אור ברסלב
אורח לחיים פרשת בא

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת בא

פרשת וארא

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו (י, א). להבין מה שאמר בא אל פרעה, הוי ליה למימר לך אל פרעה. וגם מה שפירש"י לך והתרה בו, מה צורך התראה. וגם מאי מהני, הלא כתיב כי אני הכבדתי את לבו, א"כ בודאי לא ישמע. וגם שאמר בפסוק שתי אותותי שתי חסר יו"ד. וגם שאמר אותותי אלה, כאילו הם לפניו. וביותר קשה, הלא השי"ת אינו בא בטרוניא עם בריותיו, ולמה מכביד את לבו להכות אותו:

ונראה, דהנה משה רבינו הי' בחי' דעת, ואמר לו השי"ת שימשוך בחינות הדעת במחשבת פרעה, זאת ימשוך לו במחשבה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וכו', וא"כ אל ישגיח על הכבדת הלב שלו, כי השי"ת מכביד לבו והבחירה אצלו חפשית לכל אשר יחפוץ יעשה, וזהו התראה שלו, וזהו שאמר בא אתה אל פרעה, ותרגומו עול לות פרעה, שתעול במחשבתו זאת, כי אני הכבדתי את לבו וכו', וזהו שפירש"י ז"ל והתרה בו וכו', רצה לומר תתרה בו שלא ישגיח על הכבדת לבו, כי אני הכבדתי את לבו והבחירה בידו חפשית לכל אשר יחפוץ:

ועל דרך הפשוט לא קשה בהכבדות לבו, כי השי"ת לא רצה שישלחם מחמת מורא ופחד של המכות, לכך תיכף שנסתלקה ממנה המכה חיזק השי"ת את לבו שלא יירא עוד, ויהיה כבראשונה, ותמיד היה הבחירה אצלו רק שנסתלק ממנו המורא ופחד המכות, וא"כ שייך בו התראה, כי הבחירה אצלו תמיד:

ואמר למען שתי אותותי אלה בקרבו, ונראה, דכתב האר"י ז"ל בסדר האגדה שמכת ארבה היה יוצא מהתגלות בינה שבמלכות שבקדושה, והכה בקליפות, ומכת חושך יצא מחכמה שבמלכות דקדושה, (והנה) [והכה] בקליפות, ומכת בכורות יצא מכתר מלכות דקדושה והכה בקליפה, עיין שם:

וידוע , שבינה מרומז על ה"א ראשונה שבשם, וחכמה מרומז על יוד שבשם, וכתר הוא מרומז על קוצו של יו"ד שבשם, וזהו למען שתי אותותי אלה בקרבו, רצה לומר שתי אותותי של שם הוי"ה הם י"ה, בקרבו, שיכו אותו, כי בהתגלותם הכה בקליפה, עיין שם בסדר האגדה:

והנה, מלת הכבדתי, אותיות תי"ו יו"ד שבסוף תיבת הכבדתי, הוא מורה על המדבר בעדו, והוה ליה למימר כי אני המכביד את לבו. יש לומר, כי הוא לשון כבוד ממש, כמו ואכבדה בפרעה ובכל חילו, רצה לומר שאני אכבד את עצמי עם לבו ואת לב עבדיו, שלא רצו לשמוע, ואכה אותם במכות גדולות, ואחר כך ישלחם כמו שכתוב (י, ב) ולמען תספר באזני וכו', ועי"ז אכבד בעיני פרעה וכו':

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (י, ב). להבין, שהתחיל בלשון יחיד למען תספר, וסיים בלשון רבים וידעתם וכו', וגם הכפל שאמר את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם. ונראה, דהנה כתבתי (פי' פרי חיים על הגש"פ) פירוש מה שאמר ר' (אליעזר) [אלעזר] בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא וכו', ונראה, דהנה הענין שצוונו הבורא ית' לזכור תמיד יציאת מצרים, לידע ולהודיע שהוא היוצר ובורא ומנהיג את כל העולמות כולם עליונים ותחתונים, כמו שעשה במצרים ושידד כל המערכות וכל המזלות והטבעיות, כי לפי הטבע עפ"י כשפים של מצרים, לא היו יכולין ישראל לצאת מהם עולמית:

והיה הגאולה על ידי השי"ת בעצמו, ולא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, כי אם היה על ידי מלאך, היה יכול להתפגם שם על ידי טומאת מצרים, כמו שכתב האר"י ז"ל (סידור האר"י על הפיסקא ויוציאנו ה' ממצרים) על פסוק (יב, יב) ועברתי בארץ מצרים וכו' , ולכך הוצרך השי"ת בעצמו להוציאם, כי אש אוכלה הוא, והוא המושל ומנהיג את כל הטבעיות כרצונו וחפצו, ולא יאמין האדם בכשפים ובפעולה טבעיות, כי אם בהשי"ת לבד שהוא המושל ומנהיג את כל הטבעיות כרצונו וחפצו, וזהו הענין לזכור יציאת מצרים תמיד:

ובזמן שהאדם הוא בתוקף שכלו ובמוחין גדולים, הוא מבין זה, אבל כשאדם אינו בתוקף שכלו ובעת נפילת המוחין, צריך לחזק עצמו על פי האמונה לזכור תמיד יציאת מצרים כנ"ל:

וזהו שאמר ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, זכות, לשון זך וזוהר, כלומר שלא באתי למדרגה זאת שיאמר יציאת מצרים, לשון אמירה נופל על המחשבה שבלב, כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, כלומר לחשבו שהשי"ת הוא המנהיג את כל העולמות כולם וכל הטבעיות כרצונו, אף בלילות, כלומר אף בעת נפילת המוחין, עד שדרשה בן זומא מן הפסוק שחיוב לזכור יציאת מצרים אף בלילות, שנאמר (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך וכו':

והנה כתבתי לעיל בשם הרב הג' בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זלה"ה פיר[ו]ש הפסוק (יג, י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, כי הפסח הראשונה היתה התגלות הארת עולם המחשבה הנקרא בינה כמו שכתוב (יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל וכו' , ובכל פסח עד ימות המשיח אנו צריכין לקבל הארה מהארה שנתגלה אז ביציאת מצרים, ונמצא הפסח ראשון הוא במדרגת דכר, וכל הפסח של המועדים הבאים מקבלים ממנו, והם בחי' נוקבא, וזהו מימים, לשון דכר, ימימה, לשון נקבה, עכ"ד. ודפח"ח:

ולפי הדרש שדרש בן זומא שחיוב תמיד לזכור יציאת מצרים, זהו פירוש הפסוק למען תזכור, כלומר שתעשה במדרגת זכר את יום צאתך מארץ מצרים, כלומר הארה ראשונה שנתגלה אז, תעשה במדרגת דכר, ותקבל ממנו תמיד כל ימי חייך, ותחשוב תמיד שהוא המנהיג הכל, כל הטבעיות כרצונו וחפצו, ותקבל תמיד הארה מעולם המחשבה כנ"ל ביום ובלילה:

והנה, במצרים הי' הנס על ידי בינה, כמו שכתוב בזוהר (תיקו"ז מב, ב) וחמשים עלו בני ישראל ממצרים וכו' :

וזהו פירוש (סדר הגדה של פסח) כל המרבה לספר ביציאת מצרים, ומלת לספר, לשון בהירות, כלומר שמרבה לספר ולהמשיך הארה מיציאת מצרים מהארה ראשונה, הרי זה משובח, לשון שבח שהשביח הנכסים, רצה לומר שהוא בעצמו ישובח יותר, שהוא ממשיך הארה ראשונה מיציאת מצרים הראשון שנתגלה אז, מה שממשיך על עצמו הוא משובח יותר:

והנה, במצרים היתה התגלות מדת מלכות ע"י עשר מכות, כמו שיצאו הכה בקליפות, ושידד המערכות, והתגלה כי הוא המושל ומנהיג העולם כרצונו וחפצו, וזהו למען תספר וכו' את אשר התעללתי, לשון פועל, שאני פעלתי את עצמי, שהתגלה מדת מלכות, והוא לשון התפעל, שהפועל והנפעל הוא באחד, ורש"י ז"ל פירש ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן, היה לו לכתוב עוללתי וכו', ע"כ, אבל אם הוא לשון התפעל כנ"ל, לא קשה מידי, וזהו אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם, כי בהתגלות עשרה מדות שבמלכות הכו בקליפות כמו שכתב האר"י ז"ל (סידור האר"י בסדר הגדה), וזהו אותותי אשר שמתי בם:

וזהו פיר[ו]ש אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, כלומר שהי' התגלות מדת מלכות, שהתגלה מדת מלכותו כי הוא מושל ומנהיג כרצונו וחפצו והוציאנו ממצרים, ולא עשה בהם שפטים, כלומר שלא הכה לקליפות בעת התגלות עשרת מדות שבמלכות, והכה להקליפות, וזהו עשר מכות שלקו, היה די בשבילנו: ואמר וידעתם כי אני ה', כלומר כשתפרש ביציאת מצרים לא די שתודיע לבנך ובן בנך ותמשיך עליהם, אלא אפי' אתה שכבר ידעת מזה, הנה יוסיף לך בחי' דעת יותר, על ידי שתמשיך הארה מיציאת מצרים הראשון מהארה ראשונה שנתגלה אז, כמו שכתוב (הגדה של פסח) וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ועל כן אמר לשון רבים וידעתם:

ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך. ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (י, כא-כג). עיין פירש"י ז"ל על וימש חושך, ואונקלוס תרגם וכו', ומדרש אגדה וכו', ועל שלשת ימים פירש"י ז"ל שלוש של ימים, ועל ויהי חושך אפילה שלשת ימים פירש"י ז"ל חושך של אופל, שלא ראו איש את אחיו ג' ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חושך מוכפל, שלא קמו איש מתחתיו וכו'. עיין שם. וגם מה שאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, אין לו פירוש, ולמה לא אמר ולכל בני ישראל היה אור: וגם איתא במדרש (תנחומא בא, ב, ב) הובא בקדושת לוי על התורה (שמות י,כא) מהיכן חושך זה בא, מחושך של מעלה, שנאמר (תהלים יח, יב) ישית חושך סתרו, וכתוב שם (בקדושת לוי) על זה וז"ל ויש להבין שיהא החושך של מצרים מהחושך שכתוב בו ישת חושך סתרו, שזה רומז על אור הנעלם, עיין מה שתירץ, וגם דאמר לא ראו איש את אחיו, ולא אמר לא ראו איש את רעהו:

ואפשר לומר, דהנה ראינו בכל המכות אשר באו על פרעה היו בארץ מצרים לבד, ובארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה שום מכה מעשר מכות אשר שם משה על פרעה ועל מצרים, והשי"ת נתן הכח למשה, כמו שכתוב (ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, והוא היה בעלה דמטרוניתא ומושל במדת מלכות כרצונו כאשר גזר אומר, וזהו שאמר (פסיקתא זוטרתא קלז, ב) מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, וכמו שכתבתי לעיל בפסוק (ד, יז) ואת המטה הזה תקח בידך, כלומר לנטות במדות זה אשר בידך, אשר תעשה בו האותות כרצונך, וכוונת משה בכל העשר מכות על ארץ מצרים לחוד, ועל ארץ גושן אשר שם בני ישראל לא ישלוט שום מכה, כמו שמבואר בפסוק בכל המכות: וכאן במכת חושך אף שהיה חושך בכל ארץ מצרים, היו צריכין גם בארץ מצרים שישלוט גם האור לבני ישראל אשר יהיו בארץ מצרים, שהלכו לראות שם כל מטמוניהם, ולא נטלו כלום, רק אח"כ בהסרת החושך אמרו למצרים שהם יודעין מכל כליהם שראו בימי חושך, שישאלו להם בצווי השי"ת אליהם, ומחמת זה שהיו יודעין המצרים שבני ישראל ראו כל מטמוניהם בימי חושך ולא נטלו כלום, מחמת זה בעצמם השאילו להם: וזה שאמר השי"ת אל משה שיהא כוונתו כשיטה את ידו על ארץ מצרים ויהא חושך על ארץ מצרים, לא חושך גמור בכל ארץ מצרים, שאף בני ישראל אם יהיו שם, גם כן לא יראו, אלא יהיה כוונתו שיהא חושך על ארץ מצרים למצרים לבד, וימש חושך, כלומר שיסור החושך גם בארץ מצרים לבני ישראל אשר יהיו שם במצרים בימי חושך, מהם יסור החושך ויהיה אור להם, ומלת וימש פירושו שיסור, כמו ויהושע בן נון נער לא (מש([ימיש] מתוך האהל, וכן תרגום אונקלוס לפי דרכו מלת וימש, בתר דעדו קבל לילה וכו', וכאשר יכוון משה בכוונתו ליתן המכה על ארץ מצרים כן יהיה, וכן עשה משה בכוונתו, וכן היה:

וזה שאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם של המצרים, שהיה להם חושך, ולכל בני ישראל שהיו שם היה אור וראו כליהם כנ"ל:

ועל מה שאמר בשלשת ימי אפילה הראשונים לא ראו איש את אחיו, ולא אמר את רעהו, אפשר לומר, שאף בשלשת ימים ראשונים שלא היה החושך מוכפל, אף על פי כן לא ראו איש אף את אחיו, שהיה מכירו ביותר מחמת שהוא אחיו, אף על פי כן לא ראה אותו, וכענין שאמרו (ירושלמי פ"א ה"ב וראה תוס' ברכות ט, ב ד"ה אחרים) זמן ק"ש משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ויכיר אותו, ולא רגיל עמו לגמרי שאז יכיר אותו גם בלילה, ועל כן אמר שאף בשלשת ימים ראשונים, שלא היה החושך מוכפל, אף על פי כן לא ראו איש את אחיו המכירו ביותר:

ועל מה שהקשה בספר קדושת לוי על המדרש שאמר מהיכן חושך זה בא, מהחושך של מעלה, שכתוב בו ישת חושך סתרו, הלא זה מרומז על אור הנעלם, יש לומר, דידוע מה שכתוב בסדר אגדה של האר"י ז"ל (סידור האר"י סדר הגש"פ) שבכל העשר מכות היה התגלות מדת מלכות דקדושה בכל עשר ספירות, וכשהתגלה ספירה אחת ממלכות דקדושה הכה כנגדו בקליפה, עד שהתגלה כל העשר ספירות דמלכות דקדושה הכה עשר מכות כנגדו בקליפה, וכיון שהתגלה מדת מלכות דקדושה בכל העשר ספירות במכת בכורות שהיא אחרונה, אז יצאו לחירות, והחושך שכתוב בו ישת חושך סתרו, יש לומר שזה היה התגלות למלכות דקדושה, והכה כנגדן בקליפה בחושך גמור ומוכפל, וז"ל שם ויצאה המכה זו של חושך מחכמה מלכות דקדושה והכה לחסד הזכר דקליפה, עכ"ל. ומחמת שהכה לחסד הזכר דקליפה כנגדו, ע"כ לא קמו איש מתחתיו, רצה לומר דהקליפה של מצרים לא היה יכול להנשא ולקבל מג' ראשונות של קליפתם, וזהו לא קמו איש מתחתיו:

ויקרא פרעה אל משה וכו' לכו עבדו וכו' רק צאנכם ובקרכם יוצג וכו'. ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו. וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה (י, כד-כו). להבין מה שאמר ממנו נקח לעבוד, הוי ליה למימר ממנו נזבח לה' כו', וגם דאמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד ה' עד בואנו שמה, אין לו פירוש, שנוכל לומר שהאמת הוא כן:

ונראה, דהגם השי"ת אמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואמר זרעך, הפירוש כתיב בסידור האר"י ז"ל (כוונת סדר פסח בכלל) כי אברהם היה נשמת אדם הראשון, ובאותם הק"ל שנה משך בערלתו ונפלו ניצוצות הקדושות בקליפה של מצרים שנקרא ערות ארץ, ועל כן הוצרכו לבוא לעבודה בחומר ובלבנים, להוציא משם הניצוצות קדושות שנפלו שם, ע"כ, עיין שם :

והנה, אברהם אבינו בעצמו כשבא למצרים נפל ממדריגתו עבור זה, והיה ירא לנפשו, ואמר הנה נא ידעתי וכו' אמרי נא אחותי את וכו', והנה במצרים היה גלות הדעת, שאפילו ישראל לא נודע להם בבירור בחי' הדעת, כמו שפירש הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה (הגדה של פסח) מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, אבותינו נקרא חכמה בינה דעת, והדעת הוא המבדיל בין האור, מעשיהם של צדיקים, ובין החושך, מעשיהם של הרשעים, וכיון שהדעת היה בגלות היו עובדין השי"ת בהנאת עצמן גם כן, והוא עבודה זרה, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנתגלה בחי' הדעת ועובדין את השי"ת לבד, עכ"ד. ודפח"ח:

וכיון שבא משה בחי' הדעת שנגלה על ידו, על ידי שהכה את פרעה בעשר מכות, כמו שפירש רש"י ז"ל בפ' וארא בפסוק (ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, ופירש"י ז"ל וז"ל לרדותו במכות ויסורים, עיין שם, ועל ידי שהכה אותו אמר בכולן למען תדע כי אין כה' אלקינו, וכשהכה כל העשר מכות נגלה בחי' מלכותו, כמו שכתב האר"י ז"ל בסידור (סדר הגש"פ) בעשר מכות, ואז פרעה בעצמו ביקש ממשה, כמו שאמר פרעה (יב, לא) קומו צאו מתוך עמי גם אתם וכו'. גם צאנכם ובקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי וכו':

והנה במצרים היה נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל (זוה"ק ח"ב לו, א), כי למצרים נתגלה בחי' הדעת על ידי עשר מכות שהכה אותם, ולישראל נתגלה בחי' הדעת להם על ידי המכות ויסורים של המצרים:

וזהו פירוש הפסוק (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, הזכיר גרות היינו משנולד יצחק ק"ץ שנה עד שבא למצרים, ואחר כך ועבדום, ואחר כך וענו אותם, כי העינוי והעבודה קשה התחיל משנולדה מרים פ"ו שנה כמנין אלקים, וקושי השיעבוד פ"ו שנה היה כדי להשלים העינוי של הק"ץ שנה משנולד יצחק, שנגזר עליהם עבודה ארבע מאות שנה ולא היה כי אם רד"ו, וכמו שכתבנו בסדר אגדה ע"ש :

ואפשר לומר הטעם, כי השי"ת הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וראה שאי אפשר להם להיות במצרים בעבדות ארבע מאות שנה, וכמ"ש האר"י ז"ל בסידור (סידור האר"י בסדר ההגדה מצה זו) על פסוק (יב, לט) ולא יכלו להתמהמה וז"ל הנה נ' שערים דמסאבותא במצרים, ואם היו ישראל מתעכבים במצרים עוד רגע אחד לא היו יכולין לצאת לעולם כי היו נשקעין בשער הנו"ן דסטרא אחרא, עכ"ל. ועל כן חישב הק"ץ שנה של הגירות משנולד יצחק גם כן, והשלים העבדות שלא היה בהם על ידי קושי השעבוד, ועל כן נגזר עליהם כך, שיחשוב הק"ץ שנה של הגירות עם קושי השיעבוד ג"כ אל הארבע מאות, וכדי שלא יוחלט ח"ו לעולם אם יהיו יותר שם וכמו שכתב האר"י ז"ל: והנה, משה רבינו קבל הערב רב, הם אותם שמל יוסף והיו נוהגין דת יהודית אף כשהיו במצרים, ומחמת שהיו בחי' הדעת, כי ערב רב גימטריא דעת היא בחי' משה, על כן קבל אותם והוציא אותם ממצרים שלא בזמנן, וכיון שהוציא ממצרים כל הניצוצות הקדושות שהיו במצרים שלא נשאר כלום, על כן נאסר לבוא עוד אל מצרים, כי אין שם בירור ניצוצות וכמו שכתבו בספרים (פרי עץ חיים שער קרי"ש פ"ג), ופרעה רצה לשלח אותם, רק שלא ילך עמהם הערב רב דהיינו לברר כל הניצוצות הקדושות, רק להם ישארו במצרים, ויצטרכו בני ישראל עוד לבוא אליו לברר כל הניצוצות הקדושות שנשארו:

וזהו שאמר רק צאנכם ובקרכם יוצג, וצאן נקרא הניצוצות הקדושות שיצאו מהם, מלשון צאינה, ובקרכם, היינו לשון ביקור, והוא לשון (ישעיהו נה, ו) דרשו ה' בהמצאו, והוא לשון תשובה, וזהו צאנכם ובקרכם, מה שאתם הוצאתם הניצוצות הקדושות, זה יוצג, ולא ילך עמכם:

והשיב לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, כלומר שעל ידך מה שאתה בעצמך תלקה ותפחד ותקום בלילה, ותאמר קומו צאו מתוך עמי גם צאנכם ובקרכם קחו ולכו וברכתם גם אותי, מזה המעשה שיהיה לך ותפחד ותאמר כך, יוסיף ויגלה לנו בחי' הדעת בשלימות, כמו שהתגלה בחי' הדעת על ידי היסורין שלכם מן העשר מכות, וכשתאמר כך אלינו היינו במכת בכורות, אז יתגלה לנו בחי' הדעת בשלימות על ידי היסורין שלכם, וזהו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, שנודה לה' אלקינו, ונדע כי הוא הבורא ומושל ומנהיג כל העולמות כולם אף העולם הזה כרצונו וחפצו, ומלכותו בכל משלה אף בקליפות:

והנה הרמב"ן ז"ל כתב בפירוש התורה על פסוק (כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ופירש, כל האותות ומופתים שהראיתי בתוך מצרים בשביל ישראל, והוצאתים מעבדות לחירות בכדי שאקרא ה' אלהיכם דייקא, עכ"ל, היינו שאתם תדעו ותבינו מעצמיכם ה' אלהיכם המוציא אתכם, ותקרא אלהותי עליכם: וזהו ועשינו, על ידי הצרות שלכם, תחילה בחינת הדעת אלינו בשלימות, ונדע שהוא יתברך המושל ומנהיג, ומלכותו בכל משלה אף בקליפות, ויקרא שמו יתברך ואלהותו עלינו, וזה ועשינו לה', שיקרא אלהינו, וזה וגם מקנינו, הכל כל הקנינים, היינו ניצוצות הקדושות שהוצאנו בכאן, ילך עמנו, לא תשאר פרסה, היינו פרסה ה', היינו ניצוץ אחד לא ישאר בכאן, ועם כולן נלך, כי ממנו, עבור המכות שלכם, נקח אנחנו לעבוד את השם יתברך, שיגלה לנו בחי' הדעת, ונקח לעבוד ה', על כן כתיב לשון נקח:

ואנחנו לא נדע מה נעבוד ה' עד באנו שמה, ושמה הוא צירוף של משה, והוא לשון שממון, כמו כוס שמה ושממה (יחזקאל כג, לג), כי משה הוא רודה את פרעה ביסורין ומכות, כמו שפירש"י ז"ל על פסוק (ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה לרדותו ביסורין עיין שם, וזהו ואנחנו לא נדע, כלומר אין לנו בחי' הדעת בשלימות, עד בואנו שמה, עד שנבוא אל הצירוף הזה שיהיה לך שמה ושממון בשלימות, ותלקה בכל העשר מכות, ואז יתגלה לנו בחי' הדעת בשלימות, על ידי נגוף ורפוא, נגוף למצרים בעשר מכות, ורפוא לישראל שיתגלה להם בחי' הדעת על ידי זה כנ"ל:

וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. ונראה, דהנה אמרתי פירוש הפסוק (יב, כא) ויקרא משה אל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, דהנה כתיב בליקוטי תורה פרשת מקץ (בראשית מא, נה) ענין ערב רב שהיו ניצוצות קרי של אדה"ר, אותן ניצוצות המה סוד מצרים של יוסף להחזירם אל הקדושה בסוד ברית עליון, והם אותן שמל וטלטלם לצרפן ואלו הם ערב רב וכנ"ל, וזה שאמר (יב, לח) וגם ערב רב עלה וכו', כי אלו הם ערב רב שנתערבו ניצוצות קדושות במצרים, ולכן רצה משה להעלותם, אך הקב"ה ראה שעדיין לא מתוקנים, ולא היה רוצה להוציאם עדיין עיין שם :

והנה, אברהם אבינו קודם שהוליד את יצחק וישמעאל היה מוליד נשמות גרים, והיו מגיירין, ותלמידים קרויין בנים, וזה שאמר אל זקני ישראל, הם אותן חכמים, כי זקן זה קנה חכמה, משכו וקחו לכם צאן, מלשון צאינה, רצה לומר שימשיכו את הערב רב, הנשמות שיצאו ונפלו בקליפות שימשיכו אליהם ולהעלותם ולקרבם לעבודת השי"ת, למשפחותיכם, ותרגום אונקלוס לזרעיתכון, רצה לומר שתלמדו ותקרבו אותם לעבודת השם יתברך, ויהיו חשובים כבנים שלהם, וזהו לזרעיתכון, שיהיה זרע שלכם: ובאמת, גם ישראל לא היו ראויים למדריגה זו להעלותם, כי הם היו גם כן ערום ועריה, וזהו (יב, כא) ושחטו הפסח, ואיתא בסידור האר"י ז"ל בסדר הגדה (סידור האר"י סדר הגש"פ) שעל כן נקרא פסח לשון דילוג וקפיצה, כי הם באו בגדלות קודם לקטנות , ועיין בפסוק (יב, ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה, שכתבתי פירוש בשם הרב בוצינא קדישא מוהר"ר אברהם ז"ל עיין שם, וזהו ושחטו הפסח, ותבאו לגדלות המוחין, ות[ו]כלו להעלותם:

וזהו שאמר משה וגם מקנינו ילך עמנו, רצה לומר הערב רב שהם הקנינים שלנו שנתקרבו אלינו, ילך עמנו, לא תשאר פרסה, ומלת פרסה הוא פרס ה', פרס לשון חתיכה , וידוע בזוהר (עי' זוהר ח"א כה, א) ובספרים שהגרים שורשם בה"א אחרונה של שם הוי"ה, ולא היה רוצה שישאר שום ניצוץ במצרים, ועל כן כתיב (דברים יז, טז) לא תשובו בדרך הזה עוד, כי כבר העלו כל הניצוצות הקדושות שהיה שם (פע"ח שער קרי"ש פ"ג):

וזהו לא תשאר פרסה, אף ניצוץ אחד מה"א אחרונה, כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו, ר"ל בשביל הניצוצות הקדושות אלו באנו למצרים להעלותם, ונשתעבדו בחומר ובלבנים ונתקרבו לעבודת השי"ת, ולא כעשו, שכתוב (בראשית לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, עיין שם פירש"י ז"ל וז"ל מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק, עיין שם. ואנחנו סבלנו הגלות כדי להעלות אותם הניצוצות קדושות ונתקרבנו לעבודת השי"ת עבור זה, וזהו כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו, רצה לומר בשבילם נתקרבנו לעבוד השי"ת: כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה (יא, א). עיין פירש"י ז"ל כלה גמירא, כולכם ישלח, עיין שם. להבין הכפל גרש יגרש, וגם למה לא אמר כולכם יגרש אתכם מזה: ונראה על פי פשוט, לפי שפרעה כבר גרש את משה ואהרן, כמו שכתוב אצל מכת ארבה (י, יא) ויגרש אותם מאת פני פרעה, ואמר לו השי"ת שיגרש את כולכם מזה, ואח"כ כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה, רצה לומר שיכלה ממש, כי ירדוף אחריכם ויבא בים, כמו שכתוב (יג, יז) ויהי בשלח פרעה וכו', וזהו כשלחו, אחר שישלח, כלה גרש יגרש, יכלה לגמרי מי שהיה גרש ומי שיגרש אתכם מזה כנ"ל, ויהיה כלה עד עולם: ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (יא, ג). להבין מה שאמר גם האיש משה גדול מאוד וכו', ולא נזכר חן אצלו, והאיך הוא מקושר למעלה:

ונראה, דאמרו רז"ל (סוטה מז, א) שלשה חינות הן, חן אשה על בעלה וכו', ובכולן, חן המקבל על המשפיע לו, נתן לו השי"ת כדי שישפיע, לכן בכאן שהיו צריכין להשאיל מן המצרים, נתן להם השי"ת חן בעיניהם שישאילום, אבל משה רבינו ע"ה לא היה צריך לזה, שלא שאל כלום, כמו שדרשו רז"ל (שמו"ר כ, יט, סוטה יג, א) חכם לב יקח מצות (משלי י, ח) זה משה, שהכל נפנין לכסף וזהב, והוא לקח עצמות יוסף, כמ"ש (יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף וגו', וגם לשאר טובות שלהם לא היה צריך לקבל מהם, כי הוא היה גדול מהם, ונמצא לא היה צריך לזה החן: וזה שאמר גם האיש משה שלא היה צריך לאותו חן, אף על פי כן נתן לו השי"ת חן בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, שקיבלו אותו להיות גדול ומושל עליהם, כי המלך מקבל תענוג מן המלוכה, מעבדיו הממליכים אותו, שיש לו חן בעיניהם שראוי הוא, לכך ממליכין אותו עליהם, וזה שאמר גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה וכו', זהו גם כן מחמת החן שנתן לו השי"ת שיקבלו אותו עליהם להיות גדול ומושל עליהם וכו' כנ"ל:

ויאמר משה וכו' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וכו' (יא, ד). ונראה, דהנה כתוב בסידור האר"י ז"ל וז"ל הנה אז היתה לידת אימא זכר ונקבא, ובת בתחילה, לכן בחצי הלילה יצאה הנוקבא ועשתה נקמות גדולות בלילה עכ"ל: והנה מדת מלכות נקרא כה, ולשון אמירה נופל על מחשבה שבלב כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך וכו', וזה שאמר משה, כה אמר ה', רצה לומר מדת כה הוא עדיין באמירה במחשבה, אבל כחצות הלילה אני יוצא, ואני הוא מדת מלכות שנקראת אני, ובחצות הלילה יתגלה מדת מלכות בתוך מצרים ויעש הנקמות גדולות, ולכן פירש"י שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה בכה, כי על ידה היתה מכת בכורות: בגמרא (שבת קמז, ב) רבי אליעזר איעקר תלמודיה, קם קרא בסיפרא החודש הזה לכם, החרש היה לבם. עיין בספר זקוקין דנורא על מה שנפל בטעות הזה דוקא ולא בטעות אחר עיין שם הטעם. ונראה, דהנה שמעתי מפי הרב הגאון החסיד מו"ה לוי יצחק נ"י אב"ד דק"ק בארדיטשוב על מה שתרגום על כשפים (ח, ג; ח,יד-טו) חרשיא, דהנה, האדם צריך להיות דבוק תמיד בשורש בעולם המחשבה הנקרא בינה, ולהאמין כי כל הפעולות למטה בעולם העשיה הוא משם, והנה אלו מכחישין פמליא של מעלה ומאמינין בכשפים ועוקרין עצמו מן השורש עולם המחשבה הנקרא בינה הוא עולה השמועה, על כן הם נקראין לשון חרשיא לשון חרש, היפך עולם השמיעה עכ"ד, ודפח"ח: והנה, הנס היה במצרים מעולם המחשבה הנקרא בינה כמו שכתוב (יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, שבאו תיכף לשער החמשים. והרב הקדוש המגיד זללה"ה אמר על לשון חודש ושנה הנזכר בספרים בעיבור. ושם הוא למעלה מן הזמן, הוא פירושו לשון חידוש השכליים, ושנה לשון שנוי מעולם לעולם עד שנשתלשל למטה, עכ"ד, ונמצא פיר[ו]ש הפסוק החודש הזה, רצה לומר התחדשות והארת השכל שהוא לכם עתה מעולם המחשבה, לכם ראשי החדשים, שהוא מקור וראש לכל התחדשות : וידוע מה שכתב האר"י ז"ל (פע"ח שער השבת פ"ג, שער ר"ה פ"א, שער תפילת ר"ה פ"ו) זכור ואל תשכח, ע"ב וקס"א גימטרי' זכור, עיין שם, והנה מי שדבוק בשורש בעולם המחשבה שהוא קס"א הוא בעולם הזכירה, והוא עולם השמיעה, ור"א איעקר מעולם הזכירה והוא עולם השמיעה, ונפל לעולם השכחה שהוא ההיפך מעולם הזכירה ועולם השמיעה, ועל כן קרא החרש, שהוא היפך מעולם השמיעה, היה לבם, ובינה נקרא לב, כמו שכתוב בתפלת אליהו ז"ל (הקדמת תיקו"ז יז, א, קכג, א) בינה לבא, ובה הלב מבין, ועל כן נפל לטעות בהיפך:

החודש הזה לכם ראש חדשים (יב, ב). עיין פירש"י ז"ל ואין מקרא יוצא מידי פשוטו על חודש ניסן אמר לו, זה יהיה לכם ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיוון שלישי, עכ"ל. ולפי זה יש להבין, למה אמר אח"כ פעם שנית ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

ונראה, הנה פלוגתא בגמרא בר"ה (י, ב) ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם. ולהבין איך פליגי במציאות, וגם זה מביא ראיה מפסוק, וזה מביא ראיה מפסוק , וכי הפסוקים ח"ו סותרים זה את זה:

ונראה, דכתוב בספרים (עץ חיים שער א ענף ג) דבריאת העולם היתה בתחילה בחי' צמצום אור ית', ועל ידי זה יוכל להתהוות בחי' כלים, ואח"כ המשיך השי"ת החיות בכלים, וידוע, דתשרי הוא בחינת דין וצמצום (זוה"ק ח"ב קפו, א), וניסן הוא בחי' אהבה וחסד, וזהו ר' אליעזר סבר בתשרי נברא העולם, רצה לומר בבחי' דין וצמצום, כי אי אפשר להיות העולם אלא ע"י צמצום אורו יתברך, אז נעשה בחי' כלים, ורבי יהושע נמי מודה שתחילת הבריאה היתה ע"י צמצום, אבל האיך נקרא שם הבריאה אליו אם אין לו חיות, על כן אומר בניסן נברא העולם, רצה לומר בבחי' אהבה והתפשטות החסד, רצה לומר כאשר נמשך ונתפשט ובא חיות אל הכלים אז יקרא שם הבריאה עליו:

נמצא, לא פליגי כלל במציאות, ששניהם מודים שתחילת הבריאה היתה על ידי צמצום, וגמר הבריאה ע"י חסדים, וכן הפסוקים, שר"א מביא ראיה מהתחלת הבריאה מה שאמר השי"ת תוציא הארץ, ור' יהושע מביא ראי' האיך שנעשה עיין שם : וידוע, דבריאת העולמות היה בשביל ישראל (ויק"ר לד, א, בראשית רבה א, א), רצה לומר בשביל האהבה שרצה להטיב ולהשפיע לישראל שלשה עשרה מכילין דרחמים, וכשהם עושים חסדים למטה, אז מעוררין אהבה ראשונה של בריאת העולמות כדי להשפיע עליהם, ומשפיע עליהם ברכה בלי די, וזה החודש הזה, רצה לומר התפשטות אהבה וחסדים שבחודש זה לבריאת עולמו, להמשיך חיות להעולמות, לכם, רצה לומר בשבילכם, כי בשביל ישראל נבראו העולמות כדי להמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמי, ראש החדשים, רצה לומר ראש הוא לכל העולמות המחודשין בהשתלשלות עד ישראל שהם בעוה"ז, שיהא אחר כך לישראל, כשישראל עושין חסדים למטה אז מעוררין אהבה ראשונה והתפשטות אהבה ראשונה, ובא עליהם חסדים גמורים מאהבה ראשונה, כי יש בהם מדת אבות, רחמנים ביישנים גומלי חסדים:

וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ושנה הוא לשון שינוי, כלומר כשיש ח"ו למטה שינוי לרעה, אז ישראל למטה גומלין חסד חנם זה לזה, ואז מעוררין חסד הראשון שקודם בריאת העולמות להטיב לישראל ברצון ברכה ונדבה מתנת חנם אף על פי שאינו כדאי, ואז נהפך השינוי מרעה לטובה:

והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם (יב, יד). ולהבין מה זה הזכרון, נראה לפרש, על פי שאמרתי פירוש הפסוק (תהלים צח, ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו:

דהנה, הרב המגיד זללה"ה אמר על פסוק (יג, י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, דהנה בפסח ראשון שבו יצאו ישראל ממצרים נתגלה הארה להם על ידי נסים ונפלאות, וכל שאר מועדים הבאים לקראתינו עד עולם, אנו ממשיכין הארה ומקבלין מפסח ראשון שבו נתגלה הארה ראשונה ע"י נסים ונפלאות, נמצא הפסח ראשון רצה לומר הארה ראשונה הוא בחי' דכר, וכל המועדים הם בחי' נוקבא, שמקבלים שפע וברכה והארה מפסח ראשון, וזהו ושמרת וכו' מימים ימימה, וימים הוא לשון זכר, וימימה הוא לשון נקיבה, רצה לומר להמשיך הארה מימים, מפסח ראשון, ימימה, הם ימים טובים הבאים עד עולם, להמשיך ולקבל הארה מפסח ראשון, ע"כ, ודפח"ח: והנה זה הוא חסדו השי"ת עלינו בימים טובים, שצוונו להראות חסדו ונפלאותיו אלינו, ולקבל השפעותיו וברכותיו מן הנס הראשון והארה ראשונה עד עולם לכל הדורות הבאים, וכן בכל ימים טובים ובכל הנסים שעשה עם ישראל, הכל עשה בדרך הזה, לקבל מנפלאותיו וישועתו עד עולם, משא"כ בשר ודם, למשל, מלך גדול שעשה ישועה גדולה לאיש אחד או לרבים, ישועתו תיכף נפסק, אבל הביטו וראו את ישועת ה' שהוא עד עולם:

וזהו פירוש (תהלים ג, ט) לה' הישועה על עמך ברכתיך סלה, רצה לומר הישועה שהוא מה' לעמו בית ישראל, מקבלים מהשפעתו וברכתו עד עולם מהארה ראשונה, כמו שכתוב בתפילה (תפילת יו"ט) והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וכו': וזהו פירוש הפסוק (תהלים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה', וזכר הוא בחי' דכר, רצה לומר שעשה בחי' דכר לנפלאותיו, להשפיע מנפלאותיו ומהארתו עד עולם, מנס ומפלא הראשון לכל הדורות הבאים על ידי ימים טובים, הוא מפני שחנון ורחום ה', ורצה להשפיע מנפלאותיו לכל הדורות הבאים עד עולם, וכן בכל הנסים:

ובמגילה כתוב (אסתר ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, רצה לומר והימים האלה נזכרים, רצה לומר ימי הפורים הראשון שבימי מרדכי ואסתר הם נזכרים, הם בחי' דכר, להשפיע לכל דורות הבאים מהארת הנס שנתגלה אז, ונעשים בכל דור ודור, כי בחי' עשיה הוא בחי' נוקבא, רצה לומר שבכל דור ודור ימי הפורים הם בחי' עשיה ונוקבא, שמקבלין הארה מימי הפורים הראשון: וזה שאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, רצה לומר חסדו, הוא הארתו והשפעתו ואמונתו שנתן לבית ישראל בעת ההוא כמו שכתוב (יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה היו יכולין לקבל הנס, כל זה עשה בבחי' דכר, להשפיע לכל הדורות הבאים מהארה זו, ועל ידי זה ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, אף הדורות הבאים ראו את ישועות ה' שעשה בימים ההם, על שם שהם מקבלים שפע וברכה מהארה ומנס ההוא, ואמר ישועת אלקינו, רצה לומר משא"כ ישועת בשר ודם שישועתו תיכף נפסק, אבל ישועת אלקינו הוא עד עולם:

וזהו ישראל נושע בה' תשועת עולמים, רצה לומר ישראל שבא להם הישועה מה' שהוא חי וקים לעולמי עד, על כן גם תשועתו לעולמים, וזהו פיר[ו]ש והיה היום הזה לכם לזכרון, לבחי' דכר, שישפיע לכם היום הזה לעולם, וזהו וחגותם וכו' לדורותיכם, שיקבלו מיום זה, וזהו פי' הפסוק (שמות יג, ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, רצה לומר שתעשו אותם בבחי' דכר כו':

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כל כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (יב, טו). ולהבין, מה שאמר אך ביום הראשון, מהו אך, ודרשת חז"ל ידוע , וגם שאמר מיום הראשון עד יום השביעי, אין לו שייכות למעלה, וגם שהוא מיותר לגמרי:

ונראה לבאר על דרך רמז, דהנה ידוע שיש באדם שבעה מדות, כח אהבה, וכח היראה, וכח התפארת, וכח הניצוח, וכן כל השבע מדות נמצאים באדם, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו (אבות ו, יא), וצריך האדם לעבוד השם יתברך בכל כוחותיו, שלא לאהוב שום דבר רק לעבוד השם יתברך ולקיים מצותיו ולקיים בכל דרכיך דעהו כמ"ש בש"ע (או"ח סימן רל"א) וז"ל וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עושה להנאת עצמו ותשלום חפצו ותאוותו אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים וכו', כללו של דבר, חייב אדם לשום עינו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבדות הבורא ית' יעשהו, ואם לאו, לא יעשהו, ומי שנוהג כך, הוא עובד את בוראו תמיד, ע"כ:

והנה, אף שאדם צריך לראות ולהשגיח על כל מדותיו, ביותר צריך להשגיח על מדת אהבה, שלא יכשל באהבה רעה, כגון אהבת נשים, אהבת ממון, אהבת הכבוד, אהבת אכילה ושתיה, והגוף נוטה אחריהן, ובקל הוא נוטה אחר יצר הרע המסיתו, על כן צריך האדם לשום עצמו כאין, ולמעט עצמו עד מאוד, שלא להתאוות לשום דבר גשמי, אשר הוא לפי שעה, הוה ונפסד, וידבק עצמו באהבת הבורא, שורש כל אהבות, וכשלא יכשל במדת אהבה, אז הוא בקל אצלו שאר המדות גם כן שלא יכשל בהם, ושיראה שיהא הכל לעבודת הבורא לבד:

וידוע, דשבעת הימים הן השבעה מדות, ורז"ל דרשו (מכילתא בא, ט) ושמרתם את המצות (יב, יז) לשמור המצות, וזהו שאמר שבעת ימים, רצה לומר השבעה מדות, מצות תאכלו, וכל התענוגים נקראין על שם האכילה, וזהו מצות תאכלו, יהיה לכם תענוגים מן מצות עבודת הבורא, שיהא הכל לעבודת הבורא, ויהיה כל מעשיו בשבע מדותיו הכל מצות הבורא, ואמר אחר כך אך ביום הראשון, רצה לומר במדה ראשונה היא אהבה, על ידי שתמעט עצמך עד מאוד, תבטל היצה"ר מגופך שלא יסיתך אחר אהבה רעה הנוטה אחר תאוות הגוף, וזהו אך, וכל מקום שנאמר אך אינו אלא מיעוט (פסיקתא זוטרתא דברים יב, א), רצה לומר ע"י מיעוט תבטל היצה"ר הנקרא שאור, שלא תכשל באהבה רעה: והנה, יש בני אדם שיצר הרע מסיתן, ומתחרטין אחר כך, ופעם שנית מתגברין על היצה"ר, ופעם נכשלין, אבל יש בני אדם שרודפין אחר יצר הרע ומבקשין אותו, ויש להם תענוגים מיצר הרע, וזהו שאמר כי כל אוכל חמץ, ורצה לומר שהוא במדריגה שיש לו תענוג מיצר הרע הנקרא חמץ אז ונכרתה וכו':

דהנה איתא בליקוטי תורה פר' בא (ד"ה ענין כרת) ענין כרת וז"ל בקיצור, ואם האדם זוכה, גם הנפש מקבלת מאור הנשמה ורוח ממקום העליון, מלבד הנשפע לה ממקום המשפיע לנפש, וזה שאמר (ישעיהו נח, יא) והשביע בצחצחות נפשך, שהם ג' צחות וכו', אבל אם לא זכה, שעבר על כריתות, הגם שגופו נכרת ואין הנשמה שורה בו, גם הנפש נכרת, ומתפרדת מהנשמה ורוח, וזהו ונכרתה הנפש ההוא אבל וכו' עכ"ל בקיצור , וישראל נקראין בחי' מוחין, כי ישראל אותיות לי ראש, כמו שכתוב בשם הרב המגיד זללה"ה:

וזהו ונכרתה הנפש ההוא מישראל, רצה לומר מי שהוא במדריגה שיש לו תענוג מיצה"ר, ומרדף אחריו, וזה בודאי ונכרתה הנפש, בחי' נפש, מישראל, מבחי' רוח ונשמה, שהם בחי' מוחין, מיום הראשון עד יום השביעי, רצה לומר בכל השבע, בודאי הוא נכשל בכל השבע מדות, ועבר עבירות הרבה, ועל כן הוא מרדף אחר יצה"ר, ובכל השבע מדות הוא בודאי נכשל, ועל כן תראה שלא תכשל ביום הראשון שהיא מדת אהבה, וממילא לא תכשל בשאר מדות:

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם וכו'. ועבר ה' לנגוף וכו' (יב, כא-כג). מה שאמר משכו, פירש"י ז"ל מי שיש לו צאן ימשוך משלו, וקחו, ומי שאין לו יקח מן השוק. ולכאורה הוא מיותר, דמאי נ"מ אם יקח משלו או אם יקח מן השוק, וגם מה דאמר ושחטו הפסח, מלת הפסח הוא מיותר, ומה בא ללמדנו, ומה דהוה הוה, וחוקות ודיני הפסח אמר אח"כ זאת חוקת הפסח:

ונראה, דרש"י ז"ל פי' בפסוק (יב, ו) והיה לכם למשמרת, משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ונראה דבא להורות ולרמז, מי שנדבה לבו ורוחו לשוב אל ה' וללכת בדרך הישר לפניו, בראשונה צריך עזיבת החטא להתחרט באמת על כל עונותיו, ויקבל עליו שלא ישוב לכסלה בכל כוחו, ויזכור כל חטאיו ועונותיו ופשעיו שעשה מנעוריו עד היום, ויתודה עליהם ויתחרט בכל יום, כי ידוע מה שארז"ל (אבות פ"ד מי"א) העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, והוא מלאך המשחית, ואמרו ז"ל (סוטה ג, ב; ע"ז ה, א) עבירה קשורה בו ככלב, וזה אינו מניח אותו לשוב אל ה', רק בזוכרו עבירה שעשה ומתחרט עליה ומתודה בכל יום אז אינו יכול הרע למנעו מתשובה:

ועל כן צריך לזכור כל חטאיו ולהתחרט עליהם, כי אם לא יעשה כן, רק יעשה תשובה על עבירה אחת הגדולה בעיניו, ולא על השאר הדברים, הרע הדבוק בו וקשורה בו ככלב משאר עבירות לא יניחו אותו לשוב אל ה', על כן צריך להתחרט על כולם הנזכר לו, אז אין הרע הקשור בו יוכל למנעו מתשובה, וצריך לעשות [תשובה] בתמידות בכל יום ולהתחרט עליהם, ואז יהיו עונותיו מסודרים לפניו בכל עת במחשבתו, ובכל עת שרואה אותם במחשבתו הוא מתחרט עליהם, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, תמיד ממש, מחמת התמדת התשובה והוידוי בפה, הם נגדו תמיד, ואז מסודרים עונותיו למחול:

ואף אם בתחילת התשובה הוא עושה התשובה מחמת יראת עונש, ובאמת, אין זה תשובה נכונה, כי זה הוא עובד עצמו בתשובתו, ובאמת, השם יתברך ברחמיו מקבל אף תשובה כזה, בשביל האמונה שבו, כמו שארז"ל (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידו על אחת, וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), אבל אין זה דרך האמת, אבל בעשותו זאת בתמידות כנ"ל, ממילא יבא שישוב אל ה' מאהבה את ה', שיתמרמר לבו בקרבו על שיראה מה שפגם בשמותיו הקדושים, וגרם צער ופירוד למעלה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים נ, ב. נזיר כג, ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וזהו הוא כל שכן וק"ו, כמובן מעצמו:

והחילוק בין השב מיראה להשב מאהבה, ידוע מה שאמרו רז"ל (יומא פו, ב) שהתשובה מיראה זדונות נעשין לו כשגגות, והתשובה מאהבה זדונות נעשין כזכיות, ומן העברות נעשין מצוות, וכמו שכתבתי הטעם במקום אחר :

וזהו שאמר משה לישראל שהיו במצרים בגלולי מצרים משוקעין במ"ט שערי טומאה, משכו ידיכם מן ע"ז, וקחו לכם צאן, וצאן הוא מלשון צאינה וראינה, כלומר, הניצוצות הקדושות שגרמתם שיצאו מהקדושה אל הקליפות, תראו שתהיה למשפחותיכם, ועל משפחותיכם תרגום אונקלוס לזרעיתכון, והם התולדות, ועיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, כלומר, שתראו שתהיה הניצוצות הקדושות, שגרמתם בעונותיכם להוריד אותם למקום קליפות, ותשובה מאהבה מעבירות שבידיכם, ואז יהיה מן העבירות זכיות ומעשים טובים, ואז יהיה תולדותיכם, כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים, ועל כן תרגומו לזרעיתכון:

ואמר ושחטו הפסח, דהנה הבעל תשובה בהתודותו על עונותיו, אל יקל בעיניו העבירות מחמת איזה תיר[ו]ץ שגרם לו לבא לידי עבירה זו, ולומר, שהוא קצת באונס או קצת בשוגג מחמת איזה סיבה שגרם לזה, אבל אדרבה, בהתבודד לבבו אל ה' לשוב אליו, ומתודה בפה לפני השם מה שעשה, יגדל העבירה במחשבתו ובדיבורו לפני השי"ת עד מאוד, כמו שאמר משה רבינו ע"ה (לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, וגם הבעל תשובה לא יחשוב שיקל בעיניו העבירות שעשה, וימצא זכות לנפשו, מחמת שהוא בגוף החומר העב המדובק בכחות היצר הרע, הדבוק בו משננער לצאת ממעי אמו, ויחשוב גודל חסדי השי"ת שברא כל העולמות בשביל נשמות ישראל, כדי להיטיב להם ולהשפיע להם י"ג מכילין דרחמים, וכביכול מתחרט על שברא היצר כמו שדרשו חז"ל (ברכות לב, א) ואשר הרעותי (מיכה ד, ו), כי באמת הוא כך:

אבל בחשבו זאת בעת התשובה לא יוכל לבא לידי חרטה גמורה, ולא יתמרמר על עונותיו כל כך, בהמצא לנפשו איזה זכות או איזה תירץ, אלא אדרבה, הוא בעצמו יגדיל הדין על עצמו, ויחשוב כמו שכתב בתקונים (תיקו"ז קמא, ב) תיקון חמישאה וז"ל להתיצב על ה', דאע"ג דבנייהו אינון ישראל לית להון רשות לאעברא על דינא דאורייתא, בדינא אתייהבת ואומי עלה דלא יעבר עלה עכ"ל, ולשון פסח פירש"י ופסחתי וחמלתי, ודומה לו פסוח והמליט:

וזהו ושחטו הפסח, כי בהתרחקו מעצמו במחשבתו חמלת ה', אשר באמת על נשמות עמו ישראל, ויגדיל על עצמו הדין, וזהו ושחטו הפסח חמלת ה', אלא יגדיל הדין על עצמו, ועל ידי זה יתחרט באמת ויתמרמר על חטאיו מאוד, ומחמת זה יבא לידי שפלות, וזהו ולקחתם אגודת אזוב, כלומר שתקחו לנפשכם שתהא במדריגת אזוב, הוא שפלות, כמו שפירש"י ז"ל בפרשת מצורע (ויקרא יד, ד) וז"ל ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב עכ"ל:

וטבלתם בדם, והדם הוא דין, ונתתם על המשקוף ועל שתי המזוזות, הוא צורת הפתח, כלומר, שתגדילו על עצמיכם הדין בפיכם ובלבכם, וכתיב (מיכה ז, ה) שמור פתחי פיך, וכשתהיו מחמת זה בשפלות גדול, והש"י הוא שורה את דכא ושפל רוח (עיין סוטה, א), וזהו ועברתי בארץ מצרים, מצ"ר י"ם, להפרע ולנגוף הרע אשר משכו על עצמם וקשור בם, וראיתי הדם, כלומר הדינים אשר אתם בעצמכם מגדילים, ופסחתי וחמלתי עליכם:

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (יב, מא). הקשה באור החיים על ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, לא אמר הכתוב מה היה, ואם נתכוון על היציאה, הרי אמר פעם שנית ויהי בעצם היום הזה יצאו וכו', וגם מה צער ירמוז בתיבת ויהי, עיין שם:

ועיין פירש"י ז"ל שלשים שנה משנגזר גזירה בין הבתרים עד שנולד יצחק, ושם נאמר לאברהם (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן רד"ו שנה, זה אחד מהדברים ששינו לתלמי המלך, ע"כ. ובאמת, בבין הבתרים נגזר גזירה כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וא"כ נגזר גירות ושיעבוד ארבע מאות שנה, ואף כשתחשוב משנולד יצחק היו בגירות, אבל לא היו אז בשיעבוד: ועיין בסדר אגדה שכתבתי שיש עוד טעם על זה שלא היו במצרים רק רד"ו שנה, שקושי השיעבוד היה משלים להם לגאולה, ושם כתבתי ששני הטעמים צריכין זה לזה, כי נגזר עליהם צער גירות וצער שיעבוד ארבע מאות שנה, ומשנולד יצחק היה להם צער גירות, ולא צער שיעבוד, וקושי השיעבוד ביותר שהיה להם משנולדה מרים עד יציאתן, היה מצטרף אל הגירות משנולד יצחק, ונתקיים כי גר יהי זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה:

ושם כתבתי מה ששמעתי מאדוני אבי זלה"ה פיר[ו]ש האגדה ברוך המקום שחישב את הק"ץ לעשות כמו שנאמר לאברהם אבינו ע"ה וכו', רצה לומר שאנחנו מודים ומברכין להשי"ת מה שחשב את הק"ץ משנולד יצחק, אל רד"ו שנה שהיו במצרים, להיות ארבה מאות שנה, ודפח"ח:

וזהו שאמר ויהי מקץ, רצה לומר על ידי צער גירות שהיה לאבות מן הק"ץ שנה, משנולד יצחק, וכבר נשלם להם ל' שנה קודם שנולד יצחק כפירש"י ז"ל, והארבע מאות שנה שנגזר על זרעו של אברהם גירות ושיעבוד, הצער גירות ק"ץ שנה עלה להם לחשבון ארבע מאות שנה שנגזר עליהם גירות ושיעבוד:

וגם לרמז ויהי מקץ, כי בכל מקום פירושו של מקץ מסוף, כלומר, הצער של קושי השיעבוד שהיה להם לישראל בסוף השיעבוד, היה מצטרף עם הצער גירות של אבות משנולד יצחק עד ביאתם למצרים, שהיה צערן בגירות מאה ותשעים הנרמז בויהי מקץ כמו שכתבנו, ובזה נשלם ונתמלא גזירת בין הבתרים אשר נגזר עליהם גירות ושיעבוד ארבע מאות שנה, כמו שנאמר (בראשית טו, יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ובצער הנרמז בתיבת ויהי מקץ, נשלם ארבע מאות שנה, אף שלא היו במצרים אלא מנין רד"ו, ושני הצער וגירות ושיעבוד נרמז בתיבת ויהי מקץ כנ"ל:

ויהי בעצם היום הזה יצאו וכו', אולי ירמז בצער ויהי, כי באמת שיצאו ממצרים שהקב"ה בעצמו גאלם ולא ע"י מלאך, כמ"ש האר"י ז"ל (סידור האר"י בפיסקא עבדים היינו) שהיו אז ישראל במ"ט שערי טומאה, והמלאך היה נתפגם בעצמו בהכנסו לשם, והוצרך השי"ת בעצמו להוציאם משם , מחמת אהבת ישראל והבטחתו לאברהם אבינו לגאלם, ירד בעצמו למקום כזה ולהוציאם, אבל היה צער לפניו ירידתו למקום הזה, ועל כן כתיב ויהי בעצם וכו':

ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם (יב, מב). עיין פירש"י ז"ל, להבין, מה שאמר בתחילה ליל שמורים, ואח"כ אמר הלילה הזה. וגם בתחילה אמר שמורים לה', ואח"כ אמר שמורים לכל בני ישראל:

ונראה, דאיתא בזוהר (שמות לח, ב) דליל איקרא דקודם חצות עד לא קבילת דכורא איקרא ליל, ומחצות לילה ואילך איקרא לילה, כד קבילת דכורא איקרי לילה, והנה כתיב (יב, יג) וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית וכו', ונמצא כי בחצות לילה הראשון, היו בני ישראל צריכין שמירה, שלא יבוא המשחית אל בתיהם, ורש"י ז"ל פירש בפ' לך לך על פסוק (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה, וז"ל, ומדרש אגדה, שנחלק עליהם לילה, ובחצות הראשון נעשה לו נס, וחצות השני נשמר ובא לחצות לילה של מצרים, ע"כ:

וז"ש ליל שמורים הוא לה', רצה לומר בחצות הראשון שקרוי ליל שמורים, הוא לה', השי"ת היה שומר את ישראל, ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם, כדי להוציאם ממצרים ולקיים הבטחתו, הוא הלילה לה' שמורים לכל בני ישראל, רצה לומר בחצות הלילה השני, שנקרא לילה כד קבילת דכורא, על כן אמר הוא הלילה שמורים לבני ישראל, נשמר ובא לחצות לילה של מצרים, וזהו הלילה הזה חצות, השני שמורים לבני ישראל, ואשר אמר הוא הלילה הזה לה', אפשר שרמז מ"ש האר"י ז"ל (סידור כונת הסדר בכלל) כי בליל הראשון של פסח אסור בזווג, דהיא זווגא עילאה, ומה שאמר הלילה הזה, רצה לומר קבלת דכורא שנקרא לילה, הוא לה' דייקא, דהוא זווגא ואין בנו כח לדמות אליו וכו':

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. תושב ושכיר לא יאכל בו (יב, מג-מה). וכל עבד איש אין לו פיר[ו]ש, ושאר דקדוקים:

ואפשר לומר, דבגמרא מס' ר"ה (י, ב) פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם, וכל חד מביא קרא. וצריך להבין, היאך נפלגו במציאות, ואפשר לומר , דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דאיתא בעץ חיים (שער א' פ"א) דבריאת העולמות היה שיתגלה מלכותו, ולהטיב לברואיו להקרא רחום וחנון, וזהו בשביל ישראל שנקראו ראשית, שהם מקבלין מלכותו, ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים:

והרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר (תהלים קד, לא) יהי כבוד ה' לעולם, כלומר, שהיה כבוד השם יתברך שיהיה עולם, ישמח ה' במעשיו, על כן הי' כבוד ה' שיהיה עולם, כדי שישמח במעשיו, היינו עם ישראל שמקבלין עליהם מדת מלכותו ויראתו תמיד, והוא יראה תתאה, מפני שהאדם הוא מלובש בגוף כשאר נבראים שממלאים תאוותם עם היצר, כי קיום עולם הזה היינו דוקא עפ"י היצר, וכמו שאמרו בגמרא (יומא סט, ב; סנהדרין סד, א) כשתפסו ליצרא דעבירה, אף ביעתא בת יומא לא משתכחי, והאדם צריך גם כן לעשות מעשים של כל הנבראים, ולקיים עם היצר מצות פרו ורבו, ולא למלאות תאותו עם היצר כשאר הנבראים, וכמ"ש במקום אחר : ועל כן צריך להיות ביראה תתאה תמיד, שיהא ירא שלא יפול למטה להתענג בתענוגי היצר כשאר נבראים, ולהתפלל תמיד אל ה', שיציל אותו מן היצר, שלא יפול בתענוגי היצר ובאהבת שפילות, וזהו פירוש הפסוק (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, כלומר שרוקע הארץ, היינו מדת יראה תתאה שנקרא ארץ, רקע על פני המים, על פני חסדים ואהבות רעות שנקראים מים רעים, וכוונתו היה בזה, כי לעולם התחתון השפל הזה ימשוך חסדו חסד עליון על ישראל, שמקבלין עליהם מדת מלכותו ויראתו, ועל ידי זה שמקבלין עליהם יראתו ומקיימין מצותיו ע"י מלחמות היצר, ישמח השם יתברך עמהם ומתפאר בהם, ומשפיע עליהם חסדיו שנבראו העולמות כולם להיטיב לברואיו היינו לישראל:

והנה ניסן נקרא אביב, מפני שהוא חסד עליון המתפשט למטה, ועל כן נקרא ניסן אביב, היינו אלף בית כסדר, ויוד בית מן אביב, היינו חכמה ובינה כסדר, והויה של חודש ניסן הוא כסדר, אבל תשרי מורה על מעשינו ותשובותינו והשפעותינו ממטה למעלה, ועל כן תשרי הוא תשרק, מהופך ממטה למעלה, ולפי שבראש השנה דנין העולם, אם מקיימין ישראל מצותיו על ידי יראתו, שנברא העולם בשביל זה, על כן אנו ממשיכין עלינו מדת יראתו. וכמו שאמרו בר"ה (כו, ב) כמה דכייף אינשי טפי מעלי, וגם הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, שאנו בני ישראל מפשפשין במעשינו, אם נכשלין באיזה דבר קיום המצוה, או עבר על לא תעשה, ונפלו באהבות רעות ככל הנבראים, עושין תשובה, וזהו תשרי, לשון שרי ליה מאריה:

או לשון תשרי לשון תשורה, היינו מתנה, כי בחודש תשרי, בתחילה, בר"ה ויה"כ, עושין תשובה מיראה, ואח"כ ביום הראשון של סוכות, שבא על ישראל אהבת הבורא עושין תשובה מאהבה, ובאין אל עולם התענוג, היינו שיש להשי"ת תענוג מישראל, כי בעוד האדם רשע, הקב"ה מצטער, כתיב (ויקרא כג, ל) והאבדתי [את] הנפש ההיא, לשון אבידה, וכשבא האדם בתשובה עלאה, הוא כמוצא אבידה שהיה זמן רב נאבד ממנו ויש לו תענוג מזה, והוא בינה תשובה עלאה עולם התענוג, והיא ממשכת חכמה, שבא על האדם העושה תשובה, וחילופיהם בגולם היינו מן חכמה, ואז זדונות נעשין זכיות, וזהו תשרי תשר יוד, המתנה הנמשך מן יוד, שזדונות נעשו לו זכיות, אנו בני ישראל מביאין מתנה. ואז נמשך על ישראל חסד עליון, שבריאת העולמות היתה בשבילם להטיב לישראל:

וזה רבי אליעזר אומר בניסן נברא העולם, כדי להטיב לישראל ולהמשיך עליהם מלמעלה למטה, וזה אמר בתשרי נברא העולם, בשביל שישראל עושין תשובה מאהבה ויביאו תשורה למעלה מזדונות זכיות, אז נתעורר חסד עליון שקודם בריאת העולמות להיטיב לישראל, וזה בתשרי, משמע בחודש תשרי, ובאמת אנו אומרים בר"ה היום הרת עולם, ומאי בתשרי, היינו בחודש תשרי כנ"ל:

וזהו פירוש (תפילת יוצר לשב"ק) אל אדון על כל המעשים, כלומר שנתגלה חסד אל מי"ג מדות, כשהוא אדון על כל המעשים, כשישראל מקבלין עליהם מדת אדני, היינו יראתו, וזהו זאת חוקת הפסח, זאת היינו מדת יראה, הוא חקת הפ"ה ס"ח, פה הוא מלכות, להביא אותה אל ס"ח, היינו חכמה שנקרא חיים גימטרי' ס"ח, כי החכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב), וע"י יראה בשלימות, יעלה ממדריגה למדריגה, שיבוא אל חכמה שנתהוה ממנה היראה, וכמו שכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ וכמו שכתבנו במקום אחר:

וכל בן נכר (יב, מג), שנתנכרו מעשיו, ופגם ביראה כי נפל למטה, לא יאכל בו: וכל עבד איש מקנת כסף (יב, מד), יש לומר, דהנה אמרתי פירש הפסוק (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, כלומר, בני אדם היושבים בגנות, שנפלו למטה בתענוגי היצר ובגנות העה"ז, ואין השי"ת מתפאר מהם, אדרבה, יש לו צער מהם, אז חברים מקשיבים לקולך, הם צדיקי הדור, הם מחזירים אותם בתשובה על ידי כוחם ותפלתם עליהם, וזהו השמיעני, יביאו אותם לעולם התשובה עולם השמיעה, ואי אפשר לצדיקים להחזירם בתשובה אלא ברצון השם יתברך, כי הוא הנותן יד לפושעים ועוזרם לשוב אליו, וזה (שיר השירים ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי, כשאתה בורח ומסתלק מישראל עבור העבירות, ודמה לך לצבי, תהיה דומה לצבי כשהוא בורח מביט לאחוריו, כן תביט בהתסלקותך מישראל עבור העבירות לתת להם יד ולהחזירם בתשובה:

וזהו וכל עבד, מי שהוא בבחי' עבד (שאילו) [שאינו] עושה רצונו של מקום, ומעורר עצמו לעשות תשובה, וחפץ שאיש היינו הצדיק, מקנת, יקנה אותו, ויביא לו רצון וחשק, וכוסף לעשות תשובה שלימה, ויחשוב כאילו קנה אותו, ואז ומלתה אותו את ערלת לבבו, אז יאכל בו, תושב, זה שמתגאה שהוא כמו תושב בעבודת השי"ת, ושכיר, שהוא בא בשכרו, שמחשב שיש לו מעשים טובים רבים, וזה נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לא יאכל מפה ס"ח, לא יבא לו חכמה, שמאין תבא, אלא צריך להיות ביראה תתאה, וממנה יבא אל שרשה אל חכמה כנ"ל:

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם (יב, נא). להבין, הלא זה הפסוק מיותר, וכבר נאמר לעיל שיצאו ממצרים, ונראה, דידוע דיציאת מצרים הוא מורה על חידוש העולם, והעולם נברא כדי שיתגלה מלכותו, וביציאת מצרים נתגלה מדת מלכותו, כי הוא מושל ומנהיג את כל העולמות כולם כרצונו וחפצו, ובמצרים היה גלות הדעת, כמו שכתבנו בפ' שמות על פסוק (ב, כה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים עיין שם :

וידוע, דיציאת מצרים היה הנס ע"י בינה, כמו שכתוב בזוהר (שמות פג, ב; פה, ב; ועיין תיקו"ז עד, ב) דחמישין זמנין אדכר יציאת מצרים באורייתא, להודיע דרגין דאפיק יתהון, וכמו שכתוב (יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, והנה כתב האר"י ז"ל (סידור האר"י) בכוונת ברכת חנוכה וז"ל ושם זה נחל, הוא המשכת אור העליון מבינה אל הזעיר אנפין כדי שיוכל להזדווג עם נוקבא עכ"ל, והנה מלת עצם, פירש"י ז"ל בפ' משפטים על פסוק (כד, י) וכעצם השמים לטוהר וז"ל וכעצם כתרגומו לשון מראה עכ"ל:

וזהו ויהי בעצם היום הזה, כיום הזה שהוא יסוד, רצה לומר מי שמאיר היום הזה בחי' יסוד, כדי שיוכל להזדווג, והוא בינה, הוציא ה' את, הוא בחי' מלכות, בני ישראל, מדת יסוד, מארץ מצרים, שהיו בלי התגלות, ולא היה יכול להיות בחי' הזווג מחמת שבחי' הדעת היה בגלות, וע"י נסים ונפלאות נתגלה מדת מלכותו, וידעו כולם כי השי"ת הוא הבורא כל העולמות, ומנהיגן כרצונו וחפצו כמו שכתוב (ח, ו) למען תדע כי אין כה' אלהינו, שפרעה היה כופר מתחילה, ועל ידי המכות נתגלה בחי' הדעת, ואז נעשה זווג ו"ה ע"י הדעת, וזהו הוציא ה' את בני ישראל ממצרים וכו':

ואמר על צבאותם, כי באמת זהו עבודתינו עד ביאת המשיח במהרה בימינו, לעשות זווג בחי' ו"ה יסוד ומלכות, אבל במצרים היו ישראל בדיוטא התחתונה, כמו שכתוב (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, ולא היה בהם כח לעשות זווג, ומחמת הארת בינה באו בני ישראל בבחי' גדלות תיכף, וזהו על צבאותם, ותרגום אונקלוס על חילהון, וחיל הוא לשון כח, וזהו על חילהון, רצה לומר למעלה מכוחם רק שבאו תיכף לבחי' גדלות כנ"ל:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה