אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת תזריע
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא וביום השמיני ימול וכו' ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה וכו' (יב, ב-ה), להבין מה שאמר וילדה זכר לשון ודאי בלי ספק, עוד יש להבין למה הזכיר לשון זריעה, וגם לא אמר וילדה נקבה כמו שאמר וילדה זכר:
ונראה דהנה האדם צריך בתחילה לתקן שבע מדותיו שיש בו, אהבה ויראה והתפארות וכו' להכניע הכל תחת יראת ה' בלבד, כמו שאמר דוד המלך ע"ה לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וכו', ובהכנעו כל שבע מדותיו תחת יראת ה' אז שורה עליו ממילא אהבת הבורא יתברך:
והנה שמעתי מחותני הגאון החסיד מו"ה ישכר דוב זללה"ה שאמר פירוש (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה, דהנה יש יראה עילאה ויראה תתאה, ויראה עילאה היא שירא לגשת לעולם שלמעלה על דרך (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו, ויראה תתאה הוא שמתירא שלא יפול בעולמות התחתונים ויפול מיראת ה', אבל יראת עונש אינו עובד אלא את עצמו, אבל אף על פי כן הוא מכשירי מצוה מפני שאינו עובר עבירה מפני יראת עונש, וישב ולא עבר מעלה עליו כאילו עשה מצוה (מכות כג, ב), אבל אינו עבודת ה', וזהו עבדו את ה' ביראה, רצה לומר בשני מיני יראה הנ"ל תעבדו את ה', אבל לא יראת עונש כי אינו עובד את ה' בזה עכ"ד ודפח"ח :
אבל כשהיראה היא יראת ה' בשלימות שורה עליו אחר כך אהבת הבורא, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א) וכשבא למדת אהבה צריך לחזור לתקן שבע מדותיו, כי אהבה הוא עולם הגבוה יותר כמו שכתוב בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ג) על חסיד אחד שהיה כל ימיו בתשובה, ביום זה עשה תשובה על יום שלפניו שלא עבד ה' כראוי, כי בכל יום הולך למדריגה יותר גבוה וניתוסף לו שכל חדש, וראה שביום אתמול לא היה עובד כראוי:
וזהו שאמר אשה, יראת ה' הנקראת אשה (ראה משלי לא, ל) כי תזריע, ועבודת ה' נקרא זריעה שעושה פירות כמו שכתוב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וכו', וילדה זכר, לשון ודאי שיבוא בודאי בחינת אהבה הנקראת דכר, כי דרכו של איש וכו', ואז כשיבוא אל בחינת אהבת הבורא צריך לחזור לתקן שבע מדותיו אף שכבר נטהרו בבחינת יראה בתחילה:
וזהו וטמאה שבעת ימים, הם השבע מדות במדרגות אהבה בחינת טומאה הם, וצריך לחזור ולתקנם, וזהו כימי נדת דותה תטמא, כמו שבתחילה שטיהר השבע מדות מן טומאת היצר והם טומאה ממש, וכעת שהוא בעולם היותר גבוה בחינת אהבה צריך לחזור ולתקנם, כי יראה בשבע מדותיו בחינת טומאה כנגד העולם היותר גבוה, מחמת שבא לו שכל חדש, ואחר כך כשיתקנם גם בבחינת אהבה אז יוכל לבוא לעולם התשובה עולם הנשמות עולם השמיני מתתא לעילא:
וזהו וביום השמיני, שיבוא לעולם השמיני עולם התשובה, ימול בשר ערלתו, על דרך (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם, ואז יהיה בבחינת בעל תשובה, וזה אם היראה היא בשלימות, אבל יראה מחמת עונש שכוונתו לתועלת עצמו להרחקת הנזק מעליו או שארי תועלת לעצמו זהו בבחינת נוקבא, שכוונתו להנאת עצמו, ומי שהוא בבחינת זאת שירא מעונשין ויראה רעה הוא מוסיף בכל יום ליפול בזאת היראה, כי יראת ה' אחת היא, אבל יראה רעה יראה שפילה אין מספר וכל מה שמתירא יפול יותר ביראה רעה: וזהו אם נקבה תלד, רצה לומר ואם היראה היא בבחינת נוקבא יראת עונש, תלד עוד בחינת יראת עונש יראה שפילה עד אין מספר, ותקנתו וטמאה שבועיים כנדתה, שצריך ליטהר שבע מדותיו ולהכניעם תחת יראת ה' שלא יהיה לו שום אהבה רק אהבת ה', ושלא לירא משום דבר רק יראת ה', וכן בכל מדותיו, וכשהוא מכניע כל שבע מדותיו תחת יראת ה' אז בא אחר כך אהבה, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה כנ"ל, וכשבא לעולם האהבה צריך לחזור ולתקן שבע מדותיו, ולא די בזה הכנה ותיקון שהיא מדריגות טומאה לעולם שלמעלה, וזהו וטמאה שבועיים כנדתה, ועל כן לא הזכיר בזה לשון זריעה שהוא אינו בבחינת עובד את ה' שנקרא זריעה, אלא מחמת הנאת עצמו וכנ"ל:
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת (יג, ב), להבין הלא אמרו רז"ל (בר"ר מב, ג) כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה, ושמחה מה זה עושה:
ונראה דהנה כתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ומאוד מאוד הזה[י]רו רבותינו ז"ל בזה כמו שאמרו (סוטה ה, א) ראוי לגדעו כאשירה, ואין עפרו ננער, וכיוצא בזה הרבה, וזו המדה בא מצד גסות החומר, מצד היצר הרע הדבוק בחומר, ומי שיש בו ח"ו גסות הרוח יכול בקל לבוא למשוך אחר היצר הרע, כי אמרו רז"ל (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו שנאמר (תהלים לז, לב-לג) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וה' לא יעזבנו בידו, ומי שיש בו גסות הרוח אז אין השי"ת שורה עליו, כמו שאמרו רז"ל (סוטה ה, א) אין אני והוא יכולין לדור וכו', ואם ח"ו אין לו סיוע מהשי"ת ממילא נלכד ברשות היצר הרע:
וזו המדה צריך שמירה גדולה אף באדם גדול, אם בא לו ח"ו גסות מחמת גודל בהירות העבודה יוכל ח"ו ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וזהו אדם כי יהיה בעור בשרו, שבא לו מחמת חומרות הבשר, שאת, הוא גסות, או ספחת, לשון טפילה כלומר עבירה הקשורה בו ככלב כמו שאמרו רז"ל (שם ג, ב), וזהו בא מחמת הגסות כיון שאין לו שמירה מהשי"ת:
או בהרת, כלומר שהוא צדיק ומחמת בהירות עבודה נכנס בו שמחה, ומחמת השמחה בא ח"ו לידי גסות, וזהו והיה מחמת השמחה של בהירות העבודה, בעור בשרו לנגע צרעת וכו' והובא אל הכהן, כהן לשון עובד, מי שהוא עובד השי"ת בודאי אין בו מדה זאת ויוכל לרפאתו:
וכן יש לפרש פסוקים שלאחריו נגע צרעת כי תהיה באדם וכו' וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור, כלומר שיש בו מדת גסות הרוח בגוף מחמת שהוא בבחינת לבנה בבחינת חסדים, שהוא צדיק גמור ועובד השי"ת ומקושר אף במעשה גופו להשי"ת, ומקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) אף בדברים הגשמיים, ונמצא עובד השי"ת אף בגוף, ומחמת זה בא לו גסות הרוח שמחשב בלבו שגופו הוא זך מאוד בכל מיני זיכוך: ואחר כך אמר והיא הפכה שער לבן, ואמר לשון נקבה כלומר על הגוף שהוא בבחינת נוקבא, הוא מחשב שיש בגופו כח ובהירות גדול שיוכל להפוך מדין לרחמים, כי שערות הם בחינת דינים, וצדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים (בר"ר עג, ג), וזהו והיא הפכה שער, רצה לומר הדינים לבן אל בחינת חסדים ורחמים, ומחית בשר חי בשאת, וידוע (זוה"ק ח"א קצג, ב) שמדת התקשרות נקרא חי, וזהו שאמר ומחית בשר חי כלומר שהחיות שבבשר שלו היינו הגוף הוא בהתקשרות להשי"ת, וזה אצלו בשאת בהתרוממות ובגדלות ואינו בבחינת מ"ה:
כי באמת צריך האדם לקיים בכל דרכיך (רעהו) [דעהו], ולהיות מקושר אל השם יתברך אף במעשה גופו ובדברים הגשמיים, אבל שיהיה בבחינת מ"ה, ויחשוב שהוא אינו אלא כלי ועובד השם יתברך בכוחו ובמחשבתו ובדיבורו ובמעשה והכל מאתו יתברך, אבל זה שעובד השי"ת ומקושר בדברים גשמיים, ומה שהוא יותר מקושר להשם יתברך הוא יותר בבחינת התרוממות וגדלות:
וזהו צרעת נושנת הוא בעור וטמאו הכהן לא יסגירנו כי טמא הוא, כי בתחילה מסתמא היא לו בחינת גדלות מה שהיה עובד השי"ת בבחינת נשמה ולא בבחינת גופו, ואחר כך כשבא למדריגה זו שמקשר עצמו להשי"ת אף בבחינת גופו הוא יותר בגדלות והתרוממות, וזהו צרעת נושנת הוא בעור וכו', לפיכך בטהרותו של נגע זה צריך אגודת אזוב שישפיל עצמו ולא יגביה עצמו, כי אי אפשר לו לעבוד השי"ת בלעדו ובזה שישפיל עצמו זהו טהרתו כנ"ל: