אור ברסלב
אורח לחיים פרשת תרומה

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת תרומה

פרשת משפטים

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה, ב). להבין, למה נאמר פעם שני תרומתי. וגם עיין פירוש רש"י ז"ל שפירש תרומה הפרשה, יפרישו לי ממונם נדבה, לשון נדבה הוא מיותר:

ונראה, דהנה האדם שרצונו לעשות איזה דבר, שהוא עדיין ברצונו, אינו יודע בעצמו טעם למה הוא רוצה כך, כי רצוניות הוא למעלה מטעמים, ואחר כך כשמתחכם, בא לידי טעם, ומבין הטעם למה עלה ברצונו כך, ואוהב הדבר הזה, ומגביר עצמו לעשותו, ומתפאר הדבר ההוא, ומנצח כל המניעות על הדבר, והוד והדר הדבר לפניו לעשותו, ומקשר עצמו בכל כוחותיו לעשותו במעשה, וכל זה הוא במחשבתו, וכשמקשר עצמו בכל כחותיו לעשותו במעשה, אז נגמר רצונו, וכשעושה הדבר ההוא במעשה, אז הוא שלימות הדבר ומנוחה שיגמור רצונו:

וזה כח עשר ספירות שבאדם, שהוא עולם קטן (תיקו"ז ק, ב ועי' זוה"ק ח"ב קמט, א, קסב, ב), והאדם צריך לעבוד השי"ת במחשבותיו ובמדותיו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (דברי הימים א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו', שיתן כל השבע מדות וכחותיו לעבודת הבורא לבד, וכשנותן להשי"ת כל רצוניות שלו, מכל מדה ומדה, כי בכל מדה ומידה יש עשר ספירות על דרך זה, אז הוא עובד השי"ת בשלימות, כי הרצון הוא בחי' כתר, כמו שכתוב (תהלים ה, יג) כצנה רצון תעטרנו, והרצון הוא גובר כל המדות:

והנה רש"י ז"ל פירש על ידבנו לבו לשון נדבה, רצה לומר שיפרשו לי הרצון של ממונם, כלומר הרצון שיש להם על ממונם, מחמת אהבת הממון, יפרישו מזה אהבה, ויתני לי רצונם, וממילא, כשיתנו רצונם לי, יגמרו רצונם ואהבתם לי, ויפרשו ממונם למלאכת המשכן, ולא יפרשו ממונם למלאכת המשכן מחמת גזירתי עליהם, שלא מרצונם, רק הרצון ואהבה שיש להם על ממונם, יפרישו לי:

ואחר כך אמר כי מאת כל איש, וידוע , כי מדת התקשרות נקרא כל, רצה לומר כל מקום שיש לאיש התקשרות על איזה אהבה, או שאר מדות, ובזה נגמר רצונו כשמתקשר על אותו הדבר לעשותו במעשה, וזהו אשר ידבנו לבו, שיש לו רצון מקודם, וכשמתקשר נגמר רצונו, תקחו את תרומתי, יפרישו רצונם מכל מקום שיש להם התקשרות לי, וממילא יגמרו רצונם מכל מדותם בשבילי:

או יאמר ויקחו לי תרומה, ולא אמר ויתנו לי תרומה, נראה, שהיה בישראל גם כן אנשים שהיו ציקנין, שלא היו נותנין משלהם ברצונם, וכולם היו נותנין למלאכת המשכן, והזהיר השי"ת למשה שידבר אל בני ישראל, שיהיה כולם בבחי' זאת מה שנתנו למלאכת המשכן שיהיה להם כמו לקיחה, כמו שמצינו בקידושין (ה, ב) שאם נתנה היא לו, אינה מקודשת, ואם אדם חשוב היא, ונתנה היא לו, ואמר הוא לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך, הרי זו מקודשת, שהרי זו כאלו לקחה היא, ופשיטא בכאן, שיהיה להם כמו לקיחה, לי תרומה, מה שנותנין לי תרומה כנ"ל: או יאמר ויקחו לי תרומה וכו', דהנה מקרא מלא דבר הכתוב בנתינת הצדקה, (דברים טו, י) ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך, הרי, אם נותן צדקה ברוע לבו, אינו מגיע לו ברכה, וזה צריך טעם, למה הוא כך, וכי האיש אשר בטבעו הוא מן הציקנין וקמצנין, וגובר נפשו וטבעו ויצרו הרע, ונותן צדקה בשביל מצות השי"ת, לכאורה לפי השכל, מגיע לו שכר יותר מן האיש אשר הוא ותרן בטבעו, ונותן בעין יפה, כי לפום צערא אגרא (אבות ה, כג):

ונראה, דאמרו רז"ל (במס' סוכה מט, ב) אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, עיין פירש"י ז"ל וז"ל שנותן מעות לעני בעת שהתבואה מצויה לקנות שלא ילכו מעותיו לאיבוד, וזהו החסד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, עכ"ל, וזהו גם כן צריך טעם, למה אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה:

ונראה, דהנה אמרו רז"ל (עירובין כב, א, עבודה זרה ד, ב) בכל המצות היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם, רצה לומר לעולם הבא, ולא בעולם הזה, רק מה שאמרו רז"ל במשנה (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש וכו', ולפי דברי רז"ל בגמרא (שבת קכז, א) הני כלהו בכלל גמילות חסדים שייכי, יש לומר הטעם, למה דוקא באלו המצות אוכל פירותיהם בעולם הזה, ולא בכל המצות: כי העולם נברא כדי להיטיב לברואיו, כמו שכתוב (תהלים פט, ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, כלומר, אמרתי ומחשבתי שיהיה עולם, כדי שמדת חסד יבנה, ויוכל להשפיע להנבראים, והאדם, כשמעורר עצמו וגומל חסד לחבירו, תיכף הוא מעורר עמוד וגלגל העולם, אשר נברא בשביל זה כדי להיטיב לברואיו, ולהשפיע עליהם בחסדו, ובא אליו השפעה וחסדים מלמעלה, ומקבל שפע רב:

וזהו פירוש הפסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך על יד ימינך, כלומר, כשאתה פועל ועושה ביד ימינך חסדים, כי ימין הוא חסד, וכשאתה פועל ועושה ביד ימינך, אז ה' צלך, כמו צל האדם, תיכף כשנוטה בידו לאיזה צד, אז הצל נוטה תיכף אחריו, כן כשהאדם פועל ועושה ביד ימין, אז מעורר חסד עליון חסדי ה', אשר נברא העולם להיטיב ולהשפיע מחסדו, ומשפיע עליו שפע ברכה וחיים תיכף ומיד , אבל בכל המצות שאין בו גמילות חסד, ואינו מעורר חסד עליון, אשר העולם נברא בשביל זה, אמרו רז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם בעולם הבא, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין לט, ב):

ועל כן אפילו בצדקה אינו משתלמת אלא לפי חסד, כי מצות צדקה הוא מצוה ככל המצות, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק לפי חסד שבה, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, כמו שפירש רש"י ז"ל זהו החסד שעושה עם העני, זה הוא מקבל תיכף בעולם הזה, כמו כל הגמילות חסדים, שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, כן לפי החסד שבה, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, כן הוא מקבל בעולם הזה, ומה שמחסר ממונו בשביל מצות השי"ת, זה הוא נשאר לעולם הבא, ככל המצות:

וזהו פירוש ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך, רצה לומר מה שאתה נותן לו בעין יפה ובאהבה ובמדת חסד, משום זה אתה מתברך בעולם הזה, אבל כשאתה נותן ברוע לב, רק שאתה כופה יצרך ובטבעך בשביל מצות השי"ת, אז שכרו בעולם הבא, ככל המצות,:

ואפשר, מרומז בדברי חז"ל, שדרשו (שבת קנא, ב) בגלל, לשון גלגל החוזר בעולם, כי דרך כשמניע האדם גלגל, מה שהיה למטה מתחיל לעלות למעלה, ומה שהיה למעלה מתחיל לירד למטה, כן כשנותן צדקה באהבה וחסד, תיכף כשעולה המצוה למעלה, חסדי ה' יורדים תיכף אל האדם למטה, וזהו החוזר בעולם, כלומר, החסדים שעושה בנתינה זו, חוזר תיכף בעולם מאת הש"י, שמשפיע עליו חסדו ועל כל העולם: והנה, שמעתי בשם הבעש"ט זללה"ה שאמר המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות (כתובות נ, א, סז, ב), ולא אמר הנותן, אל יתן יותר מן החומש, כי לשון מבזבז הוא לשון ביזה וגזל, כלומר, שהוא קמצן בטבעו, וגוזל נפשו וטבעו, ומחסר ממונו בשביל השי"ת, אל יתן יותר מן החומש, אבל מי שהוא ותרן בטבעו, יכול ליתן יותר מחומש לפי מדת טובו וחסדו, עכ"ד. ודפח"ח:

ולפי דברינו יובן הטעם, כי כשהוא מבזבז וגוזל נפשו, ומחסר ממונו בשביל מצות השי"ת, ולא באהבה וחסד, אין משתלמת שכרו בעולם הזה, לא יתן יותר מחומש, שהוא מצוה, כמו שדרשו חז"ל (כתובות נ, א) עשר [אעשרנו] (תעשר) מעשר בתרא כמעשר קמא, כי למה יתן יותר, שאין בו מצוה, ואין מגיע לו תשלום שכר בעולם הזה, בשביל שאינו עושה מאהבה, ואם כן, שמא יצטרך לבריות, אבל כשהוא ותרן בטבעו, ונותן באהבה וחסד, ותיכף מעורר חסד ה' עליו, שמשפיע שפע ברכה וחיים עד בלי די, בודאי לא יעני, ובודאי יתעשר:

ואפשר, שזהו פירוש (דברים יד, כב) עשר תעשר, ודרשו רז"ל (תענית ט, א) בשביל שתתעשר, והלשון משמע לכאורה, שהוא כמו מצוה, שיתן מעשר בשביל שתתעשר, והלא טוב יותר שיתן בשביל מצות השי"ת, ולא בשביל שיתעשר, אלא כוונתם, להסיר רוע לבב בנתינת הצדקה והמעשר, בשביל זה מותר להיות כוונתו להעשיר, כדי להסיר רוע לב למי שהוא קמצן בטבעו, ויהיה נותן כדי להעשיר, וכשמאמין זה באמונה שלימה, יוכל ליתן בשמחה:

אבל מכל מקום, עיקר כוונתו יהיה לקיים מצות הש"י, ואף שמתכווין גם כן להעשיר, יוכל לכווין גם כן לקיים מצות השי"ת, שיהיה לו נחת רוח ותענוג כשיהיה לי עשירות, שישפיע עלי מחסדו וטובו, כי יותר מה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), כי המשפיע יש לו יותר תענוג כשמשפיע, ממקבל השפע, וגם יוכל לכווין, כשיהיה לו עשירות, יוכל ליתן צדקה הרבה, ולקיים מצות הרבה בממון, ואף אם אינו מתכווין לכל זה, רק הוא מתכווין להנאת עצמו בלבד, ולא בשביל כוונת שום מצוה, אף על פי כן כשמאמין בזה ומשפיע, הוא מעורר חסדי ה' להיטיב, אף על פי שאינו כדאי לקבל ברכה עד בלי די, כי מדת חסד הוא השפעה לכל מי שיצטרך לקבל, כי חסד הוא ח"ס דל"ת, שחס על מי שהוא חסר ודל, אף על פי שאינו כדאי וראוי:

ועל כן אמר ה' בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די, אף על פי שיהיה כוונתיכם רק להעשיר ולנסות ה', מותר בזה, כדי לעורר חסדי ה' להיטיב עליו, ובאמונה זו, שמאמין שיבא לו עשירות, עושה נחת רוח להשי"ת, כמו שכתוב באברהם (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וכשנותן, הוא מעורר חסד ה', ומשפיע עליו עד בלי די:

וזהו פירוש ויקחו לי תרומה, כלומר, שהם יקבלו שפע וברכה וחיים עד בלי די, לי תרומה, בעת שיפרישו ממונם לשמי, כי כשיפרשו באהבה וחסד ורצון טוב, אז תיכף יבא אליהם שפע וברכה עד בלי די, ורש"י ז"ל פירש על ידבנו לבו לשון נדבה ורצון טוב, וזהו שפירש"י יפרשו לי ממונם נדבה, ונדבה הוא רצון טוב, כלומר, שיפרשו לי לשמי ממונם ברצון טוב ואהבה, ואז הם יקחו שפע וברכה עד בלי די, ואמר ויקחו, כלומר, שיהיה כוונתם בשעת נתינה, שהוא לקיחה להם מה שיתנו לי תרומה, כי יבא להם שפע וברכה, ועל ידי כוונה זו יתנו ברצון טוב, ופי' רש"י ז"ל לי לשמי, כלומר שכוונה זו שהוא לקיחה להם, יהא לשמי, ולא להנאת עצמן, אלא שיעבוד אותי עם העשירות שיבוא להם, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו (אבות ו, יא), ואין נאה לאדם לעבוד את עצמו, ומחמת כוונה טובה זו, לא יקופח שכרו, אדרבה, יבוא לו שפע יותר, כמו שכתבנו בפסוק (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו עיין שם :

או יאמר, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, מלת את, לכאורה הוא מיותר, וגם מה שאמר דבר אל בני ישראל וכו', וכי הערב רב היו פטורים מנתינת השקלים על המשכן. ובפרט שזה היה כפרה על מעשה עגל, והם היו העושים, כמו שכתוב (לב, ז) לך רד כי שחת עמך, וכן כתוב בזוהר (מה, ב, קיד, א) שהם היו העושים, והטעו גם ישראל אחר כך בכשפיהם:

ונראה דשמעתי מחותני הגאון החסיד מוהר"ר ישכר בער זללה"ה ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד, דכתוב בתיקונים (תיקו"ז כב, א) ביוה"כ צוחין ככלבין ואמרין הב הב לנא מזונא וסליחה וחיי, ואמר, גם על הסליחה צוחין ככלבא, שצריך האדם לבקש על הסליחה, לא מיראת עונש, שעובד עצמו בזה, אלא לבקש סליחה, וכוונתו יהיה לתקן מה שפגם בשמותיו, ולהוציא ניצוצות הקדושות שהוריד בקליפה עבור חטאיו, להחזירם לשורשם: וזהו את כסף, לשון (בראשית לא ,ל) נכסף נכספת, הכיפורים, כלומר, החשק ורצון הסליחה שבקשו, ונתת על עבודת אוהל מועד, לתקן שם, ולא להנאת עצמם, יראת עונש. ודפח"ח:

והנה, זה הוא דוקא בבני ישראל שאוהבין את השי"ת ומפקירין עצמן על שמו, לעשות לו נחת רוח, אבל אי אפשר להיות מחשבה זו בערב רב, שאינן עובדין רק מיראת עונש, וכל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין (תיקו"ז כב, א, עג, ב), והמשכן הי' כפרה על מעשה עגל:

וזהו שאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי לשמי, תרומה, ואמר ויקחו בתוספת וא"ו, לשון ודאי, כלומר, שבני ישראל זרע אברהם אוהבי, יקחו בודאי לי לשמי, לתקן פגם החטא, ולא יתכוונו להנאת עצמן, ואמר ויקחו, ולא אמר ויתנו לי לשמי, והקפיד גם על הלקיחה מביתם השקלים ליתן להממונים, שיראו שגם הלקיחה מביתם יהיה ברצון ואהבה, לי לשמי, ולא שהלקיחה מביתם יהיה באונס מחמת הגזירה, ושלא ימשכנו אותם, והנתינה להממונים יהיה ברצון, רצון זה אינו כלום, כי הוי תחילה באונס, וסופו ברצון, אלא שגם הלקיחה מביתם, יהיה ברצון ואהבה, לי לשמי, לתקן מה שפגמו:

ואמר אחר כך מאת כל איש אשר ידבנו לבו, רצה לומר אף מערב רב, שיהיה להם נדיב לב ליתן, בכוונתם להנאת עצמן, מיראת עונש, תקחו גם מהם, ויהיה את תרומתי, ומלת את הוא לשון טפל, כמו שדרשו רז"ל (עירובין ד,ב, פסחים כב, ב) את בשרו, את הטפל לבשרו, ותקחו גם מערב רב, ויהיה את, הטפל לתרומתי לבני ישראל, המכוונים לאהבת השי"ת, להחזיר ניצוצות קדושות שפגמו לשורשם ולא להנאת עצמם: בתנא דבי אליהו (תנדב"א רבה פי"ז) הובא בילקוט ראובני בפ' תרומה כשאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר להם ויקחו לי תרומה עכ"ל:

ולהבין זאת נראה, דהנה אמרו בגמרא (ברכות ו, א) אמר הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר (שמואל ב ז, כג, דברי הימים א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ע"כ:

והנה, האדם צריך לידע שיש בורא המחדש עולמו ומחיה אותו ומנהיג כרצונו וחפצו, אבל תכלית הידיעה, שנדע, שאי אפשר להשיג אותו, ואפילו השרפים שואלים איה מקום כבודו, ובתחילת העבדות צריכין לעבוד השי"ת רק באמונה, להאמין כל זאת באמונה שלימה, ואחר כך כשעובדין אותו, אנו משיגין שיש בורא המחדש כל העולמות, ושאינו יכול להשיגו ולידע:

וזהו שאמרו ישראל נעשה, רצה לומר שהוא אמונה, כי אמונה היא בחי' עשיה, ואחר כך נשמע, שמיעה בלב, והלב מבין, רצה לומר ואחר כך נדע ונבין, שיש בורא המחדש, ושאי אפשר להשיגו ולידע. וזהו פירוש הפסוק ויקחו לי תרומה, רצה לומר תקחו אותי תרומה, לשון הפרשה, כפירוש רש"י תקבלו אותי לאלהים, ותפרישו אותי שתעבדוני, ותעשו אותי חטיבה אחת בעולם:

ואמר אחר כך מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ואמר מקודם דבר אל בני ישראל, ואחר כך מאת כל איש, רצה לומר אף משאר אומות, אשר ידבנו לבו לעבוד אותי, ויבא לחסות תחת כנפי השכינה, הנקרא א"ת, לפי שהוא כלולה מא' ועד תי"ו, כי הגרים הם באים לחסות תחת כנפי השכינה ולא יותר, אבל ישראל שורשם למעלה למעלה כנזכר בזוהר, ואמר אחר כך תרומתי, רצה לומר כשעשו זאת תהיו אתם תרומתי, רצה לומר הפרשתי, ואעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי: וזהו שאמר בתנא דבי אליהו, כשאמרו ישראל נעשה ונשמע, והבינו שאי אפשר לעבוד השי"ת רק בתחילה באמונה לבד, ואחר כך להבין שיש בורא המחדש, ושאי אפשר להשיגו ולידע, מיד אמר להם ויקחו לי תרומה, רצה לומר תקחו אותי להפרשה לכם, שתעבדון אותי, מאחר שאתם תדעון איך לעבוד אותי מתחילה בעשיה לבד, הוא באמונה, ואחר כך בהבנה:

והיינו שדרשו בגמ' (שבת פח, א) אמר הקב"ה, מי גילה רז זה לבני, שהקדימו נעשה לנשמע, כמו מלאכי השרת, שנאמר (תהלים קג, כ) גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, תחילה בעשיה, ואחר כך בשמיעה כאמור:

ונראה דזהו פירוש הפסוק (תהלים קיט, קל) פתח דבריך יאיר מבין פתיים. פי פערתי ואשאפה כי למצותיך יאבתי. דהנה כתוב בספרים שדוד המלך ע"ה התפלל בתמניא אפי, שיבין טעמי התורה והמצות, והיה עובד השי"ת תחילה באמונה לבד, ואחר כך התפלל שיבין, וזהו פירוש מה שאמרו רז"ל (שבת סג, א) ליגמר אינש, והדר ליסבר, ליגמר באמונה לבד, אף על פי שאינו מבין, ואחר כך ליסבר, ואחר כך יודע לו מסברא והבנה, וזהו שאמר פתח דבריך יאיר מבין פתיים, רצה לומר תחילת לימוד התורה והמצות, יאיר, מבין פתיים, באמונה לבד, שהוא כמו פתי, שאינו מבין, ואחר כך (תהלים קיט, קלא) פי פערתי, כמו פער פיו, כלומר, כשלמדתי התורה והמצות הרבה מבלי הבנה, רק באמונה לבד, ואשאפה, כלומר חשקה נפשי לידע ולסבור טעמי התורה והמצות, וזהו כי למצותיך יאבתי, להבין אותם כנ"ל:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו (כה, ח). להבין, הלא מלת וכן תעשו הוא מיותר: ונראה לי, דאמרו ז"ל (ברכות נה, ב) משה היה אומר לבצלאל לעשות ארון וכפורת וכרובים ושולחן ומנורה וכל הכלים ואח"כ המשכן, אמר לו בצלאל, דרך ארץ, אדם בונה בית ואחר כך מכניס כליו לתוכו, כלים שאעשה איך אכניסן, שמא כך אמר לך, משכן ואח"כ כליו, אמר לו משה, שמא בצל אל היית, והודה לו. ע"כ: ואמר הרב בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה וכי ח"ו משה רבינו ע"ה טעה, אלא משה רבינו ע"ה היה מסתכל מלמעלה למטה, וכך אמר כסדר, בתחילה היותר קדוש, כמו ארון וכפורת המרמזים לעולם עליונים וכו', ואח"כ המשכן קרשים, המרמז לעולם העשיה, אבל בצלאל היה מדריגה תחתונה מאספקלריא דלא נהרא, והיה מסתכל מלמטה למעלה, וכך אמר כסדר, בתחילה המשכן המרומז לעולם התחתון, ואחר כך הכלים, כסדר שהם מרומזים, וזהו שמא בצל אל היית, רצה לומר שאתה בצל אל מדריגה תחתונה, ועל כן אמרת כסדר הזה, עכ"ד. ודפח"ח:

והנה, המשכן היה דוגמת העולם, והאדם הוא עולם קטן, דוגמת המשכן והעולם, והגוף הוא דוגמת המשכן של קרשים, והמוח משכן החכמה דוגמת הארון, ואיתא בזוהר (עי' אלשיך שמות כה, ח; ראשית חכמה שער האהבה ו, יט) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש , כלומר, שהם יקדשו עצמם שישרה בם הש"י והאדם הרוצה לקדש עצמו שיהיה מרכבה אליו יתברך צריך בתחילה לטהר גופו ולתקן שבע מדותיו בכלל ובפרט שהם מ"ט כדי שישרה אח"כ עליו עולם המחשבה שער הנו"ן ויהיה דבוק במחשבתו אליו יתברך אבל אם לא יטהר גופו ויתקן שבע מדותיו בתחילה לא יוכל להיות במחשבתו דבוק אל השי"ת וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כלומר שישרה הש"י במחשבתו, וככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, כלומר, שהם יקדשו בתחילה גופם, שהוא תבנית המשכן של קרשים, ואחר כך תבנית כל כליו, ואחר כך יתקנו השבע מדות, דוגמת הכלים, שיוכל אחר כך לשרה עליו שער הנו"ן עולם המחשבה, ויהא דבוק במחשבתו אליו יתברך:

וכן תעשו, כלומר, לפי שהם בעולם העשיה, לפיכך צריך לתקן תחילה גופם שהוא תבנית המשכן, ולקדש ולטהר שבע מדותיו אליו ית', שיוכל אחר כך לדבק מחשבתו אליו, ולתקן מתתא לעילא, בתחילה דוגמת המשכן, ואחר כך לתקן דוגמת הכלים, שישרה בו השי"ת, וזהו וכן תעשו, לפי שהם בעולם העשיה, צריכין לתקנו מתתא לעילא, בתחילה תבנית המשכן ואחר כך תבנית הכלים, שישרה עליו השי"ת כנ"ל: או יאמר, ועשו לי מקדש וכו', וכן תעשו פירש"י לדורות, ואמרו רז"ל (עי' אלשיך שמות כה, ח; ראשית חכמה שער האהבה ו, יט) ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם וכו'. ולהבין זה, נראה, דהנה אמרו בגמרא (דברכות) [דכתובות] (ה, א) דריש בר קפרא, גדולים מעשי הצדיקים ממעשי שמים וארץ, דאלו במעשי שמים וארץ כתיב (ירמי' מח , יג) ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואלו במעשיהם של צדיקים (טו, יז) מקדש ה' כוננו ידיך, בשתי ידים, ופירש"י ז"ל דמקדש הם מעשיהם של צדיקים, וגם זה צריך להבין, האיך נרמז זה, בפסוק כתיב כוננו ידיך היינו הקב"ה:

ונראה, דמצינו באברהם אבינו בפרשת חיי שרה (בראשית כד, ז) שאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, ופירש"י ז"ל וז"ל ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (שם כד, ג) ואשביעך באלהי השמים ובאלהי הארץ, אמר לו, עכשיו הוא אלהי השמים והארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירין בו, ושמו לא היה רגיל בארץ, עכ"ל. וכן כתב האר"י ז"ל שאנשי דור המבול והפלגה היו דוחים להש"י למעלה עד לרקיע השביעי: וכן מצינו (ראש השנה לא, א) אצל החורבן, שנסעה השכינה עשר מסעות, ונסתלקה מבית המקדש עד שנחרב , וכמ"ש בתיקוני זוהר (צד, ב) בסוף תיקון שתין ותרין וז"ל כל מאן דפגם האי דיוקנא, כאלו ממעט הדמות, ושכינתא לא שריא תמן, ובההוא זמנא שלטין עליה מקטרגין, ורזא דמלה, על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, הרעות מצאוני בגין דאסתלק שכינתא מיני דאיהי אלהי עכ"ל, ובקרבי דייקא, וכמו שכתוב בגין דאסתלק שכינתא מיני, ולא היה הש"י שורה בקרבי ממש, על כן מצאוני הרעות האלה, ונסתלקה השכינה מבית המקדש, ונחרב:

וזהו בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, כלומר, כשישראל הולכין בדרך הישר, הש"י שורה בתוכם ממש, אז השראת שכינה גם כן בבית המקדש, אבל כשאין הולכין בדרך הישר, ונסתלקה השכינה מתוכם ממש, ואז על כי אין אלהי בקרבי ממש, מצאוני הרעות האלה, ונחרב הבית גם כן:

וזהו פירוש הפסוק לפי דרש בר קפרא, מכון לשבתך פעלת ה', שבראת מקום המקדש, והוא אבן השתיה שממנו הושתת העולם, זהו פעולתך, שבראת והכנת מקום להשראת שכינתך בתחתונים, אבל מקדש ה', ומקדש אדני כתיב, באלף דל"ת, היא השכינה, ומקדש הוא לשון הזמנה, כמו (במדבר יא, יח) התקדשו למחר, ופירש"י הזמינו עצמיכם, וזהו מקדש אדני, כלומר הכנת להשראת שכינה בבית המקדש, זהו כוננו ידיך, הצדיקים שעובדין אותך בידיך, באהבה ויראה שלך, ועושין יחוד ו"ה אהבה ויראה, על ידי זה השי"ת שורה בבית המקדש גם כן:

ולכן גדולה מקדש שנכתב בין שני אותיות של השם (ברכות לג, א, סנהדרין צב, א) שנאמר (טו, יז) פעלת ה' מקדש אדני, כלומר, גדולה מקדש, מי שהוא עושה הזמנה ויחוד שישרה השי"ת בתחתונים, היינו בבית המקדש, שנכתב בין שני שמות, שם של הוי"ה, ושם של אדני, שעושין יחוד הוי"ה ואדני, ועל ידי זה הש"י שורה בתחתונים:

וידוע מה שכתוב היחוד של הוי"ה ואדני הוא על ידי הדעת, ולכן אמרו גם כן (ברכות לג, א, סנהדרין צב, א) גדולה דעה שניתנה בין שני אותיות, כי הדעת הוא עושה היחוד, ולכן אמרו מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, פירוש מי שיש בו בחי' דעת, ועושה יחוד הוי"ה ואדני, וזהו בנין בית המקדש, ומה לו לעשות עוד, שהאדם הוא עולם קטן דוגמת העולם, והוא בונה בית המקדש בעולם קטן שלו, עם הדעת שיש בו:

וזהו פיר[ו]ש ועשו לי מקדש, שבני ישראל יעשו לי מקדש, הזמנה ובנין בית המקדש, שאשרה שכינתי בתחתונים, ובדבר זה יעשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם ממש, שיעשו יחוד הוי"ה ואדני, ואשרה שכינתי בעולם הקטן שלהם, ובדבר זה [י]בנו ויעשו בית המקדש, ואשרה שכינתי בבית המקדש, וזהו על ידי הדעת שלהם, שעושין יחוד הוי"ה ואדני:

וידוע, כי הדעת הוא בחי' משה, שהוא היה הדעת של כל ישראל (זוה"ק ח"ב רכא ,א), שהיה כלול מששים רבוא, ומי שעובד השי"ת באמת, נותן לו הקב"ה בחי' הדעת, ויוכל לעשות יחוד, כמו שתקנו בשמונה עשרה אתה חונן לאדם דעת, וזהו שאמר ושכנתי בתוכם ממש, על ידי בחי' הדעת, ככל אשר אני מראה אותך, בחינת הדעת שלך, לכל אחד ואחד, כן יעשו יחוד, ויעשו תחילה את תבנית המקדש, הוא כללות גוף אדם ששוכן בו חיות האדם, ואחר כך ואת תבנית כל כליו, הוא אברי הגוף, המרומז לרמ"ח מצות עשה, והגידין נגד מצות לא תעשה, וכשיקדשו הגוף ואיברים על ידי הדעת יעשו יחוד, ושכנתי בתוכם ממש, אז יעשו לי גם כן בית המקדש להשרות שכינתי בתחתונים כנ"ל:

וזהו וכן תעש[ו](ה) לדורות, לשון דירה, כמו שדרשו (זוה"ק רעיא מהימנא ח"ג רלח, ב, תיקו"ז ע, א) לדורותיכם גבי שבת לשון דירה, כן יעשו שאשרה שכינתי ואדור בתחתונים, ולפי דרש הגמרא (סנהדרין טז, ב) אם יאבדו אחד מן הכלים, כלומר, שח"ו אם תפגם באחד מאברי הגוף שהוא מיוחס למצות עשה, ופגם ולא עשה לקיים מצות עשה, ונעשה בעל מום על אותו אבר, כן יעשו לתקן, ויקדש אותו אבר בקיום המצות עשה, ויעשה יחוד, ולא יהיה בעל מום כנ"ל:

ועשו ארון עצי שטים וכו'. וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב (כה, י). ולהבין, מלת תצפנו מיותר, והיה די באומרו וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ:

ונראה, דהנה הארון הוא אשר בו שוכן לוחות העדות, התורה אשר נתנה לישראל, הוא מרומז לתלמיד חכם, אשר בו התורה, ואמר שיהיו עצי שטים, דהנה אמרו רז"ל (תענית כ, א-ב) לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כעץ ארז, וזה הוא בודאי בדבורו ומשא ומתן עם בני אדם, שיהיה רך כקנה, אבל בעסק התורה, צריך להיות קשה כארז, לבל לנטות ימין ושמאל, רק בדרכי התורה:

ואמר וצפית אותו זהב טהור, על דרך שאמרו (יומא יח, א, הוריות ט, א, חולין קלד, ב) גדלהו משל אחיו אם אין לו, וזהו וצפית אותו זהב:

ואמר מבית ומבחוץ, על דרך שאמרו רז"ל (ברכות כח, א, ועי' יומא עב, ב) שרבן גמליאל היה מכריז, כל תלמיד שאינו תוכו כברו, אל יכנס לבית המדרש, וכוונתו, שילמדו תורה לשמה, וסילקו לשומר הפתח, ונתוסף ד' מאות ספסלי , ודעתם, משום (פסחים נ, ב, סוטה כב, ב, מז, א) דלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

והנה, שלא לשמה שאמרו, שיעסוק אדם, היינו, שכוונתו להתנשא ולהעשיר עם התורה, אבל לא ח"ו לקנטור, כי זה הוא נוח לו שלא נברא, כמו שכתבו התוס' (פסחים שם, תענית ז, א) , ואם כוונתו בזה שלומד תורה כדי להעשיר, בודאי אין זה מצוה לגדלו משל אחיו ולהעשירו, לקיים מחשבת היצר הרע שבו, וזהו שאמר וצפית אותו זהב טהור, רצה לומר שתגדלהו משל אחיו ולהעשירו, אם אין לו, וזה הוא המצוה להעשירו, היינו מבית ומבחוץ, רצה לומר אם התלמיד חכם הוא תוכו כברו, אז תצפנו, תגדל אותו משל אחיו ותעשיר אותו, אבל לא בעוסק בתורה וכוונתו להעשיר, וזה אינו מצוה לגדלהו משל אחיו:

ואמר ועשית עליו זר זהב סביב, עיין פירש"י ז"ל שלשה ארונות עשה בצלאל וכו', זר זהב וכו', שעשה ארון החיצון גבוה מן הפנימי, עד שעלה למול עובי הכפרת למעלה ממנו וכו', וכשהכפרת שוכב על עובי הכתלים, עולה הזר למעלה וכו', והוא סימן לכתר תורה, עכ"ל, ובא לרמז, שבל יתגאה האדם בכתרה של תורה, והזר היה בארון החיצון, לרמז שבעיני הבריות יתנהג בכתר תורה, ולא להתבזות בפני עם הארץ, אבל לא בפנימית, שלו לא יהיה שום נדנוד גדלות ח"ו מכתרה של תורה, וזהו ועשית עליו זר זהב, שיהא הזר עליו מבחוץ מפני הבריות, אבל לא מבפנים, כמו שבארון הפנימי לא היה זר כנ"ל:

בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו (כה, טו). ולהבין, הלא גם במזבח היה בדים, ולא נצטוה שם שלא יסורו הבדים, ובבדי הארון נצטוה שלא יסורו הבדים: ואפשר לרמז, דידוע, שהמשכן היה דוגמת העולם , והאדם הוא עולם קטן, גם כן בו דוגמת המשכן, ודוגמת הארון שבאדם עולם הקטן הוא המוח, אשר בו מונח התורה והמצות לזכור אותם תמיד לעשותם, ושלא להכשל ביצר הרע המסיתו לתאות הנאת עולם הזה, אלא לזכור תמיד שנברא בעולם הזה לעבוד את בוראו ולקיים מצותיו, כמו שכתוב (דברים ח, יא) השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וסרתם מן הדרך וכו': ומלחמות היצר הרע הוא מלחמה בפנים, במחשבתו תמיד, כמו שכתב בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) שמלחמת היצר גדולה מכל המלחמות, וחשב שם עשרה דברים, אחד מהם שזה מבפנים, וזה מבחוץ, ונגד היצר הרע צריך התאמצות גדול ועקשות גדול, כמו שאמרו במשנה (אבות ה, כ) הוי עז כנמר שהוא ממזר מחזיר ולביאה כמו שכתב הברטנורא , כן צריך להיות גבור מלביאה, ולהעיז נגדו כמו ממזר שהוא חצוף ומעיז, כמו שאמרו שם במשנה:

והעקשות והעזות שצריך להיות באדם הוא רק נגד היצר הרע, אבל נגד בני אדם, אמרו רז"ל (תענית כ, ב) נפק ר' אלעזר ב"ר שמעון ודרש, לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז, וזה רמז הבדים הנושאין הארן, שהבדים בפנים הם ארז, וכך צריך אדם להיות, קשה כארז בפנים, במלחמות פנימי נגד היצר הרע, והבדים היו מצופים מבחוץ זהב טהור, וידוע שאין רך יותר מזהב טהור, וזהו מבחוץ, נגד בני אדם צריך להיות רך עם כולם:

וזה צריך האדם לזכור תמיד השי"ת במחשבתו, ולזכור תמיד לקיים התורה והמצות, ולהיות עז וקשה נגד היצר הרע במחשבתו, ונגד הבריות מבחוץ יהיה רך, וזהו הרמז בטבעות הארן יהיו הבדים, תמיד לא יסורו ממנו ומחשבתו, העדות התורה והמצות אשר מונח בארון, ולא יסור ממחשבתו מלחמתו היצר הרע אשר בו כנזכר לעיל: ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם. ועשה כרוב אחד מקצה וכו'. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים (כה, יח-כ). ועיין בספר כלי יקר שכתב דרך רמז, שהכרובים הם המלאכים, כי הרב צריך להיות דומה למלאך ה' צבאות (מלאכי ב, ז), וכרובים אמרו רז"ל (סוכה ה, ב) דמות פרצוף תינוק, לרמז על התלמידים, שיהיה נקי מן החטא כתינוק בן שנה, עיין שם. ולפי דרכו יש להבין, דאמר ועשית שנים כרובים זהב, והוי ליה למימר ועשית שני כרובים:

ויש לומר, על דרך שאמרו רז"ל (ברכות סג, ב) חרב אל הבדים, על שונאיהם של תלמידי חכמים, שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שנואלו, עכ"ל, רצה לומר כי על ידי שעוסקים שנים, וזה מקשה לזה, וזה מתרץ לזה, ממילא רווחא שמעתתא, כמו שאמרו רז"ל במעשה דרבי יוחנן ורבי אלעזר בן פדת בבבא מציעא (פד, א), שקיבל רבי יוחנן על ריש לקיש דהוה יתיב ר"א ואמר תניא דמסייע לך וכו', כי הוה מקשה רבי יוחנן מתרץ ליה ריש לקיש עשרים וארבע פרוקי וכו', וממילא רווחא שמעתתא עכ"ל:

והנה, הארון והכפורת הן לבוש על העדות אשר בפנים, מרמז על לבושי התורה, וזהו שאמר ועשית שנים כרובים, לרמז שיהיו דווקא שנים, ולא אחד, וגם למעט שלא יהיו שנים דומין לאחד, שלא יאמר אחד לחבירו תניא דמסיע לך, אלא אדרבא, יקשה אחד לחבירו, ועל ידי זה יברר הלכה, ואם היה כתוב ועשית שני כרובים, היה משמע שנים דומין לאחד, שלא יקשה זה לזה, על דרך שאמרו רז"ל (יומא פ"ו מ"א) בשני שעירים, שדרשו שיהיו שניהם שווים במראה ובקומה ובדמים, לכן לא כתוב כאן שני, לרמז, שלא יהיו שווים, אלא יקשה אחד לחבירו, ולא יאמר תניא דמסייע לך, לכן אמר ועשית שנים, שיהא דווקא שנים, ולא שוים, דומה לאחד, וזהו מקשה תעשה אותם, לשון קושיא, שיקשו זה לזה, ושיהיה מחלוקת ביניהם, וזהו משני קצות הכפרת, שיהא מחלוקת רב ביניהם, ועל ידי יברר הלכה:

ואמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, לרמז על דרך שכתוב בזוהר (תיקו"ז כה, ב) אורייתא בלא דחילו ורחימא לא פרחת לעילא, וידוע, שדחילו ורחימא הן בחי' גדפין (תיקו"ז שם), וזהו והיו הכרובים פורשי כנפים, שיהיו לומדין בדחילו ורחימא, למעלה, להעלות התורה למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפרת, רצה לומר הכפורת הם רמז ללבושי התורה, סוככים, כמו סכך, בכנפיהם, באהבה ויראה שלהם, על הכפורת, על לבושי התורה שלומדין, שיוכל לפרוח לעילא, ושלא יתאחזו בהם זרים ח"ו:

ופניהם איש אל אחיו, רצה לומר שלא ילמדו ח"ו לקנטור, כמו שכתוב בספר לקוטי אמרים (אות רלא) ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה אמר ראוים הללו שתשרה שכינה עליהם (בבא בתרא ס, א), כלומר, שהיו לומדין לשם שמים, וכל אחד היה רוצה האמת, ומודה על האמת, ואין מכוונים לקנטר, והפה נקרא פתח, כמו (מיכה ז, ה) שמור פתחי פיך וכו', וזה ראה שאין פתחיהן, רצה לומר הפיות שלהם, מכוונין זה כנגד זה, רצה לומר שאין מכוונין שיהא אחד להתנגדות נגד חבירו, אלא כל אחד ואחד רוצה האמת, אמר ראוים הללו שתשרה שכינה עליהם, כי שנים שעוסקים בתורה, שכינה שרויה ביניהם (אבות ג, ו), ע"כ, ודפח"ח :

וזהו ופניהם איש אל אחיו, רצה לומר שישמע מה שיאמר חבירו, ויודה לו על האמת, ולא שיהיה בהתנגדות, אלא אל הכפורת יהיו פני הכרובים, ופני הוא לשון פנימיות, רצה לומר פנימיות של שניהם יהיה אל הכפורת, אל לבושי התורה, להבין ולברר האמת, ולא שיהא בפנימיות שלהם לקנטר, אלא להבין התורה, ועל ידי זה יודה האמת אחד לחבירו:

ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד (כה, ל). ונראה, דהנה כתבתי פירוש הפסוק (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והללתם את ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא, דהנה הרב הגדול בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זלה"ה אמר שהחיות אשר בתוך המאכל נקרא אוכל, והמאכל נקרא מאכל, על שם שמאכיל את האדם החיות שבתוכו הנקרא אוכל, עכ"ד . וידוע, שבאורייתא ברא הקב"ה (זוה"ק ח"א ה, א, ח"ב קסא, א), ובאורייתא מתקיימא עלמין (פסחים סח, ב), והחיות שבכל דבר, הם אותיות התורה, ובתוכם אור פנימית אין סוף ב"ה, המתעלם בתוך האותיות המחיה הכל:

וידוע, מה שאמרו ז"ל (ברכות מ, א, סוכה מו, ב) אם שמוע תשמע, אם שמוע בישן תשמע בחדש, ואמרו (שם) שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, כלי ריקן מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקדוש ברוך הוא, כלי מלא מחזיק וכו', וזהו שאמר ואכלתם אכול, רצה לומר שתאכלו חיות התורה אשר בתוך המאכל המחיה אותו, ושבוע, רצה לומר אם תהיה שבע בדברי תורה, ותהיה כלי מלא, אז תוכלו להחזיק, ולהשיג החיות אשר בתוך המאכל:

ואיתא בכוונ[ו]ת דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, ומכח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל, ע"כ. ורמ"א ז"ל כתב (בא"ח סימן וא"ו) וז"ל ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח אדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי וכו', עכ"ל:

וזהו שאמר אם תשיגו החיות אשר בתוך המאכל, ותהנה הנשמה מרוחניות שבמאכל, והגוף יהנה מגשמיות המאכל, ועל ידי זה יהיו קשורים הנשמה והגוף, והללתם את ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא, כי הוא דבר פלא, שמקשר רוחני בדבר גשמי, ומתקיים על ידי המאכל גם כן:

והנה אמרו רז"ל (ברכות נה, א, חגיגה כז, א) בזמן שבית המקדש היה קיים, מזבח מכפר, ועכשיו, שלחנו של אדם מכפר, בוודאי כוונתם, מי שאוכל בדרך זה, להוציא חיות אשר בתוך המאכל והניצוצות קדושות, אל נשמתו, שיהיה לו כח לעבודת הבורא, מלבד הניצוצות והנשמות אשר הם בדרך גילגול בתוך המאכל, אבל אין כוונתם, בזה שאוכל כמו בהמה, למלאות כריסו ותאותו, ששלחנו יכפר עליו, אלא בזה שאוכל בדרך הנ"ל, שעובד השי"ת באכילתו, וזהו שאמר ונתת על השלחן לחם פנים, רצה לומר לחם פנימית, רצה לומר החיות אשר בתוך הלחם, זה תתן על שלחנם, ואז לפני תמיד, ונקרא זה השלחן אשר לפני ה':

ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (כה, טז). להבין, כיון שאמר על הארון, למה אמר שוב למעלה, וגם מה בא ללמדנו בזה, והתורה נצחיות:

ונראה, דהארון הוא דוגמת המוח אשר נברא באדם, ושם משכן החכמה, והנה אמרו חז"ל (אבות ג, יג) סייג לחכמה שתיקה, שצריך לכסות החכמה ולא לגלות לכל, ואולי הטעם, כי חכמה הוא כח מ"ה, ובהודע לכל חכמתו, יכול לבוא לידי גדלות, ויאבד חכמתו, ועל כן החכם מכסה חכמתו, וזה שאמר (משלי יד, לג) בלב [נבון] (חכם) תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע, כי החכם מכסה חכמה, ואינו מגלה שיכבדהו ויאבד חכמתו ממנו, והכסיל הוא מגלה, כדי שיכבדוהו, ובשביל זה נאבד ממנו החכמה, והוא כסיל היפך החכמה:

וזהו נתת את הכפורת על הארון, רצה לומר שתתן כסוי על מקום החכמה, ותשים סייג וגדר, והוא השתיקה שלא לגלות החכמה אשר בו, ולא יהיה ככסיל, אשר אם יש בו דבר חכמה, יודע לכל שיכבדוהו, אלא צריך להרחיק מן הגדלות, ולכסות החכמה, שלא יאבד החכמה ממנו, וזהו מלמעלה, רצה לומר שיעשה כסוי אל הארון, הוא מוח משכן החכמה, שלא לגלה לכל, מלמעלה, שלא ירצה להיות למעלה, אם תעשה כך, אז יכול להיות התורה אצלו בקיום, כמאמרם ז"ל (תענית ז, א) למה נמשלה תורה למים, לומר, מה מים אין שרוין אלא במקום נמוך וכו', וזהו ואל הארון, הוא המוח שם משכן החכמה, תתן את העדות, הוא התורה, אשר אתן אליך, כי השי"ת הוא נותן התורה להוגים בה בכל עת, כמו שתקנו בברכה (ברכת התורה) נותן התורה, לשון הוה, כי הוא באמת נותן התורה בכל עת, להוגים ומיגעים בתורה באמת:

ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה (כה, לז). להבין מה שאמר והעלה את נרותיה, מלת את מיותר, וגם שאמר על עבר פניה, והוה ליה למימר אל עבר פניה, גם שאמר והאיר, לשון יחיד, והוה ליה למימר והאירו לשון רבים: ונראה, דהנה האדם צריך לעבוד הש"י בכל מדותיו, באהבה ביראה והתפארות ויתר מדותיו, להכניע הכל תחת יראת השם, ויש אדם שהוא משורש מדת חסד, ויש אדם אשר הוא משורש מדת גבורה, וכן בשאר מדות, מכל מדה שהוא, יש במדה ההוא שבע מדות, וצריך להכניע הכל תחת יראת ה', ואחר כך בא לו אהבה מאת השי"ת, וזהו בחי' יחוד, וכשיש לו יראה בשלימות בלי שום פניה ומחשבת פסול, אז הוא בחי' יחוד פנים בפנים, ומדת יראה מדת מלכות נקרא אספקלריא דלא נהרא, דלית לה מגרמיה כלום, רק מדת יסוד מדת אהבה המאיר בה, ונשמת אדם קרוי נר, כמו שכתוב (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם:

וזה שאמר ועשית את נרותיה שבעה, הנשמות הלקוחים משבעה מדות, ובכל מדה כלול בה שבעה מדות, וצריך להכניע הכל תחת יראת השי"ת מדת מלכות, וזהו והעלה את נרותיה, כי מדת מלכות נקרא את, כמו שכתוב בספרים לפי שכלולה מא' ועד תי"ו, ויעלה מדת מלכות מדת יראה למעלה, מכל מדה שהוא לקוח, וצריך להכניע כל מדותיו תחת מדת יראה שיהיה לו בשלימות, ואז בא לו אחר כך אהבה מאת השי"ת, להאיר אל בחי' יראה, וזהו והאיר על עבר פניה, כשיהיה לו יראה בשלימות, אז יאיר לו בבחי' פנים:

לכל כלי המשכן בכל עבודתו בכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת (כז, יט). עיין פירש"י ז"ל על יתדותיו ויתדות החצר, וז"ל ואומר אני ששמן מוכיח עליהם, שהם תקועים בארץ שלא יניע הרוח היריעות, ולכך נקרא יתדות, ומקרא זה מסייעני (ישעי' לג, כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, עכ"ל:

ויש לפרש, דהנה האדם הוא עולם קטן, הוא דוגמת עולם ודוגמת המשכן , וכל רמ"ח אברי הגוף מיוחס כל אחד ואחד למצות עשה שלו, ושס"ה גידין מיוחס כל גיד וגיד, נגד מצות לא תעשה, וכן הנשמה ורוח ונפש, כל אחד ואחד, כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידין, ומלבוש הנשמה רמ"ח אבריה ברוח, ורוח בנפש, ונפש בגוף, וכשאדם מקיים כל רמ"ח מצות עשה, ומשמר כל מצות לא תעשה, זהו נקרא חלוקא דרבנן, שנפש רוח ונשמה שלו, מתלבש בהם בצאתם מן הגוף, ללכת לעולם העליון:

וזהו לכל כלי המשכן, היינו אברי הגוף והגידין שלהם, ששוכן בהם חיות השי"ת, על ידי קיום מצות עשה ומצות לא תעשה, ועל כן נקראים כלי המשכן, תראה שיהיו כולם, בכל עבודתו, בקיום מצות עשה ולא תעשה, לכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת, כי חצר המשכן הוא דוגמת עולם הזה, שבא אדם לעולם הזה לעבוד הש"י, ולקיים התורה ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, להכין עצמו לעולם הבא, כמו שאמרו במשנה (אבות ד, טז) עולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ועל כן נקרא עולם הזה, חצר המשכן:

וקיום עולם הזה, הוא על ידי יצר הרע, וכמו שאמרו בגמרא (יומא סט, ב, סנהדרין סד, א) כשתפסו ליצרא דעבירה, אף ביעתא בת יומא לא משתכחי, וכן קיום האדם בעולם הזה, מצות פרו ורבו הוא גם כן על ידי היצר, שצריך האדם לעבוד את השי"ת עם היצר, ולקיים מצות עשה זו, וכן בכל הדברים הגשמים שאדם עושה לקיום הגוף וקיום העולם, צריך לעבוד את השי"ת עם היצר, וכמו שכתבנו במקום אחר באריכות , ויתדות נקרא דבר המעמיד, ונקבע במסמרות לבל יהרס הבנין, וכמו שכתוב רש"י ז"ל, וזהו וכל יתדותיו, היינו קיום גוף וכל יתדות החצר, היינו קיום של כל העולם, שהיא דומה לחצר, הכל הוא על ידי נחושת, שמורה על יצר הרע לשון נחש, וכמו שאיתא בחלמא דנבוכדנצר שהיה מסטרא דטוב ורע עיין שם:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה