אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת וישב
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז, א), להבין דהוה ליה למימר וישב יעקב בארץ כנען, ועוד מה בא ללמדנו, ונראה דהנה האדם צריך לירא מהשי"ת, שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין, ולא משום טעם וסיבה, אבל אם הוא ירא שלא יעני או שאר עונשין, זהו הנקרא יראה רעה:
והנה אמרתי פירוש הפסוק (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וכו', כי מדת יראה נקרא זאת, כמו שכתוב בספרים (), שהוא מדריגה שביעית, וכלול מא' ועד תי"ו, ואם הוא מפחד מפני יראת עונש, זהו נקרא ארץ אויביהם, כי מדת יראה נקראת ארץ, כלומר היראה של אויביהם, הוא יראת עונש: וזהו ואף גם זאת, רצה לומר מדת יראה הנקראת זאת, הוא אצלי גם, ואינו עיקר, בארץ אויביהם, כלומר לפי שהם ביראת אויביהם, יראת עונש, ויראת ה' אינם עיקר אצלם, אף על פי כן, לא מאסתים, וארחם עליהם, ואף על פי שהם ביראה רעה, שורה עליהם רחמנות:
וזהו שאמר וישב יעקב, כי מדת יעקב הוא רחמים, בארץ, רצה לומר ביראה הנקראת ארץ, מגורי אביו, מגורי, לשון מגור מסביב (ירמיה כ, י), אביו, הוא פחד יצחק, מדת גבורות, רצה לומר אף על פי שהוא ביראת של גבורות, יראת עונש, בארץ כנען, יראה של אומות כנענים, שאינם יראים מהשי"ת, רק מהעונשין, אף על פי כן שורה עליו רחמנות הש"י, ומרחם עליו:
אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה (לז, ב), על דרך שפירש רש"י ז"ל (ו, ט מבראשית רבה ל, ו) שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים, ואמרו רבותינו ז"ל במסכת סוטה דף ל"ו (ע"ב) גבי יוסף דמות דיוקנא של יעקב נראה לפניו, בשעה שנתגרה באשת פוטיפר, ואמר עתידין השבטים שיכתבו שמם על האפוד, רצונך שימחה שמך, ופירש, וינס ויצא החוצה:
וזהו שאמר אלה תולדות יעקב, רצה לומר זהו המעשים טובים של יעקב, מה שיוסף בן שבע עשרה שנה, שהוא במדריגת צדיק יסוד, הנקרא טוב, שהוא גרם זה, כי בצדקתו, דמות דיוקנו נראה ליוסף ועמד בנסיון, ונקרא בשם צדיק, ודרגא דברית, הוא יסוד הנקרא טוב, אתעטר ביה, ואם כן תולדות יעקב, הם המעשים טובים שלו, גרם, שיוסף היה בן שבע עשרה שנה, מספר טוב כנ"ל:
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים (לז, ג), עיין פירוש רש"י ז"ל, וז"ל ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר, מסר לו עכ"ל (בראשית רבה פד, ח), ולהבין מלת לו, מיותר, והוה ליה למימר כי בן זקונים הוא:
ונראה דאיתא בספר ליקוטי אמרים (אות קא) על פסוק (מא, מג) (וירכיבהו) [וירכב אותו] במרכבת המשנה, וז"ל בקיצור, הנה האדם צריך לראות שלא יהיה בחינת נוקבא, מקבל תענוג, משום דבר, רק מהשי"ת לבד, וכו', ואיתא (בראשית רבה צ, ג) יוסף מדליה נתנו לו, פיו שלא נשק לעבירה, על פיך ישק כל עמי (מא, מ), דהיינו שלא היה בחינת נוקבא מן התאות, לכך זכה למדריגת חכמה, ונעשה בכור, כמו שכתוב (דברי הימים א ה, א) ניתנה בכורתו ל[בני] יוסף:
ובכר נקרא חכמה, ועל כן הם אותיות שניות, ביחידות, ועשירות, ומאות, שהוא משנה למלך, המחבר המלך והעם, דלפני בי"ת הוא א', שאין למעלה ממנו, דלפני הא' מה אתה סופר, ואחר אותיות בכ"ר הוא גל"ש, שהוא שגל נוקבא, אבל מי שהוא בכר, דבוק בחכמה, אינו דבוק בשום תאוה עכ"ל, ותראה שם דברים נפלאים:
והעולה מזה שבכר נקרא חכמה, וזהו שאמר נתינת טעם, לפי התרגום, שאהב אותו מכל בניו, כי בר חכים הוא לו, רצה לומר שלפי מחשבתו הוא בכור שלו, כי אף על פי שבאמת היה ראובן כחו וראשית אונו, אבל לפי מחשבתו, שהיה סובר שנתן כוחו וראשית אונו ברחל, אם כן יוסף הוא הבכור, כי הוא מסר סימנים לרחל, ובשעת ביאתו היה סובר שהיא רחל (מגילה יג, ב), שאהב את רחל, ומסר לה סמנים, כמו שכתוב (כט, יח) ויאהב יעקב את רחל:
על כן ויעקב אהב את יוסף מכל בניו, כי בר חכים, חכים תרגום של חכמה, ובכור הוא חכמה, וזהו כי בר חכים הוא לו, ולו דייקא, רצה לומר, לו הוא בר חכים, הוא בן בכור, לפי מחשבתו, אבל לפי האמת אינו כן, ועשה לו כתונת פסים: והנה ראיתי בספר מאור עינים בפרשת וישב בפסוק זה, לפי דרכו כתב, פסים הוא ראשי תיבות, פ'ה ס'ח י'ציאת מ'צרים, עיין שם לפי דרכו , ולפי דברינו יש לומר, מחמת אהבתו עשה לו כתונת, הוא לבוש פסים, שיהא גאולה ממצרים הנקרא פסח, פה סח, בשביל יציאת מצרים שיהא על ידו:
ופשיטא לפי מאמרם ז"ל כן היה, שבא דיוקן של אביו כשרצה לעבור עבירה, ועל כן וינס החוצה (לט, יג), ולא זרק הטיפים שלו בעבירה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב בתהלים קי"ד (ט), בשכר וינס החוצה, הים ראה וינס (תהלים קיד, ג), וזהו ועשה לו כתונת פסים, שבכוחו עשה לו לבוש, שיהא יציאת מצרים על ידו, וזהו ראשי תיבות פסים פ'ה ס'ח י'ציאת מ'צרים:
והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה וכו' (לז, ז), דהנה יוסף היה מדת יסוד, וידוע דכל הספירות משפיע שפע למדרגה התחתונה, מדת מלכות, ויכול להיות חס ושלום מניעות שפע, על ידי קטרוג, אבל ממדת יסוד אין שום מניעה מונע מלהשפיע למדת מלכות, וזהו שאמר והנה קמה אלומתי, הוא מדת יסוד, וגם נצבה, רצה לומר נצב ה"א אחרונה, מדת מלכות, לקבל השפע ממדת יסוד כנ"ל:
אם משול תמשול בנו (לז, ח) ונראה דהנה שמעתי מפי מחותני הרב הגאון החסיד מוהר"ר לוי יצחק האב"ד דק"ק בארדיטשוב, דמלוכה נקראת מלך, על שם שראשי עם יועצים להמליכו, ונושאין ונותנין בדבר, ומלוכה לשון המלכה, כמו (ברכות כז, ב) איזול ואמלוך בדביתהו, אבל מושל הוא אינו מלך, אבל בכוחו ובתוקפו הוא מושל, שלא ברצון עבדיו, כי הם לא המליכו עליהם:
ואמר על פסוק (תהלים כב, כט) כי לה' המלוכה, רוצה לומר על ישראל שהם ממליכים אותו, ומושל בגוים, שהם אינם מקבלים עליהם, והוא מושל עליהם ביד חזקה, ועלו מושיעים בהר ציון וכו' והיתה לה' המלוכה (עובדיה א, כא), כי אז יהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ויקבלו אותו למלך, וזהו והיתה לה' המלוכה, והיה ה' למלך וכו', עכד"ק :
וזהו שאמר המלוך תמלוך עלינו, בה"א התימה, כי מלוכה צריך לקבל עלינו למלך, וזהו בודאי אינו, כי הם שונאים אותו, אם משול תמשול בנו, ואם הוא לשון שמא, תמשול עלינו שלא ברצונינו, ביד חזקה, ועל כן לא כתוב בה"א התימה רק אצל מלוכה, ולא אצל ממשלה:
ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם (לז, יג), להבין מה זה נתינות טעם, שהם רועים בשכם, על כן צריכין לשלוח אליהם, ונראה על פי אמרתי פירוש הפסוק (שם יב) וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, כלומר שהלכו לברור ניצוצות הקדושות שנפלו אל השבירה, להביאם אל הקדושה, אל מדת מלכות, שנקראת כנסת ישראל, ששם מתקבצים כל הנשמות הקדושות:
והנה מלת שכם, פרושו לשון חלק, כמו שפירש רש"י ז"ל על פסוק (מח, כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וכו' ע"ש, ומדת מלכות הוא נבנית, שלקחת חלק מכל הספירות העשירות, כמו שכתוב בתיקונים תקונא שתין ותשע דף [קטז, ב] (ק"ו) וז"ל ועוד אתמר בה בשכינתיה תתאה נעשה אדם וכו' (א, כו), דתהא כלילא מכל ספירין, דכל עשר ספירין יהיבו בה כל חד חולקיה, ומאי חולקיה אלא כל ספירא יהיב בה עישור דיליה וכו' ע"ש:
וזהו וילכו אחיו לרעות, לשון אהבה וריעות, את צאן אביהם, ומלת צאן, כמו (שיר השירים ג, יא) צאינה וראינה, וזהו את צאן אביהם, הניצוצות הקדושות, שיצאו ונפלו מן השורש, בשכם, כלומר שהתחברו בשכינה מדת מלכות שהוא חלק מכל הספירות: והנה רש"י ז"ל פירש נקוד על את, לומר שלא הלכו אלא לרעות את עצמן ע"כ, רצה לומר כי ידוע שאי אפשר להאיר ולהשפיע אל מדת מלכות, רק על ידי יסוד, וזהו מדת יוסף, ומאחר שהם היו רחוקים מאוד מיוסף, ותכלית שנאה היה להם, עד שהיו חשבו על יוסף, שהוא שיריים, כשירי הקליפה שנפרדו מאברהם בצאת ממנו ישמעאל, כמו שכתב בספר ליקוטי תורה (וישב) על פסוק (לז, יח) ויתנכלו אותו להמיתו ע"ש: ואם כן לפי שהיו רחוקים מאוד מיוסף, מדת יסוד, לא היו יכולין להאיר ולהשפיע אל מדת מלכות, וזה שלא הלכו אלא לרעות את עצמן, ולא להאיר ולהתחבר במדת מלכות:
ובאמת יעקב אבינו ע"ה, לא ידע מתכלית שנאה הזאת, ומחשבותם עליו, כי אם היה יודע מזה, בודאי לא שלח את יוסף אליהם, וזהו שאמר הלא אחיך רועים בשכם, כלומר שהם עוסקים לעלות ניצוצות הקדושות, ולהתחבר במדת מלכות, לכה ואשלחך אליהם, שתחבר עמהם, ועל ידך יאירו, וישפיע למדת מלכות כנ"ל:
או יאמר ויאמר ישראל אל יוסף וכו' לכה ואשלחך אליהם, להבין אמרו לכה בה"א מיותר, והוה ליה למימר לך בלא ה"א, וגם דאמר ואשלחך בוא"ו, הוה ליה למימר אשלחך בלא וא"ו:
ונראה דיעקב אבינו ע"ה אמר ליוסף שילך במצותו, ויקיים מצות כיבוד אב, ושלוחי מצוה אינם ניזוקין (פסחים ח, ב), ובעשיות המצוה יכווין לעשות יחוד יסוד ומלכות, ליחד ה"א אחרונה בוא"ו של הוי"ה, וזהו לך ה"א וא"ו אשלחך, כלומר תיחד ה"א אחרונה בוא"ו בהליכתך, אז אשלחך אליהם, אם יהיה הליכך לעשות יחוד ה"א בוא"ו, במצות כיבוד, אז אשלחך אליהם ותלך לבטח:
לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר (לז, יד), ובאמת לא בא אליו בחזרה, ואם יצא מפי יעקב אבינו ע"ה למה לא נתקיים, וגם למה כתב בתורה מה שאמר והשיבני דבר, כיון שלא נתקיים, ובודאי בתורה לא נכתב דבר שאינו אמת: ואפשר לומר דבאמת כשבאו האחים אל יעקב ואמרו לו (מה, כו) עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, כתיב, ויפג לבו כי לא האמין להם, רק אחר כך כתיב (שם כז) וידברו אליו את כל דברי יוסף וכו' וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם, ופרש"י ז"ל וידברו אליו את כל דברי יוסף, סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה (בראשית רבה צד, ג צה, ג), זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה עכ"ל: ואם כן בא אליו בחזרה, התורה אשר למד עמו קודם שפירש ממנו, והתורה נקרא דבר, כמו שכתוב (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור, וזהו שנצנצה בו רוח הקודש שאמר לו בלשון זה והשיבני דבר, לומר שישוב אלי התורה שלמדתי אותך עתה: ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דתינה (לז, יז), עיין פירש"י ז"ל נסעו מזה, מן האחוה, נלכה דתינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך ע"כ, להבין איך מרומז בפסוק נסעו מזה שנסעו מן האחוה, ונראה דמלת זה גימטריא י"ב, והם היו י"ב שבטים, והיו רוצים להרוג יוסף, ויחסר מן י"ב שבטים, וזהו נסעו מזה, מן האחוה של י"ב שבטים, כי שמעתי אומרים נלכה דתינה, לבקש נכלי דתות וכו': או יאמר כי מלת זה הוא מדת יסוד, מדת יוסף, וזהו נסעו מזה, ממדתך, ועל כן פירש"י ז"ל מן האחוה:
ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא (לז, יט), מלת הלזה מיותר, והיה די באומרו בעל החלומות בא, ואפשר לומר שניבאו ואינו יודע מהו, ואמרו הלזה בא, רצה לומר וכי בשביל זה בא, כדי שיתקיים כל החלומות שלו וכן הוה: ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים ויקומו כל בניו כו' וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (לז, לד- לה), וז"ל אור החיים (ד"ה ויקומו), עוד ירצה באומרו וימאן וגו' כי ארד וגו', הגם שראה שמאן להנחם, לא למד מזה שיוסף חי, ואין מקבלין תנחומין על החיים (מס' סופרים פכ"א; בראשית רבה פד, כא), כי אמר, טעם מניעת הנחמה, לצד טעם כי ארד אל בני אבל שאולה, ואמרו ז"ל (תנחומא ויגש ט) סימן היה מסור בידו, עכ"ל: ואפשר לומר ששם שק במתניו, שאין מדרך אבילים, וגם התאבל עליו ימים רבים, שגם זה אסור מן הדין יותר מן הקצוב, שלשה לבכי וכו' (מו"ק כז, ב) , אלא שזה קבל עליו להצטער בשק ולהתאבל כל ימי חייו, מחמת תשובה, מחמת ששלח אותו, כמו שכתב המגן אברהם בסימן תר"ג (סק"א) באורח חיים, וז"ל אחד ששכר את חבירו לילך בדרך, ונהרג, נכון שיקבל בתשובה עכ"ל (באר שבע פרק חלק), ופשיטא בכאן, שהיה שולח אותו למקום סכנה, שהיה ידוע לו שאחיו שונאין אותו, כמו שפירש"י ז"ל על פסוק (לז, י) ויגער בו אביו, לפי שהיה מטיל שנאה עליו עכ"ל, אלא שלא היו חשודין בעיניו על שפיכות דמים, ואם כן שוגג הוא, ואף השוגג צריך כפרה: וכן נראה מדברי המדרש (תנחומא ויגש ט) שהביא רש"י ז"ל, בפרשת ויגש בפסוק (מו, ל) ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם, שהיה מיצר ודואג על שליחותו אל האחים, וז"ל רש"י שם ומדרשו סבור הייתי למות שני מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלק ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך עכשיו וכו' עכ"ל, ולמה יתבע הקב"ה ממנו מיתת יוסף, אם לא מפני ששלח אותו למקום סכנה כנ"ל, לכך וימאן להתנחם, ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, יותר מן החיוב מן הדין, עבור תשובה מחמת ששלח אותו כנ"ל:
ברש"י ז"ל, עולה תמנתה (לח, יג) בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן עכ"ל (סוטה י, א):
ואפשר לומר דהכתוב אומר אצל יהודא לשון עליה, עולה תמנתה, שבדרך שהיה נוסע לתמנת, נזדמנה לו אשה מן השמים, כמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק (לח, כו) צדקה ממני, וז"ל ורבותינו ז"ל דרשו (סוטה י, ב) שיצתה בת קול, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודא גזרתי להעמיד מלכים בישראל, עכ"ל, ונמצא היה ליהודא עליה גדולה, בנסיעה זו, שיצא מן האשה שנזדמנה לו מן השמים בדרך זו, מלכות בית דוד, אבל בשמשון, לפי שהיה לו ירידה גדולה מן האשה שלקח בתמנת, על כן כתיב וירד שמשון תמנתה : ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ (לח, כט), הלשון מה פרצת עליך פרץ, אין לו פירוש, ונראה דכתב האר"י ז"ל בספר ליקוטי תורה (וישב ד"ה ותקשור) שפרץ היה נשמת ער, וזרח נשמת אונן, והנה שמא גרם (ברכות ז, ב) שקראו ער, ונתהפך לרע, ועשה הרע בעיני ה' (לח, ז), והיה תקונם על ידי הסבה מאת ה', על ידי יהודה:
וער היה בכור יהודא, ולו יאות המלוכה, וזה היה תקונו, שניתנה לו מדת מלכות, העולה מאה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת מאה ברכות, וז"ל וממנו לנוקבא הנקראת אדני, בגימטריא מאה, בהיות אלף בצורת יו"י והיו"ד של הנו"ן בחשבון, מלבד הנו"ן עצמה, כזה יויד"יני, ובזה יעלו ניצוצות שבקליפה, בסוד מ"ן לנוקבא, לתקנם בסוד מאה אדנים עד כאן לשונו, וכיון שניתנה לו מדת מלכות, העולה מאה, היה עולה הניצוצות הקדושות שהביא ער לקליפות:
וגם כשנתוסף לו חשבון מאה, על שמו ער, שנתהפך לרע, נעשה הצירוף קרע, וזה השם של קרע, מקרע הקליפות, והוציא מהם ניצוצות הקדושות, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל (ח"ג פג, ב, ע"ש) בכוונת ערב יום כיפורים בפסוק (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק, סופי תיבות קרע וכו', וז"ל יכוין לקרוע הקליפות, על ידי השם קרע, ולהעלותם מהקליפות אותם הטיפות שיצאו למגנא, מן היסוד דנקרא טוב עכ"ל: ונמצא היה תקונו, על ידי שנתוסף בו מאה של המלכות, על שמו, ונעשה קרע, ויצא הניצוצות הקדושות מהקליפות למקומם, וזה השם של קר"ע, גימטריא ש"ע, וזהו גימטריא של פרץ, ועל כן כשנתקן נקרא פרץ, וזהו מה פרצת עליך פרץ, ואל תקרא מ"ה אלא מאה, כלומר המאה של מלכות, שנתוסף לך על שמך הראשון, בזה נתחזקת ונתקנת לקרות לך פרץ, ועל כן ויקרא שמו פרץ, כי השם הוא המורה החיות שלו כנ"ל, ותקונו על ידי שם קרע, גימטריא פרץ כנ"ל:
וגם בלשון הקודש, ובלשונינו, פירוש של קרע, ופירוש של פרץ, אחד הם, ונקרא פרץ על שם המלוכה, שהמלך פורצין לו גדר, לעשות לו דרך, כמו שאמרו בסנהדרין פרק ב' משנה ד', ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו:
וטעם שנקרא שני זרח, אפשר לומר מפני שהוא אונן, ואונן בגימטריא ק"ז, ומאת ה' היתה זאת, שתקונם היה על ידי אביו יהודה, שיש בו מדת מלכות, ונתוסף באונן גם כן אדנ"י, בסוד מאה אדנים, המעלה ניצוצות הקדושות מהקליפה, ואז נעשה ר"ז, והנה כתב בליקוטי התורה על פסוק (לח, כח) ותקשור על ידו שני, וז"ל דע כי ער השחית יותר מאונן, חדא דהשחית בידו, עוד כי לא היה מחמת סיבה, רק מחמת העבירה, ואונן לא היה רק כי ידע כי לא לו יהיה הזרע, וגם לא היה רק אם בא על אשת אחיו ושחת ארצה וכו' עכ"ל:
ונמצא עיקר העבירה שלו, שהיה שונא לאחיו, ולא היה רוצה ליתן לו זרע, ומחמת עבירה זו שהיה שונא לאחיו, גוררת עבירה אחרת, ועשה הרע בעיני ה', והכניס ניצוצות הקדושות לקליפה, וכשנתוסף מאה אדנים, להעלות הניצוצות הקדושות מהקליפה, לא נתקן עדיין עבירה שהיה שונא לאחיו, והוצרך לבא אל השורש, אשר שם כל הנשמות באחדות בלי פירוד כלל, והיא בינה, עולם הנשמות, כמו שכתוב (איוב לח, כט) מבטן מי יצא (הכל) [הקרח], והיא עולם השמיני מתתא לעילא, והיא חי"ת של זר"ח, ועם ר"ז הנ"ל, נעשה הצירוף זרח, ושמו הוא החיות שלו כנ"ל: ויהי כדברה (אל יוסף) [אליו] יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה וכו' ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי וכו' (לט, י- יב) ולשון כדברה, דיבר הוא קשה (מכות יא, א), והיא היתה באמת משדלתו בדברים רכים, כמו שאמרו בגמרא דיומא דף ל"ה (ע"ב), וגם מלת יום יום הוא מיותר:
ונראה דאמרו בגמרא שם, בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית, ועל לשכב אצלה וכו', דרשו רבותינו ז"ל במסכת סוטה דף ג' (ע"ב) לשכב אצלה, בעולם הזה, להיות עמה, לעולם הבא, ופשיטא כיון שלא שכב אצלה בעולם הזה, מהיכי תיתי יהיה עמה לעולם הבא:
וצריך לומר דהיא היתה משדלתו בדברים, ובאה אליו בבגדים אחרים בכל יום, לעוררו באהבה, והוא לא רצה להכנס אהבתה בלבו אף במחשבה, ומלת כדברה, הוא לשון התנהגות, כמו (סנהדרין ח, א) דבר אחד לדור, כלומר שהיא מתנהגות אליו יום יום באהבת משונות, כידוע שיום הוא מדת אהבה, כמו שכתוב (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום:
וזהו כדברה אליו יום יום, שהיתה מתנהגות אליו יום יום, מאהבת משונות, על כן דרשו חז"ל בגדים שלבשה לו שחרית וכו', ולא שמע אליה לשכב אצלה, בעולם הזה, ולהיות עמה, לעולם הבא, רצה לומר עולם הבא, הוא עולם המחשבה, והיה נזהר שלא לחטוא אף במחשבה, ואם כן לא היתה לה שום תפיסה אליו, כיון שלא חטא אף במחשבה: רק שהיתה לה תפיסה, שהיה מסלסל בשערו ומקשט בלבושו, כמו שכתוב בזוהר וישב דף ק"ץ (ע"ב), וז"ל כד שלט יצר הרע עליה דבר נש, אתקן ליה וקשיט ליה לבושין, ומסלסל בשערו ע"כ, ומחמת זה היתה לה תפיסה בו, וזהו שאמר ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, רצה לומר שלא היתה לה שום תפיסה בו, שלא חטא אף במחשבה, רק על ידי בגדו, שהוא מצד היצר הרע, היתה לה תפיסה בו, לאמר שכבה עמי, וכן איתא בזוהר שם:
או יאמר מלת כדברה, הוא לשון יחוד, כמו ראוה מדברת (כתובות יג, א) , רצה לומר כשהיתה מתייחדת אליו, היתה מתייחדת אליו באהבת משונת, על ידי בגדיה שלבשה בשבילו כנ"ל:
ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי (לט, יב), מלת לאמר בכאן אין לו פירוש, ונראה דאמרתי פירוש הפסוק (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך וכו', דשלמה המלך ע"ה הזהיר, מה שהזהיר התנא (אבות פ"ב מ"י) ושוב יום אחד לפני מיתתך, ומחמת שאינו יודע יום מותו, צריך להיות כל ימיו בתשובה, ומלת בגדיך מלשון (ירמיה ג, ח) בגדה יהודא, וזהו בכל עת יהיו בגדיך, מה שבגדת ושפגמת בשמותיו יתברך, יהיו לבנים, על ידי התשובה, וכמו שאמרו (יומא פ"ו מ"ח) שהיו קושרין לשון זהורית, וכשהיה מלבין, היו יודעין שנמחלו עונותיהם: ומחמת התשובה, שמן על ראשך אל יחסר, דכתוב בספרים כשאדם חס ושלום עובר עבירה, מסתלק ממנו מוח של חכמה שיש בו, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג, א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שהוא היפך חכמה, ועל ידי התשובה שלימה, זכה אחר כך לחכמה, וחכמה נקראת שמן, וזהו ושמן על ראשך אל יחסר, כלומר שאל יחסר לך חכמה על ידי התשובה:
והנה חכמה נקראת חיה, וכשח"ו מסתלק ממנו חכמה, על ידי עבירה, ונכנס בו רוח שטות, היפך חיה ח"ו, שורה עליו סטרא אחרא, חכמה רעה של הקליפה, כי זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד), ונקראת חיה רעה, וזהו שפירוש רש"י בפסוק (לז, לג) חיה רעה אכלתהו, נצנצה בו רוח הקודש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר ע"כ (בראשית רבה פד, יט), רצה לומר שרצתה שיכשל בעבירה, ולהעביר ממנו חכמה, ושישרה עליו חס ושלום חיה רעה:
ובאמת יוסף לא היה פוגם בברית קודש, שעל ידי פגימת הברית יהיה לאשת פוטיפר תפיסה בו, כמו שכתוב (לט, ח- ט) וימאן וכו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, אבל היה לה תפיסה להתגרות בו, עבור שסיפר לשון הרע על אחיו, בפני אביו, שהם חשודין על עריות, כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק (לז, ב) ויבא יוסף [את] דבתם רעה וכו', וז"ל ועל העריות שסיפר עליהם, לקה, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף (לט, ז) עכ"ל (בראשית רבה פד, ז):
וזהו שאמר ותתפשהו בבגדו, רצה לומר שלא היה לה שום תפיסה בו, להתגרות בו, כי לא פגם באות ברית קודש, רק ותתפשהו, שהיה לה תפיסה בו להתגרות, בבגדו, לאמר בשביל מה שבגד ומעל ופגם, לאמר, רצה לומר מה שפגם באמירה, שאמר לשון הרע בפני אביו עליהם, ובשביל זה לקה, והיה לה תפיסה להתגרות בו כנ"ל: