אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת שמיני
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה' (ט, א-ב), להבין מה דהוה הוה, נראה שרמז בזה דהנה ישראל היה אז בבחינת בעלי תשובה שמשכן היה מכפר על עון העגל (שמו"ר נא, ח), ובעל תשובה צריך לתקן מדותיו תחילה השבע מדות שלו, והן השבעת ימי מלואים שהיו יושבין בבית המקדש בהפרשה מבני אדם לתקן השבע מדות, ואחר כך יוכלו לבוא לעולם התשובה:
וזהו ויהי ביום השמיני, שהיו באין לעולם השמיני מתתא לעילא הוא עולם התשובה שנתקן הכל, קרא משה לאהרן ולבניו וכו', דהנה האדם צריך לעבוד השי"ת בכל לבבו, ודרשו חז"ל (ברכות נד, א) בכל לבבך בשני יצרך ביצר טוב וביצר הרע, ולהבין האיך עובדין השי"ת ביצר הרע, דהנה האדם השלם בכל מדותיו צריך לראות שלא יבוא לו ח"ו שום גיאות מזה, וצריך לזכור בחטאיו בכל עת ולקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), ולהיות תמיד בבחינת ענוה כמו שהזהירו רז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח:
אבל אם יהיה בעבודה שפל רוח ויאמר בלבו מה אני שאעשה מצוה או להתפלל ולבקש מהשי"ת שפל כמוני, זהו ענוה פסול, ואדרבה אמרו רז"ל (שם פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך, וגם אמרו (קידושין מ, ב) לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל עולם תלוי בו, שהוא חציו חייב וחציו זכאי וכל העולם חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת וכו', וכוונתם בזה להגדיל מעשה מצות בני אדם בעיניהם, שיעשו אותם בחשק ובהתלהבות גדול שפעל בעבודתו ומצותיו שמכריע כל העולם לכף זכות: ובחינה ראשונה שיהיה שפל בעיניו הוא מצד יצר הטוב, ובחינה השניה שיגדיל בעיניו מעשיו ודבוריו ומחשבותיו הוא מצד היצר הרע, וזהו בשני יצרך ביצר הטוב וביצר הרע צריך לעבוד השי"ת, ואיתא בעוללות אפרים (ח"ב עמוד ל מאמר רא) מה שאמרו רז"ל (ב"ב קסה, א) רוב העולם נכשל בגזל ומעוטן בעריות והכל בלשון הרע, הוא מצד חטא העגל וראשי תיבות עגל, עריות, גזל, לשון הרע עכ"ל: וזהו שאמר קח לך עגל בן בקר לחטאת, לשון חסרון כמו (מ"א א, כא) והייתי אני ובני שלמה חטאים, כלומר אם תרצה למצוא חסרון בנפשיך כדי להכניע, אז קח לך עגל, שאדם נכשל בשלשה עבירות עבור חטא עגל, וזהו מצד היצר טוב, ואיל לעולה, כי איל הוא גבורות מצד היצר הרע, אם תרצה להעלותך במעשה עבודה והמצות מצד היצר הרע, תמימים, ושניהם יהיה תמימים רצה לומר בלי שום פניות ואחר כך והקרב לפני ה', בעבדות השי"ת ובקיום מצותיו:
או יאמר ויהי ביום השמיני קרא משה וכו' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה לעולה וכו' ויקחו וכו' ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם וכו' (ט, א-ז):
ולהבין קרבנות של אהרן עגל בן בקר לחטאת, לכפר על מעשה עגל שעשה כמו שפירש"י ז"ל, היה נכון לכאורה לצוות גם אל בני ישראל שיקחו עגל בן בקר לחטאת לכפר עליהם מעשה עגל שעשו, ולמה צוה לבני ישראל ליקח שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש לעולה, וגם דאמר פסוק קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם, מה שייך כפרת העם בקרבנות של אהרן שהקריב משלו, ואם שייך כפרת העם בקרבנות של אהרן ונתכפרו בקרבנות של אהרן, למה אמר אחר כך ועשה את קרבן העם וכפר בעדם:
ואפשר לומר דהנה ידוע מן הזוהר (ח"ב קצב, ב) ומן הגמרא דאהרן לא עשה שום מעשה בעגל רק הם עשו בכישוף, והוא לקח מידם והשליכו באש ויצא העגל על ידי כישופם, ומה שאמר להם שיתפרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם (שמות לב, ב), כי הם חסים על תכשיטיהון ובין כך יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה וכמו שפירש"י ז"ל שם (בשם מדרש תנחומא כי תשא יט), והם מיהרו ופרקו נזמי אזניהם (שם ג), ודרשו חז"ל ויבן מזבח לפניו [ויקרא אהרן וכו'] ויאמר חג לה' מחר ועיין פירש"י ז"ל ממדרש (ויק"ר י, ג) ראה אהרן חור בן אחותו שהיה מוכיחן והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו, ויבן לשון הבנה ממה שהיה זבוח לפניו הוא חור, ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי (החסרון) [הסרחון] ולא בהם עכ"ל:
ומה שאמר מוטב שיתלה בי (החסרון) [הסרחון] ולא בהם, שהיה כל כוונתו מחמת אהבת ישראל שלא יחטיאו גם כן שיהרגהו עשה מעשה מה שעשה, והכל לדחותם וכוונתו לשמים כמו שפירש רש"י ז"ל שם חג לה' מחר, בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום עכ"ל, הרי שכוונת אהרן לעשות מצוה שלא יחטיאו יותר בהריגתו, ועשה מעשה מה שעשה בפניהם לדחותם ולבו היה לשמים, ובאמת אהרן טעה בזה המצוה שהיה לו ליהרג ואל יעבור אפילו בכוונת מעשה לדחות עד שיבוא משה כמו שכתוב בפרשת עקב (דברים ט, כ) ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא ע"ש פירוש רש"י ז"ל:
ועיין באור החיים בפסוק (ט, ח) ויקרב אהרן אל המזבח וז"ל ראיתי לתת לב וכו' אם הנפש החוטאת משפטה תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח, ד) איך יבוא קרבן ויפטר, ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג, א; זוה"ק ח"א קכא, א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ונעשה בהמה, וביום שחזר בתשובה רוח הוא באנוש ועולה ממדריגות בהמה למדריגות אדם, האם ראוי להמית אדם זה תחת בהמה, לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק הרוח המרגיש [הוא] מציל את האדם בהערה זו, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע ה' עכ"ל:
ומה שאמר וביום שחזר בתשובה רוח הוא באנוש, רצה לומר כי בחינת רוח הוא בחינת אדם בא לאנוש להבהמה שהיה בעת החטא, וכשמביא קרבן ומשתתף עצמו בצער הקרבן חלק הרוח המרגיש הצער מציל את האדם שהיה בהמה בעת חטא, ואפשר שזהו פירוש (א, ב) אדם כי יקריב מכם, כי כשמקריב אז צריך להיות בבחינת אדם כנ"ל, וידוע מה שכתוב בסידור האר"י ז"ל (בכוונת מוסף ר"ח ח"ב צז, א) דפרים הם בחינת אברהם, ואיל הוא גבורות בחינת יצחק, וכבשים בחינת יעקב, והכשבים הפריד יעקב (בראשית ל, מ) ושעיר הוא שוחד לקליפות וכו':
וזהו שאמר משה לאהרן קח לך, על דרך (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', שצריך האדם השב בתשובה לדבר לעצמו דברי תוכחה ולהגדיל החטא אשר עשה, וזהו קח לך שתקח עצמך בדברי מוסר, ולא תעלה במחשבתך שעשית מצוה בזה כנ"ל, אלא קח לך הקרבן עגל בן בקר לחטאת, בשביל החטא שעשית ולא מצוה, ואחר שתתחרט על החטא ותביא חטאת המשפט לך עגל בן בקר, ותשתתף בצער הקרבן יכופר לך, ותביא איל לעולה, לרמז שתבוא למדת גבורות להגדיל מעשיך ועשיית מצותיך ועבודתיך להאמין בהם וכמו שכתבנו מקודם:
ואל בני ישראל תדבר לאמר, כלומר תדבר אליהם שיעשו תשובה, כי אמירה הוא בלב כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, ובינה ליבא עולם התשובה, קחו שעיר עזים לחטאת, כי חטאם בודאי מצד סטרא אחרא ואין בו שום צד מחשבת מצוה, ואחר שיעשו תשובה על עון העגל אשר עשו וישתתפו עצמם בצער הקרבן שעיר החטאת, תשובתם הוא עלייתם רוח הוא באנוש, וזה מרומז בקרבן עולה שלהם, עגל הוא התשובה וכבש בחינת רוח המעורר לשוב בתשובה והמשתתף בצער הקרבן, ובאמת העם עשו שתי רעות אחת בגוף המעשה שעשו העגל בכשפים שלהם, ואחת שהחטיאו את אהרן בטעות והתכוין לעשות מצוה ובאמת היא עבירה:
ועיין בפרשת וישב ששאלתי פי אדמו"ר הגאון החסיד בוצינא קדישא מוה"ר שמואל שמעלקי זללה"ה איך מקיימין ואהבת לרעך כמוך באמת, והוא עשה לי רעה, והסביר לי הלא כל ישראל נפש אחת, ופעמים שאדם עושה לעצמו בשוגג קרוב למזיד חבורה גדולה, והראש הוא מלך על האברים אם יעשה זה האדם בשכלו שבראשו ויכה היד או הרגל שלו שעשו לו החבורה גדולה, יחשב זה למשוגע ומבוהל שיגרום לעצמו עוד צער, וכן בכאן כיון שכל ישראל אחדות גמור יגרום לעצמו עוד צער:
וזה שהזהיר משה לאהרן שימחול להם על שהחטיאו, ואם יכעוס הראש על היד שלו או על הרגל שלו שעשה בו מכה גדולה שלא בכוונה ובשכל רק כמעשה הבהמה כנ"ל, ואדרבה כשתביא את קרבנך ותכפר בעדך תכפר גם עליהם על שהחטיאו אותך בזה, וזה ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם, בחטא זה שהחטיאו אותך, ואחר כך ועשה את קרבן העם וכפר עליהם, גוף החטא שעשו כנ"ל:
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ט, ו), ועיין בתרגום יונתן בפסוק זה וז"ל ואמר משה דין פתגמא דתעבדין אעברו ית יצרא בישא מן לבכון ומן יד יתגלי איקר שכינתא דה' עכ"ל, ואיתא במדרש (במדב"ר יב, ח) וז"ל מה זה הדבר, על המילה, כמא דאת אומר (יהושע ה, ד) וזה הדבר אשר מל יהושע ע"כ, ודברי המדרש סתומים ונפלאים וכי באותו היום נצטוה על המילה:
מזה נראה כוונת המדרש על ערלות הלב, שימולו ויקיימו ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז) ויסירו לב האבן, והוא כדברי התרגום יונתן אעברו ית יצרא בישא מן לבכון, אבל דבריו סתומים האיך מרומז זה בפסוק, וגם הפסוק בעצמו אין לו פירוש, שבפסוק הקודם כתוב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ולא נזכר מה שאמר לעדה שיעשו, רק אל אהרן צוה קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וכו' ואל העדה לא צוה כלום:
ונראה דהנה כתבתי פירוש הגמרא דיומא (פו, א) אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות איני והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות, ומשני כאן מאהבה כאן מיראה, וכתבתי הטעם דתשובה מיראה היינו יראת עונש, ולא יראה עילאה שגדולה מאהבה, ונמצא הוא מתחרט על עונותיו מחמת שהוא ירא מעונש של העבירה שעבר:
ועונשין הוא על המזיד דוקא ולא על השוגג, נמצא אם עבר עבירה זו גם כן בשוגג אינו מתחרט כלל כי אין ירא מעונש, ואפשר יכול להיות שיש לו הנאה מזה שיעבור עבירה זו בשוגג, שיש לו הנאת הגוף מן העבירה ואין נענש על זה כי אין עונש על השוגג, כי תאות היצר הרע אצלו בשלימות רק מפני יראת עונש מתחרט על המזיד שעבר, ועל כן זדונות נעשות לו כשגגות, כי השגגות נשארו שאין מתחרט עליהם: אבל השב מאהבת הבורא ורואה מה שעשה, כי האדם חלק אלוה ממעל וכשעבר עבירה פגם בקדשי שמים עד שורש נשמתו, והעובר עבירה קונה לו קטיגור הוא המלאך המשחית שנברא מן העבירה ויש לו חיות מן העבירה, ולפי גודל העבירה הוריד ניצוצות קדושות בקליפות מן שורש נשמתו, וכשראה שחטא לה' מתחרט על זה מה שהוריד ניצוצות הקדושות בקליפות הוא מתחרט גם כן על השגגות, כי אף בשוגג שאין נענש אמרו רבותינו ז"ל אף השוגג צריך כפרה, כי פגם בשוגג והוריד ניצוצות הקדושות, וכשמתחרט גם על השוגג ומקיים מצות תשובה נמצא זדונות נעשות כזכיות, כי על כל העבירות שעבר מקיים מצות תשובה:
וזהו פירוש (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, כלומר עד שתבא אל ה', כי השב מאהבה וזדונות נעשות כזכיות ורוצה לשוב אל ה', השי"ת שב אליו ושורה עליו, אבל השב מיראת עונש תאות היצר הרע אצלו בשלימות, ויהיה לו הנאה אם יזדמן עוד אליו עבירה זו בשוגג ויעשה כי יהיה לו הנאת הגוף ולא יענש עליו, כי אין עונש על השוגג כנ"ל, ונמצא הוא מרוחק מהשי"ת כי הוא מדובק ברע בתאות היצר הרע ולא יגורך רע:
ובכאן היו ישראל צריכין כפרה על מעשה עגל וישרה השי"ת שכינתו במשכן, וצוה להם להביא קרבנות לכפר עליהם, ואין הקרבנות מכפרין אלא עם התשובה (שבועות יג, א), וזהו שכתב ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד, רצה לומר שהביאו קרבנות מה שצוה להם משה, ויקרבו ויעמדו לפני ה', ולשון ויקרבו רצה לומר שהיו מקרבין עצמם בתשובה אל ה':
כמו שכתוב בזוהר (ח"א פא, ב ח"ב מז, א) ופרעה הקריב (שמות יד, י) רצה לומר פרעה הקריב את ישראל בתשובה אל ה', שהוא גרם לזה, ואף כאן ויקרבו בתשובה, אבל תשובתם לא היה רק מיראה ולא מאהבה, ולא באו בתשובתם אל ה' כמו השב מאהבה, וזהו ויקרבו בתשובה, ויעמדו בתשובתם לפני ה', ולא באו אל ה': וידוע דתשובה מאהבה תשובה עילאה הוא בינה, וזהו ויאמר משה זה הדבר, רצה לומר התשובה שאתם עושין, אשר צוה ה' תעשו, וידוע דאשר היא בינה המאשרנו כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל (בכוונת נט"י שחרית), רצה לומר מן אשר הוא בינה תשובה עילאה, צוה ה' לעשות תשובה, ואז וירא אליכם כבוד ה', כי מתשובה מיראה הוא מרוחק מן השם יתברך, שעדיין מדובק בתאות הרע ואז אין יכול השי"ת לשרות בכם: וזה שתרגום יונתן אעברו ית יצרא בישא מן לבכון, ולא תדבקו ברע, ותשובו מאהבה תשובה עילאה בינה ליבא ותשובו בכל לבבכם אליו מאהבה, (ומיד) [ומן יד] יתגלי איקר שכינתא דה', וכן דברי המדרש ותקיימו ומלתם את ערלת לבבכם כנ"ל: וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ט, כב), להבין מה בא ללמדינו בזה שירד, וגם מה שייך רישא דקרא לסיפא וירד וכו', ונראה דהנה איתא בזוהר (ח"ב קצב, ב) אהרן לא חטא בעגל רק עשה שלא כהוגן מה שקיבל מיד המכשפים וכו' ע"ש:
ושמעתי מהרב הגדול בוצינא קדישא מו"ה יחיאל מיכל זלה"ה ענין פרה אדומה איך הוא באדם, שהצדיק צריך לירד במדריגות התחתונים להעלות נשמות שירדו שם, ואצלו הוא טומאה והנשמות שהיו שם אצלם היא טהרתן, וזהו מטמא את הטהורין ומטהר את הטמאין עכ"ד ודפח"ח:
וכן איתא בירושלמי תענית (פ"ב ה"ז) הובא בעין יעקב (ירושלמי תענית פ"ב אות ט) אמר ר' שמואל שמואל היה לבוש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו' ע"ש הפירוש (הכותב ד"ה שפיכות הלב), וז"ל והפירוש אמיתי שנראה לומר בלבישת חלוקן של ישראל, לומר כיון ששמואל הנביא ה' צדיק גמור בלי שום חטא איך יוצא שקר מפיו לומר חטאנו אפילו על ידי שיתוף עמהם, לכן הוצרך לעשות שינוי מה בעצמו, בהפשיטו בגדיו הטהורין וילבש בגדים אחרים אשר הם לובשין בגדים צואים, וכולם כאחד יאמרו חטאנו לה' עכ"ל , וכוונתו גם כן כנ"ל, וזהו לירד למדריגה תחתונה להעלות נשמות משם צריך להיות בבחינת אהבה, כמו שכתוב בזוהר (ח"ג קטו, ב) כלתו בשוק של בורסקי וכו' , ואהרן הוא מדת חסד יד ימין :
וזהו וישא אהרן את ידו, כי ידו כתיב כלומר יד ימין בחינת אהבה וחסד שלו, אל העם ויברכם, וזהו וירד מעשות החטאת ועולה ושלמים, של העם לכפר עליהם להעלותם, היה אצלו ירידה ממדריגתו, וזהו מחמת אהבה שהיה ממשיך אל העם בחינת אהבה: או יאמר לכך כתיב ידו בחינת אהבה שלו, לרמז כי צריך לברך באהבה כמו שאמרו רז"ל (סוטה לט, א), וכן תיקנו בברכה של ברכות כהנים לברך את עמו ישראל באהבה, וזהו ויברכם כמו שפירש רש"י ז"ל ברכות כהנים יברכך יאר ישא וכו': או יאמר באופן אחר ויבואר גם כן פסוק שלאחריו (כג), ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, עיין פירוש רש"י ז"ל דבר אחר כיון שראה אהרן שקרב כל הקרבנות ולא ירדה השכינה היה מצער וכו' מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל עכ"ל:
דהנה איתא בספר ליקוטי אמרים דף ל"ד ע"ב (אות קסח) וז"ל בקיצור ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וכו' (בראשית ב, י), וידוע (ראה בתניא פי"ט) שכל דבר וכל העולם חפצו ורצונו ושלימותו לדבק בשורשו ולינק ממנו, וכן הוא מדרך הטבע, ונמצא לפי זה לא היו עולמות התחתונים יכולין לינק שפע כלל מעליונים, כי גם העליון רצונו לקבל ולינק תמיד משורשו ואיידי דטריד למבלע לא פליט כנודע (עי' חולין ח, ב), אך לסיבה זו הטביע הבורא יתברך טבע אחר והוא יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), דהיינו שהתענוג שמקבל המשפיע בהשפעתו הוא יותר מתענוג שיש למקבל השפע, ולזה כל עילה מניחה תענוגה בקבלת שפע מעליון ממנה לפי שמקבל יותר תענוג בהשפעתה למטה ממנה כמשל הפרה הנ"ל: וזהו ונהר יוצא מעדן, שהוא המשכה, נסתלק מעדן, שאינו רצונה לקבל משורשה ולדבק בו, כדי להשקות את הגן, כדי להשפיע לגן וכנ"ל, וזהו ויטע ה' גן בעדן מקדם (בראשית ב, ח) רצה לומר עם העדן נטע הגן, פירוש על ידי שעדן משפיע בו נעשה הגן, אך איך נעשה שהעדן ישפיע לגן וחוץ לדרך הטבע שכל עילה חפצו ורצונו לדבק בשורשו, לזה אמר שזה היה מקדם, רצה לומר מקדמון של עולם, שהטביע זה בטבע כל הנבראים יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו', ועל כן משפיע למטה אל הגן וכנ"ל, כי המחשבה קדומה היה רק להיטיב לפי שלעצמו הוא שלם ואינו רוצה רק להיטיב ולהשפיע, ורצה והטביע כך בטבע כל הנבראים עכ"ל בקיצור:
והנה ידוע (זוה"ק ח"א רי, ב ועוד) שכל מה שהאדם עושה כך מעורר למעלה, ואם הוא משפיע גורם שגם המחשבה קדומה משפיע למטה, ובכאן היו צריכין להשרות שכינה בעולם הזה, והיו צריכין לעשות עובדות לעורר רצון העליון להשפיע למטה, והיה אהרן בתחילה עשה כך, וזהו וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם, כלומר אחר שעשה והקריב כל הקרבנות ובשעת עבודת הקרבנות היה מקבל שפע, וירד מזה התענוג להשפיע למטה ובירך את העם:
וזהו וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, כלומר ירד מזה התענוג מלקבל שפע כדי להשפיע אל העם, וכוונתו גם כן לעורר כל העולמות עליונים עד רצון עליון להשפיע למטה, כמו שהטביע הבורא יתברך טבע זו בכל הנבראים שיניחו תענוג זה מלקבל שפע מלמעלה כדי להשפיע למטה, כן עשה וירד מעשות החטאת וכו', מלקבל השפע, והשפיע וברך את העם ויעורר ויגרום השראת שכינה למטה ולא הועיל ויצטער ואחר כך עשו משה ואהרן זה העובדא:
וזהו ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד, ובודאי מקבלין תענוג שבאו אל אוהל מועד ובפרט שהיו מתפללין שם כפירוש רש"י ז"ל, ופירשו מזה התענוג ויצאו ויברכו את העם, והיו משפיעין למטה אל העם, והיו מעוררין כל העולמות העליונים שיניחו לקבל תענוג מעולם שלמעלה ממנו וישפיעו למטה, ואחר כך וירא כבוד ה' אל כל העם: וזהו גם כן פירוש הפסוק ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', וצוה לשון התקשרות כמו צותא חדא, כלומר זה הדבר אשר קשר ה' בכל הנבראים שיניחו מלקבל שפע וישפיעו למטה, תעשו, ותשפיע הכל למטה ותגרום ותעורר כך בכל העולמות שיניחו תענוג זה מלקבל שפע וישפיעו למטה, וירא אליכם כבוד ה' כנ"ל: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וכו' (יא, א-ב), עיין פירוש רש"י ז"ל זאת החיה לשון חיים לפי שישראל דבוקים במקום וראויים להיות חיים לפיכך הבדילם מן הטומאה וכו', להבין מה שאמר לאמר אליהם ואחר כך אמר דברו אל בני ישראל ואל מי אמירה הקודמת אשר אמר לאמר אליהם, עיין פירוש רש"י ז"ל בזה, גם מה שאמר אחר כך דברו אל בני ישראל לאמר, מלת לאמר אין לו פירוש אל מי יאמרו בני ישראל: ונראה דהנה אמרתי פירוש הפסוק (תהלים כג, ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, דאמרו רז"ל (רע"מ ח"ג ערב, א) שעת סעודה שעת מלחמה, היינו מלחמה עם היצר הרע, דידוע (ע"ח שער א פ"א) שהשי"ת ברא כל העולמות בשביל מדת מלכותו שיתגלה בעולם, ובשביל ישראל להיטיב להם מטובו ולהמשיך עליהם שלשה עשרה מכילין דרחמים, כי מדרך הטוב להיטיב ועל כן ברא נשמת האדם כלול מכל העולמות העליונים והלבישו במלבוש הגוף, ולפי שעושה מעשה הגופנית עם היצר הרע ככל הברואים, צריך לקבל תמיד עול מלכותו היינו יראת ה', כי מדת מלכות הוא מדת יראה כמו שאמרו (סנהדרין פ"ב מ"ה) שום תשים עליך מלך (דברים יז, טו) שתהא אימתו וכו':
וצריך האדם להיות תמיד ביראה זו הנקרא יראה תתאה שלא יפול למטה, היינו בתאות ברואי עולם הזה הממלאים תאותם עם היצר בין אסור ובין מותר, וזהו מדת מלכות שנברא עולם הזה בשבילו, וכל השתלשלות עולמות עליונים עד שבא לעולם המעשה הזה הגשמי היה בשביל עולם הזה שתתגלה מלכותו ויראתו, ואם הוא תמיד ביראה זו שלא לעבור פי ה' אם רואה שכבר נכשל ועבר פי ה' עושה תשובה על העבירה: ועל כן כתב בהקדמת תיקונים (תיקו"ז ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה דיראת ה' עקב לגבה, ושכינתא עילאה היינו בינה עולם התשובה והוא עולם הענוה, כי כשעושה תשובה מאהבה היינו בינה והוא מקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה) רואה תמיד בחסרונו ושפלתו, וכשהוא בהתמדה בתשובה זו ורואה תמיד חטאיו ומתחרט עליהם, אז נמשך אליו גם כן חכמה דלא אשתמודעה אלא בביתיה, היינו בינה כמו שאמרו בתיקונים תקונא תליתאה (יח, א): וכשבא אל חכמה אז בודאי לא יחטא לעולם כמו שכתוב בספרים, והוא יראה עילאה הנקראת יראת הרוממות, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג, א) היפך חכמה, אבל כשהוא דבוק לחכמה לא יחטא לעולם וכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, כמו שאמרו (ברכות ס, א) איש מזריע תחילה וכו', וכל החיות של כל העולמות הכל הוא מחכמה המחיה הכל כמו שכתוב (קהלת ז, יב) וחכמה תחיה בעליה:
ואם האדם מבין תמיד שהחיות ותענוגי העולם הזה הכל הוא מחכמה, אז בודאי לא יפול למטה למלאות תאותו בתענוגי עולם הזה שיש בו ניצוצות וחיות חכמה, אשר הוא בגשמי המחיה אותו, אלא טוב יותר להיות דבוק בחכמה חי החיים תענוג התענוגים, ולא להדבק בתענוגי הגשמי שיש בו ניצוץ חכמה המחיה אותו והוא היה ונפסד: כמו שאמרתי פירוש הפסוק (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו, כי כשהאדם מתבונן בכל הנאת הגשמי ותענוגיו הוא רואה בעין שכלו שהמחיה אותו הוא השי"ת, היינו ניצוצי חכמה שיש בהם המחיה אותם, וזהו טעמו וראו כי טוב שבו הוא ה', רצה לומר ניצוצי חכמה שבו המחיה הדבר הגשמי, וגם טעמים הם בחכמה, ולפיכך אשרי הגבר יחסה בו, בחכמה חי החיים תענוג התענוגים, ולא להדבק בתענוג הגשמי שיש בו ניצוץ וחיות חכמה:
וזהו המלחמה עם היצר שצריך האדם בשעת סעודה, שיראה שלא למלא תאותו בתענוג האכילה ככל הברואים, אלא צריך לאכול כדי ליתן חיות ותענוג להגוף שיהא לו כח לעבודת הבורא, כמו שאמרו (ויק"ר לד, ג) בהילל כשהלך למרחץ אמר, אלך ואגמול חסד עם הגוף, שיהיה לו חיות ובריאות לעבודת הבורא, וגם כוונה אחרת באכילתו כדי להוציא ניצוצות הקדושות שיש במאכל ולהדבק לנשמתו, ואז מוסיף כח להנשמה, וכמו שאמרו (עי' לקו"ת עקב ד"ה כל) שהנשמה נהנה מרוחניות המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל:
והכוונה הראשונה באכילה ליתן חיות ותענוג להגוף, אינו גם כן בשביל תענוג הגוף לבד אלא תענוג וחיות להגוף שיוכל לעבוד השי"ת, והשני כוונת הנ"ל צריך האדם לכוין כשישב ללחום את מושל (משלי כג, א) היינו היצר הרע, בעשותו מעשה הגשמיות, להנות הגוף מתענוגי הגשמי ולא במחשבת היצר רק כנ"ל, וזהו המלחמה עם היצר, וזהו בין תבין (משלי שם) וכנ"ל צריך להרהר בתשובה כדי להוציא הניצוצות קדושות שבכח הקליפה להלחם עם היצר, וזהו בין תבין שיבוא לעולם התשובה הוא בינה ומשם יבא אל חכמה, ואז לא ידבק בתענוג הגשמי רק בחכמה חי החיים תענוג התענוגים:
וזה מה שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ה) תערוך לפני שלחן, שיהא השלחן שאוכל עליו, נגד צוררי, כלומר התנגדות ומלחמה עם היצר הרע כנ"ל, ודשנת בשמן ראשי כוסי רויה, ושמן הוא חכמה שאהיה דבוק אל חכמה המחיה הכל ולא אדבק בתענוגי הגשמי בתאות היצר הרע, וזהו כוסי רויה, וכוסי הוא הגוף המרומז לכוס המקבל כן הגוף הוא המקבל הנשמה בתוכו, והוא בחינת ה"א אחרונה המרומז אל הארציות, ונשאר מן תיבות רוי"ה בהסיר הה"א נשאר רי"ו גימטריא גבורה עם היצר הרע כי איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א):
והנה איתא בליקוטי תורה פרשת יתרו (ד"ה כה) שכתב הרי שאמירה הוא בבינה כמו שכתוב (משלי א, ב) להבין אמרי בינה, והוא לשון תשובה עילאה דהוא בינה, ואמרו חז"ל (ב"מ קז, ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, והלשון קשוט עצמך יש לומר לפי שכיון שהוא בבינה תשובה עילאה אז זדונות נעשות זכיות והם קישוטין אל הנשמה, וזהו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים:
וזהו שאמר אל משה ואל אהרן דברו אל בני ישראל, לאמר, הוא בבינה, כלומר שיעשו תשובה כשיבואו ללחום עם היצר בשעת אכילה, ומשם יבואו אל חכמה ובודאי לא יהיו דבוקים לתאות הגשמי בהנאת היצר שיש במאכל, ואמר אל משה ואל אהרן מקודם לאמר אליהם, כלומר שהם ימשיכו עולם התשובה מקודם עליהם, ואחר כך קשוט אחרים וידברו אל בני ישראל לאמר שיעשו תשובה כנ"ל:
וזהו זאת, השכינה מדת יראה הנקרא זאת שהוא מדרגה שביעית וכלול מא' ועד תי"ו, החיה, תביאם אל ה' של החיה, ה' ראשונה בינה עולם התשובה, ואחר כך יבאו אל חכמה הנקרא חיה, ואז כשיבואו אל חכמה אז אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, ותנצלו שלא תפלו בתענוגי היצר בתענוגי עולם הזה כנ"ל:
או יאמר דברו אל בני ישראל לאמר, רצה לומר שיהיה במחשבה בשעת אכילה זאת החיה אשר תאכלו, רצה לומר שתאכלו החיות הרוחני שבו, מכל הבהמה אשר על הארץ, תאכלו החיות רוחני ולא תכוונו להנאת הגוף, וזהו שפירש רש"י ז"ל זאת החיה לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויים להיות חיים וכו' ע"ש:
או יאמר באופן אחר דהנה אמרתי פירוש הפסוק (תהלים פד, ה) אשר יושבי ביתך, ולכאורה הוה ליה למימר אשרי יושב ביתך, על דרך ששמעתי בשם הרב הקדוש המפורסם מו"ה דוב בער זללה"ה שאדם צריך בשעת התפלה לדבר דיבורים ולהיות דבוק אל חכמה ולקדמות השכל עכ"ד ודפח"ח:
וזהו אשרי יושב יו"ד, היא חכמה, ביתך, הם התיבות הנקראים בתים בספר יצירה כלומר שמדבר דבורים והוא דבוק אל חכמה ולקדמות השכל, ועל ידי זה עוד יהללוך סלה, והנה כשמדבר דבורים עם חכמה צריך להקדים יראה שהוא השער הראשון כמו שכתוב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', וגם צריך האדם העובד לקשר עצמו עם כללות ישראל אפילו עם מדרגות התחתונות, כמו שאמרו רז"ל (כריתות ו, ב) כל תענית שאין בו פושעי ישראל וכו', וכשמקשר עצמו עם כללות ישראל ומדבר דיבורים ביראה והוא דבוק אל חכמה מביא הדיבורים אל עולם התענוג:
וזהו דברו אל בני ישראל, שהם בחינת המוחין כי אותיות ישראל הם ל"י רא"ש, לאמר, כלומר שתהיה זאת במחשבתם בעת העבודה, זאת, היא מדריגות יראה הנקרא זאת, החיה שתהיה דבוק אל חכמה הנקרא חיה, אשר תאכלו, שתביאו אל עולם התענוג, כי כל התענוגים מכונים בשם אכילה כמו שכתוב (ירמיה טו, טז) נמצאו דבריך ואכלם ויהי וכו', מכל הבהמה וכו' כלומר ובתנאי שיהיה בהתקשרות עם כללות ישראל אפילו עם מדריגות תחתונות, וזהו מכל הבהמה אשר על הארץ, על דרך שאמרו רז"ל (עירובין סט, ב) מן הבהמה, להביא בני אדם הדומין לבהמה, רצה לומר עם כולם תקשר את עצמך בשעת העבודה כנ"ל:
או יאמר זאת החיה וכו', דידוע דשער הראשון לכנס בעבודת השי"ת היינו היראה מדת מלכות שבשבילה נבראו כל העולמות, כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו, והיראה אמיתיות הוא דבוק לחכמה כמו שאמרו (אבות פ"ג מי"ז) אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה, ושניהם קשורים זה בזה כמו שכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ובזוהר (רע"מ ח"ג רנח, א) אבא יסד ברתא ומדת מלכות נקראת יראה תתאה:
והנה איתא בתיקונים בהקדמה (תיקו"ז ה, ב) שהבאתי כמה פעמים (לעיל פר' נח ד"ה עשה לך; פר' צו ד"ה או יאמר צו) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דהוא שכינתא עילאה דיראת ה' עקב לגבה, וזהו זאת החיה, כלומר כשמדת יראה הנקראת זאת היתה דבוקה אל החיה היא החכמה הנקראת חיה, היינו יראת ה' טהורה בלי התגברות מרה שחורה ובלי יראת עונש היא דבוקה אל החכמה, אז אשר תאכלו: וידוע דאשר היא בינה עולם התשובה עולם התענוג, וכל התענוגים נקראים בשם אכילה כנ"ל, והיראה תתאה אייתי ליה לידי תשובה עילאה לעשות תשובה מאהבה, מכל הבהמה אשר על הארץ, מה שנכשל לעשות מעשה הבהמיות ככל הברואים התחתונים הממלאים תאותם עם היצר, אייתי ליה מדת יראה לעשות תשובה מאהבה על זה: או יאמר זאת החיה וכו', דהנה אמרו רז"ל בגמרא דחולין (פד, א) כי תאוה נפשך לאכול בשר (דברים יב, כ) למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, וצריך להבין למה דוקא בשר ולא שאר מאכלים, ואפשר לומר כי לא דברה תורה במתים היינו האוכלין בשביל תאות והנאת הגוף כבן סורר ומורה, רק מהאנשים השלימים האוכלין ועובדין השי"ת ומוציאין ניצוצות קדושות מהמאכל, ומתקנין הניצוצות הקדושות שנפלו במאכל, והניצוצות הקדושות מתאוים לאכילת אדם כשר שיהיו להם תיקון, וזה התאוה שלהם מעוררין תאוה לאדם שיתאוה לאכול המאכל בסוד מיין נוקבין:
והנה לאדם הראשון לא הותרה לאכול בשר רק ירקות וצמחים, רק לנח שהקריב קרבנות מן הבהמות והיה מתקן הבעלי חיים הותר לו לאכול בשר (בראשית ט, ג סנהדרין נט, ב) וזהו למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, כשמתאוה אדם כשר לאכול הבשר, ונמצא זה התאוה בודאי בא לו מן הניצוצות הקדושות שחפיצים לעלות אל האדם, מעוררין לו תאוה גם כן שיתאוה לאכול אותם בסוד מיין נוקבין, אבל אם אין מתאוה לאכול הבשר, מסתמא לא יוכל להעלות הניצוצות הקדושות על כן (אינו) [אינם] מעוררין לו תאוה, ואם כן למה יאכל אם אינו יכול לתקנם, וזהו דוקא בבשר ולא בשאר מאכלים כנ"ל:
וזהו זאת החיה, כלומר כשהחיות בתוך הבשר היא בבחינת זאת בחינת נוקבא ומעוררין לו תאוה שיתאוה לאכול, אשר תאכלו, וזה דוקא מכל הבהמה אשר על הארץ, אז תראו שהחיות יהיה בבחינת נוקבא ולא בשאר מאכלים וכנ"ל:
כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים וכו' (יא, מה), להבין בתחילה אמר כי אני ה' הוא רחמים ואחר כך אמר להיות להם לאלהים הוא דין: ונראה דהנה אין מזל לישראל (שבת קנו, א) כי הם למעלה ממזלות וטבעיות, ואנחנו מאמינים בה' לבד כי הוא משדד כל המערכות וכל המזלות וכל הכשפים וכל הטבעים, והראה אותנו שנאמין בזה כי הוציאנו ממצרים ומכל טומאת מצרים אשר אין דרך הטבע לצאת משם, ואלהים בגימטריא הטבע (פרדס רימונים שער יב פ"ב): וזהו כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, ושדדתי שם כל המערכות וכל המזלות וכל הטבעיות, להיות לכם לאלהים, שאני אהיה לכם הטבע, להושיע אתכם נגד כל הטבעים ונגד כל המזלות כי אני הוא מושל בכל: