אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת שלח
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל (יג, ב). עיין פי' רש"י ז"ל, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח . להבין למה נתן השם יתברך הברירה למשה רבינו, ולמה לא מנעו מזה השליחות. וגם למה אמר ויתורו את ארץ כנען, ולא אמר ויחפרו את ארץ כנען, כמו שכתוב בספר דברים (א, כב) ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ:
ונראה, דהנה באור החיים הביא מדרש חז"ל וז"ל, נתקבצו אצל משה לשלוח המרגלים ולא רצה, ואמר להם כבר הבטיחני ה', ואמרו לו כי העכו"ם יודעים שאנו באים לירש אותם, והם מטמינים את ממונם, וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום, ונמצא דברי ה' בטל ח"ו, ואז וייטב הדבר בעיני משה מה שאמרו ויחפרו לנו את הארץ, פירוש החפירות שמטמינים בהם ממונם, כיון ששמע משה כך נלכד בידם, עכ"ל: והנה איתא בזוהר (שלח קנח, א) שהמרגלים נכשלו ונלכדו באהבת הכבוד, שהיה ידוע להם שבמדבר הם ראוין להיות נשיאים, ולא בארץ ישראל, על כן הוציאו דיבה שלא לכנס לארץ ישראל, וישארו הם נשיאים. וכן שמעתי פירוש הפסוק (יג, יז) עלו זה בנגב, בשם הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר מנחם מענדיל מפרומישלאן, שמשה רבינו ע"ה אמר להם שיתקנו זה. ומי שנפל באהבה שפילה כגון אהבת הכבוד ודומיהן, צריך לשוב אל ה' ולדבק באהבת הבורא ית', שורש לכל אהבות וכל התענוגים. וזה שאמר עלו זה, כלומר תעלו זה המחשבה שלכם בנגב, הוא דרום חסד ואהבת הבורא , ותתקנו זאת, עכ"ד ודפח"ח:
והנה, גם בני ישראל היו צריכין זה התיקון בבואם לארץ ישראל, שלא יכנסו לארץ ישראל עבור שהוא זבת חלב ודבש, וכלילות יופי ואהבת חן, לא תחסר כל בה. רק מחמת אהבת הבורא ית"ש, שהוא ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' בה (דברים יא, יב), ואוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ב), ויכולין לעבוד שם השי"ת בשמחה ובטוב לב מרוב כל, וגם לפי המדרש הנ"ל שכתב שמשה רבינו ע"ה נלכד בידם, נשמע מזה שהם דברו במרמה אתו, ומחשבותם היה בשביל אהבת ממון, ויחפרו לנו את הארץ החפירות שמטמינים בהם ממונם, ובפני משה רבינו אמרו כי יהיה דברי ה' בטל ח"ו, ולכדו את משה בדבריהם, אבל מחשבותם היה בשביל אהבת ממון, ופשיטא שהיו צריכין לתקן זאת:
והנה הבדלה זאת להבדיל מאהבה רעה, אהבת שפילות הגשמיות, ולדבק באהבת הבורא, הוא על ידי הדעת, כי בדעת חדרים ימלאו (משלי כד, ד). ואמרו (ירושלמי ברכות פ"ה הלכה ב) אם אין דעה הבדלה מנין. וידוע שמשה רבינו ע"ה היה בחינת הדעת של כל ישראל :
וזה שאמר שלח לך לדעתך, ר"ל לדעת שלך, שיהיה הם בבחינת הדעת, ויודע כי כל הדברים הגשמיים הכל הבל, ועל ידי זה יבדלו מאהבת הכבוד, אהבה שפילה, וידבקו עצמם באהבת הבורא ית'. ועל כן אמר אני איני מצוה אותך, אם תרצה שלח, כי הבחירה ניתנה ביד האדם, איזה דרך שירצה יבחר. ובהליכה זו היה להם שני דרכים, או לתקן עצמו להדבק באהבת הבורא, או לקלקל כאשר עשו, וניתנה להם הבחירה, ולא מנע מהם הדרך, כי הבא לטמא פותחין לו (שבת קד, א):
ואף גם שילכו, הזהיר למשה שלח אותם לדעתך, בבחינת דעת שלך, ויתקנו מחשבותם הרעה, אם ירצו וידבקו באהבת הבורא ית', לתקן מחשבותם, ולא להוציא דיבה על הארץ, והם נשיאי ישראל ראשי עם, היו מתקנין גם כן מחשבות העם שהיה בהם אהבת ממון, כמו שכתוב ויחפרו לנו את הארץ, החפירות שמטמינים בהם ממונם. וגם היו באו לארץ ישראל עבור הקדושה שבה כנ"ל:
והנה שמעתי מפי הרב הגדול בוצינא קדישא מו' אברהם בן לאותו צדיק החסיד המפורסם בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה (חסד לאברהם פרשת שמות), שעל כן נקרא יתרו, כלומר יתר וא"ו, שהיה גדול מצדיק שהוא בחינת וא"ו , והוא היה בחינת בעל תשובה, שהיה עובד כל עבודה זרה שבעולם, ואח"כ שב אל ה', ובמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד (ברכות לד, ב). וזהו יתרו יתר וא"ו, שהיה יתר מצדיק גמור, עכ"ד ודפח"ח:
וזה שאמר ויתרו, כלומר שלח לך אנשים לדעתך בבחינת דעת שלך, ויתקנו מחשבותם הרעה, ויהיו בבחינת בעלי תשובה. וזהו ויתרו, ויתר וא"ו, שהם יהיו יתר מצדיק בחינת וא"ו, אם יתקנו מחשבותם הרעה, וידבקו עצמם באהבת הבורא: ואמר את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, ג"כ יתקנו ויעשו שביל לבני ישראל שלא יכנסו בשביל אהבת ממון, וגם בשביל שהוא ארץ זבת חלב ודבש. רק מפני קדושת הארץ, שיוכלו לעבוד שם את ה' בשמחה בטוב לבב מרוב כל. ועל דרך שאמרו רז"ל במסכת פסחים דף ח' (ע"ב) מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים, מפני עולי רגלים שלא יעלו לרגל בשביל אהבה שפילה. ועל כן אמר כאן ויתרו, ולא כאשר אמרו הם ויחפרו את הארץ, החפירות שמטמינים בהם ממונם בשביל אהבת ממון, רק ויתרו שיהיה בבחינת בעלי תשובה יתר מצדיק, כנ"ל:
או יאמר שלח לך אנשים וכו' איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. להבין מה בא ללמדינו בסיפור זה, ומה דהוה הוה. וגם דאמר איש אחד איש אחד כפל. וגם דאמר כל נשיא בהם, הוה ליה למימר כל נשיא מהם:
ונראה, דבא לרמז מוסר השכל, דהנה שמעתי מחותני הגאון החסיד מו"ה ישכר בער זללה"ה פירוש עבדו את ה' ביראה (תהלים ב, יא), שיש שני מיני יראה, יראה עלאה ויראה תתאה. היינו מחמת שהוא מלובש בגוף, ובגוף דבוק היצר הרע, צריך שיהא ירא תמיד, שלא יפול למטה בתאות הגוף והיצר. ועל כן נקרא יראה תתאה, שהנשמה צריך להיות תמיד במורא שלא תפול למטה. ויראה עילאה הוא יראה הרוממות, מחמת שהוא רואה גדולות הבורא ית', ע"ש וייראו מגשת אליו (שמות לד, ל). ועל כן נקרא יראה עילאה, שירא לגשת למה שלמעלה :
ושני מיני יראת האלו הם עבדות השי"ת, אבל יראת עונש אין עבדות השי"ת כלל, כי עובד את עצמו. אבל נקרא מכשירי מצוה, מפני שהוא מופרש מרע מחמת יראת עונש. וזהו עבדו את ה' ביראה, עכ"ל ודפח"ח:
והאמת כמה שהוא כן אמר, כמו שאומרין העולם, חכם מה הוא אומר מה שהוא כן אומר. אבל לפי דעתי אם עובד השי"ת רק ביראת עונש, אף על פי שלפי דברי הזוהר הוא מגונה יראת עונש מאוד, אם עובד את השי"ת ומקיים כל מצות עשה, מחמת יראת עונש הכתוב אצל ביטול עשה, ונשמר מן לא תעשה מחמת יראת עונש הכתוב אצל מצות לא תעשה, אף על פי שעושה הכל רק להנאת עצמו, אעפ"כ נקרא צדיק שאינו גמור, כמאמרם ז"ל (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), וזה שמקיים כל התורה מחמת יראת עונש, בוודאי יש לו אמונה שלימה: אמת, מי שיש לו דעת, צריך לעשות תשובה על זה העבדות, כי השם יתברך היודע מחשבות, יודע שאין רצון זה האדם לעבוד אותו כלל, רק מפני יראת עונש לנפשו ולגופו הוא עובד, ובאמת כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו. אך אעפ"כ צדיק באמונתו יחיה, וזה יש לו אמונה בהש"י:
וגם בספר שער קדושה חלק א' סוף שער ג' נמי משמע קצת, אם עובד את השי"ת ומתכוון לקבלת שכר ולהנאת עצמו, זה נקרא גומל נפשו איש חסד. וז"ל, כי בקיומו התורה והמצות אם נתערב בו כוונת קבלת שכר הוא חסד לעצמו, כמו שכתוב גומל נפשו איש חסד (משלי יא, יז). כי בקיומו התורה והמצות גומל חסד לנפשו, ולכן אינו נקרא חסיד, אלא איש חסד. כי החסד הוא אל האיש עצמו הגומל לנפשו. אך הגומל חסד עם קונו, נקרא קדוש, עכ"ל :
ובאמת זה הבחינה שאנחנו מדברים מזה, הוא יותר גרוע מן הבחינה הנזכר בספר שערי קדושה הנ"ל. אך לפי דעתי שהשי"ת הלביש הנשמה ברוח, ורוח בנפש, ונפש בגוף. ויראת עונש הוא יראת הגוף והנשמה ורוח ונפש דקדושה, המלובשים בגוף, יש להם יראה תתאה שלא יפלו בתאות הגוף המדובק בו היצר הרע. וכמו שהגוף הוא התלבשות וכסא אל נפש רוח ונשמה השכלית, כן יראת העונש יראת הגוף הוא כסא אל יראה תתאה הוא השכינה ה"א תתאה:
ואי אפשר לבא אל יראת השי"ת דקדושה יראה תתאה, רק שיראה שיהיה לו מקודם יראת עונש יראת הגוף. ועל כן נזכרו עונשין בתורה ובנביאים ובתורה שבעל פה, כי זה הוא כסא ומדרגה לבא אל יראת השי"ת הוא השכינה, יראת ה' הוא אוצרו. ובשביל זה ברא השי"ת כל העולמות, וזהו מדת מלכותו:
וזהו שנתן לבני ישראל יראה זו, שלא יפלו לתאות הגוף והיצר, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז, א) ביקש משה שלא תשרה שכינה רק על ישראל ולא על האומות ונתן לו, שנאמר (שמות לג, טז) הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך. כי האומות, ואפילו חסידי אומות העולם, אין להם רק יראת עונש. אבל אחר שבא האדם ליראת עונש בשלימות, ומקיים מצות עשה מחמת עונש הכתוב בביטול מצות עשה, ונשמר מלעשות ולעבור על לא תעשה מחמת עונש הכתוב אצל לא תעשה, צריך אח"כ להפשיט את עצמו מיראה זו, ולהמשיך על עצמו יראת ה' אשר הוא אוצרו, הוא מדת מלכות, אשר בשביל זה ברא השי"ת כל העולמות, שימליך השי"ת על הכל. וכל מה שברא השי"ת ונתן באדם חכמה ובינה ודעת, מותר האדם מן הבהמה, לעבוד אותו בזה. והוא הוא העובד, ואי אפשר לאדם לעבוד אותו בכוחו ובחכמתו ושכלו שנתן בו בעת היצירה, בלעדו יתברך: וזהו התפלה מדת מלכות, שאנו ממליכין השי"ת על כל הדברים צורכי הנשמה והגוף, שהכל הוא בידו, ואנו מבקשים ממנו שישפיע לנו. ואע"פ שגזר על הטפה הזה שיהא חכם, אעפ"כ צריך להשפיע על האדם בכל עת חכמה בינה ודעת הוא הבדלה בין טוב לרע. כמו שאמר אם אין דעה הבדלה מנין, והבדלה הוא בין אור לחושך, ואור הוא מעשיהם של צדיקים, חושך הוא מעשיהם של רשעים. והשי"ת הוא החונן לאדם דעת, שלא ישמע ליצר הרע, המראה לו מצוה והוא עבירה, ולא ימנע טוב להולכים בתמים, ואי אפשר לעשות תשובה בלעדו יתברך, והוא הנותן יד לפושעים, ועוזרם לשוב אליו, על כן אנו מתפללין על זה:
וכן בצורכי הגוף אנו ממליכין אותו, כי העולם הזה אף על פי שמתנהג על פי הטבע, הוא המנהיג הטבע כרצונו וחפצו. וכמו שדרכי האדם ועבודתו לפניו יתברך, כן הוא מנהיג הטבע. כמו שכתוב והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו' (דברים יא, יג-יד):
וזה יראה מדת מלכות שנברא העולם בשביל זה, לירא תמיד שלא ישמע ליצר הרע, המושכו אחר תאות ותענוגי עולם הזה. וזהו היראה צריך האדם ללמוד כל ימי חייו כדי שיזכה ליראה זו, כמו שכתוב (שם יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו וכו'. לבלתי רום לבבו מאחיו:
וזהו היראה צריך ללמוד בתורה כל ימי חייו, ועיקר התורה הוא מצות ואהבת לרעך כמוך, כמו שכתוב במסכת שבת (לא, א) שאמר הלל לגר זהו התורה, ואידך פירושה זיל גמור. וכן אנו מקבלין קודם התפילה מצות עשה זו, שזהו קבלת התורה, שכל אחד מקבל על עצמו, ומשתתף ומקשר עצמו עם כללות נשמות ישראל, שהם גוף אחד, נשמת אדם הראשון. כמו שכתוב בליקוטי תורה בטעמי מצות בפרשת קדושים במצות עשה זו, וז"ל, ודע כי כל ישראל הוא גוף אחד נשמת אדם, וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי וכו' עי"ש, ואף על פי שהוא לא חטא בעבירה זו, צריך להתודות עליו, כי מה שחבירו חטא, הוא החוטא, כיון שהכל אחד גמור בלי נפרד, וכיון שמקשר עצמו באמת באחדות גמור, ממילא הוא נפרד ומופשט מגופו וגופם המבדילים, אלא תמיד הוא מקושר בשכל עם נשמת כללות ישראל, ומחשב תמיד שהוא וכללות ישראל הם קומה שלימה, וכשנפרד מגוף תמיד במחשבתו, ממילא נפרד מיראת הגוף מעונשין: וכשהוא דבוק תמיד במחשבתו באחדות גמור עם כללות נשמת ישראל, ורואה עצמו מלובש בגוף, אז הוא ירא שלא יפול בתענוגי הגוף, ושלא ישמע ליצר הרע המסיתו לתאות עולם הזה לתענוגי הגוף. ואז השי"ת שומרו מן היצר הרע שלא יפול בעצתו, כיון שהוא תמיד באחדות עם כללות ישראל. נמצא אין בו גדלות להנשא על חבירו, כיון שהכל אחד, ואף על פי שזה מן הראש וזה מן הרגלים, כיון שהכל אחדות גמור, איך ימצא שוטה כזה שהראש שלו יתגאה על הרגל שלו. ואבן יעקב יוכיח שהיו אבנים מרובים, זה אמר עלי יניח צדיק את ראשו, וזה אמר עלי יניח צדיק את ראשו, ונעשו מכל האבנים אבן אחת, ולא היה מריב הצד שהיה מונח עליו הרגלים עם הצד שהיה מונח עליו הראש, כיון שהכל אחד (חולין צא, ב):
וכן באדם שהוא דבוק תמיד באחדות גמור עם כל ישראל, בודאי אין מתגאה על חבירו, ואז השי"ת שומרו מן החטא, כמו שכתבתי במקום אחר (פר' שמות ד"ה ויען משה) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, הוא גדלות, כי כל גאה שוטה, וכיון שנכנס בו גדלות, אז השי"ת מסתלק ממנו, כי אין אני והוא יכולין לדור, ואז היצר הרע עושה עמו כרצונו. אבל אם אין נכנס בו רוח שטות של הגדלות, אמרו רז"ל (סוכה נב, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק וכו' : ועל כן במלך שכתוב בו, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' וכו', שיהיה לו בחינת יראה זו, שיהא ירא שלא יפול לתאות הגוף והיצר. וזהו צריך לדבק עצמו לנשמת כללות ישראל כנ"ל, וזהו על ידי התורה שהיא ואהבת לרעך כמוך, וזהו היראה יגרום לו לבלתי רום לבבו מאחיו, כיון שהכל היא אחדות גמור בלי פירוד כנ"ל:
וזה שאמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, ומלת שלח הוא לשון הפשטה, תרגום ויפשיטו את יוסף (בראשית לז, כג) ושלחו. תפשיט מדעתך אנשים, ותהא תמיד נפרד מגופו ומגופם, אלא מקושר עם כללות נשמת ישראל באחדות גמור, ותקיים ואהבת לרעך כמוך כתיקונו. ותראה שאתה מלובש בגוף, ותהא ירא יראת ה' הוא אוצרו שלא תפול לתאות הגוף והיצר. ויראה זו היא השכינה הנקרא את, כלול מא' ועד תי"ו. וזהו ויתורו לשון מותרות, כשיפשיטו עצמם, ויהיו תמיד דבוק לנשמת כללות ישראל, ובחינת יראה נקרא ארץ, ויראת עונש היא יראת כנען, האומות אשר אין להם רק יראת עונש:
וזהו ויתורו את, יראו מותרות מן היראה קדושה, הנקרא את. מן ארץ כנען, מן יראת עונש הנקרא ארץ כנען. אשר אני, הוא היראה הקדושה השכינה, שנקרא אני. נותן, במתנה לישראל דוקא, ולא לאומות. כמ"ש ביקש משה שלא תשרה שכינה רק על ישראל, ונתן לו. ואמר אח"כ, האיך יפשיטו מן האנשים ומן הגופים, וזה שאמר יחשובו תמיד איש אחד, הלא השי"ת הנקרא איש מלחמה הוא אחדות גמור, שאין אחר כמוהו, וכל ישראל מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, איש אחד הם ישראל כולם איש אחד, קומה שלימה בלי פירוד כלל:
וכן יראה לקיים ואהבת לרעך כמוך באמת, שיהיו כאיש אחד. וכשיהיו בבחינת איש אחד למטה, לשון מטה ממש, שיטה עצמו לאבותיו, הם אברהם יצחק ויעקב, בחינת חכמה ובינה ודעת. תשלחו כלומר, שיפשיטו עצמם מן הגופים, עד שיגיעו לבחינת אבותם, בחינת חכמה בינה ודעת. וכשיהיו כולם כאיש אחד, כל נשיא בהם, אף מי שהוא בחינת נשיא, הוא בהם ממש, מקושר עמם ושוה להם, ואינו ניכר בחינת התרוממות עליהם, כי הכל אחדות גמור, כמ"ש לבלתי רום לבבו מאחיו כנ"ל:
או יאמר שלח לך אנשים וכו', וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה (יג, ב-ג). ורש"י ז"ל פירוש, שלח לך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. ולפי זה יקשה מה שאמר אח"כ, וישלח אותם משה על פי ה', ודחק רש"י ז"ל לפרש על פי ה', שלא עכב על ידו. וגם על זה הקשה באור החיים (ד"ה שלח לך), למה יסכים הקב"ה על הרעה וכו' ויופיע מאמרו על עצת רשעים. וגם מה צורך להזכיר מאיזה מקום שלח אותם, שכתוב וישלח אותם משה ממדבר פארן. ומה צורך וכוונה בזה, להזכיר כולם אנשים ראשי בני ישראל המה:
וגם באור החיים מביא מדרש, שבאו אל משה לשלוח מרגלים ולא רצה, ואמר להם כבר הבטיחני ה', ואמרו לו העכו"ם יודעים בנו שאנו באים לירש אותם, והם מטמינים בארץ, ונמצא דברי ה' בטל ח"ו, ואז וייטב בעיני משה וכו', ונלכד בידם ע"כ. והלשון ונלכד בידם מורה שנצמח לו רעה בזה השליחות ובמרמה דברו אתו ונלכד בידם. וצריך להבין מה רעה הגיע למשה מן שילוח מרגלים:
ונראה, דהנה בספר של"ה הקדוש פרשת קרח, מביא מדרש משלי (ילק"ש משלי רמז תתקמ) וז"ל על פסוק (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב, כל המקבל עליו שררה בשביל להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה, שהוא נהנה מגופה של אשה. רבי מנחם בר יוסי מייתי לה מן הדא (שם כה, ח) אל תצא לריב מהר, לרב כתיב, אל תהיה רץ אחר השררה, למה, פן מה תעשה באחריתך, בהכניס אותך רעך, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם וכו'. אמר ר' אבהו אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש, אם אין בך כל המדות שיש בי, לא תקבל עליך שררה עכ"ל. ועיין שם בטוב טעם ודעת מה שכתב שם: ואנו נאמר בפירוש זה המדרש מה שחננו ה', דהנה כתבתי כבר בעזרת השם פירוש המשנה (אבות פ"ו מ"ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. מה שקרא התורה בלשון נקבה שהיא נותנת חיים, ופעמים נקראת התורה בלשון זכר, התעיף עיניך בו ואיננו (שם כג, ה). כי חז"ל דרשו במסכת שבת דף ס"ג (ע"א) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז) למיימינים בה, מי שעוסק בתורה לשמה וכו': וצריך להבין למה כשעוסק בתורה לשמה, נקרא מיימין, ושלא לשמה נקרא משמאיל. כי העוסק בתורה לשמה, היינו שלומד בשביל זה כדי לשמור ולעשות כל הכתוב בה, והמעשה מרומז בה"א אחרונה של השם, שהוא נגד עולם העשיה. והיינו לומד תורה לשמה לשם ה"א אחרונה, כדי שיקיים מה שכתוב בתורה, ואין מכוין להנאת עצמו, כדי להיות רב ולהנשא עם התורה:
וזהו שדרשו רז"ל, אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, למייימינים בה, היינו שלומדין תורה לשמה, אורך ימים וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה, עושר וכבוד איכא, אריכות ימים ליכא. כי ידוע שיותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, כי תענוג המשפיע הוא יותר מתענוג המקבל. וא"כ אם לומד תורה לשמה כדי לקיים מה שכתוב בה, אז התורה משפעת לאדם זה כל תענוגי עולם הזה, אריכות ימים ושנים, וכל שכן עושר וכבוד. וכשמקיים מה שלומד, אז שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משפעת לו התורה גם כן תענוגי עולם הבא, ומקבלת תענוג גדול מזה [ה]אדם שגרם תענוג גדול לתורה, מה שמשפעת אליו טובות עולם הזה, וגם טובות עולם הבא. ואז נקרא התורה בבחינת נוקבא בחינת מקבל תענוג מהאדם:
וזהו גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובבא, כשהאדם עושה התורה להיות בחינת עשיה, בחינת נוקבא, ולקבל תענוג מאדם. ואז היא נותנת לו חיים בעולם הזה בכל הטובות, אריכות ימים ועושר וכבוד, וגם טובות העולם הבא: וזה פירוש למיימינים בה, כי ידוע, כי ימין הוא חסד בחינת משפיע. וזהו למיימינים בה, שהם משפיעים חסדים אל התורה, היינו כשעוסק לשמה יש להתורה תענוג גדול, תענוג ההשפעה, שמשפעת אל האדם טובות עולם הזה וטובות עולם הבא: אבל למשמאילים, שלומד להנאת עצמו להתנשא עם התורה, והתורה אינה חפצה בזה, יש צער להתורה, לא די שאינה יכולה להשפיע לזה האדם טובות עולם הזה ועולם הבא, אלא שמענישה את האדם שמת בקצרות שנים. וזהו למשמיאלים שהולך עם התורה בגבורות, וגורם צער לתורה, אף על פי כן יש לו קצת טובות עולם הזה עושר וכבוד, וממלא כוונתו מה שלמד בשביל זה, ומעניש אותו גם כן שמת בקצרות שנים: וזה שמביא ראיה מפסוק כי חיים הם למוצאיהם, רצה לומר מה שהתורה מוציאה, ונברא עם התורה לזה התורה חיים וכל העולמות, עולם הזה ועולם הבא נבראו עם התורה, כי באורייתא ברא השי"ת עלמין (זוה"ק ח"ב קסא, ב). והיה קשה להגמרא מה שאמר הכתוב כי חיים הם למוצאיהם, בדרך כלל התורה חיים בזה ובבא, הלא זה אינו רק בלומד לשמה, אבל להיפך ח"ו שלא לשמה שמת בקצרות שנים. על כן דרשו במסכת עירובין דף נ"ד אל תקרי, כלומר שאי אפשר לך לקרות למוצאיהם, היינו מה שהתורה מוציאה עוה"ז ועוה"ב היא נותנת חיים, אלא אם תקרא למוציאיהם בפה, היינו מדת מלכות, מדת יראה עולם העשיה, שלמד כדי לעשות, כי ירא שלא יכשול בעבירה, והיינו לומד לשמה לשם ה"א אחרונה כנ"ל, אז תוכל לקרות למוצאיהם בזה ובבא כנ"ל: וזה שאמר במדרש משלי שהבאתי לעיל, על נואף אשה חסר לב, כל המקבל עליו שררה בשביל להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה, שנהנה מגופה של אשה. רצה לומר שמאנס את אשה ונהנה מגופה בעל כרחה, כך הוא מאנס התורה ונהנה ממנה בעל כרחה של תורה, כדי להתגדל ולהתרומם, והתורה אינו חפצה בזה. ואדרבה יש להתורה צער מה שמענישה אותה כנ"ל:
ור' מנחם בר יוסי מייתי ליה מן הדא, אל תצא לריב מהר, לרב כתיב, אל תהא רץ אחר השררה, פן מה תעשה באחריתך, בהכלים אותך רעך, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם. כוונתו, כי אם רץ אחר השררה, וחפץ בגדלות, ודברי תורה אינם מתקיימים אלא במקום נמוך וכו' (תענית ז, א), ואם רץ אחר השררה, והוא בגדלות, בודאי תשכח התורה ממנה. וזהו למחר כשישכח, באים ושואלים לך שאלות, מה אתה משיבם:
ואפשר לומר, שזהו פי' הגמרא בסוטה דף ד' ע"ב, אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד. ופי' רש"י ז"ל (ד"ה לסוף נכשל) ואשת איש זונה נפש יקרה, נפש הגבוה תצוד רודף אחריה ע"כ. ובאמת ראינו כמה בעלי גאוה, שאינם נכשלים באשת איש. אפשר לומר שכוונתו שמקבלין שררה כדי להנות ממנה, כנואף אשה ונהנה מגופה בעל כרחה, כך נהנה מן התורה בעל כרחה של תורה כנ"ל:
וגם אמרו בגמרא שם, רבי חמא בר חנינא אמר, כאילו בא על כל העריות, כתיב הכא (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל. וצריך להבין הגמרא, וכי מפני שכתוב תועבת בשניהם הרי זה כאילו בא על כל העריות, ומה טעם יש בזה:
ואפשר לומר עפ"י מה שכתבתי פירוש הגמרא דסוטה דף י"ז (ע"א) דרש רבי עקיבא, איש ואשה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן. שהאדם נברא במלבוש עולם הזה, ולעשות כל מעשה קיום עולם הזה שכל הנבראים עושין, והם ממלאין תאותם עם היצר. והאדם צריך לקיים מצות בוראו, לקיים מצות פרו ורבו שהוא מצות עשה, ולעבוד השי"ת עם היצר הרע, ולא לכוין להנאת עצמו כלל, ולהיות ביראה תתאה, היינו שכינה מדת מלכות, שנקרא יראה תתאה, מפני שהוא ירא תמיד שלא יפול למטה להתענג בתענוגי היצר ככל הנבראים, רק לקיים בזה מצות עשה של פרו ורבו בדחילו ורחימו היינו י"ה, ורחימו ודחילו היינו ו"ה:
וזהו זכו שכינה ביניהם, בזה שמכוונים לקיום מצות עשה, ויראים שלא יפלו למטה, לעשות מעשה זו ככל הנבראים. וכשהשכינה מדת יראה ביניהם, ומקיימים בזה המעשה מצות עשה, אז שמו שלם ביניהם, כפירוש רש"י ז"ל שם (ד"ה שכינה) יו"ד מן איש וה"א מן אשה. ואיש הוא בחי' וא"ו, ואשה בעצמה בחי' ה"א אחרונה, ואז השם שלום. לא זכו להיות שכינה ביניהם, אלא נופלין שניהם למטה למלאות תאותם עם היצר, אז מסלק השם יתברך שמו מביניהם הם אותיות י"ה, ונשאר אש ואש בשניהם, הוא היצר הרע שהוא בחינת אש של גבורות. וזהו לא תקרבו לגלות ער ו"ה, שלא יהיה להם התקרבות אל אשה לגרום שיהא ער ו"ה, היינו שיהיה וא"ו של איש וה"א של אשה ער, לשון ערירים מבלי י"ה, שיסלק השם יתברך שמו מביניהם, היינו י"ה כנ"ל: והנה המתגאה, נמי גורם זה שמסתלק ממנו י"ה, ועל כן כתב במשנת חסידים (מסכת תשובה פרק ב) שעל עון גאוה צריך להתענות ט"ו תעניות, כמנין גאוה, על שסילק י"ה. ועל כן אמרו כל המתגאה כאילו בא על העריות, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם בעריות כי את כל התועבות האל, כי מעשה שניהם שוים שמסתלקין י"ה, כנ"ל:
וזה שאמר במדרש שהבאתי לעיל, א"ר אבהן אני נקראתי קדוש וכו', כי ידוע מה שכתב רש"י בפרשת קדושים בפסוק ראשון קדושים תהיו וכו', וז"ל קדושים תהיו, הוו פרושים מן העריות וכו', שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה עכ"ל. וזה שאמר השם יתברך, אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש, ואימת הם נקראים קדוש, כשהם פרושים מן העריות. ועל כן לא תתגאו ותקבלו שררה בשביל הנאתכם: וזהו אם אין בך כל המדות הללו, שאני שוכן את דכא ושפל רוח, ואני בראתי עולם הזה שיתגלה מלכותי. והאדם שמקבל על עצמו מדת מלכותי, אני נותן לו מדת מלכותי, שהוא ימשול בי. כמו שאמרו רז"ל (מועד קטן טז, ב) מי מושל בי צדיק, השי"ת גוזר גזירה והצדיק מבטל. ואם אין בך כל המדות שיש בי, בעסק מדת מלכותי, לא תקבלו אליך שררה:
והנה איתא בזוהר (שלח קנח, א) שהמרגלים נכשלו באהבת הכבוד, שהיו יודעין שכאן הם ראויים להיות נשיאים, אבל בארץ ישראל לא יהיו נשיאים, על כן הוציאו דבה על הארץ להשאר שם, ויהיו נשיאים. ואיתא בספר קדושת לוי על התורה על פסוק וישלח אותם משה וז"ל, כי משה ודורו דור המדבר, היו דמיון תורה שבכתב, ויהושע ודורו שבאו לארץ, היו דמיון תורה שבעל פה:
וזה הרמז במאי דאמרו חז"ל (בבא בתרא עה, א), פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. כי תורה שבעל פה מקבלת מתורה שבכתב, כמו שהלבנה מקבלת מחמה, עי"ש. ועיין שם על פסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וז"ל כי אמר השי"ת למשה, שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען, ובמשנה תורה בסיפור מרגלים (דברים א, כב) נאמר ויחפרו את הארץ:
דהנה איתא במדרש (קהלת רבה א, ד. ילקוט רמז קמח) כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידין באדם, כמו כן יש בארץ כמו שכתוב ערות הארץ, לב הארץ, טבור הארץ, עין הארץ. והנה רמ"ח איברים שבאדם נגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים נגד שס"ה מצות לא תעשה, שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המתייחס אליו. וכמו כן גם כן בארץ, האברים והגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות, עי"ש מה שכתב לפי דרכו:
והנה איתא בתיקונים תקונא שתין וארבע (צה, ב) וז"ל, בגין דאתמר ויצמח ה' אלהים וכו' והוה ליה רשו לממחא בידא דאדם דלא יכול מאילנא דמותא, ולא מחאת, בגין דא אמר בעבורך. א"ל רבי אלעזר וכי אית דעת בארעא לכולי האי, אין, הדא הוא דכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ עכ"ל:
והנה אם לא היו חוטאין דור המדבר על ידי המרגלים, שגרמו שנשבע להם השי"ת שלא יבואו לארץ, בודאי היה משה מוכרח לבא עמהם לארץ, שהוא רועה שלהם, דומיא תורה שבכתב, ועל כן לא רצה משה לשלוח מרגלים. אבל כשאמרו אל משה במרמה, ואמרו העכו"ם יודעים שאנו באים לירש אותם, ומטמינים בארץ, ונמצא דברי ה' בטל ח"ו, ועל כן ויחפרו את הארץ לראות החפירות, שלא יהיה דבר ה' בטל, ובמרמה דברו אתו, ותלו השילוח מרגלים בשביל כבוד השי"ת. ועל כן נלכד בידם, ושלח מרגלים, וגרמו לו רעה, ולהם ולדורם. ונתקיים נבואת אלדד ומידד, משה מת יהושע מכניס. אבל אם לא היו חוטאים היה מוכרח משה לבא עם בני דורו לארץ, והיו בני דורו מבטלין הגזירה שנגזר על משה:
ובאמת משה רבינו ידע שנכשלו באהבת הכבוד, ואמר להם שיתקנו את זאת. וכמו ששמעתי בשם הרב בוצינא קדישא מוהר"ר מנחם מענדיל מפרומישלאן זללה"ה פירוש הפסוק עלו זה בנגב, שתתקנו זה המחשבה של אהבת הכבוד, ותעלו זה המחשבה של אהבה רעה באהבת הבורא, שהוא נגב דרום מדת חסד, ודפח"ח:
וכן כשבא משה להמלך בזה השליחות עם השי"ת, אמר לו אני איני מצוה לך. כי הם רצו לשלוח, והבחירה חפשית. אבל אמר לו השי"ת, שיראה משה לתקן את המרגלים הנכשלים באהבת הכבוד. וזה שאמר לו שלח לך אנשים, ומלת אנשים פירש רש"י ז"ל כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ומלת שלח הוא לשון הפשטה, כמו ויפשיטו את יוסף, ותרגומו ושלחו. ואמר לו השי"ת תפשיט לך, בשבילך תפשיט מהם אנשים, החשיבות שלהם בעיני עצמם, ורצו להתנשאות, וכן הזהיר אותם משה שיתקנו: וישלח אותם ממדבר פארן, ורמז להם גם כן שהשם יתברך בא אל בני ישמעאל שיקבלו התורה, כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני תורה רמז תתקנא) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, ושאלו בני ישמעאל מה כתיב בתורה, והשיב השי"ת להם לא תנאף, ולא רצו לקבל התורה, עבור שהם שטופים בזמה. ואתם בני ישראל אמרתם נעשה ונשמע וקבלתם התורה באהבה, תראו שלא תחפוצו להנות מכבוד והתנשאות, ולעבור על לא תנאף: וכן שלח אותם מעיר קדש, שהיא בחינת חכמה מן הארץ, שהיא בחינת קומה שלימה. וקודש נקרא חכמה, וחכמה היא בחינת ראיה, וכן קדש נקרא בחינת עין, כמו שכתוב פר' לך לך (בראשית יד, ז) אל עין משפט היא קדש. ומשפט פי' רש"י ז"ל שם, שנקרא משפט על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם וכו', והם מי מריבה, ועל עין למה נקרא, לא פירש רש"י ז"ל הטעם. אפשר לומר שהיא בחינת עינים מקומת הארץ, והיא חכמה של הארץ, ולפי שאמרו רז"ל (סוטה ג, א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שהוא היפך חכמה. אבל מי שהוא בגדר חכמה, שהיא תחיה בעליה, אין בו שבירה:
ועל כן שלח אותם מעיר קדש, שהיא עין וחכמה, כדי שהארץ ימחה בידם, ולא יניח את המרגלים לעבור על לא תנאף. אבל המרגלים קלקלו הארץ, שהיא מדת מלכות, בחפצם למלוך בשביל הנאת עצמם, ועברו על לא תנאף, וזינו את הארץ, ועשה מן קדש קדשה, ופירוש קדשה פי' רש"י ז"ל בפ' וישב בפסוק איה הקדשה (בראשית לח, כא) וז"ל, הקדשה מקודשת ומזומנת לזנות עכ"ל. ואפשר לומר שזהו פירוש איה הקדשה היא בעינים, כלומר עם העינים שלה, שהם בחינת חכמה, והיתה ראויה להיות רחוקה מזנות, והיא קלקלה בחינת עינים שלה, ונעשית קדשה מזומנת לזנות: וכוונת משה ששלח אותם ממדבר פארן מעיר קדש, שהיא בחינת חכמה, שהארץ יהיה מסייע להם שלא יעברו על לא תנאף, ויתקנו בחינת אהבה רעה שלהם, ולא יגרמו לדורם שלא יבוא לארץ. וכשהם יבואו לארץ, על כרחך שיבואו עם משה שהוא רועה שלהם, שהם יבטלו הגזירה שנגזר על משה, והנבואה של אלדד ומידד שהתנבאו מפי ה', מדת מלכות שהתנבאו בכה, ככל הנביאים שהתנבאו בכה:
וזהו וישלח אותם משה שיתקנו אהבה רעה שבלבם ויהי על פי ה' למעלה לבטל הגזירה שהתנבאו מפי ה' ובשעת השילוח קודם התיקון היו כלום אנשים לשון חשיבות, שהיו בעיני עצמן ראשי בני ישראל המה, שהיה כוונתם לקבל תענוג מן הנשיאות שלהם, כנ"ל:
ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז). עיין פי' רש"י ז"ל, התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים, עכ"ל. להבין הלא משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם. וכמו שפירוש רש"י על מלת אנשים, אותו שעה כשרים היו. ואם מחמת שהיה רואה בהם אהבת הכבוד, כמו שכתוב בזוהר (שלח קנח, א) אמר להם לתקנם כנ"ל, ובודאי היה סבור שישמעו אליו, ויתקנו. כי בוודאי אם היה חושש שלא ישמעו אליו, ולא יתקנו, לא היה שולח אותם. וכן כתיב במשנה תורה (דברים א, כב-כג) ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר וכו'. ויטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים וכו'. ואם היה לו חשש שלא ישמעו אליו, לתקן מה שאמר להם, לא היה מיטיב בעיניו השילוח: ואפשר לומר, דהנה בשילוח הזה, לא נמצאו לשון מרגלים כמו שנזכר ביוסף שאמר לאחיו (בראשית מב, ט), מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. רק כאן אמר לשון ויתורו את ארץ כנען, ובמשנה תורה אמר נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ: דבאמת אית חכמה ודעת בארציות הגשמיית, ובפרט בארץ ישראל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד (דברים יא, יב), כמו שכתוב בתיקונים תקון שתין וארבעה (צה, ב) שהבאתי לעיל, וז"ל ועוד בגין דאתמר ויצמח ה' אלהים וכו' והוי ליה רשו למימחא בידא דאדם דלא יכול מאילנא דמותא, ולא מחאת, בגין דא אמר בעבורך. א"ל ר' אלעזר וכי אית דעת בארעא לכולי האי, אין, הדא הוא דכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ עכ"ל, הרי שיש שכל וחכמה בארץ הגשמיית:
וכמו שבאדם יש בו נשמה, ויש בו חכמה ובינה ודעת, והנשמה אינו נראית, רק חכמה ובינה ודעת שבאדם נראה, על ידי הדבור, שיש מותרות באדם הדבור, ועל ידו ניכר חכמה ובינה ודעת שיש בו. כן בארץ, אף על פי שאין בה דבור, ניכר החכמה ודעת שיש בארץ, ע"י שראינו טבעיות הארץ והנבראים. כגון אדם ושאר דברים, בעל חיים, אשר הארץ מגדלת, אם הם חכמים או גבורים. וכמו שאמרו (בבא בתרא קנח, ב) אוירא דארץ ישראל מחכים. ועל ידם יכולין להבין חכמה ודעת שיש בארץ ממש: וזה שאמרו אל משה, נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. ויחפרו לשון חפירה, כי החופר בארץ, הוא מבקש מה שבתוך הארץ. וכן אמרו נשלחה אנשים צדיקים וחשובים, שיבינו החכמה ודעת שבתוך הארץ. ולא שיראו פני הארץ מלמעלה, רק כמו החופר ומבקש מה שבתוך הארץ בפנימיות, כן יבינו בשכלם החכמה ודעת שיש בארץ, ועל כן אמרו לשון ויחפרו, וזה שהוטב בעיני משה:
וכאן אמרו לשון ויתורו, לשון מותרות, שיבינו המותרות שיש בארץ אשר ה' דורש אותה, משאר ארצות, וממילא יבינו החילוק ומותרות של השכינה שנקרא ארץ, השוכן בארץ ישראל, היא יראה תתאה, מן ארץ העמים, היינו היראה של האומות, היא יראת עונש:
אבל אלו שהולכין לראות מהיכן המקום שנוחה לכבוש, ובדרך זו יבואו למלחמה על המדינה, זה נקרא מרגלים, שהם לשון רגלים שהם עומדין על הארץ, ורואין על פני הארץ ערות הארץ, כלומר מהיכן נוחה לכבוש אותה. וזהו מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, וזה שהתפלל משה על יהושע, יה יושיעך מעצת מרגלים, שלא תהיה מאנשים אשר הולכין לראות את ערות הארץ מהיכן נוחה לכבוש, וזהו נקרא מרגלים כנ"ל: ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר (יג, יז). מה שהיה מראה להם הדרך איך ילכו, עיין פי' רש"י ז"ל על עלו זה בנגב, הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרין מראין תחלה את הפסולת. ועל מה שהראה להם מקום דרך עלייתם בהר, לא פירש כלום:
ואפשר לומר, לפי מה שכתבתי לעיל פירוש עלו זה בנגב, בשם הרב בוצינא קדישא מוהר"ר מנחם מענדיל זללה"ה מק' פרומישלאן, לפי שהמרגלים נלכדו ביצר הרע אהבת הכבוד, והיו יודעין שבארץ ישראל אינם ראוין להיות נשיאים, על כן הוציאו דבה על הארץ, שלא יכנסו. ורמז להם משה שיתקנו אהבה רעה, אהבת הכבוד שבלבם. שמי שנפל לאהבה רעה, צריך להפשיט את עצמו מזה, ולהמשיך על עצמו אהבת הבורא, שורש כל האהבות. ובדבר זה הוא מעלה המחשבה רעה של אהבה רעה. וזהו עלו, זה המחשבה. בנגב, דרום מדת החסד, אהבת הבורא, וזה יהי' התיקון עכ"ד ודפח"ח: ולפי זה יש לומר מה שאמר להם, ועליתם את ההר, על דרך שכתבתי בשם הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה, פירש מה שאמרו בגמרא (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי תבלין הוא התורה. הלא אין המשל דומה לנמשל, כי הבשר הוא עיקר המאכל, והתבלין הם טפילין. ובמשל שהמשיל התורה תבלין ליצר הרע, נמצא היצר הרע עיקר, ואמר שבאמת הוא כך שאי אפשר לאדם לעבוד את ה' אלא בהתלהבות, וההר נקרא היצר הרע, כמו שאמרו (סוכה נב, א) לצדיקים נדמה כהר : וזה שאמר ועליתם את ההר, עם ההר הוא היצר הרע יהיה לכם עליה. כי כשתעבדו את השי"ת עם היצר, תעשו מן היצר הרע יצר טוב, ולא יהיה לכם אלא לב אחד לאבינו שבשמים. ובזה יהיה ליצר הרע עליה גדולה. וזהו ועליתם יהיה לכם עליה את ההר, עם ההר:
ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה (יג, ל). עיין פי' רש"י ז"ל אל משה, לשמוע מה שידבר במשה, וסיפר הטובות שעשה להם משה, והניסים והנפלאות שעשה להם:
ולפי פירוש רש"י ז"ל, יש לומר הכפל בפסוק עלה נעלה יכול נוכל. דכך אמר כלב, הלא ידעתם הניסים והנפלאות שעשה לנו משה, ואף על פי שאצלינו קשה הדבר לכבוש ארץ ישראל, אצל משה רבינו הוא דבר קל, נגד הניסים שעשה לנו. ולפיכך עלה, רצה לומר שקאי על משה רבינו שעלה, ועל ידו נעלה אנחנו. וכן יכול משה רבינו לכובשם, ועל ידו נוכל גם אנחנו לכובשם:
אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו וכו' (יד, ט). נראה, דהנה האדם הנלבב, בבואו אליו דבר יראה וצער, מפשפש במעשיו ומתבונן בדרכיו, עד שמוצא חסרונו הגורם הצער הזה, וחוזר בתשובה שלימה, ומדבק ביראת השי"ת בכל מה דאפשר, וממילא בטל היראה והצער ההוא. כמאמר הכתוב (בראשית כז, מ) והיה כאשר תריד ופרקת עולו וכו', דכמו שמצות מגינים על ישראל כמו שאמרו רז"ל (שבת מט, א) . כן ח"ו בהיפך, בהעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה, הוא נותן ח"ו כח לאומות העולם לשלוט, וזהו הגנה שלהם. וכשחזרו בתשובה, נוטל חיות הקדושה מהם, והם נופלים:
ואיתא בזוהר (שלח קנח, א) שחטא המרגלים היה שראו במדבר הם ראוים להיות נשיאים על ישראל, אבל לא בבואם לארץ ישראל, ומחמת אהבת הכבוד והגדלות, הוציאו דיבת הארץ, כדי שישארו במדבר עי"ש:
וזהו שאמר אך, לשון מיעוט, כמ"ש רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) כל מקום שנאמר אכין ורקין אין אלא מועטין {מיעוטין}, כלומר תמעטו עצמיכם, ולא תאהבו הכבוד, ובה' אל תמרודו, ותשובו בתשובה שלימה על חסרונם הגורם היראה הרעה הזאת, ותדבקו ביראת השי"ת אחר התשובה:
כי לחמינו הם, רצה לומר האומות הם נבראים שיקבלו ישראל תענוג מהם, כמ"ש (בראשית כז, כט) יעבדוך עמים. רק מחמת העבירות נותנים כח בהם שישלטו על ישראל ח"ו, ובהסר החיות וכח מהם על ידי התשובה יבטלו מעליהם. וזה שאמר סר צלם מעליהם, על ידי התשובה, וה' אתנו אל תיראום, אלא תדבקו ביראת השם: ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר (יד, יז). להבין מלת לאמר, וגם ה' כתוב באל"ף דל"ת, ונראה, דהנה מרגלים פגמו בעולם הדיבור, ופעלו גבורות במדת מלכות שם אדני. והנה בקבלת שבת כתב האר"י ז"ל קול ה' בכח, הוא מדת גבורה, ע"כ. וידוע, דגדולה הוא מדת חסד ואהבה. וזהו שהתפלל משה רבינו ע"ה יגדל נא, רצה לומר יבא למדת חסד ואהבה. כח אדני, ר"ל הגבורות של מדת מלכות ימתקו בחסדים גמורים. כאשר דברת לאמר, דהנה השי"ת אמר למשה, אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו:
וזהו שהתפלל משה שהגבורות ימתקו בחסדים, ויהיה הטובות שאמרת ליתן לו ואעשך לגוי גדול, יהיה כאשר דברת. ועל מה שאמרת לעשות לישראל, לאמר יביא לעולם המחשבה, כי אמירה הוא בלב, ושם ימתקו הדינין:
או יאמר דהנה כתבתי פירוש הפסוק (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו. כח מעשיו היא חכמה, כי חכמה הוא הכח של עולם העשיה, כמ"ש (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ. וכן בכאן, כח אדני הוא חכמה, הכח של עולם העשיה, וזהו יגדל נא כח אדני, דחכמה יגדל למעלה, ויקבל מן רצון עליון שהוא חסדים גדולים ורחמים גמורים שאין בו דין כלל. ויהיה כאשר דברת, ודיבור הוא קשה, לאמר יבא לעולם המחשבה, וימתקו הדינין ע"י חסדים גמורים, ופירוש זה מרומז קצת בזוהר הקדוש: סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה (יד, יט). להבין טענת משה רבינו ע"ה, וכי בשביל שמחל כמה פעמים כל סרחונם ממצרים ועד הנה, ימחול להם לעולם:
ונראה דכך היה טענת משה רבינו ע"ה, דבאמת על פי השכל האנושי, אדם הנולד מטפה סרוחה יש מאין, ונתן לו השי"ת כח ושכל וחיות למשול בכל הנבראים. היוכל אדם להתחכם ולידע איך יש בו כח הדיבור וכח הראות וכח הידים ורגלים וכח השמיעה וכל הכוחות שבו, לידע ולהבין איך שיכול לראות בעין ולשמוע באוזן וליקח ולישא בידים ולהלך ברגלים, והכל הוא מאתו ית', ובהסיר השגחתו ח"ו מן אבר אחד שבאדם, יוסר כוחו מן האבר ההוא. ואיך יוכל אדם למרוד בהשי"ת בכוחותיו ובטובותיו שנתן לו השם יתברך. ונמצא לכאורה אינו כפי השכל, שימחול לו השי"ת על חטאיו: אך באמת מחמת שהאדם מלובש בגוף בארבע יסודותיו , והיצר הרע נברא להסיתו, ולמשכו אחר תאוות הגוף, על כן ברא השי"ת תשובה קודם שברא העולם . וגם שהאדם בעל גבול ותכלית, ואף אם עבר עבירה, מעשיו ומחשבותיו הם בגבול ותכלית, ועד מקום שורש נשמתו יוכל לפגום, ולא יותר. וחסדי השי"ת הוא בלי תכלית וגבול וקצבה. ועל כן השי"ת כרוב רחמיו וחסדיו הגדולים, אשר הם בלי תכלית וגבול, הוא מוחל לאדם, שכל עונותיו ופגמיו הם בגבול ותכלית:
וזהו טענת משה רבינו ע"ה, אף על פי שחטאו לפניך זה עשר פעמים, סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך אשר הם בלי גבול וסוף ותכלית וקצבה. וכאשר נשאת לעון הזה ממצרים ועד הנה, הוא גם כן אינו עפ"י השכל, שתמחול להם אף בפעם ראשון, אחר הטובות הגדולות שהוצאת אותם מכור הברזל מעוני מצרים, וע"י ניסים ונפלאות וטובות גדולות בים וביבשה, ואף על פי כן מחלת אותם ממצרים ועד הנה, היא מחמת גודל חסדיך אשר הם בלי תכלית וגבול, ועונותם הם בגבול ותכלית. וכן תמחול ותסלח עתה לעון העם הזה כגודל חסדיך אשר הם בלי מספר ושיעור וקצבה ותכלית, אף כזה עשר פעמים שמרדו בך, כי חסדיך הגדולים הם בלי קצבה ומספר : אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי במדבר הזה יתמו ושם ימותו והאנשים אשר שלח משה וכו' וישובו וילונו וכו' וימותו האנשים מוצאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה' (יד, לה-לז). ועיין במשנה בסנהדרין דף ק"ח (ע"א) פלוגתא דר' עקיבא ור' אליעזר, דר' עקיבא אמר מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר וימותו האנשים וכו', וימותו בעולם הזה, במגפה לפני ה' לעולם הבא. ואח"כ אמר ר' עקיבא, דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו, יתמו בעולם הזה ושם ימותו לעולם הבא. ר' אליעזר אומר עליהם הוא אומר (תהלים נ, ה) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח:
לפי הנראה, שר' אליעזר חולק על ר' עקיבא בשניהם, במרגלים ובדור המדבר. להבין מה יאמר רבי אליעזר על הפסוקים שהביא ר' עקיבא במרגלים, וימותו וכו' במגפה לפני ה', ובדורם דור המדבר במדבר הזה יתמו ושם ימותו:
וגם צריך להבין קושית המהרש"א ז"ל (שם ד"ה במדבר הזה) שנפלאה מאוד, למה צריך לימוד במרגלים וימותו וכו' במגפה לפני ה' שאין להם חלק לעוה"ב, כיון שכתוב במדבר הזה יתמו ושם ימותו בדור המדבר, ודרש ר' עקיבא ממנו שאין להם חלק לעוה"ב, וכי עדיפי מרגלים שהחטיאו לדורם, וגרמו להם שגם הם יוציאו דיבת הארץ, ואם דורם אין להם חלק לעוה"ב, פשיטא הם, ולמה לי קרא עליהם אליבא דר' עקיבא: ועיין בכל הספרים שפסקו כר' אליעזר שיש להם חלק לעוה"ב. וגם באור החיים הוכיח מן הכתוב עצמו כר' אליעזר, שיש להם חלק לעולם הבא :
ואני אומר על פי פשוטו מוכח, שהכתובים כר' אליעזר. דבהתחלת הפרשה (שם כח-כט) כתיב שאמר השי"ת למשה, אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם וכו'. והדבר הזה שלא יבואו דור המדבר בעצמם לארץ, על זה היתה שבועת ה', ואין להשיב. אבל הפסוק הכתוב אח"כ אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה וכו' במדבר הזה יתמו ושם ימותו, נדרש ממנו שאין להם חלק לעולם הבא, על זה לא היתה השבועה מאת השי"ת, רק כתוב אני ה' דברתי וכו', והיא גזירה מאת השי"ת בלי שבועה:
ויש לומר שסבר ר' אליעזר, שהגזירה היתה שלא יהיה להם חלק לעולם הבא אם לא ישובו, אבל הם שבו בתשובה, שכתוב (שם מ) וישכימו בבוקר וכו' הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, ובמשנה תורה (דברים א, מה) כתיב יותר, ותשובו ותבכו לפני ה' ולא האזין ה', כלומר שלא הועילו תשובתם שיבואו בעצמם לארץ ישראל, כי על זה היתה שבועה מאת השי"ת. אבל שלא יהיה להם חלק לעולם הבא, לא היתה שבועה, רק גזירה מאת השי"ת. וכיון ששבו בתשובה, בטלה הגזירה: ואפשר לומר, שהשי"ת בעצמו הראה להם מקום בדבריו שישובו, כדי שיהיה להם חלק לעולם הבא, שמאמר השי"ת אם לא זאת אעשה לכל העדה, השלשה תיבות אם לא זאת לכאורה הוא מיותר, והוי ליה למימר אני ה' דברתי ואעשה לכל העדה וכו'. דמלת זאת, הוא השכינה הנקרא זאת, שהוא מדריגה שביעית, וכלול מא' ועד תי"ו, הוא מדת מלכות בעולם העשיה. וגימטריא של זאת, הוא ת"ח, כמנין צום קול ממון כנזכר בספרים. וצום קול ממון הם תשובה תפלה וצדקה, אשר הם מעבירין רוע הגזירה. וזהו אם לא זאת, כלומר אם לא יעשו תשובה בזאת, ויעברו רוע הגזירה, אעשה לכל העדה וכו' במדבר הזה יתמו ושם ימותו. אבל כיון שעשו תשובה, יש להם חלק לעולם הבא: וגם במרגלים עצמם, אפשר לומר שר' אליעזר דורש וימותו וכו' במגפה לפני ה', כמו שפירש רש"י ז"ל. וז"ל, במגפה לפני ה', באותו מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טיבורם, ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טיבורם. לכך נאמר במגפה, ר"ל בניקוד פתח המורה על הידוע, ולא במגפה בשבא, להורות שבא להם מיתה הידוע מאת ה' מדה כנגד מדה, ואדרבה מזה דורש ר' אליעזר שיש להם חלק לעוה"ב, כיון שמתו במיתה שנתביישו ביוש גדול, וכל העובר עבירה ומתבייש מוחלין לו (ברכות יב, ב):
ואף שביוש שלהם היה אחרי מותם, אף על פי כן נתביישו, כענין שאמרו (סנהדרין מז, א) על חזקיה, שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים, ולא קיים מצות כיבוד, שמחויב לכבדו אף לאחר מותו , ואדרבה ביזה אותו כדי שיהיה לו כפרה, והודו לו חכמים. הרי שבאמת אף בביוש לאחר מותו היה לו כפרה:
וזו הפירוש סימן טוב לאדם שלא נספד ולא נקבר כהלכה (שם), כענין שאמרו (אבות פ"ד מ"א) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, הרי שטוב קאי על עולם הבא. וזה שאמר סימן טוב לו לאדם, כלומר שסימן שיהיה לאדם טוב בעולם הבא, שלא נספד ונקבר כהלכה, ונתבייש לאחר מותו ומכפר לו עונותיו, כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ):
ואפשר לומר עוד, שר' עקיבא שסבר שאין להם חלק לעולם הבא, הוא סבר כמאן דאמר בגמרא (ערכין טו, ב) בלשון הרע סיפר אין לו תקנה, והם כולם מוציא דיבת הארץ. אבל אנן קיימא לן סיפר גם כן יש לו תקנה, כמאן דאמר (שם) מרפא לשון עץ חיים. והם קיימו התורה אף לאחר הגזירה גבי מקושש, ועל כן יש להם חלק לעולם הבא. ומחמת שר' עקיבא סובר בהחלט סיפר אין לו תקנה, אם כן לא יועיל שום תקנה למספר, ואף הביוש שלאחר מותם לא הועיל להם. ועל כן כתב במרגלים פסוק אחר שאין להם חלק לעולם הבא, ללמדך שלא הועיל להם הבושה, ובזה מתורץ קושית המהרש"א ז"ל:
והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' (טו, יט). להבין דאמרו רז"ל (בר"ר מב, ג) כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה, ומה זה השמחה:
ונראה דידוע, דכל עבודתינו וקיום מצותינו ליחד קב"ה ושכינתיה, ועל ידי היראה היא מדת מלכות, שמקבל עליו בשלימות, ממילא שורה עליו אהבה. כמ"ש בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה, וממילא נעשה יחוד מדת יראה היא מדת מלכות ה"א אחרונה שבשם. וכשנעשה יחוד, אז יה"ו מדת יראה משפיע לה' אחרונה שבשם, ובא שפע רב על כללות ישראל: וידוע שהש"י ברא כל העולמות בשביל ישראל להיטיב להם, כי מדרך הטוב להיטיב. וכשאנו הולכין בדרך הישר, ויכולין לקבל ממנו, אז הוא תענוג גדול למעלה, כמו שכתוב (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים, וכמו שכתבתי במקום אחר באריכות, וכל התענוגים נקרא על שם אכילה, והסעודה נקרא על שם לחם:
וזה שאמר והיה, ר"ל יהיה שמחה גדולה למעלה באכלכם, כשתקבלו תענוג מלחם הארץ, מהתענוג שמקבלת השכינה הנק' ארץ, כשנעשית יחוד ותקבלו אתם שפע ותענוג מיחוד זה, יהיה שמחה גדולה למעלה. ואמר תרימו תרומה, ר"ל שתרימו אתם לבוא לתענוג זה ע"י תרומה תרום ה' אחרונה מדת יראה לה', ונעשות יחוד יראה ואהבה, ותקבלו תענוג מיחוד זה, כנ"ל:
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו, כ). אפשר לומר על דרך רמז, שמרמז מצות האב על הבן בעודו קטן, ראשונה להמול אותו בן שמנה ימים, ומרומז בחי"ת של חלה. ואח"כ בן שלשים יום לפדותו, ומרומז בלמ"ד של חלה. ואח"כ לקיים מצות ולמדתם את בניכם, והתחלתו בן חמש שנים למקרא, ומרומז בה"א של חלה:
ואמר ראשית עריסותיכם, הראשית שלכם כשעדיין מונחים בעריסה, מצותיכם חל"ה, תרימו בעודו קטן, לקיים בו מצות המרומז בחלה כנ"ל. ועי"ז תרומה תרום ה' אחרונה לעשות יחוד:
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם וכו' (טו, לט). דהנה האדם העובד השי"ת, בעשותו שום מצות מהמצות, יזהר מאוד מכל מיני פניות, שלא יחשוב ח"ו לקבל שום הנאה וכבוד מזה, כי זה הוא ח"ו ע"ז ממש, ועובד את עצמו לקבל שום הנאה מהמצוה, או מן העבודה, ואינו נקרא עובד ה':
אבל העובד השי"ת באמת, כוונתם בכל העבודות ובעשיות המצות, ליחד קב"ה ושכינתיה, ובזה הוא משפיע שפע בכל העולמות העליונים ותחתונים, ונמצא המצוה שעושה הוא במדריגת דכר, שמשפיע שפע בכל העולמות עליונים ותחתונים. אבל אם ח"ו כוונתו לקבל הנאה מן המצוה ומן העבודה, אינו משפיע שפע בכל העולמות, רק כוונתו לקבל, ובבחינה הזאת נקרא ח"ו המצוה בבחינת נוקבא:
וזהו וראיתם אותו, ר"ל שתראה השי"ת בכל העבודה וקיום המצות לעבוד אותו. וזכרתם את כל מצות ה', ר"ל שתעשו כל מצות בבחינת דכר, שתשפיע ע"י זה בכל העולמות, ואח"כ ועשיתם אותם. וזהו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה). וזהו למען תזכרו ועשיתם, ר"ל שתהיו בבחינת דכר כנ"ל, ולא שתהיו ח"ו כוונתכם לקבל שום הנאה, ותהיו בבחינת נוקבא, רק תהיו תמיד בבחינת דכר כנ"ל: