אור ברסלב
אורח לחיים פרשת יתרו

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת יתרו

פרשת בשלח

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את (בני) ישראל מ(ארץ) מצרים (יח, א). להבין, דאמר אשר עשה אלקים, ואחר כך אמר כי הוציא ה' הוי"ה ב"ה וכו':

ונראה, דהנה בפרשת וארא על פסוק (ז, א) ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש בתרגום יהונתן דכבר שוית יתך דחילא לפרעה, פירוש לשון אלהות ממש, הוא קרוב לפירש"י ז"ל (שם) וז"ל ראה נתתיך אלהים לפרעה לרדותו במכות ויסורין, ובאמת המכות לפרעה היה על ידי משה, אבל הוצאות בני ישראל ממצרים, היה על ידי הקב"ה בעצמו, כמו שדרש בעל הגדה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו', אני ולא שרף, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, והטעם, כמו שכתב האר"י ז"ל (סידור האר"י סדר הגש"פ) שהיו ישראל משוקעין בטומאות, על כן לא היה על ידי מלאך ושרף, כי היה ח"ו מתפגמין מחמת טומאות מצרים, עיין שם:

וזה שהבין יתרו, וזהו וישמע יתרו, לשון הבנה, את כל אשר עשה אלקים למשה, רצה לומר שעשה בחינת אלקים, כמו שכתוב (ז, א) ראה נתתיך אלקים לפרעה, ולישראל עמו, רצה לומר מה שעשה לישראל עמו, כי הוציא ה', הוי"ה ב"ה, את ישראל ממצרים, רצה לומר שהוציא השי"ת בכבודו ובעצמו, ולא על ידי שרף, כי לא היה אפשר בענין אחר, וכל זה הבין יתרו:

ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל עמו וכו' (יח, ט) עיין פירש"י ז"ל , ויש לפרש ויחד, אחדות, כלומר שיתרו בא והאמין באחדות הבורא יתברך, על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, והוא, כי עבד כל עבודה זרה שבעולם, וראה שאין בה ממש, וכשראה כל הנסים והנפלאות והטובות שעשה השי"ת לישראל, מזה בא והאמין באחדות הבורא, שהוא אחד אמיתי, ואין אחד אמת זולתו, והוא הבורא ומנהיג הכל כרצונו וחפצו, כי נתאמת אצלו על כל עבודה זרה שבעולם שאין בהם ממש, וראה נסים ונפלאות ושדוד המערכות והמזלות שעשה השי"ת במצרים בשביל ישראל, וזהו על הטובה וכו', מזה בא להאמין באחדות הבורא יתברך:

בחודש השלישי וכו' ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבוא מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר (יט, א-ב). עיין פירש"י ז"ל וז"ל ויסעו מרפידים, מה תלמוד לומר לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתוב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה, ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, עכ"ל. ולהבין זה, מה שכתב רש"י מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף וכו', היאך נחלט זה לודאי גמור שביאתן למדבר סיני היה בתשובה, שאתה מקיש גם נסיעתן מרפידים אליו, שהיה גם כן בתשובה:

ונראה, דידוע דעולם התשובה נקרא בינה, דאיהי שכינתא עלאה, והיא גם כן עולם הענוה, כמו שכתוב בהקדמת תיקוני זוהר (ה, ב) דרגא תמינאה ביראת ה' וכו' , וז"ל וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה', אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עלאה, דיראה ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה וכו', ובגין דיראה עקב לגבה, אוקמוה מארי מתניתין יראה מילתא זוטרתי לגבי משה, עכ"ל. הרי, דשכינתא עלאה עולם התשובה היא עולם הענוה: ואפשר, משום כשבא לשוב אל ה' באמת באהבה, ומתבייש על עונותיו, ורואה בשפלותיו וזוכר חטאיו תמיד, ומקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, ומתחרט עליהם, ולבו נכנע ונשבר תמיד, ועל כן הוא תמיד בענוה ובשפלות:

והנה בכאן כתוב ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירש רש"י ז"ל כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר חניות במחלוקת עכ"ל. ונראה, שבכאן בחניה זו שהיו ישראל צריכין לקבל התורה, וידוע מה שכתבו בספרים ששים רבוא אותיות לתורה, ניתנה לששים רבוא נפשות מישראל, וכל נפש מישראל שורשו באות אחד מן התורה, והתורה היא אחדות גמור, וכל ישראל הם קומה שלימה, וכשהם באחדות גמור אז הקומה שלימה, ויכולין לקבל התורה שהיא גם כן אחדות גמור:

וזהו פירוש הכתוב (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, כי עוז הוא התורה, רצה לומר כשהיה רוצה ליתן עוז הוא התורה לעמו ישראל, אז היה בהכרח שיברך את עמו בשלום, שיהא אחדות גמור ביניהם, שיהיו כאיש אחד ובלב אחד, ויהיה קומה שלימה, ואז יכולין לקבל התורה, והאיך אפשר זה שיהא ששים רבוא נפשות כאיש אחד בלב אחד, וכל אדם בפני עצמו הוא עולם קטן, ומדות שונות זה מזה, ועל כן היה סייעתא דשמיא שישוב כל אחד ואחד בתשובה שלימה באהבה, וכל אחד ואחד היה רואה תמיד בשפלותיו, ומתחרט עליהם, ומקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, ומחמת שפלות שהיה בכל אחד ואחד, אינו מגביה על חבירו, ואדרבה, שהיה רואה תמיד בשפלותיו, היה מכניע עצמו לחבירו, בחושבו שחבירו לא עשה הרבה עבירות כמותו, ועל כן היה אחדות גמור ביניהם:

וכאשר אמר הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה שהעולם נברא בארבע יסודות, והשמים נברא מאש וממים, שערבן יחד, והם שני הפכים, שטבע של המים להגביר על האש ולכבותו, רק שכל אחד מהיסודות רואה בשפלותיו, אין בו כח להגביר על יסוד חבירו, וזהו קיום העולם, עכ"ד. ודפח"ח:

ועל כן אמר שפיר מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, כלומר כיון שבאו לקבל התורה על כן היו צריכין להיות באחדות גמור, שיהא יכולין לקבל התורה, והכתוב מעיד עליהם, ויחן שם ישראל נגד ההר, שהיו באחדות גמור כאיש אחד בלב אחד, ועל כרחך היו בתשובה, שהיה כל אחד ואחד רואה בשפלותיו, ומקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, והיה כל אחד ואחד מכניע את עצמו לחבירו, ועל כן היה אחדות גמור, אף נסיעתן מרפידים היה גם כן בתשובה:

וגם ידוע, דבינה אימא עלאה, הוא שם ס"ג, ועל כן בע"ב שמות, השם ס"ג שבו, הוא עין נון ואו, הוא ענו בלא יוד, משום דהוא עולם התשובה, ורואה בשפלותיו ובחטאיו, ומתחרט עליהם, ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שהוא היפך החכמה, וידוע, דיוד הוא חכמה, ונמצא, הוא מתחרט ומקונן על שלא היה בו היוד הוא חכמה:

ועל כן, כשהוא בעולם התשובה בינה, הוא ענו בלא יוד, ונזכר בתיקונים (תיקו"ז ה, ב) שהבאתי לעיל (בתחילת הדיבור) ודא דרגא דמשה, וגם אמרו חז"ל (ר"ה כא, ב) משה זכה לבינה, ועל כן, כשכתוב בתורה שנצטוה מפי הגבורה לכתוב והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, היה כותב ענו בלא יוד, ועיין מה שכתבנו בפ' כי תשא על המדרש שהובא שם באור החיים, ומזה תבין מה שכתבנו שם: ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (יט, ג). להבין מה שאמר עלה אל האלקים בה"א, וגם מה שאמר ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, השלשה תיבות, מן ההר לאמר, מה בא ללמדנו שקרא אותו מן ההר, וגם מלת לאמר הוא מיותר, אם ללמדנו שיאמר לבני ישראל, הלא כתוב אחריו, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל:

ואפשר לומר, דאמרו רז"ל (ר"ה כא, ב) משה זכה לבינה, היינו עולם התשובה, ורש"י ז"ל פירש בפרשת בראשית בפסוק (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כי בי"ה ה' צור עולמים (ישעי' כו, ד), בשני אותיות של השם ברא עולם הזה ועולם הבא, עולם הזה בה"א ראשונה של השם, ועולם הבא ביו"ד של השם, והיינו בהבראם בה"א בראם, כי העולם הזה נברא בה"א ראשונה, עיין שם. והיינו עולם התשובה, שקדמה לעולם ועמה נברא:

ובאמת, התחלת אדם שצריך לילך ולהתקרב אל השי"ת, הוא עולם היראה, השער הראשון יראה תתאה, ומאן דאית ביה יראת ה', אייתי ליה לענוה, דהיא שכינתא עלאה עולם התשובה, וכמו שכתוב בהקדמת תיקונים (ה, ב) תיקונא תמינאה, והבאתי כמה פעמים, וכתבתי הטעם, למה יראה אייתי לידי תשובה עלאה עולם הענוה, עיין שם : והנה עולם הזה עולם הטבע, חיותו ושפעו מן ה"א ראשונה של השם, שנברא ממנה, ואותיות הטבע גימטריא אלהים, וזהו ומשה עלה, היה לו עליה, אל האלקים, אל ה"א ראשונה, המחיה אלקים, היינו הטבע, כי הוא זכה לבינה, ויקרא אליו ה', קריאה של חבה, וכמו שכתב רש"י ז"ל בפסוק (ויקרא א, א) ויקרא ה' אל משה, שהקול היה מצומצם, ונכנס באזניו של משה, משה שמע, וכל ישראל לא שמעו: וכן בכאן נאמר כך, שקרא אליו השם יתברך בקריאה של חיבה, והוא לבדו שמע הקול, ומה אמר לו, על שהיה לו עליה גדולה אל עולם התשובה, כל אשר לו הנקרא האלקים, ואמר לו, מן ההר לאמר, היינו ההר עולם היראה, ומשם יהיה דבוק אל לאמר, היינו בינה עולם התשובה, וכמ"ש בליקוטי תורה (פר' יתרו ד"ה כה תאמר) שהבאתי כמה פעמים וז"ל הרי שאמירה היא בבינה, וכמו שכתוב (משלי א, ב) אמרי בינה, עכ"ל: וזה מן ההר לאמר, שעמידתו יהיה בהר, עולם היראה, ומשם יהיה דבוק אל לאמר, עולם התשובה, ולא שיהיה לו עליה גדולה כל אשר לו אל האלקים, ומחמת זה שיהיה עמידתו בהר, ומשם יהיה דבוק אל עולם התשובה, יהיה ביכלתו להשפיע לכל ישראל, ובמדת כה, היינו עולם היראה הנקרא כה, תאמר לבית יעקב, ומה שאתה דבוק בעולם התשובה, תגיד לבני ישראל, שיש להם מוחין, כי ישראל אותיות לי ראש, ולבני ישראל שיש להם מוחין, תגיד, לשון המשכה, לבני ישראל שיש להם מוחין, תמשיך עליהם מעולם התשובה, וכל זה יהיה אם עמידתו יהיה בהר, עולם היראה, ומשם יהיה דבוק אל לאמר עולם התשובה:

ובזה יבוא על נכון מה שדקדק באור החיים, ויקרא אליו ה' מן ההר, הלא עדיין לא היה השם יתברך בהר, עיין שם :

אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (יט, ד-ו). מה שאמר אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, עיין פירש"י ז"ל שדחק לפרש, האיך שייך אתם ראיתם אל המבוקש, וגם מה שאמר ואביא אתכם אלי, ופירש"י כתרגומו וקריבית יתכון לפולחני, הלא לא ניתנה עדיין התורה, ומה קירב אותם לעבודתו:

ובס' קדושת לוי (פר' יתרו ד"ה כי הנה) מביא מדרש וז"ל, ובמדרש (עי' רש"י תהלים קג, ה) מביא למה נקרא נשר, מפני שבכל שנה נופלין אגפיים שלו לארץ , וזהו שאמר הש"י למשה אתם ראיתם וכו' ואשא אתכם על כנפי נשרים, עכ"ל. ולפירוש רש"י ז"ל נכון ואשא אתכם על כנפי נשרים למשמעו המכוון בפסוק, ולפי דברי המדרש צריך להבין, האיך שייך ואשא אתכם על כנפי נשרים אל תוכן המכוון בפסוק: ואפשר לומר, דהנה כתיב (טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ושמעתי זה הדיבור מהרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר משה ליב זללה"ה אשר אמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים וכו', כוונתו על נטילת אמונה מן פרעה, כמו שכתוב (ט, ז) ויכבד לב פרעה וכו' וכדומה, זה גם כן לא אשים עליך, רק אתן לך תמיד בחי' יראה ואמונה, ודפח"ח:

ולפי דבריו יש לומר, זהו מה שאמר הטעם כי אני ה' רופאך, רצה לומר לא אקח ממך האמונה והיראה לעולם, אדרבה, כי במצרים שהיה בחי' הדעת בגלות, ולא היו מאמינים בה' רק בכשפים שלהם, וזה שאמר בכל המכות (ח, ו) למען תדע כי אין כה' אלקינו, ובעשר מכות שלקה המצרים, נתגלה מדת מלכותו יתברך כמו בחידוש העולם, כמו שכתוב בסידור האריז"ל (סדר הגדה של פסח), וזהו נגוף ורפוא, נגוף למצרים, העשר מכות, ורפוא לישראל, שנתגלה להם שהש"י הוא המושל ומנהיג העולם בבחי' מלכותו כרצונו, על ידי נגוף למצרים, היה רפוא לישראל, וזהו בודאי לא אשים עליך ליקח ממך האמונה, כי אני ה' רופאך, שניתן לך האמונה על ידי נגוף ורפוא כנ"ל:

והנה כתוב בספר מאור עינים פרשת האזינו (דברים ד"ה ראש השנה) וז"ל ראש השנה הענין, דנודע סוד עולם שנה נפש, שכל אחד הוא קומה שלימה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, כמו שיש בנפש האדם כך יש בעולם, וכן יש בשנה, וראש השנה הוא בחי' ראש מקומת השנה, ופסח וסכות הן תרין דרועין, פסח הוא דרועא ימינא, וסכות הוא חבירו דרועא שמאלא, ושבועות הוא בחי' גופא, וחנוכה ופורים הן תרי ירכי קשוט, וזהו בחי' הגוף של השנה. ויום הכיפורים הוא בבחי' נשמה וחיות של כל השנה: והנה, הגוף והנשמה הם תרי הפכין, ואי אפשר להיות בנושא אחד, רק על ידי ממוצע, דהיינו שיהיה לו שני בחי', בחי' הגוף ובחי' הנשמה. וערב יום הכפורים הוא בחי' ממוצע, בין הגוף והנשמה, דהיינו שיש לו שני בחינות, בחי' הגוף, שמצוה לאכול ולשתות בערב יוה"כ, ובחי' נשמה, שצריך לאכול בערב יוה"כ אכילה גסה ולהרבות באכילה ושתיה שיעור שני ימים, ככתוב בספרי קדושים , וכשאוכל אכילה גסה הוא עינוי, ונמצא שיש לו גם כן בחי' יום הכפורים, שהוא בחי' נשמה: וזהו מאמר חז"ל (ר"ה ט, א, פסחים סח, ב) כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, וקשה למה אפקיה רחמנא לאכילת תשיעי בלשון עינוי, ולפי דברינו ניחא, והבן. עכ"ל. ודפח"ח:

ואפשר לומר, שעל כן נקרא ראש השנה, כי בראש השנה דנין העולם על מדת יראה, הוא מדת מלכות, שנבראו כל העולמות בשביל זה, דנין על זה אם אנו מקבלים עלינו תמיד עול מלכותו ויראתו, ועל כן אמרו (ר"ה כו, ב) בראש השנה כמה דכייף אינש, טפי מעלי, זהו מדת יראה לקבל על עצמו, ולצמצם עצמו, ובחי' יראה נקרא ראשית, כמו שכתוב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', על כן נקרא ראש השנה, על שם בחי' יראה הנקרא ראש, כי בראש השנה אנו עובדין השי"ת בבחי' יראה לבד, כמו שאמרו (ר"ה כו, ב) כמה דכייף אינש טפי מעלי:

ואפשר לומר, שזהו פירוש המדרש הנזכר שהבאתי לעיל, למה נקרא נשר, שבכל שנה נופלין אגפים שלו לארץ, כי כן הוא אצלנו סוד השנה, שיש לנו בחי' אהבה ויראה, הוא בחי' כנפים, בפסח דרועא ימינא, וסכות וכל השנה הוא בבחי' גוף, וכשמגיע ראש השנה נופלין בחי' הכנפים אהבה ויראה ביחד לארץ, למדת יראה מדת מלכות שנקראת ארץ, שעל כן נקרא ראש השנה, על שם בחי' יראה הנקרא ראש, שצריך לכייף עצמו מאוד, ולצמצם עצמו לעבוד ה' בבחי' יראה לבד:

והנה אמרו חז"ל (מגילה כז, א, קדושין מ, ב, בבא קמא יז, א) גדול התלמוד שמביא לידי מעשה, כי המעשה הוא העיקר, והמעשה הוא בחי' יראה, ומקרא מלא כתוב בפרשת שופטים בפרשת מלך (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו וכו', הרי שלימוד התורה כדי לקבל עליו מדת יראה מדת מלכות, שבשביל זה ברא הש"י כל העולמות, וכן אמרו רז"ל (שבת לא, א) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, אמונת זה סדר זרעים, עתיך סדר מועד וכו', ואפילו הכי, אי יראת ה' אוצרו אין, ואי לא, לא, שהיראה שנברא העוה"ז בשבילה, הוא עיקר: וזה שאמר קודם קבלת התורה, שעיקר נתינתה בשביל יראה, אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, שנטלתי מהם האמונה היינו היראה, והכיתי אותם בעשר מכות, כדי שיתגלה מדת מלכותי לישראל, על ידי נגוף למצרים ורפוא לישראל, שבא להם רפואה, שיאמינו בה', ולקבל עליהם מדת מלכותו ויראתו, וגם ואשא אתכם על כנפי נשרים, כלומר התנהג עמכם בבחי' שנה, שבכל שנה ושנה יחודש עליכם מדת מלכותי ויראתי, כי יפול מהם בראש השנה בחי' אהבה ויראה שלהם, אל ארץ, מדת יראה לבד הנקרא ארץ, כמו הנשר כנ"ל, ובראש השנה יקבלו ישראל עליהם מדת יראה לבד, וכן אתנהג עמהם בכל שנה ושנה כמו כנפי נשרים כנ"ל, וכשיקבלו מדת מלכותי ויראתי בשלימות, יבוא עליהם בחי' אהבה, כי כן דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב) כמו שכתבנו כמה פעמים במקום אחר :

ומדת יראה היא התרחקות, כמו ויראו מגשת אליו, ומדת אהבה בחי' התקרבות, כמו שאמרו (סנהדרין ז, א) כד רחימתא עזיזא וכו', וזהו ואביא אתכם אלי: ועתה, תעשה תשובה על העבר, כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה לח, ט, תנחומא בשלח סי' טו) אין ועתה אלא תשובה, כי בקבלת התורה היו ישראל צריכין להיות בעולם התשובה, כדי להיות באחדות, כמו שכתבנו בפסוק (יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני, עיין פירש"י שם:

ואם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, היינו התקשרות, שיהיה עולם כדי שיתגלה מדת מלכותי, ועיין בפסוק (לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת וכו' ברית עולם ביני ובין בני ישראל מה שכתבנו שם :

והייתם לי סגולה מכל העמים, עיין פירש"י ז"ל סגולה, אוצר חביב, כי מדת יראה ומדת מלכות שתקבלו עליכם, נקרא אוצר, כמו שאמרו בגמ' (ברכות לג, ב) אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעי' לג, ו) יראת ה' היא אוצרו. והשי"ת ברא כל העולמות בשביל ישראל, שהם יקבלו עליהם מדת מלכותו, והם יהיו אוצר חביב לפניו ית':

כי לי כל הארץ, ובשביל זה בראתי האדם עם בני ישראל מלובשים בגוף, וכשתקבלו מדת מלכותי בשלימות, יבוא אליכם בחי' אהבה, ותעבדו אותי בבחי' אהבה, ומדת אהבה יש לה גם כן שבע מדות, ובחי' ראשונה יראה מחמת אהבה, וזהו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שתקבלו עליכם מדת מלכותי מבחי' אהבה, וזהו ממלכת כהנים, מדת מלכות מדת יראה של כהנים, שבחינתם מדת אהבה וחסד וגוי קדוש: או יאמר אתם ראיתם וכו', לפי מה שכתבתי בפרשת מסעי פירוש הפסוק (במדבר לג, ב) ואלה מסעיהם למוצאיהם, הלא כל מקום שנאמר ואלה, מוסיף על הראשונים, ומה הוספה שייך כאן:

וכתבתי שם , כי יציאת מצרים היה בכח שם מ"ב, כמו שכתוב בספר ליקוטי תורה בפרשת מסעי , וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם, הם המ"ב אתווין, שנבראו בהן שמים וארץ, שזהו היה כח מוצאיהם של ישראל ממצרים, היה כותב משה המ"ב אתווין, שיהיו למסעיהן של ישראל, בדרכם במדבר מ"ב מסעות, להוציא הניצוצות קדושות שנפלו מן המ"ב אתווין במדבר במקום נחש שרף ועקרב, וכמו שכתוב באור החיים (יט, ה), והוא בזוהר תרומה (ח"ב קפח, ב) :

ואמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, שהש"י ברא יש מאין, והצדיקים עושין מיש אין, עיין שם , ודפח"ח, וק"ו במקום הזה, שהצדיקים הם כללות ישראל, ועמך כלם צדיקים, בדרכם מ"ב מסעות הוציאו ניצוצות קדושות שנפלו שם, גדולה מעשיהם ממעשי שמים וארץ, שנבראו במ"ב אתווין:

וזהו ואלה מסעיהם למוצאיהם, כלומר, כח של מסעיהם שהוציאו ישראל, הוא מוסיף על מוצאיהם של ישראל, היינו המ"ב אתווין שנבראו בהן שמים וארץ, עיין שם. וכתבתי שם, מה שהובא בספר מפעלות אלקים המתחיל כד נסעו ישראל מרעמסס, מונה שם כסדר המסעות כל אות ואות מסדר המ"ב שמות, ועיין שם, כשהגיעו למדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר, הוא נסיעה וחניה השנים עשר, והוציאו בחניה זו, הנו"ן של קרע שטן, ושני שמות אלו, עב"ג קר"ע, הם בחי' כנפים:

וזהו אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, שנתגלה מדת מלכותי עליכם בהכותי למצרים עשר מכות, עיין שם מה שכתבתי ואשא אתכם על כנפי, כלומר, הגבהתי אתכם על כנפי נשרים, רצה לומר על הוא בשביל כנפי נשרים, שנפלו בקליפות במדבר, והוצאתם עד המקום החניה זו, בבחי' כנפים הנשרים (הוא פירוש הנופלים כמו הנושר בשעת בצירה):

ובאמת, בכח הארון שהיה נוסע עם ישראל, והענן הודיע מקום חניתם בכח הש"י, הוציאו ישראל הניצוצות קדושות משם. ואף על פי שאני בעצמי נתתי לכם כח להוציא הניצוצות של כנפי נשרים שהיה שם במקום החניות, אף על פי כן הגבהתי אתכם למעלה למעלה במקום גבוה מאד, כאלו אתם עשיתם, וכמו שכתוב (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כאלו עשה, ובאמת הש"י בעצמו הוא העושה: ואביא אתכם אלי, למקום גבוה מאד, וכמו שכתב בזוהר (ח"ב נב, ב) מה תצעק אלי, תליא בעתיקא, עיין שם . והגבהתי אתכם למקום גבוה, כאלו אתם בעצמכם עשיתם, והוצאתם בחינת כנפים הנשרים שם מהשבירה. וזהו שתרגם אונקלוס וקריבית יתכון לפולחני, בכל המסעות עד הנה להוציא ניצוצות משם:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו' (יט, ה). עיין פירש"י ז"ל וז"ל ושמרתם את בריתי שאכרות עמכם על שמירת התורה. סגולה מכל העמים אוצר חביב כמו וסגולת מלכים וכו' ממלכת כהנים שרים וכו' עכ"ל. להבין מה שאמר ושמרתם את בריתי, מלת את לכאורה מיותר, וגם לפי פירוש רש"י ז"ל שמירת הברית על קיום התורה, וכבר אמר שמוע תשמעו בקולי והיינו שיקיימו התורה, ומה צורך נמי לשמירת הברית על קיום התורה, וגם ממלכת כהנים פי' רש"י ז"ל שרים, ומאי זה שאמר גם כן וגוי קדוש תהיו,:

ונראה, דידוע (עץ חיים שער א פ"א) דבריאת עולמות היה כדי שתתגלה מלכותו, והיינו יראה תתאה, ועל כן ברא נשמת אדם כלול מכל העולמות עליונים, והלבישו במלבוש הגוף, כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני, ככל ברואי עולם הזה, וקיום עולם הזה ותענוגיו אכילה ושתיה ושינה ומשגל הכל על ידי יצר הרע בכל הנבראים, שהם ממלאים תאוותם בקיום עולם הזה על ידי יצר הרע, והאדם צריך גם כן לעשות מעשה כל הנבראים באכילה ושתיה ושינה ומשגל עם היצר לקיום העולם, לקיים מצות עשה שצונו הבורא יתברך, ולא לכוון להנאת עצמו רק לקיים מצות פרו ורבו לקיום העולם, ולעבוד השם יתברך עם תענוגי היצר, ובשביל זה נברא האדם במלבוש הגוף, כדי לעבוד השי"ת עם היצר הרע בתענוגי הגוף:

ועיין מה שכתוב בפרשת אחרי בפסוק (ויקרא יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו כו' באריכות בזה, והבאתי שם הגמרא דסוטה (דף י"ז, א) דרש ר"ע, איש ואשה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן. ופירש"י ז"ל וז"ל שכינה ביניהם שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהם, יו"ד באיש וה"א באשה, לא זכו, אש אוכלתן, שהקב"ה מסלק שמו מביניהם ונמצאו אש ואש עכ"ל. ושם כתבתי הלשון המובא בספרים : ונראה פירושו, דאם מזדווג עם אשתו ביראה תתאה היא נקרא שכינה, ויש לו יראה תתאה, שמפחד בזווגו שלא ליפול למטה להתענג בתענוגי הגוף עם היצר ככל הנבראים, והיא נקרא עולם התפלה, מחמת שמפחד שלא לכוון להתענג ככל הנבראים, אז מבקש מהשי"ת שיעזור לו שלא לכוון להנאת עצמו, רק לקיים מצות עשה של פרו ורבו , ועושה יחוד ככל קיום מצות עשה, ועובד השי"ת עם היצר, ויש להש"י תענוג גדול מזה העבודה, שעובד עם הגוף בתענוגי היצר, ואינו מכוין להנאת עצמו, וזה היה תכלית בריאת האדם בגוף:

וזהו (רש"י סוטה יז ,א) ושיכנו ביניהם, שכל (שמו) [שמם] שכינה ביניהם, יו"ד של איש וה"א של אשה, ואיש ואשה בעצמם האיש הוא בחי' וא"ו והאשה בחי' ה"א, ונמצא שם שלם ביניהם, לא זכו להיות שכינה יראה תתאה ביניהם, אלא נפלו למטה בתאות היצר, ככל הנבראים הממלאים תאותם עם היצר, אז מסלק הש"י שמו יו"ד מן איש וה"א מן אשה, ונשאר אש ואש בין שניהם, שממלאים אותם עם היצר, שהוא כח גבורת אש:

וזהו שאמר להם הש"י בשעת קבלת התורה שהיא תכלית בריאת העולמות שהיה בשביל ישראל, שיהיו עובדין את הש"י לקיים מצות התורה עם כל תענוגי הגוף והיצר, וידוע דמלת את היא השכינה, עולם היראה, ונקראת את שכלולה מא' ועד תי"ו, וזהו ושמרתם את בריתי, שיהא התקשרות של הברית יהיה עם השכינה עולם היראה, שיהא ירא בשעת הזווג שלא יפול למטה להתענג בתענוג היצר ככל הנבראים, אלא לעבוד הש"י לקיים מצות פרו ורבו ולא להנאתכם:

ואז והייתם לי סגולה מכל העמים, דאיתא בתיקונים (זוה"ח תיקונים ח"ב פא, ב) סגול נקרא השפעה, שהש"י משפיע מלמעלה למטה אל ישראל עמו, ועל כן שני נקודות למעלה וניקוד אחד למטה, וסגולה נקרא השפעה, שישראל משפיעין תענוג להשם יתברך בקיום מצותיו, ועל כן שני נקודות למטה וניקוד אחד למעלה, וכשתעבדו הש"י עם תענוגי הגוף, ויהיה להש"י תענוג מזה העבודה, ומתפאר עם ישראל בזה העבודה, וכמ"ש הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זלה"ה שעל כן נקראת תפארת גופא, שהשי"ת מתפאר עם ישראל ולא עם השרפים מפני שישראל מלובשין בגוף ואעפ"י כן עובדים אותו, ועל כן נקראת תפארת גופא (הקדמת תיקו"ז יז, א) , ודפח"ח. ומכל שכן בזה העבודה עם תענוגי הגוף ויצר, כשישראל עובדין אותו לו לבד, אז משפיעין ישראל תענוג גדול למעלה:

וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, כי לי, לשמי יהיה, כל, היינו התקשרות, הארץ, ובשביל זה בראתי האדם מלובש בגוף מן הארץ, וכשתעשו כך, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וממלכת הוא מדת יראה, וכהן הוא מדת חסד, ותהיו אתם ביראה עם אהבה ותענוגי היצר, ותעבדו את הש"י בזה, ולא לכוון להנאתכם כלל, ואז תהיו גוי קדוש כי השומר הברית ופרוש מן העריות נקרא קדוש וכמו שפירש"י ז"ל בפ' קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות וכו' עיין שם :

או יאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, דהנה אנחנו צריכין לכוון בכל עבודתינו וקיום המצות כדי ליחדא קב"ה ושכינתא, לזווג מדת יסוד ומלכות, ולא ח"ו שתהיה הכוונה בעבודה צורך עצמו, וזהו בכוונת מצות עשה, וגם כשישב ולא עבר על מצות לא תעשה, לא יהיה כוונתו שאין עובר מצות לא תעשה עבור העונש מלקות או מיתת בית דין השייך למצות לא תעשה זו, רק יהא כוונתו שאין עובר עבירה כי ח"ו יפריד השכינה ממדת יסוד, כי על כן נקראת תשובה הוא תשוב, ה"א אחרונה למדת יסוד אשר התרחק כשעבר עבירה, וזהו יהיה כוונתו גם כן כשישב ולא עבר עבירה שלא יפריד ח"ו השכינה:

וזה אם שמוע תשמעו בקולי, זהו לקיים מצות עשה, ושמרתם, זהו שלא לעבור על מצות לא תעשה, כי אמרו חז"ל (עירובין צו, א, סוטה ה, א, מכות יג, ב, שבועות ד, א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה, וזהו ושמרתם, שלא לעבור על מצות לא תעשה, והכל יהיה כוונתכם א"ת ברית"י, ליחד מדת א"ת, הוא מדת מלכות, שכלול מא' ועד תי"ו, ברית הוא מדת יסוד, כלומר, בין בקיום מצות עשה ובין שמירת מצות לא תעשה, יהיה הכל כוונתו את בריתי, לזווג יסוד ומלכות הנקרא את בריתי, אז והייתם לי סגולה, רצה לומר תהיו במדריגת סגול, הוא מורה על מדת חסד מדת השפעה, רצה לומר תהיו לי מדריגת השפעה, כי תזווג מדת יסוד ומלכות על ידכם, מכל העמים, כי מדת מלכות ניתן לישראל דוקא וכו', כמאמרם ז"ל (ברכות ז, א) ביקש משה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך וכו':

והייתם לי סגולה מכל העמים. ופי' רש"י אוצר חביב:

נראה, דהנה האדם צריך שלא יהא בחי' נוקבא לשום דבר שבעולם, רק להשי"ת ב"ה, שלא יהא רוצה לקבל שום דבר, רק מהשי"ת, ואז אם הוא מקבל מאיזה דבר, הכל הוא מאתו ית', כי הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, כי בריאת העולמות היה שתתגלה מלכותו ית' על ישראל הממליכין אותו עליהם ורוצים לקבל ממנו ית', ולא משום מזל, כמו שכתוב (דברים לב, ט) יעקב חבל נחלתו, אבל אומות העולם מקבלין מן המזל:

וידוע דהמדה המשפיע נקראת ברית, ומדת המקבלת נקראת מלכות מדת יראה, ומלת ושמרתם לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, וזהו שאמר ושמרתם את בריתי, רצה לומר תמתינו על השפעתי, ולא תרצו לקבל רק ממני, והייתם לי סגולה מכל העמים, רצה לומר אתם קבלו ממני, ועל כן פי' רש"י אוצר חביב, כי מדת מלכות נקראת אוצר, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לג, ב) אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים דכתיב (ישעי' לג, ו) הן יראת ה' היא אוצרו, וזהו מכל העמים, כי הם המקבלים מן השרים שלהם, והם תחת המזל, ואין מזל לישראל (שבת קנו, א; נדרים לב, א) :

או יאמר והייתם לי סגולה מכל העמים, דהנה, השי"ת ברא כל העולמות בשביל ישראל (בראשית רבה א, א, ויק"ר לו, ד) שנקראו ראשית (ירמי' ב, ג), והם יהיו על כל העמים שנבראו בשבילם לעבדם, ובעת שבירת הכלים, נפלו הניצוצות קדושות בשבירה בין הקליפות בין העמים, והם אחר כך מגיירין ונכנסין בין אומה ישראל, כמו שלוקחין אבן טוב דבר פרטי, ומניחין באוצר, שם הוא הכלל של כל האבנים טובים, כך ישראל הם כלל הקדושה, כמו שכתוב אחר כך, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל מקום שיש עוד ניצוץ הקדוש, צריך לבוא אל ישראל: וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים, רצה לומר אתם תהיו אוצר הקדושה וכללות הקדושה, וכל מקום שיש ניצוץ הקדוש, צריך לבוא אל האוצר, והכלל הם ישראל: וזהו פיר[ו]ש (תהלים צו, ז) הבו לה' משפחות עמים, רצה לומר שתביאו לה' כל הניצוצות הקדושות שבין העמים, ובזה יתנו עוז לה' כשישראל עושין רצונו של מקום, כמו שכתוב (שם סח, לה) תנו עוז לאלקים, וזהו הבו לה' כבוד ועוז: אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (יט, ו). עיין פירוש רש"י אלה הדברים לא פחות ולא יותר, ולהבין, איך אפשר לומר שמשה רבינו ע"ה יוסיף דבר מדעתו: ונראה, דרש"י ז"ל פירש למעלה ותגיד לבני ישראל עונשין ודקדוקין פיר[ו]ש לזכרים דברים הקשים כגידין, והיינו שאמר להם כל העונשין שנאמרו בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, יד-מג). והתוכחות שבמשנה תורה בפרשת כי תבא (דברים כח, טו- סח) אמרו רז"ל במגילה (לא, ב) משה מפי עצמו אמרן, והפחיד את ישראל בעונשין, כמו שכתוב בזוהר חדש (ח"א פו, א) כמו שאב אומר לבנו אם תעשה הדבר הזה אעשה לך כך וכך, אשר אין בדעתו לעשותו, ובאמת, אם ילכו בדרך הישר, מרומז בכל הקללות באמת ברכות :

וזה שאמר אלה הדברים, ודיבור הוא קשה, כלומר שתגיד לבני ישראל עונשין שבפרשת בחוקותי, אבל לא תאמר להם העונשין שבמשנה תורה כמו שאמרו חז"ל (יבמות מז, א) גר שבא לגייר מודיעין לו עונשין, אבל אין מכבידין עליו ביותר: והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וכו' לא תגע בו יד וכו' במשוך היובל המה יעלו בהר (יט, יב). מלת לאמר אין לו פירוש, ועיין פירוש רש"י ז"ל . וגם במשוך היובל פירש רש"י היובל הוא שופר של איל שכן בערביא קורין לדוכרא יובל, ואין זה טעם לקרות השופר יובל, וגם מלת המה הוא מיותר, והוי ליה למימר במשוך היובל יעלו בהר:

ואפשר לומר, דבא לרמז דהנה איתא בתיקונים (תיקו"ז יח, א) תקונא תליתאה וז"ל ודא תיקונא תלתאה כגוונא דא בראשית ראש בית, ורזה דמלה בחכמה יבנה בית (משלי כד, ג), ומאן דבעי למחזי למלכא לית ליה רשו למחזי' אלא בביתיה, ורזא דמלה חכמה לא אשתמודעא אלא בביתיה כגוונא דא וכו', הרי מבואר שאי אפשר להשיג חכמה אלא כשהוא בעולם המחשבה הנקרא בינה, ומשם יוכל להשיג חכמה: וזהו שכתב האר"י ז"ל בפירוש זמירות של שבת (תפילת שחרית לשבת) אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג, א) וז"ל היא אימא נקרא יושב בשמים, כי היא יושבת תוך זעיר אנפין, ויסוד אבא מלובש בה סוד יוד, וזהו היושב יוד בשמים עכ"ל, כלומר, שהוא בינה אימא ממשיך יוד שהיא חכמה בשמים, כי אי אפשר להשיג חכמה בענין אחר, אלא על ידי המשכת בינה, ובינה נקרא לבא, הלב מבין (הקדמת תיקו"ז יז, א, תיקו"ז קכג, א), ולשון אמירה נופל על מחשבת הלב, כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך:

וזהו והגבלת את העם סביב לאמר, כלומר, שלא יהרסו לעלות במחשבתם למעלה, אלא הגבול שלהם יהיה לאמר, אמירה מחשבת הלב, בינה עולם התשובה, שהיו ישראל אז בעולם התשובה, כמו שכתב רש"י ז"ל בפסוק (יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני, מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה וכו', ועולם התשובה הנקרא בינה, זה יהיה להם הגבול, שלא יעלה במחשבתם יותר, ושלא ירצו לדבק בחכמה הנקרא קודש, רק יהיו בעולם המחשבה בינה עולם התשובה ולא יותר, ובינה נקרא יובל, כמו שאמרו בזוהר (ח"ב קטו, ב) שהוא עלמא דחירות, ואמר אחר כך במשוך היובל, כלומר שהגבול שלהם שיהיה בעולם התשובה בינה, וכשימשיך בינה הנקרא יובלא להם, היוד שהוא חכמה, אז יעלו בהר, וזהו המה, כמו להם, כי כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה (יבמות יג, ב), וזהו במשוך היובל להם חכמה, אז יעלו בהר:

ועיין מה שכתבנו בפרשת בראשית (א, א) במלת בראשית, ואפשר, זהו פיר[ו]ש (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, כי עולם התשובה בינה נקרא מ"י, גימטריא חמשים שערי בינה, וזהו מי, על ידי עולם התשובה יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו, ועל ידי עולם התשובה יקום במקום קדשו, היא חכמה הנקרא קודש, כי בינה הנק' מ"י ימשיך לו חכמה, אבל צריך להיות נקי כפים ובר לבב וכו': ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב (יט, כא). עיין פירוש רש"י ז"ל כל מה שיפול ממנו, אף יחידי, חשוב לפני רב: ונראה, דבא להזהיר לבל יתגאו בראותם כי באו למעלה גדולה כזו, ויחפצו גם כן לראות אל ה', ואיתא בזוהר (תוספתא פרשת חיי שרה קכב, ב) והכי פתח רב מתיבתא מאן דאיהו זעיר הוא רב, ומאן דאיהו רב הוא זעיר, וזה שאמר ונפל ממנו רב, רצה לומר יהיה להם נפילה על ידי שיהיו במדריגת רב בדעתם, יהיה להם נפילה, כי מאן דאיהו רב איהו זעיר:

ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך (יט, כד). ולהבין, מה בא ללמדנו בזה, ומה דהוה הוה:

ונראה, דאמרתי פירוש הפסוק בקהלת (י"א, ג) ואם יפול העץ בדרום ואם בצפון, מקום שיפול העץ שם יהוא. עיין פירוש רש"י ז"ל שם , ולפירושו, ואם יפול העץ בדרום ואם בצפון מיותר, והוי ליה למימר מקום שיפול שם יהוא, וגם דאמר שם יהוא, והוי ליה למימר שם יהיה:

ואמרתי לפרש, על פי מה שמקובל בידינו כשיש לאחד איזה שבירה ונפילה, ליקח מנין ק"ס כמנין עץ, ולמנות מנין י"ז ומנין כ"א ומנין כ"ו כמנין שלשה שמות, והם ביחד מספר די"ן, ולכווין להמתיק הדין ע"י שלשה שמות, וגם ימנה אח"כ מספר ס"ד מנין דין, וכשאמר ס"ה יכוון להמשיך האלף של אדני אלופו של עולם בתוך מדת מלכות, למתק כל הדינין שבמדת מלכות, וכשיערבם נמתק הדינין למעלה גם כן, על ידי האלף רחמים גמורים שאין בו תערובות דין כלל, ועל כן יקח ק"ס כמנין עץ, כי האדם עץ השדה:

ולי נראה להוסיף טעם, כיון שיש לאדם איזה חסרות הוא שבירה ונפילה במעשה, בעולם המעשה הוא אדני, ומלת נפל הוא גימט' ק"ס, ועל כן יקח פרוטות לצדקה מנין ק"ס, כדי להקים הנפילה על ידי הצדקה, כי צדקה תרומם גוי (משלי יד, לד), ועל ידי מעשה וכוונת העושה הפדיון להמשיך אלופו של עולם אלף של אדני בתוך הדין, נמתקו כל הדינין, ונתקנו כל השבירות, ויתעלו כל הנפילות:

וידוע, כיון שיש לאדם איזה שבירה ונפילה, בוודאי הוא דין משמים, על שפגם באחד ממדותיו, או שנפל לאהבה רעה ועשה עבירה מחמת שנפל לאהבה רעה, או ליראה רעה או באחת משאר מדותיו. וידוע, דדרום הוא מדת חסד מדת אהבה (זוה"ק ח"א קנג, א, תיקו"ז קו, ב), וצפון הוא גבורה מדת דין (תיקו"ז קל, א), והאדם נקרא עץ, כמו שכתוב (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה:

וזהו אם יפול העץ בדרום, רצה לומר שנכשל במדת חסד שנפל לאהבה רעה, ואם בצפון, שנכשל ביראה רעה, מקום שיפול העץ, או בשאר מדות אם נכשל, ועל כן בא אליו הנפילה, שם יהוא, רצה לומר שם אתה צריך להמשיך אלופו של עולם אלף של אדני, להמשיך האלף אל הדין ס"ד, ונעשה אדני, נמתקו כל הדינין ויתעלו כל השבירות ע"י האלף שהמשיך בעולם המעשה, וזהו שם יהוא, כי יו"ד ה"א וא"ו של השם מרמז לעולמות העליונים שלמעלה מעולם העשיה, וה"א אחרונה של השם הוא מרמז לעולם המעשה, ובמלת יהוא, הוא יו"ד ה"א וא"ו, וכנגד ה"א אחרונה שבשם המרומז לעולם המעשה, כתוב אלף, לרמז כי בעת הנפילה ח"ו, צריך אתה להמשיך האלף בעולם המעשה, ועל ידי זה יתעלו כל הנפילות, וזהו על ידי הצדקה אשר מנשא ומרומם על הנפילות כמו שכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי, ועל ידי כוונת התעוררות העושה כנ"ל: וזהו לך רד, רצה לומר בהליכה שלך בעבדות שלך הנקרא הליכה, יהיה לך ירידה, והוא לצורך עליה, ועלית, רצה לומר כשתרצה לעלות מן הירידה שלך, אז אתה ואהרן עמך, וידוע, דאהרן הוא מדת חסד, רצה לומר תקח עמך מדת אהרן אהבת חסד להשפיע להנצרכים, כי חסד הוא ח"ס דל"ת, ועל ידי הצדקה יהיה לך עליה, כי צדקה תרומם גוי (משלי יד, לד) כנ"ל:

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (כ, ב). צריך להבין, מה שאמר מבית עבדים אין לו פירוש כלל, עיין פירוש רש"י ז"ל . גם תיבת על פני פירש רש"י ז"ל כל זמן שאני קיים, קשה, מאי הוי אמינא, לומר ח"ו שלא נצטוה על עבודה זרה אלא אותו הדור:

והנה הרמב"ן ז"ל כתב על פסוק זה, והבאתי לעיל (עה"פ ד, א ויען משה ויאמר וגו' והן לא יאמינו), אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, פירוש כל האותות ומופתים שהראיתי בתוך מצרים בשביל ישראל, והוצאתי את ישראל מעבדות לחירות בכדי שאקרא ה' אלהיכם דייקא ע"כ:

והנה בעץ חיים בהתחלתו (שער הכללים פ"א) כתב טעם על בריאת עולמות בהשתלשלות עם עולם הזה הגשמי וז"ל כשעלה ברצונו ית' לברוא העולמות, כדי להיטיב לברואיו, ויכירו גדולתו, ויזכו להיות מרכבה להדבק בו ית', עכ"ל :

ובמקום אחר (עץ חיים שער א' פ"א) כתב טעם על בריאת עולמות, כדי דיהא הש"י שלם בכל שמותיו, וכינויו שם הוי"ה מורה היה הוה ויהיה, טרם הבריאה, ובזמן הבריאה, ואחר התהפכות אל מה שהיה. וכן שם אדני נקרא על שם היות לו כולם עבדים והוא אדון עליהם, ואם אין עבדים, על מי יתגלה לקרוא מלכותו שהוא אדון עליהם, וכן בכל הכינויי' רחום וחנון ארך אפיים. אמנם בהיות העולמות נבראים אז יצא פעולותיו אל הפועל וכו'. ומביא ראיה מזוהר פרשת בא (ח"ב מב, ב) וז"ל דאי לא אתפשט נהורי על כל בריין, איך ישתמודען ליה, ואיך יתקרי מלא כל הארץ כבודו עכ"ל :

ורש"י ז"ל כתב בפ' בראשית (בראשית א, א) וז"ל בראשית ברא, אין המקרא אומר אלא דורשני, כמו שדרשו רז"ל (בר"ר א, א) בשביל התורה שנקראת (משלי ח, כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראין (ירמי ב, ג) ראשית תבואתו עכ"ל: וצריך להבין כל הטעמים של בריאת עולמות איך יוכלל בטעם אחד כולם, והנה איתא בסידור האריז"ל בסדר הגדה ויציאת מצרים היינו חידוש העולם זכר ונקבה בעיבור שני, עכ"ל. ואצל שאלת תם כתב [וכן] (וכי) יציאת מצרים היתה על ידי הבינה בהתלבשות במלכות, עכ"ל. ואצל ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' כתב וז"ל לפי שארץ מצרים היתה מקום טומאה יותר גדולה שבעולם, והיה פחד אם יהיה מלאך שיוכל להתפגם שם, אבל הקב"ה לא שייך זה חלילה כי הקב"ה אש אוכלה הוא, ולכן אני ולא אחר, הנה אז היתה לידת אימא זכר ונקבה ובת בתחלה. לכן בחצי הלילה יצאה הנוקבא ועשתה נקמות גדולות בלילה, עכ"ל:

וכתבתי בסדר הגדה (פרי חיים על הגש"פ ד"ה עבדים היינו לפרעה) שזהו פירוש ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, שזהו פשיטא, אלו לא הוציא הש"י אותנו היינו עדיין שם, וכתבתי שם, שזהו פירושו, ואלו לא הוציא הקב"ה בעצמו, רק על ידי מלאך, ואם כן היה המלאך בעצמו נפגם שם, והיה נשאר ניצוצות של המלאך שם, ואם כן פשיטא שלא היה כח ביד המלאך להוציאנו משם שלא ישאר שם ניצוצות קדושות שלנו, ואם כן כיון שהיה נשאר שם ניצוצות הקדושות שלנו, היינו משועבדים לפרעה במצרים לבא שם להוציא הניצוצות שנשארו, אבל כשהגאולה היה על ידי הקב"ה בעצמו לא השאיר כלום מניצוצות קדושות שלנו, ועל כן כתיב (יב, לו) וינצלו את מצרים, וכתב האריז"ל (סידור האר"י סדר הגש"פ ד"ה ברוך שומר, וראה פע"ח שער ק"ש פ"ג) שביררו כל הטוב וכל הניצוצות שהיה שם, ועל כן נאסר לבא עוד למצרים:

והנה, גאולת מצרים היתה על ידי מדת מלכות, שיצאה ונתגלה מדת מלכות בכל העשר ספירות שלה, וזאת היתה על ידי עשר מכות שהכה מלכות דקדושה בקליפות מצרים, ובמכת בכורות שנתגלה כל העשר מדות של מלכות עשתה נקמות גדולות והיתה הגאולה : ואפשר לומר, הטעם שהיתה הגאולה על ידי מדת מלכות, כי האריז"ל כתב (עץ חיים שער מח, פ"ג) ומלכותו בכל משלה וז"ל בכל גימטריא שם בן, רומז לי' ספירות דנוקבא הנכנסת בקליפות, כדי להכניעם, עכ"ל. ואפשר לומר, כי מלת מלכותו פירושו מלכות של הוא"ו, כי הוא מלך, ויראתו על התחתונים הוא מדת מלכות: ושמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה פיר[ו]ש הגמרא פרק כל הבשר (חולין קה, ב) רב חסדא ורבה בר רב הונא קאזלי בארבא, אתי מרוניתא אמרת מלתא ואסרינהו לארבא, אמרי אינהו מלתא ושרינהו לארבא, ורש"י ז"ל (שם ד"ה אמרי אינהו מילתא) פירש שאמרו שם. והרב הנ"ל זלה"ה אמר, שאמרי אינהו מלת"א ר"ת מכשפה לא תחיה אני, כי מדת מלכות נקרא אני (זוה"ק ח"א רד, ב), גימטריא שם ב"ן וט' אותיות, ואמרו אינהו מכשפה לא תחיה אני, מדת מלכות של הש"י שולט בכשפים ובכל הקליפות, ועל ידי זה שאמרו כך, שרינהו לארבא מהכשפים שלה, עכ"ד. ודפח"ח:

וזהו מרומז במדת מלכו"ת, כי כ"ו הוא שם הוי"ה, נשארו אותיות מל"ת, ר"ת מכשפה לא תחיה, ועל כן מלכותו בכל משלה:

ובמצרים, שהיו ישראל משוקעים בכשפי מצרים, עד שהכניסו את ישראל למ"ט שערי טומאה, ולא יכלו להתמהמה להיות שם עוד רגע אחד, שלא יתחילו לכנוס ח"ו בשער הנו"ן, ועל כן הוצרך הקב"ה בעצמו להוציאם במהירות, והוצרך גם כן לחשוב את הק"ץ שנה, משנולד יצחק אל הת' שנה של העבדות, ואף על פי שלא היה בק"ץ שנה שום עבדות, היה משלים העבדות של הק"ץ שנה בקושי השעבוד, וכדי למהר להוציאם שלא יבאו ח"ו לשער הנו"ן של הקליפה, כאשר כתבתי למעלה בפ' בא (י, כד) : ועל כן היה הגאולה על ידי מדת מלכות, שהיה חידוש העולם זכר ונקבה בעיבור שני, ועל ידי עשר מכות נתגלה כל העשר ספירות של מדת מלכות, ובמכת בכורות שיצאה מדת מלכות לגמרי בכל עשר ספירות, והכה לקליפה, כמו שכתב בסידור האריז"ל (סדר הגש"פ ד"ה מכת בכורות), וזהו בת בתחלה, שיצאה לגמרי והשליטה בכל הכשפים שלהם, והוציא את ישראל מכשפיהם. ואחר כך יצא הב"ן, שנתגלה בחי' הדעת, וידעו שהש"י הוא הבורא ומושל ומנהיג כרצונו וחפצו, וכאשר כתבתי למעלה (שם), שהיה נגוף ורפוא, נגוף למצרים בעשר מכות, ועל ידי זה נתגלה הרפואה בחי' הדעת לישראל: וזהו פירוש אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בעצמי, ולא על ידי מלאך, ועל כן הוצאתיך לגמרי מבית עבדים, שלא תצטרך לבא אל מצרים עוד, אלא וינצלו את מצרים, מה שאי אפשר על ידי מלאך, ומרומז בכאן גם כן מהיכן היה גאולת מצרים, על ידי הבינה בהתלבשות במלכות, וכמו שכתב האריז"ל בשאלת בן תם שהבאתי לעיל , כי אשר, הוא בינה, הוצאתיך, ר"ת וס"ת הוצאתיך, הוא כ"ה, הוא מדת מלכות אשר מתלבש בכה להוציאם:

וגם מארץ מצרים מבית עבדים הוא ר"ת שלשה ממי"ם וע', הוא גימטרי' ק"ץ, לרמז שהוצרך הש"י להוציאם ק"ץ שנה קודם הת' שנה של השעבוד, כי השעבוד לא היה אלא כמנין רד"ו, ונחשב הק"ץ שנה משנלד יצחק גם כן אף על פי שלא היה שעבוד, והשלים השעבוד של הק"ץ שנה בקושי השעבוד פ"ו שנה, וכל זה היה שלא יוכלו להתמהמה שם עוד, שלא יבואו לשער הנו"ן:

וגם שהוצרך הש"י בעצמו להוציאם ולא ע"י מלאך כנ"ל, ועל כן הוציאך לגמרי מבית עבדים שלא היה אפשר זה על ידי מלאך כנ"ל:

ואחר כך אמר לא יהיה לך אליהם אחרים על פני, רצה לומר שלא תעבוד לשום דבר, היינו כשתעבוד אותי, לא יהיה כוונתך לטובתך בשום דבר, שתעבוד אותי ואלהים אחרים גם כן, וזהו שיתוף דאסור, וזהו על פני, על פני מיותר, אלא שבאמת אי אפשר לעבוד הש"י אלא עמו, והוא הוא העובד, וכמו שכתבנו כמה פעמים שאנו מתפללים וקרבנו מלכנו לעבודת(י)ך, כי אי אפשר לעבוד אותו בלעדו ית', ומקרא מלא הוא (כ, כ), בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ולא כתוב תזכיר, ואם כן, שאי אפשר לעבוד השם יתברך אלא עמו, האיך תעבוד עמו גם כן לאלהים אחרים:

ומעתה נבא לבאר, שכל הטעמים של בריאת העולמות הכל הולכין לטעם אחד , שכוונת בריאת העולמות שנתגלה חסד עליון קודם בריאה, כדי להיטיב לעמו ישראל, כמו שכתב בהתחלת עץ חיים (שער הכללים פ"א) כדי להיטיב לברואיו, ויכירו גדולתו, ויזכו להיות מרכבה להדבק בו ית', וזהו (בראשית רבה א, א) בשביל ישראל, להיטיב להם שיעבדו אותו ולהדבק בו ית', ואי אפשר להדבק בו ית', אלא שיעבדו אותו לבדו, ולא בכוונה(ת) ח"ו לעבוד עצמו גם כן:

וזהו מרומז במלת אל, שהיא החסד הראשון של י"ג מכילין דרחמי, שנתגלה למען דאתקרי רחום, ומלת א"ל ר"ת אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, ובשביל זה ברא העולמות בשביל ישראל, שיהיו עובדין אותו באנכי לא יהיה לך, ויזכו להדבק בו ית', ועל כן, אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו, ומפי הגבורה, כי כוונת הבריאה להיטיב לישראל שיהיו מרכבה אליו, ולהדבק בו ית' אי אפשר להיות, כי אם שיהיו ישראל עובדין אותו לו לבד:

וגם עבור שהלביש נשמת ישראל במלבוש עולם הזה, שצריך לעשות גם כן למצות קיום העולם שנצטוו פרו ורבו עם היצר הרע, ולעבוד הש"י עמו, וצריך להיות תמיד ביראה תתאה, היינו שיהא תמיד ביראה שלא יפול למטה להתענג עם היצר ככל הנבראים, וזהו מדת מלכות עולם התפלה, שיתפלל תמיד על זה שלא יפול לתענוגי היצר ככל הנבראים: ולהיות, כי מדת מלכות לית ליה מגרמיה כלום, רק מה שיקבל מאת הש"י, כן צריך האדם להמליך את הש"י על כל הטובות שנתן בו, היינו טובת הנשמה וטובת הגוף, ויבין, שאף על פי שיש בו שכל המוליד, שנתן בו השם יתברך [מעת] (מאת) הולדו, אם אינו [ממליך] (ממליץ) השם יתברך בכל עת על הטובה הזאת, כמה חכמים נטרדו מעולם הזה ומעולם הבא, עבור חכמתם שנלכדו בגדלות היצר, וכמו שאמרו בגמרא (שבת לא, א) והיה אמונת עתיך (ישעי' לג, ו) עיין מה שכתבנו כמה פעמים במקום אחר : אבל כשממליך הש"י בכל עת, ויודע שהכל מאתו, זהו שמירה לו שלא יפול בגדלות היצר, כי כשיודע תמיד שנתן זה הש"י בו, ואינו שלו, במה יתגאה, וכמו שכתבנו כמה פעמים באריכות , וזהו שישראל העובדין את הש"י עם אנכי ולא יהיה לך, ועובדין אותו לבד, וחפצים להדבק בו, צריכין שיהא תמיד עול מלכותו עליהם, שידעו כי אי אפשר לעבוד אותו בלעדו ית', וכמו שכתבנו לעיל לשון הזוהר (ח"ב מב, ב) שמביא בעץ חיים (שער א פ"א) דאי לא אתפשיט נהורי על כל בריין, איך ישתמודעין ליה ואיך יתקרי מלא כל הארץ כבודו:

ועבור כי אי אפשר שילחום עם היצר, וילכד ח"ו פעם או שתים או הרבה, וכפי כח נשמת האדם, על כן ברא העולם הזה עם עולם התשובה שקדמה לעולם, וכמו שכתב רש"י בפרשת בראשית (ב, ד) כי בי"ה ה' צור עולמים (ישעי' כו, ד) בשתי אותיות של השם ברא עולם הזה ועולם הבא, עה"ז ברא בה"א ראשונה, שהיא עולם התשובה, ועולם הבא ביוד:

וכשעשה תשובה ושב אל הש"י, הש"י מרחם עליו, וכמו שכתוב בפרשת התשובה (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך ורחמך וכו', וזהו למען דאתקרי רחום וחנון וכל הי"ג מדות, והכל הוא בשביל ישראל שיהיו עובדין אותו לו לבד באנכי ולא יהיה לך, ויזכו להיות מרכבה אליו, ולהדבק בו ית', והאיך יכולין להדבק בו ית' הוא על ידי התורה שנתן להם, ועל כן נקראת תורה שהוא מורה הדרך, וזהו שכתוב בהמפרש להרמב"ם שכל התורה והמצות ניתנה בשביל מצות עשה (דברים יא, כב) ולדבקה בו ית', כי הוא כוונת הבריאה להיטיב לישראל להיות מרכבה אליו ולהדבק בו ית': והנה תורה גימטרי' תרי"א, ועם אנכי ולא יהיה גימטריא תרי"ג, ואי אפשר לקיים מצות התורה גי' תרי"א, אלא עם אנכי ה' אלהיך ולא יהיה, שיהיו ישראל עובדין הש"י ומתדבקין בו עם מצות התורה אל הש"י לבד, אלא עם אנכי ולא יהיה, וזהו (בראשית רבה א, א) בשביל התורה שנקראת (משלי ח, כב) ראשית דרכו, נתגלה חסד אל, הוא אנכי ולא יהיה לך, לעבוד הש"י עם התורה, היינו עם מצות התורה שהוא גימטריא תרי"א כנ"ל, וכל הטעמים הכל אחד:

והנה, כמו שהתחלת בריאת עולמות היה בחסד אל, היינו שישראל יהיו עובדין את הש"י לבד עם אנכי ולא יהיה, ויזכו להדבק בו ית', כן היה במצרים שהיה חידוש העולם פעם שנית, וכמו שכתבנו לעיל (בתחילת הדיבור (בשם האריז"ל, היתה נמי בשביל זה שישראל יקבלו התורה ויעבדו אותו באנכי לא יהיה, וכמו שאמר הש"י למשה, בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ועל כן כתב בפרשת בלק (במדבר כג, כב) אל מוציאם ממצרים, חסד הראשון הוא אל, הוא אנכי לא יהיה, בשביל זה הוציאם ממצרים שיקבלו ישראל את התורה עם אנכי לא יהיה כנ"ל: וזהו שכתב רש"י ז"ל בפרשת בראשית בפסוק (בראשית א, לא) ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, וז"ל (עי' שבת פח, א) הוסיף ה"א בששי, שהתנה הש"י על מנת שיקבלו ישראל חמשה חומשי תורה, דבר אחר, כולם תלויין ועומדין עד יום הששי בסיוון המוכן למתן תורה עכ"ל. כי כוונת בריאת העולמות בשביל זה כנ"ל. וזהו פירוש הפסוק (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, כי העולם נברא בעשרה מאמרות (אבות פ"ה מ"א), וכולם היו תלוים ועומדים עד ששי בסיוון, שיקבלו ישראל אנכי לא יהיה הנאמר בדיבור אחד, וזה שאמר שש, הדיבור של אנכי, על אמרתיך, על כל עשרה מאמרות שנברא העולם, כמוצא שלל רב, כאדם שמוצא שלל רב, כן שמח השי"ת בדיבור של אנכי שיקבלו ישראל, ובזה מצא שלל רב, שנתקיימו כל מעשה בראשית: לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פוקד עון וכו' (כ, ג-ד). מה שאמר פסל הוא מיותר, כיון דאמר וכל תמונה אשר בשמים וכו', א"כ הכל בכלל, ורש"י ז"ל פירש פסל על שם שנפסל, רצה לומר שנחצב ממקורו, כמו (לד, א) פסל לך: ואפשר לומר, כי זה הוא בלתי אפשרי, שיהא אדם עובד ה' ודבק בו, שיעבוד ח"ו עבודה זרה, אפילו כשהיה תאוה לעבודה זרה שהיה יצרו של עבודה זרה בתקפו, כיון שהוא דבוק להשי"ת אינו יכול להיות מחובר אל הרע, אלא כשאינו דבוק אל השי"ת, אז כשהיה בתוקף יצרו של עבודה זרה היה בו תאוה לעבדם, וזהו פירש הפסוק (ירמי' ב, יג) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, כי לא יוכלו לחצוב בארות נשברים, כי אם מקודם אותי עזבו מקור מים חיים, ופסל נקרא על שם שנחצב ממקורו, ודבר הנחצב ממקורו אינו דבוק עוד אל המקור:

וזהו שאמר לא תעשה לך פסל, לך דייקא, כלומר לך עצמך לא תעשה לך פסל לפרוד עצמך מן המקור, אלא תמיד תהיה דבוק אל הש"י מקור הכל, וכשתהיה דבוק אל השי"ת תמיד, אז בוודאי וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת וכו' בוודאי לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כיון שתהיה דבוק אל הש"י, אי אפשר לעבוד עבודה זרה, ואמר הטעם, כי אנכי ה' אלקיך אל קנא, וקנאה שייך באחד שהיה לו אוהב ויש לו הנאה ממנו, והולך ממנו, ומדבק עצמו אל שונאו, הוא מתקנא בו, וכן בזה שהיה דבוק אל הש"י, ונפרד ממנו, ועובד העבודה זרה הש"י מקנא בו: לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וכו' (כ, ו). עיין באור החיים שבא לרמז שלא יהיה נושא עליו שם ה' לומר שהוא מעבדיו ועשה רצונו, ואזהרה זו, שלא ירמה הבריות בה', לומר שהוא מעבדיו, ולא כן הוא, ובכלל אזהרה זו שלא יראה עצמו צדיק יותר ממה שהוא, עכ"ד:

ולהבין, בפסוק דאמר לשוא, ובגמ' אמרו (שבועות כה, ב) איזה שבועת שוא, כגון דנשבע לשנות את הידוע, על עץ שהוא אבן, ולא אמר לא תשא את שם ה' לשקר: ונראה, דאמרו בגמרא (סוטה ה, א) נידון הגאוה שאסור, אבל בתלמיד חכם צריך שיהא בו שמיני שבשמינית, הלשון נראה שיש בו דבר חכמה, אם ללמד חלק מן ס"ד, שהוא חשבון שמיני שבשמינית, הוה ליה למימר חלק מן ס"ד, וגם איך יפלס במאזני צדק דווקא חלק מן ס"ד ולא יותר:

ונראה, שכתבתי לעיל בפסוק (יט, א) בחודש השלישי בשם התיקוני זוהר דשכינתא עילאה דהוא בינה הוא עולם הענוה, כמו שכתוב בהקדמת תיקונים (תיקו"ז ה, ב) וז"ל דרגא תמינאה ביראת ה' וכו' וז"ל וענוה קטירא בדחילא הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עילאה, דיראת ה' עקב לגביה ודא דרגא דמשה עכ"ל, הרי, דבינה שכינתא עילאה הוא עולם הענוה, ובינה הוא עולם השמיני מתתא לעילא:

ובאמת, המעלה הראשונה היותר גבוה מכל המעלות הוא הענוה, ונמצא, אדם שהוא עניו ויודע בעצמו שהוא עניו הוא ח"ו בגדלות גדול, אבל באמת בכל העשר ספירות כל אחד ואחד כלול מעשר, ונמצא בינה עולם הענוה גם כן כלול מעשר, ויש בו בינה שבבינה, לומר, שחלק ענוה שיש בו, והוא מעלה גדולה שיקטין עצמו במעלת ענוה, לומר שמעלת ענוה שיש בו, אין זה שלו רק מאתו ית', שרצונו הי' ית' להטיב לו, ולגדל אותו קצת במעלה זו שהוא מעלה הראשונה, שנשתבח בה משה רבינו ע"ה, שהיה בו כל המעלות, ולא נשתבח אלא בזו, וחנן אותו הש"י ג"כ קצת במעלה זו: כי כן הוא באמת ידוע בכל העבודות, שאין אדם עושה כלום, כמו שאמרו (קדושין ל, ב, סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזר לו, לא היה יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק וכו' ה' לא יעזבנו בידו, ונמצא, שהשי"ת הוא העובד והגומר כל מעשה העבדות ועשיית המצות, ובחסדו ית' נותן שכר לאדם על רצונו וחפצו לעשות המצות, כאילו הוא הגומר ועושה, כמו שכתוב (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר, כאילו עשה בעצמו, ואם הוא בכל העבדות, מכל שכן במעלה גדולה כזו מדת ענוה, שיבין שאין זה מעלתו רק מאתו ית':

וזהו תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמיני שבשמינית, כלומר, שיהיה עניו, ולא יחזיק עצמו לעניו, שהוא גדלות גדול, אבל צריך להבין שאין זו מעלה שלו, רק מאתו יתברך כנ"ל, וזהו שמיני שבשמינית, בינה שבבינה כנ"ל, ואמר, תלמיד חכם צריך שיהא שמיני שבשמינית, אבל כל אדם, אם יראה ויבדוק כל עבודותיו ועשיות מצותיו בחיפוש היטיב ומצא בכל אחד פגם וקוצר העבודה, הוא שפלות גדול, כי כל עבודתו לא יוכשר בעיניו:

אבל תלמיד חכם, אם יחזיק עצמו בשפלות גדול, שכל מעשיו ועבודתו לא יוכשר בעיניו, אם כן לא יוכל לפעול כלום בתפלתו ובכל עשיותו, כיון שאינו מאמין בעצמו שיוכל לפעול, אינו פועל כלום, אבל צריך לת"ח מנהיג הדור, להאמין בעצמו שיוכל לפעול בתפלתו ובעשיותו, ולהחזיק עצמו במדת ענוה, שח"ו לא יתגאה בזה שיוכל לפעול בתפלתו ובעשיותו, ובמעלה כזו מדת הענוה, שהוא גדולה מכל המעלות, ולהבין שהכל הוא מאתו, כל עבודתו, ומכל שכן מעלה גדולה כזו: ואפשר, זהו כוונת אור החיים שהבאתי שכתב, ובכלל אזהרה זו שלא יחזיק עצמו יותר צדיק ממה שהוא, אבל כמו שהוא, להחזיק עצמו צדיק מותר, כדי להאמין על עצמו על תפלתו ועשיותו:

וזהו שאמר לא תשא וכו' לשוא, כי הוא דבר ידוע ומפורסם לכל, אף שהוא צדיק גמור, הכל הוא מאתו ית', ואין זה מעלה שלו, ופשיטא שלא יחזיק עצמו צדיק יותר ממה שהוא:

ועל פי פשוט אמר לשוא, ולא אמר לשקר, כי נדרי ושבועת אונסין מותר לישבע לשקר, כיון שאינו חילול השם, אבל לשנות הידוע, כשנשבע הוא חילול השם, אסור אף באונס, ועל כן אמר לשוא, שהוא בוודאי אסור, ואין בו היתר בשום אופן, ואף באונס אסור:

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לא תעשה מלאכה וכו' (כ, ח-ט). ונראה, דהנה ידוע דששת ימים הם ששת מדות, ביום הראשון חסד, וביום השני גבורה וכו', כמו שכתב האריז"ל בכוונת האריז"ל בכוונת שנים מקרא ואחד תרגום, וכשמקדש עצמו, ומטהר בששת ימים ששת המדות, שלא לאהוב שום דבר רק אהבת הבורא, וכן כולם, וכשמתקן כל הששת מדות, אז בשבת נתגלה מדת מלכותו ויראתו, כי כל המדות נתנו חלק העשירית אל מדת מלכות, ואז נעשית בסוד פרצוף כמו שכתבנו בפרשת כי תשא בפסוק (לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, עיין שם :

והנה, בכל הששת מדות, כשעובד השי"ת במדות, כגון שלא לאהוב שום דבר, רק אהבת הבורא ית', וכן כולם, אין העבדות בהתגלות, רק בהתקשרות המחשבה אליו ית', רק בשבת הוא התגלות אלהות, כמו שכתב הרב הקדוש בוצינא קדישא חסידא ופרישא מוהר"ר דוב בער זלה"ה בא שבת בא מנוחה (בראשית ב, ב, תוס' סנהדרין לח, א, ועי' בראשית רבה י, ט) נקרא השי"ת , כי בדבר שאין בו תנועה שהוא אין סוף נקרא מנוחה, כלומר, שבא כח הפועל בנפעל, ונתגלה אלהותו בכל העולמות, עכ"ד: וידוע דמדת התקשרות נקרא כל , וזהו ששת, בששת המדות, ועשית כל מלאכת(י)ך, רצה לומר בהתקשרות מלאכתך אליו ית', ולא בהתגלות, ויום השביעי שבת לה' אלהיך, רצה לומר כשתעבוד השי"ת בששת ימים עם המדות בהתקשרות, אז ויום השביעי, מדת מלכות, יהיה התגלות אלהות בכל העולמות, ויתגלה מדת מלכותו ויראתו, וזהו שבת לה' אלקיך כנ"ל:

ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (כ, טז). להבין מה שאמר בא אלקים לשון דין, גם שאמר לבעבור נסות, מה נסיון שייך כאן, ורש"י ז"ל פירש לשון הרמה: ונראה, דהנה אמרתי פירוש הפסוק (שיר השירים א, ד) נזכירה דודיך מיין משרים אהבוך, דהנה אמרו רז"ל בשבת (פח, א) דאמר ההוא מינאה לרבא עמא פזיזא דקדמיתו פומא לאודניה וכו' , רצה לומר שאמרו נעשה ונשמע קודם ששמעו, אמר לו, אנן דסגינן בשלימות כתיב בן (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם, ועיין פירש"י ז"ל דסגינן בשלימותא, התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושין באהבה, סמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בה, עכ"ל, ונמצא העולה מזה, על שהיו ישראל הולכין בתום לב כדרך העושין מאהבה, נקראים ישרים, וכתיב בנו תומת ישרים תנחם:

והנה אמרו רז"ל (שבת פח, א) שכפה עליהם הר כגיגית, אם תקבלו התורה מוטב, ואם לאו וכו', ושמעתי בשם הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער הטעם שכפה עליהם ההר כגיגית, הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע באהבה ורצו לקבל התורה, ולמה הוצרך לכפותם, וזהו ללמד להם דרך עבודתו , שלא יאמר האדם בשעת נפילת המוחין, שאי אפשר לו לעבוד הש"י, וימתין עד שיהיה לו מוחין, רק הוא מוכרח תמיד בעבודה, כמו שיוכל בשעת העבודה, כן צריך לעבוד ה', ואינו פטור מן העבודה בשום אופן, וזהו שהראה הש"י בזה, שהיו ישראל אז במעלה עליונה במוחין גדולים ובאהבה עזה, וגלוי לפניו שיפלו ממדרגתם, ופן יאמרו שלא יעבדו אותו עד שיהיה להם מוחין, הראה השי"ת שהם מוכרחין בעבודה אף בשעת נפילת המוחין. ודפח"ח: ובאמת, שישראל לא היו יודעין אז הטעם מפני מה כפה עליהם ההר כגיגית, והלכו עמו בטוב לב, ואמרו נעשה ונשמע, וראו שכפה עליהם ההר לכפותם, היה להם נסיון גדול שלא הרהרו אחריו, ואף על פי כן הלכו בתום לבב, וזהו פיר[ו]ש הפסוק נזכירה דודיך מיין, כי יין הוא מדת גבורות, וזהו נזכירה דודיך, אהבתך שקרבתנו לעבודתך במעמד הר סיני, ממדת גבורותיך, שכפה הר כגיגית, ואף על פי כן הלכנו עמך בתום לבב, ולא הרהרנו אחריך, והלכנו עמך עוד בתום לבב, ונקרא משרים, וזהו משרים אהבוך, הלכנו עמך בתום לבב כדרך העושין מאהבה:

וזהו שאמר משה רבינו ע"ה לישראל, וגילה להם הטעם שכפה עליהם ההר כגיגית, וקבלו התורה מיראה גדולה, ולא מתוך אהבה כדרך שהתחילו נעשה ונשמע, וזהו אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם, רצה לומר שזהו נסיון גדול אם תהרהרו אחריו, ועל כן בא האלקים, רצה לומר הדינין והפחד, גם בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, רצה לומר שתהיו עובדין תמיד השי"ת אף בעת נפילת המוחין, עכ"פ תעבדו את ה' מיראה כפי יכולתכם, ובשביל זה כפה עליהם ההר כגיגית להורות להם זה כנ"ל: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (כ, יט). להבין, שאמר אצל כסף אתי, ואצל זהב לכם:

ונראה, דהנה כתבתי (פר' לך ופר' ויחי עה"פ יששכר חמור גרם) פירוש הפסוק (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו, דהנה ידוע (זוה"ק ח"ג רכה, א) דהשי"ת הוא סובב כל עלמין וממלא כל עלמין ומחיה את כולם, ומבלעדי שפעו וחיותו הוא הכל אפס ואופס, והנה, בכל מעשינו ודבורינו ומחשבותינו, צריכין אנו לברר הניצוצות, וכל דבר שהוא בעולם הכל הוא ממנו ית', רצה לומר שחיותו בו בהעלם, ומחמת זה הוא טוב, והאדם הנלבב, בכל דבר טוב ותענוגים שיש בעולם, אינו מדבק עצמו בדבר גשמי, רק בתענוג הרוחני שיש בו בפנימיות, ובהעלם המחיה הדבר ההוא, ויודע שהוא ית' המחיה הדבר ההוא, ומחמת זה הוא מדבק עצמו בו ית', שהוא תענוג התענוגים:

וידוע, שכלם בחכמה עשה (תהלים קד, כד), והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב), והוא המחיה את כולם, והאדם שיש בו חכמה, וכל מעשיו בחכמה, אינו משים לבו לדבר גשמי, רק לתענוג רוחני המחיה אותה, והוא החכמה, וזהו פירוש הפסוק (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, רצה לומר מי האיש החפץ לדבק בחכמה, כי חיים בגימטריא חכם, אוהב ימים לראות טוב, רצה לומר שאוהב כל התענוגים, שהם חסדי ה' הנקרא ימים על שם (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, ואוהב את החסדים לראות טוב, רצה לומר לדבק בהשי"ת שנקרא (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל, ומדבק עצמו ברוחני שיש בו בפנימית ובהעלם, והוא החכמה המחיה את הדבר ההוא, ואינו משים על לבו תענוג גשמי: ואמר נצור לשונך מרע וכו', כי הרוצה לדבק בחכמה, סייג לחכמה שתיקה, ופשיטא שלא לדבר דברים האסורים לדבר וכו', והנה בכל הדברים, המשוש יכולין למשש, אבל לא הטעם, כי הטעם הוא דבר רוחני, והוא החכמה המחיה אותה, אבל חיך אוכל יטעם (איוב יב, יא), וזהו שאמר טעמו וראו, רצה לומר בכל הדברים שבעולם, טעמו וראו כי טוב, רצה לומר הטוב והתענוג שבו, הוא השי"ת המחי' הכל, ולכן אשרי הגבר יחסה בו ממש, בתענוג התענוגים, ולא לדבק עצמו ולאהוב התענוג הגשמי וכו', וגם טעמים הם בחכמה, וראו, כי חכמה נקרא ראיה:

וזהו פירוש הפסוק (תהלים קיח, כט) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כי שמעתי בשם הבעש"ט זלה"ה שאמר אם ירצה אדם לשבח, ישבח את המקום, ואם ירצה לגנות, יגנה את עצמו, והוא על דרך הנ"ל, כי מה לו לשבח את הדבר שמתעלם בו השי"ת, ונותן בו חיותו, ועל כן הוא טוב, ומה לו לשבח הדבר הזה, ישבח להשי"ת, שהוא המחיה הכל, והלא הוא הטוב, וזהו פירוש הודו לה' כי טוב, רצה לומר אם תרצה להודות ולשבח איזה דבר, יודה וישבח לה' כי טוב, רצה לומר כי הוא הוא הטוב, ואמר אחר כך כי לעולם חסדו, רצה לומר לעולם המשיך חסדו וחיותו, הוא הוא הטוב הגנוז והמתעלם בתוכו, ועל כן טוב להודות לו לבדו:

והנה כסף הוא בחי' אהבה, וזהב הוא בחי' יראה, וזהו שאמר לא תעשון אתי אלהי כסף, לא תמליך עליך אלהות, מחמת אהבה שיש בו, כי האהבה ותענוג שיש בו, הוא הניצוץ הקדוש המחיה אותו, ועל כן יש בו אהבה ותענוג, וזהו אתי, כי לולי חיות שיש בדבר ההוא, לא היה בו שום אהבה ותענוג, והיה אפס ואופס: ואלהי זהב לא תעשו לכם, כי באמת אין לירא משום דבר, רק מהשי"ת, כי אין כח בשום נברא להרע לזולתו, רק ברצון הש"י, וזה פירוש (ישעי' י, ה) הוי אשור שבט אפי ומטה וכו', למשל, אחד שהכו אותו בשבט, ואחר כך מתיירא מהשבט, וזהו שטות גדול, כי השבט אינו מכה בעצמו, רק מי שאחז השבט הוא מושל בשבט כרצונו, כך היה הנביא מוכיחם, על שהיו יראים מאשור ולא מהש"י, וזהו שאמר הוי אשור שבט אפי ומטה בידם זעמי, ולמה לכם לירא מאשור, כי אין בו כח להרע לכם בלעדי, וזהו שאמר ואלהי זהב לא תעשו לכם, רצה לומר מחמת יראה לא תקבלו לאלהות, כי באמת אין בו כח להרע, רק אתם יראים ממנו, וזהו שטות גדול כמשל השבט הנ"ל, וזהו לא תעשו לכם:

מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך וכו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (כ, כ). להבין שאמר אזכיר והוי ליה למימר תזכיר. וגם התורה הוא נצחיות, והאיך שייך זה הצווי מצות עשה תמיד: ונראה, דבא לרמז ולהזהיר לבל יתגאה ח"ו בעבודה, ובאמת לכל אדם הזהירו חז"ל (אבות ד, ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, ומקרא מלא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלקים רוח נשברה, וביותר צריך ליזהר בעבודה לבל יתגאה, כמו שכתבנו לעיל בפסוק (יט, כא) פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, והעיקר, שיבין ויחשוב, מלבד זה שעובד השי"ת בכוחו ובדבורו ובמחשבתו, שהכל שלו, אם ח"ו לא היה לו עזר מהשי"ת בשעת העבודה, לא היה יכול לעבוד הש"י ולדבר דבורים בדחילו ורחימו, אבל באמת, יש ענוה פסולה, הבאה מצד היצר הרע, שאומר לו מי אתה שרוצה לעשות מצות ולהתפלל, וזהו ענוה פסולה:

וזהו מזבח אדמה, על דרך שאמרו רז"ל (סנהדרין מג, ב) כי הזובח יצרו ומתודה עליו וכו' , וזה מזבח אדמה, רצה לומר של ענוה, תעשה לי, לשמי, רצה לומר אם תרצה שלא תתגאה, תאחז במדת ענוה, אבל כשתרצה לעשות מצוה גדולה, לא תאחז בענוה פסולה כנ"ל, וזהו לי, לשמי תאחוז במדת השפלות, וזבחת עליו את עולותיך, כל העליות שלך וכל השלימות שיהיה לך, את צאנך, אף שתוציא ניצוצות הקדושה מהשבירה, ותביא אותם לקדושה, ואת בקרך, לשון ביקור, מה שתבקר מעשיך בכל עת, לא תתגאה בהם כלל, ועל כולם תזבח את יצרך במדת השפלות, ואמר אחר כך בכל מקום אשר אזכיר את שמי וכו', להורות שאי אפשר לעבוד הש"י אפילו בכל כוחותיו, אלא בעזר הש"י בשעת עבודתו, שיוכל לדבר דבורים דחילו ורחימו, ועל כן כתיב בכל המקום אשר אזכיר, רצה לומר שאני בעצמי אזכיר וכו', ועל כן לא תתגאה בשום עבודה, כיון שהכל הוא מאתו ית':

ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה (כ, כא). אשר אמר הלשון כי חרבך הנפת עליה, ולא אמר לא תניף עליה ברזל, אפשר לומר, דהנה אמרתי פירוש הפסוק בפרשת ברכה (דברי לג, כט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' ואשר חרב גאות(י)ך, דכתבתי כמה פעמים דאי אפשר לשום אדם לעבור עבירה, אלא אם כן נתפס תחילה בגדלות, ואז השי"ת מסתלק ממנו, כי אין אני הוא יכולין לדור (סוטה ה, א, ערכין טו, ב), ואז היצר עושה כרצונו, וזהו (סוטה ג, א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, היינו גדלות, כי כל גיאה שוטה, וזולת מחשבת גדלות אמרו רז"ל (קידושין ל, ב, סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, רק במחשבת גדלות, בהסתלקות ממנו חי החיים, אז כמת יחשב, כי רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות יח, ב):

והנה, כשעשה תשובה ומתחרט על עונותיו, בעשותו תשובה כתיקונה, מאהבה הוא בינה, הוא עולם הענוה, כמו שכתבנו כמה פעמים לשון התיקונים (תיקו"ז ה, ב), והוא היפך הגדלות אשר חטא, עבור הסתלקות השי"ת ממנו, ובעשותו תשובה ובא אל עולם הענוה, ואז (דברים ל, ג) ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך, רצה לומר השי"ת ישוב אליך לשרות עליך, את שבותך, את כמו עם, כלומר עם התשובה שלך, ישוב אליך השי"ת:

וזהו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', כלומר תשועתם עם ה', כשעשו תשובה והשי"ת שורה בהם, זה הוא תשועתם, ואשר חרב גאותיך, כלומר הגאוה שלך, הוא חרב שלך הממית אותך, כי כשנתפס בגדלות אז מסתלק ממנו השי"ת, ואין לו שמירה, ואז עושה רצון היצר, ורשעים בחייהם קרוים מתים, ועל כן הגאוה הוא חרב שלך: והנה אמרו רז"ל (סנהדרין מג, ב) כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, כאלו הקריב תודה וכו', ושם (סנהדרין שם, וסוטה ה, ב) אמרו אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו, מנחה, שכר מנחה, אבל בנמוכי רוח כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, והנה, בכל עבירה ועבירה שעבר ומתחרט חרטה גמורה, וזובח יצרו, ומתודה על העבירה, יחשב כאילו הקריב קרבן, וכמו שאומרים בנוסח השמונה עשרה בנעילה אתה נותן יד לפושעים וכו', למען דבריך אשר אמרת, אין קץ לאשי חובותינו ואין מספר לניחוחי אשמותינו, ועיקר התשובה הוא החרטה באמת, וגם ווידוי דברים בפה, כמו שכתוב (ובמדבר ה, ז) והתוודו את עונם אשר עשו:

והעיקר כשעושה תשובה, להגדיל עבירה לפני השי"ת בעשותו תשובה, ולא ללמד זכות על עצמו על עשיות העבירה, לומר, זה או זה גרם עבירה שעברתי, כי בהתמעט החטא ועבירה שעבר בעיניו, מחמת שמץ גדלות, שאין נאה לו לעבור עבירה גדולה כזו בלי שום סיבה וגרם מאחר, ונמצא ממעט החרטה והתשובה, והנכון, שלא ללמד על עצמו שום זכות, רק חוב, וזהו פירוש (ישעי' נג, י) אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים, וכן במשה רבינו ע"ה כאשר ביקש מהשי"ת לסלוח חטא העגל הגדיל העבירה עד מאוד, ואמר (לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, וכפי שמגדיל העבירה בתשובתו, כן הוא גודל חרטתו ותשובתו:

וידוע, שהיצר הרע קרוי אבן (סוכה נב, א), שנאמר (יחזקאל לו, כו) והסירותי לב האבן מבשרכם, וזהו ואם מזבח אבנים תעשה לי, כלומר שתשבר את היצר על כל עבירה ועבירה שעברת, ותתודה על כל עבירה אשר המשכת עליך לב האבן: וזהו מזבח אבנים, מכל עבירות, תעשו לי, לשמי, כלומר, לא בשביל יראת העונש העבירה, כי אז עושה התשובה להנאת עצמו, רק שתעשו לי לשמי, בשביל ניצוצות הקדושות אשר נפלו במקום טומאה, לא תבנה אתהן גזית, כלומר, שלא תמעט העבירה בלימוד זכות על עצמך, ותמעט לב האבן שהמשכת עליך, וזהו גזית, כי בזה תמעט התשובה והחרטה עבור שמץ גדלות, וזהו כי חרבך הנפת עליה, רצה לומר הגאוה הנקרא חרב שלך, הנפת על תשובתי, כאשר תעשה מזבח וזבחת את יצרך ותתוודה עליה, ותחלליה, בהתמעט התשובה והחרטה כנ"ל בהקטנות העבירה, וזהו דומה, כמסתת את האבן להקטין אותו, וכן הוא, מסתת לב האבן אשר היה לו בעת העשיית העבירה, להקטין אותו, כי זה או זה גרם לו גם כן לעשות העבירה, אלא צריך להגדיל את העבירה, היינו לב האבן שהיה לו בעשיית העבירה, ויבוש מהשי"ת, ומתודה ומפרש חטאיו לפני השי"ת ויהיה חרטה גמורה:

ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (כ, כב). דהכלל, האדם העובד הש"י ברוך הוא צריך להחזיק עצמו כאין, כאילו אין בו שום מעלה, רק הוא כרש וריק, וצריך אל כל, ויבקש מהשי"ת על הכל, חכמה ובינה ודעת ובני חיי ומזוני, והכל הוא מאתו ית', ואם כבר נתן לו הש"י מזה הטובות דבר מה, אף על פי כן יבקש רחמים, כי אין בטוח בטובות הש"י שישאר אצלו, והכל הוא מאת ה', ואף אם כבר למד תורה הרבה, ועשה מצות הרבה, יודה וישבח להשי"ת אשר זיכה ועזרו לכל זה, ויבקש עוד מהשי"ת שיעזרו ללמוד תורה ולעשות ולקיים מצות, ולא יחזיק שום טובה, כמאמרם חז"ל (אבות ב, ח) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך: ולא יבקש מהשי"ת בחזקה ח"ו, כאלו מגיע לו שיעשה לו בקשתו, בעבור זכיותיו, כי בזה ח"ו מעורר קטרוגים עליו, המזכירים עונותיו, וזהו דברי חז"ל (ראש השנה טז, ב) שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, ואחד מהן עיון תפלה , רק יבקש כעני בפתח, ויבקש מתנת חנם, וזהו לא תעלה במעלות על מזבחי, רצה לומר שלא תעלה בעבודתך לפני השי"ת עם שום מעלה, רק כעני בפתח מתנות חנם:

וזה שאמר לא תגלה ערותך עליו, רצה לומר אם תעלה בעבודתך עם שום מעלה, ותחשוב שמגיע לך, על ידי זה יהיה מ[ז]כירין עונותיך, ותגלה ח"ו ערותך למעלה, כי זהו עיון תפלה, רק יבקש מתנת חנם, כנ"ל:

ועל שם כהן עובד עבודה על גבי מזבח, נקרא עובד השם יתברך כל העבודות, על מזבחי, רצה לומר לעבוד עבודתו בתפלה ובכל העבודות (העובדות):

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה