמה בכסף ובשוה כסף ובשטר האי שטר ה"ד אי דכתב לי' שטרא אדמי' היינו כסף אלא שחרור שטר למה לי ולימא לי' באפי בי תרי זיל א"נ באפי ב"ד זיל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחיל והרי ע"ע איכא דקני לי' בשטר גם כן ולס"ד דאין גופו קנוי הוי כהלואה ומוכח דמהני אף בלא נתן השטר מדלא קאמר ולימא לי' באפי בי תרי זיל ויחזיר לו השטר וש"מ דמחילה מהני במקום שטר בלי קנין. וכעת נדפס תוס' ר"י הזקן ומצאתי שכתב שם וז"ל ומסתברא דמלוה בשטר אם מחל המלוה אעפ"י שלא החזיר לו את השטר הוי מחילה דשטר ראיה בעלמא הוא וגבי ע"ע דנקנה בשטר כדקס"ד ובמלוה הא אמרינן לימא לי' באפי בי תרי זיל ע"כ. הרי להדיא כמש"כ. וקנין שטר בע"ע הוי שטר כשט"ח דקונה בשט"ח השעבוד ה"נ בע"ע כן:

ולכאורה ראיה דמהני מחילה במקום שטר מהא שמבואר לקמן (סי' נ"ז) דאסור לשהות שטר מחול משום אל תשכן באהליך עולה והשתא אי ס"ד דלא מהני מחילה במקום שטר מאי עולה איכא אי הדר גבי' כיון דלא הוי מחילה כלל. א"ו דמחילה במקום שטר מהני אף שהשטר תחת יד המלוה מיהו י"ל לפימש"כ המל"מ (פט"ז מה' מלוה ולוה) דאפילו לדעת הר"י דלא מהני מחילה במקום שטר כל זמן שלא חזר בו הוי מחילה אלא דכשהשטר בידו מצי לחזור בו וא"כ י"ל דלכך לא ישהא שטר מחול משים דכיון דבאמת אינו רוצה לחזור אתי לידי עולה שמא ימצאו יורשיו ולא ידעו שהוא מחול ויוגבו שלא כדין וכמו דאמרינן כיוצא בזה בב"מ (דף ס"ז) זמנין דנפיל קמי יתמי עיי"ש וה"נ כן. מיהו זה דוחק ולא מסתבר כלל לומר כן. ודעת הסמ"ע בסימן זה דמחילה במקום שטר לא מהני (ובסוף סימן מ') מבואר להדיא דס"ל דמהני, מחילה בשטר. ולפי"ד המל"מ מיושב שפיר דהתם מיירי דאינו חוזר וע"כ הא דכאן לענין אי יכול לחזור מיירי בזה:

ולכאורה היה אפשר לומר דבמקום דכגבוי דמי לא מהני מחילה לכ"ע. ולפי"ז בשטר העשוי בעש"ג שכ' התשב"ץ דאינו משמט משום דכגבוי דמי והובא לקמן (סימן ס"ז) א"כ ה"ה דלא מהני מחילה ביש לו שטר כזה העשוי בעש"ג. אך הרשב"א בח"ג (שאלה שנ"ד) כתב להדיא דגם לב"ש דס"ל דכגבוי דמי מהני מחילה ולא דמי לשביעית משום דלא יגוש משא"כ במוחזק אבל ל"ש זה במחילה. וא"כ ה"ה בשטר העשוי בעש"ג אף דהוי כגבוי לענין שביעית מהני מחילה ומבואר להדיא דעת הרשב"א דמהני מחילה במקום שטר גם כן: ואם מהני מחילה במקום משכון. כתב המרדכי בפרק קמא דקידושין אעפ"י שבעל חוב קונה משכון מ"מ מהני מחילת החוב אע"פ שלא החזיר המשכון והוכיח כן בשם מהר"ם מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין גבי ע"ע קונה א"ע בשטר ולימא לי' באפי תרי זיל ש"מ ע"ע גופו קנוי. ומשמע דאי לאו דגופו קנוי אע"ג דהוי ליה משכון מהני מחילה. ובחי' הר"ן לגיטין כתב דלא מהני מחילה אם המשכון בידו כיון דמשכון גופו קנוי ולא מהני מחילה לדבר שגופו קנוי. כדאמרינן בקידושין בעבד עברי משום דגופו קנוי. וכ"כ הריטב"א בגיטין ובקדושין וברשב"א שם. וכ"כ תוס' הר"י הזקן בקדושין שם דשלא בשעת הלואתו לא מהני מחילה דגופו קנוי. ושורש מחלוקתן הוא דהמרדכי ס"ל דמשכון אין לו להמלוה אלא שעבוד בעלמא לכן מהני מחילה כמו בכל שעבוד בלא משכון. אבל הראשונים הנ"ל ס"ל דמשכון נקנה למלוה קנין הגוף ואין אדם יכול לסלק אח עצמו בדברים בעלמא מחפץ שלו אלא בקנין. והנה התוס' בקידושין (דף י"ט) כתבו דהא דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת דאפילו אין מחזיר לה המשכון מקודשת במחילה שמוחל לה המלוה וכ"כ הרא"ש שם. והשתא אס"ד דמוחל במלוה שיש עלי' משכון יכול לחזור ממחילתו א"כ לא סמכה דעתה ואנן קי"ל דהיכא דלא סמכה דעתה אינה מקודשת כמבואר שם (דף מ"ח) א"ו דס"ל דמהני מחילה גם כשהמשכון ביד המלוה וכן ראיתי להב"ש (בסימן כ"ח סק"ל) שכתב כן והיינו דס"ל לתוס' דמשכון אינו אלא שעבוד בעלמא ולטעמייהו אזלי שכן משמע מהא שכתבו בב"ק (דף מ"ט) אהא דאמר רבה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית לי' גר פקע לי' שעבודו. וז"ל ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו למ"ד בע"ח קונה משכון דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהי' יכול לפדותו הישראל ולסלקו בדמים עכ"ל. הרי דס"ל דמשכון אינו קנוי קנין הגוף אלא שעבודא בעלמא. ולהסוברים דקנוי קנין הגוף יש ליישב מהא דגר בפשיטות וכמו שמצאתי בשיטה שם וז"ל כיון דעיקרו דבעלים דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך לכך ודאי הפקעת הזכות והשעבוד מוקדמת לזכות אחרים. ומיהו ודאי בעלמא כיון דבע"ח קונה משכון לא סגי במחילה עכ"ל. ולכן שפיר כתבו בקדושין דגם בשלא החזיר המשכון מהני מחילתו אכן הרשב"א ור"ן לטעמייהו שפירשו הא דמקדש במלוה שיש עלי' משכון שהחזיר לה המשכון וא"כ אין כאן ראי' לדידהו דמהני מחילה במקום משכון [אף שפירשו שם מטעם אחר לק"מ] ולכן ס"ל דלא מהני מחילה. מיהו בתשובת הרשב"א ח"ג (שאלה שנ"ד) כתב ותדע שהרי המלוה על המשכון מטלטלין אין שביעית משמטתו כדאיתא בגיטין ותאמר שאין יכול למחול. והנה הרמ"א לקמן (ס' רמ"א) פסק כהמרדכי דמחילה מהני כמשכון:

ועיין (סי' ס"ו ס"ל) במוכר חוב שיש עליו משכון אי מהני מחילה וע"כ לא פליגי אלא במשכון קרקע אבל במטלטלין לכו"ע לא מהני מחילה משמע דאי הי' בידו הי' מהני מחילה הרי דס"ל להפוסקים והטוש"ע שם דמהני במשכון מחילה דאל"ה לא הוצרכו לומר במשכון מטלטלין דלא מהני מחילה דאפילו הוא אצלו לא מהני מחילה ומש"כ הב"י בשם הרשב"א בתשובה אם מכר או נתן המשכונה לאחר אפשר שאינו יכול לחזור ולמחול כדרך שאינו יכול למחול כשמכר משכון שיש עליו מטלטלין ע"כ. והרי הרשב"א גופי' ס"ל דקני קנין הגוף במשכון ולא מהני מחילה אפילו כשהוא אצלו י"ל דזהו גופא דמספקא לי' וכ' בל' אפשר די"ל דשאני מטלטלין דקנה מדר' יצחק והוא ס"ל דאפילו בשעת הלואה קנה מדר"י הביאו הש"ך (סימן ע"ב סק"ט) וקנה קנין הגוף משא"כ בקרקע דלא שייך הא דר"י כמוש"כ תוס' בב"מ (דף ס"ז) ולכך מהני בי' מחילה או י"ל דמ"מ הרי זה דומה למטלטלין שמכר דלא מהני מחילה וה"ה לקרקע דמ"מ מוחזק הוא ויותר נכון כמו שכ' הש"ך (ס' ע"ב סק"ט) דבחד תשובה ס"ל דהוי מוחזק וחזר בו מהתשובה דלא הוי מוחזק:

ולע"ד נראה דהמלוה המוחזק יכול לומר קים לי כהנך רבוותא דלא מהני. והא דבירושלמי איכא פלוגתא הביאו הר"ן פ' אלמנה ניזונת אם תפסה משכון אי מהני מחילה היינו משום דמחילתה אינו אלא בתורת אומדנא וכמו שמבואר לעיל כיוצא בזה בשטר:

ובחידושי הר"ן (פ' השולח) כתב דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מהני מחילה. והמ"א הלכות שכירות (סי' ט') כתב אינו נראה כן וכמו שהוכחתי במ"א דכל שיש לו קנין פירות לא מהני מחילה ע"כ. ובשו"ת הרשב"א ח"ג (סי' שנ"ד) מבואר להדיא דמהני מחילה במשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי וז"ל ואפילו באתרא דלא יוסלקי דעיקר ממונא הוא דאית לי' עלי' דלגוביינא קיימא וחוב הוא שיש לו עליו ומחילתו על המעות שיש אצלו ואפשר דמשכנתא דסורא דלאו לגוביינא קיימא אינו יכול למחול כע"ע ע"כ. וא"כ מאחר דהראשונים אלו ס"ל דמהני מחילה קי"ל כן. ועיין לקמן (סי' שט"ו) בזה. וכ"כ הריטב"א בגיטין שם בזה. ומהרשב"א הנ"ל ראי' למש"כ הב"ח לקמן (סי' ע"ב דמשכונו של ישראל אצל הגר ומת הגר ובא אחר והחזיק דמוציאין אותו ממנו דמיד שמת פקע שעבודו דאפילו במשכנתא באתרא דלא מסלקי כן והש"ג ס"ל דמאחר דאינו יכול לסלקו עד הזמן הוי כמכירה. וכ' הש"ך שם דדעת הב"ח נראה יותר דהרשב"א הא להדיא ס"ל דאינו אלא שעבודא ואי הוי כמכר לא הי' מהני מחילה. ועי' בקונטרס אחרון להרשב"א כתובות (דף נ"ט) שכתב דמשכנא באתרא דלא מסלקי יש לו למלוה קנין הגוף בזה. וא"כ לא מהני מחילה וא"כ סותר למש"כ בתשובה בזה. וכ"כ בח"ג (סי' ר"ט) כ' דבלא מסלקי הוי כמכר:

ובתשב"ץ ח"ב שיטה ב' כתב וז"ל ובספר עיטור סופרים באות בירורין נראה דבמחילת זכות בעי קנין כיון דבשטרא איכא קנין ובודאי קשי' עלי' מהא דאמרינן בפ' הפרה משכונו של ישראל ביד הגר שאם מת הגר פקע שעבודא ואע"פ שקנה משכון נמחל בלא קנין כ"ש שאם מחל בפי' שאין צריך קנין ע"כ. ולפי הש"מ הנ"ל ניחא. ובבעה"ע אות בירורין כתב וז"ל מיהו אי אמר מעכשיו מחליח לך האי תביעותא או האי שבועתא וקנו מיני' בב"ד חשוב נתקיימו התנאים ע"כ. והוא חמוה הא מחילה לא בעי קנין. והמפרש כתב דהוא אסמכתא וזה אינו דמאי אסמכתא שייך הכא ואינו ענין להא דמבואר שם קודם לזה במקבל לדון לפני פסולים ע"ש. אבל הדבר מבואר בתשב"ץ שמפרש דמיירי בשטר וכדעת הר"י דבשטר לא מהני מחילה. אמנם הבעה"ע בעצמו באות מחילה כתב להדיא במוחל שט"ח מהני לקולא והובא בש"ך לקמן סי' רמ"א) גם י"ל מה שכ' התשב"ץ דבשטרא איכא קנין וזהו דלא כמוש"כ בבעה"ע שם דמזכר שט"ח מחול אע"ג דהוי שטר דליתא לשטרא דליהדר לי' ואי משום דגופו קנוי בשטר מה בכך דליתא לשטרא. ולשבש התשב"ץ ולומר דבמקום בירורין צ"ל מחילה והוא שכ' בעה"ע דבמשכון לא מהני מחילה וע"ז השיב מב"ק לשבש כולי האי אינו נכון ועוד דלא מיירי התשב"ץ שם במשכון אלא בשטר ע"ש בזה:

סעיף י"ח:

אם רבים הם הפשרנים יש אומרים שאין הולכין אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם. הא דפשרה צריך שיסכימו כולם אם ביררו שנים לפשר ואמרו אם לא תבואו לעמק השוה תקחו שליש אם השליש מהני אפילו לא יסכימו כולם אח"כ או ל"מ אלא אם יסכימו אח"כ דהכוונה שבשליש כשיגיד דעתו כאחד מהם יסכים גם השני אבל אם אינו מסכים ל"מ או מאחר שאמר אם לא יבואו לעמק השוה יקחו שליש שהשליש יכריע כאחד מהם אפילו אם לא יכריע השני. ולכאורה יש לומר דאם אמר בפירוש כאשר לא ישתוו בדעתם יקחו שלישי שהשליש יכריע אפילו אם לא יסכים אחד מהם אבל אם אמר סתם שיקחו שליש דעתו הי' שיסכימו כולם. וכעת ראיתי בס' נתלי מים שכ' בשטר בירורין שיקחו שליש דאם מנהג המקום שהשליש יכריע אפילו אם לא יסכים אחר מהם מהני הרי דתליא במנהג המקום בזה:

הנה לפי מה דאמרינן דבפשרה צריך שיסכימו הפשרנים כולם לד"א ולא אזלינן בתר רובא וגם קי"ל דאין הנבררים יכולים להוסיף בלי רצון הבע"ד כמבואר בב"ח (סי' י"ג) ולפי"ז באומר א"י אין מוסיפין. אמנם נ"ל בהתנו עם הפשרנים בין לדין בין לפשר הוי כמו דיינין ויוכלו ליקח מכריע בלי רצון הבע"ד ובא"י מוסיפין ואזלינן בתר רובא גם כן. ומעתה אין אנו צריכין למש"כ הסמ"ע (בסי' י"ג ס"ז) בהא דמבואר שם אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם בין בדין בין בפשרה ושאם לא יסכימו לדעה אחת ילכו אחר הרוב דדוקא כשכתבו כן מתחלה הולכין אחר הרוב הא מסתמא אין הולכין אחר הרוב בפשרה דז"א דמאחר דאמרו בין בדין בין בפשרה דומיא דדין חייב עצמן ואפילו לא התנו בפירוש אזלינן בתר רובא ושוב מצאתי שכ"כ הריב"ש שם בזה. וא"כ ה"ה דצריכין הפשרנים לברר בלי רצון הבע"ד דומיא דדין דזה בורר לו כו'. ושוב מצאתי שכ"כ בתשובת מהר"א ששון (שאלה ל"א) ע"ש בזה:

אמנם מה דמשמע במהר"א ששון שם דבנבחרו לדיינים ושוב נעשו פשרנים דג"כ יש לו דין הנ"ל דיכולים ליקח ולהוסיף שלא ברצון הבע"ד לא קי"ל כן דהא עיקר ראייתו מהא שכ' המרדכי בשם ראב"ן דאם הי' מתחלה דיינים שוב אין פשרה צריך קנין אלמא דיש להם דין דיינים ואנן הא לא קי"ל כראב"ן בזה. ופשרה צריך קנין אפילו אם היו דיינים תחלה וא"כ גם להוסיף אינם יכולים שלא ברצין הבע"ד ומהר"א ששון לא כתב מהמרדכי אלא לראי' בהובחרו בין לדין בין לפשרה אבל לא בפשרה לחוד בהובחרו מתחלה לדיינים גם כן וי"ל בזה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה