אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת תולדות
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט), עיין פירוש רש"י, וז"ל יעקב ועשו האמורים בפרשה, אפשר לומר דהנה כתוב באור החיים, על זה הפסוק, וז"ל כי יצחק כשנולד, לא היה בזה המדריגה שיוליד, כי בא מסטרא דנוקבא וכו', אם כן מניין לו תולדות, לזה גמר אומר אברהם הוליד את יצחק, פירוש הפעיל כח הלידה ביצחק, שהמשיך אליו נפש שהיא במדריגת המוליד, וזה היה באמצעות העקידה עכ"ל:
וכן איתא בזוהר פרשת וירא דף ק"ג (ע"א), שיצחק נולד מסטרא דנוקבא ובעקידה שהיה התכללות מאז ראוי להוליד , ובזוהר פרשת וירא דף קי"ט (ע"ב) הפליג מאוד צדקת יצחק בעקידה, שהיה בן ל"ז שנה בשעת עקידה, ואברהם היה זקן, ובידו היכולת לעכב מלעקדו, וקיים מצות השי"ת, ומסר עצמו לעקידה, ורש"י ז"ל פירש בפרשת אלה תולדות נח (ו, ט), ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"כ (בראשית רבה ל, ו):
וזהו שאמר אלה תולדות יצחק בן אברהם, רצה לומר אלה מעשים טובים והשבח שלו, ומהו המעשים טובים והשבח שלו, אברהם הוליד את יצחק, רצה לומר אברהם הפעיל כח הלידה ביצחק, כי משנולד לא היה ראוי להוליד, ובשעת העקידה שהיה התכללות אברהם ביצחק, הפעיל אברהם כח הלידה ביצחק, וזהו הוראה מעשים טובים של יצחק שמסר עצמו לעקידה, וזהו תולדות יצחק, המעשים טובים שלו כנ"ל:
ובהכי ניחא מה דאמר ואלה תולדות, בתוספות וא"ו, ואם קאי על תולדות ממש של יצחק בן אברהם, יעקב ועשו האמורים בפרשה, כפירוש רש"י ז"ל, הוי ליה למימר אלה תולדות יצחק, כי אלה פוסל הראשונים, הם תולדות ישמעאל הנזכר מקודם: אבל אם קאי תולדות יצחק, על המעשים טובים והשבח של יצחק, שפיר אמר ואלה, מוסיף על הראשונים, שאמר מקודם (כה, יז) ואלה שני חיי ישמעאל [וכו'] ויגוע ויאסף אל עמיו, ופירש רש"י ז"ל לא נאמר גויעה אלא בצדיקים (ב"ב טז, ב), שפיר אמר אחר כך, ואלה מוסיף על הראשונים, שהשבח ומעשים טובים של יצחק, נוסף על ישמעאל אף על פי שהיה צדיק:
ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא), עיין פירוש רש"י ז"ל ויעתר לו ה', ולא לה שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה (יבמות סד, א), להבין, איך נראה במעשה שהשי"ת האזין תפלתו ולא תפילתה, הלא שניהם התפללו שיהיה להם בנים, ונתן להם השי"ת בנים, והאיך נראה במעשה שזכות תפילתו פעל זאת, ולא תפילתה: ונראה, דאיתא בליקוטי תורה על פסוק זה, וז"ל ויעתר פירשו רבותינו ז"ל (יבמות סד, א) מה עתר מהפך וכו', פירוש יצחק מתפלל למזל ונקה, ושם היתה צריכה להשפיע לאשתו, ורבקה היתה מתפללת למזל נוצר, שהוא דכורא, וכל אחד היה מתפלל היפך חבירו, וזהו שאמר לנוכח אשתו עכ"ל, ואפשר הטעם שכל אחד היה מתפלל על חבירו, ולא התפלל כל אחד על עצמו, מפני שאין חבוש מתיר עצמו וכו' (ברכות ה, ב), על כן כל אחד היה מתפלל על חבירו:
ועיין באור החיים, וז"ל טעם שלא אמר וידע יצחק את אשתו, כאומרו (ד, א) והאדם ידע, וידע אלקנה (שמואל א א, יט), אולי שהיה התפילה אחר שידע, ותוך שלשה ימים, כאומרו (ברכות ס, א) שלשה ימים הראשונים יתפלל אדם שלא יסריח, וזו היתה תפילתו של יצחק עכ"ל:
ולפי זה נכון, שאמר ויעתר לו ה', ולא לה, לפי שהיתה תפילתם זה בזוית זו וזו בזוית זו, אחר הביאה, ואם כן תפילתה שהתפללת למזל ונוצר, שהוא דכורא, בשביל יצחק, לא פעל כלום, שכבר היה הזרע במעיה, אך תפילת יצחק, שהתפלל למזל ונקה, על רבקה שתקלוט הזרע, היתה מקבלת, וזהו שאמר לו ולא לה, והאיך נודע הדבר, ותהר רבקה אשתו, ולא כתיב וידע יצחק, שהיתה תפילתם אחר שידע, ונמצא שלא היתה צריכה לתפילתה על יצחק, וזהו ויעתר לו ה', ולא לה כנ"ל:
וזהו שאמר רש"י ז"ל, לפי שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו', רצה לומר, כיון שיצחק לא היה צריך לתפילה, כי היה ראוי להוליד, רק כי עקרה היא, והיא צריכה לתפילה, ואמרו רבותינו ז"ל במסכת יבמות דף ס"ד (ע"א), מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ורבקה היתה עקרה, כתיב ויעתר לו ה', לו ולא לה, שלא פעל תפלתה, שכבר היה זרעו שלו במעיה, רק תפילת יצחק פעל שנקלט הזרע, לכך אמר לפי שאינו דומה, שתפילתם היה אחר הביאה, לכך כתיב ויעתר לו ה', לו ולא לה, כדי להודיענו שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו', כלומר שכל זה בא ללמדינו, שאינו דומה וכו', לפיכך כתיב בתורה ויעתר לו, ולא לה, ללמד זה, שאינו דומה וכו':
וזהו פירוש הפסוק שלאחריו, ותאמר אם כן למה זה אנכי, עיין פירוש רש"י, וז"ל ותאמר אם כן, גדול צער העבור, למה זה אנכי, מתאוה ומתפללת על הריון עכ"ל, ולכאורה קשה למה כתוב לשון זכר למה זה, אלא לפי שהתפללה על יצחק, למזל ונוצר, שהוא דכורא, על כן כתוב לשון זכר למה זה אנכי, רצה לומר למה התפללתי למזל דכורא כנ"ל:
או יאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' וכו', עיין פירוש רש"י ז"ל, לנוכח אשתו, זה עומד בזוית זו ומתפלל וכו' (בראשית רבה סג, ה), ואפשר לומר דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סד, א) מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, והנה על כרחך שהיתה רבקה מתפללת, כיון שהיא עקרה, אבל יצחק כבר ראוי להוליד, כי מחמת העקידה היה נכלל באברהם, ועיין באור החיים על פסוק (יח, י) והנה בן לשרה אשתך :
ואם כן יצחק לא היה צריך להתפלל אחר העקידה, שלא היה עקר, אבל כיון שראה יצחק שרבקה מתפללת, היה ירא שיתן לה השי"ת שאלתה, ויתן לה בן מעלמא דנוקבא, כמו שאירע לשונמית, שאמר לה אלישע (מ"ב ד, טז) כעת חיה את חובקת בן, וכן בשמואל (ש"א א, יז), עיין באלשיך שם, לכן היה יצחק גם כן מתפלל, שינתן לו בן מעלמא דדכורא:
וזהו שאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ורצה לומר ובעל כרחך היא היתה צריכה להתפלל, כי עקרה היא, והקב"ה מתאוה לתפילתה, מחמת זו, ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, רצה לומר נגד תפילתה, שיתן לו השי"ת בנים מעלמא דדכורא, וזהו ויעתר לו ה', שנתן לו השי"ת בנים מעלמא דדכורא וכו':
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי וכו' (כה, כב), עיין פירוש רש"י ז"ל, ונראה דהנה רבקה ראתה, בעברה על פתח בית המדרש, יעקב מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתח עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת (בראשית רבה סג, ו), ואם כן ראתה בעצמה, שיש בקרבה שני כחות, אחד טוב ואחד רע, מן הסתם החזיקה את עצמה לאין, ואת יצחק החזיקה לצדיק גמור, וסברה שכח הטוב שיש בה הוא מן יצחק, וכח הרע שיש בה תלתה בעצמה, ומאתה הרעה הגדולה אשר בקרבה:
ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות סד, א) מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, וכאן היתה היא עקרה ולא יצחק, כמו שכתוב ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה הוא:
וזהו שאמרה רבקה, אם כן, שיש שני כוחות בי, אחד רע ואחד טוב, והכח הטוב הוא בודאי מן יצחק, והכח הרע הוא בודאי ממני, למה זה אנכי נעשית עקרה כדי שאתפלל, אם הייתי צדקת היה השם יתברך מתאוה לתפלתי, אבל עכשיו שכח הרע הוא בודאי ממני, למה השם יתברך מתאוה לתפלתי, ואני עקרה בשביל זה, אבל יצחק כבר היה ראוי להוליד על ידי עקידה, כמו שכתוב באור החיים על פסוק (יח, י) והנה בן לשרה אשתך:
וזהו ותלך לדרוש וכו', וזהו למה זה אנכי, לכאורה מלת זה הוא מיותר, וגם מלת זה הוא לשון זכר, והאיך שייך כאן מלת זה, אלא רצה לומר, למה זה, בחינת דכר, אנכי, רצה לומר למה בחינת דכר אצלי, שאיני ראוי להוליד, הלא אין אני צדקת שיהא הקב"ה מתאוה לתפילתי, ותשובתה מאת ה', שני גויים בבטנך, זה אנטינינוס ורבי (ברכות נז, ב), רצה לומר אף מן החלק רע שבך, יבא גם כן דבר טוב: ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו (כה, כה-כו), להבין שקראו שמו עשו, מה זה לשון נופל על הלשון, ונראה, דהנה מראה אדום הוא בחינת דין (עי' זוה"ק ח"א כח, א), וגם בחינת שער הוא בחינת דין, כי שערות הם בחינת דין וצמצום, והנה בחינת עולם העשיה, היא בחינת דין וצמצום:
ועל כן קראו שמו עשו, כלומר שהוא מעולם העשיה בחינת דין וצמצום, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, זהו רמז שיעקב אבינו ע"ה אינו חפץ בתענוגי עולם העשיה, רק הוא מביט תמיד על סוף של עולם העשיה, כענין שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ג מ"א) ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, יעקב הוא לשון סוף, וזה בעקב עשו, רצה לומר בסוף של עולם העשיה, ועל כן קרא שמו יעקב, הוא יו"ד עקב, רצה לומר אפילו בעולם העשיה, המשיך חכמה שהיא יו"ד לשם:
או יאמר וידו אוחזת בעקב עשו, על דרך שפירש רש"י ז"ל, והיה עקב תשמעון את המשפטים (דברים ז, יב), אם המצות [הקלות] שאדם דש בעקביו תשמעון וכו' (תנחומא עקב א), וכן כאן, וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר העבירות שהיה עשו דש בעקביו, ולא היה אצלו שום נדנוד עבירה, יעקב אחז בהם, ושמרם מאוד מאוד לעשותם: ויעקב איש תם יושב אהלים (כה, כז), להבין מה שייכות התם ליושב אוהלים, ואם הם שני דברים, היה לו לומר ויעקב איש תם, ויושב אוהלים, ונראה דכתבתי כמה פעמים שהשי"ת ברא כל העולמות, כדי שיתגלה מלכותו, היינו מדת יראה תתאה, וכשיהיה לו יראה תתאה בשלימות, בא אליו מדת אהבה מאת השי"ת, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א) :
וכשבא לו מדת אהבה בשלימות, צריך לאחוז גם כן במדת יראה, כי אי אפשר לעבוד השי"ת במדת אהבה לבד, כי במדת אהבה לבד, יכול להיות שיעבור אחת ממצות השי"ת ולא יעשה, בחושבו מחמת אהבתו לא יקפיד עליו, על כן צריך לאחוז גם כן במדת יראה תתאה:
ומדת יראה ואהבה אייתי ליה שיעשה תשובה מאהבה, היא בינה, עולם התשובה מאהבה, והעולם התשובה דבוק לחכמה, ולא מתפרשין לעלמין, וחכמה לא אשתמודע אלא בביתיה, היינו בינה עולם התשובה, על כן עולם התשובה ממשיך אליו חכמה, שהוא יו"ד, הדבוק אל אין ממש, וכמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל (ח"ב ע, א) בכונות שיר המעלות אליך נשאתי וכו' היושבי בשמים (תהלים קכג), ומחמת שחכמה דבוק אל אין ממש, ששם הוא עיקר הסליחה, ונתהפך זדונות ונעשות זכיות, ועיין מה שכתב האר"י ז"ל בסידור בשבועות (ח"ג לו, א):
וזהו פירוש הפסוק (תהלים קמד, טו) אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, כי אשר הוא בינה, ויו"ד הוא חכמה (זוה"ק ח"ב קכג, ב), וזהו אשרי העם, כשהעם דבוק אל אשרי, היינו חכמה ובינה, ואז שככה לו, לשון וחמת המלך שככה (אסתר ז, י), וזהו שככה לו, הם ממתיקין הדינין, בשביל שהם דבקים אל אשרי, חכמה ובינה, הם ממתיקין הדינין שלו:
ומפרש הכתוב בעצמו, הטעם שהם ממתיקין הדינין, אשרי העם שה' אלהיו, והוי' הניקוד אל ה' אלהיו, הוא הוי' בניקוד כתר, ששם עיקר הסליחה, וזדונות נעשות זכיות, ובשביל שהם דבקים אל היו"ד, שהוא חכמה, הדבוק אל אין ממש, הוי' בניקוד כתר, על כן ממתיקין כל הדינין, ואדרבה נעשות זכיות, ונמצא כשהאדם הוא בבחינת יראה, הוא בודאי בחינת עוני ורש, וצריך אל כל, ולית ליה מגרמיה כלום, וכשבא אליו מדת אהבה, ואהבה בלי יראה אין עבדות כלום, ועל כן צריך לאחוז במדת יראה גם כן, ואז כשיהיה לו בחינת אהבה ויראה ביחד אז נקרא שלם: והנה יצחק לא היה ראוי להוליד כלל, כי היה גלגול חוה, והיה נוקבא, רק בשעת עקידה נכלל אברהם ביצחק, ואז היה ראוי להוליד, ועל כן נולדה רבקה בת זוגו אחר עקידה, וזהו פירוש אברהם הוליד את יצחק, ואת פרושו עם, כלומר אברהם שהוא גלגול אדם, הוליד עם יצחק, אשתו, את יעקב:
ועל כן יעקב אחז בתרין סטרין (זוה"ק ח"ג קיז, א), היינו שהיה לו יראת יצחק, היינו יראה תתאה, וגם כן יראת אברהם, יראה מחמת אהבה, ועל כן היה לו תמימות, שהיה לו מדת אהבה ויראה ביחד, וזהו ויעקב איש תם, שהיה לו תמימות בלי חסרות כלל, ולמה היה לו תמימות בלי חסרות, ומפרש הכתוב שהיה יושב אהלים, ובחינת יראה נקרא אהל, וזהו היה יושב אהלים, בשני מיני יראה, ביראה תתאה מבחינת יצחק, ויראה תתאה מחמת אהבה מן אברהם, ובשביל שהיו לו שני מיני יראות בתולדה, על כן היה תמים בלי חסרות:
וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך (כו, ב), איתא במדרש רבה (סד, ג) שכון בארץ, עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב, מה שאמר עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע וכו', אין לו פירוש, ומה כוונתו לדרוש על מלת שכון בארץ הוי נוטע וכו':
ואפשר לומר, לפי מה שאמרתי פירוש המדרש פרשת קדושים פרשה כ"ה (ג), וז"ל כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג), רבי יהודה בר סימון פתח, אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה), וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה, אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ) בים דרכיך ושבילך במים רבים, ואתה אומר אחרי ה' תלכו ובו תדבקון, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים, להתדבק בשכינה אותו שכתוב בו (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה וכו', ואתה אומר ובו תדבקון: אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, אף אתם כשנכנסין לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, והמאמר הזה אין לו פירוש:
ואפשר לומר, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א, א) בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, נבראו כל העולמות, והרב הקדוש בוצינא מוה' דוב בער זללה"ה אמר, פירוש הפסוק (ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, האיך נטע ה' גן עדן בשעת בריאת העולמות, הלא כל אחד ואחד מישראל עושה לעצמו גן עדן, בתורתו, ובקיום המצות, ומעשים טובים שעשה, והאיך נטע ה' גן עדן קודם עשיית מעשה המצות והתורה של אדם:
ואמר, כי אצל השי"ת, העבר והעתיד שוין, והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, והיה נהנה ממעשי הצדיקים קודם עשייתן, וקודם בריאתם, וזה התענוג שיקבל אחר כך מהם כשיבראו, בשביל זה התענוג ברא כל העולמות, ובזה התענוג, שיעשו לו אחר שיבואו לעולם, ויעשו מצות ומעשים טובים, בזה המצות ומעשים טובים שיעשו אחר כך, הנגלות לפניו, ברא הגן עדן:
וזהו ויטע ה' אלהים גן, ומפרש מהיכן ברא, ואמר, בעדן, הוא התענוג, מקדם, שהיה לו קודם שיבואו הצדיקים בעולם, והיה צופה בזה התענוג של המצות ומעשים טובים שיעשו, וברא גן עדן, עכ"ד ודברי פי חכם חן :
והנה ידוע (עץ חיים שער א פ"א) שבריאת העולמות היה ברצון ברכה ונדבה, להיטיב לעמו ישראל, ולהמשיך עליהם שלשה עשרה מכילין דרחמים, כי מדרך הטוב להיטיב, ועל כן ברא כל העולמות בהשתלשלות, זה אחר זה, עד עולם הגשמי עולם העשיה, ששם בני ישראל, כדי להיטיב להם, ולהשפיע להם י"ג מכילין דרחמים ברצון ברכה ונדבה: והאיך יכולין ישראל לקבל הי"ג מדות, היינו על ידי מצות ומעשים טובים, וכמו שאמרו (מסכת סופרים ג, יז) הדבק במדותיו, ומה הוא רחום וכו', וכשישראל עושין כסדר הזה, וקוראין הי"ג מדות, ומזכירין רחום וחנון, ורחמיו לא כלין לעולם, אף אם תמה זכות אבות, רחמיו לא כלין, וכמו שפירש רש"י ז"ל, שכרת עם משה ברית, וכמו שכתוב (שמות לד, י) הנני כורת ברית, שאין חוזרת לעולם ריקם (ר"ה יז, ב), ונמצא בזה הדיבור, שישראל קוראין הי"ג מכילין דרחמים, הם ממשיכין הי"ג מכילין דרחמים, שברא השי"ת כל העולמות, כדי להיטיב להם, להמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים:
והאיך נברא העולמות, להמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים, הוא מן התענוג שיקבל מישראל, בעשייתן המצות ומעשים טובים, ולהדבק בו יתברך, וכמו שכתוב המפרש להרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ב ה"א) שכל המצות ומעשים טובים של אדם, היינו בשביל מצות עשה, ולדבקה בו (דברים יא, כב), והאיך יכולין להדבק בו, אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו', וזה ראה השי"ת, וצפה והביט בהצדיקים במעשיהם הטובים, שיקיימו המצות ומעשים טובים, ולהדבק בו יתברך, וברא כל העולמות, להמשיך עליהם י"ג מדות:
וזהו כשישראל עושין כסדר הזה, היינו שיתעטף השליח ציבור ויקרא הי"ג מדות, בזה ימשיך י"ג מדותיו על ישראל, שהוא ברא כל העולמות בשביל ישראל, שיהיו דבוקין בו יתברך כשיבראו בעולם הזה, ויעשו מצות ומעשים טובים כדי להדבק במדותיו, נמצא על ידי קריאתן הי"ג מדות, הם ממשיכין עשייתן של הי"ג מדות, ונמצא הם ממשיכין הגן עדן שברא השי"ת מתענוג שיקבל מישראל, גם בעולם הזה: וזהו שאמר המדרש, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, היינו להמשיך על ישראל י"ג מכילין דרחמים, ברצון ברכה ונדבה, רק כוונתו להיטיב לישראל, כי מדרך הטוב להיטיב, אף אתם כשנכנסים לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב, וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, כי ידוע שמדת יראה נקראת ארץ, ומדת יראה הוא השער הראשון להכנס אל השי"ת, כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו, וידוע (פסחים קיב, א) כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק, והתענוג המשפיע הוא יותר מתענוג המקבל, וכן השי"ת, יש לו תענוג גדול כשישראל מקבלין ממנו הי"ג מדות:
וכן בזה הכוונה צריך אדם לקבל שפע מהשי"ת, ולהדבק בו, ולהדמות אליו יתברך, כמו שהשי"ת ברא כל העולמות, רק להיטיב לישראל ברצון ברכה ונדבה, כן צריך האדם לקבל הטובות מן השי"ת, שיהיה נחת רוח אליו יתברך, שיהיה לו תענוג מן ישראל, ולא להנאת עצמם:
והנה בכל האוכל הגשמי שאדם אוכל, יש בו ניצוצות הקדושות הרוחני, המחיה הדבר הגשמי של אוכל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, והנשמה נהנה מרוחניות המאכל (עי' ליקוטי תורה עקב ד"ה כל), ואמר הרב הגאון בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה שהחיות שבתוך המאכל נקראת אוכל, והגשמיות נקראת מאכל, כמו מאכיל לפועלים, כן גשמיות המאכל מאכיל לאדם האוכל, החיות שבתוכו, ועל כן נקרא מאכל, ודברי פי חכם חן :
וזהו שאמר אף אתם כשנכנסים לארץ, אל מדת יראה, השער הראשון, לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ, היינו כל אדם שנקרא עץ, כמו שכתוב (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה, והיינו כל אדם, יטע האוכל אליו יתברך, על דרך ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים (זוה"ק ח"ג ז, ב), שיהיה כוונתו בקבלת השפע מאת השי"ת, לא להנאת עצמו, רק שיהיה תענוג ונחת רוח אליו יתברך לבד, להדמות אל השי"ת, שעסק במטע תחילה, כדי להיטיב לעמו ישראל לבד, ברצון ברכה ונדבה:
וזהו שאמר המדרש בכאן, עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, רצה לומר, כל עץ מאכל, שיהיה תענוג להשי"ת, הוי זורע, עשיית המצות נקרא זריעה, כמו שכתוב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ועל זה הצדקה תקבלו השפע מלמעלה, ויהיה כוונתכם שיהיה נחת רוח אליו יתברך, ולא להנאת עצמו כנ"ל, וכל זה, בארץ, כשיגיע למדת יראה:
ואל תרד מצרימה, לפי שאתה עולה, כמו שכתב המדרש אחר כך (שם), גור בארץ הזאת (שם שם ג), בארץ פלשתים הותרה לו לגור, אף על פי שהוא עולה, לפי שכבש[ה] דוד, ויש בו קצת קדושת הארץ:
ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' (כו, יב), להבין, דהוה ליה למימר ויזרע יצחק בארץ ההוא בשנה ההוא, וימצא מאה שערים, ונראה דהנה ידוע בספרים שבנתינות צדקה מהפכין מדת הדין לרחמים , וכן בשלחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ז סעיף ד', וז"ל הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות עכ"ל: ולפי השכל, אם אדם נותן צדקה מחמת יסורין הבאין עליו, ולא קודם לכן, אף על פי שמכווין בזה להנאת עצמו, לרפאות את עצמו ממכאוביו, אף על פי כן, גדול כח הצדקה, שדוחה הגזירות הקשות, כי בנתינות צדקה עושה יחוד, ונעשה מצדק, שהוא דין, צדקה, שהוא רחמים, בכח שיומשך לה בחזרתה פנים אל פנים עם זעיר אנפין, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל:
והנה הצדקה נקראת זריעה כמו שכתוב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, ומדת יראה נקראת ארץ, והגבורות והדינין נקראים יצחק, וזהו ויזרע יצחק, רצה לומר שעושה זריעה של צדקה, בדינין וגבורות הקשים, הנקראים יצחק, בארץ ההוא, רצה לומר ביראה של הדינין, כלומר מחמת יראת הדינין, עושה צדקה בשעת מעשה, ולא קודם לכן:
וימצא בשנה ההוא, ושנה לשון שינוי, רצה לומר שמצא בשינוי הזה שגרם הצדקה, והיפך מדת הדין לרחמים, מאה שערים, כי ידוע שמדת אדנ"י נקראת שער, כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' וכו', וכשנתגדל הכח של מדת מלכות, בהמשך לה כתב אדנ"י, כמו שכתוב בליקוטי תורה פרשת ויקהל, על פסוק (שמות לח, כז) מאת אדנים, שהם מילוי, ומילוי המילוי, שהם ל"ה אותיות, ועם אדנ"י עולה מאה, ע"ש, וזהו, מאה שערים, על ידי הצדקה, שנמתק מדת המלכות, ונתגדל, ונעשית מאה שערים, ויברכהו ה', אחר כך נמשך לה מאה ברכות, בשעת היחוד, מצדקה: ויגדל האיש וילך הולך וגדל עד כי גדל מאד (כו, יג), וידוע כי מדת חסד נקרא גדולה, וזהו ויגדל האיש, בא לחסדים גדולים, הלך וגדול, שבא ליותר חסדים גדולים, עד כי גדול מאד, כי האדם שמקבל חסדים הנשפעין עליו, אם יש לו הנאה הגשמיות מהחסדים, יש לו קטרוג על זה, אבל אם הוא במדריגת מ"ה, ואין חפץ בשום דבר, ואין לו הנאה הגשמיות, אז אין לו שום קטרוג, וזהו עד כי גדל מאד, ומלת מאד בגימטריא מ"ה, רצה לומר עד שבא למדריגת מ"ה, ואז יוכל לקבל כל החסדים בלי קטרוג:
או יאמר ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, דהנה מי שנתן לו השי"ת טובתו, צריך לראות שיעבוד את השי"ת בטובתו שנתן לו, לחונן דלים בנתינת צדקה ומעשר, ובהידור מצוה עד שליש , ובכל המצות התלוים בזה, ופשיטא חס ושלום שלא יתרחק מן השי"ת עם טובתו שנתן לו, כענין שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וצריך לזהר מאוד בזה, שלא יבוא לידי גדלות, ויגרום שכחת השי"ת, ואז יוכל חס ושלום לעבור כל העבירות:
והנה האדם העובד השי"ת נקרא הולך, על שם שהולך ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה , וזהו ויגדל האיש, כי גדולה הוא מדת חסד, שנתחסד מן השם יתברך בחסדים גדולים, בעשירות, וילך, גם היה לו הליכה גדולה בעבדות השי"ת, והעשירות לא היה לו חס ושלום סיבה לגרום שכחת הש"י, רק אדרבא היה לו סיוע להליכתו בעבודת הש"י:
עד כי גדול מאד, כל מה שנתגדל יותר, מעשירות, היה יותר מקטין את עצמו, עד שבא לדרגת מאד גימטריא מ"ה, ומי שהוא במדרגת מ"ה, ואינו חפץ כלום, פשיטא שעובד את השי"ת עם העשירות, ואינו חפץ בעושר, ומרוחק מן החטא, כי השי"ת שורה עמו תמיד: ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו (כז, טו- טז), להבין מה שאמר בנה הגדול, ובנה הקטן, וכי לא ידענא שעשו יצא ראשונה והוא הגדול, ויעקב הוא הקטן, וגם מה שאמר אשר אתה בבית, מה נפקא מינה היכן היה: ונראה לרמז בזה מוסר, דהנה האדם בעשותו אחת מכל מצות ה', צריך לעשות לה' לבדו במחשבתו, ואם חס ושלום יחשב מחשבת פסול איזה פניה, נמצא זה הוא חס ושלום עובד את עצמו, ונקרא עבודה זרה, שהעבודה זאת, היא זרה מאת השי"ת, וזה הוא אשר בקרבו ישים ארבו, מחשבת חוץ ופניה ח"ו, ומראה עצמו בעשיות המצוה או בשאר עבודתו מבחוץ, כצדיק, ומלביש את עצמו מבחוץ בעבודה ובעשיות המצוה, כדי להטעות בני אדם, וזה הוא שעושה מן המצוה עצמה שקר :
וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, פו) כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, רצה לומר מצותיך, הם אמת ואמונה, שקר רדפוני, רצה לומר מחשבת חוץ פניה, רדפוני, כדי לעשות מן המצות עצמה שקר שלא יהיה כוונתם בפנים כעשיותם מבחוץ, וזהו עזרני:
וזהו הוא גדר עשו, שמלבש עצמו בזה הבגדים, ומרמה את אביו, ומראה שהוא צדיק, ושאל האיך מעשרין את התבן (בראשית רבה סג, י), ובקרבו ישים אורבו, אבל יעקב אבינו ע"ה (ש) איש תם, שהיה תמים מבפנים ומבחוץ, במחשבה אחת, ומי שהוא אוהב את הגדלות ולהנשא עצמו עושה זאת:
והנה יצחק היה יודע בעשו, שאין דרכו להזכיר שם שמים, כמו שפירש רש"י ז"ל, על פסוק (כז, כא) גשה נא ואמשך וכו', וז"ל אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר (שם כ) כי הקרה ה' אלהיך ע"כ (בראשית רבה סה, יט), אבל יצחק היה מחשב, שיש בו יראה פנימית, בשאלותיו היה מרמה אותו, ששאל האיך מעשרין המלח והתבן כמו שפירש רש"י ז"ל:
ויעקב אבינו ע"ה היה איש תם, מבפנים ומבחוץ במחשבה אחת, ומקטין עצמו, ודרכו היה לזכור תמיד שם שמים, וכעת היה צריך לרמות את אביו, ולדבר גבהות, ושלא לזכור שם שמים, כדי שיסבור אביו שהוא עשו, והיה מלביש בגדי עשו לדבר גבהות ושלא לזכור שם שמים, כדי לרמות את יצחק, כדרך עשו שהיה מרמה את אביו: וזהו ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול, שהיה דרכו בגדלות ועל כן מרמה את הבריות, וזהו היה בגדי עשו, ותלבש אותם ליעקב בנה הקטן, שהיה דרכו בקטנות, והיה איש תם, ואינו יודע לרמות, והיה מלביש אותם, שירמה את אביו. אשר אתה בבית, רצה לומר כי עשו היה מרמה את אביו, אבל רבקה היתה יודעת האמת, שהוא מרמה את אביו, ובקרבו ישים אורבו, ולשון בבית, פרושו, בפנים, כמו (ו, יד) מבית ומחוץ, וזהו אשר אתה, שהיא היתה יודעת האמת, בבית, בפנים היתה יודע האמת, שהוא מרמה, זהו הבגדים הלבישה ליעקב, וצותה ליעקב שירמה לאביו גם כן, וידבר גבוה, ולא יזכור שם שמים, ויסבור אביו שהוא עשו:
ויעקב לא היה יכול לזהר כל כך, ואמר כי הקרה ה' אלהיך לפני, והרגיש יצחק כפירש"י ז"ל, ובתחילת דבריו (שם יט) אמר ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשיך, כדרך עשו, כי אין דרך יעקב לקיים מצות כיבוד בשביל הנאתו:
ואמר אחר כך ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו, כי גדיי עזים מרומז על הקליפות כמו שאמרו (ברכות סב, א) שעיר בשעיר מוחלף, רצה לומר במקום גילוי של יעקב, צותה אותו שילבש מבחוץ, שיסבור שהוא עשו: ויגש יעקב וכו' ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו (כז, כב- כג), ויש להבין הלא אחר כך כתיב (שם כה) הגישה לי ואוכלה מציד בני למען תברכך נפשי וכו', וכאן משמע שהיה מברך עתה כשלא הכירו:
ונראה דהנה כתוב בזוהר דף קל"ט (ע"א) על פסוק (כה, כח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וכו', וז"ל אלא ודאי שכינתא הוי דיירי עמיה בביתיה ודיירי עמיה תדיר, אבל לא אודעא ליה, בגין דיתברך יעקב בלא דעתיה, אלא בדעתא דקב"ה, והכי איצטרך, ובההוא שעתא דעאל יעקב קמי אבוהי, עאלא עמיה שכינתא, וכדין חמא בדעתו יצחק דיתחזא לברכה, ויתברך מדעתא דשכינתא עכ"ל:
והנה באמת יצחק היה רוצה לברך את עשו כמו שכתוב בזוהר דף קל"ז (ע"ב) זיניה בתר זיניה, אבל השם יתברך היה רוצה לגלגל הדבר, שלא לברך את עשו, וגם שהוא לא יברך את יעקב מדעתיה, אלא בדעתא דקב"ה, ועל כן נכנס ספק בלב יצחק, כמו שכתוב הקול קול יעקב, ופירש רש"י ז"ל וז"ל שמדבר בלשון תחנונים, קום נא, אבל עשו בלשון קנטורים דבר, יקום אבי, עכ"ל (תנחומא תולדות יא): והידים ידי עשו, רצה לומר נתינה של ידים, הם ידי עשו, כי אמר קום נא שבה, כדרך יעקב, בלשון תחנונים, ואוכלה מצדי בעבור תברכני נפשך, נמצא הנתינה לאביו עבור הברכה, ולא בשביל מצות כיבוד אב, כדרך עשו, וזהו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות:
רצה לומר בשביל שנכנס ספק בלב יצחק, כדי שהוא לא יברך מדעתיה, אלא מדעת הש"י, דכיון שנכנס ספק בלבו מי הוא זה, יעקב או עשו, וחזא שנכנס עמו השכינה, [והוא] (והיא) ראוי לברכה כמו שכתוב בזוהר, והשם יתברך מסר הברכות לאברהם (בראשית רבה לט, יא), ואברהם מסר הברכות ליצחק (רש"י כה, ה ועי' בראשית רבה סא, ו), והשם יתברך היה רוצה שהוא יברך את יעקב, ולא שיצחק יברך מדעתיה, על כן נכנס ספק בלב יצחק, ומסר הברכות להשם יתברך, כי לא ידע אם לברך, וסמך על השם יתברך שראה שנכנס עמו השכינה, והוא יברך, וזהו שאמר ולא הכירו, ומחמת זה מסר הברכות להשם יתברך, וזהו ויברכהו, רצה לומר שהש"י בירך אותו וכנ"ל: ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה (כז, לג), להבין דאמר חרדה גדולה, מאי עד מאד, וגם בתחילת הענין ויחרד יצחק וכו' משמע שהיה מיצר על המעשה, שבירך שלא מדעתו, ואחר כך אמר גם ברוך יהיה, וגם מלת גם מיותר, והיה די באומרו ברוך יהיה:
ונראה דכתוב בזוהר דף קמ"ד (ע"ב), וז"ל מאי מי אפוא, מי הוא זה מיבעי ליה, אלא מי איפא דקיימא שכינתא תמן כד בריך ליה יצחק ליעקב, ועל דא אמר מי איפא, מאן [הוא] דקאים הכא, ואודי על אינון ברכאן וכו' עכ"ל, והנה כשבא לאדם איזה צער, בחושבו שהכל הוא מאת הש"י, כי אין בלתו, וכל העולמות כאין נגדו, והוא מנהיג כל העולמות כולם כרצונו וחפצו, והוא הפועל ועושה הכל כרצונו וחפצו, אז אין האדם מצער על שנעשה לו שלא כרצונו וחפצו, אבל כשישכח דבר זה, וסובר שהוא עושה, אז הוא מצער על המעשה שעשה שלא בדעת, שלא כרצונו וחפצו: והנה הרשב"ם ז"ל פירוש בפסוק הזה, וז"ל ויחרד יצחק, על שמצא שער בחלקת צוארו של יעקב עכ"ל, פירוש לדבריו, שציער עצמו, וחרד על הרמאות שעשה יעקב, והלביש דבר שיש בו שער, כדי להטעותו, ולקח הברכות:
וזהו ויחרד יצחק חרדה גדולה, על הרמאות של יעקב, ואמר עד מאוד, כלומר החרדה שהחריד היה עד מאד, ומאד גימטריא מ"ה, כלומר קודם שהגיע למדריגת מ"ה, היה מצער על זה, אבל כיון שהגיע למדת מ"ה, והבין שכל העולמות כאין נגדו ואין נעשה שום מעשה בלעדו, אז לא היה מצער כלל על רמאותיה של יעקב, בחושבו שהוא יתברך, הוא הפועל ועושה הכל כרצונו:
ואחר כך הזכיר, שבשעת הברכה היתה השכינה קיימא, ואודי על הברכות, ראה בעיניו שמאת ה' היתה זאת, רמאותיה של יעקב, ליטול ממנו הברכות שלא בדעת, ואדרבה אחר כך היה יעקב חשוב בעיניו יותר, בשביל רמאות זה, כי ידוע לו מאחר שהשי"ת הסכים על הברכות, בודאי יעבוד השי"ת עם טובות הברכות:
ובשביל עבדות השי"ת הפקיר עצמו, אולי יודע הדבר, ועשה עבירה לשמה, ולבש בגדים צואים שאין דרכו בכך, רק לילך בתמימות, כמו שכתוב ויעקב איש תם, וכל זה פעל ועשה כדי לעשות כרצון הבורא יתברך, וכשנודע לו זה המעשה, אמר גם ברוך, וגם הוא ריבוי, רצה לומר תוספות ברכות יהיה לו בשביל זה :