אור ברסלב
אורח לחיים פרשת וירא

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת וירא

פרשת לך לך

וירא אליו ה' באלוני ממרא (יח, א), ופירש רש"י ז"ל הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו הקב"ה בחלקו, והוא מהמדרש (בראשית רבה מב, ח; תנחומא וירא ג), וצריך להבין דבריהם שאברהם נטל עצה אם לקיים מצות השי"ת, ומי נתן לו עצה להפיל עצמו לאור כשדים, ועשה מעצמו מאהבת השי"ת, וכן במצות מילה אף אם היה ירא שלא ימות מחמת זקנותו בודאי על פי שכל מסר נפשו אליו יתברך : וגם צריך להבין הלא אמרו רבותינו ז"ל (קידושין פב, א) שקיים אברהם כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ולמה לא קיים מצות מילה גם כן בעצמו באהבה, אף אם היה ירא שלא ימות, היה לו למסור אליו ולקיים מצותו באהבה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח, ה), ובודאי היה השי"ת עזר לו לקיים המצוה ולא ימות: ולכאורה היה יכול לתרץ, שעל כן לא מל עצמו בלי צווי מהשי"ת, דאמרו רבותינו ז"ל במסכת בבא קמא דף ל"ח (ע"א) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ובשלמא בכל המצות קיים מעצמו, ואם יצוה לו השי"ת אחר כך, יעשנו עוד פעם שנית במצוות השי"ת, אבל במצות מילה אם ימול מעצמו, לא יוכל עוד להמול, ואם כן לא יצוה לו השי"ת להמול בדבר שאי אפשר מפני שכבר נימול, ואם כן ימנע מצוה, מלקיים במצווה ועושה :

אבל אין זה תירץ מספיק, כי הטעם גדול המצווה ועושה, היינו ששכרו יותר גדול ממי שאינו מצווה ועושה, כי מי שאינו מצווה ועושה אין זהיר כל כך במצוה (עי' תוס' קידושין לא, א ד"ה גדול), וזה לא שייך באברהם שקראו השי"ת אוהבי (ישעיה מא, ח), ואינו עובד מפני קיבול שכר, רק עובד אותו מאהבת השי"ת בזריזות גדול היותר אפשרי, בשביל אהבתו לעשות נחת רוח להשי"ת:

ואפשר לומר דבפרשת לך כתיב (יז, א-ב) וירא ה' וכו' ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים וכו' וארבה אותך במאוד מאוד, והטעם שנאמר לו מצוה זו באל שדי, ראיתי בספר מגלה עמוקות (פרשת וארא ד"ה וארא) ששם שדי במילואו שי"ן דל"ת יו"ד, והמילוי של שם שדי עולה גמטריא ת"ק, מנין פרו ורבו עכ"ד ודברי פי חכם חן, לכך אמר לו השי"ת והרביתי אותך במאוד מאוד:

והנה איתא בסידור האר"י ז"ל (ח"ב קד, א) בכונות המילה, מילה ופריעה מורה על התגלות שם י"ה באדם הנימול, כי מילה אותיות מל י"ה, פריעה אותיות פרע י"ה, כי מקודם המילה לא נתגלה שם י"ה עבור הערלה, גם לא נתגלה שם של שדי, כי אם ש"ד משדי ע"ש, ועל ידי פריעה נתגלה גם יו"ד משדי:

ויש להבין על פי זה פרש"י ז"ל שפירוש והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' אברים, ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה, ואוסיף לך אות על שמך יהיה מנין שמך רמ"ח כמנין אבריך (נדרים לב, ב), וזהו הטעם שהיה חסר ה' אברים אלו, שני עינים הם בחינת ראיה, שהיה חסר לו התגלות מיו"ד של השם שהוא חכמה שהוא בחינת ראיה, ושני אזנים חסר לו ה' מן השם הוא בינה כי אוזן הוא בינה, וראש הגויה נחסר לו שלא נתגלה היו"ד משדי, ועל ידי המילה יהיה תמים בכל רמ"ח אבריו כמנין שמו אברהם עם הה"א:

ואפשר לומר שזהו הטעם שאנו אומרים אצל המילה פסוק (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (עי' זוה"ק ח"א צד, ב) , כי זהו פירוש הפסוק אשרי תבחר ותקרב, כי אשרי הוא בינה (תיקו"ז תיקון לט עט, א), ויו"ד הוא חכמה (זוה"ק ח"ב קכג, ב), וזהו אשרי, היינו חכמה ובינה, תבחר ותקרב, אל חכמה ובינה, ומפרש הכתוב בעצמו, סדר התקרבות אל חכמה ובינה תחילה ישכון חצריך, תחילה ימשיך על עצמו מדת יראה בשלימות הנקרא חצר, כמו חצר שלפני הבית, כן יראה הוא השער הראשון זה השער וכו' (תהלים קיח, כ; ועי' שבת לא, ב), וכשיתמיד במדת יראה בא לו אחר כך מדת אהבה, ויהיה זווג שתי בחינות אהבה דכר ויראה בחינת נוקבא, אשה יראת ה' (משלי לא, ל):

וזהו נשבעה בטוב ביתך, בחינת הבית היינו יראה, יתקשר עם אהבה בטוב הנקרא יסוד, וכשיעבוד השי"ת עם אהבה גם בבחינת תשובה יבא אל הבינה היא תשובה עילאה מאהבה שהוא דבוק אל חכמה, וחכמה נקרא קדוש, ובינה הוא היכל של חכמה דלא אשתמודע אלא בביתיה, היינו בינה, וזהו קדוש היכלך, כלומר משם יבא אל קדוש היכלך, היינו בינה שהיא היכל חכמה, ואז יבחר ויקרב עצמו אל אשרי היינו חכמה ובינה, ועל כן בעת המילה, שנתגלה על ידי המילה בחינת חכמה ובינה אומרים פסוק זה:

ואפשר לומר שזהו פירוש שנתן לו ממרא עצה על המילה, היינו שיקיים מצות מילה קודם שנצטוה, ובעשותו מעשה מילה בעצמו, יתגלה בעצמו בחינת י"ה, ויהיה לו שני עינים ושני אזנים ויתגלה יו"ד של שדי עטרת הברית, וממילא יהיה לו רמ"ח אברים, ויהיה שמו אברהם, מנין אברים שלו רמ"ח נגד מצות עשה שהם בחינה של אברהם מצד אהבה, ויוכל להוליד בהתגלות לו בחינת י"ה, ושם של שד"י אשר כמנין פרו ורבו כנ"ל, וגם אי אפשר להוליד בלא מוחין היינו י"ה, ועל ידי המילה יתגלה כל זה ויוכל להוליד, וזה שנתן לו ממרא עצה על המילה:

ואברהם לא היה חפץ לשמוע אליו ולמול בעצמו, מפני שאמר לו השי"ת (טו, ה) הבט נא השמימה, ויוצא אותו החוצה אחר רדיפת המלכים, ופירש רש"י ז"ל שם וז"ל ולפי מדרשו (בראשית רבה מד, י) צא מאיצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן, [שרי לא תלד, אבל שרה תלד] אני קורא לכם שם אחר, וישתנה המזל עכ"ל, וכן הבטיח לו כאן אי אתה זוכה לבנים וכו' (ר"ה טז, ב), ועיין פירוש רש"י ז"ל שם לפי שהדרך גורמת וכו' ע"ש ברש"י, וזהו ואגדלה שמך הריני מוסיף אות על שמך וכו', ונמצא גילה לו השם יתברך שיצוה אותו על המילה, ויתוסף לו חמשה אברים, וזהו אות על שמו, שיתוסף לו ה"א על אברם, ויקרא אברהם מנין רמ"ח אברים שלו, ואז אחר המילה יהיה ראוי להוליד: ועל כן לא רצה לעשות מצוה זו בעצמו, ולמול עצמו ולהקרא שמו אברהם ויהיה יוכל להוליד, כי אין דרך עובד מאהבה ליקח בעצמו לטובתו, אחר שהבטיח לו השי"ת שהוא יצוה לו למול ועל ידי זה יוליד, כי אם היה מל בעצמו, היה נראה שלקח בחזקה, ועל כן המתין במצות מילה עד שיצוה לו השי"ת למול כאשר הבטיח, אבל ממרא שנתן עצה לאברהם למול בעצמו מחמת אהבתו לאברם, על כן נגלה לו השי"ת בחלקו, ונתן לו שכר בשביל אהבתו לאוהביו:

או יאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (יח, א), להבין הדקדוק שדקדקו המפורשים (עי' אור החיים), דלא אמר וירא ה' אליו, גם דאמרו רבותינו ז"ל במסכת בבא מציעא דף פ"ו (ע"ב) שבא לבקר החולה, והאיך נרמז זה בפסוק, וגם שאמר והוא יושב פתח האהל, מאי נפקא מינה שישב שם או במקום אחר, ונראה דידוע שאי אפשר להשיג שום שפע מלמעלה כי אם על ידי התעוררות התחתונים, וכשהצדיק עובד השי"ת ופושט עצמו מכוחו ומחשבותיו הגשמיות, אז יוכל לקבל אור העליון השפעה מלמעלה :

וזהו פירוש הפסוק (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר, ולשון יחליפו הוא לשון חליפין, וחליפין הוא שמחלף דבר זה בדבר אחר כמו מחליף פרה בחמור (ב"מ ק, א), ונותן דבר זה ולוקח דבר אחר, כך קוי ה', רוצה לומר שמיחלים ומצפים להשפעת השי"ת, יחליפו כח, רצה לומר שנותין הכח שלהם במסירת נפש אל השי"ת ובא להם כח אחר מלמעלה:

וידוע שהשפע הבא מלמעלה הוא בסוד מטי ולא מטי, כי אם יבא השפעה בפעם אחת בלתי חזרת אחור, היה בטל במציאות, וזהו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף (דברים לב, יא) ופירש"י ז"ל וזה לשונו אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף נוגע ואינו נוגע עכ"ל (ספרי לב, יא), רצה לומר לפי שהנשר גדול האבר, אם יכביד עצמו עליהם ימותם, על כן הוא מחופף עליהם נוגע ואינו נוגע, כך השפעת שבא מהשי"ת הוא בסוד מטי ולא מטי:

וזהו יעלו אבר כנשרים, רצה לומר שקוי ה' אחרי שיחליפו כח שלהם, שמוסרין עצמן במסירת נפשם, ונותנין הכח שלהם אל השי"ת, אחר כך בא להם השפעה מלמעלה, יעלו אבר כנשרים, רצה לומר מעלין על עצמן השפעה מלמעלה בסוד מטי ולא מטי נוגע ואינו נוגע וזהו כנשרים וכו':

ופתח האהל, היא מדת יראה הנקרא שער ופתח, והנה בכאן הודיע הכתוב וירא אליו ה', כלומר שהשי"ת נגלה אל אברהם בלי התעוררות מלמטה, והוא יושב פתח האהל, רצה לומר שהיה יושב במדריגת יראה לבד, מדריגה התחתונה, וכשהצדיק עובד השי"ת נקרא הולך (עי' מג"ע וישב ד"ה והנה אופן כה) שהולך ממדריגה למדריגה, והוא היה יושב ולא הולך, ואף על פי כן וירא אליו ה', שנגלה אליו השי"ת בלי התעוררות: והנה בכאן לא נזכר שום דיבור שדיבר השי"ת אליו, וגם שנגלה אליו השי"ת בלי התעוררת מלמטה, ועל כן דרשו חז"ל שבא אליו השי"ת לבקר החולה, וביום שלישי למילתו היה, ועל כן לא אמר וירא ה' אליו, שאם כן היה משמע שהוא היה מתעורר אל השי"ת תחילה ואחר כך וירא ה' אליו, אבל אמר וירא אליו ה':

וזהו שתרגום אונקלוס ואתגלי ליה ה', שהשי"ת נגלה אליו בלי התעוררתו, אלא הוא היה בבחינת יושב ולא בבחינת הולך, ובמדריגה התחתונה הנקרא פתח האהל, ואף על פי כן נגלה לו השי"ת, ולא נזכר שום דיבר שדיבר לו, ועל כן דרשו חז"ל שבא אליו לבקר את החולה (עי' סוטה יד, א):

ויאמר אדני וכו' אל נא תעבור (יח, ג) ופירש רש"י ז"ל דבר אחר קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים (שבת קכז, א), להבין הלשון שאמר אברהם אבינו ע"ה ראש למאמינים (עי' שיר השירים רבה ד, ז) אל נא תעבור מעל עבדך, הלא השי"ת מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), ונראה דהנה רש"י ז"ל פירש בפרשת לך בפסוק (יג, יד) וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו, וז"ל כל זמן שהרשע עמו היה הדיבר פורש ממנו עכ"ל (תנחומא ויצא י), ובכאן שהיה אברהם סבר שהם ערביים, והוא היה רוצה להכניסם, ורץ לקראתם ומתחבר עמם, היה ירא שלא ישרה הקב"ה שכינתו עליו עבור התחברותו עמהם, על כן בקש רחמים ואמר אדני אל נא תעבור מעל עבדך:

והנה שמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה כשבא אדם שאינו הגון אל הצדיק בעבודתו כל היום או בשעת תפילה ולימוד, ומתירא שלא יפסיק אותו מדביקות השי"ת, אז יחשוב שם של כוז"ו, שהוא אותיות שניות שאחרי הויה, ואז לא יבלבל אותו, ופירושו של זה השם כ"ו מספר כ"ו הוא הויה, זו, כלומר אף בכאן הוא שם הויה, כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג) עכ"ד, ודברי פי חכם חן : והנה לפי דברינו שביקש רחמים שלא יסתלק ממנו השכינה עבור התחברותו עם המלאכים, מפני שהיה סבר שהם ערביים, נראה לי שרמז בתפלתו גם כן זה השם, כי השם כוז"ו במספר זעיר דחנוך הוא כ"א, וראשי תיבות א'ל נ'א ת'עבור מ'על ע'בדך הוא גם כן במספר קטן אחד ועשרים, והמספר קטן הוא בחנוך מט"ט כמ"ש ובין אינון תמורת אתוון, כמו שכתוב בתיקונים תקונא חד ועשרין דף ס"א (ע"א), וז"ל מטטרון כל ספירן פועלין בו בהאי עלמא שפילה, וביה יבום וחליצה וגט פטורין וכל אתוון ביה אינון תמורת כגון מצפץ עכ"ל, והשם שך כוז"ו הוא גם כן מתמורת, כמו שכתוב בתיקונים תקונא עשרין ושית (עא, ב), וז"ל תמורת אלין אלפא ביתות כגון כוזו במוכסז כוזו דאינון תמורת ה' אלהינו ה' עכ"ל:

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת (יח, ה). להבין שאמר ואקחה פת לחם, והוי ליה למימר ואתנה לכם פת לחם וסעדו לבכם, וגם שאמר כפל פת לחם, והוה ליה למימר ואקחה לחם וסעדו לבכם או ואקחה פת וסעדו לבכם, וגם שאמר ואקחה בתוספות ה"א, והוה ליה למימר ואקח פת לחם, וגם שאמר אחר תעבורו, מה נפקא מינה בזה:

וגם שאמר כי על כן עברתם על עבדכם, לשון על כן, ועיין פירש"י ז"ל, וגם שאמר כן תעשה כאשר דברת, מה היה בקשתם בזה וכי לפת לחם היה צריכין, וגם להבין מה שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריח אותו באורחים, ועל שהיה מצער הביא לו מלאכים בדמות אנשים (ב"מ פו, ב), שהוא היה רוצה לקיים מצות הכנסת אורחין הביא לו מלאכים שאינן צריכין לאכול, וכי להטעותו באו ויהיה חושב לעשות מצוה ולא עשה:

ונראה דשמעתי מהרב בוצינא קדישא החסיד המפורסם מוה' משולם זיסל נ"י שאמר על פסוק (יח, ד) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, דהמלאכים אינם יודעים מהכוונת אכילה, וכעת (היה) [היו] אוכלין אצל אברהם והוא היה ממשיך עליהם כוונת האכילה, וזה והוא עומד עליהם תחת העץ, רצה לומר למעלה מהם, להמשיך עליהם כוונת האכילה, ויאכלו, והם היו אוכלין ע"כ ודברי פי חכם חן : וכן באור החיים לפי פירושו עולה שאברהם היה יודע שהם מלאכים, ולפי זה אתי שפיר, שהם באו אצל אברהם שיקיים מצות הכנסת אורחין שימשיך עליהם כוונת האכילה, שהם י(נ)זונו מרוחניות האכילה, ולפי זה יובן מה שפירש רש"י ז"ל על וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו, ואף על פי שיודעין היו שיצא לקראתם עמדו במקומם לכבודו, להראותו שלא רצו להטריחו, וקם הוא וכו' ע"ש: וזה צריך הבנה, מה היה דעתם של מלאכים שהלכו מאברהם, שהשי"ת שלח להם אצל אברהם שיקיים הכנסת אורחין, וכי מפני שהיה שרי ואסר פירשו מלעשות רצון קוניהם, וגם אם פירשו ממנו למה עמדו במקומם עד שיבא אליהם ולא הלכו לדרכם לגמרי:

ונראה דאמרו רבותינו ז"ל במסכת קידושין דף ב' (ע"א) דרכו של איש לחזור אחר אשה, וזהו הוא כלל כל העולמות, מי שהוא משפיע לחבירו צריך לחזור לאחר המקבל ממנו, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), ותענוג המשפיע הוא יותר גדול מתענוג המקבל, על כן צריך לחזור אחר המקבל ממנו שפע, וכן הוא בעולמות עליונים, שמניחין תענוגים מלקבל מהעולמות שלמעלה מהם, ויורדין למטה להשפיע לתחתונים, כי זה הוא תענוג יותר להשפיע, ולפי זה אם המלאכים שהיו באים לאברהם, היה כוונתם רק לעשות נחת רוח לאברהם שהיה מצער בשביל אורחין, נמצא בזה הם משפיעין אליו, (ולא) [ואילו] היה כוונתם להנאת עצמם בודאי לא היו פירשו ממנו כלל:

אבל בזה שפירשו ממנו כדי שירץ לקראתם, בזה היה מראין לאברהם שכוונתם שימשיך עליהם כוונת האכילה, ולזונם מרוחניות האכילה, ורצונם וחפצם לקבל ממנו, וצריך הוא לחזור אחריהם ולהשפיעם, כדרכו של איש לחזור אחר אשה, אבל עמדו במקומם שלא להטריחו ביותר פסיעות, רק שהיו מראין שהם רוצים לקבל ממנו ועל כן פירשו כנ"ל, והוא היה יודע שהם מלאכים, ומבין שרוצים לקבל ממנו, וזהו וירא וירץ לקראתם, כדי להשפיע:

והנה אמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות דף מ"ו (ע"א) בעל הבית בוצע, כלומר שמברך ברכת המוציא, ובכוונת ברכת המוציא לחם מן הארץ כתב האר"י ז"ל (טעמי המצות פרשת עקב) וז"ל המוציא לחם גימטריא ג' הוי"ה שבחג"ת מן הארץ עליונה בינה עכ"ל, וזהו ואקחה פת לחם, רצה לומר ואקח ה' מן ה' ראשונה שהיא בינה, על ידי הפת אקח מן ה' ראשונה, לחם גימטריא ג' הויות, להמשיך לחג"ת מן עולם התענוג שהיא בינה:

וזהו ואקחה, כי עליו לבצוע כמאמרם ז"ל בעל הבית בוצע, ואמשיך עליכם מן עולם התענוג, וסעדו לבכם, על ידי המשכה זו מן העולם התענוג שהיא בינה שנקראת לבא, כמבואר בתפלת אליהו ז"ל (הקדמת תיקו"ז יז, א) בינה לבא, ובה הלב מבין, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח, יא) ריפתא סעדתא דלבא, וזהו וסעדו לבכם אחר תעבורו, רצה לומר אף אחר שתעבורו יהיה לכם המשכה זו סעד אל לבכם, כי על כן עברתם על עבדכם, כי בשביל זה באתם, וגליתם את דעתכם ורצונכם, שרצונכם בזה שאשפיע עליכם כנ"ל, ויאמרו כן תעשה ותשפיע כאשר דברת כנ"ל: ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל (יח, ט), עיין פירש"י ז"ל, וז"ל ויאמרו אליו נקוד על איו שבאליו, ותניא ר' שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב ואתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו על אברהם, למדנו שישאל אדם באכסניא שלו, לאיש על אשה, ולאשה על האיש (ב"מ פז, א), ושמעתי הקושיא על איו שבאליו כדי לדרוש הנקודה, לומר שאף לשרה שאלו איו, הוה ליה לנקוד על הלמ"ד שבאליו, ועל איו שבאליו לא ינקוד, ואם כן יהיה הכתב רבה על הנקודה ותדרוש הכתב, לומר שאף לשרה שאלו אי"ו:

ונראה דהנה כתיב בליקוטי תורה פרשת תולדות על פסוק ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (כה, כא), פירשו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני וכו', ומאלו הי"ג השנים מהם נקרא מזל שיהא שפע נוזל והם נוצר ונקה, ואלו הב' מזלות מזדווגים ומשפיעים בזו"נ וכו', וזהו שאמר על הראש דזעיר אנפין, אבל קודם שמגיע אל הראש יורד עד נוצר שיורד, וזהו על פי מדותיו, פירוש על מדות י"ו שהם שערות וכו', ואלו הב' מזלות היו תפלת יצחק ורבקה:

וזהו שאמר ויעתר פירשו רבותינו ז"ל (יבמות סד, א) מה עתר מהפך וכו', פירוש יצחק מתפלל למזל ונקה, ושם היתה צריכה להשפיע לאשתו, ורבקה היתה מתפללת למזל ונוצר, שהיא דכורא, וכל אחד היה מתפלל היפך חבירו, וזהו שאמר לנוכח אשתו: או ירצה, שנכח חסר עולה מזל, שהיה מתפלל למזל י"ג שצריכה ממנו אשתו, ואמר ויעתר פירוש אותיות תרעא, שהוא תרגום שבשער הזה, שהוא אדנ"י מלא עולה תרע"א, שהוא מזל ונקה, וא' שחסר מתרעא נחלקה י"ו בנוצר וד"ו בונקה, וזהו ויעתר שהוא במז"ל ונקה ששם היה יצחק מתפלל כמו שפירשתי עכ"ל:

והנה בסידור האר"י ז"ל בכוונת קדושת מוסף של שבת כתב וז"ל ואיה עצמו, הוא סוד מזלא תתאה דדיקנא דארוך וכו' עכ"ל, ואפשר ממה שהעתקתי למעלה תבין למה איה הוא סוד מזלא תתאה, ואין לי עסק בזה, כי לא בינת אדם לי, אבל מכל מקום זה כתב בפירוש, שאיה הוא סוד מזלא תתאה, שהוא מזל ונקה, שהיתה צריכה רבקה שהיא הנוקבא לקבל ממנו שפע, כמו שהעתקתי למעלה, וזה שאמר המלאך לאברהם איה שרה אשתך, והיה כוונתו להמשיך על שרה שהיא הנוקבא מן איה שהוא מזלא תתאה: וזהו ידוע שברוחניות אף על פי שתחלוק דבר, גוף הדבר נשאר בשניהם, למעלה ולמטה, והאלף מן תרעא שנחלק י"ו למעלה במזל ונוצר, וד"ו במזל ונקה, גוף האלף נשאר בשניהם, ונמצא נשאר אצל מזל ונוצר אלף י"ו שממנו היה צריך אברהם לקבל שפע:

וזהו שנקוד על אי"ו שבאליו, לדרוש שאף על אברהם שאלו אי"ו, וכוונתו להמשיך על אברהם מן אי"ו שבמזל ונוצר, שהוא מזל דכורא, שמשם היה צריך אברהם לקבל שפע, וידוע שניקוד על האות הוא חולם שהוא בחינת זעיר אנפין (עי' פרי עץ חיים שער הפורים פ"ו), ואם כן יש לומר שעל כן נקוד על אי"ו שבאליו לחוד, שהיו ממשיכין על ניקוד חולם בחינת ז"א מן אי"ו מן מז"ל ונוצר, שמשם בחינת הז"א צריך לקבל שפע, והוא רחום יכפר וכו' (תהלים עח, לח):

ויאמר שוב אשיב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך וכו' (יח, י), וכן כשאמר השם יתברך לאברהם (שם יד) למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, וכן אלישע אמר לשונמית (מ"ב ד, טז) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ורש"י ז"ל פירוש על כעת חיה, כעת הזאת שתהיו כולכם שלמים וקיימים, מדלא קרינן כעת בשבא, אלא כעת בקמץ עכ"ל, ולהבין וכי בבשורת זרע צריכין גם כן לבשר שיהא הם חיים וקיימים: ואפשר לומר לפי שהם היו צריכין לנס, והשתנות הטבע צריך לבא אל חכמה המחבר יש ואין, כאשר אמר הרב המפורסם הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה וחילופיהן בגולם (אבות פ"ה מ"ז), כל החילופים הוא ביו"ד שהוא חכמה (זוה"ק ח"ב קכג, ב), והיו"ד הוא גולמא עכ"ד , ודברי פי חכם חן, והם היו צריכין לנס, וצריכין לבא אל חכמה הנקראת חיה כדי לעשות להם נס, ובני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא (מו"ק כח, א), וכתב האר"י ז"ל שהוא מזל עליון הנקרא כתר שהוא למעלה מחכמה:

ועל כן כתב כעת חיה, מדלא קרינן כעת בשבא, היה כעת דבוק לחיה כמו שפירש רש"י אצל זקן ביתו (כד, ב), והוי משמע שמחכמה בא להם הנס שהיה להם בן, ובאמת היה שהיו צריכין להשפעה מכתר מזל עליון, ועל כן כתב כעת בקמץ שהוא ניקוד כתר, לרמז שהם באו אל חכמה להשתנות הטבע, והיה להם השפעה מלמעלה מחכמה, ויהיה בן לשרה:

ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו (יח, י), להבין איך שייך והוא אחריו למעלה, ואפשר לומר דהנה שמעתי מהרב הגאון בוצינא קדישא מוהר"ר לוי יצחק זללה"ה שעל כן נקראו המכשפים בלשון תרגום חרשיא (שמות כב, יז), שכל בר ישראל צריך להאמין באמונה שלימה, שעולם הזה מתנהג מן עולם העליון בינה עולם המחשבה, והיא עולם השמיעה, ואותן המאמינים בכשפים שלהם, ואינם מאמינים שעולם הזה מתנהג מעולם המחשבה, הם חרשים ואינם דבוקים אל עולם השמיעה, ועל כן נקראו חרשיא, ודברי פי חכם חן :

והנה כתוב בפסוק שלאחריו (שם יב) ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה, והקפיד השי"ת ואמר (שם יד) היפלא מה' דבר, וזהו שאמר ושרה שומעת הבשורה, והיתה פתח האהל לבד בעולם היראה הוא עולם המעשה, ולא היתה מאמינה שעולם המעשה מתנהג מעולם העליון, ועל כן צחקה:

ואמר הטעם והוא אחריו, כלומר שהמלאך שנשלח לבשר את שרה, והוא לא עשה כן אלא אמר לאברהם, ועל כן נענש, כמו שכתב במדרש (עי' בילקוט ראובני ד"ה ועתה בשם הציוני) שהובא באור החיים, וזהו והוא אחריו, כלומר המלאך היה בבחינת דין, כי בחינת אחוריים הוא דין (עי' עץ חיים שער ו פ"ה), ואילו אמר השליחות מן השי"ת אל שרה, כמו שנשלח לבשר את שרה היתה מאמינה ביותר, ולא היתה צחקה, ואם כן המלאך גרם, ועל כן נענש המלאך כי סביביו נשערה מאוד (תהלים נ, ג): ואברהם ושרה זקנים באים בימים וכו' ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי היפלא מה' דבר למועד וכו' (יח, יא- יג), ולשון היתה לי עדנה לשון עבר, וגם מלת זה הוא מיותר למה זה צחקה שרה:

ונראה דכאן הודיע הכתוב, שאברהם ושרה שניהם באו לחכמה, שהוא היולו, ושם קבלו השתנות הטבע כנזכר לעיל, וזהו שאמר ואברהם ושרה זקנים, וזקן זה קנה חכמה (קידושין לב, ב), באים בימים, רצה לומר בחסדים שלהם באים שניהם לחכמה, וחדל להיות לשרה אורח כנשים, ומשם קבלו השתנות הטבע, ונעשה לה נס שבאותו יום פירסה נדה כמאמר חז"ל (ב"מ פז, א):

ושרה כשראתה הנס השתנות הטבע שפירסה נדה האמינה בעצמה שראויה לה להוליד, ובאמת אף אם לא היתה פירסה נדה, ברצות ה' היתה גם כן יכולה להוליד, אבל למעוטי בניסא עדיף (עי' רמב"ן לעיל ו, יט; חינוך מצוה קלב), ושנים שלה אינו ניכר כל כך כמה ימי חייה, אבל אשה שתלד וחדל להיות לה אורח כנשים, זהו התגלות טפי, ולאמעוטי בניסא בהתגלות עדיף, על כן פירסה נידה, אבל לאברהם ללא צורך איזה השתנות הטבע:

וידוע שאיש ואשה הם סוד יסוד ומלכות, ומידת מלכות מקבלת מיסוד, וזהו שאמר ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה, לשון וסתות כפירוש רש"י ז"ל (בראשית רבה מח, יז), כבר פירסתי נדה וראיתי השתנות הטבע והאמנתי גם כן שאלד, אבל ואדני זקן, כי הוא בן מאה שנה, ולא ראיתי אצלו שום התגלות הטבע, ולא האמינה על אברהם שיוליד, והוא מדת יסוד כאמור:

וזהו שאמר ויאמר ה' לאברהם למה זה צחקה שרה, וידוע (פרדס רימונים שער כג פ"ב) כי זה הוא מדת יסוד, וזהו שאמר למה, על מדת יסוד, צחקה שרה, ואינה מאמינה כי לא ראתה באברהם השתנות הטבע, ובעצמה ראתה השתנות והאמינה, וזהו שאמר לאמר האף אמנם אלד, ועל כן פירש רש"י הגם אמת אלד, רצה לומר הגם אמת שהיא תלד, מפני שראתה כבר השתנות הטבע:

ואני זקנתי, הוא שינה הלשון כפירוש רש"י, שהיא אמרה ואדני זקן, ואינה מאמינה ביסוד שהוא באתכסיא, ואינו בהתגלות כמו מדת מלכות, וללא צורך להתגלות באברהם איזו השתנות הטבע, וזהו שאמר היפלא ותרגומו היתכסי, רצה לומר על מדת יסוד, אף על פי שהוא באתכסיא, מה' דבר, ודבר לשון דבר אחד לדור (סנהדרין ח, א), רצה לומר מדת היסוד הוא משפיע למדת מלכות, ומנהיג מדת מלכות, והיא אינה מאמינה ביסוד שהיא באתכסיא, ועל כן לא ראתה שינוי הטבע באברהם, למועד אשוב אליך וכו':

וה' אמר המכסה אני מאברהם וכו' ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו (יח, יז- יט), עיין פירוש רש"י ז"ל, להבין הלשון היו יהיה לגוי גדול, אם לברכה כפירש"י (בראשית רבה מט, א), היה די בלשון עתיד לבד, וגם מה שאמר ונברכו בו לשון נפעל אין לו הבנה, והוה ליה למימר ויתברכו בו וכו', וגם מה שאמר ושמרו דרך ה', והוה ליה למימר מצות ה', וגם מה שאמר למען הביא ה' על אברהם, והוה ליה למימר על בית אברהם, ועיין פירוש רש"י ז"ל:

ונראה דהנה ידוע מה שכתוב בספרים (עי' עץ חיים שער א פ"א) שהשי"ת ברוך הוא ברא כל העולמות בנדבה ורצון להיטיב לברואיו לבד, והרב הקדוש בוצינא קדישא הרב המגיד מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר שזהו המדה נקראת חפץ חסד, כי מה שהעשיר משפיע לעני כשבא אליו נקרא איש חסד, אבל אם עדיין לא בא העני אצלו הוא חפץ להשפיע, ומבקש את העני כדי שיוכל ליתן לו זהו נקרא חפץ חסד : וזו היה בהשי"ת, קודם שברא את העולמות היה חפץ להשפיע, ועל כן ברא כל העולמות, והאדם המבקש מהשי"ת שיתן לו כל צרכו, אם מכוין להנאת עצמו לבד, אין לך פניה גדולה מזו, רק יבקש מהשי"ת שיתן לו, כי ברא כל העולמות כדי להיטיב ולהשפיע, והוא צריך שישפיע לו חסדו, ומבקש שישפיע לו, ולמען השי"ת, וגם הוא ניצוץ מהשכינה כללות ישראל ומה שחסר לו הוא חסרון בשכינה, ומבקש שימלא שם וממילא יבא לו חסרונו, עכ"ד , ואמרתי שזהו פירוש (תהלים ס, ז) הושיעה ימינך ועניני, רצה לומר כשתעניני, ותתן לי בקשתי וחסרוני ותוכל להשפיע, ובזה תושיע ימינך, הם החסדים שיש לו להשפיע, ובעבור זה ברא השי"ת כל העולמות: והנה ידוע (בראשית רבה פב, ו) דאבות הן הן המרכבה, ואברהם הוא מדת חסד , וזהו המכסה אני מאברהם, ממדת חסד, אשר אני עושה, ואברהם היו, רצה לומר קודם בריאת העולמות היה מדת חסד חפץ להשפיע, ועל כן בראתי העולמות, כדי שאשפיע להם ממדת חסדי, ויהיה לגוי גדול, כשיתפשט חסדי בעולם, ונברכו בו כל גויי הארץ, רצה לומר כל גויי הארץ יעשו עצמם כבריכה, כחפירות בריכה של מים, וימשיכו להם כל אחד ואחד מחסדי והם יפקדו ויעשו כבריכה של מים, בו, רצה לומר בחסדים שלו ימשיכו כל גויי הארץ:

ואמר ידעתיו, לשון חיבה כפירש"י, למען אשר יצוה וכו' לשמור דרך ה', רצה לומר שיעשו צדקה ומשפט, לא למענם לקבל שכר, רק כדרך ה', שברא כל העולמות בנדבה ורצון להיטיב לברואיו, כך הם ישמרו דרך ה' שיעשו צדקה ומשפט לא למענם, רק למען הביא ה' על אברהם, רצה לומר בשביל מדת החסד, שיוכל להשפיע ולהיטיב לכל הנבראים:

את אשר דיבר עליו, כי ידוע שמדת מלכות הוא כללות כל העולמות, ומדת מלכות נקרא דיבור (עי' זוה"ק ח"א קמה, א, וח"ג יז, א, ועי' עוד ח"ב נו, א), וזהו אשר דיבר, מדת מלכות הנקרא דיבר, עליו, יהיה סמוך למדת חסד בלי שום פירוד, ויוכל לקבל השפעה ממדת החסד, ועל כן ברא כל העולמות, וכך הם יעשו צדקה ומשפט בעבור זה, כדי שיוכל מדת חסד להשפיע למדת מלכות ולא למענם, ומלת עליו הוא לשון סמוך כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה:

וזהו פירוש (זוה"ק ח"ב קיד, ב) איזה חסיד המתחסד עם קונו, כי אם הוא מקבל השפע בדרך זה למלאות כוונת הבריאה שברא, כדי להיטיב לברואיו, כי מדרך הטוב להיטיב, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), נמצא משפיע בזה, ונותן תענוג בזה להשי"ת, ומלת מתחסד הוא לשון מתפעל, רצה לומר כשמקבל השפע הוא מתחסד ומקבל השפע עם קונו, שנותן תענוג ומשפיע להשי"ת תענוג בזה שיוכל להשפיע, וזהו עם קונו כנ"ל, כי בנין התפעל הוא התפעל את עצמו, ונמצא נותן השפע ומקבל השפע בבת אחת באדם אחד, וזהו לשון מתחסד כנ"ל: השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה (יט, כג) להבין מה זה בא ללמדינו, ונראה דהנה ידוע כשיש זווג יסוד ומלכות, אז יתפרדו כל פועלי און ונתבטלו כל הדינים, ומדת מלכות נקרא אספקלריא דלא נהרא, ולית ליה מגרמיה כלום, רק מהארת יסוד המאיר בה (ע"ח שער ו פ"ה), ונקרא בספר הזוהר (ח"א קלו, א; ח"ב קמז, א) שמשא נהיר לסיהרא, רצה לומר מדת יסוד נקראת שמשא מאיר לסיהרא מדת מלכות, וקודם שנעשה זווג גמור בהתגלות מדת יסוד, כדי להאיר למדת מלכות, אז התחילו הקליפות להתפרד, ונתמעטו הדינים מעט מעט עד שנעשה זווג גמור, ואז נעשה רחמים גמורים ונתפרדו כל פועלי און:

ומדת מלכות נקרא ארץ (ראה זוהר פנחס רמג, ב), וזהו שאמר השמש יצא על הארץ, כלומר בתחילת זריחת, כשהתחיל מדת יסוד להתגלות ולהאיר במדת מלכות, אז ולוט בא צוערה, ולוט נקרא הקליפות כמו שכתוב בזוהר, וגם הוא לשון קללה, בא צוערה, כלומר התחיל להתמעט מעט מעט, עד שנעשה זווג גמור ואז יתפרדו כל פועלי און ובא רחמים גמורים:

ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (יט, כו), הקשה בזוהר (ח"א קח, ב) מאי מאחריו, מאחריה מבעיא ליה, ונראה דהנה כתבתי בפרשת דברים בפסוק, ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו (דברים א, לא), על פי משל שאב נוטל בנו קטן, ומגביה אותו בידו עד תחת שמי קורה, והתינוק יש בו דעת להבין, כי אי אפשר לו להנשא בעצמו עד תחת הקורה, וכשהתינוק יודע זאת בדעת נכונה, הוא נזהר לעשות לאביו שום מעשה בשעת הגבהתו אשר לא יוכל אביו לסובלו, כי אם יעשה זאת לאביו בשעת הגבהתו אשר לא יוכל אביו לסובלו כלל, יפיל אותו לארץ ויסוכן חס ושלום:

כך צריך לידע האדם, כי אי אפשר לו לדבר שום דיבור שיהיה בו חיות שיבקע רקיעים בלעדו יתברך, כמו שכתוב (שמות כ, כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ואמר אזכיר, רצה לומר אני אזכיר בעצמי, לפיכך צריך ליזהר מאד מאד כשמדבר דיבורים שיש בו חיות ועולה למעלה, לבל יפול בו חס ושלום מחשבת גדלות והתנשאות מזה, כי אם חס ושלום יבא בו מחשבת גדלות מזה, אז אמרו על המתגאה שהקב"ה אומר אין אני ואתה יכולין לדור בעולם (סוטה ה, א), ואז מסתלק ממנו השי"ת, ויפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ח"ו:

וזהו במדבר, רצה לומר הדיבורים אשר ראית שהבאת לעולם המחשבה הנקראת ראיה, תדע שמאתו יתברך, אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו, הקטן תחת הקורה כנ"ל ע"ש, ופשיטא וקל וחומר כשזכה אדם לעשות לו נס שלא כדרך הטבע, לבל יפול חס ושלום מחשבת גדלות בשעת עשיית הנס, מחשבת היצר שהוא גדול מאוד שעושין לו נס, כי אז חס ושלום יסתלק ממנו השי"ת ויפסיק תיכף הנס, אלא אדרבה יבוש מאד ויפחד שמא חס ושלום הוא נכוי זכיות:

וזהו פירוש הפסוק (תהלים כז, א) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, וידוע דעולם התענוג נקרא מי גימטריא חמשים שערי בינה, וזהו ממי אירא ממי אפחד, רצה לומר כשנותן לי תענוג אז אירא ואפחד:

והנה בפסוק הזה קשה עוד, לשון הבטה, ותבט אשתו מאחריו, והוה ליה למימר ותראה אשתו מאחריו, ולפי הכלל שכתוב רש"י ז"ל בפרשת לך בפסוק (טו, ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה, וז"ל הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה עכ"ל (בראשית רבה מד, יב), ומאי מלמעלה למטה שייך כאן, וכן בפסוק הקודם שאמר המלאך ללוט אל תבט אחריך אמר נמי לשון הבטה:

ונראה, דהנה כתוב בפסוק (יט, טז) ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו, כלומר שהמלאכים נשאם בעל כרחם להצילם כמו שכתוב בחמלת ה' עליו, וידוע (עי' ע"ח שער ו פ"ה) דלשון אחוריים הן בחינת דין ושפלות, וזהו שהזהיר המלאך ללוט, שבשעת הצלה אל יבא בלבו מחשבות גדלות שהוא חשוב בעיני המקום יותר מהמלאך המציל אותו, כי הרבה שלוחים למקום להצילו, ושלח מלאך להצילו, וזה יורה לו שהוא חשוב יותר מהמלאך המצילו:

וזה אל תבט, רצה לומר אל תבט עלי מלמעלה למטה, לחשוב שאתה חשוב יותר בעיני המקום, כי במחשבה זאת תגלה למעלה בחינת שפלות שלך ותבא לבחינת דין ויפסוק הנס שלך, ועל כן פירוש רש"י על פסוק אל תבט אחריך, וז"ל אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול וכו' (בראשית רבה נ, יא), כלומר שבזו המחשבה יגולה עונך ושפלותך ותבא לבחינת דין ויפסוק הנס:

והנה הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר פירוש הפסוק (במדבר יח, יט) ברית מלח עולם הוא, ברית הוא הצדיק, מלח לשון (יונה א, ה) ויראו המלחים, לשון עירוב, עולם הוא, הם המערבין עולם הזה עם עולם העליון, וממשיכין עולם העליון לעולם הזה ונעשה נס, עכ"ד, ודברי פי חכם חן:

וזהו ותבט אשתו מאחריו, רצה לומר שהיא הביטה מלמעלה למטה על המלאך המציל אותה, וחשבה בשפלות המלאך שהוא מציל אותה, שהיא גבוהה ממנו, ובזו המחשבה באתה לבחינת דין שבאמת אינה כדאי להנצל, אלא בזכות אברהם בא המלאך להצילה, ובמחשבה זאת גרמה שנפסק הנס שלה, וזהו ותהי נציב מלח, כלומר התערבות עולם העליון לעולם התחתון בזכות אברהם, שבא המלאך להצילה, ובזו המחשבה גרמה באמצע הנס לפסוק ולעמוד, ונציב, לשון מוצב ארצה (כח, יב), ונצב התערבות מלמעלה למטה כלומר שנפסק הנס שלה במחשבה זו:

ויהי בשחת וכו' ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וכו' (יט, כט), עיין פירוש רש"י ז"ל מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאברהם אמר אחותי היא וכו' (בראשית רבה נא, ו): ואפשר לומר דלכאורה מילת את הוא מיותר, והוה ליה למימר ויזכור אלהים אברהם וישלח את לוט, מהו את אברהם, ומילת את הוא מורה על מדת מלכות שכלול מא' ועד תי"ו (עי' פרדס רימונים שער כג פ"א), ואצל לוט היה בו ניצוץ הקדוש של רות שממנה יצאה מלכות, וזהו ויזכור אלהים את אברהם, את דייקא היינו מדת מלכות, שעתיד לצאת מזרעו של אברהם ועל ידי זרעו של לוט היינו רות, ועל כן וישלח את לוט מתוך ההפכה:

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דיבר (כא, א), עיין פירוש רש"י ז"ל היכן הוא אמירה והיכן הוא דבור, ולהבין דאמר את שרה מלת את מיותר, ונראה דבפרשת לך כתיב (יז, טו-כב) ויאמר ה' אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וברכתי [אתה] וגם נתתי לך ממנה בן וכו' ואת בריתי אקים את יצחק וכו' למועד הזה בשנה האחרת, ויכל לדבר אתו וכו', והנה בזה שקרא לה שם שרה, בזה ראויה להוליד, כי שרי ביו"ד, בחינת יו"ד הוא דכר ואינה ראויה להוליד, אבל שרה בה"א בחינת ה' אחרונה נתן לה בחינת נוקבא ויכולה לילד, וכן משמעות רש"י ז"ל בפסוק (טו, ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וכו', וז"ל ולפי מדרשו (מד, י) אמר לו צא מאצטגנינות שלך, שראית במזלך שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן אברהם יש לו בן, שרי לא תלד אבל שרה תלד, ע"כ: וזהו פירוש וה' פקד, את הוא השכינה הנקרא את , עם שרה, שהוסיף לה ה"א אחרונה בחינת נוקבא ועל ידי זה תלד, כאשר אמר (יז, טו) ויאמר ה' [אל אברהם] שרי אשתך לא תקרא וכו', ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, כפירוש רש"י ז"ל אשר דיבר לאברהם, ושם כתוב (שם כא-כב) ואת בריתי אקים את יצחק וכו' למועד הזה וכו' ויכל לדבר אתו וכו', נמצא שהיה שם גם כן דיבור כנ"ל, אבל בברית בין הבתרים, שהיה דבר ה' אליו לא יירשך זה, שם לא כתיב יצחק רק סתם אשר יצא ממעיך הוא יירשך וכו':

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק (כא, ג), אשר אמר לו לו פעמיים, וכיון דאמר שם בנו הנולד לו הוה ליה למימר אשר ילדה שרה יצחק, ולמה אמר אחר כך אשר ילדה לו שרה, וגם בפרשת לך כתיב (יז, טו-טז) שאמר הקב"ה לאברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכו' וגם נתתי ממנה לך דוקא משמע ולא לה:

ונראה דהנה כתוב בזוהר (ח"א קג, א) שיצחק כשנולד נולד מאתר דנוקבא ולא היה ראוי להוליד, רק בעקידה שם נכלל אברהם ביצחק ויצחק באברהם, וקיבל דכורא מאברהם, ומאז ראוי להוליד , ושם בפרשת לך כתיב (יז, יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת שמו יצחק, ופירש רש"י ז"ל וז"ל על שם הצחוק וי"א על שם העשרה נסיונות, רצה לומר הוא היו"ד של יצחק, ותשעים שנה של שרה, ושמונה ימים שנימול, ומאה שנה של אברהם עכ"ל:

והנה כשנולד לא היה אז עשרה נסיונות, כי נחסר העקידה שהוא נסיון העשירי, אבל קריאת השם הוא על שם העתיד, אבל בשעה שנולד נחסר ליצחק היו"ד, כי היו"ד של שמו לא היה אז שלם, שנחסר בחינת העשירית מהנסיון העשירי, ויו"ד הוא בחינת דכורא, ועל כן כשנולד יצחק היה בבחינת נוקבא, כי לא היה לו בחינת יו"ד, רק בעקידה שנכלל אברהם ביצחק ויצחק באברהם, במעשה אחד ובנסיון, מאז קיבל בחינת היו"ד, בחינת דכורא, ומאז ראוי להוליד:

והנה כשקיבל יצחק בחינת היו"ד, שיהיה בבחינת בן ויהיה ראוי להוליד, אז מתה שרה, כי על ידי בשורת העקידה מתה שרה, כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת חיי, וז"ל נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ומתה, עכ"ל (תנחומא וירא כג), וזה פירוש וגם נתתי ממנה לך בן, רצה לומר לך יהיה בחינת בן, אבל לשרה לא היה בחינת בן, כי כל ימי חיי שרה היה יצחק בבחינת נוקבא:

וזהו שאמר שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו, כי לו לבד נולד בבחינת בן, ולא לשרה, כי כל ימי חיי שרה לא היה בבחינת בן, ועל כן אמרה שרה ברוח הקודש צחוק עשה לי אלהים, כי אצלה לא היה ליצחק בחינת היו"ד כל ימי חייה, וזהו צחוק עשה לי אלהים, כי לא היה ליצחק רק בחינת צחק משמו, וניבאה ולא ידעה, רק חשבה מה שאמר השי"ת לאברהם וקראת שמו יצחק, הוא על שם הצחק, וזהו כל השומע יצחק לי: והאלהים נסה את אברהם (כב, א), נראה כי הצדקה מהפך מדת הדין לרחמים, כמו שאמרו (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) תשובה ותפלה וצדקה מעבירין רוע הגזירה, ידוע כי אברהם הוא מדת החסד המשפיע (זוה"ק ח"ב קעו, א), והאלהים הוא מדת הדין (בראשית רבה לג, ג), וזהו והאלהים נסה לשון הרימו נס (ישעיה סב, י), רצה לומר מדת הדין נסתלק את אברהם, מי שהוא מדת אברהם מדת החסד המשפיע, כי על ידי הצדקה נתהפך מדת הדין לרחמים:

וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (כב, ג), להבין מה בא ללמדינו ויחבוש את חמורו, וגם שהקדים שני נעריו ללקיחת יצחק בנו שהוא העיקר, וגם מה בא ללמדינו שבקע עצי העולה, וגם מה שאמר ויקם וילך והוה ליה למימר וילך אל המקום:

ונראה דהנה שמעתי ענין הנסיון שלוקחין מן האדם האמונה, רק שמן תורק שמך (שיר השירים א, ג), כמו שמערין שמן מכלי אל כלי ריחו נודף, אף על פי שהכלי ריקן, כך כל דבר שבקדושה, אף על פי שמסתלק נשאר רשומה, ומזו הרשומה שנשאר באדם בעל הנסיון, צריך לחזק האדם את עצמו מאוד עד שיעמוד על הנסיון, דאם לא כן מה חידש, ובכאן ניסיון דאברהם שרצה לשחוט את יצחק, אם היה באמונה שלימה הוא מוכרח לכך, דאם חס ושלום לא יעשה דבר ה' ימות הוא ויצחק בנו במיתות משונות וביסורין, אלא ודאי שנלקח ממנו האמונה כנ"ל ע"כ שמעתי :

והנה אברהם אבינו ע"ה, כשראה שנלקח ממנו האמונה היא היראה, כי שער היראה היא האמונה, כי איך יראין אם אין מאמינין מציאותו, וראה אברהם אבינו שאין בו אמונה ויראה כמו שהיה לו מקודם, והיה לו פחד פן יתגבר עליו כח החומרי כשנחלש השכל, וזהו ויחבוש את חמורו, לשון חבוש בבית האסורין, היה חובש את חומר שלו, שלא יתגבר על כח השכלי:

ויקח את שני נעריו עמו, דהנה אברהם אבינו ע"ה, היה לו יראה מחמת אהבה, דבכל עולם ועולם השער הראשון היא יראה, ואברהם מדת אהבה, היה לו יראה מחמת אהבה, והשני נערים פירש רש"י ז"ל הם ישמעאל ואליעזר, ולהם היה יראת עונש בלבד, כמו שדימה אותם אברהם לחמור, שבו לכם פה עם החמור (כב, ה) עם הדומה לחמור (יבמות סב, א), ומדת יראה נקרא א"ת לפי שהוא כלולה מא' ועד תי"ו:

וזהו ויקח את שני נעריו, רצה לומר לקח לעצמו היראה של שני נעריו, יראת העונש על כל פנים, כדי שיוכל על כל פנים לעשות מעשה הגשמי של עקידה, וחשב בלבו שהוא מוכרח לכך, שאם לא יעשה דבר ה' ימות הוא ויצחק כנ"ל, וזהו יראת עונש : ואת יצחק בנו, מחמת טבעו מדת אהבה, לא היה יכול לעשות מעשה העקידה, לקח לעצמו מדת יצחק בנו, מדת גבורות, כי באמת נכלל מים באש ואש במים בעת עקידה, וכל זה הועיל לו, מה שלקח מדת יראת עונש של שני נעריו, ומדת גבורות של יצחק, כדי שיוכל לעשות מעשה גשמי של עקידה:

וזהו ויבקע עצי העולה, כי עצי העולה עושין פעולה שמעלה הגשמיות של עולה, שנשרף גוף העולה על ידיהם, אבל עיקר מצות העולה היא בדם, כן על ידי מה שלקח מדת יראת עונש של שני נערים, ומדת גבורות של יצחק, היה יכול לעשות מעשה עצי העולה, רצה לומר מעשי גשמי של עקידה, וזהו ויבקע, בעצמו, לעשות מעשה עצי עולה ממעשה גשמי של עקידה, אבל היה מבין בעצמו שאין זו עבודתו מדת אהבה, אבל על ידי זה, ויקם, היה לו תקומה, וילך, היה מתגבר בשכלו עוד לילך, אל המקום אשר אמר לו האלהים:

כי אלהים הוא דינין, וכשמעלין הדינין לעולם המחשבה שם נמתקו, ואמירה היא רכה, והיא בלב, ושם נמתקו הדינין, וזהו וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, שמעלין שם הדינין להמתיקם, וכן הוא באמת אמר לו השי"ת על אחד ההרים אשר אומר אליך, וכתוב בסידור האר"י ז"ל והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך, יסוד דבינה מיוחד בין ההרים עכ"ל, ושם נמתקו הדינין, וזהו אשר אמר לו אלהים, הדינין באים לאמירה כנ"ל:

ויאמר אברהם אלהים יראה לו השם לעולה בני (כב, ח), עיין פירוש רש"י, ולשון אלהים יראה לו, יש לומר דהנה אברהם היה רוצה שיצחק גם כן יפקיר עצמו, ויבוא למדרגות אי"ן, וימסור גם כן נפש רוח ונשמה שלו להשי"ת, שיבוא לחכמה שהוא היולו, כמו שכתוב (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, וזהו שאמר אלהים יראה לו השה, רצה לומר יביא אותו למדרגת חכמה, שהוא בחינת עינים בחינת ראיה, ויראה הוא אותיות ראיה, ועל כן פירש"י ז"ל השה ואם לאו לעולה בני (בראשית רבה נו, ד), כי כשיבוא לחכמה, יהיה שוה אצלו אם לשוחטו אם לאו, ויהיה שוה אצלו אם לשוחטו אם השה לעולה:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה