אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן ה

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן ה

סימן ד

סעיף א:

אסור לדון בשבת ויו"ט. נראה דאפילו לצורך השבת כגון על מיני מאכלים שהוא צריך לשבת אין דנין וראי' לזה מהא דאמרינן בנדרים (דף ע"ז). אהא דנשאלין לנדרים שהן לצורך שבת סבר ר"י למימר נשאלין לנדרים בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא. מ"ט דמתחזי כבי דינא. א"ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובים ואפילו בלילה לא מתחזי כדינא. אלמא דגם לצורך שבת אי מתחזי כדינא אין דנין. ומכ"ש אי הוי דין ממש דאין דנין אפילו לצורך שבת. ועוד ראיה מהא דאמרינן בביצה (דף כ"ו) בכור שנפל לבור ר"י אומר אם יש בו מום ירד מומחה לבור ויעלה וישחט ואם לאו לא ישחוט רש"א כל שאין מומן ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן. ופירש"י שם משום דהוי כדן דין. והרי החם לצורך יו"ט ואפ"ה אין רואין ביו"ט. משום דהוי כדין וש"מ דאין דנין לצורך יו"ט ג"כ:

ולהזמין בשבת שיבוא לאחר שבת הנה לקמן בע"ש דאין דנין וכן בניסן ותשרי דאין מזמינים לשאינו בן עיר ביאר באי מזמין לאחר מיכן וכאן בשבת לא ביאר משמע דאין מזמינין בשבת לבוא לאחר השבת. משום דאסור לדון אין מזמינין גם כן. אך מרש"י ב"ק (דקי"ג) ד"ה ביומי מבואר דאי לאו דמניעת הדרשה מזמינין בשבת ג"כ וצ"ל כמש"כ לקמן מאחר דבדיעבד דיניהם דין הוי דיינים להזמנה ג"כ והא דלא כתב בשו"ע זה משום דלא כתב אלא מה שנמצא מבואר להדיא בש"ס משא"כ בשבת דאינו מבואר. אבל באמת לדידן דלא שייך שימנעו לבוא לדרשה. מזמינין בשבח ג"כ: וכתב התומים דלפ"מ שכתב הרמ"א באו"ח (סי' של"ט) לענין קידושין דבעת הצורך יש לסמוך ואפילו בכניסה לחופה יש להתיר כשאין לו אשה ובנים דהיא מצות פ"ו וא"כ ה"ה לענין דין בעת הרחק שעדים חולין בשבת ויו"ט ונוטין למות דמותר לקבל עדות אף דהוי כדין. ודוקא ב"ד הגדול שבאותה העיר דליכא דעדיף מינייהו. וכתב דאפילו לדעת המחמיר בקידושין ביו"ט אפילו אין לו בנים היינו משום דהתם יש להחמיר טובא דמלבד חשש שמא יכתוב. יש קונה קנין בשבת משא"כ כאן:

ואגב אורחין ראיתי לעמוד עמש"כ באבן העוזר דהא דאמרינן אין שבות במקדש היינו שבות אחד אבל היכא דאיכא שני שבותין גזרו ג"כ במקדש. וק"ל מהא שכתבו התוס' ביומא (דף י"ג) וכן בביצה דפריך בירושלמי אהא דכ"ג מזמינים לו אשה אחרת והרי קונין לו קנין בשבת. ומשני אין שבות במקדש. והרי הכא איכא שני שבותין שבות דמחזי כקונה קנין ושבות דשמא יכתוב לה כתובה. כמש"כ לעיל ואעפ"כ אמרינן אין שבות במקדש. א"כ מבואר דגם בשני שבותין לא גזרו במקדש וצ"ע:

והנה רש"י ז"ל בפרק משילין שם (דף ל"ז) ד"ה משום מקח וממכר כתב וז"ל דלמקח וממכר דמי שמוציא מרשותו לרשות הקדש. ומקח וממכר אסור מן התורה. דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. א"נ מקח וממכר אתי לידי כתובת שטרי מכירה. וא"ת הוי לה גזירה לגזירה. כולה חדא גזירה היא ע"כ. מתבאר מזה דללישנא קמא דרש"י ז"ל מקח וממכר איסור דאורייתא הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר. אבל ללשון שני של רש"י ז"ל מקח וממכר אינו אלא איסור דרבנן משום גזירה דשמא יכתוב. ולפי"ז דמקח וממכר אינו אלא משום גזירה שמא יכתוב היה נראה ליישב קו' הנ"ל שהקשיתי מאי משני דלכך קידש הכה"ג ביוה"כ אף דמחזי כקנין משום דאין שבות במקדש. הא איכא עוד שבות דשמא יכתוב. ושני שבותין גזרו ג"כ במקדש. די"ל דעד כאן לא גזרו שני שבותין במקדש אלא היכי דהשני שבותין הם משני שמות אבל הכא דאין מקדשין משום שמא יכתוב וגם הא דמחזי כקנין הוא משום דמקח וממכר אסור משום שמא יכתוב וכפירש"י דכולה חדא גזירה. וכיון דהוי משם אחד שמא יכתוב ע"כ הוי כשבות אחד. וע"כ לא גזרו במקדש. אבל ללישנא קמא דרש"י ז"ל דמקח וממכר איסורא דאורייתא הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר הדרא קושיא לדוכתא כנ"ל ועמש"כ לקמן סי' ע"ג בזה. וגם באמת משמע מן הירושלמי הנ"ל דמקח וממכר אסור מן התורה מדקאמר דמקדש ביוה"כ מחזי כקונה קנין. ולמה הוצרך לומר טעם זה אשר מקח וממכר גופא אינו אסור אלא משום שמא יכתוב. ולא קאמר הטעם דבקידושין גופא אסור משום שמא יכתוב. א"ו דמקח וממכר אסור מה"ת. וא"כ נקט הירושלמי חד מתרי טעמי ועיין בר"ה (דף כ"ט) שכ' רש"י ז"ל אהא דר"ה שחל להיות בשבת. דבמקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. וקאמר הש"ס משום שמא יעבירנה ארבע אמות ברה"ר וכתב רש"י ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות במקדש. והרי התם איכא ג"כ שני שבותין. חדא הא דשמא יעבירנה ד"א ברה"ר. ועוד דתקיעה בעצמה הוי איסור דרבנן כמ"ש התוס' שם ד"ה רדיית הפת וכ"כ שם (דף ל"ג) ואעפ"כ במקדש היו תוקעין. ואולי רש"י ז"ל ס"ל דבתקיעה עצמה ליכא שום איסור כשיטת ר"ח שם. והתוס' דס"ל דאיכא איסור י"ל הא דלא גזרו במקדש כמ"ש הטו"א שם יעויי"ש. מיהו הא י"ל כמש"כ האבן העוזר דהיכא דהב' שבותין באים בב"א אז גם ביהש"מ גזרו מה שאין כן אם הב' שבותין בזה אחר זה. אף בשני שבותין לא גזרו וע"כ ניחא דהא שבות דתקיעה בשעת תקיעה ושבות דהוצאה ד"א ברה"ר אינו בשעת תקיעה ולכן לא גזרו בזה:

ובזה יש ליישב קושיית טו"א שהקשה בהא דאמרינן בסוכה (דף מ"ב) דלולב וערבה אינו דוחה שבת בשאר ימים והא ערבה אינו אלא במקדש ואעפ"כ אסור משום גזירה דרבה. ולפי הנ"ל יש לומר דהתם איכא עוד שבות דטילטול כדאיתא התם בסוכה (דף מ"ב) אמאי טלטול בעלמא הוא. ובשני שבותין גם במקדש אסור אלא דלפי"ז קשה דהא גם בשופר איכא איסור טלטול כמבואר בשבת (דף ל"ה) וא"כ איכא שני שבותין וצ"ע:

ואם עבר ודן דינו דין. הרי"ף והרא"ש בפ' משילין הביאו הירושלמי דבין בשוגג ובין במזיד דינו דין. ומקשי כיון דעברו על איסור דרבנן שגזרו שלא לדין בשבת ויו"ט וא"כ נפסלו מדרבנן לדון. וא"כ אמאי דינו דין. ואין לומר דפסולי דרבנן בעי הכרזה. דהא הנ"י פ' ז"ב והובא (בסי' ל"ד) דלאותו עדות שנפסלו בשבילו לא בעי הכרזה. וא"כ הכא נמי אותו הדין יש להבטל כיון שנפסלו בשבילו. ולעד"נ לפי מש"כ תוס' בחולין (דף י"ד) אהא דשוחט בשבת שחיטתו כשירה. דהא הוי מומר לחלל שבת ושחיטתו פסולה. ותי' דפעם אחת לא הוי מומר והר"ן תירץ כיון שאין נעשה מומר אלא עד גמר שחיטה. אין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך ע"ש. וה"נ כיון דלא נעשו פסולין אלא לאחר שדנו אותו הדין דינו קיים ואף שכ' הסמ"ע דהא דאין דנין הוא משום שמא יכתבו הטענות והפסק דין. א"כ גם לקבל הטענות אסור ונפסלו משעת קבלת הטענות ונמצאו בעת שדנין הם פסולין. אמנם רש"י בביצה (דף ל"ג) כתב שמא יכתבו הפסק דין ולא כתב משום הטענות. משום דבד"מ אין הכרח לכתוב הטענות אלא אם ירצו הבעלי דינין כמבואר (בסי' י"ג) והוא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בזה: (מבן המחבר ולפענ"ד יש לתרץ קושייתם בפשיטות לפי מה שהעלה בספר ישועות ישראל דאם עברו ודנו דיניהם דין דוקא שלא בכפי' אבל בכפי' דינו בטל. א"כ מהשתא לא קשה מידי דיהי' הדין בטל בזה דעברו על איסור דרבנן דאין דנין כיון דהא דדינו דין הוא בבאין מעצמן והוי כקבלו ובקבלו הא אפילו קרוב או פסול מהני והבע"ד הא ידע דעוברים על איסור דרבנן דאין דנין ואפי"ה קבלו עלי' לכך מהני ושפיר דינו דין: ולפי"ז יתיישב שפיר מה שיש להקשות לכאורה אהא דהביא אאומו"ר הגאון הכ"מ דעת התשב"ץ הא דשליחותייהו דקמאי עבדינן הוי שליחות ממש א"כ אמאי אם עברו ודנו בשבת דיניהם דין נימא אין שליח לדבר עבירה. וכבר העלה אאמו"ר הכ"מ (בסימן קפ"ב) דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע. ואף לדעת המל"מ בעשה שליח סתם מהני שליחות גם לד"ע וה"נ הא ב"ד עשו להם שילוחין סתם ומהני שליחותם לכל דבר אפילו לד"ע. אבל מ"מ לד"ע האיך אפשר לומר דב"ד יעשו אותם שלוחים. אבל לפי דברי הישועות ישראל הנ"ל דהדין אם עברו ודנו דיניהם דין הוא בקבלו עליהם דוקא א"כ בקבלו הא יכולים לדון בלאו טעמא דשליחותייהו דקמאי:

ובזה יתיישב שפיר קושיית התומים איך אפשר לקבל טענות בשבת איך יטענו בשבת מילתא דממון הלא הוא בגדר חפצך. וכן קשה נמי לפי"ז קושייתם דלפסלו מטעם ממצוא חפצך ולא שייך בזה תירוץ אאמו"ר הגאון וצ"ל הכ"מ דכיון דהגזירה אינו אלא משום שמא יכתוב הפסק דין ובא בב"א להתוס' דחולין. הא מ"מ איכא בקבלת הטענות משום ממצוא חפצך אבל להנ"ל ניחא כיון דמיירי שבאו מעצמן לטעון בלא כפי' א"כ כיון דהוא אינו כופה להם לטעון ויכול לישב ולשמוע הטענות ואינו עושה שום איסור בשמיעה לחוד דהוי הרהור לחוד דמותר בשבת. ובשער משפט כתב דאינם נפסלין משום דסברי מצוה קעביד כקוברי מת ביו"ט ראשון אבל בנוטל שכר לדון כתב דממנ"פ צריכין לקנסו ואין דינו דין דאם אתה אומר שהוא עבירה הרי עבר על איסור דרבנן משום חימוד ממון ונפסל. ואם אתה אומר שלא נפסל בהכי משום שהי' סבור דמצוה קא עביד א"כ הוי עובר על מה אני בחנם ושפיר יש לקונסו שאותו הדין יהי' בטל:

ולפע"ד יש לפקפק ע"ז דנהי דסבר מצוה קא עביד ולא מיפסל משום איסור דרבנן דאין דנין אבל גם משום מה אני בחנם ג"כ אין לפוסלו דמה בכך שהוא חושב שהוא מצוה ובמחשבתו רצה לעבור על מה אני בחנם. הא מ"מ כיון דבאמת דליכא מצוה לדון בשבת ויו"ט כתב דליכא משום מה אני בחנם א"כ משום מחשבתו לחוד בזה דחשב לעבור אין סברא כלל לקנסו ולבטל אותו הדין:

אמנם אפשר לומר דיש לפסלו מטעם אחר דהא דאמרינן בכמה דוכתי סבר מצוה קעביד הוא משום כיון דיש לנו להחזיקו בכשרות ולא לעשות אותו לרשע לכן אמרינן סבר מצוה קעביד. אבל הכא דממנ"פ איתחזק לפנינו דלא חש לעבור על איסור א"כ איתרע חזקתו. וכיון דאנו רואים דעובר על איסור. מה"ת נאמר שטעה וכוונתו הי' למצוה. דהא אדרבא צריכין אנו לומר דידע משנה מפורשת דאסור לדון בשבת ויו"ט ואיכא איסור ולא מצוה כנ"ל: ומה שמקשים על שיטת הרי"ף והרא"ש דאמאי אם עבר ודן דינו דין נימא אי עביד לא מהני. ומתרצים דאיסור שבת שזמנו גרים קול ומהני בעבר. ולפענ"ד יש לתרץ זה עפ"י כללו של המהרי"ט דבמקום שלא יתוקן האיסור לכו"ע לא מהני וה"נ בדן דין בשבת דמאיזה טעם שנאסר לדון בשבת לא יתוקן האיסור דבין לטעם גזירה שמא יכתוב הפסק. מה לי דלא מהני ויהי' דינו בטל מ"מ הא בעת הגדת הפסק הי' הגזירה שמא ישכח ויכתוב. ובין כך וכך כבר עבר. ואפילו לטעם משום ממצוא חפצך ודבר דבר דאף אם נאמר דאם יבטל הדין נמצא שלא הועילו כלום בטענותיהם ויהי' חשוב כדברים של מה בכך. ושפיר יתוקן האיסור. הא מ"מ בעת טענתם סברי שיהי' טענותיהם לתועלת וא"כ אין סברא כלל למחשב אח"כ זאת לדברים של מה בכך ויש לעיין בזה):

סעיף ב':

אין דנין בע"ש ובעיו"ט. עיין סמ"ע והוא מהר"ן דדוקא לדון אסור אבל לקבל טענות שרי ועיין תוס' כתובות (דף ג') מה שנהגו האידנא לכנוס ביום הששי משום דאין לנו בית דין קבועין. ומי שיש לו עסק מקבץ שלשה ומסדר טענותיו לפניהם. זה יכול לעשות אפי' בשבת. והש"ג בפ' ז"ב תמה על דין זה. חדא דהא ע"כ צריך שיהיה גם צד שכנגדו לפני ב"ד דאיך ישמעו טענת אחד בלתי חבירו. הא שמוע בין אחיכם כתיב. וא"כ הא יש חששא שמא יכתבו הטענות ועוד איך אפשר לקבל טענות בשבת. איך יטענו בשבת מילתא דממון. הלא הוא בגדר חפצך. וע"כ כתב בתומים דוודאי אם היה המשפט כבר למתמול שלשום. פשיטא דאסור אבל אם נתחדש עכשיו בשבת והוא צורך שעה היום דאפשר דלמחר ילמוד טענת שקרים וכדומה מותר בשבת. דכמה דברים כה"ג התירו בשבת. ולכן מיתר לטעון טענת בתולים בשבת. דבשבת בעל וא"כ לא היה אפשר למיטעון מקודם. וגם אם יתמהמה יתקרר דעתו. והיא תלמדה לשקר לומר מוכת עץ אני וכדומה ולכך מותר לסדר טענותיהם בשבת אלו דבריו ונכונים הם. ונ"ל שכן משמע מהא דאמרינן במועד קטן (דף י"ד) מנודה מהו שינהוג נידויו ברגל אמר רב יוסף ת"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן לי' [ופרש"י דנין ד"נ במועד אבל לא ביו"ט שאסור משום שבות ודייקינן מינה מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן לי' במועד ע"כ] ואי ס"ד אינו נוהג נידוי ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי לי' השתא משמתינן לג' אנן א"ל אביי דילמא לעיוני בדינא ע"כ. ופרש"י דלמא לעיוני הא דתני דדנין לא אמרינן דלימא איש פלוני חייב איש פלוני זכאי. ואיכא למידק מינה דאי לא ציית דינא משמתינן לי' אלא מעיינין בדין ולא אמר לי' כלום עכ"ל והשתא קשה לשיטת התוס' דדוקא לדון אבל לקבל טענות שרי. דעיקר איסורא דאסור לדון הוא משום פסק דין ושמא יכתבו משא"כ לקבל טענות דליכא פסק דין. ובממונות אין צריכין לכתוב הטענות כדמשמע מרש"י בביצה (דף ל"ז) לכן מותר לקבל הטענות. וא"כ מאי פריך דילמא לעיוני דליכא פסק דין הא באופן זה גם ביום טוב מותר. וא"כ מאי אריא דקתני דנין דיני ממונות במועד דהא במועד איירי כדפי' רש"י ותוס' ד"ה ממנעי שכן משמע מהתוספתא אבל ביו"ט אסור משום שבות הא בכה"ג אפי' ביו"ט מותר א"ו גם בד"מ שהיה יכול לפני ב"ד גם מתמול שלשום אין דנין ביו"ט ולכך פריך ודילמא לעיוני ומיירי בכה"ג:

ואגב נבאר הא שפרש"י דנין דיני נפשות במועד אבל לא ביו"ט משום שבות דזה לא קאי אדיני נפשות דבדיני נפשות בלאו הכי אסור דאסור להרוג ביו"ט דומיא דשבת דאין רציחה דותה. וע"כ לא כ' תוס' שם להתיר אלא במועד אבל ביו"ט פשיטא דאסור ואין לפרש דמיירי בדין לחוד ולא בהריגה. דא"כ אתה מענה את דינו. וכדקאמר הגמ' בסנהדרין (דף ל"ה) לענין שבת. אלא דקאי אדיני ממונות. ואדלקמי' קאי דביו"ט אסור משבות. ובזה יש לתרץ קושיית תוס' (במועד קטן שם ודף י"ד) מנלן דבחוה"מ מותר להרוג מחוייב מיתה. די"ל מהא דמבואר בסנהדרין (דף פ"ט) דממיתין אותו ברגל משום דוכל ישראל ישמעו ויראו וביו"ט הא אסיר וע"כ במועד. ומבואר דרציחה מותר במועד:

השבו"י כתב דאין נותנין לחתן ז' ימי המשתה. ובאורים השיגו מהא דאם כל ז' ימי המשתה אין רואין הנגעים. ואיך ס"ד להזמינו לדין. וכן נ"ל מהא שכ' הרמב"ם (פי"א מהל' אבל ה"ז) שבעת ימי חתנות הרי הן כרגל ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה אפילו אביו ואמו משלים ז' ימי השמחה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות עכ"ל [ובפני יהושע בקונטרס אחרון פ"ק דכתובות תמה למה לא הזכירו הפוסקים זה במת לו מת בתוך ז' ימי המשתה. והרי הוא מבואר ברמב"ם כן. ובכסף משנה שם כתב דזה נלמד מהא דבסמוך וכוונתו מהא דמכניסין את המת לחדר ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות וזה כתבו הטוש"ע ביו"ד סי' שמ"ב א"כ לא הוצרכו שוב לכתוב במת תוך ז' ימי המשתה וא"ש] וכיון דהוא כרגל פשיטא דאין להזמינו אז וכן עיקר:

אין דנין לכתחילה בלילה הרמב"ם בפ"ד דהל' דסנהדרין ה"ג כתב. וז"ל אין מתחילין את הדינין בלילה. מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים. שנאמר כל ריב וכל נגע מה. ראיית נגעים ביום בלבד אף הדינים ביום ע"כ. ותמהו עליו דהא בסנהדרין (דף ל"ד) אמתניתין דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה אמרינן שם מה"מ אר"ח בר פפא דא"ק ושפטו את העם בכל עת וכו' דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והי' ביום הנחילו הא כיצד יום לתחילת הדין לילה לגמר דין. מתניתין דלא כר"מ דתניא הי' ר"מ אומר מה ת"ל על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום. וא"כ הרמב"ם דס"ל הקישא לתחילת דין. דאין דנין בלילה וגמר דין דכשר צ"ל מדכתיב ושפטו את העם בכל עח. וא"כ אמאי קאמר מתני' דלא כר"מ הא י"ל דגם ר"מ ס"ל כן. דהקישא לא אתי אלא לתחילת דין, אבל מדכתיב ושפטו ס"ל דגומרין בלילה ג"כ:

ונראה לתרץ על נכון דלכאורה ק"ל טובא דאמאי אצטריך ר"מ בסנהדרין שם (דף ל"ד) מה בנגעים שלא בסומין דכתיב לכל מלאה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין דהרי ביבמות (דף ק"ב) אמרינן דבסנהדרין סומא פסול. דכשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום. שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ומהי"ט מדייק שם דלא בעינן סנהדרין בחליצה. מדאצטריך לעיני למעוטי סומין ש"מ דסגי בהדיוטות דאי לא תיפוק לי' דבעינן שהי' מנוקין מכל מום עיי"ש בזה. והרי הרמב"ם בפ"ד מהלכות סנהדרין הלכה יו"ד כתב. דסומא בעינו אחת אעפ"י שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות. מפני שאינו ראוי לכל הדברים. וכן כל שכיוצא בזה. וכיון שכבר ידעינן מכלך יפה רעיתי. דסומא פסול לדיני נפשות. א"כ אינו ראוי לדון ד"מ ג"כ. למאן דאית לי' דבעינן בד"מ שלשה. אלא מתקנתא דרבנן. והרי ר"מ ס"ל בסנהדרין (דף ו') דדיני ממונות בשלשה וכן מבואר מדקאמר שם בסנהדרין (דף ל"ד) אי מה ריבים שלשה וכו' וא"כ למה אצטריך היקישא דריבים לנגעים תיפוק לי' כיון דא"א לסמכו בלא"ה א"י לדון ד"מ. וצ"ל דאתי קרא באם בתחילת דין הי' פתח ואח"כ בגמר נסתמא דכבר הי' נסמך בתחלה. דס"ד כיון דהתחיל בהיתר יכול לגמור קמ"ל קרא דאפ"ה פסול. ומעתה ממילא מבואר דמה שמקיש ריבים לנגעים לענין לילה גם לענין גמר דין מקיש. דהא לענין זה סומא ולילה שוים. כמוש"כ הסמ"ע בסי' ז' ועיין מנחות (דף מ"ג) וראיתם אותו דחד מוקי למעט כסות לילה. וחד מוקי לכסות סומא ע"ש בזה. וכיון דסומא גם בגמר דין פסול לכן גם בלילה אין גומרין וכ"ז לר"מ דס"ל דד"מ בשלשה ובעינן סמוכין. ולכן כיון ראינו ראוי לדיני נפשות ואין סומכין לדיני ממונות ולא אצטריך קרא אלא לגמר דין וא"כ שפיר קאמר מתני' דלא כר"מ דהא לדידי' מוכח דהקישא לגמר דין הוא דאתא וא"ש:

נסתפקתי בהא דקי"ל אין דנין בלילה ואין מקבלין עדות בלילה אם בדבר שאם לא ידונו בלילה יהי' פסידא. וכן אם לא יקבלו עדות ילכו למדה"י אם יעשו זה בלילה. ובהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד מבואר לקמן סי' כ"ח דאם ילכו העדים למדה"י מקבלין שלא בפני בע"ד א"כ י"ל דה"ה הכא. וי"ל דלשיטת הסוברים דאם דנוהו בלילה כשר בדיעבד. וא"כ לפי"מ שמבואר בתוס' פסחים (דף כ"ו) דבאיכא פסידא הוי כדיעבד. ה"נ כן. אבל להסוברים דבדיעבד לא מהני ה"ה בזה. ולהרד"ך דכתב בהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אינו אלא מדרבנן. הבאתי ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) ומשום הפסד ממוני' שרינן איסורא דאורייתא. וא"כ קשה אמאי מבואר בב"ק (דף קי"ב) דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד משום הפסד ממון וכי משום הפסד ממון יבטלו הדאורייתא והועד בבעליו א"ו דוהועד בבעליו אינו אלא אסמכתא ואין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אינו אלא מדרבנן. וכ"כ הרשב"א בב"ק שם מזה. וא"כ הא דאין דנין בלילה דהוי דאורייתא לא מקילינן בי' בהפס"מ:

ומש"כ דאי בדיעבד כשר מקילינן בי' בהפס"מ נראה מזה דהא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד כסברת הסוברים בסי' כ"ח דבדיעבד שפיר דמי אם כבר דנוהו על פי עדות זה דבשלא דנוהו לא הוי כדיעבד:

נסתפקתי אי מותר להזמין בלילה שיבוא הבע"ד למחר. וברדב"ז סי' תק"ז מבואר שלא הי' מזמין בלילה. וזה לדונו בלילה. [מהרדב"ז הנ"ל מבואר דלא כסמ"ע דס"ל דכששלחו אחריו ובא ממילא הוי כק"ב ע"ש] אבל שידונו ביום דמי להזמינו בניסן ותשרי לבוא אח"כ ואם לא בא אח"כ קונסין אותו. או דילמא שאני התם דב"ד הם ביום וכופין לבני עירם שפיר הוי הזמנה גם לשאינו בעיר משא"כ בלילה דאין ב"ד וכמבואר בהא דשלשה בב"ב (דף קמ"ד) וצ"ע ומהא דב"ק (דף קי"ג) דאזמנה לפניא ולצפרא כתב פתיחה. משמע דמועיל הזמנה בלילה גם כן. ולהסוברים דבדיעבד הוי דין. י"ל מאחר דבדיעבד הוי דין הרי דהוי דיינים לכן הוי הזמנה ג"כ. וראי' מהא דמבואר בב"ק (דף קי"ג) ברש"י ד"ה ביומי שלא הי מזמינין בשביל שלא, ימנעו לבוא לדרשה אף דאסור לדון בשבת. א"ו מאחר דאם דנו דיניהם דין כמבואר בס"א ויכולין להזמין ג"כ:

ובבאין הבע"ד מאיליהן כתב הב"ח דהוי כקבלו עליהן מעצמן. וא"צ קבלה בפירוש אך השער משפט כתב דצריך קבלה בפירוש דלא כולי עלמא דינא גמירי והם סברי דיכולין לדון בלילה והוי קבלה בטעות עיי"ש. ואינו מובן דהרי לעיל בסי' ג' מבואר דמהני לדון ביחיד בבאין מעצמן. דהוי כקבלה והוא מהירושלמי. והרי התם ג"כ לאו כ"ע דינא גמירי ואיכא דסברי דמותר לדון ביחיד והוי קבלה בטעות והי' נראה לחלק עפימש"כ הט"ז ביו"ד סי' ש"ה בהא דכתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים. דחייב ליתן ובנו אינו פדוי. דאמאי חייב ליתן. נימא דהוי נתינה בטעות. כיון דאין בנו פדוי. ותירץ כיון דמדאורייתא בנו פדוי. וחיוב מעליא הוא אלא דחז"ל גזרו דבנו אין פדוי לא מיחשב נתינה בטעות. ע"ש וא"כ הכי נמי מאחר דמדאורייתא מותר לדון ביחיד אלא מדברי סופרים הוא דבעינן שלשה. ויחיד מומחה אינו אלא מדת חסידות. לא הוי קבלה בטעות. אך אפשר לדחות דאין דומה כ"כ לדהתם. ונזדמן לי ספר הרדב"ז ח"ג שאלה תק"ט שכתב דהוי קבלה בבאין מאליהן ומסיים וז"ל. וכ"ת דלאו כ"ע דינא גמירי כו' דהא דר' אבוהו נמי לאו כ"ע גמירי. שאסור לדון ביחיד. ואפי"ה הוי כקבלוהו עליהם ה"נ לא שנא. עכ"ד. הרי להדיא דלא כשער משפט בזה. וכתב עוד הרדב"ז שם ואפילו כשבאין שני הבע"ד יחד. אני רגיל לומר להם אתם מקבלין עליכם דין לילה. וכן אם צריך לעדות אני אומר להם אתם מקבלין עליכם עדות לילה. והן אומרין הן. ואני דן להם ע"כ וכן נכון לעשות כן:

רמ"א וי"א שאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין. והש"ך פסק דאין דיניהם דין. והעיקר כהפוסקים כן. וכן מוכח מסנהדרין (דף י"א) אין מעברין את החודש בלילה. ואם עברוה אינה מעוברת ואין מקדשין אח השנה בלילה. ואם קידשו אינו מקודש. ויליף ממשפט מה משפט ביום אף קידוש החודש ביום וש"מ דגם במשפט לא מהני בדיעבד. ושוב מצאתי שכיוונתי בזה ב"ה להרמב"ן ז"ל. וכן נ"ל דעת רש"י במס' סוטה (דף י"ז) אהא דאמר רבא מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה. דיליף תורה תורה כתיב הכא ועשה לה וגו' את כל התורה. וכתיב התם עפ"י התורה אשר יורוך ועל המשפט. מה משפט ביום אף מגילת סוטה ביום. ופרש"י בסנהדרין נפקא לן מוהי' ביום הנחילו היינו ד"מ מבואר דבדיני ממינות לא מהני בדיעבד. ולכך מגילח סוטה שכתבה בלילה פסולה דאי בד"מ מהני בדיעבד מגילת סוטה מ"ט לא מהני בדיעבד נימא דיו לבא מה"ד להיות כנדון א"ו דס"ל דגם בד"מ לא מהני בדיעבד. וגם התוס' שם שכתבו דיליף מדיני נפשות הוא מטעם אחר ולא מטעם דבדיעבד מהני בד"מ ע"ש. וכן מבואר בתוס' יבמות (דף מ"ה) וכן הרא"ש שם ובנ"י שם (דף מ"ז) דבגר דכתיב בי' משפט לא מהני בדיעבד וכן בתוס' יבמות (דף ק"ד) וכן רמב"ן וריטב"א שם:

והרמב"ם פ"ד מהל' סוטה ה"ז. כתב דמגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה. מדכתיב וכתב וכו' והקריב מה קרבן פסול בלילה. אף כתיבה פסול בלילה. והמפרשים לא ביארו מנ"ל דרשא דנא ומדוע לא הביא הך דרשה. ולדעתי הדבר ברור דלהרמב"ם הי' לו גירסא אחרת בש"ס. ושוב פתחתי ספר המאירי במס' סוטה. וראיתי שכתב וז"ל מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה. שנאמר וכ' וכו' והשקה וכו' כשם שקרבנה ביום כך כתיבת המגילה ביום. וכן שכתוב כאן את כל דברי התורה וכתיב עפ"י התורה. אשר יורוך ועל פי המשפט מה משפט ביום אף מגילת סוטה ביום ע"כ. הרי להדיא דהי' לו הגירסא מקרבן כמש"כ הרמב"ם ז"ל בזה. והא דלא הביא הלימוד שני מתורה תורה. י"ל דפסק כהירושלמי שהביא הרא"ש בפי"נ סי' ג' דס"ל דבדיעבד כשר ודלא כש"ס דילן. דס"ל דבדיעבד פסול והרמב"ם לשיטתי' דס"ל כן מדכתב (בפי"ג מהלכות א"ב) דטבילת גר בלילה. מהני בדיעבד. כמוש"כ הרמב"ן ביבמות (דף מ"ו). מיהו לריטב"א אין ראי' מזה ע"ש בזה. ובנ"ב סי' נ"ח באהע"ז כתב לדחות דקידוש החודש לא חשיב דיעבד כל כך. מאחר דאפשר לחזור ולקדש ביום. ע"ש. באמת כיוצא בזה מבואר בתוס' קידושין (דף נ"ה) דמה דאפשר לחזור ולעשות חשיב כלכתחילה. ועמש"כ בסי' י"ז וא"כ ה"נ בסוטה י"ל כן. דלכך בדיעבד פסול משום דאפשר לעשות ביום וחשיב כלכתחילה בזה. ויש לומר דלכך לא מייתי הרמב"ם מגז"ש דתורה תורה. דס"ל דבד"מ בדיעבד כשר והא דיליף בש"ס דבדיעבד פסול הוא כמש"כ היש"ש ביבמות סי' כ"א דאין ראי' מקידוש החודש. דכתיב כי חוק לישראל וכל היכא דכתיב חוקה עיכובא. וכיון דיליף מד"מ דבעינן ביום. והכא כתיב חוקה הוי לעיכובא. והכי נמי כתיב תורה. ומבואר בירושלמי פ"ק דסוטה וכן בפ"ב ה"ג שהוי עיכובא משא"כ הרמב"ם פסק דחוקה אינו עיכובא כמוש"כ הפ"מ שם דחוקה בעי וכדמסיק הש"ס במנחות (דף י"ט) לכן לא הביא הך ראי' שני' אלא הראי' קמייתא. אח"ז ראיתי בטו"א במגילה כתב. דא"א לומר תורה מעכב. דא"כ טפל חמור מן העיקר כמו בזבחים (דף מ"ח). וי"ל דלא דמי דשאני התם דבעיכוב בחטאת כתיב במקום אשר ישחט העולה שם ישחט החטאת וא"כ גם עולה לעיכובא כמו (בדף מ"ט) משא"כ הכא. אלא דצ"ע לכאורה להיש"ש דכל דכתיב חוקה הוי עיכובא. הא גם בד"מ כתיב חיקה. דמהיכא דנפקא לן דאין דנין ד"מ בלילה. מביום הנחילו כתיב לחוקת משפט וצ"ל דהתם קאי אשאר דיני נחלות. מאחר דכתיב בתרי ספרים דחוקת משפט בפ' פנחס. וביום הנחילו בדברים. משא"כ הכא בקידוש החודש דכתיב גבי הדדי לכן הוי לעיכובא. גם כן:

ובר"י כתב דהא דגמר דין אפילו בלילה. הוא דוקא בדיעבד כשלא הי' אפשר ביום. מהרש"ל פמ"ח סי' כ'. ועיין רא"ש פרק החולץ סי' ל"א שכ' דהא דאין מטבילין, גר בלילה. מהני בדיעבד. משום דהוי גמר דין ומדרבנן אסור לכתחילה ע"ש וא"כ גם גמר דין אינו אלא בדיעבד ולא לכתחילה. ובא"א כדיעבד דמי כמבואר בכמה דוכתי בזה. אלא דק"ל מהתוס' בקידושין (דף נ"ח) שהבאתי לעיל דהיכא דיש תקנה לחזור לא הוי כדיעבד. ועמש"כ בסי' י"ז וא"כ אמאי בדיעבד דיניהם דין. הא אפשר למיהדר ולדון. וצ"ל דמיירי בגוונא דא"א למיהדר כגון שהלכו למדה"י אח"ז דאיתי בנ"ב אהע"ז שאלה נ"ח שכתב מסברא דנפשי'. בדאפשר למיהדר לא הוי כדיעבד. והכא מיירי בקיבלו עדים. ואם אין דיניהם דין יכולים לחזור מהגדתם. ולכן א"א למיהדר עיי"ש בזה:

היש"ש ביבמות פרק מצות חליצה כתב שכן עיקר ומשום הכי לא הביא הטור דעת אביו דלא מהני. והוא תמוה דלקמן סי' רמ"ג כתב הטור להדיא דאפילו בדיעבד אין דיניהם דין. וגם מה שדחה ראיית הסוברים דלא מהני יש לפקפק ע"ז לכן כיון דרבו המחמירין והטור סתם כן וכמש"כ הב"י. העיקר דאין דיניהם דין. וכמש"כ המפרשים כאן. ומש"כ הש"ך וסמ"ע בקנין סודר בלילה. הנה כן מבואר ביש"ש שם דגם לכתחילה מקבלין בלילה קנין סודר, ע"ש:

סעיף ג:

זמן ישיבת הדיינין מבוקר עד סוף שעה חמישית והטור כתב עד חצי היום. וברמב"ם פרק ג' מסנהדרין עד סוף שעה ששית וב"י כתב דאינו נכון דכיון דשעה ששית הוא זמן סעודת ת"ח. ומשם ואילך הוי כזורק אבן לחמת. ועסמ"ע שכתב ליישב דמה שכ' הטור עד חצי היום. וכן ברמב"ם עד סוף שעה ששית היינו עד ולא עד בכלל. עכ"ל דעד שש שעות ולא עד בכלל אז יש לומר לפי מש"כ רש"י ז"ל בקידושין (דף ל') ד"ה לא טעים אומצא שהי' רגילין לטעום בשר גחלים מעט בבוקר ואי טעים מידי לית לן בה. וא"כ י"ל דעד בכלל דאז זמן סעודה היא. אי טעים מידי בבוקר. וכן משמע בברכות (דף מיד) דת"ח היו אוכלין בארבע שעות קודם שעה ששית וצ"ל דהיינו טעימה שהי' רגילין לטעום מידי בבוקר [ובמס' ב"מ (דף ק"ז) ת"ר ג' דברים נאמרו בפת שחרית, כו' זוכה לדין וללמוד וללמד ודבריו נשמעין א"כ צריכין למיטעם מטעם זה כנ"ל בזה] ובדרישה רצה לפרש כן דמה שכתבו הטור והרמב"ם עד חצות היינו משום דדרך לטעום בבוקר אלא שדחה דהש"ס קאמר עד זמן סעודה ולק"מ דעד בכלל וכמש"כ וכ"כ הכסף משנה להדיא פ"ג שם דעד זמן סעודה היינו סוף זמן סעודה ואי דאיך יאכלו אח"כ שהוא כזורק אבן לחמת. הא אי טעים מידי בצפרא לית לן בה. ע"ש וראי' לזה מהא דאמרינן בשבת (דף י') אהא דאמר עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה אר"ח מאי קרא. אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו. והרי בברכות (דף כ"ז) מבואר דלרבנן דזמן תפילת השחר עד חצות. הוא משום דהוא נגד תמיד של שחר דכתיב בי' בוקר וכ"מ שנאמר בוקר הוי עד חצות. וא"כ מדגילה הכתוב שאכלו בבוקר ובוקר מיקרי עד חצות ש"מ דעד בכלל ומדרבנן דברכות נשמע כן גם לר"י שם דקי"ל כוותי' וע"כ דיוצאין בטעימה בבקר ובזה יתבאר הא דאמרינן שם בפ"ק דשבת (דף יו"ד) רב חסדא ורבה בר רב הונא הוי יתבי בדינא. כולי יומא כו' תני להו חייא בר רב מדיפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך כו' אלא לומר לך כל דיין שדן ד"א לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עלי' הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב. וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ופרש"י תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום. ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובקר. ועדיין קשה דאיך מבואר אפילו שעה אחת גם כן. ולהנ"ל ניחא דבקר משמע עד חצות. וערב משמע מכי ינטלו צללי ערב כמבואר ריש פרק תמיד נשחט וזהו מן הבקר עד הערב. דאפילו שעה אחת במשמע ומבואר דאפי' בשעה אחת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וגם לר"י דס"ל בברכות שם דבקר הוי ד' שעות ביום וא"כ מבוקר עד בין הערבים הוי יותר מב' שעות מ"מ עכ"פ לאו כל היום הוא. וא"כ ממילא סגי בשעה אחת ג"כ. ובזה י"ל הא דאיתא בסנהדרין (דף פ"ח) שסנהדרי גדולה הי' יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. וכ"ה ברמב"ם (פ"ג מהל' סנהדרין הלכה א') הוא משום ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים גם כן:

ואגב אביא מה שנ"ל ראי' להכסף משנה (פ"א מהל' ק"ש) דמה"ת זמן ק"ש כל היום. ורבנן הוא דתיקנו עד ג' שעות. לפי האי כללא הנ"ל דבקר הוי עד חצות או ד' שעות. דהנה בברכות (דף י"א) אמרינן א"כ נימא קרא בבקר ובערב. וקשה הא אי הוי כתיב בקר הוי אמינא עד חצות לרבנן. ועד ד' שעות לר' יהודה. כדאמרינן שם (דף כ"ז) ובאמת זמן ק"ש עד ג' שעות ביום כמבואר שם (דף ט') ולכך כתיב בשכבך ובקומך. שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. ואחרי מופלג ראיתי שכן הקשה בצל"ח. ואין לומר דכיון דבתרי פרשיות כתיב בשכבך ובקומך. ואי הוי כתיב בתרווייהו בערב ובבוקר הוי כמאן דכתיב בבקר בבקר. דמבואר בברכות שם (דף כ"ז) גבי מן דכתיב בבקר בבקר הוי עד ג' שעות דזה אינו. דהא גבי תמיד דכתיב נמי זימני טובא בבקר. ואפי"ה לא חשיב לי' כמאן דכתיב בבקר בבקר וע"כ צ"ל משום דלא כתיבי בהדדי. וכמש"כ התוס' להדיא ביומא (דף ל"ג) ד"ה הכא תלתא דהוי כמו פרשה שנאמרה ונישנית וכ"כ תוס' בפסחים (דף ה') בד"ה כדתנא דבר"י אע"ג דכתיבי טובא בהנך ג' מצוה כתיבי וכל הכתוב במצוה אחד חשיבי חדא. וא"כ גבי ק"ש נמי כיון דלא בהדדי כתיבי. לא חשבינן כמאן דכתיב בבוקר בבקר והדרא קושיא לדוכתא. ונראה לתרץ עפ"י מש"כ הרשב"א בחידושיו שם וז"ל א"כ לימא בבקר ובערב. נ"ל דלאו דוקא בבקר ובערב דבערב משמע אפילו מבעוד יום מן המנחה ולמעלה כדכתיב תזבח את הפסח בערב. אלא כו' ביום ובלילה. עכ"ל והרי אכתי קשה דאי הוי כתיב ביום הוי משמע כל היום ואנן קיי"ל דזמנה אינה אלא עד ג' שעות אלא וודאי כהכ"מ דמדאורייתא באמת זמנה כל היום. ובחולין (דף ק"ה) דאילו אבא כי הוי אכיל בישרא האידנא לא הוי אכיל גבינה עד למחר ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא. וכתב הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פ"ט הלכה כ"ח) שהוא ששה שעות וכתב הלח"מ דטעמו הוא שכן סעודת ת"ח בשעה ששית ומר עוקבא ת"ח הוה. וא"כ משש עד שש שעות הוי סעודה אחרת ונ"ל שזה מבואר מהא דכתיב במדבר בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. והרי ביארנו שכ"מ דכתיב בבקר הוא עד חצות. וא"כ סעודה ראשונה הוא עד חצות ומחצות עד ערב דהיינו סעודה שני' של בשר ששה שעות. אם הימים והלילות שוין ומיני לשאינם שווין גם כן: ובשבת (דף יו"ד) עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה ושם מייתי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא. הוי יתבי בדינא כולי יומא הוי קא חליש לבייהו חנא להו כו' ופרש"י חליש לבי' לשון תענית הוא שלא סעדו כל היום. ולכאורה נ"ל הא דיושבין בדין עד זמן סעודה וכן הא דרב חסדא ורב בר רב הונא דהוי יתבי בדינא כולי יומא ולא אכלי דמבואר דהי' דנין קודם שאכלו ולא אכלו קודם שדנו הוא עפי"מ דמבואר בזהר פ' משפטים תאנא כתיב דינו לבקר משפט. וכי לבקר ולא בכל יומא. אמר ר' אבא לא אלא לבקר עד לא ייכלון דיינין ולא ישתון דכל מאן דדאין דינא בתר דאכיל ושתה. לאו דיינא דקשוט הוא. דכתיב לא תאכלו על הדם מאי על הדם אזהרה לדיינא דלא ייכלון עד דדייני דינא. דכל מאן דדאין דינא בתר דאכיל ושתי כאילו חייב דמא דחברי' לאחרא דהא דמי ממש יהיב לאחרא האי בממונא כ"ש בדיני נפשות דבעי דיינא לאסתמרא דלא למידן דינא אלא קדים דאכלי ושתי. ועל דא כתיב דינו לבקר משפט ע"כ. הרי דגם דיני ממונות מאן דדאין בתר דאכיל ושתי לאו דיינא דקשוט הוא. וא"כ דנין קודם זמן סעודה:

ובהיות כן תמהתי על בתי דינין של ישראל מאין יצא להם המנהג שנוהגין שדנין לאחר אכילה ושתי'. ונראה דע"כ הש"ס דילן לא ס"ל כדעת הזהר מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ז') דרש ר' יאשי' ואיתימא רב נחמן בר יצחק מאי דכתיב בית דוד כה אמר ד' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושקו וכו' וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו על תאמרהו. ר' חייא בר איקא אמר ר' יונתן מהכא אמור לחכמה אחותי את. אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו. הרי דמתמה וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין. ולא משני דדוקא בבוקר שהוא עד חצות. דמקרי בוקר כמבואר בברכות (דף כ"ז) שהוא זמן סעודה משא"כ כל היום באמת אין דנין. א"ו דגם לאחר סעודה דנין. ולא תאכלו על הדם מבואר בסנהדרין (דף ס"ג) לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל היום ועוד לכמה דרשות ע"ש ומעתה י"ל דר' חייא ב"א אר"י דיליף מאמור לחכמה אחותי את. ולא יליף מדינו לבקר משפט ס"ל כדעת ר' אבא בזהר דאין דנין אלא עד בוקר משום דאין דנין אלא קודם זמן סעודה. לכן יליף מאמור לחכמה אחותי את. וכן רב חסדא ורבה בר"ה דלא אכלי כל יומא ס"ל כן. אבל קיי"ל כהך דרשא דדינו לבקר משפט אתא לאם ברור לך הדבר כבקר ולכן דנין גם לאחר זמן סעודה. וכן משמע מהא דסנהדרין (דף פ"ז) דהי' יושבין בלישכת הגזית מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. לפמש"כ במ"א מזה:

ועוי"ל דהזהר דוקא אכילה ושתי' קאמר והיינו משום דשתה רביעית גם בד"מ לא ידין וכדעת הב"ר בפ' נשא. אבל לדעת התוס' בסנהדרין דשתויי יין מותר לדון בדיני ממונות לא יתיישב זה וכן קיי"ל בסי' ז'. לכן מתיישב לי יותר כמש"כ בראשון וזה עיקר. [ובשבת קל"ט מבואר דר' יוחנן יליף ג"כ מאמור לחכמה ולא קאמר מלבקר הוא משום דס"ל ג"כ דאתא להא שיהא קודם סעודה דוקא. וא"ש] וכ"מ דלפעמים ב"ד יושבין גם לאחר כן מהא דלקמן ס' י"א מנדין לערב וכן בסי' צ"ז עיי"ש בזה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה