אור ברסלב
אורח לחיים פרשת צו

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת צו

פרשת ויקרא

וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח וכו' (ו, א-ב), ונראה דהנה האדם כשרוצה לעבוד השי"ת בעשיות המצוה או בתפלה או בתורה, בתחילה צריך לפשפש במעשיו, ומה שיודע בעצמו דרכיו המכוערים צריך הכנעה גדולה בלב וחרטה גמורה, כי אמרו רז"ל (סוטה ג, ב) עבירה קשורה בו ככלב, רצה לומר המלאך המשחית רחמנא לשיזבן שנברא בעשיות העבירה היא קשורה בו עד שישוב בתשובה שלימה, וזה אין מניח לו לעשות שום דבר שבקדושה: אבל כשזוכר חטאיו ומתחרט, אף על פי שאין עושה תשובה כתקנה להמית מה שנברא, כשמתחרט על עונותיו הוא בבחינת צדיק, כמו שאמרו רז"ל (קידושין מט, ב) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק, אף על פי שהוא רשע גמור הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו ע"כ, ואחר כך יכול להמשיך על עצמו מדת יראה שהוא השער הראשון, וכשממשיך על עצמו מדת יראה בשלימות ממילא שורה עליו מדת אהבה: אבל לעבוד את השי"ת באהבה לבד בלא יראה אי אפשר, כמו שכתב בתקונים בתקונא שתיתאה (כא, ב) וז"ל ובגין דא מאן דבעי לאשגא למלכא לית ליה רשו לאשגא ליה אלא בשכינתא, הדא הוא דכתיב (ירמיה ט, כב-כג) אל יתהלל וכו' כי אם בזאת וכו', ואהרן כד עאל לקודש קדשין ביומא דכיפורי בה הוה עאל דכתיב (טז, ג) בזאת יבא אהרן וכו', ויעקב בגין דהוה ידע דכל רעותא דמלכא בה, מני לבנוי עלה דלא יעלון קדם מלכא אלא בה, וכל שאלתון דלהון בצלותין ובעותן למלכא דיהון בה הדא הוא דכתיב (בראשית מט, כח) וזאת אשר דיבר להם וכו' עכ"ל:

ואמרתי שזהו פירוש הפסוק (תהלים לד, ד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו, כי האדם העובד ביראה לבד ומקיים מצות השי"ת נקרא צדיק, וכשבא אחר כך למדריגת אהבה ועובד מאהבה נקרא חסיד, כי אהבה מקלקלת השורה (בר"ר נה, ח) ועושה לפנים משורת הדין:

וזהו פירוש (תהלים קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, רצה לומר מי שהוא צדיק אז ה' בכל דרכיו, רצה לומר בדרכי התורה והמצות אבל לא בדרכים הגשמיים, וחסיד בכל מעשיו, רצה לומר מי שהוא במדרגת חסיד אז ה' בכל מעשיו, אפילו בדברים הגשמיים עובד את השי"ת, ואינו מכוין להנאת עצמו כלל, ועושה לפנים משורת הדין, ומקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) :

וזהו פירוש (זוה"ק ח"ב קיד, ב) איזה[ו] חסיד המתחסד עם קונו, כי חסד היא מדת אהבה רצה לומר שהוא מתחסד ועושה מאהבה לפנים משורת הדין ועל כן נקרא חסיד כי אהבה מקלקלת השורה ועושה לפנים משורת הדין:

וזהו פירוש גדלו לה' כי גדולה הוא מדת חסד, וזהו גדלו לה', רצה לומר תעבוד השי"ת מאהבה אבל אתי, עם היראה כי דוד המלך ע"ה היה מדת יראה אבל לא באהבה לבד, ונרוממה שמו יחדיו, באהבה וביראה ובהתקשרות עם כללות ישראל: וזהו צו את אהרן ואת בניו, שהם מדת חסד שלא יעבדו את השי"ת במדה זו לבד בלא יראה, אלא זאת, היא מדת יראה הנקרא זאת, תורת העולה, מכל העליות צריך להיות במדת יראה הנקרא זאת, הוא העולה, רצה לומר השכינה מדת יראה יש לה עליה, על מוקדה, על מוקד ה' ראשונה שלהבת י"ה יש לה עליה למקום גבוה כזו להוריד שפע לישראל, על המזבח, רצה לומר על ידי מי שזובח יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב וכו' (סנהדרין מג, ב):

וידוע שמידת יראה הוא מדת התרחקות כמו שכתוב (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו, ומדת אהבה הוא התקרבות כמו שאמרו (ב"מ פד, א) אהבה דוחקת הבשר, ויותר נוח לגוף לעבוד השי"ת במדת אהבה מלעבוד במדת יראה, על כן הוא מזהיר ומזרז צו את אהרן, כמו שפירש רש"י ז"ל לשון זירוז, שיעבדו את השי"ת במדת יראה הנקרא זאת והגוף הוא בבחינת מקבל:

וזהו פירוש (תו"כ ו, א) אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, כי הכיס הוא בחינת מקבל שמקבל מה שנותנין בתוכו, והגוף הוא גם כן בחינת מקבל שמונח בגוף מה שנתן השי"ת בתוכו, וזהו שמרמז ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, כי הוא חסרון לגוף לעבוד במדה זו, על כן צריך הכתוב לזרז, וזהו הזירוז במילות צו שאף על פי שהוא חסרון לגוף צריך לעבוד במדה יראה כנ"ל:

או יאמר צו את אהרן ואת בניו וכו', ואמרו רז"ל במסכת נדה דף מ' (ע"א) זאת [תורת העולה] הוא העולה הרי אלו שלשה מיעוטין, זאת הוא מיעוט אחד והוא מיעוט השני וה"א דהעולה הוא מיעוט שלישי :

ואפשר לומר דהנה השי"ת ברא כל העולמות בהשתלשלות עד עולם העשיה, כדי שיתגלה מלכותו בעולם הזה להיטיב לברואיו למאן דיתקרי רחום וחנון, וברא אדם כלול נשמתו מעולמות עליונים והלביש אותו במלבוש הגוף (עי' זוה"ק ח"א כ, ב), וצריך האדם העושה מעשה כל הברואים עם היצר, שיהא ירא וחרד תמיד שלא יפול בתאות ותענוגים ככל הברואים הממלאים תאותם עם היצר הרע, וזה נקרא יראה תתאה שיהא ירא תמיד שלא יפול למטה ויעבור פי ה' אשר צוהו על פי התורה: ועל כן נקרא יראה מדת מלכות על דרך (סנהדרין פ"ב מ"ה) שום תשים עליך מלך (דברים יז, טו) שתהא אימתו עליך, וגם מחשבת המלך אין להבין רק מה שיצא מפיו הוא דבר המלך בזה מנהיג מלכותו, ועל כן נקרא הדיבור מדת מלכות יראה, ונקרא יראה תתאה כנ"ל, ובאמת צריך האדם להמליך השי"ת על הכל, על כל מה שנתן בו הן מה שנתן בו מטובת הנשמה חכמה בינה ודעת, הן מטובת צרכי הגוף ולבקש ממנו יתברך תמיד שיתן לו:

ויראה זו מדת מלכות, שהוא סוף מעשה של בריאת כל העולמות היה במחשבה תחילה, וראשית המחשבה הוא חכמה אשר הוא דבוק לאין כמו שכתוב (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית הנקרא בספרים (רע"מ ח"ג רנח, א) אבא יסד ברתא כמו שכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ועל כן הזהירה תורה במדת יראה לבד, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' (דברים י, יב) שיהיה לו יראה בשלימות, ואהבה בא לו ממילא כדרכו של איש לחזור אחר אשה :

ואיתא בהקדמת תקונים (תיקו"ז ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה, דיראת ה' עקב לגבה, ושכינתא עילאה הוא בינה עולם התשובה מאהבה וזהו עולם הענוה, כי בהיותו בעולם התשובה ומקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה) רואה תמיד בחסרונו ושפלותו ועל כן הוא עולם הענוה, וכשיתמיד בתשובה זו אז בא לו אחר כך חכמה שהם תרי ריעין ולא אשתמודע אלא בביתיה כמו שכתוב בתיקונים תיקונא ג' (יח, ב):

ואז כשבא לחכמה הוא מרוחק מן החטא, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א) היפך החכמה, וחכמה בחינת ראיה ונקרא יראה עילאה כי ראיה אותיות יראה, והוא דבוק לאין ורואה תמיד בגדלות הבורא יתברך והוא וכל העולמות כאין נגדו, ועל כן חכמה אותיות כח מ"ה:

וזהו מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה עולם התשובה, כי בהיותו תמיד ביראת הבורא שלא לעבור רצונו, ואם רואה שכבר עבר הוא מתחרט על העבר ושב אל ה', ונקרא תשובה תשוב ה' אחרונה, יראה תתאה שירא תמיד שלא יפול למטה, ובראותו שכבר נפל הוא מתחרט ומביא ה"א אחרונה ומחבר עם וא"ו שבשם הוי"ה:

וכשבא לו מחמת מדת יראה בשלימות בחינת אהבה עושה תשובה מאהבה, כי רואה תמיד בשפלותו וחסרונו מה שעשה להשי"ת שניצוצות הקדושות הוריד בקליפה, וכשאוהב השי"ת ורואה שגרם לו צער גדול הוא מכניע את עצמו יותר ומקיים וחטאתי נגדי תמיד, ורואה תמיד מה שעשה לבורא ומתחנן ומבקש מחילה ממנו יתברך וכשיתמוד בזה יבוא אל חכמה כנ"ל:

וזהו השלשה מיעוטין שצריך לבוא אליהם עד שבא להיות מרוחק מן החטא, וכל השלשה מיעוטין בא לו מחמת מיעוט הראשון מדת יראה תתאה, שירא תמיד שלא יפול למטה בתענוגי היצר הרע כמו כל הברואים וח"ו יעבור פי ה' שצוה בתורתו, ואם רואה שכבר נפל למטה ועבר מתחרט, ונקרא תשובה תתאה, ומביא ה"א אחרונה אל וא"ו שבשם, וכשבא לו אחר כך בחינת אהבה ואוהב השי"ת ורואה מה שפגם והצער שעשה להשי"ת, מכניע את עצמו יותר ומקיים וחטאתי נגדי תמיד, ומבקש מהשי"ת שימחול לו ושיחזיר הניצוצות הקדושות שהוריד בחטאו לשורשן:

וכשיתמוד בתשובה זו זוכה לבוא לבחינת חכמה יראה עילאה, ורואה בגדולות הבורא יתברך שכל העולמות כאין נגדו, ורואה מה שפגם ועשה נגדו ובא לידי בושה גדולה ואז נמחל לו ונעשה זכיות מן זדונות, והוא בטוח שלא יחטא כשמקיים וחטאתי נגדי תמיד, ובא על ידי זה אל חכמה כנ"ל, והוא מיעוט השלישי שבא סוף מעשה יראה תתאה מדת מלכות אל המחשבה תחילה:

וזהו זאת, מדת יראה הנקרא זאת, הוא תורת כל העליות, הוא העולה על מוקדה, כל השלשה מיעוטין שצריך האדם שיהא מרוחק מן החטא בא לו על ידי זאת יראה תתאה, ומפרש ואמר האיך מביא יראה תתאה לידי כל העליות, דיראה תתאה מייתי לידי תשובה עילאה מאהבה, ובהתמדת תשובה זו יבא לידי חכמה שהם תרי ריעין דלא מתפרשן כנ"ל: וזהו שאמר על המזבח כל הלילה, על דרך שארז"ל (סנהדרין מג, ב) כל הזובח את יצרו ומתודה עליו וכו', וזה שבא לתשובה מאהבה מקיים וחטאתי נגדי תמיד וזובח יצרו תמיד, כל הלילה, היינו בעולם הזה שהוא דומה ללילה, כמו שאמרו בגמרא (פסחים ב, ב) שאמר דוד המלך ע"ה אמרתי אך חשך ישופני (תהלים קלט, יא), לעוה"ב וכו' עכשיו עולם הזה שהוא דומה ללילה אור בעדיני, וזהו כל הלילה, כל זמן היותו בעולם הזה, עד הבוקר, עד שיבוא לעולם הבא הנקרא בוקר: ואמר אחר כך אש המזבח, השלהבת של הוידוי מאהבה שזובח יצרו ומתודה עליו, תוקד בו, היינו ביצר הרע, ומבער היצה"ר ממנו לגמרי ונעשה מן כוחות היצר הרע יצר טוב, ומזדונות נעשית זכיות, וזו שהיראה תתאה מביא לו לכל העליות כנ"ל היינו אם היראה תתאה הוא בשלימות, וזהו פירוש (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, כשהוא טהורה בלי פניות מחשבת הנאת גוף ובלי גדלות, והוא בין בעקו ובין בטובו, אז עומדת לעד ויבוא לכל העליות כנ"ל, אבל בהתערב ביראה יראת עונש של הגוף, ופשיטא חס ושלום איזה פניות להחזיק אותו בני אדם לירא ה', זו היראה אינו עומדת לעד, כי כשמפשיט הגוף הלך יראתו ומעשה הטוב שעשה מחמת זה: וידוע (זוה"ק ח"ב רמז, א) שהתורה והמצות שאדם עושה בעולם הזה הם חלוקא דרבנן לעולם הבא לנשמה, ומקיומן רמ"ח מצות עשה עושה מלבוש להנשמה, כשנתפשט מהגוף והלך לעולם העליון מדור הנשמות, והעולם הזה אינו מדור הנשמה כי בודאי לא ישאר בעולם הזה, וכן דימו חז"ל במשנה (אבות פ"ד מט"ז) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, וידוע שאין דירה לפרוזדור אלא שם מכינין לבוא לדור בטרקלין:

וזהו שפירש רש"י ז"ל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, כלומר שיהא זהיר מאוד ביראתו יראה תתאה, שלא יהא בה שום פניות וגדלות מחשבת הנאת הגוף, אלא כל המצות ומעשים טובים שיעשה ביראתו הטהורה יהיה לו מיד ולדורות, מיד היינו עולם הזה, ולדורות, היינו עולם הבא, לדורות לשון דירה היינו עולם הבא עולם דירת הנשמות, ויועיל לו המצות ומעשים טובים מיד ולדורות בעולם הבא כי יהיה לו מלבוש הנשמה על ידי יראת ה' הטהורה (שיבוא) [שיביא] אותו לכל העליות כנ"ל:

ואמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, כלומר ביותר צריך לזרז שיעשה כשהוא לבוש בגוף מצות ומעשים טובים שיהיה לו במקום חסרון כיס, כשיהיה לו חסרון ויהיה מופשט מן הגוף, שהגוף הוא כמו כיס ומונח בו מה שנותנין בו:

ואמר אחר כך ולבש הכהן, מי שעובד השי"ת ילבוש מדו, היינו הכתונת חלוקא דרבנן במעשים טובים ומצות, בד לשון לבד ואחד, שיהא התורה והמצות שעושה בעולם הזה מועיל לו גם בעולם הבא ויהיה בעשותו מצות ומעשים טובים הכל אחד עולם הזה והעולם הבא:

ועיין באור החיים שפירש אלו השני תיבות ומכנסי בד לפי דרכו, בני אדם המכניסים בד הוא אלהות בלבות בני אדם ומחזירם בתשובה, ודפח"ח, וכן נאמר לפי דרכינו שילבוש מדו בד כנ"ל, וגם יראה שיהא ממכניס בד ויזכה חייביא, וזהו (ילבוש) [ילבש] על בשרו, וזה יעשה מלבוש לנשמה על בשרו, כלומר למעלה ממלבוש הגוף יהיו אלו המלבושים לנשמה וכשיפשוט מלבוש הגוף ישאר באלו המלבושים: או יאמר דהנה האדם שרוצה לעבוד השי"ת תנאי הראשון צריך להרחיק את עצמו ממדת גדלות, כי אין גבהות לפני המקום, ובאמת אמרו רז"ל (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, ומי שיש בו גדלות אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א), ואיך יעזור לו השי"ת כי הוא השוכן דוקא את דכא ושפל רוח, ואם כן היצר הרע מושל בו כרצונו, וגם אי אפשר לעבוד השי"ת בלעדו, והוא הוא העובד כמו שכתוב (שמות כ, כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ולא נאמר בכל מקום אשר תזכיר את שמי, אלא אזכיר, רצה לומר השכינה עולם הדיבור המדברת מתוך גרונו ממי שהוא שפל רוח: וצריך שיהיו בו שלשה מיעוטין, דהיינו בתחלת העבודה צריך שיהא בו מיעוט ולפשפש במעשיו ולראות שפלותיו, וכן ירגיל את עצמו בכל יום בכל תנועותיו ועסקיו עם בני אדם בדרך ענוה ושפלות, ואחר כך כשעובד השי"ת רואה בעצמו שפלותיו וקיצורו בעבודה ואינו צריך לחפש חסרונו, כי רואה חסרונו במחשבתו ובדיבורו ובמעשיו, ומה שמקורב יותר אל השי"ת רואה שפלותיו יותר וקיצורו בעבודה, ואם כן ממילא הוא רואה שאי אפשר לעבוד השי"ת בלעדו, ודיבורו במחשבתו הטוב בשלהבת י"ה הוא מאתו יתברך, ומחשבתו ודיבורו המעורבים במחשבת פסול הם מחשבותיו ומעשיו המקולקלין הבאים בתפלתו לתקנם, וממילא רואה שפלותיו תמיד:

וכשירגיל בזה צריך שישפיל את עצמו יותר, כי אם יחזיק את עצמו שהוא עניו ושפל רוח אין לך גבהות מזה, כי הוא מעלה הראשונה שאין כמוה, ומשה רבינו ע"ה לא נשתבח בשום מעלה שהיה בו אלא בזה (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם, וצריך לחפש יותר שפלותו וחסרונו ולהבין שאי אפשר להשיג שום מעלה בלעדו יתברך כי אין בלתו, ופשיטא מעלה גדולה כזו הוא מה שחננו השם יתברך: ואחר כך כשעולה במעלות עבודה יותר, ומדובק אל השם יתברך תמיד שזה הוא תכלית העבודה, כמו שכתב המפרש להרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ב ה"א) שתכלית כל התורה וקיום המצות שיוכל לקיים (דברים יא, כב) ולדבקה בו יתברך צריך להשפיל עצמו יותר ויותר:

על דרך ששמעתי בשם הבעל שם טוב זללה"ה פירוש הפסוק (תהלים צד, א) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, על פי משל שבן כפר אחד מהפחות שבפחותים ביזה את המלך מאוד, ומה עשה המלך אמר אם אמיתנו אין זה נקמתו כי חייו אינו חשוב אצלו, אלא הגביה אותו ועשה אותו שר, וכשהגביה אותו ראה מה עשה, כי הכיר בגדולות המלך וכסתה כלימה פניו ובושתו גדולה בפני המלך, ואחר כך הגביה אותו יותר, ומה שראה יותר בגדולות המלך כשנתקרב אליו כסתה כלימה פניו יותר ויותר, וממש היה מקבל על עצמו מאה מיתות ולא בושה וכלימה כזאת:

וזהו אל נקמות ה', שהשי"ת הוא אל נקמות ונוקם במי שהמרה כנגדו, ומה נקמתו אל נקמות הופיע, שמשפיע עליו חסדו וטובו ומקרב אותו אליו יותר, ואי אפשר לו לסבול גודל הבושה וכלימה בזוכרו מה עשה נגדו יתברך עכ"ד ודפח"ח: וכן כשהאדם במעלה עליונה ומקורב תמיד אל השי"ת, צריך לחשוב הלא עבודתו אינו כדאי לבוא למדרגה זו, כי בוודאי רואה חסרונו בעבודה, אבל הוא מחמת שהמרה מאוד נגדו יתברך הוא מגביה אותו כדי שיבוש מאוד ויחשב לו יותר מאה מיתות, ואם יחפש בוודאי ימצא, וזה הוא מיעוט יותר משני מיעוטין הקודמין, כי מה שהוא גדול יותר צריך להשפיל יותר לפני השם יתברך, כענין שאמרו (ברכות לד, א) הדיוט כורע בהודאה תחילה וסוף כהן גדול בסוף כל ברכה, מלך כיון שכורע שוב אינו זוקף: וזהו זאת המיעוט, תורת העולה, הוא המורה דרך לעלות אל ה' הוא הוא מיעוט השני כנ"ל, העולה על מוקדה, ה"א דהעולה הוא מיעוט שלישי כשעולה על מוקדה בעליותיו הגדולה צריך למעט כנ"ל:

כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאשי ה' כל אשר יגע בהם יקדש (ו, יא), עיין פירוש רש"י ז"ל, להבין איך שייך סיפא דקרא לרישא, ונראה דידוע דהשי"ת ברא את כל העולמות בשביל ישראל כמו שאמרו (תנח"י בראשית, ג הובא ברש"י בראשית א, א) בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, כי זהו תפארתו כשהאדם המלובש בגוף עובד אותו בדחילו ורחימו:

ושמעתי שעל כן נקראת מדת תפארת גופא (הקדמת תיקו"ז יז, א), כי זהו תפארתו כשהאדם המלובש בגוף עובד אותו ע"כ, ועל כן צריך האדם לעבוד השי"ת בלי פניות, רק שיכוין לבו לשמים ולא לעבוד את עצמו, כי אם חס ושלום מכוין בעבודתו להנאת עצמו הוא עובד עבודה זרה, כי אינו עובד את השי"ת, ואם מכוין בעבודתו אל השי"ת הוא גורם תענוג למעלה ומשפיע שפע בכל העולמות ונקראת בבחינת דכר, אבל אם ח"ו מכוין בעבודתו להנאת עצמו לקבל איזה דבר מחמת העבודה אז הוא בבחינת מקבל, ואין זה כוונת הבריאה שברא לכבודו שיעבוד אותו לבד, וישרה שכינתו על ישראל כשהן מקדשין ומטהרין מחשבתם לעבודתו לבד:

ועיין מה שכתבתי בפרשת שלח על פסוק (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', והעולה משם כשהאדם מכוין לבו לשמים בעשיות המצוה ובא לו שפע וחיות גדול בבחינת מוחין שלו, וזהו וראיתם אותו, את השי"ת, וזכרתם את כל מצות ה', שתעשו כל המצות בבחינת דכר ולא בבחינת נוקבא כנ"ל ע"ש:

וזהו שאמר כל זכר בבני אהרן, רצה לומר מי שהוא בבחינת דכר שאינו מכוין להנאת עצמו, אלא לעשות נחת רוח להשי"ת כמו שכתוב ריח ניחוח לה', לגרום תענוג למעלה, יאכלנה, כי ידוע (ראה להלן פרשת בחוקותי ד"ה א"י ואם עד אלה בשם המגיד) כל תענוגים נקרא על שם אכילה, וזהו יאכלנה, יבא אל עולם התענוג, חק עולם לדורותיכם, רצה לומר החוק שנחקק במחשבה שיהא עולם לדורותיכם לשון דירה שיהא דירה אצליכם, כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם במי שמקדש ומטהר מחשבתו ולבו (שמות כה, ח ועי' אלשיך שם ובר"ח שער האהבה ו, יט) שיהא מחשבתו לה' לבד, ואז בא לו שפע וחיות גדול במוחין שלו ונקרא שלהבת י"ה, וזהו מאשי ה', רצה לומר שיהא דירה אצליכם ותקבלו חיות משלהבת י"ה:

וזהו מאשי ה' כל אשר יגע בו יקדש, על פי מה ששמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה פירוש (פסחים ח, א) למה צדיקים דומין לפני השכינה כנר לפני האבוקה, כי אמרו (שם ז, ב) אין בודקין לאור אבוקה אלא לאור הנר דאור הנר משיך נהורא ואבוקה מקטף קטופי, וכן הצדיקים צריכין לקדש ולטהר עצמם ולהתקשר תמיד מחשבתם בו יתברך כדמיון הנר דמשיך נהורא תמיד, אבל השפע והתקשרות שבא מלמעלה על הצדיקים הוא בבחינת מטי ולא מטי, ותיכוף חוזר האור למעלה שלא יתבטלו ממציאות, וזהו בחינת אבוקה מקטיף קטופי, וזהו צדיקים דומין לפני השכינה כנר לפני האבוקה ודפח"ח :

ונמצא השפע וחיות שבא מלמעלה משלבת י"ה הוא בבחינת מטי ולא מטי, ותיכוף חוזר מאור למעלה, וזהו כל אשר יגע בהם יקדש, כי הוא רק בבחינת נגיעה לבד ולא בבחינה תמידית שלא יתבטל ממציאות ואף על פי כן יקדש:

ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם (ח, לג-לד), להבין כיון שאמר לא תצאו שבעת ימים למה אמר עד יום מלאת ימי מלואיכם והוא מיותר, גם מה שאמר אחר כך כי שבעת ימים ימלא את ידכם מלת ימלא הוא לשון נסתר: ונראה דהנה האדם צריך לקדש עצמו ולתקן כל שבע מדותיו כגון אהבה ויראה והתפארת וכן שאר מדותיו תחת יראת ה', לתקן מדת אהבה שלא יהיה לו שום אהבה שפילה רק אהבת השם, וכן יראה שלא לירא משום דבר רק מה', וכן שאר מדותיו, ואם חטא באיזה מדה כגון שהיה לו אהבה שפילה צריך לשוב ולתקן אותו, וכן בכל המדות אם פגם באיזה מדה צריך לתקן ולהכניע כל השבע מדותיו תחת יראה ה', כי הוא שער ופתח ליכנס לעבודת השי"ת כמו שכתוב (תהילים קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו: ואם מתקן למטה כל השבע מדותיו בכלל ובפרט, כי כל מדה הוא כלול משבע כגון במדת אהבה יש בו גם כן שבע מדות, וכן כל מדה ומדה הוא כלול מכל השבע מדות, ואם מתקן כל השבע מדות בכלל ובפרט והם כולם מ"ט, אז שורה עליו שער הנו"ן שהוא עולם המחשבה בינה, יום הכפורים מוחל וסולח ונתקן כל הפגם שפגם במדותיו, כמו שאמרו (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, והעבירה נקרא פגם וכשמתקן את אשר חטא אז נקרא מלא, כי הוא ממלא את אשר פגם ונחסר בעולמות העליונים עד שורש נשמתו:

וידוע (עי' זוה"ק ח"ג צד, ב; ובפי' אור החמה שם) כי שבעת ימים הם שבע מדות, וזהו ומפתח אוהל מועד, רצה לומר ממדת יראה הנקרא פתח אוהל מועד, לא תצאו שבעת ימים, רצה לומר עם השבע מדות שלכם, רק תכניע כל השבע מדות תחת יראת ה' בכולן ובפרטן, ותתקנו מדותיכם מלמטה ותקדשו עצמיכם מלמטה בעולם היראה עולם העשיה עד יום מלאת ימי מלואיכם:

וידוע כי כל החסדים נקרא יום כמו שכתוב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו , רצה לומר עד שתגלה החסדים של עולם המחשבה בינה יום הכפורים המקדש מלמעלה ומתקן כל החסרון ופגם באורות עליונים, וזהו עד יום מלאת ימי מלואיכם, כי אתם מתקנין מלמטה ונקרא מילא, וכשיתקנו כל השבע מדות בכללן ובפרטן מלמטה והן כולן מספר מ"ט, יתגלה שער הנו"ן עולם המחשבה וימלא ימי מלואיכם מלמעלה ויתוקן הכל: ואמר אחר כך כי שבעת ימים ימלא את ידכם, ומלת יד הוא לשון כח רצה לומר אם אתם תתקנו בכוחם מלמטה בכלל ובפרט כנ"ל אז יתוקן מלמעלה, וזהו כי שבעת ימים ימלא, לשון נסתר רצה לומר השי"ת ימלא מלמעלה ויתקן כל הפגם באורות עליונים, את ידכם, רצה לומר עם כוחכם כשאתם מתקנין מלמטה אז יתוקן גם כן מלמעלה: כאשר עשה ביום הזה, רצה לומר שצוה להם שיתקנו תחילה מלמטה, צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ודרשו רז"ל (יומא ב, ב) לכפר זה יום הכיפורים, רצה לומר לדורות עולם ביום הכיפורים שהוא יום סליחה, צוה ה' גם כן לעשות תחילה ולתקן מלמטה בעולם העשיה ואחר כך יתוקן מלמעלה, כי אמרו רבותינו ז"ל (שם פה, ב) יום הכיפורים מכפר עם התשובה, וצריך לתקן תחילה מלמטה מה שחטא ואחר כך יום הכיפורים מכפר מלמעלה:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה