אור ברסלב
אורח לחיים פרשת וארא

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת וארא

פרשת שמות

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם. לכן וכו' (ו, ב-ו). עיין פירש"י ז"ל וארא אל האבות, לכאורה הוא מיותר, הלא בהדיא כתוב אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, וגם דאמר לא נודעתי ולא אמר לא הודעתי, עיין פירש"י ז"ל:

ונראה, דהנה משה רבינו ע"ה ראה בצרתן של ישראל, ודיבר נגד מלכות הנהגת השי"ת, ואמר אדני למה הרעתה, וכתיב אדני באלף דלת מדת מלכות, והנה במצרים הי' גלות הדעת כמו שכתב האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"א), רצה לומר שלא הי' יודעין שהשי"ת הוא המנהיג העולם כחכמתו וחפצו, רק היו משוקעים בכשפיות ובטבעיות, ומחמת שלא [היה] (היו) התגלות הדעת ולא הי' זווג ו"ה, כי זווג ו"ה יסוד ומלכות הוא על ידי הדעת כמו שכתב האר"י ז"ל :

והטעם, כי מדת מלכות הוא בחי' דין ה"א אחרונה, ואות וא"ו הוא מדת רחמים, והם שני הפכים, ובחי' הדעת שידע שהכל הוא מאת השי"ת, אף הבחי' דין הוא הכל טובת השי"ת, ועל ידי ידיעת הדעת זה נעשה זווג ו"ה יסוד ומלכות, וכן במצרים אף שהיה תוקף הגלות וקושי השיעבוד, מ"מ היה טובה גדולה להם, כי קושי השיעבוד היה משלים הגאולה, והנה ע"י משה רבינו שהיה בבחי' הדעת נתגלה להם, והבינו וידעו שהשי"ת הוא מנהיג כרצונו וכחפצו, ומשדד כל המערכות וכל המדות ומכניע כל הכשפים:

וזהו שאמר וידבר אלקים אל משה ופירש"י ז"ל דיבר אתו משפט על שאמר למה הרעתה, כיון שאתה בבחי' הדעת, היה לך לידע שזה הוא טובה גדולה להם, וזהו שאמר ויאמר אליו אני ה', אני הוא בחי' מלכות, ה' הוא בחי' רחמים, כלומר, שאני, בחינת מלכות בחינת דין, הוא ה', בחינת רחמים, ואף על פי שאתה רואה שנעשה להם רעה ע"י שליחותך, זהו טובה גדולה להם, כי ע"י קושי השעבוד יצאו ממצרים ק"ץ שנה קודם זמנו:

ואמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, והנה אברהם היה בחי' חסד, ותיקן מדתו עד שורש נשמתו, כמ"ש (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, שבא למדת חכמה הנקרא זקן, וכן יצחק שהיה בחי' גבורה, תיקן עד שורשו בינה עולם המחשבה, וכן יעקב שהיה בחי' תפארת, תיקן עד שורשו בחי' הדעת, שהי' מלבר בבחי' הדעת, ומשה הי' מלגאו בבחי' הדעת:

וזהו שכתב רש"י ז"ל וארא אל האבות, שהיה קשה לרש"י ז"ל, כיון שהאבות, השם יתברך נגלה אליהם ביסורין באל שדי, מי שאמר לעולמו די וכו' (חגיגה יב, א), למה כתב לשון וארא, הוה ליה למימר ודברתי אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי, כי דיבור הוא קשה, ועל כן פרש"י ז"ל וארא אל האבות, היינו שלש ראשונות שנקרא אבות, בזה [היתה] התגלות אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב, שהיה שורשם במקום גבוה חכמה בינה דעת:

ואף על פי כן התגלות שלהם הי' באל שדי, שסבלו כל ימיהם נסיונות וצרות, מפני שלא גליתי עליהם שמי מלכות ה', זה הוא רחמים גמורים, זה הוא בחי' הדעת, וכן כתוב בזוהר בפסוק זה (זוהר כג, א) מה וארא ואדבר מיבעי לי' וכו' ועל דא כתיב וארא דחמי אינון גוונין דאתגליין וגוונין דלעילא סתימין דלא אתחזיין לא קאים אינש עלייהו בר ממשה ועל דא כתיב ושמי ה' לא נודעתי להם לא אתגליתי להון בגוונין עלאין ואי תימא דאבהן ולא ידעו בהו אלא הווי ידעו מגו אינון דאתגליין וכו' עכ"ל ע"ש :

וזה שמביא רש"י ז"ל דרשת רז"ל (סנהדרין קיא, א, שמו"ר ו, ד) חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על האבות, מה שאמר על דאבדין, לשון אבידה, האיך שייך לשון אבידה במיתת אבות, הלא אמרו רז"ל (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת, וגם אמרו בגמרא (מועד קטן כה, ב) שרב אשי היה כועס על בר אבין ובר קופיק שהיה מדמה מיתתו לאבידה ושלהבת, כי צדיקים אין נשמתן אבודה, אלא היא בהשארת הנפש לעולם הבא, עיין שם במהרש"א ז"ל :

אלא מה שאמר כאן הלשון חבל על דאבדין לשון אבידה, היינו כוונתו שהי' להם נסיונות וצרות לאבד את גופן, ומסרו את עצמן אל השם יתברך, וזהו חבל על דאבדין, ואף על פי כן לא משתכחין, לשון מציאה, רצה לומר ואף על פי כן לא מצאו את בחי' הדעת, ולא הרהרו אחרי, ואתה שיש לך בחי' הדעת, והיה לך לידע שזה הכבדת עבודה הוא טובה להם, ואעפי"כ אמרת למה הרעתה:

וזהו שאמר וארא אל האבות, כי שלש ראשונות הם בבחי' ראיה באל שדי, ר"ל שהיה להם נסיונות וצרות משונות, על דרך מי שאמר לעולמו די וכו' (חגיגה יב, א), ושמי היא מדת מלכות בחי' דין, ה', בחי' רחמים, לא נודעתי להם, רצה לומר לא נתגלה להם בחי' הדעת, שידעו ששמי מדת מלכות בחי' דין הוא ה' בחי' רחמים, ואף על פי שלפי הנראה הוא בחי' דין אף על פי כן הוא רחמים גמורים, ועל כן כתיב לא נודעתי לשון נפעל, רצה לומר שלא נתגלה עדיין בחי' הדעת, אף לאבות ששרשם במקום גבוה ועמדו בנסיונות וסבלו צרות משונות, ולא ידעו והבינו שזה הוא לטובה להם, ואף על פי כן לא הרהרו אחר מדותי, ואתה בחי' הדעת אמרת למה הרעתה, והיה לך לידע שזהו טובה ולא רעה:

ואמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, רצה לומר עלי לקיים אשר נשבעתי לאבות, ואזכור את בריתי, רצה לומר אגלה מדת הדעת על ידך, ואז יהי' זווג יסוד ומלכות, וישפיע מדת יסוד למדת מלכות, ומדת יסוד הוא בחי' ברית, וזהו ואזכור שיהי' בחי' דכר, את בריתי, שיהיה הברית מדת יסוד בחי' דכר להשפיע למדת מלכות, ואמר לבני ישראל, אני בחי' מלכות בחי' דין הוא ה' בחי' רחמים, שזה קושי השיעבוד הוא טובה גדולה להם:

והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' (ו, ח). עיין באור החיים וז"ל והבאתי אתכם וכו', קשה כי דברי אל עליון דברי טהור, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ, דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ, ולא מצינו שכן היה, אלא (ו)את בניהם הביא שמה, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו לכן, ואמרו ז"ל אין לכן אלא לשון שבועה עכ"ד, וע"ש מה שתירץ:

ואפשר לומר לפי הקושיא והתירץ שכתבו בספרים, על ידיעת השי"ת שצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ויודע שעתיד לחטוא לפניו , זה הידיעה, אינו מזיק לו לבחירתו, והבחירה נתן ביד האדם תמיד, או לעשות רצון קונו או להיפך ח"ו עכ"ד, ואפשר לקרב הדברים האלו, על פי משל שאמר שר אחד לבני חיילותיו שיהא כל אחד יורה בקשת ויהא החץ מגיע לשריטה שבכותל דוקא, וצריך לזה התחכמות איך להעמיד הקשת בשעה שמורה בחץ כדי שיגיע החץ לשריטה בכותל, והחכם העומד ורואה באחד כשמעמיד הקשת לירות בחץ, ורואה כשמעמיד בקשת שבודאי לא יגיע החץ לשריטה שבכותל, ידיעת החכם אינו מזיק לזה שתופס בקשת, והברירה בידו להעמיד הקשת כרצונו: ובאמת אין לי עסק בחקירות האלו, ומקובל בידינו שהברירה ניתנה ביד האדם, ויש להרחיק מחקירות מכל מה דאפשר, ודי לנו הקבלה הכתובה בספרים ובספרי נביאים, וא"כ יש לומר, שבאמת בדור מרגלים היה בידם הברירה להאמין בה', ושלא לשמוע לדברי המרגלים רק לדברי יהושע וכלב, וזה שאמר להם השי"ת, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי, אם לא יחטאו לשמוע דברי המרגלים, ואם ישמעו לדברי המרגלים, כאשר עשו, ונתתי אותה לכם מורשה, רצה לומר אני נתתי את הארץ לכם, ותהיה ירושה לבניכם ואביא את בניכם אל הארץ:

וידבר ה' אל משה לאמר. בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו, י-יב). ולהבין הלשון בא אל פרעה, הוי ליה למימר דבר אל פרעה, וגם על הק"ו שאמר משה הקשו המפרשים, הלא כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל פרעה אפשר שישמע, וגם שאמר וידבר משה לפני ה' לאמר, מה לאמר שייך כאן:

ונראה, דהנה כתבתי לעיל בשם האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"א) שבמצרים היה גלות הדעת, ונגלה הדעת על הכל, כי הוא הבורא ומנהיג כרצונו וחפצו על ידי אותות ומופתים, ואף על מצרים נגלה בחי' הדעת, והבינו שהשי"ת הוא המושל בכל הכשפים הטבעיות כמו שכתוב (ז, ה) וידעו מצרים כי אני ה' וכו', ומשה רבע"ה היה מבחי' הדעת, ונגלה על ידו, והנה ראינו שהרב מצמצם את שכלו אל התלמיד, שיבין התלמיד שכלו של הרב על ידי הדבורים שמדבר הרב עם התלמיד: וזהו שאמר ה' אל משה שבחינתו בחי' הדעת, בא דבר, ותרגום אונקלוס עול מליל אל פרעה, רצה לומר בחי' הדעת שלך תיעול בתוך הדבורים, שתדבר אל פרעה ותמשוך לו בחי' הדעת בתוך הדבורים, וידע פרעה כי אני הוא הבורא ומנהיג ומושל כרצוני וחפצי וישלח את בני ישראל:

וידבר משה לפני ה' לאמר, רצה לומר שהתפלל אל ה', וכבר כתבתי (בראשית מד,יח עה"פ ויגש אליו) שהאדם המתפלל צריך לחשוב שדבורו הוא עולם הדיבור השכינה, ומבקש רחמים, ומביא הדבורים אל עולם המחשבה הנקרא בינה , ואמירה נופל על המחשבה שבלב כמו כי תאמר בלבבך, וזהו וידבר משה לפני ה' לאמר, רצה לומר שהתפלל לפני ה' והביא הדבורים אל עולם המחשבה בינה לבא:

וזהו לאמר הן בני ישראל וכו', כי ידוע אם האדם מתפלל על חבירו צריך להאמין על המתפלל שהוא צדיק, והשי"ת ישמע תפילתו ויבא לו ישועה על ידו . אבל אם אינו מאמין על זה לא יוכל להושיע אותו בתפילתו כמ"ש הרמב"ם ז"ל, שאם החולה אינו מאמין ברפואת הרופא אי אפשר שיעשה לו פעולה, ואם יתן ה' אבאר אותו הטעם במקום אחר:

והכלל בכל זה, בא חבקוק והעמידו על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, וזה שאמר משה, הן בני ישראל לא שמעו אלי, כלומר שאין להם אמונה עלי שיבא להם ישועה על ידי, ואיך אפשר שישמע פרעה וישלחם אם הם אינם מאמינים שיבא להם ישועה על ידי, איך אפשר שיבא להם ישועה , וגם אני ערל שפתים, ואי אפשר לי להמשיך שכלי ודעתי בתוך הדבורים להמשיך לפרעה בחי' הדעת בתוך הדבורים:

וזה שכתוב אח"כ, וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, ומלת ויצוום לשון התקשרות, כמו צוותא חדא, רצה לומר קישר וחיבר אותם אל בני ישראל שישמעו אליהם, ואל פרעה מלך מצרים, שישמע גם כן כמו שכתבתי בפסוק (במדבר כז, יט) וצויתה אותו לעיניהם עיין שם . ועל מה שאמר ואני ערל שפתים ואי אפשר לו להמשיך בחי' הדעת בתוך הדבורים, צירף לו אהרן שהוא יטעים את דבריו כמו שפירש"י ז"ל ע"ש:

וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. מלת לאמר אין לו פירוש, וגם דאמר וידבר משה לפני ה', והיה נכון לומר וידבר משה אל ה':

ואפשר לומר, לפי מה שכתוב בספר לקוטי תורה על פסוק זה וז"ל, הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו' הנה שכינה גימטריא שפה, ובהיות משה זעיר אנפין ערל שפתים, שאינו מקבל מאמא עילאה שפה עילאה, ואינו משפיע למלכות שפה תתאה, אמר שאם ישראל שהם מן הפנים ולא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה שהוא מן העורף. עכ"ל: ובחי' הוי"ה הוא ת"ת , והתפלל משה אל העולם המחשבה בינה אימא עילאה שהוא העולם לפני הת"ת, שיקבל ממנה וישפיע למלכות עולם הדיבור, וזהו וידבר משה לפני ה', אל עולם המחשבה שהוא לפני ה' בינה לבא, וזהו לאמר, אל העולם המחשבה ושייך בה לשון אמירה כמו כי תאמר בלבבך, עד כאן:

ועל דרך הפשוט פירש רש"י שזהו אחד מעשרה ק"ו, וצריך להבין, מה ק"ו הוא זה, הלא הטעם כתוב בצדו, ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה, אבל פרעה שאין לו קוצר רוח ועבודה קשה היה לו לשמוע:

ואפשר לומר, דהנה כתוב בפ' שמות (ד, י-יא) ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי וכו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם וכו' הלא אנכי ה'. ומשמעות הדברים שישמע אליו שלא ע"פ הטבע, או שיתוקן חסרונו, וכיון שראה שדיבר אל בני ישראל ולא שמעו אליו מצד הטבע מחמת קוצר רוח ועבודה קשה, וא"כ כיון שבשליחותו אין לו שינוי שהולך כפי הטבע, ואין שומעין לו בני ישראל מצד הטבע מחמת קוצר רוח ועבודה קשה, ואיך ישמע אלי פרעה ואני ערל שפתים, שגם כן אינו מטבע, שהמלכות שאומרים לו דברים שאינו רוצה לשמוע ויש לו צער מהדברים, שיטה אזנו ויכוף את עצמו לשמוע הדברים ולהבינם, וזהו ק"ו מבני ישראל אל פרעה:

או יאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ואמרו חז"ל (בר"ר צב, ז) זה אחד מעשרה ק"ו, והקשו המפרשים מאי ק"ו הוא, הלא הטעם כתוב בצדו, מדוע לא שמעו בני ישראל כמו שכתוב (ו, ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל פרעה שאין בו זאת יוכל לשמוע:

ונראה להבין הלשון שבפסוק זה, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, הלשון שאמר מקוצר רוח ומעבודה קשה, שבכל מקום שנזכר צרות ישראל לא נזכר כי אם עבודה קשה ולא קוצר רוח:

ונראה, דהש"י אמר למשה (ג, טז-יח) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי וכו' לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים וכו' ושמעו לקולך, עיין פרש"י ז"ל (שם) וז"ל מכיון שתאמר להם לשון זה פקד פקדתי ישמעו לקולך, שכבר זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים, יעקב אמר (בראשית נ, כד ) ואלקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית נ, כה) פקוד יפקוד אלקים אתכם, ובאמת שכן היה, וכתיב אחר כך (ד, לא) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. ובאמת במצרים היה גלות הדעת, שלא היו יודעין מה', כי מחמת קושי השיעבוד ורוב עבודה נשכח שם ה' מהם, וגם מחמת כשפים של המצרים שראו שפעלו בכשפיהם האמינו בזה, אבל היה להם קבלת אבותיהם שבלשון זה נגלה אליהם אלקי אברהם יצחק ויעקב, ויאמר להם על ידי נביאו נאמן ביתו פקוד פקדתי לכם, ויראה את ענים ויגאלו:

וכיון שבא משה ואהרן ואמרו להם זה פקוד פקדתי, והראו להם אותות ויאמן העם, ונמצא שמשה שהיה בחי' הדעת היה מעורר בחי' הדעת בהם על ידי קבלת ואמונת אבותיהם שהיה להם בקבלה מאברהם יצחק ויעקב שאלהיהם יגאל אותם, ומי שיאמר בשבילו בלשון הזה פקוד פקדתי הוא שליח נאמן מאלקי אבותם, ונמצא שנתעורר בישראל בחי' הדעת, שידעו מאלקי אבותם אברהם יצחק ויעקב אשר לו הכח והממשלה לגאלם אף מטומאת ומכשפי מצרים מן הקבלה מאבותם, ומן הסימן אשר מסרו להם, שבלשון פקוד יפקוד יהיו נגאלין:

ואחר כך כשבאו משה ואהרן אל פרעה להוציאם, ואמר פרעה תכבד העבודה על האנשים וכו' ואל ישעו בדברי שקר, נחסר מהם קצת האמונה והדעת מה', שהיו רואין שעל ידי ביאתם לפרעה הורע כחם, אבל ישראל הם מאמינים בני מאמינים, אף על פי שהורע כחם ונכבד העבודה אף על פי כן נשאר בהם קצת אמונה והדעת שה' אלקי אברהם יצחק ויעקב הוא יגאלם מהם, ובחי' הדעת הוא בחי' רוח, ובני ישראל שהאמינו על ידי קבלת אבותם ועל ידי סימנים שמסרו להם, היו יודעין על ידי קבלה שאלקי אבותם הכל יכול ויגאלם גם מטומאת ומכשופי מצרים, אבל מעצמם לא הי' להם בחי' רוח ודעת שהשם יתברך הוא הכל יכול, וכי הוא הבורא כל העולמות ומחיה אותם ומשגיח בהם ומנהיגם כרצונו וכחפצו, ומלכותו בכל משלה אף בכשפים:

וזהו ולא שמעו אל משה, אחר שנכבד העבודה עליהם, לא שמעו אל משה מקוצר רוח, שבחי' הדעת הנקרא רוח, היה קוצר בהם, שלא היו יודעין מעצמם שהשם יתברך הוא הבורא ומחיה ומשגיח ומנהיג כרצונו וחפצו ומלכותו בכל משלה אף בכשפים, רק על ידי האמונה וקבלת אבותם האמינו בזה, ועל כן בחי' הדעת הוא בחי' רוח, הי' קוצר בהם, ולא היה בהם דעת שלימה שידעו מעצמם, ועל כן לא שמעו אל משה. וגם לא שמעו אל משה מעבודה קשה, שהוכבד עליהם אחר שבאו משה ואהרן אל פרעה, וזה גם כן היה מחסר קצת האמונה והדעת שהאמינו על ידי סימן אבותם כמו שכתוב (ד, לא) ויאמן העם וכו' ויקדו וישתחוו, אבל אעפ"כ נשאר בלבם קצת האמונה והדעת מקבלת אבותם: וזה שאמר משה רבינו הקל וחומר, הן בני ישראל שנשאר בהם על כל פנים בחי' קוצר רוח ודעת מקבלת אבותם, לא שמעו אלי, מפני שאין להם בחי' הדעת שלימה מעצמם, ואיך ישמע אלי פרעה, שאין לו אף בחי' קוצר רוח מקבלה והאמונה, ואין לו דעת כלל, רק הוא מאמין בכשפים ובעצמו, שנילוס עולה לקראתו מברכתו של יעקב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל (ו, יג). להבין מה צווי שייך אל בני ישראל, הלא בני ישראל בודאי היו רוצים לצאת ממצרים, וגם אל פרעה איך שייך הצווי לעת עתה שהוא כופר ואינו מאמין בהשי"ת ואינו נכנע עדיין שישמע אל הצווי:

ונראה, דהנה כתבתי בפסוק (ו, כו) הוא אהרן ומשה אשר אמר וכו', וכתבתי פי' הפסוק (ירמי' לא, ב) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד עיין שם . והעולה משם, שיציאת מצרים היה כדי שיתגלה בחי' הדעת, וידעו הכל כי הוא הבורא ומנהיג הכל כרצונו וכחפצו, ומשדד כל המערכות, ומושל בכל אף בקליפות, וכדי להמשיך לישראל מדת חסדו, אשר בשביל זה ברא העולם, בשביל ישראל שנקראו ראשית (בראשית רבה א, א, ויקרא רבה לו, ד), שישפע להם חסדו וטובו: וזהו ואהבת עולם, רצה לומר אותו אהבה שאהבתי לברוא את העולם, אהבתיך, זהו מחמת אהבתך שאהבתיך להטיב לך, על כן משכתיך חסד, רצה לומר המשכתיך מארץ מצרים במדת חסד ואהבה, אף על פי שלא היו ראוין לכך, שהיו עובדין גם כן עבודה זרה, ולא היו מכירין ויודעין בבורא ית', ונגלה להם בחי' הדעת שיש בורא ומנהיג ומושל כרצונו וכחפצו על ידי המכות שלקה למצרים, וזהו היה תענוג וקורת רוח לישראל שלקו שונאיהם, וזהו על כן משכתיך חסד, רצה לומר המשכתיך ממצרים לעבודתי, במדת חסד ואהבה נגלה לך הדעת שתאמין בי ותעבוד אותי, וזהו פי' מה שדרשו רז"ל (זוה"ק ח"ב לו, א) נגוף ורפוא (ישעי' יט, כב), נגוף למצרים ורפוא לישראל, רצה לומר על ידי שהיה נגוף למצרים היתה רפואה לישראל, שנגלה אליהם בחי' הדעת:

והנה עיקר כוונת שיתגלה בחי' הדעת שידעו ישראל ויעבדו את השי"ת כמו שאמר (ג, יב) תעבדון את האלקים על ההר הזה, וידוע שעיקר עבודתינו עד ביאת המשיח לעשות יחוד ו"ה ויחודה על ידי הדעת, כמו שכתבתי במקום אחר (בפרשתנו עה"פ וידבר וגו' וארא אל), ובאמת היו צריכין ג"כ שיאמינו המצרים בהשי"ת וישלחו את ישראל, כמו שכתוב (ז, ה) וידעו מצרים כי אני ה':

והנה רש"י ז"ל פי' בפ' צו (ויקרא ו, א והוא מתו"כ שם, קידושין כט, א) וז"ל אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות:

וזהו וידבר ה' אל משה, בחי' הדעת שיתגלה על ידו על ידי אותות ומופתים והמכות, ואל אהרן, בחי' חסד שימשוך אל בני ישראל, ויצום אל בני ישראל, להמשיך להם בחי' הדעת ולדורות אחריהם שיעבדו השי"ת בזה הבחינה, היינו בחי' דעת, לעשות זווג יסוד ומלכות בכל מעשינו ודבורינו ובכל מחשבותינו, ואז יוכל להמשיך עליהם בחי' אהרן, היינו החסדים שנברא העולם בשביל ישראל כדי להטיב להם, בחי' אהרן, וזהו ויצוום אל בני ישראל, שיהיה כך מיד ולדורות, ואל פרעה וכו', להמשיך לו גם כן בחי' הדעת, להאמין בהשי"ת שמאתו היתה זאת שנלקה בעשר מכות, וישלח את בני ישראל, וזהו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, רצה לומר להמשיך לו בחי' הדעת, כדי להוציא ישראל ממצרים, אבל לא לדורות כמו לישראל כנ"ל: או יאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום וכו', עיין פירש"י וז"ל ויצוום אל בני ישראל, צוה להנהיגם בנחת ולסבול אותם, ואל פרעה מלך מצרים צוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, עכ"ל. ואם נאמר כפירושו, דבר זה אין מפורש בפסוק: ואפשר לומר, לפי מה שכתבתי לעיל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, שישראל היו מאמינים למשה שחפץ השי"ת לגאלם מחמת הסימן שהיה מסור בידם מיעקב ומיוסף, כמו שפירש"י ז"ל על פסוק (ג, יח) ושמעו לקולך וז"ל מכיון שתאמר להם בלשון זה פקד פקדתי ישמעו לקולך וכו', ובאמת שכך הוה, וכתיב אחר כך ויאמן העם ויקדו וישתחוו, אף שבמצרים היה גלות הדעת ושכחו שם אלהיהם, כיון שבא משה שהיה בחי' דעת, ואמר בלשון פקוד פקדתי החזיקו באמונה וקבלת אבותם, ועל ידי האותות שהראה להם נגלה להם בחי' הדעת, לידע שיש בורא הכל ומנהיג כרצונו, ומלכותו בכל משלה אף בקליפות:

וכיון שבאו אל פרעה ולא שמע אליהם, ואמר תכבד העבודה וראו שמחמת ביאתם אל פרעה הורע כוחם נחסר מבחי' הדעת שהי' משה מביא להם על ידי האותות, ואף על פי כן נשאר בהם האמונה שקבלו מאבות שבלשון הזה יגאלם השי"ת, וגם אחר שנחסר מהדעת מפני שהורע כוחם אעפי"כ נשאר בהם קצת בחי' דעת, ובחי' דעת הוא בחי' רוח, וכיוון שבא משה ואמר להם טובות גדולות שאמר השי"ת והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, לא שמעו אל משה מקוצר רוח, רצה לומר מבחי' הדעת שנחסר מהם על ידי עבודה קשה, שאמר פרעה תכבד העבודה וכו', וזהו מעבודה קשה:

והנה השי"ת רצה שמשה ימשוך להם הדעת יותר על ידי אמונתם, ואמר למשה שיאמר להם שהשי"ת רוצה לעשות להם טובות גדולות, ולהמשיך אותם ממצרים בחסדים כמו שכתבתי לעיל על כן משכתיך חסד, ואם היו שומעין אל משה ונכנס בלבם הטובות הגדולות שרצה השי"ת לעשות להם להוציאם ממצרים ולהביאם לארץ, והיה נכנס בלבם אהבת השי"ת, ולא היה קושי השיעבוד לעול ולמשא, אדרבה, היו נהנים מזה ושמחים, כדרך האוהב השי"ת שיודע ומובטח באהבת השי"ת עליו שהיסורין הם טובתו, כמ"ש רז"ל (שבת פח, ב, יומא כג, א, גיטין לו, ב) והשמחים ביסורין, עליו נאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו וכו', וכן היה כוונת השי"ת להודיעם חיבתו ואהבתו עליהם, שיעוררו גם הם אהבה עליו, וישמחו ג"כ בקושי השיעבוד, כדרך האוהב:

אבל כיון שלא שמעו אל משה מקוצר רוח וכו', והאמונה מאבות נשאר בידם, אמר השי"ת למשה שיאמר להם דרך צווי, וזהו ויצוום וכו', שיאמר להם שעל כן צריכין לסבול קושי השיעבוד מחמת צווי השי"ת, כדי שימהר גאולתם, והצווי יהיה גם כן אל פרעה להוציא וכו', ואם לאו ילקה על ידם, וידע כי השי"ת הוא המושל ומנהיג, וזהו ויצום וכו' צווי לשניהם להוציא את בני ישראל, שהם יסבלו קושי השיעבוד, כדי שימהר השי"ת להוציאם מארץ מצרים, ואל פרעה, הוא הצווי שישלח אותם מארץ מצרים:

הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן (ו, כו-כז). עיין פירש"י ז"ל יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר ששקולין כאחד, עכ"ל:

ונראה לפרש, דהנה אמרתי פירוש הפסוק (ירמי' ל"א, א) כה אמר ה' מצא חן במדבר וכו', מרחוק ה' נראה אלי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, דהנה השי"ת ברא כל העולמות כדי להיטב לברואים, ואמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה שזהו המדה נקרא חפץ חסד הוא, כי כשבא הדל אל העשיר ומרחם עליו וגומל עמו חסד, זה נקרא איש חסד, אבל האדם שחפץ שיבא אליו הדל ויגמול עמו חסד, זה נקרא חפץ חסד, שחפץ בחסד קודם שיבא אליו, והשי"ת חפץ לגמול חסד, ועל כן ברא כל העולמות כדי לגמול עמם חסד, וזה נקרא חפץ חסד, עכ"ד :

וידוע, שכל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל כמו שאמרו (בראשית רבה א, א, ויקרא רבה לו, ד) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית (ירמי ב, ג), והנה במצרים היו ישראל רחוקים מהשי"ת כמו שכתוב (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, וזהו מרחוק, כלומר, במצרים שהיו ישראל רחוקים מהשי"ת, ואף על פי כן ה' נראה לי, משום ואהבת עולם אהבתיך, רצה לומר אותו האהבה שאהבתי לברוא את העולם, אהבתיך, רצה לומר בשביל אהבתך שאהבתיך כדי לגמול עמך חסד, כמו שכתוב (ירמיה ב, ג) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, על כן משכתיך חסד, על כן משכתיך ממצרים במדת חסד, ומדת חסד הוא התפשטות חסדים, חס דלת, אעפ"י שאין ראוי לכך, ובשביל זה ברא העולמות כדי להיטב לברואיו:

וזהו פירוש הפסוק (תהלים פט, ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, רצה לומר כי אמרתי שיהיה עולם, חסד יבנה, ר"ל בשביל שמדת חסד יבנה, כמו שכתב רש"י ז"ל בפ' לך (בראשית טז, ב) אולי אבנה ממנה, לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס עכ"ל, ר"ל שאין לו כלי שיקבל ממנו השפע, וזהו גם כן קודם בריאת עולמות, שלא היה מי שיקבל השפע, היתה מדת חסד נקראת הרוס, וזהו כי אמרתי עולם, שיהא עולם, הוא חסד יבנה, שמדת חסד יקרא בנין, ולא יקרא הרוס, ויבראו ישראל ויקבלו ממנו השפע:

והנה איתא בסידור האר"י ז"ל (ראה בפרי עץ חיים שער חג המצות פ"א) שבמצרים היתה גלות הדעת, שלא היו יודעין שהשי"ת ב"ה הוא הבורא ומנהיג כרצונו וחפצו, והיו מאמינים בכשפים ובטבעיות, ומשה רבע"ה היה בחי' הדעת, וע"י האותות ומופתים והמכות נגלה שהשי"ת הוא הבורא והוא המנהיג כרצונו וחפצו, כמו שכתוב (ח, ו) למען תדע כי אין כה' אלקינו:

והנה אהרן הוא מדת חסד, וזה שאמר הוא אהרן, ר"ל בשביל מדת חסד, ומשה, רצה לומר בשביל הדעת שיגלה, אשר אמר ה', אשר היה מחשבת השי"ת להם בשבילם, הוציאו את בני ישראל, כי אמירה הוא בלב , ומחשבה ראשונה שיתן לב להוציאם ממצרים, היתה בשביל מדת חסד, חס דלת, שברא העולמות בשביל זה, כדי להיטיב לברואיו, כמו שכתוב (ירמי' לא, א) על כן משכתיך חסד, ובשביל הדעת, שיגלה וידעו הכל כי הוא הבורא הוא המנהיג העולם הטבעי כרצונו וחפצו:

הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל הוא משה ואהרן, רצה לומר בשעת הוצאה שהוציאם ממצרים, והשפיע עליהם חסד, כבר לקה המצרים בעשר מכות ובאותות ומופתים, וכבר נגלה בחי' הדעת, וידעו הכל שהוא המשדד כל המערכות ומושל בכל הטבעיות, ואח"כ השפיע עליהם חסדו והוציאם, וזהו שאמר הוא משה ואהרן, כי בשעת היציאה שהוציאם ממצרים נתגלה בחי' הדעת בחי' משה, ואח"כ מדת אהרן מדת חסד, שהשפיע עליהם והוציאם, וזהו שהקדים בכאן משה לאהרן. ובמחשבה ראשונה הקדים אהרן למשה:

ויהי ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים. וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך וכו' (ו, כח-כט). ולהבין, הלא זה הפסוק הוא מיותר, כי בכל דבור נאמר לך ואמרת אל פרעה, ורש"י ז"ל כתב הוא הדבור הנאמר למעלה וכו', וא"כ הוא מיותר, וגם למה הזכיר אני ה', וגם מלת לאמר הוא מיותר, כיון שהדבור הי' אליו לבד, מה לאמר, וגם למה אמר את כל אשר וכו': ונראה, דאמרו רז"ל (זוה"ק ח"ג רלב, א) ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, רצה לומר שהשכינה הוא עולם הדבור היתה מדבר מתוך גרונו של משה, והוא הי' במדריגת מ"ה, וכן כל אדם בתפילתו יכוין שדבורו הוא עולם הדבור, ומחשבתו הוא עולם המחשבה, והוא אינו רק כלי , וכל זה אם הוא מכוין בשעת הדבור שהוא במדרגת מ"ה, והוא אינו רק כלי, והדבור הוא מעולם הדבור, והמחשבה עולם המחשבה, אבל אם אינו מכוין זאת, ואינו במדריגת מ"ה, וסובר שהוא המדבר והמחשב, א"כ אינו במדריגה זאת שהשכינה ידבר מתוך גרונו, ועל כן אמרו רז"ל במשה שהי' במדרגת מ"ה, שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו, וזה שהזהיר לו השי"ת בכאן שיהיה במדרגת מ"ה, ולא יחשב שהוא מדבר עם פרעה, אלא יחשב שהשכינה מדברת מתוך גרונו, והוא אינו אלא כלי:

וזהו וידבר ה' אל משה לאמר, שיחשב, כי אמירה נופל על המחשבה שבלב, כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, וזהו לאמר, שיחשוב בלבו אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים, כי אני הוא מדת מלכות השכינה, רצה לומר כך תחשוב בלבך בשעת אמירה לפרעה, שאני ה' הוא השכינה מדברת מתוך גרונך אל פרעה מלך מצרים, ואמר את כל אשר אני דובר אליך, רצה לומר הזהיר אותו בכל הדברות שיצטרך לדבר אל פרעה שיחשוב כך כנ"ל, שהשכינה מדברת מתוך גרונו, והוא יהיה במדרגת מ"ה כנ"ל:

וזהו פיר[ו]ש (ז, ב) אתה תדבר את כל אשר אצוך, לשון צותא חדא, כלומר שאני מדבר מתוך גרונך, ואהרן אחיך יהיה נביאך, רצה לומר שישמע הדבור שהשכינה מדברת מתוך גרונך, ויהיה בדרגת נביא ממש, וזהו פי' תרגום יונתן על פסוק (ו, כח) ויהי ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים וז"ל והוה ביומא דמליל ה' עם משה בארעא דמצרים היה אהרן מצית אודני' ושמע מה דמליל עמיה, עכ"ל. רצה לומר שאהרן הי' נוטה אזנו לשמוע קול הדבור השכינה המדברת מתוך גרונו של משה, ויהיה במדרגת נביא, כמו שאמר השי"ת ואהרן אחיך יהי' נביאך, וכן פירש התרגום יונתן (שם) ואהרן אחיך יהא נביא שלך, אבל ודאי שאהרן לא שמע תחילת הדבור שהי' השי"ת דובר עם משה כמו שכתב רש"י בפ' ויקרא אל משה (ויקרא א, א) משה שמע וכל ישראל לא שמעו, אליו, למעט את אהרן, ע"כ, הרי שאהרן לא שמע תחילת הדבור, רק שהיה נוטה אזנו לשמוע קול הדבור השכינה המדברת מתוך גרונו של משה כנ"ל: או יאמר ויהי ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים, ומתחיל הפסוק השני וידבר ה' אל משה וכו', להבין, זה הפסוק ויהי ביום דיבר וכו' אין לו פירוש כלל, וגם שאמר לשון ויהי הוא לשון צער, ומה בא ללמדנו בזה:

ונראה, דהנה כתוב בפסוק (ג, ז-ח) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וכו' וארד להצילו מדי מצרים. ועיין מה שכתבתי לעיל פי' זה הפסוק, ועל פי הפשוט, אף על פי שלא היו ישראל אז ראויים לשמוע צעקתם, שהיו ערום ועריה, אף על פי כן שמע ה' צעקתם מפני נוגשיו, כי השי"ת יבקש הנרדף, הרי מחמת שהיה לישראל גודל הצער והיסורין וצעקו מחמת היסורין וזה הצעקה עלה אל ה' וריחם עליהם, כמו שכתבתי פירוש הפסוק (ב, כג) ותעל שוועתם אל ה' מן העבודה, אף על פי שלא היו צועקין אל ה' לרחם עליהם, אלא צעקו מן העבודה, אף על פי כן שמע ה' וריחם עליהם, וזהו מפני נוגשיו, שמעתי גם צעקם כזה, עיין שם : והישועה להם לא הי' בדין ובמשפט, כי לא היו ראוים, אלא התפשטות מדת חסד שאהב את ישראל באהבה ראשונה, שברא את העולמות בשביל ישראל שנקראו ראשית, ומחמת זה האהבה המשיך עליהם מדת חסד ואהבה, ומדת חסד הוא אהבה ורוצה להשפיע, כי מדרך הטוב להיטב, אע"פ שאינו ראוי לקבל, אעפ"כ הוא ח"ס דלת, נוטריקון של חסד חס דלת, רצה לומר הוא חס על מי שהוא בבחי' דלת וצריך לקבל השפע משפיע לו, אע"פ שאינו כדאי וראוי:

וזהו פירוש הפסוק (ירמי' לא, א) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, שנאמר פסוק זה על גלות מצרים, אהבת עולם, רצה לומר זה האהבה ורצון שיהיה לפני, רצה לומר זה האהבה ורצון שיהיה עולם, אהבתיך, מחמת אהבתך שאהבתיך אהבה ראשונה, ועל כן בראתי העולמות בשביל אהבת ישראל, על כן משכתיך חסד, רצה לומר משכתיך ממצרים במדת חסד, חס דלת, אעפ"י שאינו ראוי והגון, וידוע דיום הוא כינוי לחסדים כמו שכתוב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו:

וזהו שאמר ויהי לשון צער, רצה לומר מחמת גודל צערן של ישראל, שצעקו מגודל העבודה והיסורין, ביום, רצה לומר באו בחסדים להושיע אותם ממדת חסד ואהבה ראשונה, ואע"פ שאינם ראוים, ועל כן דיבר ה' אל משה אף בארץ מצרים, מקום גילולים וטומאה, אף שמשה רבינו ע"ה לא רצה להתפלל במצרים, כמו שכתב רש"י ז"ל בפירוש הפסוק (ט, כט) כצאתי את העיר אפרוש כפי וז"ל אבל בתוך העיר לא רצה להתפלל לפי שהי' מלא גילולים, עכ"ל:

ואם קשה, האיך הי' התגלות הנבואה למשה במצרים, אלא מחמת שהיה התפשטות אהבה וחסדים לישראל, על כן היה הנבואה אף במצרים מקום טומאה, כמו שאמרו רז"ל (זוה"ק ח"ג קטו, ב) כלתו בשוק של בורסקי דומה לו כשוק של בושם, וכן כאן מחמת אהבה לישראל ורצה לגלות מלכותו עליהם, התגלה נבואה אל משה גם בארץ מצרים מקום טומאה:

ואפשר לומר שגם הטעמים אשר על פסוק זה מורה על פירוש הנ"ל, דהנה שמעתי מידידי מחו' הרב הגאון בוצינא קדישא החסיד המפורסם מוהר"ר לוי יצחק שיחי' אב"ד דק"ק בארדיטשוב בשלש עשרה מדות הנכתב בתורה שבכתב כנגד שלשה עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם בתורה שבע"פ , ובמדה ראשונה שבע"פ הוא קל וחומר הוא כנגד אל, מדה ראשונה בתורה שבכתב, ועל כן כשהתפלל משה רבינו ע"ה על מרים במדת אל, שהוא חסדים גמורים, ואמר (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה, השיב לו השי"ת כנגדו קל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא אמרינן דיו וכו', ועל כן תסגר שבעת ימים: וכן מדה שניה בתורה שבע"פ הוא בגזירה שוה, הוא כנגד רחום, כי אי אפשר לעשיר לחוס על עני אלא א"כ שם כל מחשבותיו בחסרונו של עני ובהנהגותיו, והוא בגזירה שוה במחשבתו ובלבו עם העני, על כן הוא מרחם על העני, ונמצא רחום כנגד גזירה שוה:

וחנון הוא כנגד בנין אב בתורה שבע"פ, כאשר כתוב (לג, יט) וחנותי את אשר אחון, אעפ"י שאינו כדאי הוא נותן לו (ברכות ז, א, שמו"ר ב, ב), והוא כנגד בנין אב, רצה לומר כך הוא בנין ורצון אב לרחם על בנו, אעפ"י שאינו כדאי והגון, עכ"ל: ובפסוק זה בתיבת ויהי, הטעם רביע עליו, שהוא ניקוד חולם, המורה על מדת רחמנות (ראה הקדמת תקו"ז יב, א), כלומר, מחמת צערן של ישראל, כי כל מקום דנאמר ויהי היא לשון צער, והשם יתברך שמע בצעקתם וראה בצערן כמו שכתוב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, וריחם עליהם, ועל כן הטעם רביע ניקוד חולם, המורה על מדת רחמנות:

ועל (מדת) [מילת] ביום הטעם עליו פשטא, להושיע את ישראל כמו שהיו במדרגה אז, רק במדת חסד ואהבה, חס דלת, התפשטות החסדים, אע"פ שאינו כדאי, רק באהבה ראשונה שברא את העולמות בשבילם, כדי להיטיב לישראל ולהמשיך עליהם חסדו וטוב, וכמו שכתוב (תהלים פט, ג) כי אמרתי עולם, כלומר, העשרה מאמרות שאמרתי שיהי' עולם, בשביל חסד יבנה, בשביל מדת חסד, וכמו שכתבתי לעיל:

ועל מילת דיבר ה' הטעם דרגא תביר, כמו ששמעתי מהרב החסיד המפורסם בוצינא קדישא מוהר"ר אברהם ז"ל בן לאותו צדיק הרב החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער זלה"ה שעל מלת וירד ה' על הר סיני הטעם דרגא תביר, כי חפץ השי"ת להתגלות מלכותו ויראתו בעולם הזה על ישראל, ומדת מלכות ויראה נקראת אשה יראת ה', והיא מדרגה תחתונה, וכביכול כמו ירידה אצלו, ועל כן הטעם מורה ג"כ על זה, דרגא תביר, על שם נחית דרגא נסיב איתתא יראת ה', עכ"ד, ודפח"ח:

וכן בכאן במצרים נגלה השי"ת אל משה להוציא עמו ישראל ממצרים, בפרט מקום טומאה יתירה כדי להתגלות מלכותו על ישראל, כי בהתגלות מדתו בעשרה בחינות, אז לקה עשר מכות בקליפה, וכמ"ש האר"י ז"ל בסדר האגדה , ועל כן הטעם על דיבר, דרגא תביר, גם כן כנ"ל, להורות על נחית דרגא וכו', ועל כן מחמת אהבת מדת מלכות שיתגלה על ישראל מלכותו, היה התגלותו ורצונו נייחא לפניו אף במצרים מקום טומאה יתירה, וכמו שאמרו כלתו בשוק וכו' כנ"ל:

כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת. ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין (ז, ט). מה שאמר לאמר, הוא מיותר, גם מה שאמר לכם מופת, מלת לכם אין לו פירש, והיה למימר תנו מופת:

ונראה, דהנה רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות יח, ב) מפני שהם רחוקים מהשי"ת חי וקיים. והתנא הזהיר ואמר (אבות ב, יג) ואל תהי רשע בפני עצמך, רצה לומר לבל ישמע לדברי היצר הרע, כי הרשע שיש לו הרהורי תשובה, אמר לו היצר האיך אתה יכול לשוב אחר שעשית כך וכך עבירות גדולות פעמים רבות, ואם כן אבדה תקותך, וכוונתו, ליאש את האדם מן התשובה, שילך אחר תאות לבו בעה"ז, מאחר שאין לו תקנה:

ובאמת, אין לך דבר שעומד בפני התשובה , ואם הוא רחוק בתכלית הריחוק מהשי"ת אם ישוב מיד יקבלו, כמו שכתוב (יחזקאל יח, כג) חי אני נאם ה' החפץ אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מחטאתו וחי, רצה לומר חי אני, אני המחיה הכל, והרשעים הרחוקים ממני קרוים מתים, ובשובו מחטאתו, וחי, יהיה דבוק אלי ויחיה ונקרא חי, והראיה על זה, מתחית המתים הגשמי, בוודאי אין לו שום חיות גוף הגשמי, וברצון השי"ת מחיה אותם כמו שכתוב (שם לז, ג) התחיינה העצמות האלה, ומכל שכן נשמות הרשעים שהם מתים עבור שהם רחוקים מהשי"ת, ובשובו מחטאתו חיה יחיו וימשך עליהם חיות מהשי"ת:

והנה כל מגמותם של פרעה והמצרים והתחכמותם על ישראל, שישקעו שם ישראל ח"ו, והכניסם למ"ט שערי טומאה עד שאם היו שם עוד רגע לא היו יכולין לצאת לעולם, כמו שכתוב (יב, לט) ולא יכלו להתמהמה כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל (בפיסקא מצה זו) :

וזה שאמר כי ידבר אליכם פרעה, רצה לומר שיאמר לכם שתאמרו ג"כ זאת לישראל, תנו לכם מופת דייקא, רצה לומר שיתנו מופת לישראל אם אפשר, והם שיצאו מטומאת מצרים ושיעבדו את השי"ת מאחר שהיו רחוקים בתכלית הריחוק מהשי"ת, והכופרים ג"כ אינם מאמינים בתחית המתים שיקחו ממנו ראיה לנשמת רשעים שיכולין לחיות, וכי ידבר אליכם פרעה כזה, אז ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין: וזה ראיה גדולה על תחיית המתים כמ"ש בזוהר (ח"ב כח, ב) וז"ל אמר ר' אלעזר תיפח רוחיהון דאינון דאמרין דלא זמין קב"ה לאחייא מתייא והאיך יתעבד מנייהו בריי' חדתא ייתון ויחמון אינון טפשאי חייביא הרחוקין מאורייתא בידי' דאהרן הוה חוטרא אעא יבישה וקב"ה לפום שעתא אהדר לי' ברי' משנייא ברוחא וגופא, אינון גופין דהוה בהון רוחין ונשמתין קדושין ונטרי פקודי אורייתא ואשתדלו באורייתא יממא ולילא וקב"ה טמיר לון בעפרא לזמני דיתחדתי עלמא על אחת כמה וכמה דיעבד ברי' חדתא , עכ"ל. ומזה הוא קל וחומר לנשמת הרשעים שיכולין לחיות אעפ"י שהם רחוקים בתכלית הריחוק מהשי"ת שעברו על העבירות שבתורה: וידוע, דרמ"ח מצות עשה הם כנגד רמ"ח איברי האדם, ושס"ה מצות לא תעשה הם כנגד שס"ה גידין שבאדם. ואף אם עבר על כל העבירות ולא קיים שום מצות עשה, וא"כ אין בו שום חיות כלל, מ"מ אם עשה תשובה, ותשובה ג"כ מצות עשה, נמצא מחיה אבר המתייחס אל מצות התשובה, וכשמחיה אבר אחד בוודאי יוכל לחיות הכל, והוא ק"ו מן תחיות הגוף, שמן עצם אחד שבגוף שאינו כלה, ממנו בא התחיה לכל הגוף , אשר כבר נתהוה עפר, והגוף מתחילה היה דבר חומר וגודש ואין בו חיות כלל מצד עצמו, וא"כ ק"ו לנשמה שהיא מחיה את הגוף, שהיא יכולה לחיות מצד אבר אחד המתייחס אל מצות התשובה, שממנו יבוא חיות לכל הנשמה, וזהו מופת לכם:

ואמרת אליו וכו' והנה לא שמעת עד כה. כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי וכו' ונהפכו לדם וכו' (ז, טז-יז). עיין פירש"י ז"ל עד מכת בכורות שאפתח בכה: ונראה, שהשי"ת במצרים התגלה מדת מלכותו, ושידד כל המערכות, וידעו הכל כי הוא המושל ומנהיג כרצונו וחפצו, וכל היו"ד מכות שנלקה פרעה היתה התגלות עשרה מדות ממלכות הקדושה והכה לקליפות כמו שכתב האר"י ז"ל בסדר ההגדה עיין שם , כל מכה ומכה מבואר שם, כמו שהיתה בעת התגלות מדה א' מעשרה מדות ממלכות הקדושה, עיין שם:

והנה מכה ראשונה שהוא דם יצא ממלכות הקדושה, וזה שאמר והנה לא שמעת עד כה, וכה היא מדת מלכות, רצה לומר שתגלה מדת מלכות העשרה מדות של מדת מלכות, ומדרשו עד מכת בכורות, ועיין שם בסדר ההגדה שמכת בכורות יצא מכתר דמלכות דקדושה, ע"כ, רצה לומר שנתגלה כל הי' מדות שבמלכות דקדושה ויצאו לחירות, אבל במכה ראשונה שהוא דם יצא ממלכות דמלכות דקדושא, וזהו שנרמז בפסוק מהיכן יצא המכה, וזהו פירוש כה אמר ה', כי מדת כה היא מדת מלכות, בזאת תדע, זאת היא ג"כ מדת מלכות, לרמז שמכה זו יצא ממלכות דמלכות דקדושה וכו':

ענין עשר מכות ומכה ראשונה היה דם, לפי שמצרים עובדין לנילוס לפיכך הכה יראתם, ואח"כ אותם כפי' רש"י ז"ל, ואמר לו במכה ראשונה והנה לא שמעת עד כה, ועיין פירש"י ז"ל ומדרשו עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בכה כה אמר ה' כחצות הלילה וכו', ולמה במכה ראשונה אמר לו שלא ישמע עד מכה אחרונה, וגם אמר במכת דם שהיה ראשונה ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, ועיין פירש"י ז"ל מה שאמר גם לזאת, שקאי גם כן על מופת המטה:

ואפשר לומר, דיש להבין מה שאמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו, זה הוא לכאורה מיותר, ומאי נפקא מינה מזה שבא אל ביתו מן היאור, והוי ליה למימר רק ולא שת לבו גם לזאת עיקר המכוון. ונראה, דהנה במצרים היה חידוש עולם זכר ונקבה כמו שכתב האר"י ז"ל בסדר אגדה, וחידוש העולם בהשתלשלות עד עולם הזה כדי שיתגלה מלכותו, ובמצרים היה גלות הדעת, ולא היה יודעין שהשם יתברך הוא המולך על כל העולם הזה הטבעי ומנהיג עולם הזה כרצונו וחפצו, מחמת עבודה קשה שהטילו מצרים על ישראל. ובכשפים שלהם נשכח גם מישראל מדת מלכותו ית', והוצרך השי"ת לגלות בחי' הדעת ע"י משה שהיה בחי' הדעת, ע"י עשר מכות שהביא שהכה במצרים, אמר למען תדע כי אין כה' אלקינו, שהוא המולך ומנהיג עה"ז כרצונו וחפצו והיה נגוף למצרים בעשר מכות ורפוא לישראל שהם ראו שהשי"ת הוא המולך ומנהיג עה"ז כרצונו ע"י עשר מכות שהכה במצרים והוציאם מהם נגלה להם וידעו בדעת גמור שהשי"ת הוא המולך ומנהיג עולם הזה ומושל בכל אפילו בכשפים, כי אין עוד מלבדו:

ועיין בסידור האר"י ז"ל בסדר אגדה שבהתגלות עשר ספירות של מלכות דקדושה, כשנתגלה ויצא ספירה אחד ממלכות דקדושא הכה כנגדו בקליפה, ועל כן הכה אותו בעשר מכות, וכשנתגלה כל העשר ספירות שבמדת מלכות בקדושה אז נתגלה לעין כל שהשי"ת הוא המולך ומנהיג עולם הזה כרצונו וכחפצו ואז יצאו לחירות ע"ש: וא"כ יש לומר שזה הטעם במכה ראשונה של דם שהיה בנילוס העובדים אותו אמר להם שלא ישמע פרעה עד שיתגלה להם מלכות דקדושה במכת בכורות שאז נתגלה מדת מלכות דקדושה בשלימות בכל עשר ספירות, ואז יצאו ממצרים:

וזה שאמר במכה ראשונה שהכה אלהיהם במלכות דקליפה, ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, כמו שאמרתי פירוש הפסוק (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וכו', מה ואף גם זאת, לפי שבריאת העולמות הי' בשביל ישראל, שהם יקבלו עליהם מדת מלכותו ית' ויראתו, אבל כשישראל ח"ו הם בגלות ובצער מן האומות הם יראים שלא יצערו אותם, וזה היראה רעה הוא שפילה מאוד, פריקת עול מלכות ויראת שמים, ויכול להיות שיהיה להם יראת האויבים המצערים אותם, ויש להם גם בחי' יראת ה' הנקרא זאת, שהוא מדרגה שביעית מן המדות, וכלול מא' ועד תי"ו וכמו שכתוב בספרים :

וזהו אמר ואף גם זאת, שבחי' יראה שלי, הוא להם בחי' גם, [שמה] שהם יראים מהאויבים המצערים אותם, זהו עיקר יראתם, ובחי' יראה שלי, מדה זאת מדת מלכות מדת יראה, גם זה להם, אף על פי כן לא מאסתים וכו', וזה שאמר בכאן אף אחר שראה שנלקה הנילוס, יראה שלהם העובדין אותו, ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ובית הוא מדת יראה נקרא בית, וזה ויבא אל ביתו, מדת יראה הקליפות אשר לו, וזהו אל ביתו, אף על פי שנלקה יראתו בא אל ביתו אל מדת יראה שלו, ולא שת לבו גם לזאת, כלומר שלא עלה בלבו להיות מדת זאת מלכות דקדושה, שיהי' אצלו גם אל מדת יראת הקליפה, ולא פנה אל מדת יראה דקדושה כלל, רק אל ביתו לבד מדת יראה הקליפות שלו: במכת כנים כתיב נטה את מטך והך עפר הארץ והיה לכנים וכו'. ויעשו כן וכו' ותהי הכנים באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים (ח, יב-יג). מה שאמר תחילה ותהי הכנים באדם ובבהמה, ואח"כ כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים, ועיקר המכה הי' לעפר הארץ כמו שאמר השי"ת אל משה אמור אל אהרן וכו' והך את עפר הארץ והי' לכנים בכל ארץ מצרים:

אפשר לומר, דברישא מזכיר ותהי הכנים באדם ובבהמה, המכה שלהם הכואב להם, ואח"כ הזכיר כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים, וממנה נתהווה המכה באדם ובבהמה: ועל מה שהכה לעפר הארץ ולא לאדם ובבהמה בלבד, אפשר לומר, מפני שעפר הוא בחי' מדת מלכות, וכאשר נראה ונתגלה מלכות דקדושה בכל העשר ספירות הכה כנגדו למדת מלכות שבקליפה כמו שכתוב לעיל בשם האר"י ז"ל , ועל כן הכה לעפר שבארץ מצרים היינו מלכות הקליפה של ארץ מצרים, לידע ולהודיע ולהגלות לעיני כל שמדת מלכותו ית' הוא המושל ומנהיג עולם הזה כרצונו וחפצו, ובשביל זה ברא כל העולמות בהשתלשלות, והוא ית' בעצמו גאה גאה, ותרגם אונקלוס בפ' בשלח (טו, א) על כי גאה גאה, ארי אתגאה על גותניא וגאותא דילי' הוא, והוא ית' בעצמו משפיל גאים ומגביה שפלים, להודיע שמדת מלכותו שלו הוא, ועל כן אמרו החרטומים אצבע אלהים הוא, כי זה המכה ממנו ית' לבד והוא הלקותא שבכללות העפר שבארץ מצרים מלכות דקליפה:

ומה שהיה הלקותא לעפר שלא היה עפר כלל, רק כל עפר הארץ היה כנים, וכמו שכתוב (ח, יג) כל עפר היה כנים, ולא היה הלקותא לעפר בלקותא אחרת, עיין בסידור האר"י ז"ל בסדר האגדה:

ואפשר לומר, זה פירוש מאמר חז"ל (סנהדרין קח, ב) דשאלו לאליעזר עבד אברהם כד הווי אתי מלכי מזרח ומערב במאי הוי קטלי ליה, והשיב להם שקל עפרא והיה גיריה ע"כ, דכתבתי פירוש הפסוק (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בשם הרב הגדול בוצינא קדושא מוה' דוב בער זללה"ה עפ"י משל בני המדינה, מי שיש להם דעות לקבלת המלך המליכו איש אחד עליהם ומלך, ואח"כ המלך נותן לכל אחד ואחד מתנות טובות עבור שהמליכו אותו, ואי אפשר למלך להטיב להם טובות כאשר גמלו אותו ועשו אותו למלך, כי אי אפשר ליתן המלוכה לכלם, אבל השי"ת מי שמקבל עליו עול מלכותו ויראתו בשלימות, נותן לו השי"ת מדת מלכותו, וצדיק מושל ביראת השם (שמואל ב כג, ג), והקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטל (מועד קטן טז, ב), וזהו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ממש, ודפח"ח :

וידוע, כי אברהם הודיע שהשי"ת אלהי הארץ, כמו שפירש"י בפ' חיי שרה (בראשית כד, ז), ונמצא כשקיבל אברהם מדת מלכותו וגייר גרים, והודיע לכל כי הוא המולך ומנהיג עולם הזה כרצונו וחפצו, ובפרט לאליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים כשקיבל על עצמו מדת מלכותו ית', החזיר לו השי"ת מדת מלכותו, שיהא מנהיג עולם הזה להחיות ולהמית כרצונו, וזהו שהשיב להם, שקל עפרא, היינו מדת מלכות שקבלתי עלי בשלימות, והחזיר לי השי"ת מדת מלכותו, והוה לגיריה להמית ולהחיות ולפעול כרצונו:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה