אור ברסלב
אורח לחיים פרשת תבא

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת תבא

פרשת כי תצא

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וכו', ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך וכו' (כו, א-ב). להבין מה שאמר והיה לשון שמחה, כמ"ש רז"ל (בראשית רבה מב, ג). וגם למה אמר אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. וגם כיון שאמר כל פרי האדמה, לכאורה אשר תביא מארצך הוא מיותר: ונראה דהנה השי"ת ברא כל העולמות כדי שתתגלה מלכותו, הוא מדת יראה, כמ"ש (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' (דברים י, יב) , וזה הוא השער לה' בכל עשיות המצות ובתורה, ונק' מדת מלכות היא השכינה :

וניתנה לישראל דוקא ולא לאומות, כמ"ש רז"ל (ברכות ז ע"א) ביקש משה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל וניתנה לו, שנאמר (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך. והוא שורה בישראל בכל מקום שהם, אף בגלות, אף בטומאה, כמ"ש רז"ל במסכת יומא דף נ"ז (ע"א), אמר האי צדוקי לרבי חנינא, השתא ברי טמאים אתון, אמר ליה תא חזי מה כתיב בהו (ויקרא טז, טז), השוכן אתם בתוך טומאותם, אפי' בזמן שהם טמאין שכינה שרויה ביניהן. ומדת יראה נק' ארץ:

וז"ש והיה, שיהיה שמחה גדולה לפני הקב"ה, כשתבוא אל הארץ, אל מדת יראה, אשר ה' אלהיך נותן לך דוקא, ר"ל לך דוקא ולא לאומות, כמ"ש שביקש משה שלא תשרה שכינה מדת יראה רק על ישראל וניתנה לו. ואמר אחר כך נחלה, רצה לומר שהוא לך כמו נחלה שאין לו הפסק, וכן השכינה שורה בישראל כמו נחלה שאין לו הפסק, ואף כשהם טמאים שכינה עמהם:

ואמר אח"כ ולקחת מראשית, דהנה כתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ובזוהר (רעיא מהימנא ח"ג רנח, א) אבא יסד ברתא. וצריך להביא כל הדברים לשורשם, ולהביא מדת יראה לשורשה, ולעשות כל המעשים במוחין ובחכמה . והנה השי"ת ברא את האדם מן האדמה, כמ"ש (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וכו', שיהיה להש"י תענוג מדבר גשמי בעשיות המצוה התורה והעבדות הנק' פרי, כמ"ש (ישעי' ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו: וז"ש כשתבוא למדת יראה כנ"ל, ולקחת מראשית, ר"ל מחכמה הנקרא ראשית, כמ"ש (תהלים קיא, י) ראשית חכמה, כל פרי האדמה, ר"ל כל פרי האדם הנוצר מן האדמה, התורה והמצות והמעשים טובים הנק' פרי, אשר תביא מארצך, ר"ל אשר תביא ממדת יראה הנקרא ארץ, תקח הכל מראשית היא חכמה:

או יאמר והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, דהנה כתבתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י, יב), שהאדם אינו מחויב רק שיראה שיהא שבע מדותיו אהבה ויראה והתפארות וכו' תחת יראת ה', שזהו שער הראשון, ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב), ומדריגת יראה הוא בחי' אשה יראת ה', ומדרגת אהבה היא בחי' דכר, ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב), בא לו ממילא אהבה שיאהב השי"ת עכ"ד ודפח"ח :

והנה האדם שזוכה שבא לו מן השמים בחי' אהבה שאוהב את הש"י, ובחי' אהבה יש לו ג"כ שבע מדות הנ"ל, אהבה ויראה והתפארות וכו', והשער הראשון להכנס במדת אהבה הוא בחי' יראה, שירא לעבור עבירה ויפסד אהבת השי"ת, ויתמיד ויעבוד באהבה עד שמכניע כל השבע מדותיו באהבת השי"ת:

וזה פי' הפסוק (ישעי' ס, יד) והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך וכו'. אשר אמר בני מעניך ולא אמר והלכו אליך שחוח מעניך וכו', ויובן בזה, כי כשבא האדם לבחי' אהבת הש"י, והאדם היא הנשמה, כי הגוף נקרא בשר אדם, וכמ"ש (איוב י, יא) עור ובשר תלבישיני ובעצמות וגידין תסוככני, ולבושי הנשמה הם התורה והמצות הנק' חלוקא דרבנן , וכשבא הנשמה, היינו האדם, לבחי' אהבה, עם הלבושים התורה והמצות שעשה כשהיה בבחי' יראה וצמצום, נמצא התורה והמצות שעשה שהיה במדריגת יראה, יהיה להם ג"כ עליה לבחי' אהבה: וכשהאדם הוא במדריגת יראה הוא כפוף, כמו שאמרו (כו, ב) בראש השנה כמה דכייף אינש טפי מעלי, שצריך לקבל בחי' יראה בראש השנה . והמצות קרוים בנים, כמו שאמרו (בראשית רבה ל, ו) עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים: וזהו והלכו אליך שחוח בני מעניך, כל התורה והמצות שעשית כשהיית במדריגת יראה וצמצום, הנקרא עינוי, וזה בני מעניך, עתה יהיה להם ג"כ עליה. וע"כ כתיב והלכו אליך שחוח, לשון הילוך ועליה, כי האדם הוא הנק' הולך, שהולך למעלה ממדריגה למדריגה, וכן התורה והמצות שעשה כשהיה ביראה, יהיה להם ג"כ הילוך ועליה כשתבא למדת אהבה:

והשתחוו על כפות רגליך כל נאציך, כי כשבא האדם למדת אהבה שאוהב את השי"ת, והשי"ת מראה לו אהבה, אז כל שונאיו נהפך לבבם לאהבה אותו, ובושים מפניו על שציערו אותו, ואפי' יצר הרע, כמו שאמרו רז"ל במסכת שבת דף פ"ט (ע"א) גבי משה, לקחת מתנות באדם (תהלים סח, יט), ואפי' מלאך המות מסר דבר, שנאמר וכו' עיי"ש . והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך וקרא לך עיר ה', ועיר לשון התעוררות, וזהו וקראו לך עיר, שהשי"ת הוא המעורר אותן בבחי' אהבה, שיאהב אותו אחר שבא למדת יראה בהתאמצות בשלימות:

וזהו והיה, שיהיה שמחה, כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך, וארץ הוא מדת יראה, אשר ה' אלהיך נותן לך, היא מדת אהבה, והשער הראשון של בחינת אהבה היא ג"כ בחי' יראה מחמת אהבה :

וזהו (תהלים קיח, כג) מאת ה' היתה זאת, ומדרגה של יראה נקרא זאת, כמ"ש בספרים, שהיא מדריגה שביעית וכלול מא' ועד תי"ו. ואע"פ שאמרו רז"ל (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל מדת היראה הוא שער הראשון של אהבה, ואהבה היא באה לו מן השמים כשיהיה לו יראה בשלימות, ואז השער הראשון של אהבה הוא יראה מחמת אהבה בא לו גם כן משמים, וזהו מאת ה' היתה זאת. וזהו כי תבוא אל הארץ, מדת יראה אשר היא מחמת אהבה, וזהו אשר ה' אלהיך נותן לך יראה זו, ואז תבא לתשובה מאהבה, ואז ולקחת מראשית, מן החכמה הנקרא ראשית: ואמר לשון נחלה, אפשר לומר, דהנה אמרו רז"ל במסכת שבת דף קי"ח (ע"א), כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, אפשר לומר הטעם שזהו מדה כנגד מדה, כי ידוע (זוה"ק ח"א ה, ב) דשבת היא העולם היראה , ועולם התענוג היא בינה , עולם התשובה , עולם הענוה, עולם הסליחה, ומפני שהוא מקיים וקראת לשבת עונג, וממשיך עולם התענוג אל עולם היראה, נותן לו ג"כ תענוג. שם נח"ל היא מבינה, והיא ר"ת נוצר חסד לאלפים, כאשר כתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת ברכות חנוכה וז"ל, ושם זה נח"ל הוא המשכת אור עליון מבינה אל הז"א, כדי שיוכל להזדווג עם נוק' עכ"ל:

והנה כבר זכרתי כמה פעמים הקדמת תיקונים (תיקו"ז ה, ב) דרגא תמינאה ביראת ה' וכו' וענוה קטירא בדחילא, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה, דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה עכ"ל. וידוע (פרדס רמונים שער כג פט"ז) דשכינתא עילאה הוא בינה עולם התענוג, ועולם התשובה, עולם הענוה. וכתבתי כמה פעמים בשם הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה שאדם אין צריך לראות רק שיהיה לו יראת ה', יראה תתאה בשלימות, וממילא מאת ה' באה לו אהבה, כדרכו של איש לחזור על אשה יראת ה' עכ"ד ודפח"ח :

והנה מי שהוא במדריגת יראה תתאה בשלימות, היינו שיש לו יראה מאת ה' שלא יפול למדריגת התחתונים ברואי עולם הזה הגשמי, הממלאים תאוותם עם היצר באכילה ושתיה ומשגל, בין באיסור בין בהיתר, כי אין להם תורה ודעת להבדיל בין אסור ובין מותר, והאדם צריך להיות בו יראת ה', יראה תתאה, שיהא ירא תמיד שלא יפול למטה לתענוגי העולם הזה והיצר. ואם רואה שכבר נכשל ונלכד בעצת היצר, עושה תשובה, והיא תשובה מיראה, תשוב ה' אל וא"ו שבשם. וכשבא אליו אח"כ מדת אהבה עושה תשובה מאהבה, וכשעושה תשובה מאהבה בא אל בינה, אימא עילאה, עולם התשובה, ששם זדונות נעשות כזכיות. וזהו מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה :

וכיון שבא אל הבינה עולם התשובה עולם התענוג, אז ממשיכין לו שם נח"ל, שהיא המשכה מבינה אל הז"א, כדי שיוכל להזדווג עם נוק'. וזהו כל המענג את השבת, וממשיך עולם התענוג אל עולם היראה, אז נותנין לו נחל ה' המשכה אליו מבינה, שיוכל להשפיע אל ה' אחרונה:

וזהו פירוש הפסוק (ישעי' נו, ד-ה) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכו' ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. וידוע מה שכתוב בתיקונים תקונא תשסרי דף מ' ע"ב וז"ל, והכי בכל את ואת, שין שבת הגדול בינה, שבת הקטן מלכות עכ"ל. וזהו לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ר"ל שישמרו ששני השבתות יהיו ביחד, כי יהיה בו יראה תתאה בשלימות, ואייתי ליה לידי ענוה שכינתא עילאה בינה שבת הגדול, ואז שני השבתות ביחד, ונמשך לו שם נחל מבינה כדי שיוכל לזווג אל עולם היראה, ואז יהיה לו שם עולם מבנים ומבנות אשר לו יכרת:

וזהו כי תבא אל הארץ היראה של אהבה, אשר ה' אלהיך נותן לך, וכשזכה על אהבה ועושה תשובה מאהבה, הוא בשבת הגדול, בינה, אימא עילאה, אז ממשיכין לו נחלה מבינה אליו, שיוכל להשפיע אל ה' אחרונה, וכשהוא בבינה עולם התשובה, אז ממילא נמשך לו חכמה הנקרא ראשית דרכו, כי חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה (תיקו"ז יח, ב) , ועיין בסידור האר"י ז"ל בכוונות זמירות שבת בשיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים עיי"ש :

וזהו ולקחת מראשית, מן החכמה הנקרא ראשית, כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך, כי האדם העושה מצות ומעשים טובים עם הגוף, והם נקראים פרי אדמה:

ואמר ושמת בטנא, ועיין באור החיים פירוש ושמת בטנא וז"ל, ושמת בטנא, ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעושה יהיה על פי דבריהם, כאמרו (דברים יז, א) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט וגומר, והתורה והמשפטים ביארו אותם חכמים בס' המסכתות כמנין טנ"א עכ"ל לפי דרכו . וכן אנו נאמר לפי דברינו, שכל המצות ומעשים טובים אשר יוקח מראשית, היינו חכמה, יהיה הכל על פי התורה, ששים מסכתות כמנין טנא, וזהו ושמת בטנא:

השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה וכו' (כו, טו). מה שאמר את עמך את ישראל ולא אמר את עמך ישראל. ונראה דכוונתו, דהמון עם נכון שיצייתו לראשי בני ישראל, הם התלמידי חכמים אשר נקראו בבחי' ישראל, לי רא"ש , שהם המוחין מכללות ישראל, והמון עם יהיו טפילים אל תלמידי חכמים, שהם בחי' מוחין, אע"פ שהם עשירין ונותנין להת"ח כל צורכיהם, אעפ"כ לא יתגאו ח"ו על הת"ח, אלא אדרבה יהיו טפילין אל התלמידי חכמים, שהם בחי' מוחין מכללות ישראל, כמו שהגוף הוא טפל אל הראש. ואמרו רז"ל (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום:

וזה שאמר וברך את עמך את ישראל, זהו ג"כ בכלל ברכה, שיחזיק הברכה, שתברך את עמך, המון עם, את ישראל, שיהיו טפילים אל ישראל, שהם בחי' מוחין להם, ואת הוא לשון טפל, כמו שדרשו רז"ל במסכת בבא קמא דף מ"א (ע"ב) את בשרו את הטפל לבשרו, מאי ניהו, עורו:

את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו וכו', וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצותיו, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה וכו' (כו, יז-יט). עיין פי' רש"י ז"ל, האמרת והאמירך אין להם עד מוכיח במקרא . וגם לשמור כל מצותיו קשה מאוד להבינו: ונראה דאמרו רז"ל בברכות דף ו' (ע"א), מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר (ישעי' סב, ח) נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו וכו', הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א"ל ומי כעמך וכו', ולתתך עליון וכו'. להבין על פי פשוט, שאנו מניחין תפילין להיות לנו לזכרון, כמ"ש (שמות יג, ט) והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, לזכור תמיד מה שאנו מניחין תפילין, הפרשיות הכתובות המונחים בתפילין, שהוא אלהינו, ושהוא אחד אמיתי, ואנו מקבלין עלינו אהבתו בכל נפשינו ומאודינו, ואנו מקבלין עלינו עול מצות. כמו שדרשו רז"ל בברכות דף י"ג (ע"א), למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. ושאנו מאמינין ומזכירין הנסים שעשה לנו במצרים, שהוציאנו מטומאת מצרים מעומקא דקליפות, והכנסנו לנו"ן שערי בינה והקדושה, והוא יגאלנו עוד, ויעשה לנו נסים ונפלאות, כמ"ש (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות : וכן השי"ת זוכר תמיד מה שאנו מקבלין אותו לאלהים, ואנו מקבלין עול מצותיו, ואין אומה ולשון היתה רוצה לקבל עול תורתו ומצותיו, והוא זוכר תמיד הטובות שהבטיח לישראל, כגון ולתתך עליון וכו', ודומיהון, וזוכר לקיים הבטחות שהבטיח לאבותינו, כגון הרבה ארבה את זרעך וכו', ודומיהון:

ולשון אמירה נופל על מחשבה בלב, כגון (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך וכו' ודומיהון. והנה בכאן שכרת הברית אתם, כמ"ש בסוף (כח, סט) אלה דברי הברית, אמר, את ה' האמרת היום, כלומר קבלת על עצמך להיות תמיד במחשבותיך להיות לך לאלהים, וללכת בדרכיו, ולשמור חוקיו וכו', ולזכור תמיד מ"ש בתפילין שלו: וה' האמירך היום, כלומר הבטיח להיות תמיד במחשבתו, לזכור תמיד הטובות שהבטיח לנו להיות לו לעם סגולה. ולשמור כל מצותיו, כלומר מה שעליו מוטל שהבטיח לאבותינו כבר להיטיב לנו, הוא זוכר תמיד לקיים עלינו, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, ויקוים בנו יעבדוך עמים (בראשית כז, כט). וכן התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים מז, ד) ידבר עמים תחתינו וכו':

וכן הוא זוכר מה שאנו זוכרין תמיד, ומקבלין אלהותו ועול מצותיו וכו', כמ"ש הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך וכו' ולתתך עליון וכו' עיי"ש . שהם רומזים שהשי"ת זוכר תמיד על כל הנ"ל, ר"ל על כל הטובות שהבטיח לישראל, וזוכר מה שאנו מקבלין אותו עלינו, וזוכר כל הטובות המרומזים בפסוקים אחרים וכו':

וכן איתא בספרים (זוה"ק ח"א קסב, א) שיעקב אבינו ע"ה קיים מצות תפילין במקלות אשר פיצל ברהטים, כלומר שקיים כוונת פנימיות של מצות תפילין התלויים במחשבה . וזהו פי' מה שאמרו בגמרא שהקב"ה מניח תפילין, היינו כוונה פנימיות, שהוא זוכר מה שמרמז בפסוקים הנזכרים בגמרא כנ"ל:

והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי אדמתך וכו' (כח, יא). לשון והתירך הוא כמו די והותר, לשון מותרות, כלומר שיתן לך השי"ת בכולן מותרות לטובה, בפרי בטנך וכו'. וזהו פי' (מלאכי ג, י) והרקותי לכם ברכה עד בלי די, ר"ל לא שיהיה די בלבד, אלא שיהיה בכולן מותרות, וזהו די והותר:

ואמר לטובה, כי לפעמים ח"ו מותרות לרעה, כענין שנאמר (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו וכו' , ולזה אמר שיתן לך מותרות ולטובה:

ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה (כח, יג). להבין הכפל. וגם מה שאמר רק למעלה, מלת רק לכאורה מיותר:

ונראה דידוע (מגלה עמוקות פר' ואתחנן אופן רד) דבחי' פנים הוא בחי' רחמים, ובחינת אחוריים הוא בחי' דין. וזהו שאמר לראש, שתהיה בחי' ראש, בחינת פנים, ולא לזנב, ובחינת אחוריים בחי' דין:

ואמר והיית רק למעלה, דהנה האדם צריך להבין תמיד שפלותו, ולהחזיק את עצמו באין ממש, כי באמת כל כוחותיו ושכלו ומעלותיו הם אינם שלו, רק של הבורא ית' השופע בו, והאדם השלם שהוא דבוק תמיד בבורא ית', הוא זוכר תמיד ורואה שהוא אין ממש, והכל של הבורא ית', ואין צריך לנהוג עצמו בשפלות, כיון שהוא זוכר שכל כוחותיו ומעלותיו אינו שלו, אבל מי שאינו דבוק בהבורא ית', ורוצה להרחיק עצמו ממדת הגאוה, צריך לאחוז במדת השפלות, כדי להנצל ממדת גאוה ולהתרחק מדבר שיוכל לבוא לידי גאוה . ואמרו רז"ל (בראשית א, יד) כל מקום שנאמר אכין ורקין אינם אלא מיעוט:

וזהו שאמר והיית רק למעלה, ר"ל תהיה עם המיעוט שלך תמיד למעלה, כי תהיה תמיד דבוק בהבורא ית', ותזכור ותראה תמיד שכל כוחותיך ומעלתך אינו שלך, רק הם של הבורא ית', ולא תצטרך להשפיל עצמך כדי להנצל ממדת גאוה. וזהו ולא תהיה למטה, לא תצטרך להשפיל עצמך למטה ולנצל ממדת גאוה, ותהיה למעלה ותבין שהכל אינו שלך:

שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע (כח, לא). והנה איתא בזוהר פרשת בחקותי על הקללות שהם ברכות:

ויש לפרש דהנה אמרו רז"ל במסכת שבת דף ל"ג (ע"ב) על ר' שמעון בן יוחאי ור' אליעזר בנו, שבכל מקום שנתנו עיניהם היו מחריבין ומענישין. ומי שהוא בבחי' זו, בודאי אין לו הנאה מזה כשנעשה תיכף רצונו. וז"ש שורך, לשון עלי שור (בראשית מט, כב), כלומר הסתכלות שלך, יהיה טבוח לעיניך, שתענש בראיתך, ותהיה במדריגה גדולה כזו, ולא תאכל ממנו, לא יהיה לך הנאה מזה שנעשה רצונך, וכל הנאה נקרא על שם אכילה:

ואמר חמורך גזול מלפניך, דהנה יש אדם שמסגף עצמו עד מאוד, כדי להפשיט עצמו מן החומר ומן הגשמי, כדי שיוכל לעבוד השי"ת בלי שום מניעה מן החומר, ויש שאין מסגף עצמו, רק שעוסק תמיד בתורה ובמצות בדחילו ורחימו, ועי"ז הוא מזכך הגוף והחומר שלו. וזה שאמר חמורך, כלומר החומרות שלך, גזול מלפניך, ינטל ממך, ולא תצטרך לסגף עצמך להפשיט מחומריות שלך ולהפסיד את הגוף, אבל ע"י תורה ומצות יזכך את החומר, ויהיה בבחי' צורה, והחומרות ינטל מגוף ולא תפסיד אותו. ואמר ולא ישוב לך, ר"ל אע"פ שהגוף ישאר בבריאות, לא תפחד פן יגושם ח"ו, אבל תהיה תמיד בגוף מזוכך, ולא ישוב לך החומרות לגוף:

ואמר צאנך נתונות לאויבך, כי איתא (זוה"ק ח"א פד, ב) בזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל מקבלין השפע מלמעלה, והם היו משפיעין לאומות המותרות , כמאן דשדי גרמא וכו' . וז"ש צאנך, כלומר מה שיצא ממך המותרות, נתונות לאויבך, שהם יקבלו ממך מותרות שלך כמאן דשדי גרמא וכו':

ואמר ואין לך מושיע, כי ידוע (תיקו"ז פא, ב) דשלש ראשונות נקראין אי"ן, כי אל"ף הוא כתר, והיו"ד הוא חכמה, והנו"ן הוא חמשים שערי בינה, וזהו ו'אין' לך מושיע :

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה