אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת ויגש
ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני וכו' (מד, יח), הדקדוקים, מה זה שאמר בי אדני, וגם מה שאמר ידבר נא וכו', ונראה דהנה יהודא היה רוצה, שיקח אותו לעבד תחת בנימין, כמו שכתוב אחר כך (שם לג) ישב עבדך תחת הנער וכו', ומדת מלכות הוא של ישראל, כמו שכתוב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו', ובישראל ניתנה המלכות ליהודא, שיצא ממנו מלכות בית דוד, ומלת ידבר, הוא לשון הנהגה, כמו (סנהדרין ח, א) דבר אחד לדור: וזהו שאמר יהודא, בי אדני ידבר, רצה לומר בי השם יתברך ינהיג את מלכותו בעולם, וכעת, נא עבדך, שאני מבקש ממך שאהיה עבדך, כמו שאמרו (ברכות ט, ב) אין נא אלא לשון בקשה, ואם כן שאני הוצרך כעת לבקש ממך, שאהיה עבדך, דבר באזני אדני, רצה לומר היה ראוי להיות דבר חשיבות באזני אדני, ולא שימאן בי, וזהו שאמר, ואל יחר אפך בעבדך וכו':
או יאמר ויגש אליו יהודה וכו', דבא לרמז וללמד הגשה לתפלה, איך לחשוב ולדבר, דהנה אמרתי פירוש הפסוק (תהלים קמד, טו) אשרי יושבי ביתך, דהוה ליה למימר אשרי יושב ביתך, והיו"ד יתרה, על דרך ששמעתי בשם הרב הגדול בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה, שהאדם שעומד להתפלל, צריך לחשוב שהעולם הדיבור הוא השכינה, מדברת מתוך גרונו, ומבקש מן עולם המחשבה קדמות השכל עכ"ד ודברי פי חכם חן : והתיבות נקראים בתים, כמו שכתוב בספר יצירה (פ"ד), וזהו אשרי יושב יו"ד, ביתך, בתוך התיבות הנקראים בתים, ממשיך בהם היו"ד שהיא חכמה, ובאמת כתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, וכתב בזוהר (רע"מ ח"ג, רנח, א) אבא יסד ברתא, כי אבא הוא חכמה, יסד ארץ, השכינה מדת יראה, הנקראת ארץ, ובמדת מלכות, עולם היראה, עולם הדיבור, נעלם בו חכמה, ובתפלתו, ימשיך ויגלה בעולם הדבור חכמה, שהוא חסדים גמורים:
ואז נתקן כל השבירות והצער שבמדת מלכות, עולם המעשה, כי חכמה מחיה הכל, וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין (עי' זוה"ק ח"ג ד, א), וכשהוא מבקש מעולם המחשבה, הנקראת בינה, עולם השמיעה, כי אזן (עם ה' פרצופין) גימטריא ס"ג, הוא בינה, וכשנשמע תפלתו, ובא לעולם השמיעה, ממילא הוא ממשיך חכמה, ומדת מלכות נקראת יהודא:
וזהו ויגש אליו, אל השי"ת, יגש מדת מלכות, עולם התפלה, ויאמר, במחשבה, כי אמירה הוא בלב, בי אדני, ואותיות בי הוא ביו"ד, אדני מדת מלכות, הנקרא אדני, ביו"ד יסד אותה, ושורה בה חכמה בהעלם, ויתפלל וידבר דבורים לפני עולם המחשבה, ולפני קדמות השכל, ויבקש ידבר נא עבדך דבר, כלומר ידבר דבורים, ויכניסו הדבורים באזני אדני, בעולם המחשבה, הוא בינה, הנקרא אזן, ואף מעולם המחשבה, בינה, דינין מתערין:
ואל יחר אפך בעבדך, שאני בבחינת עבד, שאין אני עושה רצונך, כי כמוך כפרעה, ופרעה לשון התגלות, רצה לומר כנסתר שלך, שהוא חכמה, חסדים גמורים שאין בו תערובות דין, כן יהיה בהתגלות במדת מלכות, ומלת כי, הוא משמש בד' לשונות (ר"ה ג, א), וחד מינייהו אלא:
וזהו ואל יחר אפך, אלא כמוך, נסתר שלך שהוא חכמה, שהוא חסדים גמורים בהעלם, במדת מלכות, כן יהיה ויתגלה במדת מלכות, ואז נחיה ויתקן כל השבירות, כי חכמה תחיה את בעליה (קהלת ז, יב):
במדרש רבה (בראשית רבה צג, ו) על הפסוק ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, וז"ל אמר רבי ירמיה בר שמעיא, דבר אני מוצא מבפנים, ומכניס דבר בנא, ומכלה אתכם עכ"ל, והמדרש תמיה, ונלאו ידי המפרשים על המדרש, לפרש זה המאמר, ועיין במתנות כהונה, ומכניס בנא במצרים, כמו בנוא, כמה דאת אמרת (נחום ג, ח) התטבי מנוא אמון עכ"ל:
ונראה לפרש על פי פשוטו, דהנה יהודא היה מכניס עצמו לריב עם יוסף יותר מאחיו, על שהכניס עצמו, ונידה עצמו, בשני עולמות, כמו שפירש רש"י ז"ל, על פסוק כי עבדך ערב את הנער, וז"ל ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי, הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק וכו' (תנ"י ויגש ד; ילקוט רמז קנא): והנה אמרו רבותינו ז"ל במסכת שבת דף ל"ג (ע"א) בענין שבועות שוא ושבועות שקר וכו', חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, רצה לומר על ידי חיות רעות ע"ש, וזהו שטען יהודא על יוסף, אני רוצה לקיים שבועתי, שהתקשרתי את עצמי, ואתה הגורם לידי שבועת שקר, ומלת דבר, שייך גבי שבועה, כמו (כד, ט) וישבע לו על הדבר:
וזהו שאמר דבר, רצה לומר דבר זה שנתקשרתי את עצמי בשבועה, אני מוצא מבפנים, רצה לומר אני מוצא עצמי מלהיות מבפנים, בקשר שהקשרתי את עצמי, כי אני אינו חייב בדבר, ומכניס דבר בנא, הוא בנוא מצרים, כפירוש מתנות כהונה, ועליהם יהיה מוטל העונש שבועת שקר, וזהו ואכלה אתכם, על העונש שבועת שקר, כי דברים שאין אש ומים מכלין אותם, שבועת שקר מכלה אותם:
והמדרש דורש כך הפסוק, ידבר לשון הנהגה, כמו (סנהדרין ח, א) דבר אחד לדור, כלומר יתנהג נא אל נוא, כפירש מתנות כהונה, כלומר אל מצרים יבוא העונש, של דבר, באזני אדני, שעשה עבדך דבר, היינו השבועה, באזני אדנ"י, כי ידוע שנדרים ושבועות ואסורין הם בבינה (עי' תיקוני זהר קמג, א), והיא בחינת אזן, אותו העונש יבוא על מצרים, הנקרא נוא:
ואפשר מה שאמר הלשון מבפנים, כמו שאמר דבר אני מוציא מבפנים, הוא מפני זה, כי נדרים ושבועות ואסורין הוא בבינה, וכל הנבראים יצא משם, כמו שכתוב (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית, במחשבה איתבירירו (זוהר פקודי רנד ,ב), מבטן מ"י יצא ה(כל) [קרח] (איוב לח, כט), ועל כן אמר זה הלשון מבפנים כנ"ל: וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה (מה, ז), מה שאמר וישלחני אלהים, וכיון שהוא טובה, הוה ליה להזכיר שם הויה, רחמים, ולמה אמר אלהים, שהוא דין, וגם מה שאמר לשום לכם שארית בארץ, הוא מיותר, והיה די לומר להחיות לכם לפליטה גדולה:
ואפשר לומר דאמרו רבותינו ז"ל במסכת שבת דף פ"ט (ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים, בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, וירד לגלות בכבוד גדול, ובנחת ולא בצער, והתחלת הירידה לגלות מצרים היה על ידי יוסף, שירד תחילה למצרים, והוא ירד למצרים בצער גדול, שנמכר לעבד:
וזה שאמר וישלחני אלהים לפניכם, כלומר שירדתי למצרים בראשונה, לפניכם, היה על ידי דין ויסורים, ועל כן הזכיר אלהים, וגם שהזכיר מלת אלהים, בשביל לשום לכם שארית בארץ, דבאמת דאחי יוסף כשסיפר להם החלומות, השיבו לו בגדלות, המלוך תמלוך עלינו, בלשון תימה, כי היה רחוק מהם דבר זה, שהיו חושבין שהם גדולים ממנו, והיו חושבין אותו לשיריים, ועל כן נתקיים החלום, ומלך עליהם: ורבותינו ז"ל דרשו במסכת ראש השנה דף י"ז (ע"ב), על פסוק (מיכה ז, יח) לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים, וזהו שאמר שירדתי תחילה למצרים, לשום לכם שארית בארץ, כלומר להשפיל אתכם, ולעשות אתכם כשיריים, על שדיברתם בגאות, המלוך תמלוך בה"א התימה, ועל כן נתקיים החלום, וירדתי למצרים שאמלוך עליכם, ועל כן הזכיר נמי מלת אלהים, שהוא דין, גם כן לאחיו:
ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (מו, ג), צריך לדעת למה אמר האל אלהי אביך, ולא אמר אנכי אלהי אביך, וגם מה שאמר להסרת המורא עבור השעבוד, כי לגוי גדול אשימך שם, מה זה נתינת טעם, שלא יירא מחמת קושי השעבוד:
ונראה דהנה כתב בספר תולדות יעקב יוסף בשם הבעל שם טוב זללה"ה פרשת נח (אות ג), וז"ל דשמעתי ממורי, מה שביארו בכתבי האר"י ז"ל להמתיק דינין בשורשו, היינו על ידי שימצא בדין שורש חסד, אז נעשה הכל חסד, ונמתק הדין, בשורש חסד זה שמצא בו ודברי פי חכם חן עכ"ל:
וידוע דשם אל הוא מדת חסד, וזהו שאמר אנכי האל, רצה לומר אנכי אשפיע לך חסדים גדולים, בזמן שאהיה אלהי אביך, מדת הדין וצמצום, ויהיה לך יסורין, אשפיע לך חסדים גדולים, וימתקו הדינים בשורש חסד, ובעבור זה אל תירא מרדה מצרים, מקושי השעבוד אשר יהיה לבניך שם, כי לגוי גדול אשימך שם, בזמן היסורין וקושי השעבוד, וימתקו הדינין בשורש חסד זה:
ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו אחי ובית אבי וכו' (מו, לא), כיון שאמר ואגידה לפרעה, מהו ואומרה אליו, וגם מה שאמר ואעלה הוא מיותר, ועיין בליקוטי תורה פרשה זו, וז"ל ונתתם חמישית לפרעה (מז, כד) שהוא הבינה, פרעה כנודע עכ"ל:
וכן בכאן שהיה להם שמחה גשמיות, ויאמר יוסף וכו' אעלה, רצה לומר השמחה הזאת, אל עולם התענוג, ואגידה לשון המשכה, כמו (חגיגה יד, א) אגדה המושכת לבו של אדם, לפרעה, רצה לומר אל עולם המחשבה שהוא הבינה, ואומרה אליו, כי אמירה היא בלב, אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי, כלומר השמחה הזאת, אומרה אליו אעלה אל עולם המחשבה, שהוא עולם התענוג:
וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא [יוסף] את הכסף ביתה פרעה (מז, יד), להבין הלא התורה הוא נצחיות, מה זה בא ללמדינו, ומה דהוה הוי, ונראה דהנה כתבתי פירוש הפסוק (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה מכל העמים, פרש"י ז"ל אוצר חביב, רצה לומר כמו שדרך העולם, שיש לאדם מקום מיוחד, שמניח בו אוצרותיו, ומה שהוא אצלו דבר יקר, מניח בו, וכן אם קונה עוד דבר חשוב, מניח באוצר:
כך ישראל הם כללות הקדושה, וכל מקום שיש בו ניצוץ הקדוש בין העמים, הן מחמת שבירת הכלים, או מחמת חטא, צריך לבוא אל ישראל שהם כללות הקדושה, והנה ניצוצות הקדושות שהם בין העמים, שהיה מחמת שבירת הכלים, זהו בקל יכול לבוא לישראל, על ידי שנושא ונותן עמהם או שאר סיבות, כי השי"ת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ומסבב הסיבות עד שבא לישראל:
אבל ניצוצות הקדושות שנפלו על ידי חטא, אם לא עשה תשובה, והשי"ת הוא מסבב סיבות, כי לא ידח וכו' (עי' ש"ב יד, יד), כשבא להוציא ניצוצות כזה, הוא מחמת יסורין ח"ו, שיש לו צער מן העמים ששם הניצוצות קדושות, ועל ידי יסורין ימורק מן החטא, ומוציא הניצוצות הקדושות שנפלו בשבירה:
וזהו וילקט יוסף, הוא בחינת הצדיק, הוא מוציא כל הניצוצות שהם נכספין לעלות אל הקדושה, וזהו את כל הכסף, כל הניצוצות הקדושות, הנמצא בארץ מצרים, ובארץ כנען, רצה לומר בין העמים, בשבר אשר הם שוברים, כי שבר, על פי פשוט הוא לשון שבירה, ורש"י ז"ל פירש שהוא לשון מכר, ולשון קנין, ושניהם אמת, כי הניצוצות הקדושות אשר הם מחמת שבירה, יוכל לבוא לידי ישראל בלא צער ויסורין, רק בסבה קלה, שנושא ונותן עמהם:
ואשר באו שם מחמת חטא, הם מצירין אותו, וממרקין עונותיו, ומוציא הניצוצות הקדושות, וזהו בשבר אשר הם שוברים, שהם מצירין אותו, לשון שבירה ממש, הוא מוציא הניצוצות, ויבא הכסף ביתה פרעה, ומביא הניצוצות הקדושות אל עולם המחשבה, כמו שכתבתי לעיל בשם הליקוטי תורה ונתתם חמישית לפרעה: