אור ברסלב
אורח לחיים פרשת שמות

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת שמות

פרשת ויחי

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (א, א). להבין מה שאמר תחלה לשון ישראל, ואחר כך אמר לשון יעקב, וגם דאמר ואלה מוסיף על הראשונים, ומה הוא ההוספה, גם שאמר הבאים לשון הוה, ואחר כך אמר איש וביתו באו לשון עבר:

ונראה, דהנה הצדיק נופל ממדרגתו לפעמים, לא בשביל חטא, רק להעלות נשמות שנפלו לשם, ובשביל אותן נשמות שנפלו למדריגה תחתונה בעמקי הקליפות השכינה שם בגלות, ועל כן נופל שם הצדיק להעלות אותן הנשמות משם , וידוע שחיות האדם הוא שמו : וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, כלומר חיות של בני ישראל הצדיקים אשר מכונים בשם ישראל לשון לי ראש, שבאים למצרים למקום הקליפות, הוא בשביל זה 'את יעקב', רצה לומר עם המדריגות התחתונות אשר יכונה בשם יעקב, ואפילו 'איש וביתו באו' איש הוא הקב"ה, וביתו הוא השכינה באו לשם למצרים עמהם בגלות כדאיתא בזוהר , ועל כן חיות של בני ישראל הצדיקים עם יעקב באו לשם כדי להעלות נצוצות מחטא אדם הראשון משם:

ומה שאמר ואלה בוי"ו להורות על הוספה, יש לומר, דהנה הגלות התחיל משנולד יצחק התחיל השם יתברך לצרף הגירות של האבות אל הארבע מאות שנה דהיינו ק"ץ שנה היה מצטרף עם רד"ו שהיו במצרים, וזהו מחסדי השם אעפ"י שהיה גירות להאבות לא היה להם צער בעבדות השם יתברך היינו חיות הנשמה:

וכאן אמר ואלה מוסיף על האבות מפני שמות בני ישראל, ושמות היינו חיות הנשמות של בני ישראל הבאים ג"כ למצרים כמו שכתוב (שמות א, יד) וימררו את חייהם היינו חייהם ממש בעבודה קשה בחומר ובלבנים עד שנשכח מהם שם אלהיהם: או יאמר ואלה, בוי"ו המוסיף על ענין ראשון, דעד הנה הזכיר מעשה האבות אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטים, ואחר כך התחיל לספר ביציאת מצרים שהיה על ידי משה רבינו ע"ה בחי' הדעת והיה בבחינה יתירה כמו שכתוב (שמות ו, ג) וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, ועיין בזוהר בפסוק זה שכתב דיעקב הוא מובחר שבאבהן ועל כן כתוב בו תוספת וי"ו (זוה"ק ח"ג סו, ב) אף על פי כן היה משה יתיר עיין שם , ועל כן כתיב 'ואלה' בתוספת וי"ו:

וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (א, ו-ז). מדקדק באור החיים מה בא ללמדינו בזה מיתת יוסף ב' פעמים, וגם אחיו, וגם כל הדור ההוא, וגם מה קישר ובני ישראל פרו וישרצו וכו' אל מה שלפניו, וכתב שהמגיד גילה לבית יוסף הסמיכות עפ"י סוד עיין שם : הפירוש כי בעוד יוסף קיים היו כולם בתפנוקי מלכין, וגם אח"כ כשהיו אחיו קיימים היו המצרים מכבדין אותם מאד, כמו שפירש רש"י ז"ל על פסוק (בראשית נ, יד) וישב יוסף וכל אחיו וכל בית אביו, ובהליכתם לא היה כך אלא לפי שראו מלכי כנען שתלו כתריהם בארונו של יעקב נהגו בבניו כבוד יותר והוליכום לפניהם, וגם כל הדור ההוא היינו שבעים נפש שבאו עם יעקב היו ג"כ מכבדין ביותר: ועל הסמיכות נראה לי דהנה אמרתי פירוש המשנה (אבות ו, א) כל העוסק בתורה לשמה מנה שם המעלות שזוכה, ומנה שם ומלבשתו ענוה ויראה, הלא כתוב בפסוק (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', ואם זכה למעלת הענוה פשיטא ליראה הקודמת לענוה שמלתא זוטרתא לגביה כמו שהבאתי כמה פעמים הקדמת התיקונים תיקונא תמינאה עיין שם : והוא, כי באמת מעלות משה רבינו רבו מלספור שהיו בו כל המדות ומעלות טובות, ולא נשתבח אלא במדת הענוה שהיה בו יותר מכל אדם שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם וכו', הרי שמעלת הענוה גדולה מכולם:

ולפי שאמר העוסק בתורה לשמה ומלבשתו ענוה, וכדי שח"ו מחמת מעלת ענוה יפול לגדלות וא"כ יפול ממדריגתו הגבוה לבירא עמיקתא, ועל כן אמר ויראה, שהתורה מלבשתו ג"כ יראה תמיד שיהא ירא שלא יפול למטה שלא יתגאה מחמת מעלת ענוה, אלא יחשוב שגם מעלה זו הגבוה שזכה הוא מאתו יתברך, ויהא ירא תמיד שלא יפול לבירא עמיקתא, ועיין בפ' יתרו (שמות כ, ז) בפסוק לא תשא וכו' מה שכתבנו שם : ועיין מה שכתב רש"י בפ' נח (בראשית י, כה-כו) בפסוק ויקטן ילד וכו' וז"ל לפי שהי' עניו מקטין עצמו לפיכך זכה להעמיד משפחות האלו ע"ש, וידוע שכל דברי רש"י ז"ל לקוחים ממדרשי רז"ל:

ואפשר לומר הטעם שאמרו חז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, ופירש האר"י ז"ל (שער הכוונות דרושי ויעבור דרוש ג; ליקוטי תורה פר' תולדות ד"ה לה') מזלא היינו מזל עליון נוצר ונקה , לקוחים מן אין ממש, ומי שזכה למעלות הענוה באמת, היינו נו"ן מאין, עולם התשובה עולם הענוה, הוא גם כן דבוק אל יו"ד מאין, הם תרי רעין דלא מתפרשין, ובקוצו של יו"ד מרומז האל"ף מן אין, ואם כן מי שזכה למעלת הענוה באמת הוא זוכה לאין ממש אשר משם בני, ועל כן זכה להעמיד משפחות הללו:

וזהו פירוש הפסוק (ישעיהו נג, י) אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים, כי ידוע דרך בעלי גאוה אף אם רואים בעיניהם שנכשלים ועושים שלא כהוגן מצאו זכות לנפשם ואמרו הטעם מפני שהיה כך וכך גרם לעשות זאת, ואם כן חרטתם על העבירה אינה הכנעה גמורה לפני השם יתברך, אבל מי שהוא עניו אינו מלמד זכות על עצמו, אלא אדרבה מגדיל העבירה שעשה כמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' ובזה חרטתו והכנעתו לפני השם יתברך גדולה מאד: וזהו שאמר אם תשים אשם נפשו, שיתלה תמיד החסרון בנפשו ויהיה תמיד במעלת הענוה ויזכה לאין, אז יראה זרע ויאריך ימים שהוא מן אין בני חיי ומזוני. ומה שלא הזכיר מזוני כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני:

וזה שאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, שכל זמן שהיו השבטים הדור שבאו עם יעקב קיימים היו המצרים מכבדים אותם ואחר מיתת כולם היו המצרים מבזין אותם והתחילו לעבוד עמם ובאו לשפלות אל האין, ועל כן ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו, וזהו במאד מאד, שהי' בם ביותר שראו שנפלו מאיגרא רמא וכו' והיו דבוקים לאין ממש, ועל כן פרו וישרצו וירבו, ומלת מאד גימטריא מ"ה, ואמר בכפל מאד מאד על דרך (אבות ד, ד) מאד מאד הוי שפל רוח וכו' ועיין מה שכתבנו שם : ואפשר לומר הפירוש וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כי העינוי תדיר ותוקף השעבוד גרם להם שפלות גדול תדיר, ולפי שהיו דבוקים תמיד בעולם הענוה על כן ילדו ששה בכרס אחד כמו שפירש"י ז"ל על מלת וישרצו, וזהו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ:

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה (א, טז) להבין, הלא התורה היא נצחיות, ומה דהוה הוה:

ונראה, דרמז בזה מוסר, דהנה כתיב בספר ליקוטי אמרים (אות עה) וז"ל, שם האחת ראשונה שמשפרת את הולד שמשפרת את האותיות הולד הנולדים ופועה לשון דבור עכ"ל . והנה יש בני אדם שעובדים את השי"ת באמת בכל לבבם ובכל נפשם, ואין חסים על גופם כלל, ואין אוכלים ואין שותים ואין ישינים, וממיתין את גופם, וזה מצד היצר הרע, שלא היה יכול להסיתם רק בענין זה, שלא יוכלו לעבוד אח"כ את השי"ת בהשחתת גופם לגמרי:

והנה מי שעובד את השי"ת בלא מחשבות פסול רק לה' לבדו, זהו נקרא בחי' בן, אבל מי שעובד וכוונתו ח"ו להנאת עצמו זהו נקרא בחי' בת, שכונתו בעבדותו לקבל שום הנאה, ויצר הרע נקרא מלך זקן, וזה מלך מצר י"ם שמצער השכינה : וזהו ויאמר לשון מחשבה, כי אמירה שייך על מחשבה שבלב כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך וכו', אל המילדות, הדיבור הנקרא שפרה ופועה לשון דיבור כאשר כתבתי לעיל, בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, רצה לומר תראו על האותיות הנקראות אבנים, כמו שכתוב בספר יצירה (פ"ד מי"ב), אם בן הוא, אם כוונתו רק להשי"ת ולא להנאת עצמו והוא בבחי' בן, והמיתן אותו, רצה לומר את הגוף לגמרי, וכוונתו שלא יוכלו לעבוד את השי"ת אח"כ בהשחתת הגוף לגמרי, ואם בת היא, וחיה, רצה לומר, אם כוונתו בהנאת עצמו בעבודתו, והוא בבחי' בת, וחיה, כי בעבודה כזו שהוא להנאת עצמו חפץ היצר הרע מאוד, וזהו יניקתו וכחו ח"ו ותראן המילדות וכו' ולא עשו כנזכר למעלה:

ומצאתי בליקוטי תורה (שמות עה"פ ויאמר מלך מצרים) וז"ל ושם האחת שפרה היינו אימא שופ(י)ר עליון כנודע, וכוונת פרעה לבטל הארת מוחין דזעיר אנפין, לכן אם בן הוא והמיתן אותו, אבל הבת דהיינו הנוקבא תחיון, כדי שינקו ממנו השפע ויקח הוא כל השפע עכ"ל:

וייטב אלקים למילדת וירב העם ויעצמו מאד. ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים (א, כ-כא). עיין פרש"י, להבין מה שאמר אצל הטובה מדת אלקים, וגם מה שהפסיק בתיבת וירב העם וכו' ואח"כ כי יראו, וגם מלת ויהי כי יראו וכו' לכאורה מיותר, והוי ליה למימר וייטב אלקים ויעש להם בתים:

ונראה, דבאמת אמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה, אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב), וכוונת המילדות היה שירב העם, וזהו וייטב אלקים למילדות, ומה הוא הטבה וירב העם ויעצמו, (והיה) [והיו] עושין מצות להחיות הילדים, כי שכר מצוה מצוה:

ויהי כי יראו, ואמרו (מגילה י, ב, במדבר רבה י, ה) כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, רצה לומר, מחמת הצער שלהם שמסרו נפשם להחיות את הילדים, וזהו ויהי כי יראו מחמת הצער, זכו ויעש להם בתים, כפרש"י בתי כהונה ולויה ומלכות, אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא ששכר מצוה מצוה כנ"ל:

ומה שאמר מדת אלקים, נראה, דעדיין לא נתגלה שם הוי"ה עד משה כמו שכתוב (ו, ג) ושמי ה' לא נודעתי להם, ואמרו רז"ל (ברכות יז, ב) על פסוק (ישעיהו מו, יב) שמעו נא אבירי לב הרחוקים מצדקה דקאי על צדיקים גמורים שהם רחוקים מצדקת השם שכל העולם נזונין בצדקה, והם נזונין בזרוע, וזהו וייטב אלקים למילדות שהטובה שלהם הם בדין ולא בצדקה שעדיין לא נתגלה שם הוי"ה עד משה כנ"ל: ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים (א, כא). הנה כתבתי בפ' כי תשא בפסוק (לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, והעולה משם שצריך האדם לראות שיעשה השכינה מדת יראה מדת מלכות, שיהי' בבחי' פרצוף ולא בבחי' נקודה, ואז נקרא בבחי' בית ביתא דיליה:

והנה האדם שמקבל עליו מדת יראה באמת שיהיה ירא את ה' בגין דהוא רב ושליט, ולא מחמת יראה חיצונית יראת עונש, זהו שעושה מדת יראה בבחי' פרצוף וגורם לזווג, כי אהבה בא לו ממילא, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב), ומדת יראה נקרא את כמ"ש בספרים , לפי שכלולה מא' עד תי"ו:

וזהו כי יראו המילדות את האלקים, רצה לומר שיראו יראת ה' ולא יראת עונש, כי הלא לא יראו מפרעה ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין הילדים, הרי שלא יראו מעונש פרעה רק יראו מה', ועשו בחי' יראה בחי' פרצוף שיהא נקרא ביתא דיליה, וזהו ויעש להם בתים, רצה לומר כל אחת ואחת מהמילדות עשתה בחי' יראה שלה שיהא בבחי' פרצוף שיהא נקרא ביתא דיליה, ועל שניהם קרוי לשון רבים ויעש להם בתים:

ותתצב אחותו מרחק לדעה מה יעשה לו וכו' (ב, ד). להבין מה שאמר מרחוק, מאי נפקא מיניה היכא עמדה. וגם מה שאמר לדעה מה יעשה לו, הוי ליה למימר לראות מה יעשה לו. ונראה, דאמרו (סוטה יב, ב) ז"ל דמרים התנבאה קודם שנולד משה עתידה אמי שתלד בן ויושיע את ישראל, וכשנולד ונתמלאה הבית אורה עמד אביה ונשקה על ראשה, ואח"כ כשהצריכו להשליכו ביאור עמד אביה וטפחה על ראשה היכן נבואתך ע"כ: ובמצרים היה גלות הדעת כמו שכתב האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"א), ומשה היה בחי' הדעת, ועל ידי נסים ונפלאות הכניס בחי' הדעת אצל כולם, וידעו הכל שהשי"ת ב"ה הוא הבורא ומחיה ומנהיג הכל כרצונו וחפצו, כמו שכתוב (ח, ו) למען תדע כי אין כה' אלקינו, והנה מה שהתנבאה מרים שיושיע את ישראל היינו שיולד בחי' הדעת ויכנס בחי' הדעת אצל כולם , וזהו ישועתן, כי באמת דורו של משה היה דור דעה:

ואח"כ כשהיה אביה טפחה על ראשה היכן נבואתך, בלי ספק, אף שבודאי היתה מאמינה בנבואתה, אף על פי כן היתה בספק, ונמצא היתה רחוקה מהשי"ת מחמת זה הספק, וזהו ותתצב אחותו מרחוק, שהיתה רחוקה מהש"י עבור הספק, ועכ"פ היתה מאמינה בנבואתה שהוא יושיע את ישראל על ידי הדעת שלו, וזהו לדעה מה יעשה לו, רצה לומר האיך יתגלה הדעת ויוכלו ישראל ליגאל כנ"ל:

וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים (ב, כה). ולכאורה כבר נאמר (ב, כג) ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה וישמע אלקים את נאקתם ויזכור וכו', ומהו שאמר אחר כך וידע, מה וירא מה וידע:

ונראה, דהנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שזווג יסוד ומלכות ע"י הדעת המזווגם, ולהבין זה, דהנה השם יתברך ברא כל העולמות כדי שיתגלה מלכותו היא מדת יראה, כמ"ש (קהלת ג, יד) והאלקים עשה שיראו מלפניו, ובחי' יראה הוא בחי' אמונה, כי האיך ירא מדבר שלא ראה, אלא מאמין שיש בורא המחדש עולמו בכל יום ובורא כל העולמות ומחיה אותן ומנהיג אותן כרצונו וחפצו, ועל כן ירא ממנו, ובחי' יראה זו הוא ע"י הדעת, כי בדעת חדרים ימלאון (משלי כד, ד), בתחילה הוא (יו"ד) [יודע ] על ידי האמונה, ומחמת זה הוא ירא ה', ואח"כ נמשך בו בחי' אהבה כמו שאמר המגיד זלה"ה דרכו של איש לחזור אחר האשה (קדושין ב, ב) , וכשנמשך בו בחי' אהבה הוא יודע בדעת מעצמו שיש בורא המחדש ומנהיג כל העולמות כרצונו וחפצו, ועל כן אוהב אותו, ומדת יסוד הוא בחי' אהבה, ומדת מלכות הוא בחי' יראה, ומזדווגים ע"י הדעת כאמור:

ובמצרים מחמת שנשקעו בטומאת מצרים ועל ידי רוב העבודה לא היו מכירין הבורא ית' כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר כא, ז) הללו עובדי ע"ז וכו', וכמה שאמר משה אח"כ (ג, יג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ואף על פי כן ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, רצה לומר אף על פי שלא קראו את השי"ת אלא ויזעקו מן העבודה אף על פי כן ותעל שועתם וכו' מן העבודה, ובני ישראל הם מדת יסוד, ואת היא השכינה מדת יראה שהיתה עמם בגלות כמו שדרשו חז"ל (מגילה כט, א) כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, אבל לא היתה בחי' דעת אף על ידי אמונה לירא מהשי"ת כי במצרים היתה בחי' הדעת בגלות:

וזה וירא אלקים את היא השכינה, בני ישראל מדת יסוד, וידע אלקים, רצה לומר רצה אלקים להמשיך להם מדת הדעת שיוכל לזווגם והמשיך עליהם ע"י משה שהיה בחי' הדעת, וכשבא משה כתיב (ד, ל-לא) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וכו': וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה. וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה וכו' ויאמר אל תקרב הלם וכו' ויאמר אנכי וכו' ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים (ג, ב-ו). להבין למה אמר תחלה וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכו', ואח"כ אמר ויאמר משה אסורה נא ואראה, למה אמר משה אסורה נא ואראה, ואם שהיה במחשבתו כך, כי מלת אמירה קאי על המחשבה , למה חשב לשון נא שאמרו רז"ל (ברכות ט, א; ועוד) אין נא אלא לשון בקשה:

ואח"כ וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, ולא אמר ויקרא אליו מלאך ה' מתוך הסנה כמו שהתחיל וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. וגם דאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך, ולכאורה קודם הוה ליה למימר של נעליך וכו' כי המקום וכו' ואח"כ אל תקרב וכו'. וגם מלת הלם צריך להבין, והוי ליה למימר אל תקרב הנה, כי היה מדבר אליו אלקים מתוך הסנה. וגם אח"כ שאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, ולפי הכלל שכתב רש"י בפ' לך (בראשית טו, ה) (כל) הבטה מלמעלה למטה, אין לו פירוש כאן:

אכן נראה לי, כי ידוע מה שכתוב בתיקונים בהקדמתו והוא תיקונא תמינאה (תיקו"ז ה, ב) והבאתי כמה פעמים, מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה ענוה דאיהי שכינתא עלאה, דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה עכ"ל. וכן אמרו רז"ל (ר"ה כא, ב) משה זכה לבינה, הנקראת בלשון הזוהר (זוה"ח יתרו נז, א; תיקונים ח"ב פח, א) שכינתא עלאה:

וידוע, דחכמה הנקראת ראיה, ובינה, הם תרין רעין דלא מתפרשין (זוה"ק ח"ג ד, א) ואם כן היה משה דבוק תמיד לחכמה ובינה, ועל כן יראת ה' מדת מלכות היא השכינה היתה מלתא זוטרתא לגביה, משום דעקב ענוה יראה (משלי כב, ד), וידוע מה שכתב בזוהר ויחי (בראשית רל, א) על פסוק המלאך הגואל אותי מכל רע, היא השכינה אשר הי' עמו תמיד :

וזהו שאמר וירא מלאך ה' אליו היא השכינה, מתוך הסנה בלבת אש, היא הגבורות שלה על המצרים, להראותו כי השכינה עם ישראל כאשר הם משוקעים במצרים, כי עמו אנכי בצרה כפירש"י ז"ל (ג, ב והוא מתנחומא יד), וכאשר ראה שהסנה בוער באש בגבורות ואיננו אכל, שאינו פועלת לכלות הקוצים ולהוציא ישראל משם, ויאמר משה אסורה נא ואראה וכו', כי משה רבינו ע"ה היה דבוק לבינה ולמעלה, ומדת מלכות השכינה הנגלה בלבת אש מתוך הסנה מלתא זוטרתא לגביה, והתפלל במחשבתו למקום הדביקות שלו שיסור מדביקות שלו למדריגה תחתונה יראת ה', לראות מדוע לא יבער הסנה: וזהו ויאמר משה כי אמירה היא בלב כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, ושם היה משה רבינו ע"ה דבוק ולמעלה, אסורה נא, ואין נא אלא בקשה, והתפלל שיסור מדביקות שלו למדריגה זוטרתא לגביה, ויבין מדוע לא יפעול מדת יראה לכלות הקוצים ולהוציא ישראל:

וירא ה' כי סר לראות, וירא הוא חכמה הנקראת ראיה, ה' היא בינה, כי סר לראות, ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, ולא אמר מלאך ה' כמו שהתחיל אלא אמר ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, ואלקים הוא בינה, שנגלה ג"כ על מדת מלכות בתוך הסנה, ורמז לו תירץ על תמיהתו שמדוע לא יבער הסנה ויוציאם ממצרים, כי זה אי אפשר, עד שיגלה ג"כ בינה עלמא דחירות על מדת מלכות, ויגלה מלכותו על כל העולם, ואז יכלה הקוצים הם המצרים ויצאו ישראל ממצרים:

ואמר לו עתה אל תקרב הלם, וארז"ל (זבחים קב, א) אין הלם אלא מלכות, ואל תפרד מדביקותך להדבק במדת מלכות מדריגה תחתונה לגביה, ועל כן היה משה פרוש מן האשה:

וזהו של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ועיין בליקוטי תורה (בפרשתינו) בפסוק וירא ה' כי סר לראות, לפי דרכו וז"ל, ואמר הקב"ה של נעליך מעל רגליך שיפרוש מאשתו אחר שהוא מזווג למעלה בסוד ויבא הר אלקים חורבה, וז"ש כי המקום אשר אתה עומד עליו וכו' עכ"ל לפי דרכו. ויובן לפי דבריו, שאל יפרד מדבקותו להדבק במדת מלכות הנקראת הלם, מאחר שאתה בדביקות למעלה ועל כן הפרד גם כן מאשה. וזהו של נעליך מעל רגליך כנ"ל: וכיון שראה משה שנגלה אלקים היא בינה עלמא דחירות ג"כ במדת מלכות, אשר היא למטה בין הקוצים וקרא אותו משם, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, רצה לומר שירא להביט עוד על הסנה ולראות עלמא דחירות אשר היא ג"כ למטה בין הקוצים, וזהו מהביט, וכל הבטה מלמעלה למטה, והיה ירא לראות למדריגה גדולה שהוא ג"כ למט' בין הקוצים:

ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה. ונראה, דהנה כל השתנות הטבע הוא בחכמה שהוא למעלה מן הזמן, ומן המחשבה כמ"ש בס' לקוטי אמרים , וחלופיהן בגולם, פירש כל השתנות הוא ביו"ד הוא חכמה שהוא גולמא נקודה עכ"ל , והנה משה רבינו ע"ה ראה השתנות שהסנה בוער ואיננו אוכל, וא"כ אמר אסורה נא ר"ל אסיר את עצמי מעולם הגשמי, ואראה, רצה לומר אבוא אל חכמה שהוא למעלה מהמחשבה שהוא בחי' ראי', ואראה המראה הגדול וכו' השתנות הטבע וכו' מדוע וכו', ואשר נראה לו השי"ת בסנה עיין במדרש (שמו"ר ב, ה, תנחומא יד) על שם (ישעי' סג, ט) בצרתם לו צר:

ועוד יש לומר טעם, דהנה השי"ת ראה המחשבה של משה רבינו ע"ה [ש]לפי דעתו ישתקעו ישראל ח"ו בגלות מצרים כמו שפי' רש"י ז"ל (ג, יא) על פסוק וכי אוציא את בני ישראל, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים עכ"ל. ובעיני מצרים היו בני ישראל כקוצים כמו שפי' רש"י ז"ל (א, יב, והוא מסוטה יא, א) על ויקוצו מפני בני ישראל, על כן הראם לו השי"ת שאע"פ שהם כקוצים לא יכלו את ישראל לגמרי, כמו הסנה בוער באש ואיננו אוכל, כך לא יכלו ישראל לעולם: של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. להבין מה שאמר אשר אתה עומד עליו, והוי ליה למימר כי המקום אדמת קודש הוא: ונראה דהנה הרב בוצינא קדישא החסיד המפורסם מו"ה דוב בער זללה"ה אמר מה שאמרו רז"ל (ספרי מטות פיסקא קנג) כל הנביאים התנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה שנאמר (במדבר ל, ב) זה הדבר אשר צוה ה' עכ"ל, רצה לומר שכל הנביאים לא היה כח בידם לשנות כפי הדיבור ועל כן התנבאו כולם כה אמר ה', אכן משה רבינו ע"ה שהי' בעלה דמטרוניתא והיה בו כח להנהיג מדת מלכות כרצונו, ועל כן התנבא בזה הדבר אשר צוה ה', שהיה כך, כי מדת זה הוא למעלה ממדת מלכות, והנהיג מדת מלכות כרצונו עכ"ד ודפח"ח:

ונראה לי, דזה פירוש הפסוק (ג, יא) שאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל, רצה לומר אין אני כדאי לדבר לפני מלכים, ואין אני כדאי לעשות על ידי נס גדול כזה, להוציא את בני ישראל מטומאת מצרים, ולא ח"ו שדיבר דלטוריא על ישראל, רק אמר מחמת ענותנותו שאינו כדאי שיעשה נס גדול על ידי: ואמרו רז"ל (ר"ה כא, ב) משה זכה לבינה, מ"ט שערי בינה נמסרו למשה כו', וזהו שאמר לו השי"ת על שהקטין את עצמו, כי אהיה עמך, כי אהיה הוא בינה, וזה לך האות, רצה לומר שתתנבא נביאתך בזה הדבר, ויהיה מדריגה אחרונה שלך מדת זה, שהוא למעלה ממדת מלכות:

והנה האותיות הם מדריגה תחתונה בחי' נפש, ואמר לו השי"ת וזה לך האות, מדריגה תחתונה שלך יהי' מדת זה, כי אנכי שלחתיך:

והנה כתיב בליקוטי תורה על פסוק וירא ה' כי סר לראות וכו' וז"ל ואמר לו השי"ת של נעליך מעל רגליך שיפרוש מאשתו מאחר שהוא מזווג למעלה עכ"ל. וזהו פיר[ו]ש הפסוק לפי דרכו, של נעליך שיפרוש מאשתו מאחר שהוא מזווג למעלה, כי הוא בעלה דמטרוניתא, כי המקום אשר אתה עומד עליו, ומקום נקרא שכינה מדת מלכות, וזהו אשר אתה וכו' אדמת קודש הוא, כי קודש נקרא חכמה, וה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט) כמו שכתב בזוהר (ח"ג רנו, ב; רנח, א; תיקו"ז סא, ב; קה, ב) אבא יסד ברתא, וזהו אדמת קודש הוא, ועל כן של נעליך, תפרוש מזווג של מטה, אחר שהוא מזווג למעלה:

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים. מה שאמר לשון הבטה, ורש"י ז"ל פירש בפ' לך (בראשית טו, ה) (כל) הבטה הוא מלמעלה למטה. ועיין בפ' בהעלותך שכתבתי פירוש הפסוק (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, על דרך שכתבתי למעלה (ד"ה של נעליך) בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה כל הנביאים התנבאו בכה, מן מדת מלכות הנקראת כ"ה, ולא היה בידם לשנות הדיבור נבואה כרצונם, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, שהוא מדת יסוד, והיה בעלה דמטרוניתא, והיה מנהיג מדת מלכות כרצונו, וזהו ותמונת ה' יביט מלמעלה למטה שהוא היה למעלה עיין שם : ורש"י ז"ל פירש מתוך הסנה ולא מאילן אחר משום עמו אנכי בצרה עכ"ל, רצה לומר משום שהיו ישראל אז במדריגה תחתונה, והיו כקוצים בעיני המצרים כמו שכתוב (א, יב) ויקוצו מפני בני ישראל ופרש"י ז"ל ורבותינו דרשו (סוטה יא, א) כקוצים היו בעיניהם עכ"ל. והשי"ת שורה עם ישראל בכל מקום שהם על שם (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, ועל כן נגלה אל משה מתוך הסנה ודיבר עמו משם, כמו שכתוב ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, וזהו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, רצה לומר לראות ולהביט מלמעלה כמו שהשי"ת מצמצם עצמו במיצר במקום נמוך בשביל ישראל: ועל כן דרשו חז"ל (ברכות ז, א) בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, רצה לומר בשכר שהסתיר משה פניו, וירא לראות שהשכינה שוכן עם ישראל במיצר במקום נמוך, זכה לתמונת ה' יביט, שהוא היתה מדריגה גדולה כזה, שהשכינה הנקראת תמונת ה', יביט אותה מלמעלה, והי' בעלה דמטרוניתא, והיה מנהיג מדת מלכות כרצונו וכחפצו:

ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים (ג, ז-ח). מה שאמר ראה ראיתי, שני ראיות, וגם את עני, מלת את מיותר, וגם דאמר צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, משמע דלולי הנוגשים לא היה שומע צעקתם, וגם דאמר כי ידעתי את מכאוביו, מאי רבותא, ומאי נתינת טעם הוא שידע את מכאוביהם, הלא אף בלי צעקתם ידע, כי אין נסתר מנגד עיניו:

ונראה דכתבתי (פירוש פרי חיים) פרקי אבות בפרק א' במשנה על שלשה דברים העולם קיים, כי הנהגת העולם הוא במדת מלכות הוא עולם התפלה, ואי אפשר להשיג שום דבר מלמעלה רק ע"י מדת מלכות, רצה לומר שאי אפשר לקבל שום השפעה מלמעלה רק ע"י התפלה, כמ"ש בגמרא (ב"מ מב, א) הנכנס למוד את גורנו אומר יה"ר וכו', הנכנס לכרך אומר יהי רצון כו', והכלל בכולן, נותן הודאה לעבר ומבקש להבא, כי אי אפשר להשיג שום טובה מלמעלה רק ע"י התפלה מדת מלכות:

וכן כוונת פרש"י ז"ל בפסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ וכו', כי לא המטיר ה' אלהים, ואדם אין לעבוד את האדמה, שכתב רש"י ז"ל, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע היו עומדים עד יום הששי, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, ואדם אין לעבוד [את] האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא האדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים עכ"ל: ולכאורה אינו מובן, הלא השי"ת ברא העולם ומלואו קודם תפלת האדם, אבל באמת כל מה שהיה צריך להבראות נברא באמת קודם יצירת האדם, אבל לאחר שנברא העולם ומלואו, הנהגתו ע"י מדת מלכות עולם התפלה, ועל כן אי אפשר להשיג שום השפעה מלמעלה רק ע"י התפלה מדת מלכות, ועל כן לא ירדו הגשמים הנהגת עולם השפעה חדשה, רק על ידי התפלה, שבא האדם והתפלל עליהם:

וכתבתי בסדר הגדה על פסוק (א, י) הבה נתחכמה לו, שכוונת פרעה והתחכמותו על ישראל, שראה ונתן עליהם כובד משא העבודה ובפה רך כמו שדרשו חז"ל (ילקו"ש רצז; קדושין לא, ב) יש שמטחינו לאביו ברחיים, ומביאו לחיי עולם הבא, וזהו שמדבר עם אביו בדברי תחנונים ופיוס, ואף על פי כן שנותן עליו עבודה קשה שמטחינו ברחיים מביאו לעולם הבא:

וכן היה פרעה הנותן על ישראל כל עבודה קשה שבעולם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, והכל בפרך, בפה רך כדי שלא יצעקו בני ישראל אל ה', שאם היו היסורין וכובד מלאכה נגד רצונם, היו צועקין אל ה', והיו נענין. על כן התחכם עליהם להרגילם בפה רך בתוקף העבודה, עד שמחמת רוב עבודה ישכחו את ה', ולא יקראו אליו כלל, ויעשו בהם כרצונם, ובאמת הכניסם למ"ט שערי טומאה, וכמעט שלא נכנסו לשער החמשים, ונגלה אליהם השי"ת בעצמו וגאלם. וזהו היתה כוונתו שלא יקראו אל ה', ואי אפשר להשיג שום טובה מלמעלה רק ע"י תפלה, וכיון שישכח שם ה' מהם לא יתפללו אליו ע"ש:

ובאמת שהשי"ת ראה גם זאת שעשו לישראל, והתחכמו עליהם ברוב עבודה, עד ששכחו שם ה' לקרוא ולהתפלל אליו, וזהו כוונת ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה, רצה לומר אע"פ שלא התפללו אל ה', אלא שהם היו צועקין מרוב עבודה, וזהו הצעקה מרוב העבודה, עלה אל אלקים, העבודה כנ"ל:

וזהו שאמר ראה ראיתי, רצה לומר שתי ראיות, אחת גודל צער תוקף העבודה, וגם התחכמותם שישכחו האמונה מפיהם, וזהו את עני עמי, ומלת 'את' היא האמונה, השכינה הכלולה מא' ועד תי"ו, עני עמי, הוא הצער שלהם אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, רצה לומר שצעקתם לא היה אלי שארחם עליהם, אלא מפני נוגשיו, אעפ"כ שמעתי צעקתם:

או יאמר צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, שהתחכמו עליהם שישכח שם ה' מפיהם, ולא יתפללו כדי שישקעו שם ח"ו, ומפני זה שמעתי צעקה כזה מרוב עבודה, אע"פ שלא צעקו אלי שאושיע אותם, ואמר הטעם, כי ידעתי את מכאוביו, רצה לומר אני ידעתי מה עשה להם פרעה בהתחכמותו עליהם, שישכחו שם ה' מפיהם ואל יקראו אליו, זאת אני יודע, אבל הם אינם יודעים מזאת [ה]מכאוב, כי כבר שכחו שם ה' לקרוא אליו, אבל אני ידעתי את מכאוביהם, שאינם חייבים בזה שנשכח שם ה' מפיהם מחמת רוב העבודה, וע"כ גם צעקה כזה שמעתי כנ"ל:

וארד להצילו מיד מצרים. וידוע מה שכתב האר"י ז"ל (סידור האר"י) בסדר אגדה ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף אלא הקב"ה בכבודו, והטעם, שהיו שם נשקעים במ"ט שערי טומאה, והמלאך היה נפגם שם, אבל הקב"ה אש אוכלה עיין שם . וזהו וארד, בעצמי, וירידה היא זו לירד שם, אבל מפני אהבת ישראל ירד בעצמו להצילם, וגם הגיע עת דודים הגיע השבועה שנשבע לאברהם לגאול את בניו כמו שדרשו חז"ל (מכילתא יב, ו):

או יאמר ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה וכו'. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכו' (ג, ז-י). להבין מה שאמר ראה ראיתי, שתי ראיות, וגם מה שאמר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וכו', ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו', ולמה אחר צעקת בני ישראל אמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכו', הלא מקודם צעקת בני ישראל שבא אליו ית' אמר ג"כ וארד להצילו מיד מצרים, ומה הוספה היא אחר צעקת בני ישראל שבא אליו ית':

ונראה, דידוע מה שכתוב בעץ חיים (שער א פ"א) שבריאת העולמות היו כדי שיתגלה מלכותו היינו מדת יראה שימליכו השם על הכל, היינו טובת וצרכי הנשמה שהכל בידו ית', וכן טובת וצרכי הגוף הכל הוא בידו ית', ועל כן מדת מלכות לית לי' מגרמיה כלום, כי האדם המקבל עליו מדת מלכותו ית' שהוא מלך על הכל והכל בידו ית' ליתן לכל מה שירצה, א"כ לית ליה מגרמיה כלום:

ועל כן מדת מלכות הוא עולם התפלה, שמבקשין מהש"י על הכל, שיתן לו בין צורכי הנשמה ובין צורכי הגוף, כי הכל בידו ית' ליתן למי שירצה, ואנו מבקשים שיתן לנו, כמו שתקנו בשמונה עשרה להמליך השם יתברך ולהתפלל על הכל, כי הכל בידו ית' כמו שכתבתי כמה פעמים באריכות:

וכן צריך האדם להתפלל להשי"ת שיציל אותו מן היצר הרע, שלא יפול למטה, ולמלאות תאותו מתענוגי היצר שבעולם הזה ככל הנבראים באכילה ושתיה ושינה ומשגל, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב, א, קידושין ל, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו וכו', ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו', וצריך להתפלל על זה שלא יפול למטה למלאות תאותו ככל הנבראים שבעה"ז, ועל כן נקראת יראה תתאה , שצריך לירא תמיד שלא יפול למטה למלאות תאותו עם היצר ככל הנבראים שבעה"ז, ואז יפרד ח"ו מן השם יתברך בהליכתו אחר תאות היצר, ובשביל יראה זו נבראו כל העולמות עד השתלשלות העולם הזה, ועל כן מדת יראה נקרא א"ת, לפי שהוא כלול מא', היינו מדרגה ראשונה מחשבה ראשונה שקודם בריאת העולמות שהיה בשביל יראה זו, עד תי"ו, היינו מדריגה תחתונה בריאת עולם הזה, והיא סוף מעשה, כשנברא העולם הזה, ובמחשבה תחלה: ואם האדם מעורר עצמו ביראה זו, שיש לו יראה תתאה שלא יפול למטה בתענוגי היצר ככל הנבראים שבעולם הזה, ומבקש רחמים מהש"י שינצל מן היצר, ויוכל לעבוד את השם יתברך כמו שהי' במחשבה קדומה שנבראו כל העולמות בשביל יראה זו, אז מעורר החסדים קודם בריאת העולמות להיטיב לעמו ישראל שיקבלו עליהם יראה זו: אבל במצרים שהיו ישראל בדיוטא התחתונה מחמת עבודה קשה שהטילו עליהם המצרים ובפה רך, כמעט נשכח מהם שם אלקיהם, היינו שנשכח מהם שצריכין לעבוד את השם יתברך במדת יראה, ולקבל עליו מדת מלכותו, ולא לירא משום נברא, כי הוא המושל ומנהיג העולם הזה הטבעי כרצונו וחפצו, כי מחמת עבודה קשה שהיתה תחלה בפה רך, נשכח מהם יראת ה', ולא היו יראים אלא ממצרים הנוגשים בהם ורודים אותם ומכים אותם, והיו יראים יראת הגוף לבד, ככל הנבראים שכל אחד ירא מהדבר המזיק אותו, והיו עובדים במדת יראה את הגוף, ככל האומות שהם יראים רק מן העונש לדבר המזיק לגוף:

וזו פירוש שקטרגו על ישראל בים, הללו עובדים ע"ז והללו עובדים ע"ז, וח"ו שישראל היו עובדין עבודה זרה, כי בודאי לא נשכח מהם קבלת אבותם שהבטיחו לגאול אותם בפקוד יפקוד, והוא אלקי אברהם יצחק ויעקב, והם שמרו את עצמם, ולא שינו לשונם כדי שלא יתערבו ח"ו בין המצרים ולעבוד ע"ז שלהם, והיה בהם אחדות גמור, ולא שינו לשונם כדי שיזכרו שהם נפרדים ממצרים, והם עם אלקי אברהם יצחק ויעקב, אלא שקטרגו על ישראל בים, הלא מדת יראה שנבראו כל העולמות בשביל ישראל, שיעבדו את השם יתברך ביראה זו, ונשכחה היראה זו מהם מחמת עבודה קשה שהי' תחלה בפה רך, והיה להם יראת הגוף ככל האומות שעובדין את עצמם במדת יראה: וזהו הללו עובדי עבודה זרה במדת יראה, והללו עובדי עבודה זרה במדת יראה, כי היא עבודה זרה מאת השם יתברך, שעובדין את עצמם, אבל השם יתברך היה יודע האמת, שהם אינם חייבים בזה, רק מחמת עבודה שהיה תחלה בפה רך ואחר כך בנגישה גדולה ומכות בגוף הורגלו ביראת הגוף תמיד, ונשכח מהם שצריך לעבוד השי"ת ביראה זו: וגם היו במצרים בני ישראל, הם בחי' המוחין של ישראל, הנקראים עיני העדה, והם הסנהדרין, והם שוטרי בני ישראל אשר שמו נוגשי פרעה על ישראל, לרדותן על המלאכה ולהכותם, והם סבלו יסורין ומכות על עצמן, ולא רצו להכות אחיהם וכמו שכתוב (ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל וכו', ועיין פירש"י שם, ולהם היה מדת יראה בשלימות ככונת הבריאה, שהיו יראים תמיד שלא יפלו ח"ו למטה ביראה רעה, כמו שראו מהמון עם שהיה להם רק יראת הגוף, ח"ו לא יוכלו לעבוד השם יתברך במדת יראה ולקבל עליו מלכותו תמיד:

וזה שאמר ראה ראיתי, שתי ראיות במדת יראה, אחת א"ת, מדת היראה שנקראת את , עני עמי, כלומר מדת היראה שהוא בעניות גדול ותכלית השפלות, של עמי, המון עם של ישראל אשר במצרים, והיראה שלהם בעניות ושפלות, והוא במצרים, ביראת מצרים יראת הגוף, כמו יראת מצרים, שיראים רק מן הגוף לבדו, כי ידעתי את מכאוביו, למה היראה שלהם הוא בשפלות, מחמת עבודה הקשה שהי[ת]ה תחלה בפה רך. ועיין בסידור (סידור האר"י) בסדר האגדה של האר"י ז"ל הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא וכו' עיין שם:

ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. וידוע כי הצעקה היא בלב, למעלה ממדת יראה, וכמו שכתב (איכה ב, יח) צעק לבם אל ה', והצעקה אשר מכאב לב אינו חוזר ריקם, אפי' אם צעק שלא כדין מחמת יסורין של הרודף אותו, עונין לו תיכף. וכמ"ש במדרש (ויק"ר כז,ה) פ' אמור על פסוק (ויקרא כב, כז) שור או כשב או עז וכו', ודורש שם הפסוק (קהלת ג, טו) והאלקים יבקש את נרדף, וז"ל רב הונא בשם רב יוסף אמר לעולם והאלקים יבקש הנרדף, אתה מוצא צדיק רודף צדיק והאלקים יבקש וכו'. רשע רודף צדיק והאלקים יבקש וכו'. רשע רודף רשע והאלקים יבקש וכו'. אפילו צדיק רודף רשע והאלהים יבקש הנרדף מכל מקום וכו' ע"ש:

וזה שאמרתי פירוש הפסוק (כב, כה) פ' משפטים אם חבל תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשבנו וכו'. במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. עיין באלשיך (שם) שמדקדק על מה שהזכיר כאן מדת חנון מתנת חנם:

ולפי המדרש הנ"ל (הוא) כפשוטו הוא, דבאמת מי שחבל את שמלת ריעו על פי ב"ד הוא עושה כדין, אעפי"כ כיון שהוא רודף את חבירו ונוטל ממנו כסותו, ואין לו במה ישכב, וכי יצעק אל השם יתברך שמע צעקתו לבקש את הנרדף, אפילו רודף צדיק ממנו. וזהו ממדת חנון מתנת חנם, ששומע צעקת הנרדף מכאב לב:

וזהו ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כלומר ממדת יראה שלהם היא בעניות ושפלות גדול, יראת העונש לגוף לבד, אך ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, הרודים ומכים אותם, ואף על פי שהם אינם ראויים, מכל מקום והאלקים יבקש הנרדף. על כן שמעתי צעקתם מפני נגשיו הרודפים אותם. ועל כן אמר וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ, להעלותם מן היראה שלהם שהוא בעניות ושפלות, אל ארץ, מדת יראה אמיתית, טובה ורחבה:

ועתה הנה צעקת בני ישראל בא אלי. הם הזקנים הסנהדרין השוטרים בעם אשר שמו עליהם נוגשי פרעה, וסבלו יסורין מהנוגשים וחסים על חבריהם, והם צעקו מכאב לב, ובא אלי צעקתם, שצעקו אלי ממש, ויראים ממדת יראה שלהם, שח"ו לא יפלו למטה ביראת עונש הגוף לבד, ככל המון עם בני ישראל, וזה הצעקה מחמת יראה אמיתית לא מפני הנוגשים זה בא אלי ממש, והתעורר חסד עליון שקודם בריאת העולמות, כדי להיטיב לעמו ישראל:

וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ובסדר אגדה דרש בעל אגדה ואת לחצנו זו הדחק, כמו שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, ומביא זה הפסוק שקאי על שוטרי בני ישראל, שנאמר עליהם והנוגשים אצים וכו' ופרש"י אצים דוחקים, וזהו וגם ראיתי את הלחץ, היינו הדחק אשר מצרים לוחצים את בני ישראל, עיני העדה, ועל כן לך ואשלחך אל פרעה תיכף ומיד וכו':

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא וכו'. ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם תעבדון וכו'. ויאמר משה הנה אנכי בא וכו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם וכו'. ויאמר אלהים וכו' אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם (ג, י-יד). עיין פרש"י ז"ל מי אנכי מה אני חשוב לדבר עם המלכים וכו' עיין שם. להבין מה שאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, וכי היה מסופק על שליחות השם יתברך, הלא אמר לו בפירוש לכה ואשלחך אל פרעה, ועיין פרש"י אהיה אשר אהיה אהיה עמם בצרה זו וכו', אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת וכו', אמר לו יפה אמרת, כה תאמר אהיה וכו', זהו דרשת חז"ל (ברכות ט, ב), ובאמת שבעין אנפין לאורייתא:

ובליקוטי תורה (פר' שמות) כתב וז"ל משה אמר די לצרה וכו', וכי נעלם מהש"י עד בא דבר משה, אלא הענין כי משה לא הבין כוונת השם יתברך, שהשם יתברך לא רצה שיאמר אהיה אשר אהיה, כי די לצרה בשעתה, אלא שכוונת השם יתברך להודיע למשה דברי אמת, והעד, שלא אמר לו כה תאמר, ומשה רבינו עליו השלום סבר וכו' לכן הקשה לו והשיב לו השם יתברך כה תאמר כדבריך כן היה כוונתי ע"ש . גם על זה יש להבין, למה גילה למשה גלות אחר שהי' בימי ירמיה:

ונראה, דידוע מה שארז"ל (ראש השנה כא, ב, נדרים לח, א) משה זכה לבינה עולם הענוה, והכתוב מעיד (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם וכו'. ואף על פי שמעלת הענוה היא מעלה ראשונה, וגדולה מכל המעלות שהיה במשה, וצווה לו השם יתברך שיכתוב כן בתורה, אף על פי כן גם בזו מצא חסרון על עצמו, ולא כתב בתורה עליו ביו"ד רק ענו חסר יו"ד. ועיין מה שכתבתי בפ' כי תשא על המדרש שהובא באור החיים, וכונו דבריו, עיין שם . ולא היה מחזיק עצמו בזה שזכה לבינה עולם הענוה:

ועיין בליקוטי תורה פירוש לכה ואשלחך וז"ל, מלת לכה ואשלחך סותרים זה את זה. אך הכוונה, כי הלא הקב"ה היה משלח את משה לשני שליחות, א' לטובת גאולת ישראל, והב' לרעה, שע"י השליחות נאמר תכבד העבודה וכו', אמנם הקב"ה אינו מכנה השליחות לעולם על הרעה, לכן נגד שאמר תכבד העבודה אמר לכה, לעצמך, כאילו איני משלחך. אך נגד שהוא לטובת גאולת ישראל אמר ואשלחך, ושלח לו לטובת ישראל עיין שם. ונמצא כי בשליחות הראשון שילך אל פרעה, ועל ידי זה בא קושי השעבוד ביותר, שאמר פרעה תכבד העבודה וכו', זה לא שלח לו השי"ת, רק שילך מעצמו, רק אחר כך אחר הכבדת העבודה היתה שליחות הש"י:

וזה שהיה משה ירא, מפני שלא היה מחזיק עצמו שהוא בעולם הענוה, והיה ירא לילך לדבר לפני מלכים בשליחותו של השם יתברך, שמא יפול מזה לגדלות, וכשיפול ח"ו לגדלות בהליכתו הליכת ראשון שהיה מעצמו אל פרעה, ואז יסתלק ממנו ח"ו השם יתברך, כי אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א, ערכין טו, ב), ולא ישלח לו השם יתברך בשליחות לטובת ישראל, ואף על פי שאמר לו השם יתברך ואשלחך, היינו כמו שהוא במדריגה של עכשיו אמר לו ואשלחך, אבל לא כשיפול ח"ו לגדלות, ואם כן ח"ו לא יפעול טובת ישראל:

וזה שאמר משה מי אנכי, ומי, הוא עולם הענוה, חמשים שערי בינה, כלומר, וכי אני בעולם הענוה, כי אלך מעצמי אל פרעה לדבר עם המלך בשליחותו של השם יתברך, ואהיה בטוח בעצמי שלא אפול ח"ו לידי גדלות, ושמא ח"ו בהליכות מעצמי אפול ח"ו לידי גדלות, שוב לא ישלחני השם יתברך בשליחות שני לטובת ישראל, וא"כ לא יעשה הטוב לישראל. וזה כי אוציא את בני ישראל ממצרים, אחר נפילתי אל הגדלות: והשיב לו השם יתברך, כי אהיה עמך, ולא אסתלק ממך. ואהיה, הוא עולם הענוה, ובודאי לא תפול למדריגת גדלות, ואני אשלח אותך לטובת ישראל: ואמר, וזה לך האות וכו', כי אעפ"י שהבטיח לו השם יתברך שיהיה בעולם הענוה, הוצרך ג"כ ליתן לו אות שהוא יהיה אז בעולם הענוה אחר השליחות מעצמו. כמו שכתבתי פירוש המשנה (אבות ו, א) ומלבשתו ענוה ויראה, שקשה, כיון שהתורה לשמה מלבשתו ענוה, מה צריך לומר אח"כ ויראה, הלא מקרא מלא (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', וכתבתי שם מפני שמעלת הענוה גדולה עד מאד, והראיה, שלא נשתבח משה בשום מעלה שהיה בו אלא בזו, ומחמת מעלה גדולה כזו יכול היצר הרע להכניס בו גדלות, ולומר לו שהוא במעלה עליונה, וח"ו יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, על כן צריך להיות בו מדת יראה תתאה, שיהא ירא תמיד שלא יפול למטה מחמת מעלה גדולה כזו ע"ש:

וזהו שהוצרך השם יתברך ליתן לו אות אחר שליחות ראשון, שהוא מעצמו מפני שיהיה גם כן במדריגת יראה שלא יפול למטה ממעלה גדולה כזו שהבטיח לו השם יתברך, אמר לו, וזה לך האות, כלומר המדריגה של זה, שיהיה לך אחר שליחות הראשון, ומדריגה זו הוא מדריגת משה הוסיף על כל הנביאים, כמו שאמרו רז"ל (ספרי ב) כל הנביאים לא התנבאו אלא בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה. ואתה תרגיש בעצמך שאתה במדריגת זה, יהיה לך האות שלא נפלת לגדלות אחר שליחות הראשון, וכי אנכי שלחתיך בשליחות השני לטובת ישראל להוציאם ממצרים, וגם תפעול טובתם להוציאם ממצרים:

ואף על פי כן היה ירא משה, שהבטיח לו השם יתברך שלא יפול לגדלות אחר שליחות הראשון אפשר שהוא מפני טובת ישראל, כדי שיוכל להוציאם, אבל אחר שיעשה הטובה הגדולה לישראל על ידו, אפשר שלא ישמור אותו השם יתברך עוד, ויפול למדריגת גדלות. לכך אמר לו השם יתברך שגם אח"כ שיצאו ממצרים על ידך לא תפול לגדלות, אלא בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכלל אותו עם בני ישראל שיעבדון ביחד, ומי שהוא ח"ו בגדלות אינו עובד את השי"ת אלא נקרא תועבה כמו שאמרו בגמרא דסוטה (ה, א):

ואח"כ אמר משה, הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. כלומר באיזה השם משמותיך אתה גואלם, ואמר לו השם יתברך, אהיה אשר אהיה, כלומר בשם אהיה שהיא בינה עלמא דחירות, ועל כן כתוב בתורה חמשים פעמים אשר הוציאך ממצרים, להודיע דרגא דאפיק יתהון, הוא בינה חמשים שערי בינה כמ"ש בתיקונים (זוה"ח יתרו נב, א):

ואשר אמר לו, אשר אהיה, הוא למשה בלבד, שהבטיח לו שני הבטחות, שיהיה במדריגת אהיה, עולם הענוה ולא יפול לגדלות אחר שליחות הראשון שילך מעצמו, וגם לא יפול אחר שנעשה טובות ישראל על ידו, וזהו אשר אהיה עוד עמך גם בהוציאך את העם ממצרים, שתעבדון ביחד אתה והם על ההר הזה, ומשה לא ידע שמה שאמר לו אשר אהיה הוא הבטחה אליו לבד, ושאל להש"י, והשיב לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, הודיעם דרגא דאפיק יתהון, ומה שאמרתי אשר אהיה, הוא הבטחה לך כנ"ל: ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (ג, יא-יב). עיין פרש"י ז"ל וכי אוציא וכו', ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שיעשה להם נס וכו'. ואפשר לומר, שח"ו שדיבר משה דלטורין על ישראל, אלא משה רבינו ע"ה מרוב ענותנותו אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, היינו לדבר עם המלכים, כמו שפיר' רש"י ז"ל. וכי אוציא את בני ישראל, רצה לומר אין אני כדאי שיבא תשועה גדולה כזאת על ידי, וכיון שראה השי"ת שאינו מאמין שיבוא לישראל תשועה על ידו מרוב ענותנותו ושפלו, א"כ לא יוכל באמת לגואלם, כמו שאמר המגיד זלה"ה שיש צדיקים גמורים בעולם, ולא יוכלו לפעול כלום מחמת שפלותם בעיני עצמם, ואינם מאמינים שישמע השי"ת תפלתם, ועל כן אינם נענין, אלא אדם צריך להאמין שהשי"ת שומע תפלת כל פה ע"כ :

ומחמת זה אמר לו השי"ת כי אהיה עמך, שתצליח בשליחותך שתלך אל פרעה, ואמר אחר כך וזה לך האות, רצה לומר, זה שתצליח בשליחותך יהי לך בעצמך לאות שתאמין גם כן שיבוא תשועה גדולה לישראל על ידך, כמו שתראה ותאמר שאין אתה חשוב לדבר לפני מלכים ואף על פי כן תצליח, זה יהי' לך אות שתאמין גם כן שיבוא תשועה גדולה לישראל על ידך, ואמר אחר כך הטעם, כי אנכי שלחתיך, והשליח יהיה מי שיהיה, אם ילך בשליחותי ודאי יצליח ויפעול הכל, וגם אף על פי שאין אתה רואה בעצמך שום זכות כעת עתה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, רצה לומר תקבל את התורה ותלמדם:

או יאמר וזה לך האות, שמשה רבנו ע"ה מחמת שפלותו יותר מכל האדם בא למדרגת מ"ה, כמו שאמר (טז, ז) ונחנו מה, ועל כן היה בעלה דמטרוניתא והיה מנהיג מדת מלכות כרצונו, ואמרו [רבותינו] (רבנו) ז"ל (ר"ה כא, ב, נדרים לח, א) משה זכה לבינה, וזהו כי אהיה עמך, כי אהיה היא בינה, וזה לך האות, רצה לומר כי אות היא מדריגה התחתונה, רצה לומר מדרגה תחתונה שלך יהיה זה, כי זה הוא יסוד, ועל כן שהיה מדרגת מ"ה, התנבא בזה, והיה מנהיג מדת מלכותו כרצונו : ועל שהקטין עצמו ואמר מי אנכי שאדבר לפני מלכים ושיבוא תשועה לישראל על ידי, אמר לו השי"ת שיהיה במדרגה גדולה כזו כדי שיאמין בעצמו גאולה על ידו כנ"ל: כה תאמר אל בני ישראל ד' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וכו' שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור (ג, טו). עיין פירש"י ז"ל זה שמי לעלם, העלימהו. ויש לפרש, לפי שמצינו שאף בתוכחות השי"ת ח"ו עם ישראל בהסתרת פנים נאמר שם (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, לפי שברית אבות לא תמה לעולם, כמו שאמרו חז"ל (תוס' שבת נה, א ד"ה ושמואל), וזה שאמר, זה שמי לעלם, רצה לומר אף שאני בהעלם מהם ובהסתרת פנים, אף על פי כן אני אלקי אבותם אלקי יצחק ואלקי יעקב, וזה זכרי לדור דור של ישראל, עד לעולם, לזכור להם ברית אבות, כי זה לא תמה לעולם, כמו שאמרו חז"ל, ואף גם במצרים שישראל שכחו שם ה' מחמת התחכמות פרעה עליהם שיעבדו בפרך ומצרים מעבידים אותם בעבודה קשה, והשי"ת עמם בהסתרת פנים, הזכיר להם זכות אבות: ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. למען יאמינו כי נראה אליך ה' וכו'. ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצורעת כשלג. ויאמר השב (נא) ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו (ד, א-ז). הדקדוקים רבים המה, הלא התורה נצחית, ובסיפור הזה מה העבדות מורה בזה הדברים השליכהו ארצה, ויהי לנחש, וינס משה מפניו וכו'. ב', תיבת מה זה בידך הוא קרי וכתיב, כתיב מזה, וקרי מה זה, ופירוש רש"י ז"ל וז"ל מזה בידך, לכך נכתב תיבה אחת לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים עכ"ל. וצריך להבין, מה היה הלקותא בזה, הלא הלקותא היה בפעם השני בצרעת. ג', דאמר וינס משה מפניו, מלת מפניו לכאורה מיותר. ד', דאמר שלח ידך ואחוז בזנבו, מלת שלח ידך מיותר, והיה די באומרו אחוז בזנבו, ובמה אוחזין, פשיטא ביד. ה', דאמר וישלח ידו ויחזק בו, ולא אחז בזנבו כאשר אמר לו הש"י. וא"ו, דאמר ויהי למטה בכפו, וזה היה לו שמחה שנעשה למטה, והוי ליה למימר והיה למטה בכפו, והיה לשון שמחה, ולמה אמר ויהי לשון צער. זיי"ן, דאמר למען יאמינו כי נראה אליך אלהי אברהם יצחק ויעקב, האיך תלוי האמונה בזה האות. חי"ת, דאמר הבא נא ידך בחיקך ואמרו רז"ל (ברכות ט, א ועוד) אין נא אלא לשון בקשה, ומה צורך לבקש שיביא ידו אל חיקו, ובודאי היה משה ציית בצווי אם אמר לו הבא ידך בחיקך. טי"ת, מה צורך להביא ידו דוקא אל החיק, ולא להכניס ידו תחת הסודר ולהוציאה כשלג:

ונראה, דהנה כתבתי בפ' בראשית פירוש התרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק (בראשית ד, ז) אם תיטיב שאת וכו' ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, וז"ל התרגום הלא וכו' ובידך מסרית רשותיה דיצרא בישא, ולותך יהא מתויה, ופירושו שם (פי' יונתן) עיין, שהוא לשון תאוה, ואנת תהא שליט ביה בין למזכי בין למחטי עכ"ל: וכתבתי פירושו על פי מה שאמר הרב הקדוש מו"ה דוב בער זללה"ה (ליקוטי אמרים אות צ) פירוש הגמ' (קידושין ל, ב) בראתי יצה"ר בראתי תבלין, היינו התורה, ומאי משל דומה לנמשל, אם מתבלין הבשר עם תבלין הרבה, אעפ"י כן הבשר הוא עיקר, והתבלין לטעום טעם יותר בבשר, ונמצא לומר מכאן שהיצר הוא העיקר, והתורה הוא תבלין אליו, והאיך שייך זה, ואמר הוא זלה"ה שבאמת הוא כן, כי אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא (תיקו"ז כה, ב), וכן מצוה בלא דחילא לא פרחת לעילא, וצריך האדם לעבוד השם יתברך בכל מצותיו עם כח היצר שבו, ולעשות מן יצר הרע יצר טוב לעבוד עמו השם יתברך, רק כדי שלא יכשל בתאות היצר למלאות תאותו עם היצר ככל הנבראים, ברא השם יתברך התורה לראות במצות התורה איך להתנהג עם כח היצר לחלק בין אסור ומותר וכו' ע"כ ודפח"ח :

ושמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש בוצינא קדישא מ' שמואל שמעלקי זללה"ה אב"ד דק"ק ניקלשבורג פי' הפסוק (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו, אם תבקש שלום עם היצר, אז ורדפהו, תרדוף אותו ואל תשמע אליו, כי הוא חפץ בזה שלא ישמע אליו, רק הוא עושה רצון קונו שנברא בשביל זה ודפח"ח :

וכן נמצא בגמרא (בבא בתרא טז, א) שטן לשם שמים נתכוין כדי להזכיר זכות אברהם, דרש רב אחא זה בא שטן ונשקיה אכרעיה, לפי שלמד זכות עליו, ואי לאו דהדרש היה אמת, מה מועיל הלימוד זכות, ועיין מה שכתבנו בפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב, לא) ויקרא שם המקום פניאל וכו' ותנצל נפשי, עיין שם :

והנה רצון מחשבת היצר לעבוד עמו השם יתברך ולהכניסו לקדושה ולעשותו יצר הטוב, וזהו ביד האדם, וזהו פי' תרגום יונתן ואנת תהא שליט ביה בין למזכי בין למחטי, היינו למזכי אם לא ישמע אליו, ולהכניסו לקדושה לעבוד עמו השם יתברך, ובין למחטי, היינו אם ישמע ח"ו אליו האדם, אז הוא מחטיא היצר ומפילו: וזהו פירוש מה שאנו אומרים (בתפילת יו"כ) בוידוי על חטא, שיפרש שם לכל החטאים, ואחר כך על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, הלא כל החטאים חוטאים ביצר הרע, אלא פירושו שחטאנו לפניך ביצר הרע, ולא עשינו ממנו יצר טוב לעבוד אותך עמו:

ומהות היצר הרע כתבתי כמה פעמים, ועיין פרשת בראשית בפסוק (בראשית ג, טו) הוא ישופך ראש, היינו שמביא לאדם מחשבת גדלות, ואז הוא ישמע אליו כמו שאמרו בפירוש (סוטה ג, א) אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, היינו גדלות מביא לאדם, ואז אין השם יתברך עם האדם, כי אין אני והוא יכול לדור (סוטה ה, א) ואז ישמע האדם אליו, אבל בלא"ה אי אפשר לו לחטיא את האדם, כי אמרו ז"ל (סוכה נב, א, קידושין ל, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה לרשע לצדיק עיין שם, וכשמחטיאו עבור שמכניס בו תחלה מחשבת גדלות, תשובתו היא בינה עולם התשובה, והיא עולם הענוה, שמקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, ורואה תמיד בשפלותיו:

והנה במצרים היה גלות הדעת, והוצרך להיות הגאולה על ידי משה שהוא בחי' הדעת שהוא בינה, ומהו הדעת, עיין בליקוטי תורה בפסוק (ג, ד) וירא ה' כי סר לראות וכו' וז"ל, דע כי דעת דזעיר אנפין עשרה הויות מצד אבא, ועשרה אהיה מצד אימא, והנה יו"ד הויות גימטריא ס"ר, ועשרה פעמים אהיה גימט' ר"י כמנין רדו וכו'. אמנם משה חשב שהיה נמשך הגלות מי' הויו"ת שעולין סר, וזהו וירא ה' כי סר לראות, וראה השי"ת למשה שטעה וכו', אמר לו השם יתברך לא כן הוא, כי גלותם נמשך משמות אהיה יו"ד פעמים גימטריא רד"ו, ומשם עתידין ליגאל וכו', וזהו אהיה שלחני אליכם עכ"ל :

ולכן כשיצאו ישראל ממצרים כתיב (יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל, שהיו בעולם החמשים שערי בינה, ועל כן כתוב בתורה חמשים פעמים יציאת מצרים, כדי להראות דרגא דאפיק לון כמו שכתוב בתיקונים (זוה"ח יתרו נב, א), והנה משה רבינו שהיה בחי' דעת, היה לו בחי' מ"ה, ונמשך לו בחי' מ"ה שהיה לו, מבחי' חכמה שהוא אותיות כח מ"ה:

וגם אמרו רז"ל (ספרי מטות ב) כל הנביאים התנבאו בכה ומוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר, ואמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זלה"ה פירש דבר זה שכל הנביאים היו מתנבאים בכה ממדת מלכות שנקראת כה (זוה"ק ח"ג קמח, א), ולא היה בידם כח לשנות הנבואה שנאמרה אליהם רק אמרו כה אמר ה', אבל משה רבינו שהוא היה בעלה דמטרוניתא והיה מנהיג מדת מלכות כרצונו, אמר זה הדבר אשר צוה ה', והיה מדריגה למעלה ממדה זה, והיה מנהיג מדת מלכות כרצונו ע"כ. ודפח"ח : וכתבתי פירוש ואת המטה הזה תקח בידך, כלומר שתקח מדה זו בכוחך, להטות מדת מלכות כרצונך, ותעשה בו האותות ותשנה הטבע של מדת מלכות עולם העשיה, וזה הכח של זה שהיה במשה, ועל כן היה בעלה דמטרוניתא, זה נמשך לו מן יו"ד אהיות שהיה בו, ועיין בכוונת חנוכה (פע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים פ"ד) וז"ל ושם זה של נחל הוא המשכת אור עליון מבינה אל הזעיר אנפין כדי שיוכל להזדווג עם נוקבא עיין שם :

והנה ס"ר ור"י שהוא דעת הנמשך מחכמה ובינה, עולים מספר ת"ע, אותיות עת, ועל כן אמר שלמה י"ד עתים טובים, עת ללדת וכו', וי"ד עתים הפוכים, והכוונה, שבכל הדברים הן לטוב הן ח"ו לרע, צריך להיות תמיד בע"ת, היינו בדעת, מספר יו"ד הויו"ת ומספר יו"ד אהי' גימטריא ע"ת, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות פ"ט מ"א) בכל מדה ומדה הוי מודה לו, ועל כן העושין מאהבה הם שמחים ביסורין , כי הוא טובה גדולה אליו, וכמו שאמר (תענית כא, א) נחום איש גם זו גם זה לטובה, ובשביל שהיה שמח בזה, ואמר גם זה לטובה, המשיך בדיבורו טובה באמת בגשמי: והנה משה רבינו כשאמר והן לא יאמינו, וסיפר לשון הרע, ופגם ה' אחרונה עולם הדיבור שהיה מנהיג כרצונו, וגם לשון הרע נקרא לשון מדברת גדולות, שיש בו מדת גאות, להגביה את עצמו על חבירו ולגנותו, פגם גם כן במחשבה מ"ה שהיה לו, וכן כתב האר"י ז"ל בתקוני תשובה (משנת חסידים מס' התשובה פ"ב אות א) שהמתגאה יתענה ט"ו תעניות מספר גאוה, לתקן י"ה שפגם מספר ט"ו עיין שם , וכשפגם בעולם הדיבור עולם המעשה נפל ה' אחרונה עולם הדיבור ממנו, ונשאר בו מן מ"ה ז"ה שהיה לו, כשנחסר ה', נשאר מזה, וזה החסרון היה לו בכתיב בהעלם, וכתיב מזה, אבל הקריאה שהיא בגלוי שהכל שומעין, לא נחסר ממנו, עד שאמר לו השם יתברך מה זה בידך, כלומר מה יש בכחך הוא מ"ה ז"ה:

ויאמר השליכהו ארצה אל מדת מלכות, ולא יהיה עוד בכחך מחמת שפגמת בו, ואמר לו השם יתברך שהוא ישליך בעצמו הכח של מ"ה וז"ה, כענין שאמר השם יתברך (לג, ה) ועתה הורד עדיך, כי מאתו לא תצא הרע, ועל כן פי' רש"י מזה שבידך, שנשאר מזה שבידך, ונפל ה"א אחרונה עולם הדיבור, אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים, וכשהשליך המטה, היינו כח מ"ה ז"ה הוא מטה לנטות ולנהוג במדת מלכות כרצונו, ונעשה ממטה נחש, ורמז לו שתפס אומנתו של נחש בלשון הרע, כמו שפירש רש"י ז"ל (ד, ג ד"ה ויהי לנחש) והנחש הוא היצר הרע, והיה עליו בכעס על ששמע אליו ותפס אומנתו, ולא עשאו יצר טוב להכניסו בקדושה כנ"ל:

וזהו ויברח משה מפניו היינו מכעסו עליו, ויברח משה מפניו, ומזה הצער ופחד שקל למטרפסי', מה שפגם במ"ה שבא מן חכמה שהוא מחשבה עליונה, נטל צער במחשבתו, ובאמת משה רבינו זכה לבינה לעולם התשובה, כי הוא נולד במזלו בכל מדות רעות ובכח תשובה הפך הכל , ורמז לו השם יתברך ואמר, שלח ידך, היינו הכח שלך בתשובה ותתחרט על לשון הרע, ואחוז בזנבו, וזנב הוא הסוף, כלומר עם התשובה שלך תשוב ותתחרט על שלא עשית מן היצה"ר שסופו הוא יהי' גם כן טוב, שלא עשית אותו יצר טוב להכניסו לקדושה:

והנה כתוב בספרים שמן היצר הרע חייב אדם ליקח מוסר השכל, איך שמפתה את האדם בכל התפעלות, ואם שמנצחין אותו כמה פעמים, אעפ"י כן עושה רצון יוצרו ומפתה עוד, כך האדם ימשול בו, ולא ישמע אליו, כרצון יוצרו שאמר ואתה תמשל בו, וזהו ויחזק בו, כלומר שמשה רבינו חזק את עצמו בתשובה, כמו שאמר לו השם יתברך, בו, עם היצר, חזק את עצמך, איך שהוא עושה רצונו של השם יתברך בשלימות כך אני אעשה רצון השם יתברך שאמר ואתה תמשל בו, ולזכות אותו ולהכניסו לקדושה, וכששב בתשובה כמו שאמר לו השם יתברך אז נתקן, וזה ויהי, הצער שלו שהיה לו עד הנה שברח ופחד, היה למטה בכפו:

וזהו למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ונראה, כי הקשה בס' הקדוש ראשית חכמה (שער הקדושה פט"ז) איך התייחס השם יתברך שמו על בשר ודם אלקי אברהם יצחק ויעקב, והם אכלו ושתו ושאר צרכי הגשמיות, ולכאורה אין זה כבוד לפני השם יתברך, ועיקר העולה מדבריו, מחמת שזיככו את גופם מבית ומבחוץ, ועבדו השם יתברך עם הדברים הגשמים ע"ש : וכן כתבתי (בראשית כח, יב-יג) בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מ' דוב בער זלה"ה שעל כן נקרא תפארת גופא, שהשם יתברך מתפאר עם האדם, ולא עם השרפים, מחמת שהם מלובשים בגוף המדובק עם היצר הרע, ואעפי"כ מקדש ומטהר כל מעשה הגוף לעבוד בו השם יתברך, זהו התפארות עכ"ד, ודפח"ח :

והנה בכאן שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים כדי לעבוד אותו, וכמו שאמרו (שבת פח, א) על פסוק (בראשית א, לא) יום הששי, שכל בריאת העולמות הי' תלוי ועומד עד שיקבלו ישראל התורה בששי בסיון, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק (כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ופירש כל האותיות והמופתים שהראיתי במצרים בשביל ישראל, והוצאתי אותם מעבדות לחירות בכדי שאקרא ה' אלקיכם דייקא ע"כ : וזה שרמז לו השם יתברך למשה לעבוד אותו עם היצר הרע ולעשותו יצר טוב להכניסו לקדושה, ולאמור לישראל שהם יעבדו את השם יתברך גם כן בדרך זה עם היצר הרע, ולזכך את הגוף, ולעבוד השם יתברך בקדושה אף במעשה הגשמיות עם היצר הרע, וכמו שעשו אבותם שנקרא שמי עליהם, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, והם יעשו ג"כ כן, ויהיו יכולין לקבל התורה לאמר אליהם אנכי ה' אלקיך, וכשתאמר לזקני ישראל כן שהשם יתברך חפץ לגאלם עבור זה שיעבדו אותו בכל מעשה הגשמיות בקדושה וטהרה כמו אבותיהם, והם ידעו שאבותם אברהם יצחק ויעקב עבדו אותו כך, יקיימו כל התורה בפנימיות, במעשה הגשמיות שעשו רמז לכוונה פנימית עשיית מצות התורה, כענין שאמרו (זוהר סתרי תורה בראשית קסב, א) שיעקב אבינו קיים מצות תפילין במקלות אשר פצל ברהטים:

ובזה שתאמר שחפץ השם יתברך לגאלם עבור זה לעשות מעשה אבותיהם בודאי יאמינו, וזהו למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלקי אבותם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שהתייחס שמו עליהם, עבור זה שעבדו כן השם יתברך בכל מעשה הגשמיות, וכן חפץ לגאול אתכם שתעשו גם כן, יאמינו:

ועל שפגם בעולם הדיבור ה"א אחרונה, ונפל ה"א אחרונה עולם הדיבור למטה, ועל כן לא היה בו מדרגת ז"ה, להיות בעלה דמטרוניתא להנהיג מדת מלכות כרצונו, ולא הי' בו כח לעשות זווג, כי השכינה עולם הדיבור נפל למטה, ובלילה שאין זווג יסוד מלכות, מדת מלכות מקום עמידת הנוקבא בנצח הוד יסוד דזעיר אנפין, כמו שכתב האר"י ז"ל בכוונת הדלקת נר חנוכה (בסידור האר"י) וז"ל, יכוין כשמטה ידו להדליק נר חנוכה למטה מי' טפחים, ולמעלה משלשה שהם כנגד נצח הוד יסוד דזעיר אנפין ששם מקום שיעור קומת הנו"ן, ותכוין, כי שם במקום עמידתה נמשך לה הארה כאלו היתה עם בעלה פב"פ וכו', והארה זו אנו מושכין עם שקיעת החמה כי אז הוא מדת לילה ויורדת למטה ע"כ ע"ש . וכן בכאן מחמת פגם הדיבור נפלה ה"א אחרונה למטה, ונאחז בנצח הוד יסוד דזעיר אנפין שהוא החיק:

וזה שאמר לו השם יתברך מחמת פגם הדיבור לתקן, הבא נא ידך, כלומר מלת נא שהוא לשון בקשה, שהוא עולם התפלה עולם הדיבור, והכח שהיה לך בנא עולם הדיבור להנהיג אותה כרצונך, ועתה נפל עולם הדיבור מחמת פגם הדיבור למטה אל מקום חיק, ואין בך כח לעשות זווג. וזה הבא נא ידך הוא הכח שלך שהיה לך בנא, תביא לחיק ידך שנפלה לשם למטרפסיה:

ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג. הוא העונש של לשון הרע כמו מרים כמו שפירש"י (ד, ג) ובדבר זה יאמינו, שתאמר אליהם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע:

והיה אם לא יאמינו לשני האותות וכו' ולקחת מימי היאר וכו' והיו לדם ביבשת (ד, ט). ולפי שבשני האותות הראשונים אינם נראין שחפץ השם יתברך להכות המצרים בעשר מכות, לגלות מדת הדעת, על כן תראה להם מכה ראשונה ללקות אלהיהם, כי יפקוד ה' על צבא מרום במרום, ואח"כ נפרע מהאומה כמו שפירש"י ז"ל (שם): ומה שאמר והיו לדם ביבשת, כתב רש"י ז"ל וז"ל ונראה בעיני אלו נאמר והיו המים אשר תקח בידך לדם ביבשת שומע אני שבידו נהפכין לדם, ואז כשירדו לארץ יהיו בהווייתן, אבל עכשיו למדנו שלא יהיה דם בידו רק ביבשה ע"כ, ואפשר לומר, שכוונת השם יתברך בזה שלא יהיה נהפכין בידו, שלא יאמרו שבכשפים הוא מהפך בידו, על כן לא היה דם בידו עד שירד למטה ביבשה נעשה דם, וזהו אות שנלקה אלהיהם ואין בהם כח למשול ביבשה:

או יאמר ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וכו'. ויאמר אליו ה' מזה בידך וכו'. ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו ע"כ. ועיין פירש"י וז"ל לכך נכתב תיבה אחת מזה לדרוש מזה שבידך, אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים עכ"ל:

והנה יש לומר, לכך נחסר ה' של מה, ונעשית תיבה אחת מזה שבידך, דכתבתי לעיל בפסוק (ג, יב) כי אהי' עמך וזה לך האות, שמשה רבינו שהקטין עצמו כמו שכתבתי לעיל, זכה למדריגת מה, וזה, הוא מדת יסוד, לך האות, יהיה מדרגה תחתונה שלך, כמו בחי' אותיות שהם בחי' נפש מדרגה תחתונה, ועל כן היה מושל ומנהיג מדת מלכות כרצונו, והי' בעלה דמטרוניתא:

וכאן שאמר והן לא יאמינו לי, היו ישראל נחשבים בעיניו שלא יאמינו לו, והוא היה מאמין, וא"כ הי' מתנשא בדיבורו על ישראל, ואבד מדרגתו שהיה מדרגת מה ועניו מאוד מכל האדם, ועל כן נחסר ה' של מה בכתיב, ואמר לו השי"ת, מה זה בידך בקרי, רצה לומר יש לך מדרגת מ"ה, וז"ה בחי' יסוד, בידך, רצה לומר בכוחך להתנבא בזה הדבר, ולמשול ולנהוג מדת מלכות כרצונך, כמו שכתבתי לקמן בפסוק (ד, יז) ואת המטה הזה תקח בידך, בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה פי' מה שאמרו רז"ל (ספרי במדבר קנג) כל הנביאים התנבאו בכה, מוס[י]ף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר עיין שם, וכיון שאתה חשדת שישראל לא יאמינו ומתנשא עליהם, אבדת מדרגתך:

ומפני שאמר לו השי"ת בלשון שאלה, מה זה בידך, השיבו משה מטה, רצה לומר לנטות במדת מלכות כרצונך, ואמר לו השם יתברך כיון שאבדת מדריגת מ"ה, השליכהו ארצה רצה לומר זהו הכח שיש לך על ארץ מדת מלכות, תשליך זה הכח לארץ מדת מלכות, ולא יהיה לך זה הכח, ונעשה נחש לברוח מפניו, ואח"כ אמר לו, הבא נא ידך בחיקך, ונלקה בצרעת כמו שלקתה מרים שדברה לשון הרע כמו שפירש"י ז"ל (ד, ג), וכיון ששקל למטרפסיה וקיבל עונשו, החזיר לו השי"ת זה הכח שיהיה בחי' מה, ויתנבא בזה, וימשול במדת מלכות כרצונו:

ועל כן אמר לו השי"ת, ואת המטה הזה, רצה לומר לנטות מדת מלכות במדריגת ז"ה, תקח בידך, רצה לומר בכחך לנטות מדת מלכות כרצונך, וזהו אשר תעשה בו, במדריגת ז"ה, את האותות, עולם המעשה מדת מלכות הנקרא אותות כרצונך, ותעשה צרופים במדת מלכות כרצונך:

והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות וכו' ולקחת ממימי היאור וכו' )ד, ח-ט). להבין מה שאמר לקול האות הראשון ואח"כ לקול האחרון, מהו אחרון, הוי ליה למימר לקול האות השני, כי אין זה האחרון, שהאות השלישי הוא אות האחרון, כמ"ש אם לא יאמינו גם לשני האותות ולקחת ממימי היאור וכו':

ונראה, דעדין לא נתגלה שם הויה, ואיתא בליקוטי תורה (פר' שמות) וז"ל ואמרו לי מה שמו וכו', ס"ת הוי"ה, פירוש שישראל ישאלוהו על הגאולה האיך תבוא, ועדיין שם הוי"ה נעלם בסתר, והשיב וכו' עכ"ל. והנה בכאן התחיל שם הוי"ה להתגלות, והנה באות הראשון שהפך ממטה לנחש ומנחש למטה, וכל השתנות היא בחכמה, שבא לאין, שהוא היולי, ושם הכל שוים, וזהו לקול האות הראשון של השם, שהיא חכמה, שהיא יו"ד, ובאות האחרון לא הי' השתנות שום דבר, כי ידו מצורעת, אבל לא נתהוה דבר אחר, ועל שפגם בדיבור שהוא אות אחרון של השם הוי"ה, ה"א אחרונה, עולם הדיבור מדת מלכות, ודיבר לשון הרע על ישראל, נלקה בצרעת, וזהו והאמינו לקול האות האחרון של השם הוי"ה:

והנה במצרים היה גלות הדעת, עד שבא משה שהוא בחי' דעת (פע"ח שער חג המצות פ"א), וכל המכות שהביא על פרעה ועל מצרים כדי שיתגלה מדת הדעת, וידעו הכל שהוא הבורא ומושל ומנהיג כרצונו וחפצו, כמ"ש (ח, ו) למען תדע כי אין כה' אלקינו, והוא המשדד כל המערכות ומושל באלהיהם ומנהיג כרצונו, וזהו אם לא יאמינו לשני האותות ולקחת ממימי היאור ושפכת וכו', עיין פירש"י ישן וז"ל רמז להם שבמכה ראשונה נפרע באלהיהם וכו' שהיו עובדין לנילוס המחיה אותם והפכו לדם עכ"ל, וזהו בחי' התגלות הדעת, כי אין כה' אלקינו והוא המושל באלהיהם ונפרע מהם, ובשני האותות האלה להודיע שם הוי'ה, ובאות השלישי (ו)להודיע שהשי"ת נפרע מאלהיהם ומושל בהם, ואין כה' אלקינו, וזה שאמר בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על היאור ונהפכו לדם, שתדע שאני מושל על יראתך: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (ד, יז). להבין מה שאמר ואת המטה הזה, וכי המטה היה בדברים אשר נתקשה בו משה כגון מעשה המנורה ודומיהן, עד שהוצרך להראות לו בזה:

ונראה, דהנה כתבתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זלה"ה פי' מה שאמרו חז"ל (ספרי במדבר קנג) כל הנביאים התנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, דכל הנביאים היו ממדריגת השכינה הנקראת כה, אספקלריא דלא נהרא, אבל משה רבנו ע"ה הי' בעלה דמטרוניתא, והוא מדריגת זה, והי' מנהיג מדת מלכות כרצונו, ועל כן הי' מדת יראה מדת מלכות מלתא זוטרתא לגביה עכ"ד, ודפח"ח : ולפי שאמר לו השם יתברך ונתן לו כח למשול בפרעה ובעמו, כמו שאמר (ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, ופירש"י ז"ל לרדותו במכות ויסורין, וכאן בתחילת הנבואה נתן לו כח זה למשול במדת מלכות עולם המעשה כרצונו, ונתן לו כח של מדריגת זה, שהוא למעלה מבחי' מלכות, וזה שאמר ואת המטה הזה, רצה לומר לנטות עולם המעשה במדת זה, תקח בידך, שיהיה בכוחך, אשר תעשה בו, בכח של מדריגת זה, את האותות, עולם המעשה הנקרא אותות כרצונך, ותעשם צרופים במדת מלכות כרצונך: ויבואו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (ה, טו). להבין מלת לאמר מה שייך כאן:

ונראה, דהנה האדם הנלבב כשמבקש איזה דבר משלטון ומושל, מבין בדעתו שהכל הוא מאתו ית', והוא המנהיג כל העולמות כרצונו וחפצו, ובידו ית' להיות לב מלכים לכל אשר יחפוץ (משלי כא, א), והשוטרי בני ישראל המה שזכו להיות (נהרין) [סנהדרין] כמו שפירש"י ז"ל (ה, יד), והיו בעלי שכל ומדע, עשו במחשבתם כנ"ל, וזה שאמר ויצעקו אל פרעה לאמר, ואמירה הוא במחשבה כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, רצה לומר שצעקו אל פרעה, ובמחשבתם היה שצעקו למה תעשה כה לעבדיך, וכה הוא השכינה מדת מלכות הנהגתו ית"ש, והיו צועקים במחשבתם אל העולם המחשבה, וזה לאמר למה תעשה כה לעבדיך, למה יתנהג מדת מלכותך כן כנ"ל:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה