אור ברסלב
אורח לחיים פרשת משפטים

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת משפטים

פרשת יתרו

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א). עיין מה שכתבנו לעיל בפרשת יתרו על פסוק (כ, כב) ולא תעלה במעלות על מזבחי וכו' , וזהו שאמר אחר כך, אם תחזיק עצמך כאין, אז תגרום שתמתיק הדינין, ותביאם לשרשם אל שער אין, וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, רצה לומר בעולם שלפניהם, למקום שורשם אל שער אין, וזהו שתרגם אונקלוס ואלין דיניא די תסדר קדמיהון וכאמור:

כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה היא ויצאה אשתו עמו (כא, ב-ג). להבין הלשון שאמר לחפשי חנם, מלת חנם לכאורה מיותר, וגם שאמר אם בגפו יבא, והתרגום בלחודוהי, ולמה לא אמר אם בלבד יבא, ומה זהו הלשון גפו, וגם מה שאמר בגפו יצא, ולא אמר כן יצא, וגם מה שאמר ואם בעל אשה הוא, ולא אמר ואם יש לו אשה ויצאה וכו': ואפשר לומר, דבא לרמז, דידוע (בבא בתרא י, א, קידושין לו, א), שמי שעושה רצונו של מקום הוא בבחינת בן, ואם אינו עושה רצונו של מקום הוא בבחינת עבד, והשי"ת לקח האדם הכלול מכל העולמות עליונים, והלבישו במלבוש הגוף מן העולם הזה, כמו שאמר איוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני וכו', ובגוף, מדובק היצר הרע המסיתו להנות ולהתענג בתענוגי הגוף, ככל הברואים שבעולם הזה, ולא כן ברא השי"ת את האדם, אלא לעבוד אותו ית', כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו (אבות ו, יא), וכבוד הוא מדת מלכות, שימליך את הש"י על כל תענוגי עולם העשיה, ולהתבונן כי אין בלתו, ואי אפשר אפילו לעבור עבירה ולמלאות תאותו בלתי כחו, אלא שהחנות פתוחה (עי' אבות ג, טז), והבא לטמא פותחין לו (עי' שבת קד, א):

והאדם הנלבב, כשמבין באמת כי אין בלתו, וממליך השי"ת על כל תענוגי הגוף שבעולם העשיה, וזהו מדת יראה, אשר הוא שוכן בעולם העשיה, כמו שכתוב (קהלת ג, יד) והאלקים עשה, שברא עולם העשיה, כדי שייראו מלפניו, כלומר, שיהא תמיד בבחינת יראה תתאה אשר בעולם העשיה, ויהא ירא תמיד שלא יפול בתענוגי עולם העשיה:

והנה, הנשמה אשר הלבישה הש"י בגוף, והיא כלולה מכל העולמות עליונים, ובחי' חכמה ובינה ודעת אשר בנשמה מעולמות עליונים, אין לו השגה בהתגלות בתחתונים, רק על פי מעשיו מבינים טעמו וחכמתו, למה עשה כך, אבל מדות, היינו חסד וגבורה ותפארת וניצוח והודאה, לשבח הדבר שאוהב לעשות, ומתקשר בו כדי לגמור העשיה, זהו נראה באדם בהתגלות, שיש בו כח אהבה ויראה והתפארות, וכשאוהב ורוצה לגמור מנצח כל המניעות, ומשבח הדבר, ומקשר את עצמו לגמור אהבתו בפועל ובמעשה, וצריך האדם להכניע כל השבע מדותיו אהבה ויראה והתפארות וכו', תחת יראת ה', כמו שאמר דוד המלך ע"ה (דברי הימים א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו', והכניע הכל תחת יראת הש"י, והאדם הנלבב צריך להמשיך הגוף ותענוגיו אל השי"ת: וזהו שאמר אל הנשמה, כי תקנה עבד, היינו הגוף, שהוא בבחינת עבד, ואין דרכו להמשיך אלא בתענוגי התחתונים, ותקנה הגוף שיהא בבחי' עבד עברי, שתעבוד ג"כ השי"ת בתענוגי הגוף, שש שנים יעבוד, והרב בוצינא קדישא החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער זלה"ה אמר שלשון חודש ושנה הנזכר בכל מקום, חודש היינו התחדשות השכל, ושנה לשון שינוי, היינו שינוי ממה שהי' לפניו, עכ"ד. ודפח"ח : וזהו שאמר, שהגוף שתרצה להגביהו, שתעבוד השי"ת בתענוגיו, שש שנים יעבוד, כי המדות הם שינוי והתגלות מן המדה שהיה בו לפניו, כי בתחלה נראה בהתגלות שאוהב הדבר, ואח"כ נראה בו מדת יראה שהיא מדת צמצום, וכן כולם, וצריך לעבוד השי"ת בכל השש מדות שיש בו, אהבה ויראה וכו', ולהכניע כולם תחת יראת ה', ובשביעית, כשבא למדריגה השביעית, היינו עולם המעשה, כשכבר הכניע כל השש מדות תחת יראת ה', אז ממילא, השביעית, שהיא עשיה ותכלית גמרו, אינו מאמין בעשיה שלו שאם יעשה כן יהיה לו, וכשלא יעשה לא יהיה לו, כי המדריגה שביעית, הוא נחלק חלק השביעית מכל המדות, ואפילו מעולמות שאינו מתגלים, ועל כן הוא כלול מכולם, וכשכבר הכניע כל השש מדות תחת יראת ה' ממילא אינו מאמין בעשיותיו בגשמיות אלא מאמין שהכל מאתו ית', והוא מנהיג עולם העשיה הטבעית כרצונו: וכמו שכתבתי במקום אחר (להלן לא, יב- יג) ששמעתי מהרב בוצינא קדישא מוהר"ר אברהם בן הרב בוצינא קדישא החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער זלה"ה שעל כן צוה השי"ת לקדש כל השביעית, היינו בימים לקדש השבת, ובשנים שמיטה וכו', היינו, שלא לעשות מעשה בעולם המעשה מדת השביעית, ולקדש אותו להש"י, ולהאמין שהוא מנהיג עולם העשיה הטבעית כרצונו. עכ"ד. ודפח"ח:

וזהו, כשיקדש השש מדות לעבודת הבורא, אז ובשביעית, כשיבוא למדה השביעית, יצא הגוף חפשי מן חנם, כי חנם נקרא הקליפה, יצא הגוף חפשי מן קליפת עולם הזה: ואם בגפו יבא, כי ראינו שהגופים אינם דומין זה לזה, וכשאביו ואמו הם טובים, ומתקדשין ומטהרין בעת הזווג, אז הגוף הנולד מהן גם כן הוא טוב, והוא מזוכך, ואינו דבוק לתענוגי הגשמי, רק אדרבה, כשעושה מעשה הגשמי הוא עושה ביראה, שירא למלאות תאותו, כמו אביו ואמו, שכבר הכניעו כל מדותיהם ליראת ה', כן נולד מהם גוף זך ונקי ומדובק ביראת ה':

וידוע (תיקו"ז כה, ב), שבחי' יראה ואהבה שעובדין בו הש"י נקרא בחי' גדפין שפורחין בהם לעילא, כי אורייתא ומצוה, בלא דחילא ורחימא, לא פרחת לעילא, אלא שהאדם אינו צריך לראות רק שיהיה בבחי' יראה לבד, שיהא בחי' (משלי לא, ל) אשה יראת ה', וממילא בא אחר כך בחי' אהבה מהש"י, שנקרא דכר, ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב) כמו שכתבנו במקום אחר בשם הרב הנ"ל : וזהו שאמר, אם בגפו יבא, כלומר, שהגוף בא צלול ונקי וברור מאביו ואמו, שהיו מקדשין אותו בזווגיהם, ובא הגוף בבחי' יראה הנקרא גפו, ולא אמר כן יצא, כי לא יצא כך בבחי' יראה לבד, אלא אחר כך יבא לו בחי' אהבה מאת הש"י, הנקרא גם כן בחי' גף, וזהו שנית בגפו יצא, שיצא בשני גפים:

ואם בעל אשה הוא, כלומר שהגוף נולד מאביו ואמו שהם מדובקים בתענוגי העולם הזה, ואינם מתקדשין בזווגיהם, ונולד מהם גוף בעל תאוה, הנקרא בחי' אשה, וכבר מילא תאותו בתאוות הגשמי אף בדברים האסורים, כי נמשך אחר היצר הרע, וזהו, הגוף כשתרצה להגביהו אל הנשמה, שיהא בבחי' עברי, שיעבוד הש"י, צריך להכניע השש מדות בטורח גדול ולשוב בתשובה על כל מה שפגם בתענוגי הגוף. וזה ויצאה אשתו עמו, כלומר, שיראה שאשתו הם התענוגים שפגם בתאוותו, יצאו התענוגים השפלים שפגם יצא גם כן עמו, ולתקן מה שפגם, ולהכניע כל המדות כנ"ל: ורפא ירפא (כא, יט). דרשו חז"ל (ברכות ס, א) מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ומה שאמרו מכאן שניתן רשות לרופא, ולא אמר מכאן שניתן רשות להחולה לרפאות עצמו:

אפשר לומר, דהנה נדפס בצוואת ריב"ש זלה"ה (אות צו) וז"ל כאשר גופו נחלש, גם נשמה נחלשת, ואינו יוכל להתפלל כראוי, אף על פי שהוא נקי מעבירות, לכך צריך לאדם לשמור בריאת גופו מאוד, עכ"ל, וזהו שאמר, מכאן שניתן רשות לרופא וכו', כי להחולה בעצמו, בוודאי הוא מצוה להשתדל להרפא, ויקיים (דברים ד, טו) ונשמרתם לנפשותיכם, ואין לומר שיניח הדבר על בטחונו בהשי"ת, כי כאשר נחלש גופו גם הנשמה נחלשה, ואין בו כח בנפש רוח שלו להתחזק עצמו על הבטחון לבד, על כן מצוה שיעסוק ברפואות לקיים ושמרתם לנפשותיכם, וגם כדי שיוכל לעבוד השי"ת, כי כאשר גופו חולה גם הנשמה נחלשת, ואינו יכול להתפלל וללמוד ולעסוק במצוה: אבל ח"ו לא ישים בטחונו בהרופא והרפואות לבד, רק יתפלל אל ה', שהוא הרופא חולים, והוא הבורא רפואות, שיזמין לו הרפואה והעשבים הצריכין לו והשייכים לחולשתו, ומקרא מלא כתוב בדברי הימים (ב' קפיטל ע"ז) אצל אסא, וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים, הרי אם היה דורש את ה', אף אם הי' דורש גם ברופאים , לא הי' דבר הכתוב שעשה שלא כהוגן, אלא הי' כעביד מצוה:

ועל כן אמר, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, כלומר, הרופא שהוא איש בריא וחזק בגופו ושכלו, והאיך מלאו לבו לעסוק ברפואות, והיה לך לידע שהשי"ת הוא הרופא חולים, אבל מדכתיב ורפא ירפא, ופי' רש"י ז"ל כתרגומו ואגר אסיא ישלם, מזה נשמע, שאין עבירה לרופא לרפאות ברפואות הגשמיות, אלא רשות אצלו כמו שירצה, ואם בטחונו של הרופא חזק מאוד בהשי"ת ואינו מאמין כלל ברפואות הגשמיות, אז רשות אליו למנוע עצמו מליתן רפואות, אבל אמר שרשות בידו ליתן רפואות אם ירצה, אבל אצל החולה בעצמו, בוודאי הוא מצוה לעסוק ברפואות הגשמיות וכו', רק שיבקש וידרוש מאת ה', שישלח לו רפואה שלימה ברפואות האלו, כי הוא הבורא רפואות, והוא יזמין לו איש פלוני וסם פלוני, מה שנגזר מאת ה' שיבא לו רפואה על ידיהם :

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך (כב, כד). להבין מה שאמר כנושה בכף הדמיון, וגם מה שאמר לא תשימון עליו נשך, הוי ליה למימר לא תקח מאתו נשך, כמו שכתוב במקום אחר (ויקרא כה, לו), וגם מה שאמר את העני עמך, ודרשת רז"ל (בבא מציעא עה, ב) ידוע :

ונראה, דהשי"ת הוא שורה את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים וכו', וזהו, אם כסף תלוה את עמי, רצה לומר העניים והאביונים שהם תמיד עמי, את העני עמך, רצה לומר מי שהוא את העני, יהיה עמך בכל עסקיך וצרכיך:

ואמר לא תהיה וכו', הכוונה שתלווה לו בעין יפה, ולא תהיה כאנשים אשר נדבה רוחם לרחם על העני, ומתיירא שלא ישלם בזמן שקבע לו, הוא מלוה לו, ומדבר לו דברים קשים, הוי יודע שאם לא תשלם לי בזמן שקבעת לי, אעשה לך כך וכך, ומדבר לו דבורים שאין במחשבתו לעשות לו, רק כוונתו שיפחד העני, ויראה לשלם לו בזמנו, וזהו לא תהיה לו כנושה, אף על פי שאין בלבו לעשות, לא תדבר לו דברים קשים כנושה:

לא תשימון עליו נשך, כי יש בני אדם שמתיראים שלא ישלם לו העני בזמנו, כותב עליו שטר חוב שאם לא יפרע לו בזמנו, שיתן לו רווחים, ואין בדעתו ליקח ממנו, רק שיראה עני שישלם לו בזמנו, וזהו לא תשימון עליו נשך, אף על פי שאין בדעתו ליקח ממנו, לא תשים עליו:

או יאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וכו'. אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (כב, כד-כו). מה שאמר את העני, מלת את מיותר, וגם מה שאמר תשיבנו לו, מלת לו מיותר, וגם שאמר כי היא כסותה לבדה, והוי ליה למימר כי היא כסותו לבדו, ובאמת, על מלת כסותה נמסר לקרות כסותו בוא"ו, ומלת לבדה אין לו פירוש, והוי ליה למימר לבדו, וגם דאמר את העני עמך, מלת העני בה"א הידיעה, והוי ליה למימר את עני עמך, וגם דאמר והיה כי יצעק אלי, לשון והיה הוא לשון שמחה, כמו שאמרו רז"ל (ויקרא רבה יא, ז), ובאמת, אין שמחה לפני השי"ת בעשותו דין ברשעים, כמו שאמרו רז"ל (חגיגה טו, ב, סנהדרין מו, א) אמר ר' מאיר בזמן שהאדם מצער, שכינה מה אומרת וכו':

ובדרך רמז יש לפרש, דהנה, יש בני אדם שיש להם חשקות לעבודת הבורא, ולשוב אליו, ואין עושים כלום, ולכל אחד ואחד, מראה לו היצר הרע, כשיפנה מעסק זה ויגמור אותו, אז יעבוד ה', וכשנגמר אותו העסק שהיה עוסק בו, קודם שגמר נפל לעסק אחר והצטרכות אחרת, ומסיתו היצר לכשיגמור גם עסק זה, ונמצא, כל ימיו הוא בחשק לעבוד הבורא, ואינו עושה כלום, ועל זה מזהיר התנא באבות (ב, ד) ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה:

וזה החשקות בא לאדם, מהתעוררות הבת קול שמכרזת בכל יום (אבות ו, ב וראה חגיגה טו, א) שובו בנים שובבים, בא לכל אחד התעוררות תשובה וחשק לעבודת הבורא, כמו שנדפס בספרים בשם הבעש"ט זלה"ה , ואם היה מחזיק בזה החשק, והתחיל לשוב אל ה', ולעבוד אותו, היו מסיייעין לו משמים, כמו שאמרו רז"ל (שבת קד, א) הבא לטהר מסייעין לו, אבל כשהיצר מסיתו בזה הרגע של התעוררות תשובה, בטענת לכשאפנה אשנה, ואינו עושה כלום בשעת מעשה של התעוררות, נמצא הוא כל ימיו בחשק לעבודת הבורא, ואינו עושה כלום:

וכל זה הוא בבני אדם שצרכי גופם הוא עיקר, ומשתדלין כל ימיהם, וטרודין בצרכי גופם, ואפילו כשעושין איזה מצוה, כוונתם על מנת לקבל פרס בשביל הנאת גופם, כדי לקבל יותר מהשי"ת, ואפילו כשנותן מעשר כדי להתעשר, אף על פי שמותר בזה, כמו שאמרו רז"ל (תענית ט, א) שנאמר (מלאכי ג, י) ובחנוני נא בזאת אמר ה' וכו', אף על פי כן אינו נכון לעשות כן:

כמו שאמרתי פירוש הפסוק (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, כי הדרך בבני אדם אם נותנים לו מתנה, הוא מקבל, ואינו משים על לב, להשיב לחברו, אלא כשנותן לו בהלואה, אז הוא משים על לב להחזיר לפרוע לחבירו החוב, אבל בהש"י, אם אדם היה נותן מעשר במצות השי"ת במתנה לעני, ולא יעלה זה במחשבתו כדי להתעשר, ליתן להשי"ת בדרך הלואה, ולנסות אותו אם יתן לו עשירות, אף על פי כן נותן לו השי"ת עשירות ביתר שאת, וזהו שאמר מלוה ה' חונן דל, וחונן הוא מתנת חנם, כלומר, כשנותן לדל מתנת חנם, ואין כוונתו להלוות להש"י שיתן לו רווחים גדולים, דהיינו עשירות, ואע"פ שהוא נותן במתנת חנם לעני, ואין כוונתו להלוות להש"י שיחזיר לו עשירות, אף על פי כן הוא מלוה ה', והשי"ת משלם לו עשירות ביתר שאת, וזהו וגמולו ישלם לו, כאשר גמל חסד עם השי"ת, ונתן לו כפי מצותו, ואין כוונתו להרויח, וכאשר גמל חסד עם העני, כי אין הצדקה אלא לפי חסד שבה, כמו שאמרו בגמרא (סוכה מט, ב):

ואם אפילו בנתינת מעשר שמותר לעשות בשביל הנאת גופו להתעשר, אף על פי כן אין נאה לעשות כן, מכל שכן בשאר מצות, שאין נכון לעבוד על מנת לקבל פרס, כי כל פעל ה' למענהו (משלי טז, ד), וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו (אבות ו, יא), ומכל שכן האדם, שהוא מובחר שבברואים, שנברא לעבוד השי"ת בכל מעשיו ובכל דבוריו ומחשבותיו, ולא שיעבוד את עצמו, ואפילו בעשיות מצות, כדי לקבל מהש"י מבוקשתו וחפצו, בצרכי גופו בעולם הזה ובבא:

וזהו אם כסף תלוה, מלשון (אבות ו, ט) אין מלווין לאדם, וכסף מלשון (בראשית לא ,ל) נכסף נכספת, וזהו אם כסף, תחמוד תמיד לעבודתי, תלוה את עמי, לקרבם, את העני עמך, כי כל כוונתינו בעבודתינו, נכון וראוי להיות למפרק לקב"ה ושכינתיה הנקרא כנסת ישראל מן גלותא, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ח, א, זוה"ק ח"ג רפא, א) אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות, ובזוהר פ' כי תצא (ח"ג רפא, א) והובא בשערי הקדושה (חלק א' שער ג') וז"ל ולאו למיגנא אמר הקב"ה כל העוסק בתורה וכו', וכמה בני נשא דאשדלין באוריתא וכו' ולא אתפרק קב"ה, אלא הא אקמוהו דאין חסיד אלא המתחסד עם קונו וכו', וסיים שם בשערי הקדושה וז"ל נמצא כשיעסוק בתורה ובמצות ובגמילות חסדים הנקרא חסיד, אם נתערב בו כוונת קיבול איזה שכר הוא חסיד לעצמו, כמו שכתוב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש [חסד] חסיד, כי בקיימו המצות גומל חסד לנפשו, ולכן אין נקרא חסיד, אלא איש חסד, כי החסד הוא אל האיש עצמו הגומל לנפשו, אבל הגומל חסד עם קונו, ואינו חושש לכבוד עצמו אלא לכבוד קונו, נקרא חסיד וכו', ואינו חושש לכבוד עצמו אלא לכבוד קונו עכ"ל: ונמצא, לפי קשיות הזוהר וכמה בני נשא דאשתדלין באורייתא ולא איתפרק, מתרץ הא אקמוהו דאין חסיד אלא המתחסד עם קונו, כלומר, שעל כן אינם מוע[י]לים בתורתם משום שכוונתם לגמול חסד לנפשם, ועל כן לא איתפרק הקב"ה ושכינתיה וישראל מן האומות, דאין חסיד אלא המתחסד עם קונו:

וידוע, שמשיח ה' שאנו מצפין שיגאלנו במהרה בימינו נקרא (זכרי' ט, ט) עני ורוכב על החמור, וזהו את העני, רצה לומר מה שתעשה תורה ומצות וגמילות חסדים בשביל טובת את, השכינה הנקרא את, שכלולה מא' ועד תיו, העני, אמר העני בה"א הידיעה, שתעשה לטובות שיבא משיח, ויפרוק קב"ה ושכינתיה כנסת ישראל מן גלותא, עמך, רצה לומר זאת תקח עמך בצאתך מהעולם הזה:

וזהו לא תהיה לו כנושה, רצה לומר לא תהיה בכל עבודתיך ובעשיות המצות ובנתינת מעשר וצדקה לכוונת עצמך, ואתה מלוה את הש"י, כדי שיחזיר לך טובות בשביל זה, בזה ובבא, ופשיטא לא תשימון עליו נשך, רצה לומר שלא תרום על השי"ת, בכוונתך ליקח ממנו טובות גדולות יותר ויותר בזה ובבא, והוא כמו רבית: אם חבל תחבול [שלמת] (שמלת) רעך עד בא השמש תשיבנו לו, יש לפרש על דרך רמז, דעיקר בריאת האדם שיקדש ויטהר עצמו מכל טומאות העבירות, ואחר כך יכין עצמו שיהיה משכן אליו ית', כמו שכתוב (כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוכם ממש (עי' אלשיך שמות כה, ח; ראשית חכמה שער האהבה ו, יט), כשיקדשו ויטהרו, ואם אדם עושה ח"ו עבירה, הוא פוגם בנפש רוח ונשמה שלו, כפי גודל העבירה, ואז אין הקב"ה משרה שכינתו עליו, כי הוא בעל מום, וכל אשר בו מום לא יקרב אליו ית' , עד שישוב בתשובה שלימה, ויתוקן הפגם שפגם בנפש רוח ונשמה שלו, ואז הקב"ה משרה שכינתו בו כפי הכנתו אליו ית', וכשהקב"ה שורה בנפש רוח ונשמה שלו, כביכול לבוש אליו ית' בדרך מטי ולא מטי (עי' זוה"ק ח"א טז, ב), ועבירה שאדם עושה ופוגם בנשמתו, נקרא חבלה, ורעך נקרא השי"ת כמו שכתוב (משלי כז, י) רעך ור(י)ע אביך וכו':

וזהו שאמר אם חבל תחבול, כלומר, שעשית פגם בנשמתך, והוא שלמת רעך, שהשי"ת שורה בו, ואמר חבל תחבול, כפל, על דרך עבירה גוררת עבירה, ואם חבל בעבירה אחת, תחבול עוד:

ואמר עד בא השמש תשיבנו לו, על דרך שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, ב) עד שלא תחשך השמש וירח וכוכבים וכו', וזהו עד בא השמש, קודם שתחשך השמש, תשיבנו אליו, רצה לומר תשוב אליו בתשובה שלימה, ויתוקן הפגם שפגם, ומפני שלא ידע עתו מתי יחשך השמש והירח וכוכבים וכו', צריך לשוב תיכף בתשובה שלימה, כמ"ש רז"ל (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ומפני שאין אדם יודע עתו ורגעו, צריך תיכף לשוב בתשובה שלימה בכל יום:

וגם לפי פירוש רש"י ז"ל חבל תחבול לשון משכון, נוכל לומר כנ"ל, כי בעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה, הוא ח"ו ממושכן נשמתו בידי סטרא אחרא רחמנא ליצלן, עד שישוב, כמו שדימה במשנה עשיות העבירות להלואה, כמו שאמרו (אבות ג, טז) החנות פתוחה וכל הרוצה ללות ילוה:

ואמר כי הוא כסותה לבדה, ידוע שהשכינה נקראת כנסת ישראל, קומת נשמת ישראל הם אברי השכינה, מנהון בידין וכו' , וח"ו כשעושה עבירה, הוא מפריד השכינה מהקב"ה, ועל כן נקראת תשובה, תשוב ה"א אחרונה השכינה, אל וא"ו, וזהו שאמר כי היא, רצה לומר השכינה, היא כסותו של הקב"ה, כי הקרי הוא בוא"ו, כסותו לבדה, רצה לומר בעבירות שלך היא תשב בדד לבדה, היא נפרדה מהקב"ה, והכתיב הוא כסותה, בה"א, וקאי על הנשמה:

כי ידוע (זוה"ק ח"א סו, א) מה שאדם עושה תורה ותפלה ומעשים טובים הם חלוקא דרבנן, ובזה הוא מלביש לנפש רוח ונשמה של האדם בצאת מעולם הזה, ומה שאדם ממשיך על עצמו יראת ה' טהורה בלי פניה ובלי שום מחשבה רעה, עומדת לו לעד, ותלך עמו בצאתו מעולם הזה, והוא מלבוש לנפש השכליית שלו, כי השכינה יראת ה' היא בחי' נפש, ובעסקו בתורה הוא מלבוש לרוח של האדם, ובעשיות תשובה עילאה מאהבה, זו היא מלבוש לנשמה, ובכלל זה מחשבות קדושות:

וזהו שאמר כי היא, השכינה, כסותה של נפש רוח ונשמה של האדם, היא שמלתו לעורו, כלומר מלבוש החיצון שלו, כי הנשמה של אדם מלובש ברמ"ח אברים ושס"ה גידין של הרוח, והרוח מתלבשת ברמ"ח אברים ושס"ה גידין של הנפש, והיראה הוא מלבוש החיצון של הנפש, במה ישכב, כלומר, שח"ו אם לא יעשה תשובה עד בא השמש, קודם שתחשך, וישוב ה"א אחרונה השכינה אל הוא"ו, ויתקן מדת יראה, שיהיה לו מלבוש אל נפש השכליות שבאה אל הגוף בקבר, כמו שכתוב (איוב יד, כב) ונפשו עליו תאבל, במה ישכב, נפשו בלי לבוש:

והיה כי צעק יצעק אלי, וצעקה הוא בלב, רצה לומר שיעשה תשובה עילאה בינה לבא, אלי, דייקא שתוכל בתשובתך לבוא אלי, כמו שכתוב (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלקיך, ושמעתי כי חנון אני, ועל כן אמר והיה לשון שמחה, כי יהיה שמחה למעלה, כשתעשה תשובה עילאה, ושמעתי כי חנון אני:

ואמר לשון חנון מתנת חנם, כי זה הוא ממתנת חנם מהשי"ת, שיקבל תשובה עד בא השמש, קודם שתחשך, ועל כן אמר לשון חנון:

מלאתך ודמעתך לא תאחר בכור בניך תתן לי (כב, כח). להבין האיך שייך סוף הפסוק בכור בניך תתן לי, לתחלת הפסוק מלאתך ודמעתך וכו':

ונראה, דהנה כתוב (איכה ג, כז) טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, והאדם הנלבב אשר ישא עול תורה ועבודה מנעוריו, וכיון שעברו רוב שנותיו, וצופה ומביט בעין שכלו על כל דרכיו ודבורו ומחשבתו, אז הוא בטוח שלא יחטא אחר כך, כמו שאמרו רז"ל (יומא לח, ב) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא,שוב לא יחטא: אבל אם אינו משגיח בעינא פקיחא על כל דרכיו מנעוריו, שיהיה לה' לבדו, ואף אם עושה מצות ומעשים טובים הוא שלא לשם שמים, רק לאיזה פניה ח"ו, ואחר כך כשנתחזק שכלו אצלו, ומשגיח בעינא פקיחא על מעשיו ודבורו ומחשבותיו, שיהי' לה' לבדו, אז לעת זקנתו שכלה כחותיו וחושיו אי אפשר להזהר ולהשמר מיצר הרע שלא יחטא, וגם אז אינו בטוח שישמרוהו משמים,שלא יחטא אחר רוב שנותיו, כיון שכבר חטא בנעוריו, ולא עבר עליו רוב שנותיו שלא חטא, שיאמר עליו (שמואל א ב, ט) רגלי חסידיו ישמר, ונמצא יכול לבוא לידי חטא ח"ו לעת זקנתו, שכלה כוחותיו וחושיו להזהר כל כך, וללחום עם היצר הרע:

והנה, האדם שעושה מעשיו לשם שמים, אז בכל עשיותיו עושה יחוד גמור, ובחי' יחוד נקרא פנים בפנים (עי' זוה"ק ח"ג יט, א), אבל אם עושה ח"ו מצוה לאיזה פניה אז הוא בבחי' אחוריים, ואינו עושה יחוד:

והנה, האדם כשהוא בימי בחרות, אז הוא כל כוחותיו וחושיו במלואו, ואינו חסר שום דבר, וזהו מלאתך, כשאתה בימי בחרות, ואתה במלואך בלי שום חסרון, ודמעך, הוא לעת זקנותיך, שכל כוחותיו וחושיו הוא מעורבב ומדומע, לא תאחר, כלומר לא תעשה המצות ומעשים טובים בבחי' אחוריים, כי כיון שאין אתה נזהר בימי בחרותך, שיהיו כל מעשיך ודבורך ומחשבותיך לה' לבדו, אז אין אתה בטוח בימי זקנותך, אף שתהיה נזהר באמצעות ימיך, כשתגבר שכלך, כיון שלא נזהרת גם בבחרותך,שתעבור רוב שנותיך בלי חטא:

אבל תראה בכור בניך, כי המצות ומעשים טובים של אדם נקראים בנים, כמו שפירש"י ז"ל בפרשת נח (בראשית ו, ט) ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ובכור, לשון ראשית, וזהו בכור בניך, כלומר ראשית המצות ומעשים טובים שלך, דהיינו בימי בחרותך, תתן לי, לשמי, בלי שום פניה ומחשבה אחרת, ואז כשתזהר בכל מעשיך בימי הבחרות שיהיה לשם שמים, ותעבור רוב שנותיך בלי חטא, אז אתה בטוח גם לעת זקנותך, שכלה כוחותיך וחושיך להזהר, וישמרוך משמים, כמו שנאמר (שמואל א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור, ואז יהיו כל מעשיך בבחי' יחוד, ולא בבחי' אחוריים, כל ימיך:

לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס (כג, א). עיין פי' רש"י ז"ל וז"ל, לא תשא שמע שוא, כתרגומו, אל תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע וכו', אל תשת ידך עם רשע, הטוען את חבירו לתביעת שקר שהבטיחו להיות עד חמס, עכ"ל. וצריך להבין, דאם קאי לאזהרה למקבל לשון הרע כתרגומו אל תקבל שמע שקר, למה אמר לא תשא שמע שוא, הוי ליה למימר לא תשא שמע שקר, הלא יש חילוק גדול בין שקר לשוא, כי שוא הוא לשנות את הידוע, ושקר אין ידוע השקר בשעת אמירה, אלא אחר כך נודע השקר, כמו שאמרו בגמרא (שבועות כה, ב). וגם מה שפירש רש"י ז"ל על אל תשת ידך עם רשע, לא הבנתי אותו לפי פירוש הכתוב: ונראה, דהנה השי"ת הזהיר בתורתו על לשון הרע בכאן, כפי פירוש רש"י ז"ל, ועל רכילות לא תלך רכיל וכו', והם מד' כיתות שאינם מקבלים פני השכינה (סוטה מב, א) . והטעם, כי כבר כתבתי במקום אחר באריכות כי אי אפשר לעבוד השי"ת אלא אם כן הוא באחדות גמור עם כל ישראל, כי כל ישראל הם נשמת אדם הראשון, ועל כן תקנו , שקודם התפלה יקבל מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, שזהו גוף התורה, ואידך פרושה, כמו שאמרו בשבת (לא, א) בגר שבא לפני הלל, עיין שם. וכתבתי במקום אחר באריכות :

והמקבל והמספר לשון הרע ורכילות, גורם פירוד הלבבות, ועל כן הורג שלשה (ירושלמי פאה א,א ויקרא רבה כו, ב, במדבר רבה יט, ב, תנחומא מצורע ד), והנה אמרו בגמרא (נדה סא, א) דלישנא בישא אע"ג דקבולי לא מקבל, מיחוש מיהא בעינן, ועבירה הוא לו אם אינו מיחוש, כמו שלמדו בגמרא (שם) שתלו הריגת ישמעאל בגדליה הצדיק (ירמי' מא, ט), על שלא חש לדבר:

ולשון לא תשא הוא לשון התנשאות, ולפי פירוש רש"י ז"ל והתרגום, הוה ליה למימר לא תשמע וכו', אלא דרוצה לומר, אף על פי שצריך לחוש על לשון הרע, וזהו נקרא נשיאה, שמנשא הלשון הרע ואינו משליך לגמרי, אלא שומר את עצמו מהדברי לשון הרע, הני מלי שצריך לחוש על לשון הרע, היכא שהלשון הרע ששמע, אינו לשנות הידוע, כמו על עץ שהוא אבן, אבל אם שמע לשון הרע שהוא לשנות את הידוע, זה אסור לישא, ואסור לחוש על לשון הרע זה, וזהו לא תשא שמע שוא, דבר לשון הרע שהוא שוא,לשנות את הידוע, לא תשא אותו, ולא תחוש, כי בדבר שהוא מיחוש, ומשמר את עצמו, הוא נפרד הלבבות קצת, ואינו מקיים ואהבת לרעך כמוך, ועל כן הזהיר בדבר הידוע שהוא שוא, לא תשא אותו, ולא תחוש כלל:

ואמר אחר כך אל תשת ידך עם רשע וכו', אפשר לומר, דהנה כתבתי במקום אחר באריכות אם אדם יש לו ח"ו איזה נפילה, צריך לפשפש במעשיו, ולשוב בתשובה, ולהתודות על עון שמצא אחר הפשפוש, ואחר כך יעשה צדקה, ויקוים בו (תהלים קיב, ט) פ(י)זר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד, היינו הקרן לעולם הבא, וקרנו תרום בכבוד, מנפילתו, היינו הפירות של הצדקה בעולם הזה:

אבל אם מפזר ממון לצדקה, ואינו שב בתשובה שלימה מקודם, אף על פי שגדול כח הצדקה שאינו נופל, ומאריך ברשעתו כל זמן שהוא מפזר לעניים, כמו שמצינו בדניאל שאמר לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק וכו', הן תהיה ארכה לשלותך, ובאמת, כל זמן שנתן נבוכדנצר צדקה ופיזר לאביונים, אף על פי שאחז ברשעתו לא היה לו נפילה, כי גדול כח הצדקה, וזה האיש שמפזר ממון לצדקה כדי להאריך ברשעתו, מי שעושה כן נקרא חמסן, כי חמסן יהיב דמי, ומקבל החפץ מחבירו בעל כרחו של חבירו, כן הדבר הזה, מי שהוא אוחז ברשעתו, ונותן צדקה להאריך ברשעתו, זה אינו ניחא קמי קודשא ב"ה להאריך ברשעתו, רק בכח הצדקה שגדול כחה, הוא מאריך לו, וכמו שאמרו בגמרא (בבא בתרא ד, א) ודניאל, האיך השיא עצה זו לנבוכדנצר, עיין שם , וזה נקרא כמו חמסן:

והנה הצדקה נקרא ידך, כי הוא מצוה התלוי בידים, כמו שכתוב (דברים טו, ז) נתון תתן לא תקפוץ את ידך, וגם כתוב מסת נדבת ידך אשר תתן, ונדבה פירש"י ז"ל (כה, ב) לשון רצון טוב, והאיך אמר נדבת ידך, הלא הרצון אינו תלוי ביד, אלא פירושו, הרצון של הצדקה והפיזור לאביונים אשר תתן, וזהו מסת נדבת ידך אשר תתן, הרצון מהצדקה אשר תתן:

וזה שאמר אל תשת ידך, כלומר, שלא תתן הצדקה שלך עם הרשע, בעוד שאתה מחובר עם הרשעות, כי בדבר הזה שאתה נותן צדקה ותאחוז ברשעתך, אתה מעיד בעצמך שאתה חמסן מן השי"ת, ואינו ניחא קמי שמיא להאריך לך רק בכח הצדקה, וזהו להיות, בעצמך, עד, שאתה חמס, ויהיב דמי ונוטל בעל כרחך, כיון שאתה אוחז ברשעתך, אלא תשוב בתשובה, ואחר כך תעשה צדקה כנ"ל:

כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו (כג, ה). ורז"ל דרשו (בבא מציעא לב, ב) עמו, בזמן שבעליו עמו, אז מחוייב לעזור לו, אבל אם הלך לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אין זקוק לו:

ויש לפרש, דיש בני אדם הנלחמים עם יצרם המסית אותם לרדוף אחר תאות והנאת הגוף, ושוברים את גופם בסגופים גדולים, כדי לשבר תאות הגוף, ומשחיתים את גופם, כדי לפטור מיצר הרע האחוז ודבוק אל הגוף, ואחר כך כשרוצים לעבוד הש"י, אי אפשר להם לעבוד בלי גוף, ולא בזה הדרך בחר ה', כמו שכתבתי בפסוק (דברים ז, כב) לא תוכל כלותם מהר פן ירבה עליך חית השדה, עיין שם, אבל האדם צריך ללחום עם יצרו, ולשבר הגוף מעט מעט, בהדרגה ובשכל, ושלא להשחית את הגוף לגמרי, ובשכל ובתחבולה יעשה מלחמה עם היצר, ואדרבה, בכחות היצר יעבוד הש"י, ויעשה מיצר הרע יצר הטוב, כמו שכתבתי במקום אחר :

וזהו כי תראה חמור שונאך, רצה לומר החומריות והגשמיות של שונאך, הוא היצר הרע, הדבוק ומושל על הגוף, רובץ תחת משאו, רצה לומר שתעמוס על הגוף סיגופים גדולים, אשר תכביד עליו עד שהוא רובץ לגמרי, ואינו יוכל לעשות רע וטוב, וחדלת מעזוב לו, לא תעשה כן, אלא עזוב תעזוב עמו, רצה לומר שתעזור את הגוף, ותקל הסגופים גדולים, רק מעט מעט בהדרגה ובהשגחה שלא תשחית אותו, ובהמשך הזמן, בעזר השם יתברך, תראה לעשות מן היצר הרע יצר הטוב, ובכחות והתלהבות היצר הרע תעבוד את הש"י, וזהו עזוב תעזוב עמו, רצה לומר תעזור את הגוף, ולא תכלה אותו, עמו, רצה לומר עם היצר הרע גם כן תעזור, ותעשה ממנו יצר הטוב, ובכחות והתלהבות היצר הרע תעבוד את השם יתברך:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (כג, יג). להבין, שלא נזכר על מה הוא השמירה, וגם האיך שייך רישא דקרא לסיפא, ועיין פירש"י ז"ל :

ונראה, דהנה הש"י בחר בנו מכל העמים, להיות לו לעם סגולה, כמו שכתוב (דברים לב, ט) יעקב חבל נחלתו, ואנו מקבלין ממנו לבד, ואנו מאמינים כי הוא משדד כל המערכות והטבעיות, ומושל בכל כרצונו וחפצו, ועיין מה שכתבתי בפ' יתרו בפסוק (כ, ב) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים עיין שם:

ולא כן השבעים אומות, כי הם כל אחד תחת המזל שלו, אבל אנו למעלה מן המזלות, ומקבלין ממנו יתברך, כמו שאמרו (שבת קנו, א; נדרים לב, א) אין מזל לישראל, ובשביל זה ברא הש"י כל העולמות בשביל ישראל, כדי להיטיב להם, ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים, על כן חלילה לנו להאמין במזלות וטבעיות הגשמיות, ואף שיצטרך לעשות מעשה ופעולה הגשמיות, כמו שכתוב (דברים יד, כט) וברכתיך בכל אשר תעשה, חלילה לנו להאמין בפעולה הטבעיות, לומר, אם אעשה כך, יהיה לי, ואם לאו, לאו, כמו שכתוב בחובת הלבבות (השער הרביעי שער הבטחון פרק שלישי) כי הסיבות לא יבצרו, והוא ית' עילת העילות וסיבת הסיבות, ומסבב סיבות כרצונו וחפצו בכל הטבעיות והגשמיות, ואם עוסק בפעולה הגשמיות, ומאמין בו ית' שהוא מנהיג הטבע כרצונו וחפצו, אז הוא מקשר הטבעית בו ית', אבל אם ח"ו מאמין בפעולה הגשמיות, נמצא הוא מפריד הטבעית הגשמיות ממנו יתברך:

וידוע, שהש"י ברא העולם בעשרה מאמרות (אבות פ"ה מ"א) ובשביל ישראל (בראשית רבה ב, ב ויקרא רבה לו, ד), וזהו ובכל אשר אמרתי, כלומר, כל האמירות שאמרתי לברוא העולם, אליכם, ועל כן תשמרו, רצה לומר תשמרו לקבל ממני ולא מתחת המזל הטבעי, ושם אלהים אחרים לא תזכירו, כי הטבע בגימטריא אלהים, וזהו ושם אלהים, הטבע, אחרים, כשהם אחרים ממנו יתברך, כלומר כשהם נפרדין מאתו יתברך, כשמאמין בהם אז הם נפרדין ונעשין אחרים, לא תזכירו, כלומר לא תעשה אותם בבחי' דכר, כי המשפיע הוא בחי' דכר, והמקבל הוא בחי' נוקבא, וכשאתה מאמין בהם ותרצה לקבל מהם, אז אתה עושה אותם בחי' דכר, לא ישמע על פיך, ומה שאמר על פיך, רצה לומר לא תהיה במחשבתך כלל, כי העולם המחשבה הוא עולם השמיעה, והדיבור הוא מדריגה שמינית מעולם המחשבה, וזהו לא ישמע על פיך, כלומר לא תחשוב אותם במחשבתך אשר למעלה מפיך, וזהו על פיך:

או יאמר, על דרך שאמרו רז"ל (ברכות ו, א) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו, יח), אמר הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם [שנאמר] (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר (שמואל ב ז, כג, דברי הימים א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, עד כאן, רצה לומר דאנחנו קבלנו את השי"ת לעבודתו, ואנחנו גוי אחד בארץ העובדים השי"ת לבד, כמו שכתוב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, כי כל האומות הם תחת מזלות, ומקבלין מן המזלות, ואנו חלק ה' עמו, למעלה מן המזלות והטבעית:

וזהו ובכל אשר אמרתי אליכם, ועשיתי אתכם חטיבה אחת בעולם, ובחרתי בכם מכל האומות, להיות גוי אחד בארץ לעבודת השי"ת, ולהיות חלקי, ולקבל ממני, ולא מתחת המזל ככל האומות, תשמרו, שתהיו גוי אחד בארץ, לקבל ממני, ולהיות חלק ה', ולא לדרוש במזלות ובטבעיות, וזהו ושם אלהים אחרים, הם הטבעיות ומזלות, לא תזכירו, לא ישמע על פיך, רק תשמרו לקבל ממני לבד כנ"ל:

את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חודש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם (כג, טו). להבין מה שאמר למועד חודש האביב, והוי ליה למימר במועד חודש אביב:

ונראה, דהנה נצטוינו לזכור יציאת מצרים כל היום, והוא מצות עשה, לזכור בכל יום יציאת מצרים, והכוונה בזה, שנאמין באמונה שלימה, כי השי"ת הוא מושל בכל הטבעיות כרצונו וחפצו, ולא נאמין בכשפים ובמזלות וטבעיות הגשמיות, כי השי"ת הוא משדד כל המערכות וכל המזלות, ומנהיג הטבעיות כרצונו וחפצו, כמו שעשה במצרים שהוציא את ישראל משם והיו נשקעין במ"ט שערי טומאה ובכשפין, והיה משדד כל המערכות וכל המזלות, והוציאם ביד חזקה נגד הטבע והכשפים: על כן, לא יאמר אדם, אם אעשה כך פעולה גשמיות, יהיה לי הצטרכות, ואם לאו, לא יהיה, כי השי"ת הוא עילות כל העילות וסיבות כל הסיבות, ויוכל לסבב סבובים אחרים, ויתן לו הצטרכותיו, כי הוא מושל בטבעית, ומנהיג הטבע כרצונו, ויאמין באמונה שלימה, כי עולם התחתון הטבעי מתנהג מעולם המחשבה, והוא דרגא דאפיק יתהון ממצרים, כמו שכתוב בתקונים (זוה"ח יתרו נב, א) כי חמשים זמנין אידכר בתורה יציאת מצרים, להודיע דרגא דאפיק יתהון, היא בינה, חמישים שערי בינה עולם המחשבה, והוא מושל בטבעי ומנהיג הטבעיות כרצונו, וכשיזכור האדם תמיד יציאת מצרים, יהיה מרוחק מכשפים וממזלות ומטבעיות, כי מלכותו בכל משלה, ויהיה תמיד דבוק לעולם המחשבה, ויהיה עיניו ולבו שם בעולם המחשבה המנהיג הטבע: ועיין מה שכתבנו פר' בא על פסוק (יב, יד) והיה לכם היום הזה לזכרון, בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה פירוש הפסוק (יג, י) ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, כי בפסח הראשון אשר יצאו ישראל ממצרים, נתגלה הארה מעולם המחשבה, והוציא אותם, וכל שאר ימי הפסח לדורות עולם עד ביאת משיחנו במהרה בימינו הם מקבלין הארה מהאור שנתגלה אז, ונמצא יציאת מצרים הוא בבחי' דכר, וכל שאר ימים טובים ימי הפסח לדורות, הם מקבלין, והם בבחי' נוקבא, וזהו ושמרת את החוקה הזאת, מימים הוא לשון זכר, ימימה הוא לשון נוקבא, עכ"ד. ודפח"ח:

והנה, אף שנצטווינו לזכור יציאת מצרים בכל יום, וכאשר כתבתי הטעם שיהא האדם מרוחק ממזלות ומטבעיות, ויהא תמיד דבוק בעולם המחשבה, אין אנו מקבלין הארה מיציאת מצרים עולם המחשבה, רק בימי הפסח שנתגלה האור הראשון, ומקבלין מהאור שנתגלה אז:

וזהו את חג המצות תשמור, לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, כלומר, שתזכור בכל יום יציאת מצרים, ותשמור ותצפה שבעת ימים תאכל מצות ימי הפסח, כדי שתקבל הארה מיציאת מצרים הראשון, מהאור שנתגלה אז, כאשר צויתיך, לשון התקשרות, למועד חודש אביב, רצה לומר כאשר הקשרתי אותך למועד חודש אביב, לעולם המחשבה, שיהא תמיד דבוק בו, ותהא מרוחק מן הטבעיות, כי על ידי שתזכור תמיד יציאת מצרים, תהיה תמיד דבוק בעולם המחשבה, הוא יציאת מצרים, כן תשמור ותצפה לימי הפסח, שתקבל הארה מעולם המחשבה, מהאור שנתגלה אז, ואמר הטעם, כי בו יצאת ממצרים, ויתגלה האור הראשון, ותקבל הארה מהארה ראשונה שנתגלה אז מעולם המחשבה:

ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו (כג, יט). להבין איך שייך רישא דקרא לסיפא:

ונראה, דהנה כתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ובזוהר (רעיא מהימנא ח"ג רנו, ב, רנח, א) כתיב אבא יסד ברתא, להבין על דרך שאמרו רז"ל (פסיקתא תזריע ד"ה בוא וראה, ברכות ס, א, נדה כה, ב, כח, א) תלה הזכרים בנקיבות וכו', איש מזריע תחילה יולדת נקיבה וכו', על כן כתיב יסד ארץ, לשון יסוד, שהוא ראשון לבנין:

והנה, האדם צריך לעבוד את השי"ת ביראה הנקרא ארץ, שהוא השער הראשון, ולהמשיך ביראה מוחין, הנקרא חכמה ובינה, שהם תרין רעין דלא מתפרשין (זוה"ק ח"ג ד, א), ומדת יראה הוא מדת מלכות, הוא מדת הנהגה מדת אמונה, להאמין שהוא ית' מנהיג כל העולמות כולם, כפי רצונו וחכמתו, ולא להאמין ח"ו במזלות וטבעיות, כמו שאמרו רז"ל (שבת קנו, א; נדרים לב, א) אין מזל לישראל, וברצונו לשדד כל המערכות והמזלות:

וזהו ראשית, הוא חכמה הנקרא ראשית , שהוא בכורי אדמתך, ובכורי הוא גם כן לשון ראשית, כלומר, חכמה שהוא ראשית של אדמתך, של מדת מלכות, כי בחכמה יסד ארץ כנ"ל, תביא בית ה' אלקיך, תמשיך למדת מלכות חכמה, ולהאמין שהוא מנהיג במלכותו כפי רצונו וחכמתו, ולא להאמין ח"ו במזלות ובטבעיות, ולשון בישול נופל על גמר הדבר, כי באוכל הגמר הדבר המביא לידי אכילה הוא בישול, וזהו לא תבשל גדי לא תתלה גמר הדבר במזל הנקרא גדי, על דרך (שבת סז, ב) גד גדי וסינוק לא וכו', בחלב אמו, וחלב לשון יניקה, כלומר, יניקתו של המזלות הן מן השורש הנקרא אמו, ובידו ית' להנהיג ולשדד המערכות והמזלות כפי רצונו וחכמתו יתברך: ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך וכו'. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא וכו' (כג, כה-כו) כאן הבטיח, אם תעבוד את השי"ת, לא תהיה לך שום מניעה משלשה דברים הכרחיים, דהיינו, בני חיי ומזוני, וברך את לחמך וכו', זהו מזוני, ואמר וברך, לשון נסתר, כי הוא במזלא תליא (מועד קטן כח, א, זוה"ק ח"ב ו, א, ח"ג כה, ב, רטז, ב)), לא תהיה משכלה ועקרה, זהו בנים, את מספר ימיך אמלא, זהו חיי:

ואמר את מספר ימיך, ולא אמר ימיך אמלא, דהנה, יש אדם שהיה ראשיתו בצער ודאגה, ולא היה בהם שמחה ובהירות, הבטיחו לו, שאם יעבוד את השי"ת, שיתן לו השי"ת אח"כ שמחה ובהירות באחריתו, שישגא מאוד, שיהא די לשנים שעבדו עליו בצער ודאגה, וזהו את מספר ימיך אמלא, לשון ספירה ובהירות, של ימיך שעברו, אמלא, על ידי שאחריתו ישגא מאוד, כאמור:

ואמר את ה' אלהיכם, כי ידוע שאי אפשר לעבוד את השי"ת אלא עמו, בכוחותיו ובנפשו ורוחו ונשמתו ובעזרתו, כמאמרם ז"ל (קדושין ל, ב) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, וזהו ועבדתם את ה' אלהיכם כנ"ל:

ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (כד, י). להבין קצת, שלא יהיה נכתב דבר גשמי כל כך עליו ית':

אפשר לומר, דהנה השי"ת ברא כל העולמות בשביל מדת מלכותו ויראתו, שיתגלה בעולם הזה, וקבלת מלכותו, שיהיה אדם יודע בבירור, שאי אפשר להנצל מן היצר המסיתו, למלאות תאותו בתענוגיו, ופשיטא לנצח אותו לעבוד עמו השי"ת, בלעדו ית', שהוא המציל מן היצר. וכמו שאמרו (קידושין ל, ב) יצרו של אדם מתגבר בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, שנאמר וכו', כי לית ליה מגרמיה כלום, והוא ית' הוא העובד, וכתבתי כמה פעמים:

וזהו מדת יראה תתאה, שיהא ירא תמיד שלא יפול למטה, להתענג בתענוגי היצר ככל הנבראים , ולהתפלל אל השי"ת שיעזור לו, ועל כן קבלת מדת מלכותו הוא מדת יראה ועולם התפלה, וזהו עיקר בריאת כל העולמות בשביל עולם הזה, שישראל שבשבילם נברא העולם, יקבלו עליהם מדת מלכותו ויראתו, היינו יראה תתאה, ואם ראה שכבר נכשל ונפל למטה, עושה תשובה, היינו תשובה תתאה:

וזהו (משלי לא, ל) אשה יראת ה' אשר היא (ה)[ת]תהלל בכל העולמות, כי מאן דאית ביה יראת ה', אייתיה ליה לידי ענוה, דהוא שכינתא עלאה הוא בינה, שהוא דבוק אל חכמה, והוא יו"ד, שהוא דבוק אל אין ממש, היינו הקוצו של יו"ד, וכמו שכתוב בהקדמת תיקונים (תיקו"ז ה, ב), וזהו פירוש (ישעי' סו, א) והארץ הדום רגלי, היינו ה"א של הדום, היינו ה"א תתאה, עולם היראה עולם הדיבור, והוא מייתי לאדם זה אל עולם התשובה עלאה, היינו בינה שאין בו דיבור, אלא דומיה, והוא דום, גימטריא חמשים שערי בינה, וזהו והארץ ה"א דום, ה"א תתאה מביא אותו אל דום, עולם התשובה עלאה:

ומדת יראה תתאה הוא השער הראשון לכנס בו לעבודת יתברך, וכמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו, וזהו פירוש (תהלים ח, ז) כל שתה תחת רגליו, וכל הוא הצדיק הנקרא כל, שתה, אותיות ש"ת ה"א, ישית ה"א תמיד תחת רגליו, העומד בעולם העשיה, ועושה מעשה עולם העשיה ככל הנבראים, ורגליו, לשון רגל, כי היצר הרע בא לאדם משננער לצאת ממעי אמו, ועד שבא האדם אל השכל הוא הולך עם היצר, ומתענג בתענוגיו ככל הנבראים, וכיון שבא האדם אל השכל, ויבין שנברא בשביל זה להגביר על יצרו, ולא להתענג בתענוגיו ככל הנבראים, אז עושה אדם מדת יראה ה"א אחרונה תחת רגליו, הרגילות שלו, להפרד מיצר ולהתפלל אל השי"ת שיצילו ממנו, ושיכבוש אותו שיעבוד עמו הש"י:

והנה, אנחנו בני ישראל נקראים בנים אל השי"ת, וברא כרעא דאבוה, על כן ישראל הם רגליו דשכינה, וזהו תחת רגליו, תחת ישראל שהם בחי' רגלים שלו, והם ש"ת ה"א בחי' יראה, תחת רגליהם, ומדת היראה מביא אותם אל עולם התשובה, בינה שהוא דבוק אל חכמה, וממשיך חכמה על מי שהוא שם, וחכמה דבוק אל אין ממש, היינו עתיקא, וכמו שכתוב (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, וזהו תחת רגליו, היינו תחת ישראל, הוא עולם היראה ה"א תתאה, שהוא כמעשי ה"א תתאה, אשר הוא עולה עד עתיקא, שלבושיו תלג חיוור (דניאל ז, ט), וזהו לבנת, לבנונית עתיקא, הספיר, אל כל העולמות, הוא המאיר אל כל העולמות:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה