אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת ויקרא
ויקרא אל משה (א, א), כתב הבעל הטורים וז"ל אלף דויקרא זעירא, שמשה לא רצה ליכתוב אלא ויקר, כאילו לא נראה לו אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האלף וכתבה קטנה עכ"ל, וצריך להבין מה זה הענוה שכתב אלף קטנה, ונראה דאמרו בגמרא דשבת פרק הבונה (קד, א) מאי טעמא שיקרא אחד כרעיה קאי ואמת מלבן לבוני, קושטא קאי שיקרא לא קאי ע"כ:
והנה אותיות ק"ר הן מאותיות שקר והם בחינת דין, ואם מביא הדין אל חכמה שם נמתק הדין ונקרע, כי חכמה הם בחינת עי"ן, ואם מביאים אותיות ק"ר אל עי"ן נעשה צירוף קר"ע ונקרע הדין, ואם מביאין אותיות ק"ר יותר למעלה דהיינו אל האלף המרומז לכתר, לא די שנקרע הדין אלא שנעשה צירוף קרא, והוא לשון חשיבות (במדבר א, טז) קרואי העדה:
ומשה היה מביא אותיות ק"ר למעלה אל האלף ונעשה הצירוף קרא, וזהו ויקרא אל משה, והוא לא רצה לכתוב אלא ויקר, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף, להורות שהיה מביא למעלה אל האל"ף, וכתב משה רבינו ע"ה אל"ף זעירא, כי ידוע דאותיות זעירות הם בעולם שלמטה ואותיות גדולות הם בעולם המחשבה, ועל כן כתב אל"ף זעירא לומר שלא בא אלא לעולם התחתון, ומחמת ענותנותו כתב כן:
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב), להבין בתחילה אמר לשון יחיד כי יקריב, ואחר כך אמר לשון רבים תקריבו את קרבנכם, ועיין פירש"י ז"ל (ד"ה תקריבו):
ואפשר לומר לפי מה שכתבתי פירוש הגמרא (שבת לא, א) מעשה בגר שאמר למדוני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, וקרבו הלל, ואמר לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד זהו התורה ואידך פרושה זיל גמור, והיינו שאמר לו מצות ואהבת לרעך כמוך (יט, יח) שזהו עיקר התורה , ובודאי אמר לו האמת שזהו עיקר התורה, כי כל הנשמות של ישראל הם קומה שלימה, נשמת אדם הראשון, ומתחלק לניצוצין עד אין מספר מנהון בעיינין מנהון בידין , ואם אדם עושה איזה מצוה או בתפלה או בלימוד צריך לקבל באמת ואהבת לרעך, ואז הוא מקשר עצמו עם כללות ישראל, ואז הקומה של נשמת ישראל היא שלימה ויוכל לעבוד ה' ולקרב אליו:
אבל אם ח"ו הוא בפירוד לבבות אף עם אחד מישראל, אז נחסר מהקומה של ישראל ניצוץ אחד שורש נשמתו מזה האיש הנפרד ממנו, ואז הקומה בחינת בעל מום, וכל אשר בו מום לא יקרב (להלן כא, יח) לגשת אל ה', ודוחין אותו ח"ו לחוץ, ונמצא זהו עיקר התורה והעבדות, ועל כן תקנו שיקבל כל אחד קודם התפלה מצות ואהבת לרעך כמוך דוקא ולא מצות עשה אחרת, כדי שיוכל לקרב עצמו אל השי"ת בתפלתו: וזהו שאמר אדם כי יקריב, כשירצה לקרב עצמו אל השי"ת, צריך לקשר עצמו עם כללות ישראל שיהיו מכם, כולכם, קרבן לה', שיקרב עצמו אל השם יתברך עם כללות הקומה של נשמת ישראל, מן הבהמה, היינו בני אדם שדומין לבהמה כמו שדרשו חז"ל (עירובין סט, ב), מן הבקר, היינו צדיקים שמבקרין מעשיהן בכל עת, אם ימצא איזה מום וחסרון בעצמם לשוב אל ה', ומן הצאן, היינו רשעים היוצאין חוץ לד"ת, לשון (שה"ש ג, יא) צאנה וראנה, עם כולם יקשר עצמו, כמו שאמרו רז"ל (כריתות ו, ב) כל תענית שאין בו פושעי ישראל אינו תענית, והראיה מחלבנה שמקריבין עם הקטורת (ראה רש"י שמות ל, לג) :
ואחר כך אמר תקריבו את קרבנכם, כלומר מי שהוא רוצה לקרב עצמו אל השי"ת, צריך לקשר עם השלשה בחינות מישראל הנ"ל, והצדיק הזה כשהוא מקיים במחשבתו באמת מצות ואהבת לרעך כמוך, ומקשר עצמו עם השלשה בחינות מישראל, מה לו לעשות עוד אם יש איזה אנשים השונאין אותו, ואינם רוצים לקרב אליו, ועל כן הזהיר אל השלשה בחינות מישראל הנ"ל, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כלומר שאתם תקריבו עצמיכם אל הצדיק המקרב אתכם אל השי"ת, וזהו את לשון עם , קרבנכם, שהוא מקרב אתכם אל השי"ת, תקריבו עצמיכם אליו כדי שיוכל לקרב עצמיכם, ותהיו עמו באהבה ולא יפרידו ח"ו ממנו כלל ואז יקרב אתכם:
או יאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכו' אם עולה קרבנו וכו' (א, ב-ג), ולדייק דאמר מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן, מן הבהמה הוא מיותר, כי מין בהמה כולל שני דברים בקר וצאן, כמו שכתוב אחר כך (שם ג) אם עולה קרבנו מן הבקר וכו', ואחר כך אמר (שם י) ואם מן הצאן וכו', והוה ליה למימר גם כן כאן מן הבקר ומן הצאן תקריבו וכו', ומן הבהמה הוא מיותר:
ונראה דהנה בדברי חז"ל (תדא"ר פ"ט) ובזוהר (ח"ב קכח, ב) הפליג מאוד למאן דמזכי לחייביא והובא בספר שערי קדושה (ח"ב שער ז) בקיצור , ומסיים שם בשם הזוהר (שם קכט, א) ואלמלי הוו ידעי בני נשא כמה תועלתא וזכו גרמי לצדיקייא וזכאן בגינייהו, הוו אזלינן אבתרייהו ורדיף כמאן דרדיף בתר חיי עכ"ל: והנה האדם אשר נתן אל לבו לשוב אל השם יתברך באמת, ולתקן אשר פגם בקדשי שמים, והוריד ניצוצות הקדושות משורש נשמתו שהוא חלק אלהי ממעל לעמקי קליפות כפי גודל חטאיו, צריך תחילה לפרוש עצמו ממעשיו הרעים שעשה עד הנה, וזהו עזיבת החטא, כי (עי' תענית טז, א) אין אדם טובל ושרץ בידו, ולקבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה, ולא רק על עבירות החמורות וגדולות בעיניו כגון כריתות ומיתות בית דין ישוב ויתחרט, אבל שאר עבירות יעשה בהרגל כמו שעשה, כי אדם כזה הוא השב מיראת עונש וירא מעונש מיתה, ומתחרט להנאת עצמו שלא ימות, אבל אין חפץ לקרב עצמו אל השי"ת, כי איך יוכל לקרב עצמו אל השי"ת עם העבירות שנשארו בידו, ועושה אותם בהרגל כמו שעשה עד הנה:
על כן האדם שרוצה לשוב אל השי"ת באמת, ולתקן אשר עוות עד שורש נשמתו, צריך לחפש היטב בכל דרכיו וכל מעשיו אם הוא על פי התורה, כמו שאמר הכתוב (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה', והבא לטהר מסייעין לו מן השמים (שבת קד, א), כשמתבודד עצמו בכל יום כדי לחפש דרכיו ומעשיו המקולקלים, ומה שמצא אחר החפוש הוא מתחרט ומתודה עליהם בפה, כי זה היא עיקר התשובה החרטה על עבירה ועזיבת החטא, ומקבל על עצמו שלא יעשה עוד, ומתודה בפה מלא לפני קונו כמו שכתוב (ויקרא כו, מ) והתודה את עונם:
ואף על פי שהשי"ת יודע מזה צריך להתודות בפה לפניו, כמו שאמרו חז"ל (יומא לו, א) ומתודה על חטאת עון חטאת, ומבקש מהשי"ת שימחול לו, ושלא ישוב עוד לכסלה, וכשיעשה זאת בהתמדה אז מודיעין לו מן השמים ומזכירין לו חטאיו ועוניו אשר נשכחו ממנו, כדי שיתחרט ויתודה עליהם, ונעשה מכל העבירות שעשה מצות כמו שאמרו חז"ל (יומא פו, ב) זדונות נעשית לו זכיות, וכמו שכתבתי במקום אחר: וזהו שאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה', כלומר אדם שרוצה לזכות לחייביא, ולקרב נשמת ישראל הרחוקים מן השי"ת שישובו אל השי"ת באמת, ולקרב אותם אל השי"ת, יראה מי שמקרב להשי"ת שיהיה מן הבהמה ומן הבקר, רצה לומר תחילה יראה שיפרוש אותו ממעשה הבהמה שעשה עד הנה, וזהו מן הבהמה, שיפרוש ממעשה הבהמות, וזהו עזיבת החטא, ואחר שיפרוש מן החטא, ומן הבקר, יהיה מבקר מעשיו ויחפש היטב, ומה שמצא אחר החיפוש מן העבירות שעשה והוריד ניצוצות קדושות בקליפות כפי גודל העבירה:
וזהו מן הצאן לשון (שה"ש ג, יא) צאנה וראנה, הניצוצות הקדושות שיצאו מן הקדושה, ועתה כשמתחרט ומתודה עליהם, תקריבו את קרבנכם, תקריבו הניצוצות קדושות למקום שורשם, ואמר תקריבו לשון רבים, כי זה הוא עיקר עליות נשמות בעלי תשובה על ידי צדיקי הדור המעלין אותן, ובפרט האדם המעלה אותו לשוב אל השי"ת, צריך לסייע אותו בכל כחו ולחזק אותו ולבקש רחמים עליו:
ואמר אחר כך אם עולה קרבנו מן הבקר, כלומר מה שבא לבקר מעשיו ולחפש אחר עבירות הוא עליה ראשונה, כי מה שמפריש עצמו ממעשה הבהמיות עזיבת חטאו אינו עליה עדיין, רק כשמחפש ומבקר מעשיו הרעים כדי להתחרט ולהתודה עליהם, זהו עליה ראשונה:
ואמר זכר תמים, כלומר שיבקר מעשיו הרעים כדי להתחרט ולהתודות ויהיה בחינת זכר, שלא יכוון בתשובתו להנאת עצמו מחמת יראת עונש, שהוא בחינת נוקבא שרוצה לקבל הנאה מן התשובה, רק יהיה בחינת זכר, לשוב אל השי"ת מאהבה, שיצר לו מאוד מה שציער את השי"ת והוריד ניצוצות הקדושות משורש נשמתו לקליפות, ועתה רוצה להחזירם בתשובתו למקום שורשם:
וזה יהיה תמים כמו שכתוב (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, כלומר שפיו ולבו יהיו שוין, ולא יהיה נפרד הפה מן הלב אז יוכל להיות דבוק אל השי"ת , ואז יקריבנו אל פתח אהל מועד, אל מדת יראה, הוא השער הראשון להכנס להשי"ת כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו , אבל כונתו יהיה לרצון לפני ה', שיבוא בתשובתו לרצון עליון כמו שכתוב (ישעיה מ, ב) כי נרצה עונה, רצה לומר העון בא אל רצון העליון הנקרא כתר ששם הוא עיקר הסליחה, כמו שכתוב בסידור האריז"ל בשבועות בכונת הטבילה (ח"ג לו, ב):
ואמר אחר כך וסמך ידו, כלומר כשיתמיד בתשובתו בכל יום ויחפש וימצא ויתודה, וכשיראה מחטאת נעוריו שעשה הרבה, וגם מה שלא נזהר עד הנה מלחטא בדיבור ובמעשה ובמחשבה כי רבים הם, וגם מה שלא קיים (יט, יח) ואהבת לרעך כמוך ממש בגופו ובממונו, שהוא עיקר התורה, אז יבוש מאוד מהשי"ת לבקש סליחה ומחילה, לחזק את עצמו בכל מה דאפשר לקיים ואהבת לרעך כמוך ממש, ולהזהר בכל דבוריו מעשיו ומחשבותיו בכל מה דאפשר ולהתחרט בכל עת שרואה בשכלו שלא עשה כדין: ואז יחזק עצמו ונכון לבו בטוח בהשי"ת, שברא כל העולמות בשביל נשמות כלל ישראל, כדי להיטיב להם ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים, כי הם חלקו כמו שכתוב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, ובודאי לא ידח ממנו נדח (ש"ב יד, יד) ואהבתו עליהם תמיד ושורה עמם בתוך טומאותם, ובמקום שגלו ישראל שכינה עמהם לשומרם, כי זהו כוונת בריאת כל העולמות להיטיב לעמו ישראל תמיד, וגם הוא יודע יצר כל היצורים המלובשים בחומר:
וזהו וסמך ידו, ויד הוא כוחו של אדם שיסמוך כוחו בתשובתו, שבודאי יקבל השי"ת תשובתו אף אם עצמו פשעיו מאוד ימחול ויסלח לו, על ראש העולה, כלומר על ראש עליות נשמות ישראל שעלה במחשבתו להטיב לנשמות ישראל, וברא כל העולמות עד השתלשלות העולם הזה לברוא את נשמות ישראל בחומר ובגוף עם היצר הרע, והקדים להם תשובה, וכשיעשו תשובה ירחם עליהם וימשוך עליהם שלשה עשרה מכילין דרחמין, ובטענה זו לפני השי"ת יבקש סליחה ומחילה מהשי"ת, ואז ונרצה לו לכפר עליו, יבוא אל רצון העליון ששם עיקר הסליחה:
ושחט את בן הבקר לפני ה', כלומר מה שמחפש ומבקר מעשיו קרוי בקר, ומה שמצא על ידי ביקור וחיפוש קרוי בן הבקר, כלומר מה שמצא מן עבירות שבידו על ידי ביקור וחיפוש ישחוט, על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין מג, ב) כל הזובח את יצרו ומתודה עליו וכו', ופירש"י ז"ל כל הזובח את יצרו ומתודה עליו לאחר שהסיתו לחטוא, זובחו והורגו ושב בתשובה ומתודה עליו עכ"ל, ואף כאן ושחט את בן הבקר, ושחט יצרו לפני ה' ויתודה על העבירות שמצא לפני ה':
או יאמר אדם כי יקריב וכו', דהנה באמת אין חפץ השי"ת בקרבנות, רק עיקר הקרבנות שיכניע את לבו לפני המקום ויתודה את חטאיו, כמו שכתוב (ש"א טו, כב) החפץ ה' בעולות וכו', וגם מקרא מלא (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה וכו', וזהו שאמר אדם, רצה לומר אדם בגימטריא מ"ה, כי יקריב מכם, רצה לומר אם תקריב זה המדה של מ"ה מכם, שתהיו אתם במדריגות מ"ה, זהו קרבן לה', שחפץ בו השי"ת:
והנה יש שלשה מיני בני אדם, יש אדם שאין לו שכל ודומה לבהמה כמו שדרשו רז"ל (עירובין סט, ב) להביא בני אדם שדומה לבהמה, ויש צדיקים גמורים שרואין על כל מעשיהן מקטן ועד גדול אם הוא דרך ה', וזהו מן הבקר לשון ביקור ד' ימים שמבקרין את הקרבן לידע אם יש בו מום (עי' מנחות מט, ב), וכן הם מבקרין מעשיהן, וכן יש רשעים (היוצא) [היוצאים] מחוץ לד"ת, וזהו מן הצאן, תקריבו את קרבנכם, רצה לומר אצל כולם צריכין מדת מ"ה והכנעה לפני השי"ת, וחשוב לפני השי"ת כאלו הקריב כל הקרבנות, וזהו תקריבו וכו', כי אפילו הוא רשע גמור ויש בו מדת מ"ה השי"ת עמו, ושורה עמו בתוך טומאתו, אלא אם הוא ח"ו גבה לב, אין השי"ת שורה בו, כמו שאמרו (סוטה ה, א) אין אני והוא יכולין לדור ח"ו, אף אם הולך בדרך הישר, וכולם צריכין הכנעה לפני השי"ת:
אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' (א, ג), עיין מה שכתבתי לעיל דמן הבקר קאי על הצדיקים שמבקרין מעשיהן והם ממרא דחושבנא , וכל העבודה ועשיות המצות הוא ליחד קב"ה ושכינתיה, ליחד וא"ו של שם הוי"ה בה"א אחרונה, וה"א אחרונה נקראת שער ופתח כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו, ובחינת יראה הוא השער הראשון: וזהו אל פתח אוהל מועד, הוא מדת יראה, יקריב אותו, רצה לומר תיבת אותו הוא אות וא"ו, רצה לומר אל מדת יראה שהיא ה"א אחרונה, יקריב אות וא"ו, וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה, לרצונו, כדי לעשות רצון יוצרו כל זה יהיה כוונתו ומחשבתו לפני ה', רצה לומר קודם שיתחיל לעבוד את השי"ת וקודם שיתחיל העבודה או בעשיות המצות צריך לכוין כל זאת:
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה (ד, א-ב). להבין מה בעיא להורות בשני פעמים לאמר, ונראה לפי מה שכתבתי כמה פעמים בשם הליקוטי תורה שכתב (יתרו ד"ה כה תאמר) שלשון אמירה הוא בבינה, וכמו שכתוב (משלי א, ב) אמרי בינה, והוא עולם התשובה, ולפי שאמרו רז"ל (ב"מ קז, ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים: ואפשר לומר הטעם כי כתוב בזוהר (ח"ב קכח, ב) זכאי הוא מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', וכוונתו שיוציא הבעל תשובה שבא לקבל ממנו תשובה מן הקליפות, היינו שיעשה גם כן תשובה על עבירה זו, ואם לא חטא במעשה בעבירה יפשפש במחשבתו, וכמו שאמרו (שבת סד, א) אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, ויתחרט על ההרהור הזה, ואם ראה שלא פגם באיזה עבירה אפילו במחשבתו, אף על פי כן יתוודה גם כן עם הבעל תשובה מצד ערבות:
וכמו שאמרו בירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) שמואל היה לבש (חילוקן) [חלוקן של כל ישראל] ואמר חטאתי עויתי פשעתי ע"ש, ועיין שם הפירוש ששמואל היה צדיק ולא חטא ואיך אמר חטאתי, אלא מצד ערבות לבש (חילוקן) [חלוקן] של ישראל, היינו בתשובה שלהם ואמר גם כן חטאתי:
ונאמר על זה טעם, כי איך אפשר להוציא אדם מן הבור, רק שירד למקומו שיוכל לאחוז בו ולהוציאו, ובדבר זה שמתחרט על הרהור עבירה הוא מתאחד עמהם ויכול להוציאם, ואם אין בו גם כן הרהור ילבוש עצמו עמהם ויאמר חטאתי וכו' מצד ערבות, כדי שיוכל להוציאם מן הקליפות שהם שם:
וזהו וידבר ה' אל משה לאמר, שיהרהר בתשובה או יעשה תשובה מצד ערבות, כדי שיוכל להוציא את בני ישראל, ואחר כך אמר דבר אל בני ישראל לאמר, להורות להם דרכי התשובה, ומקודם יבינו שאי אפשר להם לעשות תשובה אלא בעזר השי"ת, שהוא הנותן יד לפושעים, ולא יתגאה ח"ו בתשובתו כי אז ח"ו יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא:
אלא יודה להשם יתברך שהוא הנותן יד לפושעים, וגם לא יספיק לו התשובה שעשה, רק בכל יום ויום יעשה תשובה יותר ויהיה נגד עיניו תמיד כל חטאיו, וכמו שכתוב (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, וגם בכל עבודתו אף שהוא צדיק יהיה בבחינת בעל תשובה, ובכל יום ויום ילך ויוסף למדרגה יותר גדולה, ובכל המצות ומעשים טובים שעשה אתמול יראה חסרון בהם ויתחרט על מיעוט עבודה, אף שהיה שוגג במיעוט עבודה כי ביום אתמול לא היה לו שכל, אף השוגג צריך כפרה, ויתחרט על זה: וזהו דבר אל בני ישראל לאמר, שיהיה תמיד במחשבתם עשיות התשובה, אף על המצות ומעשים טובים שעשו יהיו בתשובה תמיד בכל יום על היום שעבר ופגם במיעוט עבודה, וזהו שיהיה במחשבתם, נפש כי תחטא, תמיד, בשגגה, כי בודאי ביום אתמול שלא היה להם שכל יותר וסבורים היו שעשו המצות כתיקונם, אלא שביום אחרון שניתוסף להם הדעת ראו שקצרו אתמול בעבודה:
ומפרש מהו החטא בשגגה, מכל מצות ה', היינו קיום מצותיהם ומעשיהם טובים, אשר לא תעשינה, כדת ובשכל הראוי רק שהיו מקצרים אתמול בעבודה, על זה יהיו תמיד בכל יום בתשובה, וגם אמר להורות לכל נפש מישראל דרכי התשובה בעשותו תשובה, להתקשר את עצמו עם כל פושעי ורשעי ישראל, וכמו כל העשיית מצות עשה שצריך לעשות בשם כל ישראל (עי' פרע"ח שער הזמירות פ"ה) כן עשיית התשובה שהוא גם כן מצות עשה לקשר עצמו עם כל ישראל:
ובפרט עם כל הפושעים ורשעים שהם בכלל ישראל לקשר עמהם, וכמו שתקנו בעשיית התשובה כשמתודה לפני השי"ת ומפרש חטאיו לומר אחר כך ותחתור חתירה מתחת כסא כבודך ותקבל אותי בתשובה שלימה בכלל פושעי עמך בית ישראל, ואותן קשי עורף שיש בהם החזירם אתה בהרהור תשובה שבלבם שישובו אליך באמת ובלב שלם, וכן אמרו בגמרא (כריתות ו, ב) כל תענית שאין בו פושעי ישראל אינו תענית, כי התענית הוא עשיית התשובה צריך לכלול עצמו עם כל פושעי ישראל, ולהתפלל עליהם שישובו באמת, וכן אמרו רז"ל במגילה (כה, א) האומר יברכך טובים וכו' עיין פירש"י ז"ל ותוספות שם:
ועל כן אמרו בגמרא (יומא פו, ב) כשיעשה תשובה בדרך זו, גדולה תשובה שמוחלין לו ולכל העולם, כי בדרך עשיות תשובה זו הביא הרהור תשובה לכל ישראל, והנה בינה עולם התשובה נקרא אחת, וכמו שכתוב בכוונת האריז"ל ביום הכיפורים (ח"ג צא, ב) אחת ואחת אחת ושתים וכו' עיין שם:
וזהו שאמר ועשה, כל נפש מישראל תשובה, מאחת, מן בינה עולם התשובה, וכוונתו יהיה, מהנה, היינו מרבים, היינו שיתקשר עצמו עם כל ישראל, ובפרט עם פושעי ורשעי עמו בית ישראל ולהתפלל עליהם וכו':
אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם (ד, כב), ורז"ל דרשו (הוריות י, ב) אשר לשון אשרי הדור וכו', ואשר מקודם אמר בשגגה ואחר כך אמר ואשם במזיד:
יש לפרש דרך רמז, דידוע דמדת גבהות הוא שורש לכל העבירות , כי מחמת גבהות יבוא לעבור על כל עבירות שבתורה, ומקרא מלא דיבר הכתוב (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, ושכחת השי"ת הוא גורם לעבור כל העבירות כמו שכתוב (שם שם, יא) השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וכו': וגם אמרו רז"ל (סוכה נב, ב; קדושין ל, ב) בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו [ומבקש להמיתו וכו'] ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, וכשיש לו ח"ו גבהות אז אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א), והקב"ה מסתלק ממנו, ונמסר ח"ו ביד היצה"ר ומתגבר עליו, ועושה בו כרצונו, ומי שהוא נלכד ח"ו בגבהות הקב"ה משפילו ומוסרו ליד היצר הרע, ויבוא לידי חטא בשוגג, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו, ואם ח"ו אינו משגיח ומפשפש במעשיו על מה שאינה השי"ת לידו לעבור מצותיו בשגגה, נופל יותר ובא לידי מזיד, וזהו אשר, מלת אשר כמו (בראשית לז, כג) כאשר בא יוסף אל אחיו, כלומר כשהיה הדבר הזה:
וזהו אשר נשיא, כשהוא בנשיאות וגבהות, יחטא, בודאי יחטא, ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בשגגה, ושולח לו השי"ת שיעבור עבירה בשוגג, ואם אינו משגיח ומפשפש במעשיו על מה שאינה השי"ת לידו, אז נופל יותר ובא לידי מזיד וזהו ואשם, יבוא שיעבור במזיד, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו :
או יאמר אשר נשיא יחטא, כי כבר כתבתי כמה פעמים שברא השי"ת כל העולמות כדי שיקבלו עליהם עם בני ישראל מדת מלכותו, ומדת מלכות לית ליה מגרמיה כלום, היינו שיחשוב תמיד על כל הטובה של הנשמה והגוף שהם ביד השי"ת להיטיב, וכשח"ו מונע השפע והטוב אף רגע אחת היא ככלי ריק:
ועל כן מדת מלכות הוא עולם התפילה, שאנו מתפללין על הכל, וכשאנו ממליכין את השי"ת על הכל, שהכל הוא בידו, והוא עולם היראה שאנו יראין תמיד שלא ישלוט בנו היצר הרע, ומתפללין תמיד על זה להנצל מן היצר, ושישוב אותנו בתשובה שלימה: ומהות היצר שמחטיא לאדם כתבתי כמה פעמים, שהאיך אפשר להחטיא את האדם אם השי"ת עמו, אלא מכניס באדם תחילה מחשבת גדלות, ואז הקב"ה מסתלק ממנו כי אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א), ואז היצה"ר עושה עמו כרצונו, וכשימליך השי"ת על הכל והוא תמיד בעולם היראה, בזה ינצל ממחשבת גדלות של יצה"ר כמו שכתוב (דברים יז, יט-כ) למען ילמוד ליראה את ה' אלהיך [וכו'] לבלתי רום לבבו מאחיו, וזה פשיטא כשיעשה תשובה שהוא מקום גבוה, כמו שאמרו (ברכות לד, ב) מקום שבעלי תשובה עומדין וכו', אם אינו ממליך השם יתברך על תשובתו, לידע שאי אפשר לו לשוב בלעדו יתברך, ומתגאה עם התשובה שהוא במקום גבוה, אז ח"ו נופל מאגרא רמא וכו':
וזהו אשר, כי מלת אשר הוא עולם התשובה, וזהו אשר נשיא, אם בתשובה הנקרא אשר, נשיא יהיה בנשיאות וגדלות, זה בודאי יחטא, יפול בתחילה אל השוגג, ואם אינו משגיח לחזור מגדלות אחר כך ואשם יחטא במזיד כמו שכתבתי למעלה: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם (ד, כז), להבין מלת אחת הוא מיותר, וגם מה שאמר אחר כך ואשם הוא מיותר, ונראה דהנה בזוהר כתוב (ח"ג יג, ב) על נפש כי תחטא, אורייתא קא תמיהא, נפש העליונה האיך תחטא ושמעה קול אלה וכו' ע"ש :
והנה האדם שהוא דבוק אל כללות ישראל ובפרט אל הצדיקים שבדור, הוא ממילא נשמר שלא יחטא, אבל האדם שאין לו אחדות עם ישראל, ובפרט כשהוא מתגרה עם הצדיקים שבדור, זה הוא מוכן לחטוא, וזה שאין לו אחדות עם ישראל ובפרט עם הצדיקים שבדור, הוא עבור מדותיו הרעות גדלות וכיוצא בו, וזהו ממדת עכו"ם: וזהו שאמר ואם נפש אחת, נפש שהוא אחת שאין לו דביקות עם ישראל ועם הצדיקים שבדור, והוא אחת, תחטא בשגגה, זהו מוכן לחטוא בשגגה, ואמר אחר כך מעם הארץ, רצה לומר בעבור שיש לו מדות רעות ממדת עם הארץ גדלות וכיוצא בו, ועל כן הוא נפרד מצדיקי הדור, ועל כן הוא מוכן לחטוא, בעשותה אחת ממצות ה' וכו', וזהו ואשם, שמקודם שיחטיא בשגגה הוא אשם מקודם במדותיו הרעים, ועל ידי זה הוא בא לידי זה שיחטא בשגגה כנ"ל:
או יאמר מעם הארץ, דהנה שמעתי מהרב החסיד בוצינא קדישא מו' משלם זוסמאן נ"י פירוש הפסוק (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והוה ליה למימר וילמדו ממעשיהם:
אבל באמת הגוים בעשותם עבירות דהיינו ניאוף וכיוצא בו, נתהוה מחמת זה קליפות והאויר מלא מזה, ומי שאין לו דביקות בהשי"ת ומתערב בגוים רצה לומר בקליפות ההם, והם המחטיאין אותו בעל כרחו רחמנא ליצלן, וזהו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, הם הקליפות של גוים המחטיאין בעל כרחו עכ"ד ודפח"ח, וזהו שאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה, וזהו מעם הארץ, רצה לומר החטא הזה באה מעם הארץ, מגוים ממעשיהם הם המחטיאין בעל כרחו כנ"ל: