אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת מקץ
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וכו' (מא, א), עיין פירוש רש"י ז"ל בפסוק הקודם (מ, כא) ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, וז"ל מפני שתלה בו יוסף לזוכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר (תהלים מ, ה) אשרי הגבר וכו' (בראשית רבה פט, ג):
ואפשר לומר, דהנה רש"י ז"ל כתב בפרשת וישב בפסוק (לז, לד) ויתאבל על בנו ימים רבים, כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנים בדרך בשובו מבית לבן וכו' (מגילה יז, א), וזהו שאמר ללבן (לא, מא) זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי, וסופי ללקות כנגדן עכ"ל, התחיל רש"י ז"ל שהתאבל כ"ב שנים, כנגד עשרים שנה שבבית לבן, ושני שנים ששהה בדרך, ומסיים זה לי עשרים שנה, לי הן, עלי, וסופי ללקות כנגדן, משמע כנגדו ולא יותר:
אפשר לומר דבאמת, בעד השני שנים ששהא בדרך, והלך לקיים מצות כיבוד, אלא שהוצרך לשהות שני שנים לרגל המלאכה, ולרגל הילדים, כמו שאמר אל עשו (לג, יד) ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים, אינו בדין שיענש עליהם, כי אינו מחיוב לקיים מצות כיבוד בהפסד גדול, כמו שאמר (שם יג) ומתו כל הצאן: רק מחמת יוסף, שתלה בטחונו בשר המשקים, ועל כן נענש להיות אסור עוד שני שנים, ואף על פי שיעקב אינו בדין שיצער עוד, יותר מעשרים שנה, אבל מכל מקום, השני שנים ששהה בדרך, אף אם תאמר שהיה בדין לשהות, מכל מקום לא קיים מצות כיבוד, ולא היה בו כח, להציל את יוסף מעונשו שני שנים, בשביל שתלה בטחונו בשר המשקים:
על כן עילת העילות וסיבת הסיבות, הוסב סיבה, ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם, ולא קודם, והיתה סיבה בשביל זה, יוסף יהיה אסור עוד שני שנים, ויעקב אבינו ציער כ"ב שנה, ושני שנים נתוסף בו הצער בשביל עונש יוסף, ועל כן אמר זה לי עשרים שנה, וסופי ללקות כנגדן, ולא יותר כנ"ל, רק שנסבב הסיבה אחר כך שציער עוד שני שנים, בשביל עונש יוסף כנ"ל:
ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה (מא, טז), מלת לאמר לכאורה מיותר, אפשר לומר שאמירה נופל על מחשבת הלב כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, ולא רצה יוסף, שישים בטחונו בו, כמו שאמר לו (שם טו) ואני שמעתי עליך תשמע חלום לפתור אותו, כי אם ישים בטחונו ביוסף ולא בה', לא יודיע לו השי"ת אמיתת פתרון החלום, לכך אמר אל פרעה, לאמר, רצה לומר שיהיה לו במחשבתו, בלעדי, כפירוש רש"י ז"ל אין החכמה משלי אלא אלהים יענה וכו', ואז יודיע השי"ת ליוסף אמיתת פתרון החלום:
והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב וכו' (מא, לו), ונראה דהנה ידוע דחיות של כל דבר, הוא עולם התענוג, הנקרא בינה, כמו שכתוב בזוהר (זוהר פקודי רנד, ב) כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד) במחשבה איתברירו, עד שנמשך לעולם הגשמי, לכל המאכלים, ולכל תענוגי גשמיות:
והנה מי שהוא בעולם התענוג, אינו צריך לאכול ולשתות במאכל הגשמי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות דף י"ז (ע"א) העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא יושבים צדיקים וכו', רק כשנמשך למטה מעולם התענוג, דהיינו לשבע מדות, אז צריך לאכול ולשתות, להתענג בחיות שתוך האכילה, הנמשך מעולם התענוג: וזהו שאמר, והיה האוכל, רצה לומר החיות והתענוג, מן העולם התענוג הנקרא אוכל, יהיה לפקדון לארץ, יהיה גנוז בתוך הארצות, לשבע שני הרעב, רצה לומר לשבע מדות, אשר הם למטה מעולם התענוג, אז צריכין להתענג בחיות ותענוג, שבתוך האכילה והשתיה ושאר גשמיות:
ונראה דזהו פירוש, מה שכתוב האר"י ז"ל בספר ליקוטי תורה פרשת מקץ עיין שם לשונו, שבע פרות הבריאות, הם ז' היכלות דבריאה, בריאות דייקא, עכ"ל, וידוע דעולם הבריאה הוא עולם התענוג, ואחר כך כתוב שם, והיה האוכל לפקדון לארץ, יסוד ומלכות, לשבע שני הרעב, לתת מזון לז' שנים, שהם יצירה ועשיה עכ"ל: וירכב אותו וכו' ויקראו לפניו אברך (מא, מג), עיין פירוש רש"י ז"ל, כתרגומו, דין אבא למלכא, רך בלשון ארמי, מלך, בהשותפין (ב"ב ד, א) לא ריכא ולא בר ריכא עכ"ל, והנה רש"י מפרש פירוש התרגום, אחר לשון הכתוב, ועל דין אבא, לא פירש כלום, ונראה דאבא הוא חכמה, ולפי שאמר לו (שם לט) אין נבון וחכם כמוך, וכך הכריזו וקראו לפניו, דין אבא למלכא, כלומר זה הוא החכם של מלך, ואב הוא חכמה, ורך הוא מלך, וזהו אברך, לפי פירוש התרגום, דין אבא למלכא: ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים (מא, מז), עיין פירוש רש"י ז"ל, וז"ל לקמצים קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרו, וזהו הפירוש פירשו ז"ל, לפירוש של אנקלוס שפירוש אוצרין, אבל יש לדקדק, מה בא הכתוב ללמדינו, בזה שהיו אוצרין קומץ על קומץ:
ואפשר לומר פירוש הכתוב, כפשוטו, ותעש הארץ, כמו (ויקרא כה, כא) ועשת את התבואה לשלש השנים, שהוא לשון פרי, ואחר כך אמר לקמצים, רצה לומר שהיו זורעין בשבע שני השבע, כל מקום שהיה הקרקע פנוי בלי בנין כלל, אפילו שהיה קרקע כל שהוא, ולא היו יכולין להוציא ממנו, אלא כדי קומץ בלבד, היו זורעין אותה, ומוצאין ממנה כדי קומץ, ולא היו מניחין שום מקום פנוי, וזהו ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים:
ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאוד עד כי חדל לספור כי אין מספר (מא, מט), להבין דאמר כחול הים, הוא בודאי דרך גוזמא, כי מלא כל ארץ מצרים, לא יספיק לחול הים, והאיך כתוב בפסוק דרך גוזמא, וגם עיין פירוש רש"י ז"ל עד כי חדל לספור, הרי זה מקרא קצר, וצריך לומר הסופר לספור:
ונראה, דהנה הצדיק שעובד השי"ת תמיד, בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, ומקשר תמיד את מחשבותיו אליו יתברך, בתחילה הוא רואה שיהא בלי פניה ח"ו, ומחשבת חוץ, רק לה' לבדו, ואחר כך כשיעשה המצוה, צריך לעשות ביראה גדולה, כי אי אפשר לקבל שום שפע מלמעלה, רק על ידי צמצום תחילה:
כמו שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה על פסוק (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים, ומאי רבותיה, הלא השי"ת ברא כל העולמות, וכולן כאין נגדו, אלא שאי אפשר לקבל שפע מהשי"ת, אלא כשמצמצם עצמו תחילה, כמו שבים, תחילה החול גבול סביב, הוא הצמצום, ואחר כך התפשטות הים: כן כשאנו רוצים לקבל ממנו יתברך שפע, צריכין לקבל מדת יראה בשלימות, הוא הצמצום, ואחר כך יוכל לקבל התפשטות החסדים, וזהו האותי לא תיראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים, ואי אפשר לקבל אלא בענין זה ודברי פי חכם חן : ואחר כך כשעובד השם יתברך ביראה, בא לו שפע גדול, ובהירות מלמעלה, וכשהצדיק עובד השם יתברך, בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, ובכל הדברים הגשמיים, אפילו דברים המותרים, ועושה מצות תמיד, כשמקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), צריך לראות שיהא תמיד במדריגת מ"ה, ולא יתגאה ח"ו, מחמת שעושה מצות הרבה בכל הדברים:
כמו שכתבתי פירוש המשנה (אבות פ"ב מ"ח) אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך כי לכך נוצרת ע"ש, וכשרואה תמיד שיהיה בבחינת מ"ה, ועובד השם יתברך ביראה, הוא הצמצום, והוא בבחינת מה, ועובד השם יתברך בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, בכל הדברים הגשמיים, אף בדברים המותרים, אז הוא ממשיך שפע גדול, ובהירות מעולם התענוג בכל עת:
וזה שאמר ויצבר יוסף, מי שהוא בבחינת צדיק, עשה צבורין גדולים, מצות ומעשים טובים, בכל עת, בר, רצה לומר בבר לבב, בלי שום פניה ומחשבת חוץ: כחול הים, רצה לומר במדת היראה, הוא הצמצום, הרבה מאוד, רצה לומר שעושה מצות הרבה, בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, אף בדברים הגשמיים המותרים, נמצא עושה מצות הרבה מאד, ומאד גימטריא מ"ה, רצה לומר שעושה הרבה מצות, והוא בבחינת מ"ה, עד כי חדל לספור, רצה לומר שעושה מצות הרבה, ומקבל בהירות גדול, ותענוג גדול, בכל עת, נמצא הוא תמיד בעולם התענוג, ותענוג תמידי אין תענוג: כמו שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מ' דוב בער זללה"ה, וכדומה לי, ששמעתי בשמו פירוש הפסוק על (תהלים קמז, ה) ולתבונתו אין מספר, הוא לשון ספיר, והארה, ותבונה, הוא עולם התענוג, ותענוג תמידי אין תענוג, וזהו אין מספר עכ"ד ודברי פי חכם חן, וזהו שאמר שעושה מצות הרבה, עד כי חדל לספור, רצה לומר שחדל מלקבל הארה ותענוג, כי אין מספר, רצה לומר אין תענוג בתמידי כנ"ל: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וכו' (מא, נ), עיין פירש"י ז"ל מכאן שאדם אסור לשמש בשני רעבון, והוא גמרא תענית דף י"א (ע"א), ואיתא שם תנא אם היו חסוכי בנים, מותר:
והקשה הבית יוסף ז"ל (או"ח סימן תקעד) היכא יליף מכאן, דהרי יוסף היה חסוכי בנים, ואם לא היו נולדו לו קודם היה מותר גם כן בשנת רעב, ע"ש, שכתוב שאין זה אלא אסמכתא בעלמא, ולי קשה איפכא, מנא ליה דאם היו חסוכי בנים, מותר, אימא דאף לחסוכי בנים אסור, כמשמעות הכתוב, וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא וכו', אבל בשני הרעב, אף ליוסף שהיה חסוכי בנים נמי אסור:
ונראה דבאמת ילפותא גמורה, כמשמעות הגמרא וכל הפוסקים, שכתבו אסור, דהנה יש לדקדק בלשון הכתוב, שאמר, וליוסף יולד שני בנים וכו', למה כתוב שני בנים, הוה ליה למימר וליוסף יולד בטרם תבוא שני הרעב, ולמה אמר שני בנים: אלא דבזה בא ללמדינו, דלחסוכי בנים מותר לשמש, ומה שאמר וליוסף יולד שני בנים, רצה לומר שניהם נולדו בטרם תבא שנת הרעב, אבל אם לא היה נולד השני קודם שנת הרעב, היה אסור לשמש, כיון שכבר היה לו אחד, ויצא מכלל חסוכי בנים, אף אם לא קיים פריה ורביה, אף על פי כן כיון שיש לו אחד, יצא מכלל חסוכי בנים, וכן דעת בעל נחלת יעקב ע"ש לפי דרכו, ולכך לא אמר בלשון הזה, תנא מי שלא קיים מצות פריה ורביה, מותר לשמש, אלא ללמדינו כנ"ל, לכך אמר בלשון חסוכי בנים, רצה לומר שאין לו כלל, אבל אם יש לו, אף אחד, אסור לשמש:
ולכך אמר וליוסף יולד שני בנים בטרם וכו', רצה לומר שניהם נולדו קודם שנת הרעב, אבל אם לא היו נולדו שניהם, היה אסור לשמש, אחר שהיה לו אחד, ויצא מכלל חסוכי בנים, ואם כן ממילא מובן מכאן דלחסוכי בנים שאין לו כלל, מותר לשמש, כדברי הברייתא:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר בצרים רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות (מב, א- ב), והנה מתחילה אמר וירא יעקב, שראה באספקלריא של קודש, כפירוש רש"י (בראשית רבה צא, ו), ואחר כך אמר הנה שמעתי וכו', ונראה דהנה היה ידוע להם, שעל כרחך הם צריכין לגלות, כמו שאמר לאברהם אבינו ע"ה (טו, יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם וכו', רק שלא היו יודעין, האיך יהיה מקום הגלות, כי נאמר סתם בארץ לא להם, וזהו שראה יעקב באספקלריא של קודש, כי יש להם שבירה וגלות במצרים:
וזהו וירא יעקב כי יש שבר במצרים, רצה לומר כי יש להם שבירה במצרים, וזהו ויאמר לבניו למה תתראו, רצה לומר למה תחזיקו עצמכם במדריגת חכמה, כי חכמה היא בחינת ראיה, ומי שהוא במדרגת חכמה, אין בו שבירה, וזהו למה תתראו, הלא על כרחך צריכין לגלות:
והנה שמעתי כי יש שבר במצרים, רצה לומר כי יש שם מזון ודגן במצרים, לכן רדו שמה, לגלות, ושברו לנו משם, רצה לומר יהיה לנו השבירה והגלות משם, במצרים, ולא משאר ארצות, כי יש לחם, וזהו ונחיה ולא נמות, רצה לומר על כל פנים נהיה בגלות במקום שיש שם לחם, ונחיה ולא נמות, ברעב, וכן היה באמת כי היו במצרים כמנין רדו:
ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וכו' (מב, ו), להבין שאמר השליט על הארץ, כוונתו בודאי ששליט על עם הארץ, כמו שאמר אחר כך הוא המשביר לכל עם הארץ:
ונראה דאמרו רבותינו ז"ל במסכת מועד קטן דף ט"ז (ע"ב) מי מושל בי צדיק, שהקב"ה גוזר גזירה, ומבטלה, וזהו צדיק מושל יראת אלהים (ש"ב כג, ג), ועיין מה שכתבתי בפרשת בלק על פסוק (במדבר כג, יט) לא איש אל ויכזב וכו', פירוש הפסוק (איכה ג, לז) מי זה אמר ותהי אדני לא צוה :
והעולה משם, שהצדיק שהוא בבחינת זה, הוא המושל על מדת מלכות, ומנהיג כרצונו, וזהו מי זה, רצה לומר מי שהוא בבחינת זה, אמר ותהי, רצה לומר שיאמר הדבר, ותהי הדבר ההוא, אדני לא צוה, ואדני כתיב באלף דלת, מדת מלכות, רצה לומר אף על פי שמדת מלכות לא צוה כן, רק שהוא בבחינת זה, מדת יסוד, מושל על מדת מלכות, ומנהיג מדת מלכות כרצונו וכחפצו:
וזהו צדיק מושל יראת אלהים, מדת מלכות, מדת יראה, צדיק מושל ביראה, מדת מלכות, ומנהיג כרצונו, וידוע (זוה"ק ח"א קצה, א) שבחינת צדיק נקרא יסוד, ומדת יראה נקראת ארץ, וזהו ויוסף, רצה לומר הצדיק, הוא השליט על הארץ, על מדת מלכות שנקראת ארץ, ומנהיג מדת מלכות כרצונו וחפצו, הוא המשביר לכל עם הארץ: דהנה אמרתי פירוש הפסוק (קהלת ה, י) ברבות הטובה רבו אוכליה ו(אין) [מה] כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו, על פי דאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות דף י"ז (ע"ב) בכל יום ויום, בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת, כל העולם כלו ניזונים בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת כו', והנה ראינו התחלת התקבלות השפע מכל דבר, הוא לעת עתה בעונותינו הרבים, אצל האומות העולם, ואחר כך נתקבל מיד ליד, וכל אחד מקבל שפע:
כמשל סחורה הבאה ממרחקים, הולך מיד ליד לכמה בני אדם, וכולן נשכרין בהסחורה, ומקבלין תענוג והשפע, עד שבא השפע לאיש אחד, המשתכר גם כן בסחורה זו, ונותן זהב אחד לעני הגון, היושב בדחקות גדול, והעני הצדיק, הוא הפותח צינור השפע, ולו אין מגיע רק זהב אחד, וכולן משתכרים ממון הרבה, ומתענגין בהשפעה זו שגרם ופתח הצדיק הזה, ומכל התענוגים שכולם מתענגים, לוקח הוא דבר מועט: וזהו שאמר ברבות הטובה, רצה לומר כשהצדיק הזה גורם לרבות הטובה על העולם, רבו אוכליה, הרבה מקבלין תענוג מהשפעה זו, ו(אין) [מה] כשרון לבעליה, רצה לומר הצדיק, שהוא בעל של טובה, שהוא המביא טובה זו על עולם, אין לו הנאה ויתרון, כי אם ראות עיניו:
ועיין בסידור האר"י ז"ל (ח"א סא, א) פירוש הפסוק (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו וכו', עיני כל, הם ב' עיינין דרחל, שהם דינין, ומונעין הפרנסה, ומשביע לכל חי רצון, המתקה שלהם ב' יסודות אבא ואמא המאיר להם, גימטריא רצון עכ"ד:
וזהו שאמר כי אם ראות עיניו, רצה לומר מה שמאיר עיני דרחל, וממתיקים על ידי הארת יסודות אבא ואמא גימטריא רצון, ובזה מביא השפעה זו לכל העולם, והרבה מתענגים בו, וזה שאמר הוא המשביר, רצה לומר הצדיק שנקרא יוסף, הוא משביר לכל עם הארץ, שהכל נזונין ומתענגים על ידו:
ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש (מג, יד), מה שהזכיר זה השם של שדי, אפשר שניבא ואינו יודע מה ניבא, כי אל שדי, הוא מדת יסוד, אשר יוסף, בחינת הצדיק משם, וזהו לפני האיש, אשר שרשו משם:
ומה שאמר יתן לכם רחמים, אפשר לומר על דרך (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך, מי שהוא צריך לרחמים, העזר מאת ה', שנתן לו רחמנות, שירחם על עני הגון, ואחר כך ורחמך, ומאן דרחים ליה קודשא בריך הוא, שדר ליה דורנא, מאן ניהי מסכנא (זוה"ק ח"א קד, א), שירחם עליו, ואחר כך מרחמין עליו מן השמים: וזהו שבירך להם יעקב אבינו ע"ה, ונתן לכם רחמים, יתן לכם רחמים, שתרחמו על הבריות, וזהו לפני האיש, רצה לומר קודם שתבואו לפני האיש, ישלח לכם השי"ת דבר שתרחמו עליהם, ובודאי ירחמו עליכם מן השמים:
ויאמר שלום לכם אל תראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם כספכם בא אלי (מג, כג), להבין איך אמר דבר שקר, כספכם בא אלי, ונראה דידוע שהחמשה מדות מחסד ועד יסוד, ויסוד מדת ששית, כלול מחמשה מדות, וידוע שאי אפשר לשום מדה להשפיע במדת מלכות, רק על ידי היסוד, וכל העולמות והספירות נבראו בשביל ישראל, להשפיע להם:
וזהו שאמר נתן לכם מטמון באמתחתיכם, רצה לומר גנוז טוב בכל הספירות, והטוב מכל הספירות בא אל מדת יסוד, להשפיע למדת מלכות, כללות ישראל, וזהו כספכם, רצה לומר כל הכוסף ותשוקה שלכם, בא אלי, כי הוא היה מדת יסוד צדיק, ועל ידי יבוא לכם כל השפעות מכל המדות:
ועל כן הוא קובץ כל הממון, בשביל ישראל, ועל כן החזיר להם הכסף, ואמר בלשון שלא יבינו, ואפשר שזהו כוונת מדרש רבה (צב, ד) שכתב על זה הפסוק וז"ל אלהיכם נתן לכם מטמון וגומר, מכל מקום כספכם בא אלי עכ"ל, רצה לומר מכל מקום, מכל המדות, כספכם, הכוסף שלכם, שישפיע לכם, בא אלי, ועל ידי יבוא לכם השפעה כנ"ל: כי נחש ינחש איש אשר כמוני (מד, טו), הקשה בספר מאור עינים (ד"ה כדבריכם), האיך הוציא מפיו דבר שקר, ובוודאי כי לא נחש ביעקב (במדבר כג, כג), וגם איך כתוב זאת בתורת אמת, ועל פי פשוט נראה, שאמר האמת, בלשון שלא יבינו האחים, ואמר כי נחש ינחש איש אשר כמוני, על דרך (מד, יח) כי כמוך כפרעה, שהיה שוה לפרעה, וזה שאמר כי נחש ינחש איש אשר כמוני, הוא ינחש, אבל חלילה לי לנחש, כן היה כוונתו, וכן הכניס כוונתו בדיבור אמת, שלא יבינו האחים: