אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (יג, יז). להבין, מה בא ללמדנו, הלא התורה היא נצחית, ומה דהוי הוי:
ונראה, דהנה כתבתי בפ' בראשית על פסוק (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו, פירוש הגמרא בסוכה (נב, א) הללו בוכים והללו בוכים עיין שם , והעולה משם, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולאדם שהוא חלש בתורה ובמעשים טובים, אין נותנין לו יצה"ר גדול, רק כמו שהוא יכול לכבוש ולכוף אותו, כמ"ש רז"ל (סוכה שם) כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ומעשה דאביי בגמרא דסוכה יוכיח : וזהו שאמר ויהי בשלח פרעה את העם, רצה לומר שנפשט מחשבת פרעה מן העם, כי תרגום ויפשיטו את יוסף ואשלחו ית יוסף, כי כל זמן שהיו במצרים משועבד תחת יד פרעה בעבודה קשה, היה תמיד עליהם מחשבת פרעה, ומלת את הוא כמו מן, כמו שפירש"י ז"ל (ט, כט) כצאתי את העיר, מן העיר, עיין שם, וכשנפשט מחשבת פרעה מן העם, וקבלו עליהם עול השי"ת, ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, רצה לומר הם קרובים לכנס לקדושה, ואינם חזקים באמונתם, כשיראו מלחמה, ישובו תיכף למצרים, ולא היה רוצה השי"ת ליתן להם יצה"ר גדול מכוחם שהיה להם בקדושה: וזהו דרך מוסר השמיענו הכתוב לכל אדם, שלא יוכל להמלט במחשבתו, מי יוכל לעמוד נגד יצה"ר ולכבוש הר הגדול, כי בודאי אין נותנין לו יצה"ר גדול שלא יוכל לכבשו, וכשבא לטהר וללחום עם יצה"ר, השי"ת בעוזרו, כמו שארז"ל (סוכה נב, ב. קידושין ל, ב) אלמלא לא היה הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע וכו' ה' לא יעזבנו בידו כו':
ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג, יח). להבין השינוי לשון בפסוק אחד, שקרא אותם העם, אחר כך בני ישראל: ונראה, דהנה ידוע בספרים ובזוהר (שמות קצא, א. במדבר רלז, א) שהעם נקרא ערב רב. והנה אמרתי פיר[ו]ש הפסוק (רות ב, ח) וכה תדבקין עם נערותי עיניך בשדה אשר יקצורון וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים, להבין מה שאמר עיניך בשדה, והוא לשון מיותר לכאורה, והוה ליה למימר והלכת אחריהם, וגם מה שאמר מאשר ישאבון הנערים, לכאורה הוא מיותר, והיה די לומר והלכת אל הכלים ושתית:
ונראה, דכתוב בספרים דגרים אין להם בחי' רוח ונשמה כמו לאיש ישראל, רק בחינת נפש, בחי' יראה מדרגה התחתונה, כמ"ש רז"ל (שבת לא, א) ענותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה, הוא מדרגה תחתונה, ובחי' יראה מדת מלכות, הנקרא מנא דכולא דלית ליה מגרמי' כלום, וזהו שאמר עיניך, רצה לומר בחי' חכמה ובינה הנקרא עינים, רצה לומר, המוחין שלך, רק בשדה אשר יקצורון, רצה לומר מדת מלכות, הנקרא חקל תפוחין, והצדיקים נקראים מחצדי דחקלא, וזהו בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהם, ורצה לומר תקבל השפע מהם, כי לך אין כח להמשיך השפע מהעולמות העליונים:
ולפי שאמרו רז"ל (יבמות מז, ב. קט, ב. קידושין ע, ב) קשים גרים לישראל כספחת, לפיכך אמר הלא (צוותי) [צויתי] את הנערים לבלתי נגעך, רצה לומר שלא לרחק אותך, וצמית והלכת אל הכלים, רצה לומר אל כלי מלכות, הנקרא מנא דכוליה ביה, ושתית מאשר ישאבון הנערים, רצה לומר משפע שהם מושכים מהעולמות העליונים אל מדת מלכות, ושם תקבל מהם חסרונך אשר תחפוץ, וזהו שאמר למעלה וכה תדבקין עם נערותי, ולא יותר, ועיניך בשדה אשר יקצורון הנערים כמו שכתבנו לעיל: וזה לשון חסד לאברהם (מעין ו' נהר ד') כבר נודע בכל הזוהר שנפש הגר אינו ממעלות נפש ישראל, ולזה נקרא גר צדק, רצה לומר שאינו נכנס אלא למדת צדק, ונראה שאינו תופס אלא במדת נפש לבד, אבל במדת רוח ונשמה אין בו, וכן כשבא לפרש מדרגות היכלות בגן עדן מפני שמדריגות הגרים היכל ראשון שהם נגד מדת מלכות, עכ"ל. ונראה שזו שאמר עובדיה לאליהו (מ"א יח, יב) ועבדך ירא את ה', מפני שאין בו רק בחי' יראה:
והנה כתוב בתקוני זוהר (עד, ב) חמשים פעמים כתוב בתורה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, להודיע דרגא דאפיק מתמן, הוא בינה חמשים שערי בינה, והנה הערב רב שגיירו את עצמם אין להם אחיזה אלא במדת מלכות ולא יותר, וזה שאמר ויסב אלהים את העם, הם ערב רב שגיירו את עצמם דרך המדבר ים סוף, הוא מדריגה התחתונה מדת מלכות, אבל בני ישראל כתיב וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, שהיה להם עליה, ובאו לחמשים שערי בינה הוא דרגא דאפיק יתהון וכו':
ויהפך לבב פרעה (הוא) ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו (יד, ה). להבין שינוי הלשון בפסוק אחד, בתחלה קורא אותם העם, ואח"כ בני ישראל, וגם האיך שייך חרטה וחזרה על דבר הנעשה בלי דעתם, רק בעל כרחם: ונראה, דהנה כתוב בספרים שבמצרים הוציאו ישראל שני מאות ושני ניצוצות קדושה מהשבירה, והם ערב רב שעלה אתם, ולא היה עוד במצרים שום בירור ניצוצות, כמו שכתב האר"י ז"ל בסדר הגדה (סידור האר"י פיסקא) וז"ל ואח"כ יצאו ברכוש גדול שיבררו כל טוב שנפל במצרים, ולא יצטרכו עוד בירור עכ"ל, והנה כל הנסים שעשה במצרים הוא בשביל ישראל, כמו שכתוב (ז, טז) שלח את עמי וכו', אבל לא בשביל הערב רב שקיבל משה רבינו ע"ה מדעתו, כמו שכתוב בזוהר (תיקו"ז כח, ב) שאמר השי"ת (לב, ז) לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ולא עמי, וזה שהתחרט פרעה ששלח ערב רב עם בני ישראל:
וזהו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, הם ערב רב ששלחו אתם, ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, כי אם לא היינו שולחים ערב רב, הם ר"ב נצוצות הקדושות עמהם, היו צריכין ישראל לחזור ולבוא לכאן בגלות, והיינו משתעבדים עמהם, אבל עכשיו שבררו כל טוב שנפל במצרים, שלא יצטרכו עוד לבירור, בזאת שלחנו את ישראל מעבדנו, כי שלחנו הערב רב עמהם:
או יאמר, בדיוק לשון מה זאת, נראה, דהנה פרעה היה כופר בשם מ"ה ובמדת מלכות, כמ"ש האר"י ז"ל בסדר הגדה בשאלת בן רשע וז"ל רשע הוא סברת פרעה וכו', וכפר בעיקר ובשורש שהוא שם הוי"ה שם מ"ה דהיינו גדלות עכ"ל, ובזה שכפר משם לקה כמו שכתוב בלקוטי תורה פ' בא עיין שם , וזה שאמר מה זאת, רצה לומר מדרגת מ"ה ומדרגת זאת הוא מדת מלכות, עשינו, הוא לשון כפיה, כמו גט מעושה (גיטין פ"ט מ"ח), בישראל, כלומר, שני מדריגות הללו מה וזאת, כפינו בעשר מכות, שלקו להוציא את ישראל מעבדנו, אבל על הערב רב שעלו אותם לא היה שום כפיה, ועל כן התחרט על זה כנ"ל, וזהו ויהפך לבב פרעה אל העם וכו':
ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה (יד, ח). ועיין פירש"י ז"ל ביד רמה בגבורה גבוהה ומפורסמת, ואפשר לומר, דכתוב בזוהר (במדבר קכה, א) וחמשים עלו בני ישראל מארץ, כלומר מחמשים שערי בינה, מזה העולם היה גאולתם, וידוע (תיקו"ז הקדמה יג, ב) דבינה הוא ה"א ראשונה שבשם הוי"ה, וזהו בני ישראל יוצאים ביד, בכח, רמה, רם ה"א, ה"א ראשונה, בזה הכח היו יוצאים:
וזהו שתרגום אונקלוס ובני ישראל נפקין בריש גלי, וידוע, דכתר אין לו השגה אף השכל, וחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), ומחמת שהוא דבוק לאין, אין לו השגה גם כן בשכל, והתגלות הראשון אשר בשכל, הוא בינה, כי שם קיימא לשאלה, וזהו ובני ישראל נפקין בריש גלי, רצה לומר בכח התגלות הראשון אשר הוא בשכל בינה, משם הם נפקין וכו' וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה כנ"ל:
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וכו' ויט משה וכו' (יד, טו- טז). ויש להבין מה שאמר השם יתברך למשה מה תצעק אלי, הלא לא נזכר בפסוק שמשה צעק אל ה', אלא כתיב ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה', ומשה אמר להם אל תיראו וכו', ואח"כ כתוב ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, ולא נזכר שמשה צעק אל ה'. וגם דאמר דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך, והוי ליה למימר קודם הרם את מטך וכו' על הים ובקעהו, ואח"כ דבר אל בני ישראל ויסעו:
ואפשר לומר, שכתבתי בפסוק (יז, יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, ודרשו חז"ל בר"ה (פ"ג מ"ח) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא כל זמן שישראל משעבדין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין, כיוצא בדבר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי נחש ממית או מחיה, אלא כל זמן שישראל משעבדין לבם לאביהם היו מתרפאים ואם לאו וכו', ולכאורה קשה, מה מתרץ המשנה הקושיא וכי ידיו של משה עושות מלחמה, והקושיא במקומה עומדת וכי ידו וכו', כי אין הדבר תלוי בידיו של משה, אלא אם ישראל משעבדין לבם לאביהם שבשמים, ולמה כתב כאשר ירים משה ידו:
ואמרתי פירוש הדבר, ע"פ מה שכתב בתקונים (תיקו"ז קיב, א) בתיקון שתין ותשע וז"ל אמר רבי שמעון רברייא וכו' דעתיד כולו האי לאתחדשא על ידא דמשה בסוף יומיא בדרא בתראה וכו' ואתפשטותי' הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא לאשלמא כולהו מפגימו דלהון ורזא דמלא אשה אחת ילדה ששים רבוא ומנו משה עכ"ל, וכן כתוב כמה פעמים בתיקונים (תיקו"ז קיא, ב- קיב, א, שם כט, ב), והובא בס' חרדים באריכות (פרק ע) שאי אפשר לשום אדם לעשות תשובה שלימה עד שיגלה אליו ניצוץ של משה שיש לו:
וזהו מאמרם ז"ל (ר"ה כא, ב; נדרים לח, א) משה זכה לבינה, היינו עולם התשובה, והוא כלול מכל ישראל, ולכל בעלי תשובה הוא נותן לו חלקו שבו, ואז יכול לשוב בתשובה שלימה, ובביאת עמלק הוצרכו ישראל לעשות תשובה על שנסו את ה', וכן בעשיית שרף על שדברו בה' ובמשה, להידים הם כח האדם, וזה שאמר וכי ידו של משה עושות וכו', אלא כשישראל משעבדין לבם לאביהם בתשובה, וזהו בהרמת כח של משה, המעורר אותם לשוב בתשובה שלימה, היו מתגברים, ובהניח ידיו של משה ולא היו מתגברים לעורר בתשובה, היה גבר עמלק:
והנה ידוע מה שכתב האר"י ז"ל (סידור האר"י) פירוש הכתוב (בראשית טו, יג) שאמר הקב"ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכו', היינו נצוצות הקדושות מן אדם הראשון, שנפל למצרים הנקרא ערות הארץ, ועל כן הוצרכו לבוא למצרים להשתעבד בהם ולהוציא את הנצוצות הקדושות ע"י קושי השיעבוד, והנה איתא בזוהר (ח"ב, מז, א, וכן הוא בתנחומא פר' בשלח) על פסוק (יד, י) ופרעה הקריב ר' יוסי אמר הא אתמר דקריב לון לתשובה עכ"ל:
ואיתא בזוהר (בראשית ויחי ריט, ב) על חטא הוצאת זרע לבטלה אין לו תקנה בתשובה, ופעם אחת כתיב בזוהר ב' מתיובתא סגי ותדיר , ופירש בראשית חכמה (שער הקדושה פי"ז אות יט) וכן הוא בפרי עץ חיים (שער הכונות דרושי הלילה דרוש ז) שתשובה הוא בינה (זוה"ק ח"ג קכב, ב), והזרע נלקח מן המוח למעלה מחכמה שם הפגם, ואיך יוכל לטהר בתשובה שהוא בינה, שהפגם שלו הוא למעלה למעלה, על כן כתב בר מתיובתא סגי, שימסור נפשו אל השם יתברך בקריאת שמע, ולקבל עליו ארבע מיתות על פי דין תורה באמת, ואז כשמוסר נפשו אליו ית', הוא גם כן למעלה מהעולמות בשורש החטא, וזהו תיקונו:
ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ה, א) כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אחז חרב של שני פיות להרוג המזיקין שנבראו מן הקרי, ובקריאת שמע ארבעה פעמים בכל יום, כשמוסר נפשו אליו ית' באמת, זה הוא תיובתא סגי ותדיר, להתודות בכל יום, וכמו שכתבנו במקום אחר באריכות :
וזהו שאמר ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, אע"פ שכתוב (יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה', וצעקה הוא בלב, ובינה לבא, וכמו שכתוב (איכה ב, יח) צעק לבם אל ה', וכשפרעה הקריב אותם לתשובה בכוחו של משה המעורר את בני ישראל לעשות תשובה, צעקו בני ישראל אל ה' בתשובה, וזה מה תצעק אלי, וכתוב בזוהר (ח"ב נב, ב) אלי דייקא, בעתיקא תליא כלא, כלומר, שהחטא של אדם הראשון שהם צריכין לתקן, אינו תלוי בצעקם בלב, היינו תשובה של בינה, אלא בעתיקא תליא, שתיקון חטא זה הוא צריך מסירת נפש ממש אליו יתברך, למעלה מן העולמות:
וזהו דבר אל בני ישראל ויסעו, היינו בתוך הים ממש, ויאמינו בה', וימסרו נפשם אליו ית', וכשימסרו נפשם ואתה הרם את ידך על הים ובקעהו, וכן היה באמת, שבתחילה קפץ נחשון, ואח"כ שבט בנימין ואח"כ שבט יהודה וכל ישראל, ואח"כ כשהרים משה ידו ונטה על הים ויבקעו המים:
או יאמר, מה שאמר בתחלה דבר אל בני ישראל, ואח"כ הרם את מטך, על פי הזוהר הנזכר לעיל (ח"ב נב, ב), מה תצעק אלי, אלי דייקא, בעתיקא תליא כלא, ונראה פירושו, כי צעקה הוא בלב, כמו שכתוב (איכה ב, יח) צעק לבם אל ה', ובינה הוא לבא, והם היו צריכין להשתנות הטבע, והיו צריכין להפקיר את עצמן שיבואו למעלה מן הזמן ומן הטבע, שיבואו לחכמה שהוא היולי, כדי להשתנות שם הטבע באין, כי החכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), כמו שכתב הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זלה"ה וחלופיהם בגולם, כל השתנות נעשה ע"י חכמה שהוא יוד גולמא, נקודה בלי תמונה. ודפח"ח . וזהו בעתיקא תליא, באין, להשתנות הטבע:
וזהו דבר אל בני ישראל ויסעו, רצה לומר שיסעו בתוך הים ויפקירו את עצמם, ועל ידי זה יבוא לאין, למעלה מן הטבע, ואחר כך יוכל להיות השתנות, ואח"כ הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, וכן היה באמת שבאו בתוך הים כמו שאמרו (סוטה לז, ב) קפץ נחשון ושבט בנימין, ושרי יהודה רגמתם, ואחר כך נחלק הים לי"ב גזרים ובאו ביבשה:
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים (יד, ל). להבין מה שאמר היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, הלא יד הגדולה הוא חסדים, ובמצרים עשה בהם דינין, הנקרא יד החזקה, כמו שכתוב (יג,ט) כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, וגם מה שייך זה הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה, לפסוק שלמעלה ממנו, שראו את מצרים מת על שפת הים:
ונראה, דידוע דיציאת ישראל ממצרים לא היה בזכותם, רק בשביל השבועה לאברהם אבינו ע"ה לגאלם, כמו שפירש"י (יב, ו והוא ממכילתא) היה ר' מתיא בן חרש דורש, הגיע השבועה לאברהם לגאול את בניו, ולא היה בידם זכות שנאמר (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות וכו', וכשבא משה אל ישראל ואמר להם הסימן פקוד פקדתי, שאמר לו השי"ת לגאלם, התחילו בני ישראל קצת לדעת ה' עפ"י האמונה והקבלה, כי מקודם שבא משה לגלות בחי' הדעת שהיה בגלות מצרים, היה נשכח שם ה' מפיהם ע"י כשפים ועבודה קשה של מצרים, וכשבא משה אל פרעה, הכביד פרעה העבודה עליהם ביותר שהיה מקדם, כמו שכתוב (ה, ט) תכבד העבודה על האנשים: ואם כן, בני ישראל שהיו מבינים זה שלא היה בידם זכות מעצמן, כיון שנשכח שם ה' מפיהם, רק שהם נגאלים בזכות אבות, וגם כן ראו כובד המלאכה אשר ניתן עליהם, כאשר בא משה ואהרן עליהם, אף על פי שהחזיקו עצמם קצת בדעת על ידי הסימן והקבלה, סברו שהשם יתברך אין אוהב אותם, ואדרבה, מכה אותם ביסורין על שנשכח שם ה' מפיהם, רק בזכות אבות הוא רוצה לגאלם:
אבל כשראו ישראל הטובה הגדולה שעשה השי"ת להם, שפלט הים את המצרים על שפתו, כמו שפירש"י ז"ל בפסוק זה וז"ל שפלטן הים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולין מצד זה כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו, עכ"ל. ובמדרש מבואר יותר, שראה כל אחד ואחד מישראל הנוגש המצרי אשר היה נוגש אליו לכיבוד העבודה (והיו) [והיה] מכה אותו, ראה כל אחד ואחד מישראל הנוגש שלו מת על שפת הים, ובדבר זה ראו ישראל אהבה גדולה מהשי"ת עליהם, שלא רצה שילכו כמה ימים בפחד זה, שמא יעלו המצרים מצד אחר רחוק ממנו, וירדפו אחרינו: וכיון שראו ישראל בדבר זה אהבת השי"ת עליהם ממש, לא בזכות אבות, כי בזכות אבות, מחמת שהגיע זמן השבועה לאברהם אבינו לגאלם, היה די שיגאלם ויצאו בפחד, אלא ראו הנס שפלטם הים על שפתו, וראו כל אחד ואחד מישראל המצרי שלו המכה אותו, ויצאו כלם מן הים אח"כ בשמחה:
ואז כיון שראו ישראל אהבה גדולה מהשי"ת עליהם ממש, לא בזכות אבות, היו מבינים שגם במצרים אשר הוכבד העבודה עליהם, כאשר באו משה ואהרן אל פרעה, היה גם כן אהבה גדולה מהשי"ת עליהם, כאשר ראה אביו לבנו הקטן חולה וצריך לרפואות מרים מאד על ידי הרופאים, ואין הבן הקטן רוצה לקבל ולאכול אותם, אז אביו פותח פיו בחזקה, ונותן לתוך פיו הרפואות אשר הם מרים מאד, והבין הבן שאביו שונא אותו, רק אחר כך כשנתגדל השכל אצל הבן, וראה אהבת אביו אליו, שזה היה נותן לו הרפואות אשר הם מרים מאד שנתן לתוך פיו בחזקה, היתה אהבה יתירה אליו, והיה מר לאביו ביותר, שעשה כח זה לבנו ולפתוח פיו בחזקה וליתן המר מאד לתוך פיו, ומחמת שהבין אביו שזו רפואתו, היה מצטער ועשה לו זאת, וכן ישראל, כיון שראו אהבה גדולה להם מאת השי"ת על ידי הנס, הבינו שגם במצרים שהוכבד העבודה עליהם ביותר, היה גם כן אהבה יתירה:
והנה רש"י ז"ל כתב בפר' וירא על פסוק (בראשית יח, ב) וירא והנה שלשה אנשים וכו', וירא וירץ וכו', הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה עיין שם. וכן בכאן וירא הראשון, ראייה ממש, שראו מצרים מת על שפת הים, והשני, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, הוא לשון הבנה, מחמת שראה כל אחד ואחד מישראל בעיניהם אשר מתו על שפת הים על ידי הנס שפלטם הים, וירא ישראל את היד הגדולה, הוא חסדים גדולים, אשר עשה השי"ת לישראל, שהיו מבינים שגם במצרים שהוכבד העבודה עליהם, היו גם כן חסדים גדולים, שהיו צריכין לעשב מר כזה, שתכבד העבודה עליהם, וכמדומה לי שקרוב לזה שמעתי מפי הרב בוצינא קדישא החסיד המפורסם מהו' משלם זוסמאן מק"ק אניפאלי':
בספר קדושת לוי על התורה (ד"ה האור) כתב, וז"ל האור החיים (טו, יב) מקשה, דרבותינו ז"ל אמרו (פסחים קיח, ב) שלא ביקש הים לפולטן עד שרמז לו הקב"ה, הלא כפי הנראה לעין, אין הים סובל דבר מת:
והנראה בסייעתא דשמיא, דמה טעם אין הים סובל דבר מת, דמיתה הוא על ידי אכילה מעץ הדעת, והים דלא נהנה ממנו לכן אי אפשר לו לסבול דבר מת, אף האדמה נתקללה וכו', אבל הים לא חטא כלל, לכך אינו סובל דבר מת, ודבר מת, היינו שקודם מיתה היה חי ועתה מת אינו סובל, אבל ברשעים, הוא להיפך, דרשעים בחייהם קרוים מתים, ועל ידי מיתתם הוא להם עלייה, דעל ידי שמתים במיתה משונה מתקדש שמו הגדול ברבים, אם כן מיתתן הוא חיותן, ולמה לא יסבול הים אותן, כיון שמיתתן הוא חיותן, ואין לך קידוש השם גדול ממיתת הרשעים, כמו במצרים, שעל ידי זה נתקדש שמו ית', שידעו הכל שהוא הבורא ומחדש העולם ומנהיג כרצונו, עכ"ל. ודפח"ח: ואף אנו נאמר בסייעתא דשמיא עם דבריו הקדושים בסגנון אחד, לישב קושית אור החיים ז"ל, ועל פי דברי המדרש (שמו"ר כא, ו) בפסוק (יד, טו) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, וז"ל ומיד שמע משה להקב"ה, והלך לקרוע את הים, ולא קיבל הים להקרע, אמר לו הים, מפניך אני נקרע, אני גדול ממך, שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי, והלך משה, ואמר להקב"ה, אין הים רוצה להקרע, מה עשה הקב"ה, נתן ימינו אל ימינו של משה שנאמר (ישעי' סג, יב) מוליך לימין משה, ראה הים הקב"ה וברח, שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינס וכו', אמר לו משה מפני מה אתה בורח, אמר לו הים, מפני אדון חולי ארץ מפני אלוה יעקב, מפני יראתו של הקב"ה וכו': והנה אמרתי פירוש הפסוק (ירמי' ה, כב) האותי לא תיראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים, וכי בכל בריאת העולמות החול הוא נפלא יותר, שנתן טעם על המורא לפניו, שעשה החול גבול לים, דידוע, שהשם יתברך ברא כל העולמות בהשתלשלות עד עולם העשיה, כדי שיתגלה מדת מלכותו, היינו מדת יראה, כמו שכתוב (קהלת ג, יד) והאלהים עשה, כלומר, ברא עולם העשיה, כדי שיראו מלפניו, כי מחמת שהאדם מלובש בגוף ככל נבראי עולם הזה, ועולם הזה קיומו בכל הנבראים ע"י יצר הרע, כמו שאמרו חז"ל (יומא סט, ב; סנהדרין סד, א) כשתפסו ליצרא דעבירא, אף ביעתא בת יומא לא משתכחי, וכל הברואים ממלאים לתאותם עם היצר, בין איסור ובין היתר, כי אין להם תורה, אבל האדם, בעשותו מעשים של כל הנבראים אכילה ושתיה ומשגל, צריך לעשות עפ"י התורה, וירא תמיד היינו יראה תתאה, שלא יפול למטה, למלאות תאותו ככל הנבראים:
וכשהוא ירא, מבקש מהש"י שינצל מהיצר, כמו שאמרו (קידושין ל, ב, סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק וכו':
ועל כן מדת מלכות הוא עולם היראה, והוא עולם התפלה, ומדת מלכות לית ליה מגרמיה כלום, אלא ממליך השי"ת על כל הטובות, בין טובת הגוף ובין טובת הנשמה, כי אי אפשר לעבוד השי"ת בלעדו, ולית לנו כלום, רק מה שחננו השי"ת, והבחירה נתן לעמו, לבחור בדרך הטוב להמליך אותו ית', ולבקש מלפניו שיעבוד אותו ית', או ח"ו להיפך, ומחמת שבריאת כל העולמות היו כדי שתתגלה מלכותו ית', על כן הוא ית' משפיל גאים ומגביה שפלים, להראות שהוא הממליך מלכים, כי לו המלוכה להמליך מי שירצה, אף מדריגה שפלה על הגבוהים:
וכן הראה השי"ת בים, שרש"י ז"ל פירש (בראשית א, א) בבראשית ברא אלהים וכו', הא למדת שהמים קדמו לארץ, והנה, דרך ארץ, שהגר נכנע לפני תושב, ועל כן הגר נפשו שפלה, וכמו שאמרו (מגילה לא, א) במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו וכו' , וכתיב בתריה (דברים י, יח) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, כי נפש הגר הוא שפלה, ונמצא שהארץ שנבראת אחר המים, היא כגר נגד מים, והמליך השי"ת החול הוא עפר על הים, שאפילו אם יהמו גליו, גבל יעבורו, גבול החול, והוא העפר, כי המליך השפל העפר שהוא הגר, על המים, וזהו האותי לא תיראו אשר שמתי חול גבול לים, והמלכתי החול על הים, ויירא הים לעבור גבול החול, והמלכתי שפלים על גאים, להראות שמדת יראה מדת מלכות שלי:
וכן בכל המעלות הגדולות מאד, הצמצום שלהם הוא היראה, ואף בתורה, הצמצום היא היראה, וזהו אשר שמתי חול גבול לים התלמוד, הצמצום של התורה לבל יתגאה היא היראה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת לא, א) מה דכתיב (ישעי' לג, ו) והיה אמונת עתיך חוסן וכו', חוסן זה סדר נשים, עתיך זה סדר מועד, אמונת זה סדר זרעים וכו', ואפילו הכי אי יראת ה', אין, ואי לא, לא, אין נחשבת התורה לכלום, כי מתגאה חס ושלום עם התורה, והולך עם התורה, שנקרא תורה על שם שמורה דרך לעבוד ה', וזה שמתגאה, שאין בו יראה, ואינו ממליך השי"ת על התורה שהוא נותן לו, אז הוא יורד מעבדות השי"ת על ידי התורה אם אין בו יראה:
וכן במדת ענוה שהיא גדולה מכל, והיראה עקב לגבה (ראה משלי כב, ד), אף על פי כן, הצמצום של ענוה, שלא יתגאה מחמת ענוה שהיא גדולה מכלן, ויפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הצמצום של הענוה הוא העקב שלה, שהוא היראה, כמו שכתבנו פיר[ו]ש כל העוסק בתורה לשמה, ומלבשתו ענוה ויראה, אף על פי שמלבשתו ענוה, צריך גם כן להלבישו במדת יראה, הוא עקב לבל יתגאה ח"ו מחמת ענוה:
וכן במדת יראה תתאה, שהוא ירא תמיד שלא יפול למטה, למלאות תאותו ככל הנבראים, הצמצום של היראה, לבל יתגאה ח"ו מחמת יראתו, היינו יראת עונש, ועל כן בהר סיני כפה השי"ת ההר כגיגית, ואמר אם תקבלו התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת פח, א), היינו יראת עונש, מדריגה ראשונה של יראה תתאה, וצמצום שלה:
והנה, הים, עשה לו השי"ת החול מדת יראה שלו, ומדת יראה הוא די ומספיק לבל יתגאה, וכמו שכתוב במלך (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לבלתי רום לבבו מאחיו, הרי, שמחמת היראה אינו מתגאה, והים שהיה לו גם כן החול מדת יראה שלו, אם לא עבר על מדת יראה שלו, האיך היה יכול לומר למשה אני גדול ממך, שהגוף של משה הוא העפר מדת יראה, ומעלת הנשמה גדולה מן הגוף עד מאד. אלא כיון שאמר למשה אני גדול ממך, שאתה נבראת בששי ואני קודם בשלישי, הלא השמים קדמו לארץ, ואף על פי כן המליך השי"ת העפר, שהוא חול הארץ על הים, ומכל זה מוכח, כיון שאמר למשה כך, שהעביר על החול מדת יראה שלו ואחז במדת גדלות:
וזהו גם כן החטא של אדם הראשון בעץ הדעת, שהכניס לאדם ולחוה מדת גדלות, וכמו שפירש"י ז"ל בפ' בראשית (בראשית ג, ה) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים, יוצרי עולמות, כל אומן שונא בני אומנתו, מן העץ זה אכל, וברא העולם. עיין שם מה שכתבתי באריכות :
וכמו שכתבתי שם, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א), היינו גדלות, כי כל גאה שוטה, כי איך אפשר שיעבור אדם עבירה, אם השי"ת עמו, כי מקרא מלא הוא (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק וכו' ה' לא יעזבנו בידו, אלא היצר מכניס בו מדת גדלות תחלה, כמו שהכניס באדם, שהיה חפץ להיות אלוה לברוא עולמות, וכיון שהכניס בו מדת גדלות, נסתלק ממנו יראת השי"ת, כי אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א; ערכין טו, ב), ואז עושה עמו היצר מה שחפץ, ואם כן הים כיון שנתגאה, ועבר על החול, חטא בעצמו חטא אדם הראשון. וזהו היה השבירה שלו והבקיעה שלו, וכמו שכתוב בספר קדושת לוי על התורה (יד, כא ד"ה ויט משה את ידו) על פסוק (שם) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, כלומר עזה על שהעיז במדת גדלות נגד משה על כן הולך את הים ברוח קדים ויבקעו המים עיין שם : אבל כיון שהניח השי"ת ידו על ידו של משה, וראה הים וברח ממנו מפני יראת ה', וכמו שכתוב במדרש, ושאל לו משה, מפני מי אתה בורח וקבל עליו מדת מלכות יראה שלו, החול עפר, ואמר, מלפני אדון חולי ארץ, הרעד שלי הוא הארץ, מלפני אלוה יעקב, מפני יראתו של הקב"ה, שהניח ידו על ידו של משה וקבל הים יראתו, ואמר מפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב, עשה הים תשובה לפנות בוקר. וזהו מלפני אדון שהניח ידו על משה, אני מקבל שאהיה חולי, מלשון חיל כיולדה (ירמי ו, כד, תהלים מח, ז), ואהיה חולי ארץ, שאפחד מן הארץ ולא אעבור החול, וזהו וישב הים לפנות בוקר שעשה תשובה לפנות בוקר, לאיתנו, לתנאי הראשון, שיהא החול מדת יראה שלו לבל יעבור הגבול העפר אף אם יהמו מימיו:
וכיון שעשה הים תשובה, וידוע, שעולם התשובה הוא עולם הענוה, וכמו שכתוב בהקדמת תיקוני' (תיקו"ז הקדמה ה, ב) תיקונא תמינאה שהבאתי כמה פעמים . וכיון שבא בעולם הענוה, וראה שהוא בעצמו חטא חטא של אדם הראשון, ונגזר מיתה על האדם, על כן לא רצה לפלוט המצרים שמתו, ורצה לקבל גם כן עונשו של הקב"ה על האדם, הוא המיתה, ורצה לסבול המצרים שמתו, עד שרמז לו השם יתברך אל הים, לפלוט אותם אל היבשה ולא יסבול המתים:
והטעם, כי באמת לא היה הים בחטא ובגזרת אדם הראשון, רק שחטא כעת, ועשה תשובה, וכיון שלא היה בגזירה של אדם, על כן אין הים כעת סובל המתים, ולפי דברי הגמרא (ערכין טו, א) שטען שר של ים, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה, וחוזר ונוטלו ממנו, כי רצה עכ"פ לסבול ולקבל המתים עתה, מחמת שהעיז עתה, ואף שלא היה בגזירת אדם, רצה לקבל עתה העונש פעם אחד, והיה אצלו זה העונש שיקבל המתים, ולטעום טעם מיתה, כמו מתנה, וכמו שדרשו רז"ל (בראשית רבה ט, ה) והנה טוב מאד זה מות, עד שהבטיחו השם יתברך ליתן לו פעם אחרת מנחל קישון, כן יש לומר לפי דבריו הנ"ל:
ועוד אפשר לומר, פירוש וישב הים לאיתנו, לתנאי הראשון, דרש"י ז"ל פירש בפרשת בראשית (בראשית א, לא) יום הששי, הוסיף ה' ביום הששי, לומר לך שכולם תלוים ועומדים עד יום הששי, שהתנה הקב"ה בכל מעשה בראשית אם יקבלו ישראל מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. וכאן בהים העביר ולא רצה להניח את ישראל עבור בגבולו כדי לקבל התורה אשר זהו כוונת יציאת מצרים כמ"ש בהוציאך את העם וכו' תעבדון חת האלקים על ההר הזה. ועל כן עשה השי"ת את הים לחרבה ובטל מציאותו וכמ"ש בספר הנזכר וגם באור החיים כתוב כן בפירוש השני וכיון שעשה הים תשובה וקיבל על עצמו מה שהמליך השי"ת עליו החול קיבל על עצמו התנאי הראשון עם כל מעשה בראשית, שיהיו תלוים ועומדים עד יום הששי שיקבלו ישראל את התורה, אז יהא קיומם, והניח את ישראל עבור בגבולו, כדי לקבל התורה, וקרע עצמו לי"ב קרעים להניח לעבור לכל שבט ושבט: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (טו, א-ב). מה שאמר ישיר לשון עתיד, עיין פירש"י ז"ל, ובגמרא (ברכות יב, ב) אמרו על פסוק (ירמי' כג, ז- ח) ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות וכו', ולא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל: וידוע, שכל מגמתנו ועבודתנו עד ביאת המשיח, לעשות יחוד הוי"ה ואדני, הם וא"ו ה"א, והם שמונה אותיות, וזהו אז כשיבוא משיח צדקינו, ויהיה יחוד השמנה אותיות הוי"ה ואדני, ישיר משה ובני ישראל, שהם ישירו על גאולתם משעבוד מלכיות שהוא עיקר, את השירה הזאת, ואת הוא טפל לה, כמו שדרשו חז"ל (עירובין ד, ב; פסחים כב, ב) את בשרו, את הטפל לבשרו, וזהו את השירה הזאת, שתהיה [השירה] הזאת של יציאת מצרים, טפילה להשירה שישיר משה ובני ישראל אז, ולא שתעקר הנס של יציאת מצרים מלהזכירו, אלא שתהיה טפילה:
ויאמרו לאמר, שהשירה הזאת אמרו לאמר, אל עולם המחשבה בינה, כי אמירה בלב כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, אל דרגא דאפיק יתהון ממצרים: או יאמר, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', נראה לפרש, על דרך שאמרו רז"ל בברכות (יב, ב) בפסוק (ירמי' כג, ח) ולא יאמר(ו) עוד חי ה' אשר העלה בני ישראל ממצרים כי אם וכו', לא שתעקר יציאת מצרים לגמרי, אלא שתהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל, ורש"י ז"ל פירש (עה"פ אז ישיר) אבל מדרשו, מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, ע"כ:
ולפי פירושו דקאי על לעתיד לבוא, הכי פירושו, אז ישיר משה ובני ישראל, כלומר לעתיד ישיר משה ובני ישראל, על גאולת שעבוד מלכיות, את השירה הזאת, ואת הוא לשון טפל, כמו שדרשו רז"ל (עירובין ד, ב, פסחים כב, ב) את בשרו, את הטפל לבשרו, כלומר השירה הזאת יהיה טפילה לשיר שישירו לעתיד, ויציאת מצרים לא יעקר לגמרי, אלא שתהיה טפילה לשיר של עתיד לבוא, ועל כן אמר השירה הזאת, לשון נוקבא, שהוא טפילה אל השירה שלעתיד, שהוא בחי' דכר:
אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים (טו, א). עיין פירש"י שפירש סוס ורוכבו שניהם קשורים זה בזה, עד כאן. ונראה להבין, על פי מה שכתוב בסידור האר"י ז"ל (תפילת היצירה) סוס ורוכבו הוא ס"ם ונוקבא, ע"כ. ובתרגום אונקלוס כי גאה גאה אתגאה על גותניא, רצה לומר שמתגאה על מי שיש בו גאות, והנה דרך העולם במי שיש בו גאות, אם יש לו שלימות בכל דבר בלי שום חסרון, אז גאותו שלימה, אבל אם יש בו חסרון ואין בו שלימות, אין גאותו שלימה, וזהו שאמר גאה גאה, רצה לומר שמתגאה על מי שיש בו גאות, וזהו שאמר סוס ורוכבו וכו', ועל כן פירש רש"י ז"ל שניהם קשורים זה בזה, רצה לומר, שהיו באחדות, וגאותם היתה שלימה, ורמה אותם בים, כשהיתה גאותם שלימה בלי שום חסרון כאמור: או יאמר, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. להבין מה שאמר כי גאה גאה סוס ורוכבו וכו', מה שייכות זה לזה, וגם מה שאמר ויהי לי וכו':
אפשר לומר, דהנה פרעה אמר (ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו, ועשה עצמו אלוה, והגבהות הוא היצה"ר כמו שכתוב בתקונים (תיקו"ז סט, ב) תקוני עשרים וארבעה, והבאתי בפ' ויצא וז"ל ועוד לבא הוא אגוז, ומאן דתבר קליפה דליה הוא היצה"ר, עליו אתמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וגסות לבא דהוא שלם עם היצה"ר, ולא אתבר עליה, אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, עכ"ל. ואונקלוס תרגם כי גאה גאה, ארי אתגאה על גותניא וגאותיא דיליה היא, עכ"ל. והאריז"ל פי' בסידור (תפילת היצירה) סוס ורכבו הם ס"ם ונוקבא עיין שם:
וזה שאמרו ישראל אשירה וכו', שהיו יודעים בעצמם שאין בידם זכות לגאלם, אלא מחמת זכות אבות שהבטיח אברהם לגאול את בניו, כמו שפירש"י ז"ל, ומה שעשה הקב"ה שפטים גדולים במצרים, והיה די להם לגאלם ולא לעשות שפטים במצרים, כמו שכתב בעל הגדה אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו, זהו מחמת שהשי"ת אתגאה על גותניא, ועל כן סוס ורוכבו, שהם הגסות, רמה בים, ופרעה שאחז בו ועשה עצמו אלוה, על כן עשה בו שפטים ורמה אותו בים:
ואחר כך אמר עזי וזמרת יה, עיין פירש"י ז"ל עוזו ונקמתו של אלהינו הי' לנו לישועה, ואל תתמה על לשון ויהי, שלא נאמר היה לי לישועה וכו', עכ"ל. ולפי דברינו יובן, עוזו ונקמתו של אלקינו, שהוא אתגאה על גותניא, על כן עשה בהם שפטים, אבל לא מצד זכותם, וזה שאמר (טו, ב) ויהי לי לישועה, שזהו צער להם, כי ויהי לשון צער, וזה הצער להם שהיו ערום ועריה, ולא היו כדאי לעשות שפטים במצרים על שענו אותם בעבודה קשה, אלא עוזו ונקמתו של אלהינו, שהוא אתגאה על גותניא, על כן עשה בהם שפטים:
זה אלי ואנוהו (טו, ב). עיין פירש"י ז"ל שמביא התרגום ואנוהו לשון נוה שאנן, ורש"י ז"ל מפרש לשון נוי, ובסידור האר"י ז"ל (תפילת היצירה) זה אלי יסוד, ואנוהו מלכות, עכ"ל, ולפי דרכו פירש נמי לשון ואנוהו, לשון נוה שאנן, כי ידע שכל עבודתינו הוא לעשות זווג יסוד ומלכות, והוא ע"י ישראל המזווגים ע"י הדעת, שעושין מדת מלכות בחי' פרצוף, ע"י מעשיהם הטובים, ויהיו ראוי לזווג, וזהו זה אלי, בחי' יסוד, ואנוהו, אעשה לו מדת מלכות בחי' פרצוף, ויהיה לו נוה שאנן: ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב (טו, ו). עיין פירש"י, ותרגום אונקלוס ימינך ה' אדירא בחילא. להבין, הלא אדיר לשון חוזק, וכח הוא ג"כ חוזק, וגם דאמר נאדרי לשון נפעל, וגם היוד של נאדרי פירש"י ז"ל היוד יתירה כמו רבתי עם עכ"ל:
ונראה, דאמרתי פיר[ו]ש הפסוק (תהלים קיז, א-ב) שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, אמר לשון גבורה אצל חסד, שהשם יתברך ברא כל העולמות להיטיב לברואיו, כי מדרך הטוב להיטיב, ובשביל ישראל, שהם יעבדוהו ויקבלו ממנו חסדיו, ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים, ומדת חסד הוא התפשטות ח"ס דל"ת, להיטיב במקום דל וחסר, אף שאינו ראוי להשפיע אליו, ועל כן הוא משפיע לאומות העולם, אבל לעתיד יהיה מדת החסד בצמצום, היינו מדת גבורה, שלא להשפיע רק לישראל, וזהו כי גבר עלינו חסדו, רצה לומר שהמשיך מדת גבורה וצמצום, שיהיה עלינו חסדו לבד ולא לאומות, ואמת ה' לעולם, מדת רחמנות הוא מדת אמת המשיך לעולם: ושמעתי דבר נאה בשם מחו' הרב הגאון מוהר"ר לוי יצחק אב"ד דק"ק בארדיטשוב פירוש הפסוק (ו, ח) והבאתי אתכם על הארץ אשר נשאתי את ידי, לשון נשיאת יד, דיד הוא לשון נתינה, וכשהשי"ת אינו חפץ להשפיע רק לישראל לבד, אז מעלה במחשבתו תכלית השפעה, למה אשפיע שלא לצורך עבודתי, ולא אשפיע רק לישראל שהם עובדים אותי, ובמחשבה זו מתעלה הנתינה, שבא רצון הנתינה למחשבה, וזה נקרא נשיאת יד, דיד הוא לשון נתינה מתעלה למחשבה, וזהו והבאתי אתכם אל הארץ, ומפרש, למה אתכם ולא אומה אחרת, אשר נשאתי את ידי, אל המחשבה, לחשוב שלא להשפיע רק לישראל בשביל עבודתי לשכן אתכם בה:
וזהו ענין נשיאת כפים של כהנים, שמגביהים הנתינה למחשבה, שלא ילך השפע רק לעמו ישראל, וענין נפילת אפים הוא להיפך, כשיש ח"ו רעה בעולם, הגם שבודאי השם יתברך עצמו יודע שהוא טובה, אף על פי כן בעולם הזה נראה שהוא רעה, ועל כן רצוננו לבטל, וזה ענין נפילת אפים למטה לארץ, שהצדיקים מתנהגים לפי מה שנראה בעולם הזה השפל, שלא יהיה בעולם הזה לפי הנראה רעה:
וזהו ענין מה שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) שהכניס ר' חנינא ראשו בין ברכיו וחלצתו חמה של תינוק, פירוש שפעל בהכנסת ראשו בין ברכיו לבטל הגזירה, לפי שנראה בעולם הזה שהוא רעה, הגם שלמעלה הוא בודאי טוב שימות התינוק, אף על פי כן ביטל, מפני שבעולם הזה נראה שהוא רעה, והתעורר בהכנסת ראשו בין ברכיו להתנהג ע"פ הנהגת עולם הזה, עכ"ד. ודפח"ח:
ואפשר זהו פירוש (תהלים קיח, טו) קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל, רצה לומר שקול רנה וישועה באהלי צדיקים, כשימין ה' עושה חיל, וימין ה' רוממה נתרומם על המחשבה, שלא להשפיע רק לישראל כנ"ל, והנה, כשמתעלה הנתינה דהיינו החסד, אל המחשבה, בא מדת החסד אל חכמה, שהוא קו ימין, וזהו ימינך ה' נאדרי, רצה לומר ימין ה' הוא חסד, נתחזק כשבא אל חכמה, וזהו נאדרי, נאדר יו"ד, כי יו"ד הוא חכמה, וכשבא ימינך אל חכמה, שם נתחזק בכח במדת צמצום, שלא להשפיע רק לישראל, כי מדת החסד הוא ג"כ כלי משבע מדות, ואחר כך תרעץ אויב, ומנצח כל המסטינים והמקטריגים וזהו פירוש מי כמוך נאדר בקודש, רצה לומר נתחזק בחכמה הנקרא קודש:
מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא (טו, יא). נראה לומר על פי שפירש רש"י ז"ל נורא תהלות יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמו שכתוב (תהלים סה, ב) לך דומיה תהלה עכ"ל, ומדרגה זאת הוא יראה הרוממות, על ידי שמכיר גדולת הבורא ונפלאותיו, שכל העולמות כאין נגדו, מבין שאי אפשר להשיגו ולהגיד תהלותיו, ויראת הרוממות הוא חכמה, שהוא בחי' ראיה, וראיה הוא אותיות יראה: וזה שאמר נאדר בקודש, כי חכמה נקרא קודש ותרגומו אדיר בקודשא, נורא תהלות, יראוי מלהגיד תהלותיו, עושה פלא, רצה לומר שפלא העליון הוא חכמה, עושה זאת, על ידי שמשיגין חכמה יראה הרוממות, על ידי זה יראין להגיד תהלותיו כאמור: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה וכו' (טו, כ). להבין מה שאמר שלקחה התוף בידה, ומאי נפקא מינה, מה דהוי הוי, וגם ותען להם מרים, הוי ליה למימר ותאמר להם מרים, ומלת ותען שייך לשון עניה לדיבור של קודם, וגם דאמר להם, והוה ליה למימר להן, כמשפט הלשון לנקבות רבות:
ואפשר לומר, דאמרו (רבינו) [רבותינו] ז"ל (סוטה ל, ב) שמשה אמר אשירה לה' וכו' , והנה, הנשים לא היו יכולין לענות למשה ולישראל דבר השירה, כי קול באשה ערוה, עד שהוצרכה מרים הנביאה ליקח התוף, וידוע, בשעה שאדם מכה על התוף ומדבר גם כן בפה, דבריו אינם נשמעים, מפני קול התוף, וכן כל הנשים החזיקו בתופים ובמחולות, כדי שלא ישמע קולן, ואחר כך היו יכולין לענות השירה אחר משה וישראל, וזו ותען להם מרים שירו לה' וכו', רצה לומר אחר משה וישראל, שהיו אומרים שירו לה' כי גאה גאה, היו עונות אחריהם, אחר שלא ישמע בוודאי קולן לאנשים, רק לה', וכן כל הנשים אחריה, היו עונין שירו לה' וכו': ויבואו מרתה וכו'. וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלח אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו (טו, כג- כה). מה שאמר ויורהו ה' עץ, ותרגם אונקלוס וצלי קדם ה' ואלפיה ה' אעא ורמא למיא וכו', מה למוד שייך בעץ, והוי ליה למימר ויראהו ה' עץ, באלף, וגם דאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, הנה חוק בלי טעם הוא, ומשפט הוא בטוב טעם, ואמר הלשון חוק ומשפט, משמע שניהם ביחד, ועיין פירש"י ז"ל :
ונראה, דאמרתי פירוש הפסוק בקהלת (יא, ג) ואם יפול העץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, עיין פירש"י ז"ל . ולכאורה, אם יפול העץ בדרום ואם בצפון מיותר, והוה ליה למימר מקום שיפול שם יהוא, וגם דאמר שם יהוא, בואו ואלף בסוף, והוה ליה למימר שם יהיה:
ונראה לפרש, על פי מה שמקובל בידינו כשיש לאחד איזה שבירה ונפילה ח"ו, ליקח ק"ס פרוטות מנין עץ, על שם (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה, ולמנות מנין י"ז ומנין ך"א ומנין כ"ו וכמנין שלשה שמות, והם ביחד מספר דין, ולכוון להמתיק הדין ע"י שלשה שמות, וגם ימנה אח"כ מספר ס"ד כמנין דין, וכשיאמר ס"ה יכווין להמשיך האל"ף אלופו של עולם מן אדני, בעולם העשיה מדת מלכות, ונמתקו כל הדינין שבמדת מלכות עולם העשיה, וכשיערבם, נמתקו הדינין גם כן למעלה, ע"י האל"ף רחמים גמורים, שאין בו דין כלל:
ולי נראה להוסיף טעם, כיון שיש לאדם ח"ו חסרון, הוא ח"ו שבירה ונפילה בעולם המעשה, המרומז לשם אדני, ומלת נפל בגימטר' ק"ס, ועל כן יקח ק"ס לצדקה, להקים הנפילה ע"י הצדקה, כי בהתפזר מעותיו לצדקה, אז נעשה מן נפל צירוף אחד כנ"ל, והוא צירוף אחד מע"ב שמות, ור"ת שלו פזר נתן לאביונים, ואז יקוים בו (תהלים קיב,ט) קרנו תרום בכבוד, ונתרומם מהנפילה, כי צדקה תרומם גוי (משלי יד, לד), ועל ידי מעשה הצדקה וכוונת העושה להמשיך אלופו של עולם אל הדין, אלף של אדני, המרומז לעולם העשיה, וכשמשליך האחד אל ס"ד מספר דין, קודם שיוציא משפתיו מנין ס"ה, יערב אותם וממשיך אלופו של עולם בתוך הדינין, ונמתקו הדינין ונתקנו כל השבירות, ויעלו כל הנפילות למעלה:
וידוע, כיון שיש לאדם איזה שבירה ונפילה ח"ו, בוודאי הוא דין מלמעלה, על שפגם באחד ממדותיו ועשה עבירה ח"ו, מחמת שנפל לאהבה רעה או ליראה רעה, או מחמת שאר מדותיו הרעים עשה איזה עבירה, וידוע, דדרום הוא מדת חסד מדת אהבה (זוה"ק ח"א קנג, א, תיקו"ז קו, ב), וצפון הוא מדת גבורה מדת הדין (תיקו"ז קל, א ), והאדם נקרא עץ (דברים כ, יט):
וזהו אם יפול העץ בדרום, שנכשל בעבירה מחמת אהבה רעה, ואם בצפון, שנפל בעבירה מחמת שנפל ליראה רעה, מקום שיפול העץ, רצה לומר בכל מקום שנכשל ויפול האדם בעבירה על שפגם בשאר מדותיו, וא"כ בא אליו ח"ו השבירה והנפילה בגשמיות בעולם המעשה, שם יהוא, רצה לומר שם אתה צריך להמשיך אלף של אדני אלופו של עולם, אל הדין מספר דין ס"ד, וכשתשליך ותמנה עוד אחד אל הס"ד, נעשה אדני, ונמתק הדין בעולם המעשה, המרומז בשם אדני, על ידי אלופו של עולם שהמשיך אל הדין, ויתקנו כל השבירות ויעלו כל הנפילות, כי הוא רחמים גמורים שאין בו תערובות דין כלל: וזהו שם יהוא, כי יו"ד ה"א וא"ו של השם, מרומז לעולמות עליונות שלמעלה מעולם העשיה, וה"א אחרונה שבשם הוי'ה, מרומז לעולם העשיה, ובמלת יהוא הוא, יו"ד ה"א וא"ו של השם, וכנגד ה"א אחרונה שבשם, המרומז לעולם העשיה, כתוב אלף, לרמז כי בעת הנפילה ח"ו, צריך להמשיך אלף אלופו של עולם בעולם המעשה הוא דין, וע"י אלופו של עולם רחמים גמורים שאין בו דין כלל ימתקו כל הדינין: וזהו על ידי הצדקה אשר הוא מנשא ומרומם כל הנפילות, כמו שכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי, ובצירוף כוונת העושה כנ"ל. ומים המרים הם דינין, ומי סוטה יוכיח, וזהו ויורהו ה' עץ, ליקח מנין עץ ולהשליך אל המים, ולהמשיך אל הדינין אלופו של עולם רחמים גמורים, שאין בו תערובות דין כלל, ובזה וימתקו המים, וימתקו הדינין כנ"ל, שם שם לו חוק ומשפט, כי דבר זה ליקח מנין ק"ס כמנין עץ הוא כמו חוקה, אבל יש בו טעם כנ"ל, וזהו חוק ומשפט כנ"ל:
וזהו פיר[ו]ש הפסוק (ישעי' לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, כי הצדקה נקרא זריעה, כמו שכתוב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, והם זורעים בצדקה על כל מים, רצה לומר בין שיבוא לישראל חסדים הנקרא מים נותנין צדקה, ואף על מים המרים מים הזדונים נמי נותנין צדקה, ובזה מבטלין כל דינין, ועל ידי זה משלחי רגל השור והחמור, הקליפות משולחין מזה האדם שזורע בצדקה, ואי אפשר להם לשלוט בו:
או יאמר, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילונו העם וכו' ויצעק אל ה' וכו' וימתקו המים וכו'. ויאמר אם שמוע תשמע וכו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (טו, כג- כו). עיין פירש"י ז"ל, ולהבין מה שאמר על כן קרא שמה מרה, והלא בתחלה נמי היה קרוי שמה מרה, כמו שכתוב ויבואו מרתה, וגם מה שאמר כי אני ה' רופאך, והיה ליה למימר כי אני רופאך, ומסתמא ה' הוא הרופא חולים, ובפרט שאמר בתחלה ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה': ונראה הכתוב מלמדנו, שבאם שיש לאדם איזה צער ח"ו, אם יחשוב הלא הכל מאת השי"ת, כי הוא המשגיח, ומנהיג את כל העולמות כולם עליונים ותחתונים כרצונו וחפצו, ומסתמא זו הוא טובה גדולה לו, כדרכו להיטיב, ובהחשבו זאת, תיכף יבטל הצער ההוא:
והנה הרב הקדוש המפורסם מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר שכל המסעות שנסעו ישראל והכל עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ועל פי הענן, ובמקום שחנו ישראל, שם נפלו אותיות הקדושות בשבירה, וכשחנו שם ישראל, נתקן שם, וכשנסע הענן משם, אז נסעו בני ישראל, למשל, ויחנו בדפקה או ברסה, שם נפלו אותיות דפקה או אותיות רסה בשבירה, וכשחנו ישראל שם, נתקן שם אלו האותיות, ונכתב בתורה ויחנו בדפקה או ברסה, או בשאר מסעות, וזהו תקנתם של אותיות, ולפעמים היו מתקנים אלו האותיות שנפלו בשבירה, ונעשה צירוף אחר, וזה נקרא מוסבת שם הנזכר במסעות, עכ"ד. ודפח"ח:
והנה בכאן הודיעך הכתוב, שבאו ישראל למרה, ולא היו יכולין להעלות אותיות מ"ם רי"ש ה"א מן השבירה, וזהו שאמר ולא יכלו לשתות מים ממרה, שלא היו יכולין לקבל השפע משם, ולהעלות אותן האותיות מן השבירה, ואם היה יכולין להעלות, היו ממתיקין אותן האותיות, והיו יכולין לעשות צירוף רמ"ה, אבל לא היו יכולין להעלותן, ונשאר שם מרה, וזהו שאמר על כן קרא שמה מרה, רצה לומר נשאר שם מרה, כי אעפ"י שנמתקו המים, כמו שכתוב ויורהו ה' עץ וימתקו המים, מכל מקום, לא היה על ידי תפילת ישראל, ולא על ידי פעולתן, אלא על ידי תלונתן, ועל כן לא נתקן שם האותיות, ונשאר בשבירה:
ואם היו ישראל חושבים שם, בראותם כי לא יוכלו לשתות מים ממקום זה, שהכל הוא מאתו ית', כי הוא המשגיח ומנהיג, וזו הוא בוודאי טובתם, היו הם ממתיקין המים, והיו מעלין האותיות מן השבירה, וזהו שאמר אם שמוע תשמע וכו', כי אני ה' רופאך, וידוע, כי אני נקרא מדת מלכות, הנהגתו של השם יתברך, רצה לומר אם תחשוב שאני ה', זהו הנהגתי, והכל הוא ממני ה', רצה לומר שם הוי"ה, זה רחמנות גדול וטובה גדולה, בוודאי זהו רופאך, בוודאי יתבטל הצער:
וזהו ושמרת כל חוקיו, שאין בהם טעם, תשמור, מחמת שיהיה לך אמונה גדולה בהשי"ת, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים אליך, כי כל המכות שהיה במצרים היה מחמת חסרון אמונה בהש"י, כמו שכתוב בכל המכות (י, ב) וידעתם כי אני ה', אבל כיון שיהיה לך אמונה שלימה, לא אשים עליך, כי יהיה לך אמונה גדולה כל כך, וגם שתאמין בכל הדברים שיהיה לך, אף יסורים, שהם רפואה שלימה לך, כאשר נותנים לחולה הצריך רפואה, סמים מרים, וכשהחולה מאמין ברפואה, אינו מרגיש במרירות הסם, כך אתה תאמין בכל הדברים כי אני ה' רופאך, בכל הדברים שיבוא עליך, ולא תרגיש כלל בצער היסורין, מחמת אמונת הרפואה, ובוודאי יתבטל הצער לגמרי במחשבה זאת:
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (טו, כו). הדקדוק מפורסם, מה צורך לרפואה, כשאינו משים המכה עליהם:
ונראה, כי בכל המכות שהכה השי"ת למצרים, היו נצרכין כל ישראל לרפואה, ובמופת שקודם המכות שאמר השי"ת למשה (ז, ט) כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהיה לתנין, ויעשו כן ויקרא פרעה למכשפים ויעשו גם הם כן בלהטיהם, ואם כן אין זה מופת מה', ועשה השי"ת ויבלע מטה אהרן אחר שנעשה מטה כפרש"י ז"ל (ז, יב), אז בלע מטותם, וזה אינו ביד המכשפים לעשות כן, כי הם יכולין לשנות מבריה אל בריה ע"י כשפים, רק לא להוציא בריה פחות מכשעורה, כגון כנים כפרש"י (ח, יד) , אבל כיון שאינם משנים מבריה אל בריה אחר הראוי ויכול לבלוע, אלא שנשאר כמו שנולד, כגון מטה הדומם, אין כח בידם לתת חיות למטה הדומם, שיבלע מטה אחר, אבל השי"ת הוא הבורא הכל, ומחיה הכל, ונותן כח וחיות אף לדומם שיבלע ויעשה מעשה חי, וזהו ויבלע מטה אהרן את מטותם: ואחר כך אמר השי"ת למשה במכות דם, שהתחיל להכות אלהות של מצרים, לך אל פרעה, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא מטה אהרן, ולא מטה משה, ואמר לו בזאת תדע כי אני ה', רצה לומר כי במצרים היתה התגלות מדת מלכותו בעולם, ולא בכשפים ולא בטבעים, וזהו בזאת תדע כי אני ה', הוא השליט ומושל ומנהיג, הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, את אלהותך, רצה לומר בעוד שהוא מטה ואינו משתנה לבריה אחר, אני נותן בו כוח להכות את אלהותך, כמו שנתתי במטה זה כח כשהיה מטה, לבלוע מטות המכשפים, כן אני נותן בו כח להכות אלהותך, וכן עשה, והי' דם בכל מקום מימי מצרים, וזהו אות שאינו מעשה כשפים:
וכתוב (ז, כב) ויעשו חרטומי מצרים כן, והיכן עשו כן, בוודאי בארץ גושן אשר שם בני ישראל, והפכו מימיהם לדם, וריפא השי"ת תיכף למים, ונהפכו למים, ויכלו בני ישראל תיכף לשתות, רק בארץ מצרים שהיה מכת דם מהשי"ת, לא היה יכולת בידי המכשפים לעשות מהם מים לשתות, ועל כן כתוב (ז, כד) ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות, המצרים הוצרכו לכך, אבל בני ישראל לא הוצרכו לכך, כי תיכף נהפך למים, ואף על פי כן כתוב (ז, כג) ויפן פרעה ולא שת לבו גם לזאת: ובמכה השנית מכות צפרדעים כתוב (ח, ג) ויעשו כן החרטומים ויעלו הצפרדעים על ארץ מצרים, רצה לומר על ארץ מצרים היה בידם כח להעלות הצפרדעים, אבל ארץ גושן ששם בני ישראל, בוודאי היו רוצים גם כן להעלות וליראם בצפרדעים, אבל השי"ת לא היה נותן בידם כח שישלטו הכשפים על ישראל, כי אין עוד מלבדו כתוב (דברים ד, לה), ודרשו חז"ל (סנהדרין סז, ב) אף כשפים:
ובמכות כנים הודו החרטומים בעצמם, ואמרו (ח, טו) אצבע אלקים הוא, ולא היה בידם יכולת להעלות על ישראל:
ובמכות ערוב, אף על פי שהיה ביד המכשפים להביא גם כן ערוב על ארץ גושן ששם בני ישראל, וכן רצו וכן עשו, מנע השם יתברך מהם הכח, ואמר (ח, יח) והפליתי את ארץ מצרים אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, המושל והמנהיג כל הארץ כרצונו וחפצו:
וכן במכות דבר כתוב (ט, ג) הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, ושם לו השי"ת מועד, למחר יעשה זאת בארץ מצרים, והחרטומים בודאי עשו בכשפיהם להמית מקנה ישראל אשר בארץ גושן ולא יכלו, וכתוב (ט, ו) וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני ישראל לא מת אחד, ופרעה שלח לידע אם פעלו המכשפים במקנה בני ישראל, כמו שכתוב (ט, ז) וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה בני ישראל עד אחד, ואף על פי כן ויכבד לב פרעה ולא שלח:
ואצל מכות שחין שהיה במצרים כתוב (ט, יא) ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בהחרטומים ובכל מצרים, ולא הי' יכולת ביד החרטומים לעשות בכשפיהם, ולהביא השחין על ישראל:
ובמכת ברד כתוב (ט, כו) רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד, ומסתמא החרטומים ג"כ פעלו בכשפיהם להביא ברד על ארץ גושן, ולא נתנם ה' להרע להם. וכן במכת ארבה כתוב (י, יב) ויעל על ארץ מצרים ויאכל את כל עשב הארץ אשר הותיר הברד, ובמקום הברד עלה הארבה, ולא בארץ גושן. וכן במכת חושך כתוב (י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ופשיטא במכות בכורות כתוב (יב, כג) ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם:
ועל ידי זה הודיע השי"ת שהוא הבורא והוא המחיה הכל, והוא המנהיג הכל כרצונו וחפצו, ומכה ומרפא באחד, כמו שדרשו רז"ל (זוה"ק ח"ב לו, א) נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, ומה היו ישראל צריכין לרפואה, ולפי דברינו יובן, שהיו החרטומים בכשפיהם עושין להביא המכות אלו גם כן על ישראל, והיו ממשיכין בכשפיהם הרעות האלו על ישראל, והיה השי"ת מרפא להם, מהרעות שהמשיכו עליהם, ולא נתנם ה' להרע לישראל:
וזהו פירוש כל המחלה אשר שמתי במצרים, רצה לומר העשר מכות, לא אשים עליך כי אני ה' וכו', ומלת כי משמש בד' לשונות, ואחד מהן אלא, וכן כאן פירושו אלא, כלומר, אני לא אשים עליך אלו המכות, אלא אני ה' רופאך, מן המכות האלו שהמשיכו המצרים בכשפיהם עליכם:
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (טז, ד). להבין מה שאמר לכם, ואחר כך אמר ויצא העם ולקטו, וגם שאמר הילך בתורתי, ועיין פירוש רש"י ז"ל לשמור מצות התלוים בו כגון לא תותירו וכו', ואם כן הוי ליה למימר במצות:
ונראה, דאמרו רז"ל (יומא עה, א) צדיקים ירדו להם המן על פתח בתיהם בלא טורח, ולרשעים בטורח, שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח) , וכן באכילת המן כתב שם מהרש"א ז"ל (חידושי אגדות יומא עה, א ד"ה לחם שמלאכי השרת) פירוש הפסוק (תהלים עח, כה) לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשובע, לחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו שהוא מאכל רוחני, אכל איש, שהם הצדיקים והיחידים שבישראל, היה להם מאכל רוחני, וצדה שלח להם לשובע, היינו לשאר העם, שאכלו כדי שביעה לא היה להם לחם אבירים של מלאכי השרת, אלא להם מקרי צידה, עכ"ל:
וכן בתיקון המן היו לצדיקים בלא טורח, עיין שם (יומא שם) בגמרא ובמהרש"א ז"ל שכתב (חידושי אגדות שם ד"ה בינונים וכו') לצדיקים ירד כעין לחם שאוכלין אותו כמו שירד, ולא הוצרכו לטחון ולאפות, ולבינונים ירד להם לעשות עוגות ולאפותו, ולא הוצרכו לטחון, ולרשעים הוצרכו גם כן לטחון וכו', עכ"ל: וזה שאמר השי"ת למשה, ליחידי סגולה הנלוים אליו, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שתאכלו כמו שהוא מן השמים בלא טורח כלל, מאכל הרוחני, לחם שמלאכי השרת אוכלין, ויצא העם ולקטו, רצה לומר הערב רב הנקרא בשם עם, יהיה להם טורח, שיצאו וילקטו ויטחנו ברחיים ולאפותו, כי יהיה להם מאכל גשמי: אבל גם במאכל גשמי יש בו חיות הרוחני, וצריך האדם לדבק את עצמו במאכל הרוחני הניצוץ הקדוש המחיה את האוכל ההוא, והוא מזון הנפש, ולא במאכל הגשמי שהוא מזון הגוף, והחיות שבתוכו הוא התורה, כי באורייתא ברא הקב"ה עלמין, וזהו אנסנו הילך בתורתי אם לא, רצה לומר אם ידבקו את עצמם בחיות התורה שבתוך המאכל הגשמי שאוכלין, או לא, או אם ידבקו רק בתענוג הגשמי שבו, שנאמר וטעמו כצפיחת בדבש:
ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו (טז, ו-ז). להבין מה שאמר ערב וידעתם, ובקר וראיתם וכו', דהנה הרב המגיד זלה"ה אמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות (תהלים צב, ג), כי בהיות האדם בשכל ובמוחין חזקים, הוא מכיר את השי"ת, ויוכל להמשיך חסדים , ובזמן שח"ו נפילת המוחין, אז יחזק האדם עצמו על פי אמונה לעבודת השי"ת, וזהו ואמונתך בלילות, עד כאן:
וזה שאמר ערב, לשון ערבוב השכל ונפילת המוחין, וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים, רצה לומר תדעו על פי האמונה, כי הוא מוציא אתכם מארץ מצרים, ותתחזקו באמונה זאת, ובוקר, רצה לומר כשתהיו בשכל ובמוחין חזקים, וראיתם את כבוד ה', ותראו בעצמכם ותכירו כי ה' עשה זאת שהוציא אתכם מארץ מצרים, והוא המנהיג כל העולמות כולם, ומעתה בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה וכו': ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן לכם ה' לאכלה (טז, טו). ועיין פירש"י ז"ל מן הוא הכנת מזון, הוא כמו וימן להם המלך. להבין מה השיב להם משה הוא הלחם אשר נתן לכם ה' לאכלה, הלא גם הם הבינו וידעו שניתן להם לאכלה, ובפסוק שאחריו כתיב ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש, עיין פירש"י ז"ל עשב ששמו קליא"נדרי וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן הי' לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה והוא לבן. להבין למה אמר בית ישראל, ולא אמר בני ישראל:
ונראה, דהנה באכילת אדם, אף שאינו יודע כוונת אכילה, יש לו לכוין שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודת הבורא, וגם שיוציא הניצוצות הקדושות שבתוך האוכל , בין הניצוצות שבתוך המאכל בתולדה, ובין הניצוצות הקדושות שבאו בגלגול בצומח וחי, וכתוב בספרים (ראה צעטיל קטן אות טו) שיש להוציא כוונה זו בדיבור בפה, שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודת הבורא, ולהוציא נצוצות הקדושות שבתוך המאכל כנ"ל: וכשעושה כן, הוא מתקן הנצוצות הקדושות שבתוך המאכל, ועל ידי זה בא לאדם תאוה לאכול המאכל, כי חיות הנצוצות הקדושות שבתוך המאכל, מעוררים לאדם תאוה, בסוד מיין נוקבין, כי הם חפיצים בתקונם, ונמצא, אף על פי שהאדם הוא רעב, וכשאוכל המאכל יש לו תענוג שיקבל מן המאכל שהוא שבע, מכל מקום, המאכל מקבל יותר מהאדם האוכלו, כי הנצוצות הקדושות שבו, קודם אכילה היו בבחי' שבירה, ואחר האכילה נתקנו, וזהו כמו שאמרו רז"ל (ויקרא רבה לד, ח; רות רבה ה, ט) יותר מה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, כי הבעל בית מקבל יותר, כי על ידי נתינתו לעני דבר מועט, הוא מקבל מהש"י עבור זה שפע רב:
וכל זה הוא במאכל גשמי, שהחיות שבו מלובש בדבר גשם, וצריך לבררו ולתקנו, ובתחילה צריך לברר גוף המאכל מתוך הפסולת, ואחר כך לתקנו שיהא ראוי לאכילת אדם, כגון טחינה ואפיה או בישול, ואחר התיקון הוא גם כן גשמי, רק בשעת אכילה, האדם מוציא החיות רוחני שבא אליו, והפסולת יוציא לחוץ, ועיקר אכילת אדם הוא החיות רוחני, כמו שאמר הרב הקדוש המפורסם מוה' דוב בער זלה"ה שעל כן נקרא מאכל, כי חיות הרוחני שבו נקרא אוכל, והמאכל נקרא מאכיל, שמאכיל לאדם חיות הרוחני שבתוכו, עכ"ד. ודפח"ח :
אבל בלחם היורד מן השמים, לא היה צריך בירור ותיקון, כי הוא רוחניות לבד בלא גשם, ולא היה בו פסולת כלל, ועל כן נבלע ברמ"ח אבריהם, ואף על פי שהמה גם כן היו מתקנין, כמו שכתוב בפ' בהעלותך (במדבר יא, ח) שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות, זה היה החילוק לצדיקים ולבינונים ולערב רב, כמו שאמרו ביומא וע' במהרש"א שם, וכמו שהבאתי בפסוק (טז, ד) הנני ממטיר לחם מן השמים, כי לצדיקים היה יורד המן על פתח בתיהם כענין לחם, ואוכלין אותו כמו שיורד משמים בלי שום טורח, והבינונים היה להם קצת טורח, שלא ירד על פתח בתיהם, ויצא העם ולקטו, והערב רב היה להם טרחה גדולה, אבל מכל מקום היה רוחניות לבד בלי התלבשות בגשמי, רק מצד חסרונם לא היו יכולין לקבל הטובה רק על ידי טורח:
ואם כן, המן בעצמו לא היה צריך אל האדם לתקנו ולבררו, ולא היה מקבל מהאדם האוכלו, אבל היה בחי' משפיע לבד, שהיה הוא השפע שמשפיע השי"ת לישראל, והיו מקבלין תענוג ממנו, והמן לא (היו) [היה] מקבל מהם, כמו שאמר השי"ת הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ותיבת מן השמים לכאורה מיותר, אבל השמים הוא בבחי' משפיע לבד, וזהו מן השמים, שיהיה בבחי' משפיע לבד, והם לא הכירו בחסרונם, ומחמת שלא היו יכולין להנות ממנו רק על ידי טורח ותיקון, כשאר לחם, הבינו שהוא ג"כ מלובש בגשם, וצריך תיקון ובירור, ומקבל ג"כ תענוג מאדם האוכל: וזהו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, ור"ת מ"ן הוא מיין נוקבין, רצה לומר שהוא מביא תאוה לאדם לאוכלו, כדי לתקנו, כי לא ידעו מ"ה הוא, שהוא בבחי' מ"ה, המשפיע לבד, ויאמר משה אליהם הוא הלחם, ואמר הוא לשון זכר, כלומר שהוא בבחי' משפיע ולא מקבל, הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, ולכם דייקא, שאתם תקבלו תענוג ממנו, והוא הלחם, כמו שהוא עתה, כן ראוי לאכילה, בלי טורח לתיקון ובירור, כמו שהיה באמת לצדיקים:
וגם לפי פשוטו כפירש"י ז"ל, יש לומר כך, שהם היו אומרים מן הוא, הכנת מזון שצריך להכין אותו ולתקנו שיהא ראוי לאכילה, ואמר אליהם משה הוא הלחם, כמו שהוא, אשר נתן לכם ה' לאכלה תיכף, ומחמת חסרונכם אין אתם יכולין להנות ממנו, אלא על ידי טורח ותיקון:
וזהו ויקראו אותו בית ישראל, רצה לומר אותם האנשים שהיו בבחי' בית, היינו מדרגות תחתונית בישראל, כמו שדרשו רז"ל (מכילתא יתרו ב, ד"ה ומשה עלה, שמות רבה כח, ב) כה תאמר לבית יעקב (יט, ג) אלו הנשים קלי הדעת, ושאר מדריגות תחתונים מישראל, שהם בחינת מקבלין מישראל, ונקראין גם כן בית ישראל, כי בית הוא בחי' מקבל, ולפי שהיה להם טורח ויגיעה עד שנהנו ממנו, היו סוברים גם כן שיש בו מלבוש גשמי, החיות שבו הוא מלובש בו, וצריך בירור ותיקון, והוא גם כן מקבל תענוג מהאוכלים, על כן קראו שמו מן, כמו שכתבנו לעיל: ובאמת, והמן, שהיו קוראין אותו, הוא כזרע גד, ונראה, דאמרו חז"ל בסוכה (מט, ב) אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ועיין פירוש רש"י ז"ל וז"ל או מעות בעת שהתבואה מצויה, שלא ילכו מעותיו לאיבוד, וזהו החסד שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, עכ"ל. ואמרו רז"ל (יומא עה, ב) לחם שאלו כהוגן, ניתן להם כהוגן בבוקר, שיש שהות להכין, עד כאן:
וזהו כזרע גד, ור"ת גד, גומל דלים, רצה לומר המן ניתן להם בבוקר, שיש שהות להכינה על פי חסד ואהבה, כזרע גומל דלים, שנותן דעתו ולבו לטובתו של עני, והצדקה נקרא זריעה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה:
ולפי שהמשילו לזרע גומל דלים, אמר לבן, רצה לומר שלא תאמר כגומל דלים ממש, שהוא יותר מהעני, כמו שאמרו (ויקרא רבה לד, ח, רות רבה ה, ט ) יותר מה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב, ותאמר גם כן שהמן הוא מקבל מהאוכלים אותו, לפי שהוא צריך תיקון ובירור מהאוכלים, לכן אמר לבן, כי צבע לבן הוא חסד, כלומר שהוא בחינת חסד לבד, משפיע לבד ולא מקבל לעצמו, אלא היה שפע מהשי"ת שהיה משפיע לישראל בחי' רוחני ולא גשמי, ולא היה המן בעצמו צריך תיקון ובירור:
וזהו שפירש"י ז"ל ואינו נמשל לזרע גד, אלא לענין עגול, שהיה עגול כזרע גד, אבל זרע גד אינו לבן, והמן היה לבן, כי גוון לבן מורה על חסד, מורה בחי' משפיע לבד ולא מקבל, כן היה המן משפיע להאוכלין, ולא מקבל מהם, ולא כזרע גומל דלים, שהוא מקבל מהעני ואינו לבן וכנ"ל:
ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה'. היום לא תמצאהו בשדה (טז, כה). עיין פירש"י ז"ל , ונראה, דהנה השי"ת קידש לנו כל השביעית, מימים, קידש יום שבת, ומשנים, קידש שנת השמטה, ומשמיטין, שנת היובל, כי המדריגה השביעית הוא בחי' המעשה, וקידש לנו כל השביעית שלא לעשות בו שום מעשה, להורות לנו שלא נאמין במעשה ובטבעיות, רק הכל הוא בהשגחתו ית', וכן כתוב בפירוש (ויקרא כה, כ) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וכו' וצויתי את ברכתי וכו': וזהו פירש"י וקראת לשבת עונג, כי הרי ראינו שתענוג תמידי אינו תענוג, למשל, עשיר אחד יש לו מאה אלפים ואינו מרויח כלום, אין לו תענוג כלל, כי במה שיש, כבר הורגל בו, רק אם מרויח בכל יום, אף אם אינו עשיר יש לו תענוג בכל יום, שנתוסף לו דבר חדש, מה שלא היה לנו עדיין, וכן בשבת שאין אנו מרויחין כלום, אף שיש לנו כל צרכנו, ממה שמרויח ומכין מששי לשבת, אף על פי כן בשבת אינו נתוסף לנו דבר חדש, ונמצא על פי טבעות לא היה לנו תענוג בשבת, וצונו הבורא ית' (ישעי' נח, יג) וקראת לשבת עונג, אדרבה, שתמשיך למדריגה שביעית עולם התענוג, שלא תאמין בטבעיות ובעשיות הגשמיות, ולא תעשה מלאכה, ותקבל מצות השם ית' באהבה, ועל ידי זה תוכל לבא להמשיך עולם התענוג:
וכן בכאן, במן שיורד להם בששי שני עומר לאחד, ולא היה להם תענוג בשבת, שלא נתוסף להם דבר חדש, אדרבה היו יראים שלא יפסוק המן, כמו שפירש"י ז"ל, והנה, כל תענוגים נקראים בלשון אכילה:
וזה שאמר משה אכלוהו היום, רצה לומר שתמשוך עולם התענוג, כי שבת היום לה', רצה לומר שבת המדרגת שביעית שהוא בחינת עשיה וטבעיות, נתקדש לה', שלא להאמין בעשיות הטבעיות, ועל כן היום לא תמצאוהו בשדה, ולא ניתוסף לכם דבר שיהיה לכם תענוג מזה, ותקבלו מצות ה' באהבה ובחשק, ותמשיכו עולם התענוג: ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (טז, כט):
ונראה, דהנה הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר פירוש (רש"י בראשית ב, ב, תוס' סנהדרין לח, א) בא שבת בא מנוחה, שבא כח הפועל בנפעל, ומנוחה נקרא השם יתברך, כי הוא אין סוף ב"ה, ובאין סוף לא שייך תנועה, ועל כן נקרא מנוחה, עכ"ד. ודפח"ח :
נראה כוונתו, דידוע בספרים (עץ חיים שער א ענף ג) שהשי"ת ברא כל העולמות בתחילה על ידי צמצום, כדי שיוכל להתהות הכלי, וכשנעשה הכלי המשיך לתוכו חיות דרך קו ומדה, שיוכל לקבל ולחיות, ולא יתבטל ממציאות, ובשבת בא חיות אל כל העולמות, זהו כח הפועל בנפעלים להחיות אותם:
והנה החיות של כל העולמות הוא חכמה המחיה את הכל, כי כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), כמו שכתוב (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה, והחכמה הוא בחי' ראיה, וזהו ראו כי ה' נתן לכם את השבת, כלומר מבחי' ראיה שהוא חכמה, ה' נתן לכם את השבת, שבא אל כל העולמות החיות שלהם, הוא כח הפועל בנפעל, כי כולם בחכמה עשית:
ועיין מה שכתבנו לעיל בפסוק (טז, כה) ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום וכו', שהשי"ת קידש לנו כל מדריגה השביעית, מימים ושנים ומשמיטים, שהמדריגה השביעית הוא מרומז כנגד עולם המעשה, ואנחנו בני ישראל לא נאמין בשום מעשה הטבעיות והגשמיות, רק בהשי"ת, על כן צוה לנו שלא לעשות שום מעשה בכל השביעית, שהכל בהשגחתו יתברך שמו, והוא המושל בכל הטבעיות כרצונו, עיין שם : וזהו שאמר כשתראו ותבואו לחכמה, ותבינו שבשבת בא חיותו אל כל העולמות, ומבלעדו הכל אפס, ולא תאמינו בגשמיות, וזהו על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, כלומר שלא תעשו בו שום מלאכה, שלא נאמין בעשיה הגשמיות, ותדבקון בו יתברך בחיותו שבא אל כל העולמות, זהו חכמה המחיה את הכל, וזהו שבו איש תחתיו, ותהיו דבוקים בו ית':
אל יצא איש ממקומו, כי שמעתי ממחו' הרב הגאון מוהר"ר לוי יצחק אב"ד דק"ק ברדיטשוב פירוש שינה בשבת תענוג (של"ה מסכת שבת פרק נר מצוה נג, וראה טור או"ח סי' רצ), שבשבת צריך האדם להיות דבוק ביראת הרוממות, והוא חכמה הנקרא ראיה, כי ראיה הוא אותיות יראה, רק שאי אפשר להיות דבוק תמיד אל חכמה, ושינה נקרא בחי' נפילת המוחין, וזהו שינה בשבת, כלומר נפילת המוחין בשבת, תענוג, עולם התענוג הוא בינה, ועל ידי זה יוכל להתענג בשבת, כי אם היה תמיד בבחי' יראת הרוממות, שהוא למעלה מעולם התענוג, לא היה יכול להתענג בשבת, ע"כ, ודפח"ח:
ועיין בסידור האר"י ז"ל בכוונת הקדושה (תפילת האצילות), וז"ל, ממקומו שהוא בינה הנקרא מקום וא"ו וזהו התפשטות הבינה, עכ"ל, וזהו שאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, כלומר עכ"פ כשתהיו בבחי' נפילת המוחין, תתענגו בשבת, ותהיו בעולם התענוג שהוא בינה, וזהו אל יצא ממקום וא"ו, שהוא בינה עולם התענוג כנ"ל:
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם וכו'. ואח"כ מתחיל הפסוק ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. ואח"כ מתחיל הפסוק כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (טז, לב-לד). להבין, בפסוק ראשון כתיב למען יראו את הלחם, ובצוות משה אל אהרן לא כתיב לשון זה, אלא והנח אותו לפני ה' למשמרת, ובפסוק השלישי כתיב כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת, ולא כתיב לפני ה', כאשר אמר לו משה. וגם דהוה ליה למימר ויניחהו אהרן למשמרת לפני העדות כאשר צוה ה' אל משה:
ונראה, דהנה כתבתי בפרשה בא בפסוק (יב, יד) והיה היום הזה לכם לזכרון, שאינו דומה ישועת אדם, אפילו מלך גדול ברצונו להיטיב לאדם אחד, לישועת ה', שישועת אדם, תיכף שגמר להיטיב נפסק הטובה, אבל ישועת ה' לעמו בית ישראל, אין טובתו נפסקת לעולם, שהוא חי וקיים לעולם, ובזמן הטובה שעשה, נתגלה הארה ראשונה, ונמשך לבית ישראל הארה מהתגלות הראשון, מטובה וישועה ראשונה, כאשר כתבתי שם בשם הרב הגדול בוצינא קדישא המפורסם מוה"ר דוב בער זללה"ה על פסוק למועדה מימים ימימה עיין שם . וזהו פיר[ו]ש (ישעי' מה, יז) ישראל נושע בה', ישראל שיש להם מה' תשועת עולמים, הישועה הוא לעולמים:
וכן בכאן, בנס המן שהיה ממטיר להם לחם מן השמים, צוה השי"ת למלאות העומר ממנו מן, שיהא הנס למשמרת לדורותם, ולא יפסוק הטובה לדורות, כשיראו הלחם אשר נתן להם ה' מן השמים, כמו שכתוב למען יראו את הלחם אשר האכלתי כו', וכן הוא בכל פרנסת האדם, וכל הברואים שהוא זן אותם בכל יום ויום ממש מטובתו, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא כרצונו וחפצו, ואל יעלה בדעת האדם לומר כוחי ועוצם ידי עשה זאת, בראותם כמו בני אדם יגיעים מאוד ואין להם סיפוקם: ואף גם דבר זה לא בזכותא תליא, כמו שאמרו (מועד קטן כח, א; זוה"ק ח"ב ו, א; ח"ג כה, ב, רטז, ב) בני חי ומזוני לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא, ופירש האר"י ז"ל בליקוטי תורה (פר' תולדות) על פסוק (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק וז"ל אמרו רז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא וכו', ועיין שם בסופו, אינם בזכות שהם הגבורות, אלא במזלא תליא אלו הב' מזלות שפרשנו, ונקטו בני חיי ומזוני, לפי שבני בסוד הדעת הנמשך דרך חוט השדרה, וחיי, מאמא שמשם נמשכים החיים, ומזוני, מאבא שהוא חכמה, וכסדר מלמטה למעלה אלו, הם תלוים בזווג ב' מזלות עליונים עכ"ל, רצה לומר שהם למעלה מהעולמות, ולמעלה מהשגת האדם, כי הוא למעלה מחכמתו ע"כ וכו':
על כן אל יעלה בדעת האדם להתבונן ולהתחכם איך למצוא טרף ומזון, כי אי אפשר להשיג זאת בשכלו שבא מן העולם, שהוא למעלה מן השכל, ומחמת שאנחנו בעוה"ז מלובשים בלבוש עוה"ז, כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני עצמות וגידין תסוככני, אנחנו צריכין לעשות איזה פעולה גשמיות גם כן, כמו שכתוב (דברים יד, כט) וברכתיך בכל אשר תעשה, אבל לא להאמין ח"ו בפעולה גשמיות, אלא להאמין שהוא יתברך זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים כרצונו וחפצו, ולהתפלל תמיד על מזונו וצרכו וחסרונו, (ולצפה) [ולצפות] לישועת ה' שיכין לו פרנסתו במעט פעולה הגשמיות שהוא עושה, כי הוא הזן ומפרנס לכל, והאכילם במדבר לחם מן השמים בלי שום טורח ויגיעה למאמינים בו, כמו שכתבתי שם:
וכשיראו הדורות הלחם שהאכיל אותם במדבר בלי שום טורח, יבינו וישכילו, כי גם היום הוא זן ומפרנס כל הברואים, ומכין מזון לכל הברואים על פי מעשה הגשמיות שלו, כפי רצונו, לאחד מעט, ולאחד הרבה, ולאחד כדי סיפוקו ולא יותר, כפי רצונו וחפצו להטבת האדם, כן הוא נותן לו:
וזהו למען יראו את הלחם, כלומר שיהיו תמיד דבוקים בחכמה שהוא נקרא ראיה, וימתינו שם, ויצפו לתשועת ה' שיביא להם מזונם מהעולם אשר הוא למעלה מן חכמה, ובראותם את הלחם אשר ירד להם מן השמים, או שיאמרו בכל יום פרשת המן, בזה ימשיכו את הטובה שעשה השם יתברך במדבר בכל יום ויום, רק שיאמינו באמת שהוא זן ומפרנס לכל, ומכין מזון לכל בריותיו, מן העולם אשר הוא למעלה משכלו: וזהו למשמרת לדורותם, ולשון משמרת כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, כלומר לדורות יהיה דבוק לחכמה הנקרא ראיה, וימתינו לישועת ה' שיבוא להם מזונם מעולם שלמעלה, ובדבר הזה שיראו הלחם, (אז) [או] יאמרו פרשת המן, אז ישכילו זאת, וימשיכו פרנסתם מעולם שלמעלה, מהנס המן שהיה להם במדבר יבא להם גם עוד עתה:
וזהו פירוש הפסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו, כלומר במדבר נתן מזונו ליראיו, ויזכור לשון דכר, ועולם המשפיע נקרא ברית, וזהו יזכור לעולם, עשה זה הנס והשפעה שנתן ליראיו במדבר, עשה במדריגות דכר, ולדורות ראו הלחם כנ"ל, וימשיכו כל אחד ואחד פרנסתו מהארה שנתגלה להם במדבר: וכשאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה', אמר לו ברמז שיניח בעולם אשר לפני ה', כי במזלא תליא מלתא ולאו בזכותא, ומעולם שלמעלה ימשיכו השפע, ולא פירש לו שיהיו דבוקים בחכמה, וימתינו לתשועת ה' מהעולם שלמעלה, רק אמר לו לאו בזכותא תליא מלתא, וזה שאמר לו לפני ה', ואמר אחר כך אעפ"י שמשה אמר לאהרן ברמז, כאשר צוה ה' אל משה שאמר לו למען יראו את הלחם, שיהיו דבוקים בחכמה הנקרא ראיה, ויניחהו אהרן, כך עשה אהרן, ויניחהו אהרן לפני העדות, לפני עולם העדות, כי העדות נתקיים מעולם השמיעה, ששומעים הדיינים הגדת העדים, ולפני עולם העדות עולם השמיעה, הוא חכמה הנקרא ראיה, כאשר צוה ה' למען יראו הלחם וכו' כן עשה. ואם היה כתוב ויניחהו אהרן לפני העדות כאשר צוה ה' אל משה, היה משמע שמשה אמר לו כאשר צוה ה' בפירוש, ובאמת, משה אמר לו ברמז, כי לאו בזכותיה תליא, והבין אהרן, ועשה כאשר צוה ה' אל משה:
וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו [וישב עליה] ואהרן וחור תמכו בידו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (יז, יב):
ונראה, דהנה האדם כשמתפלל על איזה דבר, ורואה שאין יכול להתפלל מפני ששורה דינין על דבר ההוא, ומפני כך אינו יכול להתפלל בדחילא ורחימא, אז יאחוז עצמו במדריגת יראה, היא אמונה, ויצער את עצמו, ויתפלל מתוך צער וכובד הראש כמו שיוכל:
והנה בכאן, מחמת גודל קליפות עמלק ותוקף הדין שהיה, אז לא היה יכול משה להתפלל כראוי, וזהו וידי משה, רצה לומר בחי' אהבה ויראה שלו, הם בחי' גדפין, כבדים, רצה לומר שלא היו פורחין לעילא, מחמת תוקף הדין שהיה, אז ויקחו אבן וישימו תחתיו, רצה לומר שהיה מיצר עצמו על זה, כפירש"י שהיה מצער בצרתן של ישראל, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה ומזה, כי אהרן הוא מסטרא דחסד ואהבה היה תומך, וחיזק בחי' אהבה של משה, וחור הוא מסטרא השני כמו שכתוב בזוהר (ח"ב פקודי רכג, ב), היה סומך בחי' יראה:
ויהי ידיו אמונה, ובחי' אמונה הוא עולם היראה, לגבי משה היה תמיד מלתא זוטרתא, וכאן שראה מחמת תוקף הדין שאינו יכול להתפלל במדריגתו, אף על פי כן לא היה מניח מלהתפלל, והיה מצער עצמו, ואחז במדת אמונה מדת יראה והתפלל, עיין פירש"י ז"ל ויהי ידיו אמונה, בתפלה נכונה ונאמנה, רצה לומר שבחי' יראה ואהבה שלו בחי' ידים, אמונה אחז בהם, בבחי' אמונה עולם היראה, והתפלל כך במדריגה תחתונה, שהיה אצלו עד הנה מלתא זוטרתא, התפלל כך בצער שהיה מיצר עצמו בצרתן של ישראל:
עד בא השמש, רצה לומר עד שבא אליו בחי' אהבה מן השמים, הנקרא שמש, כי מי שיש לו בחי' יראה בשלימות, בא לו בחי' אהבה, כמו שכתבתי בשם הרב הקדוש מוהר"ר דוב בער זללה"ה כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב), ובחי' יראה בחי' אשה, ובחי' אהבה נקרא דכר, עכ"ד. ודפח"ח. וכשבא בחי' אהבה נעשה יחוד, ויתפרדו כל פועלי און, ונעשית בקשתו. וזהו שפירש"י ז"ל בתפלה נכונה ונאמנה, רצה לומר שהתפלל ואחז במדת יראה בשלימות בחי' התפלה כנ"ל:
ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר וכו' (יז, יד). להבין, מלת זאת לכאורה מיותר. ונראה, דאמרו רז"ל (תנחומא כי תצא יח; פסיקתא פיסקא ג ד"ה מדור דור) כי יד על כס י"ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שנמחה זרעו של עמלק. ועיין בליקוטי תורה (פר' בשלח ד"ה כי יד) וז"ל כי אדני לבוש הויה, והנה, אותיות י"ד דאדני לבוש לאותיות י"ה דהוי"ה, ואותיות נא דאדני לאותיות ו"ה וכו', ובחורבן נפלו בעונותינו אותיות י"ד מכסא, וכשיחזור אותיות י"ד על כס, וילבישו אותיות י"ה מלחמה לה' בעמלק, עד כאן לשונו: