אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת חיי שרה
ותמת שרה וכו' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני ויענו בני חת וכו' נשיא אלהים אתה בתוכינו וכו' (כג, ב-ו), ויש להבין, דהוה ליה למימר לבכות ולספוד לשרה:
ונראה דמה דבוכין על מיתת צדיקים, כמו שאמרו במסכת שבת דף ק"ה (ע"ב) כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, הוא בשביל שהצדיק הוא מרכבה לשכינה, כמו שכתוב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולא נאמר בתוכו רק בתוכם (עי' אלשיך שמות כה, ח; ראשית חכמה שער האהבה ו, יט), וכשמת נמצא זה הוא גלות השכינה:
וזהו פירוש מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ר"ה דף י"ח (ע"ב) שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, כי שם היה גלות השכינה ממקומה, וכן במיתתן של צדיקים היא גלות השכינה ממקומה, וזהו שאמר ויבא אברהם לספוד לשרה, כי ההספד הוא על שרה, ולבכותה, רצה לומר ולבכות ה"א, לבכות על ה"א אחרונה שבשם, על גלותה על ידי מיתת שרה כנ"ל:
ובזה יובן מה שכתב מהרש"א ז"ל (שבת שם) וז"ל וענין שסופרן הקב"ה ומניחן בבית גנזיו רצה לומר דמחשב ליה בכלל יראת שמים כדאמרינן (ברכות לג, ב) דאין להקב"ה באוצרו אלא יראת שמים, עכ"ל, ולכאורה אין לו הבנה, וכי משום שבוכה על אדם כשר, מחשב ליראת שמים, ולפי מה שכתבתי לעיל אתי שפיר, משום שבוכה על גלות השכינה כשמת אדם כשר, ומצער בצער השכינה, ולפיכך מחשב ליראת שמים, וזהו שמניחן בבית גנזיו, דאין להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים:
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א), מה שאמר בא בימים, והוה ליה למימר ואברהם נעשה זקן או ואברהם בא לזקן, גם מה שאמר וה' בירך את אברהם, מלת את מיותר לכאורה, ונראה דאיתא במדרש תנחומא (חיי שרה ג) וז"ל, דבר אחר הוד והדר לבשת (תהלים קד, א), מהודך והדרך הלבשת לראשו של אברהם אבינו, שנתת לו הדרת זקנה, שנאמר ואברהם זקן, עכ"ל, המאמר זה אין לו פירוש: ואפשר לומר לפי מה שאמר הרב הגדול בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה פירוש עד אברהם לא הוי דיקנא, כלומר שלא היה בעולם לעורר על ידי מעשיו י"ג תיקוני דיקנא, המתחילין מן אל, עד שבא אברהם אבינו, והתעורר מדת אל חסד עליון, על ידי השפעתו למטה בברואי עולם הזה, כן התעורר למעלה, עכ"ד, ודברי פי חכם חן: וידוע שבריאת העולמות היה כדי להיטיב לעמו ישראל ברצון ברכה ונדבה מתנת חנם, וכן אברהם היה משפיע לכל מתנת חנם, וכן התעורר חסד עליון שקודם בריאת העולמות, להיטיב מתנת חנם, ואמרתי פירוש הלוך ונסוע הנגבה, והוה ליה למימר הלוך ונסוע נגבה, והוה משמע שנסע לנגב, כי כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל ה"א בסופה (יבמות יג, ב), ולמה כתוב הנגבה, ה"א ראשונה לכאורה מיותר: והנה ה"א ראשונה של הנגבה נקוד פת"ח, והיא ה"א הידוע, לרמז שהיה הלוך ונסוע דרגא בתר דרגא, עד שבא אל חכמה גם כן סיטרא דימינא, וחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) כי חכמה דבוק אל אין, והוא חסד עליון, חסד דכולא, ובזה שבא אל חכמה התעורר חסד עליון הנקרא אל, חסד דכולא, להשפיע מתנת חנם אף על סטרא דגבורה על האומות, להכניסם תחת כנפי השכינה, ולהדביקם בסטרא ימינא בחסדים: וזהו פירוש מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת לך על פסוק (יג, ג) וילך למסעיו, וז"ל דבר אחר בחזירתו פרע הקפותיו עכ"ל (בראשית רבה מא, ג), כי כשהיה הלוך ונסוע הנגבה, דרגא בתר דרגא, עד שבא אל חכמה שהיא גם כן סטרא דימינא, וחכמה דבוק לאין, התעורר חסד עליון להשפיע מתנת חנם על התחתונים, ובחזירתו, שכבר התעורר חסד עליון להשפיע מתנת חנם גם על האומות, סטרא דשמאלא, וזהו פרע, לשון התגלות, כמו (במדבר ה, יח) ופרע [את] ראש האשה, וזהו בחזירתו, שכבר התעורר חסד עליון גם על סטרא שמאלא, אז נתגלה הקפותיו, נתגלה מה שהקיף, והלוך ונסוע, צד הימין וחזר להשפיע לצד שמאל:
ועל ידי מעשיו שנטע אשל באכילה ושתיה, ואחר כך הכניסם תחת כנפי השכינה, נתגלה כוונתו בנסיעתו, כדי לעורר חסד עליון גם על ידי סטרא שמאלית להדביקם בימין, ובאמת מה שפעל אברהם על ידי מעשיו הטובים, ובא אל מדת חכמה, היינו חכמה דזעיר אנפין, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל (ח"א פא, א) כוונת אלהי אברהם, חכמה דזעיר אנפין, אלהי יצחק, בינה דזעיר אנפין ע"ש, אבל לא בא על ידי מעשיו לחכמה עילאה, להדבק לחכמה עילאה ולעורר חסד עליון:
זהו שדרש המדרש תנחומא על הוד והדר לבשת, מהודך והדרך, כי הדרת פנים זקן (שבת קנב, א), וזקן זה קנה חכמה (קידושין לב, ב), וחכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א), וזהו מהודך והדרך, מחכמה העליונה הדבוק אל האי"ן, הלבשת לראשו של אברהם אבינו, היינו הלבשת מחכמה עליונה הדבוק אל אין, לחכמה של אברהם אבינו, כי חכמה נקרא ראשית, וזה לראשו של אברהם אבינו, היינו חכמה דזעיר אנפין, ועל ידי התלבשות זה היה מעורר חסד עליון, וזהו ונתת לו הדרת זקנה מחכמה, שנאמר ואברהם זקן, שבא אל חכמה הנקרא זקן כנ"ל:
וזהו פירוש ואברהם זקן, שבא אל חכמה, ומפרש מהיכן זכה לבא אל חכמה, ואמר בא בימים, כלומר בא אל חכמה שבימים, היינו חסדים, בחסדים שלו, שהשפיע מתנת חנם לכל באי עולם, זכה לבא אל חכמה הדבוק אל אין, לעורר חסד עליון, מתנת חנם על כל הברואים של עולם הזה, ואמר וה' ברך את אברהם בכל, ואברהם היא מדריגת חסד, ובחסד יש בו גם כן שבע מדות, ומדת יראה שירא מחמת אהבה וזהו מורא שמים: וידוע מדריגה תחתונה של עולם העליון, הוא ראש וכתר לעולם התחתון, ואת הוא מדת יראה שכלול מא' ועד תי"ו, וזהו וה' ברך את אברהם, מדת יראה של אברהם, בכל, גימטריא ב"ן, שם של ב"ן הוא בעולם הזה, עולם העשיה, וברך השם מדת יראה של אברהם מדה התחתונה, להשפיע לעולם הזה גימטריא בכל:
או יאמר כפשוטו, בירך מדת יראה של אברהם, מדת אהבה להשפיע לעולם הזה עולם היראה מדת מלכות, בכל, בחסד עליון, חסד דכולא מתנת חנם, כי מדריגה תחתונה של עולם עליון משפיע לעולם התחתון:
ועל פי זה יובן הגמרא דבבא בתרא דף ט"ז (ע"ב) אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד נתרפא, לפי מה שכתבנו, שאברהם זכה לבא אל חכמה עליונה הדבוק אל אין, ועל ידי זה היה מעורר האי"ן חסד עליון, להשפיע לעולם התחתון מתנת חנם ברצון ברכה ונדבה, וזכה לזה על ידי מעשיו הטובים שהשפיע על כל העולם אשל מתנת חנם, וכן התעורר למעלה להשפיע לתחתונים מתנת חנם, ואיתא בתיקונים (תיקון ג יח, ב; עי' תיקון כב סג, ב) שחכמה לא אשתמודע אלא בביתי', היינו בינה, וצריך תחילה לבא אל בינה עולם התשובה, ומשם בא אל חכמה, שבינה ממשכת עליו חכמה כי חכמה ובינה לא מתפרשין:
ועיין בסידור האר"י ז"ל בזמירות שבת (ח"ב ע, א) בשיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג, א) ע"ש, וזהו היושב יו"ד בשמים ע"ש, ונמצא אברהם היה דבוק גם בשורש יצחק בינה, ועל ידי זה בא לשורשו לדבק בחכמה, והיה מעורר מן חסד עליון, היינו טוב עליון, ונקרא בספרים חסד עליון יסוד האויר, כי מדת יסוד נקרא טוב, להשפיע אל ה' תחתונה העולם הזה:
וזהו אבן, מעלת אברהם שזכה לדבק בשורשו חכמה, על ידי שורש יצחק בינה, וכן תרגום אונקלוס על פסוק (בראשית מט, כד) רועה אבן ישראל, על מלת אבן, אבהן ובנין, וכן כאן אמר מעלת אברהם, שזכה להדבק באבן שורשו ושורש בנו, ועל ידי זה היה ממשיך טובה מן טוב עליון, אל ה' אחרונה, וכל זו המעלות זכה אברהם: והיה תלוי, זכיית המעלות, בצוארו של אברהם אבינו, במצות שעשה אברהם אבינו, באכילה ושתיה בחנם לכל העולם, התלויים בצואר, כי ידוע (זוה"ק ח"א קע, ב; וח"ב רמז, א) כי רמ"ח מצות עשה, נגד רמ"ח אברים של אדם, וכל מצוה מיוחס לאותו אבר כנגדו, וכשמקיים כל הרמ"ח מצות עשה, זהו חלוקא דרבנן, מלבוש הנשמה, שהנשמה שיש לה רמ"ח אברים מלובשת בהם להכנס בעולם העליון, ומצות שהאדם עושה באכילה ושתיה, הם מלבושי הנשמה בצואר:
וזהו אבן טובה, שזכה אברהם למשוך ממדריגה ראשונה חסד עליון, להשפיע למדריגת תחתונים, ברואי עולם הזה, היה תלוי בצוארו של אברהם אבינו, במצות שהלביש בהם צוארו, כי על ידי אכילה ושתיה בחנם לכל העולם, וגדולה לגימה (סנהדרין קג, ב) היה ממשיך אותם אחר כך בעבותות של אהבה, ואמר להם אחר אכילה ושתיה ברכו מי שברא כל זה וכל העולם (עי' סוטה י, ב), ויפרסם מלכותו וגדולתו של השי"ת גם בעולם הזה:
ועל ידי זה התעורר גם כן והמשיך חסד עליון הנקרא אל, חסד דכולא, אל עולם הזה ברצון ברכה ונדבה מתנת חנם, וכל חולה שרואה אותה מתרפא, כי ממדת אל חסד עליון, בא הרפואה, כמו שאמר משה (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה, וזהו ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כלומר על ידי אשל המשיך שם אל, אל עולם הזה:
בבראשית רבה סוף פרשה נ"ח (ט), אמר רב שמואל בר יצחק, אמר לו הקב"ה, אני אומנתי גומל חסדים, תפסת אומנתי, בא לבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים (כד, א), המדרש הזה אין לו פירוש, ונראה דהנה כתוב בספר אור המאיר פרשת לך לך, על פסוק ויעבור אברם בארץ (יב, ו), בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה שהקשה מה דאיתא (בראשית רבה יב, ט) בהבראם בשביל אברהם, הלא מנו חכמים עשרה דורות נח ועד אברהם (אבות פ"ה מ"ב), וקודם שבא אברהם אבינו במה היה מתקיים העולם:
וביאר כי הנה מדתו של אברהם אבינו, מדת חסד, עולם אהבה במקומה היא עולם בהיר, לית מחשבה תפיסה בה כלל מהות ערכה, ונקרא אברהם סבא, וכיון שבא אברהם אבינו הראה לכל באי עולם שיש התפשטות מדת חסד אפילו בארץ וכו' (עי' בראשית רבה נט, ח), וביאר שזהו פירוש, ואברהם זקן בא בימים, כלומר מדת החסד במקומה נקרא אברהם סבא, היינו אברהם זקן בא בימים, נשתלשה ונתגשמה עד שבא, בימים, ממש בגוף קדוש בעולם הזה, ימים ממש עכ"ל , היינו גוף של אברהם, על ידי אשל שנטע והשפיע לכל מדת חסד בחנם, היה שורה עליו על כל הז' מדותיו, שנקרא ימים, חסד הקדוש, היינו אברהם סבא:
והנה אמרתי פירוש (ב"ב טז, ב) בת היתה לאברהם ובכל שמה, כי הנה בחינת ו"ה של השם נקרא בן ובת, וה"א אחרונה מדת יראה מדת מלכות נקרא בת, וזהו בת היתה לאברהם, מדת יראה מדת מלכות היה לאברהם, אף על פי שמדריגתו מדת אהבה, היה לו גם כן בחינת יראה, הנקראת בת:
ובכל שמה, ובכל, היינו בכל העולמות, שמה, היינו שם ה', כי מדת מלכות מדת יראה היא עשירית מכל הספירות, וזהו בכל, בכל העולמות שם ה', וידוע מה שכתוב בתקונים שמדת יראה מדת מלכות, נקרא לבושו יתברך, וכמו שכתוב בתיקונים תקונא חד ועשרין דף ס' ע"ב, וז"ל למלכא דאית ליה מאנא דיקר ואיהו מחבבא לגביה לזמנין שוי ליה עטרה על רישיה וכו' לזמנין עביד מינה לבושא, עכ"ל: וזהו פירוש המדרש, אמר לו הקב"ה, אני אומנתי גומל חסדים, תפסת אומנתי, והמשכת אותי בעולם הזה, אל שבע המדות שיש בך, בא לבוש לבושי, ונתן לו מדת מלכות, שהוא לבושו, שיהא הוא מנהיג העולם כרצונו וחפצו, וכמו שכתב בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא הנ"ל על פסוק (תהלים סב, יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, על פי משל, בני המדינה השייכים לקבלת מלך, המליכו מלך עליהם, והמלך אחר כך, גומל חסד עם כל אחד ואחד על שהמליכו אותו, אבל לא יוכל לגמול חסד עמהם כמו שעשאו עמו:
אבל השי"ת, מי שממליך אותו, נותן לו השי"ת מדת מלכותו, שיהא הוא מוליך ומנהיג העולם כרצונו, והשי"ת גוזר גזירה והוא מבטל, וזהו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ממש, וזה בא לבוש לבושי, מדת מלכות, הדא היא דכתיב ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל כנ"ל :
(זה שייך קודם ואברהם זקן):
וידבר אל בני חת לאמר וכו' (כג, ג) מלת לאמר הוא מיותר, ונראה זו רמז דרך מוסר, לבני אדם בעלי גופים המתענגים תמיד, ויש להם תמיד פחד ממיתה, והנה האדם הוא מקושר לגוף, בבחינת נפשו הדבוק בנפש הבהמיות, ונפש הבהמיות הוא דבוק לגוף, ואף בקבר בחינת נפשו דבוק בגוף, כמו שכתוב (איוב יד, כב) ונפשו עליו תאבל, והאדם הנלבב, אף בחייו הוא מעלה את נפשו, ונפש הבהמיות, אל הנשמה ורוח, ומדבק אותם בשכל, ומפריד אותם מן הגוף, שלא ידבקו אל תאות הגוף, וכשמרגיל עצמו להפרד מן תאות הגוף, שוב אין לו פחד ממיתה, ומשבירת הגוף: ואברהם הוא בחינת נשמה (זוה"ק לך כד, א), וידבר אל בני חת, אל האנשים שיש להם תמיד פחד ממיתה, וחת, לשון חתת ויראה, וידבר אותם לאמר, רצה לומר שיהיה להם במחשבה, גר ותושב אנכי עמכם, רצה לומר הנשמה הוא בגוף כמו גר ותושב, כי הוא גר בעולם הזה, ותושב שמושל בגוף:
תנו לי אחוזת קבר עמכם, רצה לומר תנו אל הנשמה האחוזה שיש לי בקבר עמכם, הוא בחינת נפש, הדבוק בגוף אף בקבר, כמו שכתוב ונפשו עליו תאבל, תנו לי, אל אברהם, בחינת הנשמה, רצה לומר להעלות נפשו ונפש הבהמיות, אל הנשמה, ולהפרד מתאות הגוף, ושוב לא יהיה לי פחד ממיתה ומשבירת הגוף:
וזהו ואקברה רצה לומר ויהיה טמון ומכוסה, מתי מלפני, בחינת המיתה אשר היא לפני, ומפחד ממנה תמיד, ובזה שיתנו לי אחוזה שיש לי עמכם בקבר, בחינת נפש, שידבק אותה אל הנשמה, ולא אל תאות הגוף, בזה לא יפחד ממיתה: וזהו ואקברה, יהיה מכוסה, מתי, בחינת המיתה, מלפני, אשר היא לפני תמיד כנ"ל, וכן נמצא בתיקונים תיקונא תלתין וחד (עה, ב) בענין זה וז"ל גופא דאיהו ערפה, חזרה עורף לגבי נשמה, נפש איתדבק בה בנשמתא, הדא הוא דכתיב (רות א, טז) באשר תלכי אלך, בפקודין דעשה, ובאשר תליני וכו', ע"ש:
ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם (כד, ז), להבין למה הזכיר אשר לקחני מבית אבי וכו', ואשר דיבר לי וכו', והיה די באמרו, ה' אלהי השמים ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם: ונראה על פי פשט, דכך אמר אברהם, השי"ת הנהיג אותי מבית אבי לארץ ישראל, ונשבע לי לזרעך אתן את הארץ, אבל לא ינתן לי הארץ רק לזרעי, ואם היה חפץ השי"ת שאשיב את בני לארץ מולדתי, למה לקח אותי מבית אבי ומארץ מולדתי, הלא לי לא ינתן הארץ רק לזרעי, וזהו הוכחה גדולה, שאין חפץ השי"ת שיהיה זרעי בארץ מולדתי, ומסתמא ישלח מלאכו לפניך, ולקחת אשה לבני משם:
ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבת (כד, י- יא), להבין מה בא ללמדינו, בזה הסיפור שנטל עשרה גמלים או פחות או יותר, ונראה דבא לרמז בזה, דהנה ידוע (רש"י לעיל א, א; ילקוט ישעיה רמז תנב) שהשי"ת ברוך הוא ברא כל העולמות בשביל ישראל, והאדם הוא סוף מעשה, שנברא אחר כל הברואים, ובמחשבה היה תחילה, ובשבילו ברא כל העולמות, ובו נכללין כל העולמות עליונים ותחתונים, ובאורייתא ברא השי"ת כל העולמות, כמו שכתוב (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, אל תקרא אמון אלא אומן (שמות רבה ל, ט): וכן הוא באדם שנברא בתורה, ומכוין רמ"ח אבריו כנגד מצות עשה, ושס"ה גידיו כנגד מצות לא תעשה שבתורה, וכל אבר מיוחס לאותו מצות עשה שנברא בו, כמו שכתוב בספרים, ואם הוא מקיים רמ"ח מצות עשה, ומשמר את עצמו שלא לעבור על אחת משס"ה מצות לא תעשה, לקיים מצות בוראו, אז הוא אדם שלם:
וזהו פירוש הפסוק (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, רצה לומר, שהאדם הוא סוף דבר, של מעשה בראשית, הכל נשמע, לשון (ש"א טו, ד) וישמע שאול, לשון קיבץ ואסיפה, שכל העולמות וכל הספירות הכל נקבצין אצל האדם:
ותכלית שלו שנברא בשביל זה, את אלהים ירא, ולא יעבר על מצות לא תעשה, שהוא בבחינת יראה, שהם כנגד גידיו, ואת מצותיו שמור, שיקיים כל רמ"ח מצות עשה, שהם כנגד איבריו, כי זה כל האדם, רצה לומר זה הוא האדם, שנברא בתורה לקיים התורה, רמ"ח מצות עשה המכוונים כנגד רמ"ח איבריו, ושס"ה מצות לא תעשה המכוונים כנגד שס"ה גידיו, ובשביל זה נברא, שכל מה שברא השי"ת בעולמו לא ברא אלא לכבודו: ובאדם נכלל כל העשר ספירות, כי השלוש ראשונות, המה בחינת מוחין שלו, והשבע מדות אהבה ויראה והתפארת וניצוח וכו', צריך לעבוד בהם השי"ת לבד, ולא לעצמו, ולא לאהוב שום דבר הגשמי רק אהבת הבורא, וכן בכל דבר, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (דה"י א' כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו', והיה נותן כל מדותיו אל השי"ת לבד, ולא לכוין בשום דבר מהמדות, ופשיטא במוחין שלו, בשביל הנאת הגוף, רק לעבוד בו השי"ת, ולעשות יחוד מדת מלכות השכינה, ה"א אחרונה שבשם, אל הוא"ו שבשם, בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, ואם הוא מקיים כך, אז הוא בבחינת צדיק גמור, ומושל ביראת ה' (ש"ב כג, ג), ומנהיג כל העולם כרצונו:
כמו ששמעתי מהרב בוצינא קדישא החסיד המפורסם מוהר"ר אברהם בן לאותו צדיק בוצינא קדישא רשכב"ה מוהר"ר דוב בער זללה"ה פירוש הפסוק (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, כי כל נקרא צדיק (שער הכוונות ענין תפילת שחרית), וזהו ומלכותו, רצה לומר מדת מלכות של השי"ת, בכל, עם הצדיק, משלה, רצה לומר שהוא מנהיג מדת מלכות כרצונו:
וידוע מה שכתוב בספרים (מגיד מישרים בראשית ד"ה אור ליום השבת י"ד לטבת) שהשי"ת ברא האדם בעולם הזה, משום שהנשמה קודם הבריאה, היתה נהנית נהמא דכסופא, על כן נבראת בעולם הזה השפל הגשמי, ומדובק ביצר הרע, וכשכובש את יצרו, ועובד השי"ת בכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, הם עשר ספירות שבנשמה, ואינו מכוין בה להנאת הגוף, הדבוק אל היצר הרע, אז אחר כך נהנה מיגיע כפו: וזהו ויקח העבד, רצה לומר עבד השי"ת, רצה לומר הנשמה, עשרה גמלים, לשון גומל חסד, רצה לומר העשר ספירות הנכללין בהנשמה, מגמלי אדוניו, מהעשר ספירות שברא השי"ת בהם כל העולמות, מכולן לקח הנשמה, ונכלל בה, וילך, רצה לומר כדי שיוכל לילך בהם ממדריגה למדריגה, לבא אל זה העולם, וקודם הבריאה היתה בבחינת עומד, כמו המלאכים, וכל טוב אדוניו בידו, כי אם יהיה בבחינת צדיק, כמו שמשביעין את הנשמה תהי צדיק (נדה ל, ב), אז הוא מושל בכל:
ויקם וילך אל ארם, רצה לומר שהלך אל זה העולם, הנקרא אר"ם, כי ראשי תיבות אר"ם, הוא אב רם, רצה לומר שראשית התרוממת, הוא מעולם התחתון, עולם הזה, נהריים, פירש רש"י ז"ל בין שני נהרות יושבת, ונהר הוא לשון המשכה, כמו שאמרו (שבת קכא, ב) נהרות המושכין, ועולם הזה הוא בין יצר הטוב ובין היצר הרע, ובחירה בידו, או להמשיך מן היצר טוב, או חס ושלום להיפך:
אל עיר נחור, רצה לומר אל הגוף, הנקרא עיר, כמו שכתוב (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט, נחור, לשון חרון, רצה לומר אל הגוף המדובק אל היצר הרע, המעלה חרון אף ח"ו, ויברך הגמלים מחוץ לעיר, ויברך לשון בריכה של מים, שעושין מהם המשכה לשדות, רצה לומר אותו העבד ה', עשה המשכה מהספירות, מחוץ לעיר, שלא להנאת הגוף מהמוחין שלו, ובמדותיו לא היה מכווין בהם להנאת הגוף, רק לעבוד השי"ת, ולעשות יחוד עם השכינה, וזהו אל באר המים, שכוונתו היה רק להשפיע אל השכינה הנקראת באר (זוה"ק ח"א קלה, ב):
ואמר לעת ערב לעת צאת השואבת, כי ידוע (עי' תיקו"ז תיקון סט קא, ב) דיש כ"ח עיתים, י"ד עיתים טובים הם חסדים, וי"ד עיתים רעים מן הגבורות, וזהו שאמר לעת ערב, רצה לומר מן העיתים של ערב, שהם דין, לעת צאת השואבת רצה לומר שכלה השואבים חסדים, אז עשה העבד המשכה מהספירות חסדים, אל השכינה: או יאמר וכל טוב אדוניו בידו, על דרך ויקרא לו אל אלהי ישראל (לג, כ), שקרא הקב"ה ליעקב אל, כי אל הוא מדת חסד, כמו שכתוב (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום, והשי"ת מקבל תענוג מהצדיק, שיוכל לקבל ממנו שפע, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו' (פסחים קיב, א), וזהו מלמד שקראו הקב"ה ליעקב אל, שמקבל ממנו תענוג, ומשפיע תענוג להשי"ת, וזהו וכל טוב אדוניו בידו, כלומר בידו להשפיע תענוג להשי"ת:
והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת וכו' (כד, יד), ולהבין בכאן שעשה סימן כתיב, אשר אומר אליה הטי נא כדך, ובמעשה כתיב (שם יז) וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך, ולא אמר הטי נא כדך, כמו שעשה סימן, וגם כשחזר וסיפר דבריו לפני לבן ובתואל (שם מה), לא אמר הטי נא כדך:
ונראה, דהנה דרך העולם כששואבין מים, אי אפשר לשאוב כל שימלא הכלי לגמרי, ואחר כך כשרוצים לשתות מן הכלי, צריך להטות הכלי כדי לשתות, והנה בתחילה כשעשה סימן זה, הוא הסימן אשר עשה לנפשו, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, כמו דרך העולם כששואבין מים, שאי אפשר שיהיה הכלי מלא וגדש, וצריכין להטות הכלי כשרוצים לשתות, והיא תאמר אלי שתה כך, ואין אתה צריך להטות הכד כדי לשתות, כי המים עולים לקראתה, ולא היתה צריכה לשאוב, ונתמלא הכלי מעצמה מלא וגדש, על ידי המים שעולין לקראתה, ולפיכך תאמר אלי שתה כך: וזהו עיקר הסימן, אם יעלה המים לקראתה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, וזהו ובה אדע כי עשית וכו', רצה לומר וב"ה עם השכינה, אדע, אם יהיה המים עולין לקראתה, ועיין בזוהר ויצא דף קנ"א (ע"ב) על פסוק (כט, ב) וירא והנה באר בשדה, וז"ל ליעקב ומשה בחדוה קבל להון האי באר ובעא לאתקרבא בהדייהו ועל דא כיון דחמא להון האי באר סליקו מיא לגבייהו כאיתתא דחדיאת עם בעלה, ע"ש עכ"ל: וזה היה כשעשה סימן לנפשו, אבל אחר כך, כשראה מרחוק שהמים היו עולין לקר[א] תה, כמו שפירש רש"י ז"ל, על הפסוק (כד, יז) וירץ העבד לקראתה, וז"ל לפי שראה שהמים עולין לקראתה עכ"ל (בראשית רבה ס, ה), רצה לומר כשראה שהוא כך, כמו שעשה סימן, וירץ לקראתה וכו', ולפיכך לא אמר הטי נא כדך, שראה שאין צריך להטות הכד, שהוא מלא וגדש, ולפיכך אמר הגמיאיני נא, ולשון זה נופל כשהכלי מלא וגדש, ואין צריך להטות, וראה עוד ביתר הסימן אשר עשה, וגם גמליך אשקה, אם יהיה כדבריו כנ"ל:
וזהו שאמר בתפלתו (שם יב) הקרה נא לפני היום וכו', רצה לומר הקר ה', לפני ה' אחרונה שבשם, שעל ידה אדע, וזהו ובה אדע, ואמר לשון הקרה נא, לשון מקרה, לפי שהיה מחזיק עצמו שהוא עדיין באחור, ולא היה השי"ת מתגלה רק דרך ארעי ומקרה, כמו שפירש רש"י ז"ל על ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כג, ד) ע"ש: והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו (כד, כא), עיין פירוש רש"י ז"ל לשון שאיה ושממה, ונראה דהנה כשבא לאדם השפעה משכל עליון אל המוחין שלו, אז בא לחכמתו, וכשעדיין הוא בחכמה, אין האדם בעצמו משיג אותה, רק הוא מרגיש שנפל לו שכל גדול במוחין שלו, כי חכמה אין בו השגה, ומשם בא לבינה, כי חכמה ובינה הם תרי רעין דלא מתפרשין, וחכמה נותן השפעה זאת לבינה על ידי זווג, וכשבא לבינה אז קיימא קצת לשאלה ולמינדע, ועל כן נקראת בינה מי, דקיימת לשאלה, כמו שכתוב בזוהר בראשית דף א' (ע"ב) :
וכולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), ובמחשבה אתברירו, רצה לומר על ידי הבינה נתברר הכל, אבל עדיין באדם עצמו אין השגתו שלימה, עד שבא לדעת שלו, אז משיג אותה בשלימות עד שבא לכל מדותיו, ובדעת חדרים ימלאו (משלי כד, ד): והנה כשהוא עדיין בחכמה, אין האדם משיג, כי הוא למעלה מהשכל שלו, וזהו והאיש משתאה לה, רצה לומר שבא בחכמתו שזהו היא רבקה, והיה עדיין למעלה מהשכל שלו, ועל כן פירש רש"י ז"ל לשון שאיה ושממה, כמו האדם שהוא מבוהל, כי הוא למעלה מהשכל, וכן בלשונינו, אנו מתרגמין למלת משתאה, לשון פלא, כי פלא הוא חכמה, ואחר כך מחריש, רצה לומר שבא מחכמתו לבינתו, והוא חרישה וזריעה דבינה, כי במחשבה אתברירו, ואחר כך לדעת ההצליח וכו', ומבינה בא לדעת, עד שבא לכל מדותיו:
הנה רבקה לפניך וכו' לבן אדוניך כאשר דיבר ה' (כד, נא), בפרשה שמיני בפסוק (ויקרא י, ג) הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש וכו', פרש"י ז"ל היכן דיבר ה' ע"ש, וכאן גם כן קשה, היכן דיבר, וצריך לומר דלשון דיבר לכאן, הוא לשון הנהגה, כמו (סנהדרין ח, א) דבר אחד לדור, רצה לומר מאחר שאמרת שהשי"ת הזמין לפניך את רבקה, תיכף אחר תפלתיך, ועשתה סימנך כאשר אמרת, והיה הנערה אשר אומר וכו', ואמרה שתה וגם גמליך אשקה וכו', אם כן השי"ת הנהיג כך, ותהא אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה', רצה לומר כאשר הנהיג ה' אותך:
ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו (כד, ס), עיין פירוש רש"י ז"ל את וזרעך תקבלו אותה ברכה, שנאמר לאברהם אבינו בהר המוריה עכ"ל, ולהבין הלא שם נאמר (כב, יז) ויירש זרעך את שער אויביו, ולמה שינו הם הברכה, לומר את שער שונאיו, ונראה דהנה איתא באור החיים וז"ל טעם אומרו, את, פירוש, אחר שנתבשר אברהם באלפי רבבה שיצאו מיצחק, יהי רצון שיצאו ממך, ויותר היה טוב להם, שלא היה הדבר ולא יקום, והבן, כי כל חלק רע ישנא חלק הטוב, ולו יהיה בנו ובתו עכ"ל:
והנה האלשיך ז"ל פירש החילוק בין צר לאויב, כי צר הוא הפועל רע, אבל אויב אינו פועל רע בעצמו, אבל כשאחרים עושים רע הוא משמח בזה, על דרך (איכה א, כא) כל אויבי שמעו רעתי ששו, והנה לשון שונא, הוא בודאי מי שהוא פועל רע בעצמו, כמו שכתוב (דברים יט, יא) וכי יהיה שונא לרעהו וארב לו וכו', כל שונאי [עלי] יחשבו רעה לי (תהלים מא, ח):
והנה בברכה שבירך לו בהר המוריה, ויירש זרעך את שער אויביו, רצה לומר שירשו אף שער של אויביהם, רצה לומר אף שאינם פועלים רע בעצמם, רק ששונאים אותם בלב, אף על פי כן נצחו אותם וירשו שעריהם, אבל הם משברכו את רבקה, ובאמת היו שונאים אותה בלבם, כמו שכתוב באור החיים, כי ידוע הרע ישנא חלק הטוב, ולו יהיה בנו ובתו עכ"ל, לא רצו לומר ויירש זרעך את שער אויביו, כי אם יאמרו כן, יקללו את עצמם, כי גם הם אויבים בלב אותה, אלא שאינם פועלים רע במעשה, על כן אמרו ויירש זרעך את שער שונאיו, רצה לומר אותם שהם שונאיו ופועלים רע, אבל לא אותם שנקראים אויבים ואינם פועלים רע כנ"ל:
ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב (כד, סב). להבין מה בא ללמדנו מהיכן בא, וגם האיך שייך זה למעלה שיושב בארץ הנגב, ונראה דידוע כשנעשה זווג יסוד ומלכות, אז נמתקין הדינין, על ידי השפע הבאה מלמעלה לזווגם, ומדת מלכות נקרא אספקלריא דלא נהרא, ולית לה מגרמיה כלום, רק מדת היסוד המאיר בה, ובאר נקרא מדת מלכות, וחי נקרא מדת יסוד, ויצחק הם הדינין: וזהו ויצחק בא, כמו (טו, יז) השמש באה וכו', כלומר הדינין נאספין ואינם, מבוא באר לחי, כלומר כאשר מביאין מדת באר לחי, למדת יסוד הנקרא לחי רואי, כי מדת היסוד הוא המאיר לבחינת באר, ועל כן נקראת מדת יסוד למדת מלכות חי רואי, וכאשר מביאין מדת באר לחי רואי, אז הדינין נאספין, ובאמת הדינין צריכין להמתיקם, אבל לא לבטלם, כי הדינין הם צורך העולם:
וזהו פירוש הפסוק (דה"י א טז, ל) חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט, ולכאורה אין לו פירוש כלל, מהו אף תכון תבל, אלא שאמר חילו מלפניו כל הארץ, והטעם, כי אף תכון תבל, רצה לומר באף שחרה על עובדי רצונו, בזה תכון תבל בל תמוט, כי אם לא היה שום דין ומשפט למטה, היה העולם מתמוטט, ועל כן חילו מלפניו כל הארץ, ועל כן הדינין צורך העולם, אבל צריך להמתיק בחסדים, וזהו והוא, יצחק, היא הדינין, יושב בארץ הנגב, ונגב הוא דרום, מדת חסד, כלומר שהדינין נמתקים בחסדים ונעשה רחמים גמורים:
או יאמר ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, דהנה האדם אשר זכה עזר מהש"י, לשוב אליו באמת, הוא גורם שמחה למעלה, כי האדם הוא חלק אלהי ממעל, כמו שכתוב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, וכשעובר עבירה, ונמסר ביד היצר והקליפות, הוא נאבד מן השי"ת, כי הרשעים נקראים אבידה, כמו שכתוב (תהלים לז, כ) (וה)רשעים יאבדו, וכששב אל ה' באמת הוא שמחה לפניו שמצא אבידתו שאבד זה שנים רבות: וזהו פירוש, דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו), כלומר כשתשוב אל הש"י, ויהיה להשי"ת מציאה שמצא אבידתו, דרשו ה', ותשוב אליו באהבה, ויהיה כואב לכם צער השי"ת, שהיה לו מכם עד הנה, אבל השב מיראת עונש, אינו שב רק להנאת עצמו, שלא ילכד בעונש העבירה:
וידוע (זוה"ק ח"ג קכב, א) דעל כן נקרא תשובה, כלומר תשוב ה"א, שמחזיר ה"א אחרונה מדת מלכות, שריחק בעונותיו, אל וא"ו שבשם, וזהו ויצחק בא, כלומר ששמחה בא למעלה, מבוא, ממי שהוא מביא, באר, מדת מלכות ה"א אחרונה אל, חי רואי, הוא מדת יסוד, וא"ו שבשם הנקרא חי, ואל מדת מלכות נק' מדת יסוד, חי רואי, כי הוא המאיר בה, כי הוא נקרא אספקלריא דלא נהרא, דלית ליה מגרמיה כלום, ובתשובתו, שמחזיר ה"א אחרונה אל וא"ו שבשם, הוא שמחה גדולה למעלה, והוא מי שגורם זה השמחה, יושב בארץ הנגב, בחסדים גדולים, כי נגב הוא דרום, מדת חסד: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (כד, סג), עיין פירוש רש"י ז"ל לשוח לשון תפלה, כמו (תהלים קב, א) ישפוך שיחו עכ"ל, ונראה דאדם המתפלל, צריך להתפלל על השכינה, ואם יש לו איזה צער ח"ו, יחשוב שזה הוא החסרון שבשכינה, שהוא ניצוץ השכינה, ויתפלל על צער השכינה, ולא יחשוב צערו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מו, א) בזמן שאדם מצער, שכינה מה לשון אומרת קלני וכו', ואם מתפלל כך, שיסורו הדינין מהשכינה, בודאי נענה מיד, ושדה נקרא שכינה:
וזהו ויצא יצחק לשוח, להתפלל, בשדה, בשביל השכינה הנקרא שדה, לפנות ערב, כי הדינין נקראים ערב (זוה"ק ח"א קלב, ב), וזהו לפנות ערב, לפנות הדינין מהשכינה, וישא עיניו וירא, והנה גמלים באים, וגמלים לשון גומל חסד, רצה לומר כיון שהתפלל כך, נענה תיכף, וראה חסדים באים:
או יאמר ויצא יצחק וכו', דהנה כתבתי כמה פעמים דהשי"ת ברא כל העלמות, כדי שתתגלה מלכותו, ולהמליך השי"ת על כל, כי מדת מלכות לית ליה מגרמיה כלום, רק מה שמאיר בה מדת יסוד, הכלול מעולמות עליונים, ואין מלך בלא עם , ועל כן ברא כל העולמות, בהשתלשלות עד העולם הזה, בשביל ישראל, שהם מקבלין עליהם עול מלכותו ויראתו:
ועל כן תקנו בשמנה עשרה, אחר שלש ראשונות, למסדר שבחיה, להמליך השם יתברך על צורכי נשמה וצורכי הגוף, אתה חונן לאדם וכו', אף על פי שארבעים יום קודם יצירה, נגזר על הטיפה שיהיה חכם (עי' נדה טז, ב) אנו מבקשין שיחון אותנו בחכמה ובינה ודעת, כי בידו ליקח טעם זקנים, וכמה חכמים נטרדו מעולם הזה ומעולם הבא, שלא היה להם יראה, ולא המליכו השי"ת, על זה, על כן אנו מבקשין, חננו מאתך וכו', ובברכות השיבנו אבינו, וקרבנו מלכינו לעבודתיך, כי אי אפשר לעבוד השי"ת בלעדו, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, כי אי אפשר לעשות תשובה בלעדו יתברך, והוא הנותן יד לפושעים (תפילת נעילה דיוכ"פ), ועוזרם לשוב אליו: והכלל, שאנו ממליכין אותו, על כל הדברים, הן צורכי נשמה, הן צורכי הגוף, ואין בידינו כלום, ואנו מבקשין שנעבוד אותו, כי אי אפשר לעבוד אותו בלעדו יתברך, כמו שאמרו (קידושין ל, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום [ומבקש המיתו וכו'] ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, על כן אנו מבקשין, שיציל אותנו מן היצר הרע, המסית להתענג בתענוגי עולם הזה, ועל כן נקראת מדת מלכות יראה תתאה, שצריך לירא תמיד, שלא יפול למטה, ככל ברואי עולם הזה הממלאים תאותם עם היצר, בין אסור ובין מותר, ולבקש מהשי"ת שיציל אותנו מיצר הרע:
וכתוב בתיקונים בהקדמה (תיקו"ז ה, ב), שהבאתי כמה פעמים, מאן דאית ביה יראת ה', אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עילאה, היינו עולם התשובה, כי ביראתו שלא יפול למטה, אם רואה שכבר נלכד במצודת היצר, עושה תשובה מיראה, וכשעושה תשובה מיראה בשלימות, בא לו מאת השי"ת מדת אהבה, ועושה תשובה מאהבה, אז מקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, והיא בעולם ענוה ועולם התשובה מאהבה, שאז זדונות נעשות כזכיות, על כן מאן דאית ביה יראת ה', אייתי ליה לידי ענוה, אימא עילאה, דהיא תשובה עילאה, וידוע כשאדם הוא במדת יראה לפני השי"ת, קודם שבא אליו מדת אהבה הוא כפוף לפני השי"ת, ועל כן בראש השנה שצריך האדם ביותר להמשיך עליו מדת יראה, אמרו חז"ל במסכת ר"ה דף כ"ו (ע"ב) כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי:
וזהו ויצא יצחק, כלומר הדינין מסתלקין, לשוח בשדה, ומדת יראה נקראת שדה, כלומר מי שהוא שוחה, וכייף נפשו במדת יראתו, וזהו לשוח, שהוא שוחה עצמו, בשדה, במדת יראתו, ועושה תשובה מיראה כשרואה שכבר נלכד במצודת היצר ח"ו, אז ויצא יצחק, מסתלקין הדינין ממנו, אפילו לפנות ערב, כלומר אף כשיפנו אליו צללי ערב, אם עושה תשובה מיראה, מסתלקין הדינין ממנו, ויבא אליו תיכף מדת אהבה, וזהו וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, לשון גומל חסד, כלומר שבא אליו בחינת אהבה: