אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת ויחי
המלאך הגואל אותי וכו' יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו וכו' (מח, טז), ויש לדקדק, מאי ויקרא בהם שמי ושם אבותי, וגם הלא אחר כך ברך אותם שנאמר (שם כ) ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
ונראה, דהנה יעקב אבינו ע"ה ראה מתחילה שאינם ראוים לברכה, ואמר מי אלה, ואחר כך התפלל יוסף, ושרתה שכינה עליו (תנחומא ויחי ו), ובירך אותם מקודם, שיהיו צדיקים ויהיו ראוים לברכה, ואמרו באבות פרק ששי (מ"ח), ר' שמעון בן יוחאי אומר הנוי והכח וכו' והבנים, נאה לצדיקים ונאה לעולם, ומביא ראיה מפסוק (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים וכו', וגם נאמר (מלאכי א, ו) בן יכבד אב וכו', ונאה לצדיקים, שיהיה להם בנים צדיקים, ומלת יקרא הוא לשון חשיבות, כמו (במדבר א, טז) קרואי העדה:
וזהו ויקרא בהם שמי ושם אבותי, כלומר שמי, ושם אבותי, אברהם ויצחק, יהיו חשובים בעולם על ידם, שיהיו צדיקים, ויאמרו עליהם אשרי יולדתם, ואחר שהכין אותם שיהיו ראוין לברכה, בירך אותם בך יברך ישראל וכו':
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם (מט, א- ב), להבין מה שאמר כפל, ושמעו אל ישראל אביכם, כיון שכבר אמר ושמעו בני יעקב:
נראה, דהנה בגמרא דפסחים דף נ"ו (ע"א) דרשו, דיעקב אבינו ע"ה ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש פסול במטתי וכו', אמרו לו בניו שמע ישראל וכו', והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והאיך נרמז זה בפסוק:
ונראה דהנה איתא בתיקונים, בתקונא שתיתאה (כא, ב) וז"ל ויעקב בגין דהוה ידע דכל רעותא דמלכא בה, מני לבנוי עלה וכו', וכל שאלתין דלהון דצלותין ובעותין למלכא דיהון בה, הדא הוא דכתיב (מט, כח) וזאת אשר דבר להם אביהם ע"כ: ואיתא בתיקונים תיקון הנ"ל (כב, ב) על פסוק (רות ג, יג) אם יגאלך טוב יגאל, רצה לומר אם יהיה הגאולה על ידי המדה שנקראת טוב, יגאל, ואם לאו גאלתיך אנכי, ויהיה הגאולה על ידי אנכי דיציאת מצרים, ויעקב ע"ה היה מרא דביתא, והיה רוצה למשיך על ישראל השכינה, מדת יראה:
וזהו שאמר האספו, שתהא כולם באגודה אחת, כללות ישראל, ואגידה לשון המשכה, כמו (חגיגה יד, א) אגדה המושכת לבו של אדם, את, רצה לומר ואמשיך לכם את מדת יראה, שנקראת את, שכלול מא' ועד תי"ו, ועל ידי זה שאמשיך עליכם מדת יראה, תגאלו מן הגלות, כי הוא משכנא דיליה, כמו שכתוב בזוהר:
וזהו שאמר, אשר, הוא בינה שנקראת אשר, יקרא, הוא לשון חשיבות כמו (במדבר א, טז) קרואי עדה, וזהו שאמר אשר יקרא אתכם באחרית הימים, אשר הוא בינה, יחשוב אתכם, ויגאל אתכם, על ידי זה שאמשיך עליכם השכינה באחרית הימים: ואחר כך כשראה שנסתלקה הימנו השכינה, אמר הקבצו בני יעקב כולכם ביחד, ושמעו, כלומר תאמרו שמע אל ישראל אביכם, ועיין בסידור האר"י ז"ל בקריאת שמע (ח"א עא, א), ואחר כך אמר הוא, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהמשיך עליהם השכינה מדת יראה:
יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך ישתחוו לך בני אביך (מט, ח) להבין מה שאמר אתה, מלת אתה הוא מיותר, ונראה ידוע דכל מגמותינו הוא לחבר מדת מלכות, ה"א אחרונה שבשם אל הוא"ו מדת אהבה, וכבר כתבתי (פר' ויצא ד"ה וישכב) בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה שהאדם אין צריך רק לראות שיהיה לו יראה בשלימות, ואהבה בא לו אחר כך ממילא, כי בחינת האהבה, הוא בחינת דכר, ובחינת יראה, היא בחינת אשה, יראת ה', ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א) עכ"ד :
ונמצא מי שהוא עושה כך, בכל העבדות, והתורה, והתפלה, ורואה שיהיה לו יראה בשלימות, ואחר כך בא לו בחינת אהבה ממילא, נעשה יחוד בחינת יראה, ה"א אחרונה אל וא"ו, מדת אהבה, וזהו יחוד הוי"ה ואדני, וכנעשה יחוד זה, אז יתפרדו כל פועלי און, ונעשה לכל אחד רצונו:
ועיין בהקדמות תיקונים (תיקו"ז ז, ב), וז"ל וכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ואקמוהו, אל תקרא ידך אלא יודיך, ואינון יו"ד יו"ד מן הוי"ה ואדני עכ"ל, וכן הוא בסידור האר"י ז"ל (ח"א ס, ב) : וידוע דמדת מלכות מרומז במלת יהודה, ואתה נקרא הוא"ו של השם, וזהו שאמר, יהודה אתה, כשנתקרב יהודא אל אתה, ונעשה יחוד הוי"ה ואדנ"י, וזהו יודוך אחיך, רצה לומר השני יודי"ן של הוי"ה ואדנ"י, אחיך, נתחברו יחד, כי אחיך הוא כמו (שמות לו, י) אחת אל אחת, ואז כשנעשה יחוד הוי"ה ואדנ"י, ידך בעורף אויביך, ויתפרדו כל פועלי און:
והנה בתרגום אונקלוס פירוש בך יודוך אחיך עכ"ל, והוא דבר שאין לו פירוש, ונראה שהוא מפרש כך, דידוע דמדת מלכות הוא עולם הדבור, כמו שכתוב בספר יצירה (פ"ב מ"ג) וקבען בפה, וזהו בך, רצה לומר כ"ב אתווין שבמדת מלכות, יודון אחיך וישתחוו לך בני אביך :
זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון (מט, יג) עיין פירש"י ז"ל, וירכתו על צידון, סוף גבולו יהא סמוך לצידון, ירכתו, סופו, כמו (שמות כו, כב) ולירכתי המשכן עכ"ל:
ויש לפרש לשון ירך ממש, ועל שם שהיה עוסק בפרקמטיא, והיה תומך ליששכר אחיו, שהיה עוסק בתורה, ונקרא תמכי דאורייתא (זוהר תוספת ח"ג שז, א, ע"ש), וכמו שהירך הוא תומך להגוף, כן הוא היה תומך ליששכר אחיו, שהיה עוסק בתורה: וכמו שכתב הזוהר בפרשת וישלח דף קע"א (ע"א) וז"ל תא חזי כמה עקימו וחכימו אתחכם בההוא לילה, ההוא דרכיב נחש לקבליה דיעקב וכו', מה עבד, מיד ויגע בכף ירכו (לב, כו), דאתחכם לקבליה, אמרו כיון דאתברו סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון, הקול קול יעקב והידים ידי עשו וכו' (כז, כב), וכד חמא דלא יכול לה לאורייתא, כדין חלש תוקפא דאינון דסמיכין לה וכו' עכ"ל:
ועיין בזוהר פרשה זו בפסוק זה (ח"א רמא, ב) וז"ל אמר ר' חזקיה ירכתו דיליה מטין על ספר צידון, ותחומיה פריש לה, הוא אתר ופרקמטיא דכל מארי סחורתא, סחרין ותייבין בסחורתיהו לההוא אתר עכ"ל, הרי שמפרש לשון צידון, שכל הצדדים מסחורות, פונין לההוא אתר:
וכן יש לפרש לשון צידון, על יששכר גופיה, שכל השבים פונין אליו, והכל צריכין למארי דחיטי (ב"ב קמה, ב), ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים (דה"י א יב, לג), והמה סנהדרין, וממנם יוצאי הוראה לכל ישראל (עי' בראשית רבה צח, יב), וזהו וירכתו, שהיה בבחינת ירך ותומך על צידון, ליששכר, שהיה עוסק בתורה, וכל צד ישראל עליו פונין, להנות מאור תורתו:
ומה שכתוב על צידון, יש לומר שהיה בבחינת ירך אל יששכר, והיה בבחינת מעלה עליו, וכמו שכתוב בזוהר שם דף רמ"ב (ע"א), שהיה בירך לזבולן קודם יששכר, עבור זה ע"ש:
יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד (מט, יד), עיין פירוש רש"י ז"ל, ונראה לפרש, דהנה השי"ת ברא את האדם, מן העליונים והתחתונים, גוף מן התחתונים, ונשמה מן העליונים (בראשית רבה יב, ח), וכל דבר שבעולם, נמשך להשורש שלו, והגוף חפץ בתענוג עולם הגשמי, והנשמה חפיצה לדבק בעולם התענוג הרוחני: וברא יצר הרע המסית לאדם, להמשיך לאדם אחר תענוג הגוף, ויצר הטוב המדריך אותו להמאיס בתענוגי הגוף, ולהדבק בתענוג התענוגים, וכשאדם מואס בתענוגי העולם הזה, ובוחר בתענוגי הנשמה, בתורה, ובמצות, יש לו שכר גדול הצפון לצדיקים, ובשביל זה ברא האדם בענין זה, כדי שינצח היצר הרע, וימאס בתענוגי העולם הזה, ויהיה לו שכר גדול, ולא ליהנות מנהמא דכסופא, כמו שכתוב בספרים: ונמצא הדבר הגורם לקבלת שכר הצפון, הוא הגוף, ומלת יששכר הוא אותיות יש שכר, וזהו שאמר יששכר, רצה לומר יש שכר הצפון לצדיקים, חמור גרם, כל זה גרם, החומר שיש באדם, כי על ידי שהוא מלובש בחומר, שהוא רובץ בין המשפתים, בין שני תחומין, לנטות אחר היצר הרע ותענוגי הגוף או אחר יצר הטוב, ועל כן יש לו שכר גדול כשהוא מנצח היצר, ומואס בתענוג הגוף:
ואמר הדרך שהוא מנצח היצר למאוס בתענוגי העולם הזה, וירא מנוחה כי טוב, דהנה כתבתי כמה פעמים (פרשת לך ד"ה ויעבור) פירוש הפסוק (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה', כי אין לך דבר שבעולם שאין בו חיותו יתברך, ובשביל זה הדבר ההוא הוא הטוב, ובהצטייר העדר חיותו מן הדבר הטוב, הדבר ההוא כאין, ואם כן יש לאדם לחשוב, למה לי להדבק בתענוגי הגשמי, בשביל שיש בו חיות השי"ת, יותר טוב להדבק בו יתברך, תענוג התענוגים, וטעם של כל דבר אין בו מישוש רק חיך אוכל יטעם, כי הטעם הוא דבר רוחני:
וזהו טעמו, בכל דבר, וראו כי טוב ה', הוא הטוב, ובשביל חיות יתברך שיש בו הוא טוב, על כן (שם) אשרי הגבר יחסה בו, תענוג התענוגים:
והנה הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר פירוש בא שבת בא מנוחה (עי' בראשית רבהי, ט), רצה לומר שבא כח הפועל בנפעל, ומנוחה נקרא השי"ת, כי דבר שיש בו תנועה, אין מנוחה, ואין סוף, אין שייך בו תנועה, כי הוא אין סוף, ועל כן נקרא מנוחה עכ"ד ודברי פי חכם חן:
ועל פי זה אמרתי פירוש הגמרא דברכות דף ס"ד (ע"א), תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא, שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, ולכאורה הוא תמיה, האיך נזכר בפסוק שאין להם מנוחה וכו':
ונראה דאנו מכירין הבורא יתברך, מן ברואיו, ומעשיו, אנו יודעין באמת ובבירור שיש בורא הכל, המחיה את הכל, ומשגיח ומנהיג הכל, ואין שום מלאך ושרף יכול להשיגו, ומלאכים שואלים איה מקום כבודו (בקדושת מוסף; ילקו"ש ישעיה רמז תד) וכמו שכתבו בספרים (בחינת עולם יג, מה) תכלית הידיעה שנדע שאין יכול לידע, ומי שהוא גבוה יותר, יודע יותר בבירור, שיש בורא המחדש הכל, ושאין יכולין להשיגו:
וזהו שאמר תלמידי חכמים, צדיקים אף על פי שהולכין מחיל אל חיל, ממדריגה למדריגה, אין להם מנוחה, אין יכולין להשיג השי"ת, שנקרא מנוחה, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל, רצה לומר אף על פי שהולכין ממדריגה למדריגה, אף על פי כן יראה אל אלהים בציון, וציון הוא לשון סימן ואות, רצה לומר מכירין השם יתברך על ידי סימן ואות, שיש בורא הכל, ושאין יכולין להשיגו: וזהו וירא מנוחה כי טוב, רצה לומר על ידי זה זכה לשכר טוב, הצפון לצדיקים, כי בכל הדברים התענוגים שבעולם הזה, ראה שהשי"ת הוא הטוב אמיתי, ואת הארץ, רצה לומר הארצות הביא לעולם התענוג, הנקרא נועם, ועל ידי זה ויט שכמו לסבול, עול תורה ועול מצות, וילך אחר תענוגי הנשמה, ולהדבק בתענוג התענוגים: ויהי למס עובד, רצה לומר אחר שזכה להיות מורה הוראה בישראל, הוא חושב, מה שאמרו רבותינו ז"ל בהוריות דף י' (ע"א) כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם, וזהו ויהי למס עובד, לכל ישראל, ועל כן כתב ויהי, לשון צער, שאין לו הנאה מזה, אלא בעיניו למס עובד:
או יאמר יששכר חמור גרם רובץ וכו', ולהבין הלא התורה נצחיות, ולמה השמיענו בסיפר שכבר היה, שצעקת החמור גרמה לידת יששכר (בראשית רבה צט, י), גם שאמר ויהי למס עובד, וכל מקום שנאמר ויהי הוא צער (מגילה י, ב), ומהו הצער: ואפשר לומר בעזרת השם, על פי הקדמת פירוש המשנה (להרמב"ם) סוף עוקצים (פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש ואוצרתיהם אמלא, למה דוקא ש"י עולמות:
ונראה דהנה איתא בזוהר הקדוש כמה פעמים (ח"א קצד, ב ח"ב כג, א) אין מי שנקרא צדיק כי אם מי שנטר ברית קודש, ותיקן מה שפגם בו, וגם כבר כתבתי כמה פעמים (עי' לעיל פר' נח) מה שפעם אחת כתוב בזוהר שעל פגימת הברית אינו מועיל תשובה, ופעם אחת כתוב בזוהר שאינו מועיל תשובה כי אם בתיובתא סגי ותדיר: ובפירוש כתוב בפרי עץ חיים (שער העמידה פ"יט) ובראשית חכמה (שער התשובה פ"ב) ובשל"ה (תולדות אדם בית חכמה תנינא כד, מסכת חולין פרק תורה אור, סג) שתשובה נקרא בינה, והפגם של הזרע היוצא ממנו לבטלה או שבעל איזה בעילה אסורה ח"ו, הפגם הוא למעלה מאוד, כי הזרע בא למעלה מן המוחין, ואיך יתוקן פגם הברית בתשובה, שהיא בינה, ובאמת הפגם הוא מגיע למעלה למעלה, על כן אינו מועיל תשובת בינה, אלא בתיובתא סגי, היינו שימסור נפש רוח ונשמה אל הבורא יתברך, בקריאת שמע ארבעה פעמים בכל יום, ובלאו הכי בקריאת שמע צריך למסור נפשו על יחודו (עי' ב"ח או"ח סי' סא), וכשיראה, ויבין, (שתיקן) [שתיקון] הברית תלוי בזה, ימסור נפשו מאוד מאוד אליו יתברך, על פי דת התורה, וכאלו הוא עומד למסור נפשו בעת הצורך:
וכמו שאמר רבי עקיבא במסכת ברכות דף ס"א (ע"ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו', ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, כי כל ימיו כשהיה מוסר נפשו בקריאת שמע, היה כאלו הוא עומד בזה המעשה, שצריך למסור אליו יתברך, על פי התורה, והוא מצער נפשו, ומוסר אליו יתברך באמת, ועכשיו שבא המעשה לידי, צריך אני למסור אליו יתברך באמת:
וכיון שהוא מוסר נפשו בקריאת שמע ד' פעמים בכל יום, גם כן הוא יוצא מן העולמות למקום השורש, שבא משם הזרע, וזהו תקונו, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל בברכות דף ה' (ע"א) כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו, להרוג המזיקין שנברא מקרי, ובמסירת נפשו אליו יתברך, מוציא מהם החיות שנתן בהם:
וזהו תיובתא סגי, וגם צריך להיות תדיר, היינו שיתודה בכל יום, ולפרש כל חטא וחטא, וגם צריך לצייר המקומות שעשה בו עבירה, וכאלו עומד שם, ורואה מה שעשה, ויתחרט בפה, ויתודה לפני השי"ת, ולבקש מהשי"ת שימחול לו, ויעזרהו שישוב אליו יתברך, כי אי אפשר לשוב בתשובה שלימה בלעדו יתברך, והוא הנותן יד לפושעים: וכן יצייר כל חטא וחטא שזכר, ומה שאינו זוכר, יתחרט בכלל, וזה צריך להיות להתודות בכל יום, ולקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום, כאשר בא אל בת שבע, ובא אליו נתן הנביא, והתחיל לשוב אל ה', ואמר (שם) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, ולמה אמר וחטאתי נגדי תמיד, הלא עתה התחיל בתשובה, אלא שקיבל על עצמו, שיהיה חטאתו נגדו תמיד:
וכבר אמרתי (פר' לך ד"ה ויעבור) פירוש הפסוק (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה', כי ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט) והכח המחיה כל הדברים הגשמיים, הוא כח חכמה שבו, כי חכמה תחיה את בעליה (קהלת ז, יב), והוא חיות השי"ת שנתן בתוכו, ובהעדר חיותו יתברך מן הגשמי, נראין לעין כל שהוא אפס ואופס: וכן הוא בכל תענוגי גשמי, תענוגי אשה, מפני שיש בה חיות השי"ת הוא מתענג בה, ובהעדר חיותו יתברך מן האשה, אין לתענוג ממנה, וכן תענוג האכילה, מפני חיותו יתברך שיש באוכל, יש הנאה לאוכלו, ובהמה אחר שחיטתה, שיש עדין חיות בבשר, ולא יצא החיות ממנה לגמרי, יש הנאה לאוכל בשר, ובאריכת הזמן אחר השחיטה, שיצא ממנה החיות לגמרי, הבשר נסרח, ואי אפשר לאוכלו, מפני שאין בבשר עוד ניצוצות הקדושות, וזהו כל הטעמים שיש בגשמי, הוא מן חכמה ניצוצות קדושות ממנה, שיש בדבר גשמי המחיה, ועל כן הדבר הגשמי הוא טוב:
וזהו טעמו וראו, היינו חכמה, כי טעמים הן בחכמה, וטעם הוא דבר רוחני, וראו, וחכמה נקרא ראיה, וכשיטעמו כל דבר תענוגי הגשמי, ותראו בעין השכל, שעל כן הדבר הגשמי הוא טוב, שהוא ה', הוא הוא הטוב, וחיותו יתברך שיש בדבר הגשמי, הוא הוא הטוב , ואם כן מה לו לדבק בגשמי, אשרי הגבר יחסה בו יתברך, כי הוא תענוג התענוגים:
ועל כן אמר אשרי הגבר, כי גבר נקרא בימי בחרותו, כי טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו (איכה ג, כז), ובימי הבחרות, תאות תענוגים הגשמיים גוברים על האדם, שהוא תענוגי היצר, בכל אהבת השפילות, וכשיראה בימי בחרותו, שעל כן תענוגי היצר טוב, רק מפני שיש בהם חיותו יתברך, ואשרי לגבר זה, שמחשב מה לי לאהוב להתענוג בתענוגי הגשמי, מפני שיש בו ניצוצות קדושות ממנו יתברך המחיות אותם, טוב יותר לדבק בבורא יתברך ממש, שהוא חיות של כל, ותענוג כל התענוגים, ואינו נפסק לעולם:
ומה שאמר כי ישא עול בנעוריו, מהו לשון עול, כי כתבתי במקום אחר (פר' בראשית ד"ה ויאמר ה') בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה על מה שאמרו במסכת קידושין דף ל' (ע"ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, משמע שהיצר הוא עיקר, והתורה הוא תבלין, כמו תבלין לבשר:
שבאמת עיקר בריאת העולמות, בשביל שיקבל האדם עול מלכותו ויראתו יתברך, ואיזה גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ולכוף את יצרו להתגבר עליו, בכח מדת מלכותו ויראתו, ולעבוד השי"ת עם היצר, ולעשותו יצר הטוב, והתורה היא מורה דרך, איך לכוף אותו, ועיקר העבדות הוא היצר ודברי פי חכם חן : ומדת טוב הוא מדת יסוד, התקשרות, וזהו טוב לגבר, שיהא מדת התקשרות לגבר, בימי בחרותו, ולא יפגום בברית קודש, כי ישא עול, מלכות שמים, היינו יראת ה' מנעוריו, ויהיה דבוק אל חכמה, ואז טוב לגבר במדת טוב, שיהיה בכח ה"א אחרונה, וה"א אחרונה יראת ה', הגובר את היצר, וכובשו לעבוד עמו הבורא יתברך: וזהו הכל בכח ה"א אחרונה, מדת יראה, ומדת יראה הוא דבוק אל חכמה, כמו שכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, אם אין יראה אין חכמה, וכשיש בו יראה תתאה, אז הוא דבוק אל חכמה, ורואה שכל תענוגי היצר מאתו יתברך, וטוב יותר לדבק בו יתברך כנ"ל:
ומי שפגם חס ושלום פגימת הברית, ונפל לאהבת שפילות, תענוגי היצר, מחמת שאין בו יראה תתאה, ולא היה דבוק אל חכמה, ופגם מן חכמה עד עולם העשיה, מדת מלכות, היינו עשר ספירות על ידי הדעת, בחינת הזווג, כמו שכתוב (ד, כה) וידע אדם, וכל ספירה היא כלולה מעשר, וכשפגם בברית, היינו בכל עשר ספירות, מן יראה תתאה עד חכמה, ועשה הצירוף קרי, כי אותיות קרי, ר"ק קאי אחד כרעא, אותיות של שקר, מן היצר הרע המשיל על יו"ד שהוא חכמה (זוה"ק ח"ב קכג, ב), ונפל לאהבת שפילות: וכשירצה לתקן זאת, ולעשות מן הקרי, יקר, היינו להמשיל יו"ד שהוא חכמה, הדבוק עם יראה תתאה, על אותיות קר, וזהו צריך מסירת נפשו, היינו למסור נפשו, בחינת יראתו, שהוא בחינת נפש, אל אי"ן ממש, שהוא למעלה מן חכמה, כי חכמה נקרא יש, כמו שכתוב (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, אבל חכמה בעצמה נקרא יש מאין: ובכל עשר ספירות, כל אחת כלול מכל עשר ספירות, ויראה שער הראשון שבכל עשר ספירות, וזה שפגם בברית, באהבות שפילות, מפני שלא היה בו יראה תתאה, ועל כן לא היה בו חכמה, כי אם אין יראה, אין חכמה, ונפל באהבות שפילות, ופגם גם בחכמה, היינו מן יראה תתאה עד חכמה, עשר ספירות, ובכל ספירה וספירה כלולה מעשר, וכשמוסר נפשו ממש, שבכל עשר ספירות, עם כל הט' מדות שבכל עשר ספירות, למעלה מן חכמה, אל אי"ן ממש, הנקרא יסוד האויר, מדה ראשונה, הנקרא אל, מדה ראשונה מן י"ג מדות, וזהו תקונו:
וזהו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, שתיקן מדת ברית, ומסר נפשו, בחינת יראה, עם הט' מדות שבכל עשר ספירות, אל אי"ן ממש, הנקרא אל, מדה הראשונה של הי"ג מדות, ינחיל לו השי"ת ש"י עולמות, ועשר פעמים אל, הם ש"י עולמות: ומביא ראיה מהפסוק להנחיל אוהבי יש, כי עכשיו שתיקן מדת ברית, על ידי מסירת נפשו, בשביל אהבת הש"י, אז נקרא אוהבי, אני מנחיל אותם, י"ש היינו ש"י עולמות, מן אל, מדה ראשונה:
וזהו ואוצרותיהם אמלא, כי תחלת הפגם, בשביל שחסר לו יראה, ואז נחסר לו גם כן חכמה, ונפל לאהבת רעות, וכשמתקן, ומסר נפשו ממש, היינו יראתו שבכל עשר ספירות, אל אי"ן ממש, והגביר מדת יראה שבכל עשר ספירות, אל אי"ן ממש, ומדת יראה נקרא אוצר, כמו שכתוב (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו, וזהו ואוצרותיהם, מדת יראה שבכל עשר ספירות, שמסרו אל אין ממש, ואז יבא השפעה מן אי"ן ממש, ויהיה ש"י עולמות כנ"ל:
(מידי דברו בו בזה הענין, תקיף ליה עלמא, ונטרפה השעה, ולא נגמר הענין, שנצחו עליונים לתחתונים, ונגנז אוצר החיים):
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור (מט, טז- יז). דהנה השי"ת ברא את האדם מן העליונים והתחתונים, כי הגוף מן הארץ, ויפח באפיו נשמת חיים (ב, ז) מן העליונים (בראשית רבה יב, ח):
ואמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות דף י' (ע"א) הני ה' ברכי נפשי (תהלים קג, קד), כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה, וכנגד הנשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל כל הגוף, מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינו נראה וכו', יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו ע"כ, ומה שלא אמר, מה הקב"ה מושל ומנהיג כל העולם, אף הנשמה מנהיג כל הגוף, וכן מה הקב"ה דן את כל העולם, אף הנשמה דנה את הגוף:
כי הבחירה ניתנה ביד האדם, ואינו מחשב אלא חמשה דברים שהנשמה נדמה ליוצרה בעת שבראה, וניתנה בתוך הגוף, אבל זה בבחירתו הוא תלוי, ואם הנשמה מתגבר על היצר הרע, הנשמה מושלת על הגוף, ומנהיג את הגוף, ודן את הגוף, ומחפש בנר הנשמה בחורין ובסדקין, להמציא איזה עבירה שעשה, מדעת, ושלא מדעת, ומתחרט עליהם, כמו שכתוב (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן:
אבל כשחס ושלום היצר הרע והגוף מתגברין על הנשמה, ומושלין עליו ח"ו, אז מנהיגין את הנשמה כרצון הגוף, וצריך אדם להתגבר על יצרו ועל הגוף, ולמשול עליהם בעזר השי"ת, כמו שאמרו (קידושין ל, ב) יצרו של אדם מתגבר בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, ואם הוא נלחם עם היצר, הקב"ה עוזרו, ומתגבר עליו, ומושל ומנהיג את הגוף כרצונו, על פי התורה, וחופש בכל יום בנר הנשמה בחורין ובסדקין, ומפשפש במעשיו, ורואה שעשה שלא על פי התורה, ומתחרט על זה בחרטה גמורה, ושופט את הגוף, ומנהיג את הגוף על פי התורה:
ועל דרך שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות דף ס"א (ע"ב) צדיקים יצר הטוב שופטן, כלומר שופט ומנהיג הגוף, וכן הוא בזוהר כמה פעמים (עי' ח"ג קעח, א) שצריך אדם להיות ממארי דחושבנא בכל יום, רצה לומר להתבודד עצמו, ולחשוב כל הדיבורים, והמעשים, והמחשבות, והראיה והשמיעה שעשה היום, אם הוא על פי דין תורה: ואם רואה שלא עשה כהוגן, יתחרט עליהם, ויקבל על עצמו, שיזהר בכל כוחו שלא לעשות עוד, וזהו תשובתו, כי אמרו רבותינו ז"ל במסכת קידושין דף מ"ט (ע"ב) המקדש אשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, הרי זו מקודשת, שמא הירהר תשובה בלבו, הרי בהרהור תשובה נקרא צדיק , רצה לומר שמתחרט על מה שעשה, ומקבל על עצמו שיזהר בכל כוחו, שלא ישוב עוד לכסלה:
ולא כרשעים המלאים חרטה (עי' נדרים ט, ב), מתחרטין תיכף אחר העבירה, ואינן נזהרין בכל כוחם שלא ישובו לכסלה, וכשהיצר הרע בא אליהם בפעם שנית, שומעין אליו, ועושין עבירה, ומתחרטין עוד, ועושין, וזהו מלאין, חרטה ותשובה, ואחר כך עוזבין:
וזהו פירוש הפסוק בבראשית שאמר השי"ת לנחש (ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה וכו' הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, ולשון נשיפה, הוא נשיכה, כמו שפירש רש"י ז"ל, רצה לומר הרשעים שיצייתו אותך, ישופך ראש, ינשכו אותך במחשבה, הנקרא ראש, כי שם המחשבה, כי הם מתחרטין תיכף על העבירה באמת, וזהו תשובה גמורה: ואתה תשופנו עקב, רצה לומר שאתה תנשך אותם במעשה, הנקרא עקב, והוא סוף, והמעשה סוף המחשבה, אתה תנשך אותם במעשה, שיעברו עוד, ויעשו עבירות, אחר תשובתם וחרטה באמת:
אבל צריך האדם לזהר, ולהתאמץ בכל כוחו, ולבקש רחמים מאת הש"י, שלא ישוב עוד לכסלה, אחר החרטה וקבלת התשובה, והבא לטהר באמת, מסייעין לו מן השמים (שבת קד, א), שלא ילכד עוד ביד היצר, וכל זה הרשעים, המלאים חרטה, כשעדיין הנשמה דנה את הגוף קצת:
אבל כשיתמיד חס ושלום בעבירות, אז מוריד הנשמה למטה, ואז אין בו כח להתחרט על חטאיו, ואדרבא הוא מושך היצר הרע אליו, ואין לו תקנה ח"ו, עד שירחם השם יתברך עליו, כי לא ידח ממנו נדח (ש"ב יד, יד), והרבה שלוחים למקום, ומסבב סיבות על ידי צדיקים המעוררים אותו לשוב, ומקימין אותו מאשפה, ושאר סיבות מאתו יתברך, אם יש לו איזה זכות אבות על זה:
ולפיכך צריך אדם תיכף להשגיח על מעשיו, בכל יום, ולהתחרט עליהם תיכף, ולזהר בכל כחו שלא ישוב עוד לכסלה, ולבקש רחמים מאת השם יתברך שישמור אותו, והבא לטהר מסייעין לו, ומודיעין לו, ומזכירין אותו בעת שיתבודד לפשפש במעשיו, אף שאינו מן הטבע, שיזכור מחשבותיו וראיותיו ודיבוריו, שבכל יום מזכירין אותו מן השמים, ומודיעין לו מה שפגם במחשבה ובדיבור ובמעשה כדי שישוב, כי לא ימנע טוב להולכים בתמים (תהלים פד, יב), ומשמרין אותו להבא, אם חפץ להיות נזהר: ובשעה שאדם מפשפש במעשיו ודן את עצמו, צריך לזהר שלא יחפש זכות לעצמו, ולמצוא תירץ על העבירה שעשה, כי בודאי היצר הרע ימצא לו תירץ וזכות על כל העבירות, אבל צריך לשקול במאזני צדק על פי התורה, ונר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז), וכשהנשמה בא לחפש אחר העבירות, ולדין את הגוף על פי התורה מוליכין אותו מן השמים באמת, ורואה אשר פגם, ומתחרט עליהם כנ"ל: וזהו דן ידין עמו, רצה לומר עמו ממש, הנשמה דנה את הגוף אשר עמו ממש באמת במאזני צדק על פי התורה, כאחד שבטי ישראל, כמו שהיתה דנה לאחד משבטי ישראל, שאינו קרובו ואוהבו, הוא דן במאזני צדק על פי התורה, כן דנה את הגוף, באמת, בלי לצדד זכות לעצמו:
רק כשרואה שעשה שלא כהוגן, מתחרט עליהם, ויעשה גדרים לעצמו, שלא ישוב עוד לכסלה, ומבקש רחמים מאת השי"ת שיעזור לו, וזהו תשובה אמיתת, ששב בשעת מעשה באמת כנ"ל, ובתנאי שהתשובה יהיה באמת, באהבה, שיתמרמר מאד על חטאיו, מה שפגם בקדשי שמים, והוריד ניצוצות הקדושות למקום הקליפות, כי האדם חלק אלהי ממעל : אבל אם שב מיראת עונש הוא עושה תשובה להנאתו, שלא יגיע אליו עונש העבירה, ואף על פי כן יחשב לתשובה, כי בהתחלת התשובה לא יגיע תיכף לתשובה מאהבה, רק ישוב מיראת עונש, ואחר כך יעזרו לו מן השמים שישוב מאהבה:
וזהו בכלל מאמרם ז"ל במסכת פסחים דף נ' (ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה, וזהו התשובה מיראת עונש, לעצמו, הוא שלא לשמה, ומתוך זה יבא שישוב מאהבה לשמה:
וזהו שאמר יהי דן נחש עלי דרך, ואמר יהיה, לשון עתיד, כלומר מי שהוא דן עצמו, עתיד להיות בתשובתו כמו נחש, שאמרו רבותינו ז"ל במסכת יומא דף ע"ה (ע"א) ונחש עפר לחמו (ישעיה סה, כה), אפילו אוכל כל מעדני עולם, טועם בהם טעם עפר, כן לא יהיה לו שום הנאה הגשמיות בכוונת התשובה, שלא ישוב מיראת עונש, רק מאהבה: וכשישוב מאהבה, אז הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, וסוס נקרא נוקבא דס"מ, ורוכבו הוא ס"מ, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת השירה (ח"א סד, ב), בפסוק (שמות טו, א) סוס ורוכבו רמה בים ע"ש, וזהו כשישוב מאהבה, וישוב ויתחרט על המעשה לבד, המרומז לעקב, הנאחז בעקבי סוס, ויפול גם רוכבו אחור, יפול גם כן הנאחז במחשבת עבירה, הנקרא רוכב, גם כן אחור, כי אין בכוונת תשובתן להנאת עצמו, להנצל מעונש עבירה:
אבל אם עושה תשובה מיראת עונש, אף על פי שבחסדי השי"ת מקבל תשובתו, וינצל מעונש עבירה, הוא אינו מתחרט רק על מעשה העבירה, משום העונש, אבל על מחשבת עבירה, אין עונש, אין מתירא, ואין מתחרט, ונשאר עדיין מסך המבדיל בינו ובין השי"ת, מחשבת עבירה, וכשישוב מאהבה, שלא מיראת עונש, מתחרט על עבירה במעשה ובמחשבה, שהוריד לעמקי קליפות ניצוצות קדושות, על כן ויפול גם רוכבו אחור כנ"ל:
גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב (מט, יט), עיין פירוש רש"י ז"ל, ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתין ע"ש, ויש לפרש יגודנו, יגוד, מלשון כריתה, כמו (דניאל ד, יא) גודו אלנא וכו', וגד ראשי תיבות, גומל דלים, רצה לומר מי שהוא גומל דלים, אז גדוד של חיילות ומסטינים ומקטריגים יגודנו, יכרית אותם, על ידי זה שהוא גומל דלים:
והוא יגוד עקב, דהנה כתיב בזוהר פרשת מקץ דף ר"א (ע"א), שהנשמות צריכין לעבור נהר דינר, ומי שהוא בעל צדקה וחונן דלים, יוכל לעבור בו, וזהו שאמר והוא יגוד עקב, רצה לומר מי שהוא גומל דלים, אז הוא יגוד, ויעבור, עקב, בסוף, כשיצטרך לעבור נהר דינר, על ידי זה שהוא גומל דלים יעבור בו:
ומה שאמר לשון עקב, לפי שהוא סוף כל הדינים, כמו שכתוב שם בזוהר וז"ל ויאסור אותו לעיניהם וכו' (מב, כד) וז"ל בקיצור על פסוק (נחום א, יב) נגוזו ועבר, ומאן דמשתדל בצדקה בהאי עלמא וכו', כדין ועבר בהאי אתר ולא דחיל, וכרוזא קרי לה לההיא נשמתא ועניתיך לא אענך עוד וכו' (שם), לית ליה דינא יתיר כלל ע"ש: מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (מט, כ), להבין מה שאמר מאשר, בתוספת מ"ם, מה שאין כן בכל השבטים שהזכיר שמם לבד, יש לומר דהנה ידוע (תיקו"ז תיקון לט עט, א) דבינה הוא עולם המחשבה, נקראת אשר, וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין, ושמן נקרא חכמה:
וזהו שאמר מאשר, מי שהוא בא מבינה, עולם המחשבה, אז שמנה לחמו, יניקתו מחכמה הנקרא שמן, כי חכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ובינה הוא עדן, עולם התענוג, וזהו שאמר והוא, מי שהוא בא מבינה, מעולם התענוג, יתן מעדני מלך, רצה לומר הוא ימשיך עולם התענוג, מלך, אל מדת מלך, ימשיך עולם התענוג כדי שיוכל להזדווג עם מדת מלכות, ועיין בסידור האר"י ז"ל בכוונת נר חנוכה (ח"ב צט, ב): נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר (מט, כא) עיין פירוש רש"י ז"ל, ונראה דהנה נדפס בספר ליקוטי אמרים דף י"ח ע"ב, וז"ל איתא (ילקוט תהלים רמז תשמא) אילה חסידה שבחית, כד בנהא בעי למיכל, רהטית להרי חושך ומייתי להון מזונא, ומתענגת במה שהן אוכלין יותר מכל התענוגים:
הנה נודע שכל השפעה הנשפע אלינו על ידי מדת ג' קוין, הנה באתגליא נראה ג' קוין, מזה נודע שגם בעולם עליון, שאינו מושג לנו, גם כן הוא במדת ג' קוין, הגם שלפי מעט השגתינו, אינו נראה התחלקות ג' קוין, הוא מחמת גודל בהירות שבו, כמשל השמש, שאין יכולין להסתכל בה, מחמת גודל בהירות וכו', כמו כן גם השי"ת, מחמת גודל הבהירות שבו, אינו מושג, ונראה שאין בו אור אלא חושך וכו': וזהו פירוש (תהלים יח, יב) ישת חשך סתרו, ומכל שכן שאין נראה בו התחלקות ג' קוין וכו', ונודע שהקוין נקרא הרים, לכן אותן שבעולם העליון נקראין הרי חושך, וזהו אילה שלוחה, שהוא השכינה כביכול, שהוא עולם הדיבור וכו' , שעולה עד לעולם המחשבה, לקבל שפע לבאי עולם, כמשפט הדיבור שמקבל מן עולם המחשבה ולמעלה הימנו, ויש לה תענוג במה שמשפעת עכ"ל:
ונפתלי הוא לשון חיבור, צמיד פתיל (במדבר יט, טו), וזהו נפתלי, מי שמחבר את עצמו להשם יתברך, אילה, הוא השכינה, שלוחה, היא נשלחת להרי חושך, לקבל שפע ממקום גבוה, למעלה מעולם המחשבה, וזהו שהוא שלוחה להנותן אמרי שפר, ואמירה היא מחשבה שבלב, היא נשלחה למקום גבוה כזו, להנותן מחשבות שפירות, לקבל ממנו שפע:
ואותן שמקשרין ומחברין להשי"ת, הם בנהא ממש, ועל כן הוא שלוחה למקום גבוה, לקבל שפע כנ"ל, ומייתי להון, ומתענגת במה שהם אוכלין יותר מכל התענוגים כנ"ל, ואמירה הוא בלב, ובינה לבא, וגם שפר היא בינה, שיפר עליון, וזהו להנותן אמרי שפר, רצה לומר שנשלחה למקום גבוה, למעלה מן המחשבה, אשר משם באים מחשבות שפירות:
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל (מט, כב-כד), עיין פירוש רש"י ז"ל, ותרגום אונקלוס, והדקדוקים רבו ואין צורך להאריך, אך אזכיר קצת, מה שמספר מעשה יוסף, בן פורת עלי עין, הוא בעת גדולתו, שיצא על ארץ מצרים, ואחר כך הזכיר שפלותו, וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים, שהיה בעת שפלותו כפירוש רש"י ז"ל, וגם ותשב באיתן קשתו, היה מקודם בעת שפלותו:
ונראה דהנה כתבתי בפרשת נח (ד"ה צוהר תעשה) פירוש הפסוק (ו, טז) ופתח התיבה בצדה תשים, כתבתי שם בשם הרב הק' בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה שאמר בשם הבעל שם טוב זללה"ה שמה שכתב בזוהר (ח"ב רמה, ב) שדנין את האדם בכל היכל, היינו הדיבורים, ואותיות התפילה הנקרא היכלות, שם דנין את האדם, אם כדאי הוא לכנס באותיות התפלה, ואם אינו כדאי, מגרשין אותו, דהיינו ששולחין לו מחשבה זרה ודוחין אותו עכ"ד :
ונמצא תקנתו, שישוב אדם בתשובה שלימה, כי לפי המחשבה רעה שיבוא לאדם, יכול לידע מה שפגם שם, ואמרו רבותינו ז"ל במסכת מנחות דף כ"ט (ע"ב) למה רגל ה"א תלויה, שאם חוזר בו מעיילי ליה, וזהו ופתח התיבה, רצה לומר פתיחת התיבה, בצדה תשים, רצה לומר בצד ה"א, שהוא התשובה והחרטה על כל עונותיו, שיוכל לכנס בדבורים ותיבת התפלה:
והנה יוסף נקרא בחינת התקשרות, מה שאדם מקשר את עצמו להשי"ת, וזהו בן פורת יוסף, ותרגום אונקלוס ברי דיסגי יוסף, רצה לומר בחינת התקשרות, הוא גדול, לשון פריה ורביה כפירוש רש"י ז"ל, על התרגום בן פורת יוסף, רצה לומר כל כך גדול, עלי עין, רצה לומר שעולה עד לחכמה הנקרא עי"ן:
ואחר כך אמר בנות, רצה לומר הקליפות הנקרא בנות, על שם שרוצים תמיד לינק ולקבל מהקדושה, צעדה עלי שור, ופירוש רש"י ז"ל עלי שור, על ראייתו, רצה לומר שהם צועדים ורומסים, על עליתו והתקשרותו בחכמה, הנקרא ראיה, וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים, ששולחין לו חצים במחשבות רעות, כדי לבלבל אותו, ותרגום אונקלוס בעלי פלוגתא, רצה לומר שרוצים להפסיק אותו מן אחדות: והנה התפלה נקרא קשת, כמו (מח, כב) בחרבי ובקשתי, עיין פירוש רש"י ז"ל שם, וזהו ותשב באיתן קשתו, ומלת ותשב, לשון תשובה, רצה לומר שעושה תשובה ומתחרט על עונותיו, בעת שבא אליו מחשבה רעה, באיתן קשתו, רצה לומר בחוזק תפלתו עושה תשובה:
והנה בחינת אהבה ויראה של אדם, שמדבר בו דבורים בדחילו ורחימו, נקרא בחינת גדפין, שפורח בהתלהבות לעילא, והם בחינת ידים, ועיין בסידור האר"י ז"ל (ח"א נז, ב) בכוונת ברוך שאמר, בחינת פ"ז, בסוד ראש(י)[ו] כתם פ"ז (שיר השירים ה, יא), ע"ש:
וזהו שכתוב ויפוזו, לשון פ"ז, זרועי ידיו, רצה לומר אחר שעשה תשובה, באמצע תפלתו, בא לו השפעה מלמעלה, ונתגבר בחינת ידים, שהם אהבה ויראה שלו בחינת גדפין, לפרוח בהם לעילא, מידי אביר יעקב, מן השי"ת, ומשם רועה אבן ישראל, ותרגומו אבהן ובנין כפירוש רש"י ז"ל, לשון נוטריקון אבן, אב ובן, רצה לומר משם רועה לשון התחברות וריעות, אב ובן, רצה לומר הצדיק מקשר ישראל לאביהם שבשמים, וזהו מחבר אבן אב ובן כפירוש רש"י ז"ל כנ"ל:
סליק ספר בראשית: