אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת כי תצא
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו (כא, י). ונראה דהנה כתבתי פי' על פסוק (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר וכו', כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, דרשו רז"ל במסכת ראש השנה דף [לד] א', איזה חג שהחודש מתכסה בו זה ראש השנה. ולהבין למה לא אמר שהירח מתכסה בו. וגם מה שאמר ליום חגינו, ונתן טעם כי חוק לישראל וכו', ומאי נתינת טעם הוא:
ונראה דהנה ידוע באמת דבריאת העולם הוא, כדי שתתגלה מלכותו ויראתו על הברואים, וידעו הכל כי הוא המנהיג את כל העולמות כולם, עולמות עליונים ותחתונים, מריש דרגין עד סוף כל המדרגות כרצונו וחפצו, וזאת הוא סוף מעשה, ובמחשבה היתה תחילה, כדי שתתגלה מלכותו ויראתו:
וזהו פי' נוסח התפלה (זכרונות-מוסף לר"ה) מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון. מראשית כזאת הודעת, ר"ל חכמה שנק' ראשית, שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה, כזאת הודעת, ומדת מלכות נק' זאת, ר"ל מראשית המחשבה כוונתך שתגלה מדת יראה, ואהבת אותה, וידיעה לשון חיבה, כמו (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו', וזהו מלפנים אותה גלית, ר"ל קודם בריאת העולם, מדת מלכות שנק' אותה הי' כוונתך שתגלה אותה בעולם:
זה היום תחילת מעשיך וכו', כי בראש השנה הקב"ה דן את כל העולם ורואה אם נתמלא כוונת הבריאה, אם הכל מקבלין עליהם עול מלכותו ויראתו, כמ"ש במסכת ראש השנה דף כ"ו (ע"ב) בראש השנה כמה דכייף אינש טפי מעלי, ראוי העולם להתקיים, או ח"ו להיפך, כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, כמ"ש (איכה ג, כג) חדשים לבקרים וכו', ודנין בראש השנה אם לחדש העולם בכל יום ויום, ונמצא בראש השנה כשישראל מקבלין עליהם עול מלכותו ויראתו, והעולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית, והקב"ה כותב אותם לחיים טובים ולשלום, ושיחדש עולמו בכל יום, נמצא היום נחשב כאלו נברא העולם :
וזהו זה היום תחילת מעשיך, ולמה זכרון ליום ראשון, ר"ל כי היום מזכירין כל הברואים שנברא ביום ראשון, כמ"ש (בראשית רבה יב, ד) הכל נברא ביום ראשון והקב"ה הוציא כל אחד ואחד ביומו, ובראש השנה נזכרין ודנין כל הברואים שנברא ביום ראשון, אם להתקיים ולחדש עוד עולמו בכל יום, וכשיצאו ישראל וכל העולמות שנבראו בשבילם בדימוס, נחשב כאילו היום תחילת מעשיו ונבראו היום: וזהו פי' איזהו חג שהחודש מתכסה בו, ר"ל שהחודש שמחדש עולמו בכל יום ויום מעשה בראשית, מתכסה בו, כי בעת המשפט הדבר בספק ומכוסה ואין יודעין איך יהיה, הוי אומר זה ראש השנה, כי בראש השנה דנין העולם, ובעת המשפט הדבר מכוסה וספק: ובטור אורח חיים סימן תקפ"א הביא מדרש וז"ל, ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעין אופיה של אלהיה, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים וכו', לפי שאין יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינם כן, לובשין לבנים ומתעטפין לבנים וכו', ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס ע"כ. ואיתא בזוהר פרשת בא דף ל"ב (ע"ב), ויבואו בני האלהים להתייצב על ה' וכו' (איוב א, ו), כי כשבאים לקטרג על ישראל שהם בנים למקום יחשב כאלו הם מקטרגין ותובען דין על ה' ממש, ובוודאי ינצח ויכרית שונאיו, ויכתוב ויחתום אותם לחיים טובים ולשלום , וע"כ אנו עושין יו"ט: וזהו שאמר תקעו בחודש שופר, כדי לערבב השטן, ואימתי, בכסא, ביום המשפט שהדבר מכוסה איך יפול הדבר, אעפ"כ ליום חגינו, אנו עושין יו"ט ואוכלים ושותים ושמחים, ולמה, כי חוק לישראל, ר"ל מה שאנו תוקעין בשופר אנו עושין מצוה וגזירת מלך עלינו, אבל אנו בטוחים בודאי שנצא בדימוס, כי המשפט לאלהי יעקב, ולו נוגע זה המשפט, כי מה שמבקשין דין על ישראל הם מבקשין ממש על הקב"ה, והוא בודאי יכרית כל שונאיו ויכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים ולשלום, וע"כ אנו עושין יו"ט:
ובזה נבא אל הביאור, כי תצא למלחמה וכו', והפסוק מרמז על מלחמת היצר הקרוי מלחמה, כמ"ש החכם שבתם ממלחמה קטנה התעתדו עצמיכם למלחמה גדולה, אמרו לו מהו המלחמה גדולה, אמר זו מלחמת היצר, עיין בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה). והנה האדם קודם בואו לדין ללחום מלחמת היצר, צריך להכין עצמו למלחמה ולשוב בתשובה שלימה, ליטול ממנו כלי מלחמתו, ולעשות מעשים טובים בכל האפשרי, ולא יסמוך שהמשפט לאלהים הוא ובודאי ינצח כאמור, כמ"ש בתיקונים בסוף בתיקונא חמישאה דף קמ"א (ע"ב) וז"ל, דאע"ג דבנייהו אינון ישראל, לית ליה רשו לאעברא על דינא, דאורייתא בדינא אתייהבת עיי"ש :
וז"ש כי תצא למלחמה, ר"ל כי תצא למלחמת היצר, צריך אתה לחשוב שיציאתך למלחמה על אויביך ועל שונאיך, ולא תחשוב שמלחמת השי"ת היא ובודאי תנצח, כי אורייתא בדינא אתייהבת וכו', וצריך אתה לשוב בתשובה שלימה, ליקח ממנו כלי מלחמתו, הניצוצות קדושות שנפלו בקליפה מחמת העבירות, ולעשות מעשים טובים בכל האפשרי, ואח"כ כשתעשו זאת, ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו, ר"ל שתשוב הניצוצות הקדושות שנפלו בקליפות מחמת העבירות, ויעזור לך השי"ת ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו, אותם הניצוצות הקדושות לשורשם:
ואמר הלשון כי תצא, על דרך מאמרם ז"ל (ברכות ה, א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' נצחו מוטב וכו', כלומר שצריך לצאת למלחמה עם היצר הרע בתחילה, ולחשב תמיד לנצח אותו, ולעבוד השי"ת, ולא ימתין עד שיבא היצר הרע לפתותו בדבר עבירה ח"ו, כי אז קשה מאוד לשבר אותו, כענין שאמרו (קידושין פא, א) נורא ביה עמרם וכו' , ועל כן אמר כי תצא למלחמה, כלומר שאתה צריך לצאת למלחמה בתחילה, ואז כשתצא ונתנו ה' אלהיך בידיך וכו' ושבית שביו כנ"ל: ובאופן אחר אמרתי פי' תקעו בחודש שופר וכו', איזהו חג שהחודש מתכסה בו וכו', דהנה ידוע בעת בריאת העולמות אחר שבירת הכלים היה התיקון שם מ"ה החדש, ושם מ"ה הוא בחי' רחמנות, ובחי' רחמנות שנתחדש היה תיקון כל השבירות. והנה בראש השנה ביומא דדינא נתכסה בחי' הרחמנות, כי בעת הדין אי אפשר להיות בחי' רחמנות, וצוה לנו הש"י לתקוע בשופר לעורר מדת רחמנות, שזהו תיקון העולם. וזהו שאמר תקעו בחודש, כלומר בשביל החודש, הוא הרחמנות המחודש, לעורר רחמנות תקעו בשופר, בכסא ליום חגינו, ביום החג שהרחמנות הוא מכוסה:
וזהו שאמרו רז"ל איזהו חג שהחודש מתכסה בו, כלומר שהרחמנות המחודש נתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, שהוא יומא דדינא ואי אפשר להיות הרחמנות אתגליא, ועל כן הוא מכוסה, ותקעו בשופר לעורר אותו :
לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה (כב, ה). ונראה דהנה ידוע דכל מה שהאדם משפיע לחבירו הוא מקבל ממנו יותר, כמאמרם ז"ל יותר מה שהבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית. וכן בתורה אמרו (מכות י, א) הרבה תורה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם. וא"כ צריך המשפיע לראות שלא להתגאות במחשבתו על המקבל ממנו, לומר בלבו שהוא המשפיע וחבירו צריך לו ומקבל ממנו, כיון שהוא מקבל יותר מחבירו המקבל ממנו: וכלי גבר נקרא כלים של המשפיע, וזהו לא יהיה כלי גבר, הכלי של השכל המשפיע, לא יהיה במחשבתו במעלה על איש המקבל ממנו, שהוא בחי' אשה, אלא יחשוב בשעת השפעה לחבירו, הן בשכל והן בממון, שהוא מקבל יותר ממנו:
ולא ילבש גבר שמלת אשה, נראה דבא להזהיר שבשעת עבודה בלימוד, או בעשיות המצוה, שלא יהיה מחשבתו להנאת עצמו, כי כשהוא מכווין להנאת עצמו בעשיות המצוה, נמצא שהוא מלובש בשכלו כדי לקבל מהמצוה הזאת, והוא בבחי' אשה, וזהו לא ילבש גבר שמלת אשה, רק יכווין לעשות נחת רוח ליוצרו, ונמצא הוא בבחי' משפיע שמשפיע תענוג גדול למעלה, על דרך (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים . אבל אם מכוין להנאת עצמו, נמצא עובד את עצמו, וזהו עבודה זרה ח"ו, וכן כשמתגאה על המקבל נקרא תועבה, כמ"ש רז"ל (מכילתא יתרו פר' ט), וכתוב בהדיא (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וע"כ אמר הכתוב כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה: כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך (כד, י-יג). מה שאמר כי תשה ברעך ולא אמר כי תשה לרעך, וגם דאמר משאת מאומה, ופרש"י ז"ל חוב של כלום, וא"כ הוא דאמר משאת מאומה, כדי לכלול בו באיזה מקום שיהיה החוב, הן ע"י ממון או אוכל או שאר דברים. ולכאורה מלת משאת מאומה מיותר, כי הוה ליה למימר כי תשה ברעך סתם, ולא אמר כסף, כמו שאמר אם כסף תלוה וכו', ממילא משמע כל הלואות באיזה אופן שיהיה. וגם דאמר אשר אתה נושה בו, הוה ליה למימר אתה נושה לו:
ונראה דהנה הש"י ברא את האדם מן עליונים ותחתונים, עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים , וכל הנופח מעצמותו וכו', וע"כ אנחנו בני ישראל אשר כולנו נשמת אדם הראשון, כמ"ש בטעמי תורה בפסוק ואהבת לרעך כמוך, נשמתינו הם חלק אלוה ממעל, כמ"ש (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו. והברואים שאחר אדם ארז"ל במסכת נדה דף ל"א (ע"א) שלשה שותפים יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו, ואביו ואמו נותנין באדם חלקם הגוף, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו', ובינה והשכל וכו': ובגוף הגשמי של אביו ואמו מן עולם הזה מדובק בו יצר הרע המסיתו לתאוות הנאת עוה"ז, ועל כן כתיב (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ, משננער לצאת ממעי אמו הולך עמו היצר הרע , שנולד בהולדה ובטבע, שנאחז בגוף של אביו ואמו , וממשיכו לתאוות הגופניות מעולם הזה, כהנאת הבהמה ושאר בעלי חיים אשר נבראו בארץ: וכשבא לאדם נשמת ה' וחלקו חכמה בינה ודעת אחר שלש עשרה שנה, ומדובק בהם כוחות יצה"ט הממשיך לאדם אל שורשו לעבדות הבורא ית', הם נלחמין באדם כוחות היצר הרע המדובק בגוף, עם יצר הטוב המדובק בנשמה, ומאת הש"י ניתן הבחירה לאדם איזה דרך שירצה לבחור, וכשבא לילך בדרך הטוב מסייעין לו משמים, וח"ו וכשבא לילך בדרכי היצר הרע ולטמא עצמו פותחין לו, כי הבחירה ניתנה לאדם כדי שיהיה לו שכר ועונש, וע"כ אין מונעין ממנו משמים כשבא לעשות רע, אלא מניחין אותו, וכמו שאמרו (שבת קד, א) הבא לטמא פותחין לו, ר"ל מניחין אותו לעשות הרע כאוות נפשו ח"ו:
וכשעושה הרע כאוות נפשו, ועושה עבירה עם הנשמה וכוחות הנשמה שנתן בו הבורא ית', היינו חכמה ובינה ודעת, וכל הדברים רוחניים שנתן הבורא ית' חלקו בגוף, ובחכמה ובינה מתחכם איך לעבור עבירה שיהיה לו תאוה גדולה מעבירה, ומתחכם איך לסתור עבירה מבני אדם, ועבירה שצריך לו לעבור עם חבירו מתחכם איך שישמע לו חבירו, ובאיזה סבה שישמע לו, ונמצא בכל כוחות שנתן לו הש"י בנשמה הוא עובר עבירה:
וזהו שמוריד ניצוצות הקדושות מהשי"ת למקום הקליפות, דהיינו ניצוצות הקדושות מנשמתו אשר הוא חלק אלוה ממעל, בעשותו עבירה עם כחות הנשמה שלו, כפי גודל שורש נשמתו, עד שם מגיע פגמו בעבירה שעשה עם חכמה ובינה ודעת שלו, וכפי גודל חומר העבירה, כן הוא גודל הורדת הניצוצות הקדושות לעמקי הקליפות, מן שורש נשמתו אשר הוא מאתו ית', והוא מחולל מפשעינו, מדוכא בעוונותינו: וכשאדם עובר עבירה ח"ו נקרא הלואה, וכמו שאמרו במשנה דאבות פרק ג' (משנה טז) החנות פתוחה וכו' וכל הרוצה ללות יבא וילוה, ובהלואה זו הוא ממשכן ניצוצות הקדושות משורש נשמתו אשר הוא מאתו ית', בעמקי הקליפות, עד שישוב בתשובה שלימה, ואז ושב ה' אלהיך את שבותך, כלומר שמחזיר ה' אלהיך, היינו ניצוצות קדושות שממנו ית', היינו מהנשמה שבאדם, את שבותך, את הוא עם תשובתך תחזיר ניצוצות קדושות מאתו יתברך אשר היו בעמקי הקליפות למקום שורשם: וכתבתי כמה פעמים פירוש אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א), היינו גדלות, כי כל גאה שוטה, כלומר שהיצר הרע מביא בו בתחלה מחשבת גדלות, ואז הקב"ה מסתלק מהאדם זה, כי אין אני והוא יכול לדור (שם ה, א), ואז מושל בו היצר הרע ועושה עבירה, וזולת מחשבות גדלות בתחלה שבאדם, לא היה יכול היצר הרע לגבר על האדם ולפתותו לעשות עבירה, וכמו שאמרו (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. וכן היה באדם הראשון כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים . ורעך נקרא השי"ת, כמו שכתוב (משלי כז, י) רעך וריע אביך אל תעזוב:
וזהו כי תשה, כלומר שתלוה ברעך, כלומר עם השי"ת תלוה ותמשכן ניצוצות קדושות, משורש נשמתך, אשר הוא מאתו ית', בעשותך בעבירה, למקום הקליפות, ומהיכן בא לך שתעבור עבירה ותמשכן נשמתך, זה שאמר משאת מאומה, ומשאת לשון הרמה והתנשאות, וזהו משאת מאומה, משאת כלום איזה הרמה שיהיה, באיזה מעלה שיתנשא בו, יסתלק ממנו השי"ת, ויתגבר עליו היצר הרע, ויעשה עבירה הנקרא הלואה, וממשכן ניצוצות הקדושות שורש נשמתו אשר הוא מאתו ית':
ואמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, מלת עבוטו הוא מיותר, כי היה די באמרו לא תבוא אל ביתו לעבוט, אלא ר"ל שיש שני מיני בעלי עבירות, אחד שהולך אחר תאוות הגוף באכילה ובמשגל, בהנאת הגוף אף בדברים אסורים, ועוד יש כת שעוברין עבירות בתפלה ובתורה, שאין מכוונין לעבוד השי"ת אלא להנאת עצמו, כדי לקבל ממון או כבוד בעבודה זו של התפלה והתורה, וזהו יותר גרוע מכת הראשונה שעושין עבירות בהנאת הגוף באכילת ובמשגל האסורות:
וזהו שהזהיר כי תשה ברעך, כי תעבור עבירה ותמשכן שורש נשמתך אשר הוא מאתו ית', עכ"פ לא תעבור עבירה זו, שתבא אל ביתו, היינו תפלה, שנאמר (ישעי' נו, ז) כי ביתי בית תפלה יקרא, כלומר שתבא אל ביתו ותתפלל ותעבוד אותך בעבודה זו, וזהו עכ"פ לא תבוא אל ביתו, בית תפלתו, לעבוט עבוטו, וליקח משכונו ולמשכן בעמקי הקליפות, ולא יהיה לך חציפות כולי האי בפניו ית', רק אם אתה רוצה לעבור עבירה הרשות נתונה לך, ועכ"פ בחוץ תעמוד, ולא תבוא אל בית תפלתו ותעבור שם עבירות בהנאת הגוף בדברים אסורים. והאיש, הוא השי"ת הנקרא איש מלחמה (שמות טו, ג), יוציא לך העבוט, המשכון שורש נשמתך אשר היא ממנו ית', החוצה: ואם איש עני הוא, כלומר שתגרום ח"ו בעבירות שלך עד מאוד, שגרמת אל השי"ת על דרך שאמרו רז"ל במסכת מגילה דף י"א (ע"א), בעצלתים ימך המקרה וכו' (קהלת י, יח), בשביל עצלות שהי' להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני, שנאמר (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך, וזהו ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבוטו, כלומר לא תשכב בקבר בעבוטו, ומשכן של השי"ת יהי' ממושכן בקליפות עבור העבירות שלך, אלא השב תשיב, כלומר השב אתה בתשובה שלימה, ואז תשיב לו העבוט, כמ"ש לעיל (בסמוך) פירש ושב ה' אלהיך את שבותך (דברים ל, ג): ואימת תשב בתשובה ותחזור לו המשכון, כבוא השמש, קודם שתבא השמש, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש וכו' . וזהו (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך. ומחמת שאין אתה יודע יום מיתתך, תהיה תמיד בתשובה. ואז כשתשוב בתשובה שלימה, ושכב בשלמתו, כי התורה והמצות שאדם עושה הם הנקראים חלוקא דרבנן, שמלביש בהם הנשמה אחר הפשטות מלבוש הגוף , וזהו ושכב בקבר בשלמתו, במלבוש התשובה שלו, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך, כי איזה חסיד המתחסד עם קונו (זוה"ק ח"ב קיד, ב):
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (כה, יז). להבין דהתחיל בלשון יחיד אשר עשה לך, ואח"כ בצאתכם ממצרים לשון רבים. וגם מאי נפקא מיני' מה שהיה בצאתכם ממצרים או בשאר דרכים. והיותר קשה הלא האלשיך ז"ל פי' על פסוק (במדבר לא, ג) שאמר משה רבנו ע"ה החלצו מאתכם אנשים לצבא וכו' לתת נקמת ה' במדין, לפי שאמר השי"ת אליו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, ולא חס על כבודו, אלא אמר לתת נקמת בני ישראל, שגרמו להם מגפה, ומשה רבינו ע"ה אמר לישראל שלא יחוסו על כבודם, אלא לתת נקמת ה' במדין, שגרמו לעבודה זרה. וא"כ האיך אמר משה כאן לישראל זכור אשר עשה לך עמלק, ולא אמר ללחום מלחמת ה', כמ"ש בפרשת יתרו (שמות יז, טז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור:
ונראה דהנה ידוע מ"ש בזוהר פרשת בשלח (ח"ב מו, א), כשיצאו ישראל ממצרים היו באים תיכף לעולם המחשבה, בינה, חמשים שערי בינה , וזהו (שמות יג, ח) וחמשים עלו בני ישראל ממצרים, כשעלו ישראל ממצרים היו באים לעולם הזה שבו חמשים שערי בינה. וזה עמלק היה בא עליהם באהבת שפלות, והפיל אותם ממדרגתם מחמשים שערי בינה:
וזהו זכור את אשר עשה לך עמלך, ל"ך דייקא, ל"ך גימטריא חמשים, מה שעשה למקום גבוה כזו שהפיל ישראל ממקום הזה, וזהו בדרך בצאתם ממצרים, שכתוב וחמשים עלו בני ישראל ממצרים שהיו בחמשים שערי בינה, והפיל אותם ממדרגתם, וזה מלחמת השם: או יאמר זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך מסביב וכו' תמחה את זכר עמלק וכו' (כה, יז-יט), מה שאמר אשר עשה לך, הלא לא עשה לישראל אלא לערב רב שפלטם הענן (תנחומא סימן י):
אפשר לומר, דהנה אמרו חז"ל במסכת חולין דף קל"ט (ע"ב), המן מן התורה מנין, המן העץ (בראשית ג, יא). ומהו הרמז, המן הוא המן, העץ, כלומר שמוכן לעץ. להבין איך יבא הרמז בפסוק זה, אפשר לומר, דהנה המצוה שנצטוינו למחות את זכר עמלק, והיא מצות עשה שצריכין לזוכרו בכל יום, כי כבר כתבנו כמה פעמים שאי אפשר לו אלא א"כ נכשל תחלה שבא אליו גדלות והתנשאות בלבו בשביל איזה דבר, ואז השי"ת מסתלק ממנו, כי אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א), ואז נלכד במצודות היצר הרע, אבל בלאו הכי אמרו (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע וכו' ה' לא יעזבנו בידו. וזהו פירוש (סוטה ג, א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, היינו גדלות, ואז הקב"ה מסתלק ממנו, ואז יכול לעבור עבירה: וכן מצינו באדם הראשון מעשה ידו של הקב"ה, והיה כלול נשמתו מכל עולמות העליונים, והיו מלאכין סגדין ליה, עד דאמר איהו בואו ונשתחוה ונברכה לפני ה' עושינו, כלומר שגם אני נברא כמותם. ובמה נלכד, בנחש הקדמוני הוא היצר, שהיה מסיתו שירצה להיות אלהי, ולא היה יכולת בידו לאמר לו גדלות אחר, שכבר היה גדול מכל המלאכים, והסיתו שירצה להיות אלהי, כמו שכתוב (בראשית ג, ה) כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, ופי' רש"י ז"ל יוצרי עולמות, מן העץ זה אכל וברא העולם וכל אומן שונא וכו' . הרי שלא היה יכול להסיתו שיאכל, אלא הכניס בו רוח שטות גדולה שירצה להיות אלהים, ואז הקב"ה מסתלק ממנו במחשבה זו, ונלכד ועבר:
ובאמת העולם הזה נברא בה"א ראשונה, שהוא עולם התשובה, כמו שפי' רש"י בפרשת בראשית (ב, ד) כי ביה ה' צור עולמים (ישעי' כו, ד), העולם הזה נברא בה"א ועולם הבא נברא ביו"ד, וה"א ראשונה בינה היא עולם התשובה, וממנה נברא העולם, והוא עולם הענוה, כי כשמקיים וחטאתי נגדי תמיד הוא שפל בדעתו , ונמצא החטא הוא בא מחמת גדלות, והתשובה הוא ההיפך, שרואה תמיד בשפלותו: ועמלק שבא להלחם בישראל, כמ"ש (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק, שאז היו כל אומה ולשון יראים מישראל, ובגאותו גם כלפי מעלה שהיה חותך מילות וזרק כלפי מעלה, ובא והלחם עמם, כמו פי' רש"י ז"ל כאן על פסוק אשר קרך בדרך וכו' עיי"ש . והוא היצר הרע, הוא הגדלות, והאדם הוא עולם הקטן , ויש בו כללות כל העולמות, וכח של שבעים אומות, וכח של כל הנבראים, וכח של היצר הרע שבו הוא כח עמלק שבאדם:
ועל כן נצטוינו במצות עשה לזכור תמיד מחיית עמלק, לבטל היצר הרע הוא הגדלות, ולהיות תמיד דבוק בעולם התשובה לקיים וחטאתי נגדי תמיד, ויהיה תמיד בעולם הענוה, וימחה כח היצר שבו לגמרי, והקב"ה שברא העולם הזה בעולם התשובה, והכל צריכין לבא אל השורש עולם התשובה, על כן אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
ורמז הקב"ה באדם הראשון כשנתחבא ולבש בושה גדולה מפני השם יתברך כשעבר, ורמז לו הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה, וזהו אשר צויתיך, ואשר הוא בינה עולם התשובה, כלומר בשביל 'אשר' עולם התשובה , על כן צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, כדי לעשות תשובה, על דרך שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתסח) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועל כן כשלוהו מן השמים להורות תשובה, וכן עשה, ועשה תשובה:
ועל כן עמלק הוא גדלות הוא היצר, מרומז בפסוק זה המן העץ, ונאמר בפרשת יתרו (שמות יז, טז) כי יד על כס יה, עיין פי' רש"י ז"ל וז"ל, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסא להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסא שלום עד שימחה שמו של עמלק ע"כ. וע"כ נשבע הקב"ה להיות לו מלחמה בעמלק, כי בגאותו כלפי מעלה שחתך מילות וזרקן כלפי מעלה, פגם בי"ה, כי גאוה גימטריא חמשה עשר, כמו שכתוב במשנת חסידים (עי' מסכת התשובה פ"ב) על גאוה שפגם בי"ה צריך להתענות ט"ו תענית כמנין גאוה עיי"ש . ומה שעשה עמלק נגד ישראל בגאותו, כמו שפירש"י, פגם למטה: והנה בגמרא אמרו רמז להמן מן התורה המן העץ, כלומר המן מוכן לעץ. ונוכל עוד לומר רמז ע"פ גימטראות שהם פרפראות לחכמה, כי כ"ס י"ה בגימ' המן צ"ה, וכשנצרף י"ד אל כ"ס י"ה הוא השבועה, כשנצרף אל כ"ס י"ה שעולה גימטריא המן הרי ק"ט, וע"כ מפלות המן ג"כ גימטריא ק"ט, מי הוא זה ואי זה הוא (אסתר ז, ה) שאמר המלך במפלתו, והוא"ו של ואי הוא וא"ו המחלקות, אבל התיבת מי הוא זה אי זה הוא עולה ק"ט, שנצטרף י"ד השבועה אל המן שהוא עמלק, גימטריא כ"ס י"ה, שפגם זה היתה מפלתו:
וכשנצרף עוד הששה תיבות של י"ד על כ"ס י"ה מלחמה לה' אל הק"ט, היא גימ' קט"ו, בגמרא דמגילה דף ז' (ע"א) שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים (משלי כב, כ), שלישים ולא רביעים, עיין פי' רש"י ז"ל בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מחיית עמלק, היינו בפרשת בשלח בסיפור המעשה של עמלק, ובמשנה תורה בפרשת כי תצא היא המצוה שנצטוינו לזכור תמיד מחיית עמלק, ובנביאים בשמואל א' ט"ו, עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, כתוב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, עיין פי' רש"י ז"ל דכל מה שכתוב בתורה קרוי כתב אחד, והסיפור המעשה שבא עמלק, והמצוה שנצטוינו על זה לזכור תמיד מחייתו הוא אחד. זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה. ובאמת הוא ארבעה פעמים עם המעשה שבא עמלק, אלא שקראו שלשה, משום דכל מה שכתוב בתורה הוא אחד:
והנה הרמז שאמרו בגמרא על המן המן העץ אשר צויתיך, ואם היה כתוב המן העץ שצויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, גם כן היה די אל הפשט מבוקש הזה, ולמה כתוב אשר, ולכאורה מיותר ר"א של אשר, וכתבנו כשנצרף הששה תיבות של יד על כ"ס י"ה מלחמה לה' אל הק"ט הוא קט"ו, וארבעה פעמים שמוזכר מחיית עמלק כנ"ל, ארבעה פעמים קט"ו עולה ת"ס, וזהו מרומז במה שאמר הקב"ה לאדם המן העץ אשר צויתיך, המן העץ עולה שני מאות וששים, והר"א מן אשר שמיותר לפי פשט הכתוב כנ"ל, וכשנצרף הר"א אל השני מאות וששים של המן העץ הוא ארבעה פעמים קט"ו, המרומז ארבעה פעמים עמלק שעולה ג"כ ת"ס:
והאלף יתירה רומז על אלף של חכמה, כמ"ש (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה, והיו"ד היא חכמה, וקוצו של יו"ד מרומז אלופו של עולם, כי אי אפשר להיות נס אלא א"כ נצרף חכמה הוא יו"ד, כמ"ש הרב הגדול בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה פי' וחילופיהן בגולם (אבות ה, ז), שאי אפשר להיות השתנות וחילוף אלא בגולמא, שהוא יו"ד עשוי כגולמא ודפח"ח :
ומעשה עמלק שעשה בערב רב, שקיבלם משה שלא בזמנו בתשובה היו ניצוצי הדעת, וע"כ קיבלם בתשובה שלא בזמנו, כי רצה להעלות כל ניצוצי הדעת , ועמלק שעשה בערב רב עשה בעולם התשובה בגאותו. וזה זכור הוא חכמה, תמשיך תמיד במחשבתך את אשר עשה לך עמלק, לך בגימ' חמשים, ותזכור תמיד מה שעשה עמלק לעולם התשובה בינה חמשים שערי בינה, ותמשוך במחשבתך זכור הוא חכמה, למחיית עמלק הוא היצר הרע, למחותו ממך לגמרי, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א), הוא היפך החכמה שהוא כח מ"ה, ותראה שתמשיך במחשבתך זכור שהוא חכמה, ומי שהוא דבוק לחכמה אינו חוטא, כמ"ש בספרים :
אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים, חסירי כח, וא"כ היה לי' לכתוב החלשים. ואפשר לומר כל הנחשלים מלשון (שמות ג, ה) של נעליך מעל רגליך, כלומר הערב רב שהיו מופשטים מן הענן:
והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך, שצריך להכניע בעצמו כל הכוחות של השבעים אומות שיש בו, ולעשות תשובה מאיזה פגם מכח הקליפה אשר גברה בו מכח השבעים אומות, ואז תמחה זכר עמלק, הוא היצר הרע הגדלות לגמרי, ותהיה ביטול היצר, ותהיה דבוק תמיד לחכמה הנקראת זכור ולא תחטא. ועל כן אמרו (פיוט לשבת זכור) אם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים, שהוא ביטול היצר, לעתיד יבוטל היצר לגמרי:
ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, עיין פי' רש"י ז"ל , ואפשר לפרש שקאי על ישראל, שאתה מחמת חלישת הדרך עיף ויגע, וע"כ לא ירא אלהים, ואם היית ירא אלהים היה בך כח להגביה ג"כ הערב רב, ומחמת חלישת כח מן הדרך לא יראת מן השי"ת, ע"כ לא היה בך כח להגביהם, ועשה עמלק מה שעשה, ע"כ בהניח ה' וכו' וכנ"ל: