אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת בהעלותך
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (ח, ב). עיין פי' רש"י ז"ל, על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן, לשון עליה. ולהבין למה אמר שבעת הנרות, והוי ליה למימר שבעה נרות. וגם למה לא אמר בהדלקתך:
ונראה, דמצינו בגמרא ובזוהר הפליגו מאד בשכר מזכה לחייביא. בגמרא מסכת בבא מציעא דף פ"ה (ע"א) אמרו, הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנאמר (ירמי' טו, יט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ובזוהר (תרומה קכח, ב) כתב שזוכה גם כן לאריכות ימים, וזכי למחמי בנין לבניו, עי"ש:
והנה מצינו בכל השפעות וטובות שאדם עושה לחבירו, עושה לעצמו יותר טובה, אם נתן לעני מעשר, זוכה לעשירות. כמו שדרשו חז"ל (רות רבה ה, ט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, אשר עשה עמי לא כתיב, אלא אשר עשיתי עמו. כי יותר משהבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית. וכן בלימוד תורה, אמר רבי חנינא במסכת תענית דף ז' (ע"א), הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן, ופשיטא במזכי לחייביא:
ונשמת אדם קרוי נר, כמו שכתוב (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם. וכמו שהנר עומד ושוכן בתוך המנורה, כן הנשמה שוכנת בתוך הגוף. ונקרא הגוף בערך הנשמה מנורה, ששוכן בו הנשמה שקרוי נר. ובתוך הלב פנימיות הגוף, מדובק היצר הרע הנקרא צפוני, על שם שצפון בלבו של אדם (סוכה נב, א). ואם רוצים לחיות ולהדליק נר הנשמה, אז צריך להכניע הגוף וכוחות היצר הרע, המחובר אל גשמיות הגוף. כמו שאמרו (ילקוט שמעוני רמז ד) מה יעשה אדם ויחיה עצמו, ימית את עצמו. ר"ל ימות תאות הגוף, ואז יחיה ויאיר אור הנר של הנשמה. וכשמכניע כל השבע מדות שבאדם, אהבה ויראה והתפארות וכו' תחת יראת ה', ואין לו שום אהבה הגשמיות, רק אהבת הבורא, ואין לו שום יראה והתפארות הגשמיות, רק יראת ה' והתפארות הבורא, וכן כולם, כמו שאמר דוד (דברי הימים א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו', אז מאיר אור הנר הנשמה:
וזה שאמר בהעלותך את הנרות, ר"ל כשיהיה לך עליה עם הנרות נשמת ישראל, שאתה תאיר ותעלה אותם, אז תראה אל מול פני המנורה. ומלת מול פרושו מנגד, לשון התנגדיות. וזהו אל מול פני המנורה, ר"ל נגד הגוף הנקרא מנורה. ופני לשון פנימיות, ר"ל היצר הרע השוכן בפנימיות הגוף. יאירו שבעת הנרות, ר"ל יאירו השבע מדות של הנרות של הנשמות:
או יאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך וכו' ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (ח, ב-ג). עיין פי' רש"י ז"ל ויעש כן אהרן, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. וצריך להבין, למה דוקא בזו המצוה הגיד שבחו שלא שינה, הלא בכל המצות שנאמר למשה עליו עשה כן, כמו שצוה לו משה. וגם מה שאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו:
ונראה דהנה כבר כתבתי מה שרז"ל דרשו (בבא מציעא פה, א) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, הקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה. ובזוהר (תרומה קכח, ב) הפליג מאד גודל השכר של מזכי לחייביא, וזכי למחמי בנין לבניו, והאריך מאד ומסיים (שם קכט, א) ואלמלי הוו ידעי בני נשא וכו' הוי אזלין אבתרייהו ורדיף כמאן דרדיף בתר חיין, עי"ש:
חוץ לזה השכר הכתוב בזוהר ובספרים, ידוע מן הכתוב, שהמנהיג את ישראל ומדריכן בדרך הישר לפני השי"ת, יש לו עליה גדולה כשישראל הולכין אחר המנהיג של אמת. כמו שמצינו במשה רבינו שהיה לו עליה בשביל ישראל, וכשחטאו ישראל, לא היה הדבור מתיחד עמו כל זמן שהיו ישראל במדבר עד כלות הדור. ואמר לו השם יתברך בפירוש (שמות לב, ז) לך רד בשעת הכעס, ואח"כ בעת רצון אמר לו עלה (שם לג, א), עיין פי' רש"י ז"ל שם (ד"ה לך עלה מזה) . והנשמות קרוין נרות, כמ"ש נר ה' נשמת אדם:
וזה שאמר בהעלותך את הנרות, כשיהיה לך עליה את הנרות, עם הנרות, עם הנשמות שאתה מעלה אותם, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. והנה הנרות עומדין במנורה, והמנורה מחזיק הנרות. והשכינה נקרא כנסת ישראל, ששם כל הנשמות של ישראל מתחזיין. והנה כל מעשה המצות שאנו עושין עד ביאת משיח, להגביר מדת מלכות, ולעשות בחינת פרצוף, כדי לעשות יחוד יסוד ומלכות. וכשאדם עושה איזה דבר, ואינו מתכוין בדבר זה להנאת עצמו, אם כן אין מתכוין לקיבול שכר מזה, הוא עם המצוה בבחינת פנים עם פנים. אבל אם מתכוין להנאת עצמו ולקבל הנאה מזה, אף הנאה בעבודה, אם כן אין הדבר הזה לה' לבדו, אם כן הוא בבחינת אחוריים. כמו שכל האותיות, מחמת שהן מקבלין כל אות מאות שלמעלה ממנו, על כן הופכין פניהם, כי המקבל בוש יבוש מלקבל . ועל כן כשמחשב לקבל איזה הנאה הוא בבחינת אחוריים: וזה שאמר בהעלותך את הנרות, כשיהיה לך עליה עם הנשמות שאתה מעלה אותם, תראה שתהיו אל מול פני המנורה, שתהיו פנים בפנים עם השכינה, ותעשה יחוד פנים בפנים. ולא תכוין שיש לך עליה מזה, כי בחושבו זאת הוא בחינת מקבל, והוא בבחינת אחוריים. רק תהיו אל מול פני המנורה, פנים בפנים עם השכינה הנקרא מנורה. ותראה שיאירו מן הנשמות, שבעת המדות אהבה יראה והתפארות וכו'. ותראה להדריכם, שיאירו שבע מדות של הנשמות שאתה מעלה, פנים בפנים. ולא שהם יחשבו לקבל שום שכר, ולא אתה תכוין לקבל שום שכר ושום עליה מזה:
וזה שאמר ויעש כן אהרן, זהו שבחו שעשה כן בכוונתו לה' לבדו, ולא נתכוין להנאת עצמו לשום קיבול שכר, ושום עליה מזה. אלא אל מול פני המנורה העלה, הוא היה פנים בפנים, ונרותיה שהעלה היו גם כן פנים בפנים:
וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצורות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם (י, ט). והוי ליה למימר עם הצר וכו'. וגם מלת בארצכם, לכאורה הוא מיותר, והוי ליה למימר וכי תבואו מלחמה עם הצר וכו': ונראה דהנה אמרו רז"ל באבות (פ"ב משנה ב) ר' גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וצריך להבין הכפל כיון שאמר עם דרך ארץ, היינו מלאכה, למה אמר אח"כ וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. ונראה, דהנה אמרו רז"ל (שבת לא, ב) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. וכן אמרו (שם לא, א) והיה אמונת עתיך וכו' (ישעי' לג, ו), אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד וכו', ואפ"ה יראת ה' הוא אוצרו. וידוע, דמדת יראה נקרא ארץ: וזה שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ר"ל דרך של יראת ה', כמו שאמר אם יראת ה' הוא אוצרו אין, אי לא לא. ואח"כ אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו', כי כשלומד האדם את התורה כדי לקיימה, ובהתעסקו במלאכה, הוא שומר התורה ונזהר מגזל ומרמה ומכל דבר איסור שיש במלאכה זו, נמצא התורה והמלאכה הוא ביחד, כי הוא שומר התורה ומקיימה בהתעסקו במלאכה. אבל אם אינו נזהר בזה, ואינו מקיים התורה בהעשותו מלאכה, נמצא התורה והמלאכה אינו ביחד, והמלאכה הוא נגד התורה : וזה שאמר וכל תורה שאין עמה מלאכה, כלומר שאין המלאכה עם התורה ביחד כנ"ל, שאין מקיים התורה בהתעסקו במלאכה, סופו בטילה וגוררת עון. כלומר שלימוד התורה גורם שהוא מזיד, שהוא יודע ואינו מקיים, ואם לא היה עוסק בתורה לא היה רק שוגג:
והנה באמת זהו מלחמה גדולה, בעשותו מלאכה שהם דברים גשמיים, ששם הוא אחיזת היצר הרע בתאות הגשמיות, לשמור התורה כד"ת מכל דבר איסור שיש במלאכה זו. וזה שאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם, ר"ל כשאתם תבואו לקיים התורה בארציות ובשאר דברים גשמיים, וזהו מלחמה גדולה. ואמר על הצר הצורר אתכם, כלומר אתם באים על היצר הרע להלחם עמו, ששורשו בתאות הגשמיות. והרעותם בחצוצרות, כלומר עצתו שיחשוב שבלעדי השי"ת אי אפשר לעשות שום דבר פעולה, ואף בעשותו איזה מלאכה, או משא ומתן, וחפץ ה' בידו יצליח. אבל אם ח"ו בלי רצונו, אז לא יועיל שום תחבולה ומעשה גשמי:
והנה הרב הקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה (ליקוטי אמרים אות כט) אמר על פסוק עשה לך שתי חצוצרות (במדבר י, ב), נוטריקון חצי צורות. כלומר שיחשוב אדם, שאי אפשר לו לעשות שום דבר גשמי ותחבולה בלתי רצונו, והוא אינו רק חצי צורה. וכשהוא הולך בדרך הישר ומקיים התורה והמצות, הוא משלים הצורה העליונה, ובלעדו יתברך הוא רק חצי צורה. ויחשוב כמה גדול מחשבותיו ודיבוריו ומעשיו, שהוא משלים הצורה העליונה, עכ"ד ודפח"ח:
וזהו והרעותם בחצוצרות, והרעותם לשון ריעות. בחצוצרות, ותחשוב שאתה כמו חצי צורה, ומבלעדו אי אפשר לעשות שום תחבולה ופעולה. ובזה לא יכשל בתאות הגשמיות בפעולת היצר הרע שהוא נגד התורה, בחשבו אף אם יעשה דבר איסור ולא יחפוץ השי"ת ליתן לו רצונו, אז לא יצליח. ואז ונזכרתם לפי ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם, ותוכלו לקיים התורה בדבר גשמי כנ"ל:
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (י, לה). להבין מה שאמר ויהי לשון צער. וגם מה שאמר משה קומה בה"א, והוי ליה למימר קום ה'. וגם דאמר (שם לו) ובנוחה יאמר שובה ה' וכו', מה שאמר לשון עתיד יאמר:
ואפשר לומר דהנה כתבתי פירוש המדרש רבה באיכה (ד, א) כד הוו חברייא נפקו לפרנסתהון, הוי קרי עליהון תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות (איכה ד, א). דאמרו רז"ל (נדרים סב, א) באתרא דלא ידעי, שרי למימר צורבא מרבנן אני. ופירושו דשרי לומר דברי תורה כדי שידעו שהוא צורבא מרבנן, או לנקוט ליה שוקא, או פרנסה ליתן לו לפי כבודו. ובאמת דרשו חז"ל (סוכה מט, ב), חמוקי ירכיך (שיר השירים ז, ב), מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, שאין לפזר דברי תורה בפני כל אדם, אלא מי שבא ללמוד וחפץ לשמוע אז נכון ללמדו, אבל אין לפזר דברי תורה, לפני בני אדם שאין חפצים לשמוע וללמוד. והאותיות של התיבות נקראו בספר יצירה (פ"ד מט"ז) אבנים:
וזה שאמר, כד הוו חברייא נפק לפרנסתהון, והיו צריכין לומר דברי תורה אף בפני אנשים שאינם חפצים לשמוע ללמוד, כדי להודיע שהוא צורבא מרבנן. הוי קרי עליהון תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, ר"ל שששופכין האבני קודש היינו אותיות התורה, בראש כל חוצות, ולא כדרך דברי תורה שהוא בסתר:
ובאמת אמרו, שרי ליה למימר צורבא מרבנן אני. אבל אם לא היה אומר כך, והיה סומך על דברי חז"ל (ביצה טז, א) כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, ומה שהוקצב לו בראש השנה בודאי ינתן לו, כמו שתקנו בברכת המזון הזן את העולם כולו בטובו בחן וכו', ובזה החן הוא זן את כל העולם, ונותן לכל אחד ואחד מה שהוקצב לו בראש השנה. ואם יש לו איזה דבר למכור, אז חן מקח על מקחו, ונותן השם יתברך חן בסחורה זו בעיני הקונה שיתן לו כך וכך, ועבור זה הוא מרויח כך וכך. ואם איש עני הוא, נותן לו השי"ת חן בעיני בעל הבית הנותן לו, כמה יתן לו. והכלל כל אחד ואחד נוטל מה שהוקצב לו בראש השנה:
אבל אם אין לו אמונה גדולה וחזקה כל כך, אמרו שרי למימר צורבא מרבנן אני, שהוא אצלו קצת עשיה, שכתוב (דברים יד, כט למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה) וברכתיך בכל אשר תעשה, ואמירה זו, היא עשיה שלו. אבל צריך לזהר מאד מאד באומרו דברי תורה כדי להודיע שהוא צורבא מרבנן, לבל להתנשא בדברים של גדלות ח"ו, ויהיה ח"ו שנא לפני השם יתברך, כמו שאמרו (סוטה ה, א) אין אני והוא יכול לדור:
ועיין באור החיים (עה"פ ויהי בנסוע) לפי דרכו, שיש שני מיני קליפות. א' השונאין את ישראל, כי הרע שונא את הטוב, ועל זה אמר ויפוצו אויביך. ויש קליפות השונאין יותר, ומחטיאין את ישראל לפני השי"ת, והם משנאין את ישראל לפני השי"ת, וזהו וינוסו משנאיך מפניך:
והנה הארון בו שוכן התורה, וכן תלמיד חכם נקרא ארון, שבו שוכן התורה. וזהו שאמר ויהי לשון צער, בנסוע הארון הוא תלמיד חכם לפרנסתו, הוא צער גדול כנ"ל. והתפלל משה בחינת דעת, והוא גלגול בכל תלמיד חכם ובכל צדיק שבכל דור, לאשלמא כולהון מפגימו דלהון. וזה שאמר, ויאמר משה קומה ה', ר"ל קום ה"א אחרונה בנסיעת תלמיד חכם, לבל יכשל בדברי גדלות, באומרו ומפזר דברי תורה. כי ה"א אחרונה הוא עולם הדיבור, ולא יפול ח"ו ה"א אחרונה עולם הדיבור, מחמת דברי גדלות:
וזהו ויפוצו אויביך, הקליפות השונאין את ישראל. וינוסו משנאיך, הקליפות המשניאים את ישראל לפני השי"ת, והם נקראים משנאיך ממש, וינוסו מפניך, ולא יחטיאו תלמידי חכמים בדברי גדלות ולעשות אותם שנא, כמו שאמרו אין אני והוא יכולין לדור, אלא שתשרה על התלמידי חכמים הצריכין לנסוע, וינוסו משנאיך מפניך:
ואגב נזכיר, מה ששמעתי בשם הרב בוצינא קדישא מוה"ר משולם זוסמאן זללה"ה מק"ק אניפאלי', פירוש הפסוק (תהלים עד, יט) אל תתן לחית נפש תורך חית ענייך אל תשכח לנצח, על דרך הנ"ל. שאל תתן לחית נפש תורך, ר"ל התורה שלך, אל תתן ללומדיה לחית נפש. חית ענייך אל תשכח לנצח, ר"ל החיות והמזונות של ענייך, עניים שלך הם הלומדים, אל תשכח לנצח לזונם ולפרנסם, בלא התורה תתן להם פרנסתם, עכ"ד ודפח"ח:
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (יא, ד-ו). ולהבין בתחילה אמר מי יאכילנו בשר וכו', ואח"כ אמר זכרנו את הדגה וכו', והיה להם להזכירו בבת אחת, מי יאכילנו בשר ודגים. גם מהו הלשון אשר נאכל במצרים, לשון עתיד, והוי ליה למימר אשר אכלנו במצרים. גם חנם פירש רש"י, בלא מצות, וקשה ביותר על עם הקדוש שהתרעמו על המצות שיש במן. גם שאמר ועתה נפשנו יבשה אין כל, זה הוא לכאורה מיותר, והוי ליה למימר ועתה בלתי אל המן עינינו:
ונראה, דהנה כבר אמרתי (ראה פר' תרומה, עה"פ ונתת על השולחן) פירוש הפסוק (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא וגו'. מלת להפליא אין לו פירוש. גם מה שאמר ואכלתם אכול ושבוע, מלת ושבוע לכאורה מיותר. דהנה שמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה, שהמאכל נקרא מאכל, כי החיות שבתוך המאכל נקרא אוכל, וזה החיות הניצוץ הקדוש שבתוך המאכל הגשמי, המחיה המאכל הגשמי. ועל כן נקרא מאכל הגשמי מאכל, כמו מאכל לאחרים, כגון מאכילין את העניים וכו' (דמאי פ"ג משנה א). וכן המאכל הגשמי מאכיל לאדם, החיות הרוחני הגנוז בתוכו, והוא מאכל הנשמה, עכ"ד ודפח"ח : והנה יש בתוך המאכל ניצוצות הקדושות המחיה אותן, שהיו בתחלת הבריאה. וגם יש במאכל ניצוצות הקדושות, שנפלו על ידי חטא אדם הראשון בדומם צומח חי מדבר. והאדם הנלבב, צריך לעבוד השי"ת בכל תענוגי עולם הזה, ולא לכוין להנאת עצמו כלל, רק לעבוד השי"ת, ולהוציא ניצוצות הקדושות אשר בתוך המאכל, להדבק בנשמתו. כי הגוף הנהנה מגשמיות המאכל, והנשמה מרוחניות המאכל. וכשאדם עובד השי"ת, אז יש גם להניצוצות הקדושות חיות המאכל עליה לאל יתברך. וזהו תענוג גדול אל השי"ת, מאדם האוכל בכוונה זו כדי להעלות חיות המאכל אל השי"ת, הן החיות שבתחילת הבריאה, הן החיות ניצוצות הקדושות שנפלו לשם על ידי חטא אדם הראשון, כמו אדם שנאבד ממנו דבר אחד, ואחר זמן מוצא זה הדבר, יש לו תענוג גדול. וכן אצל השי"ת, החיות והניצוצות הקדושות מאתו יתברך, והוא המחיה הכל, וכשיש עליה להחיות אשר בתוך המאכל שהיתה עד הנה אבודה ממנו, על ידי האדם, זה האדם משפיע תענוג אל השם יתברך, ופשיטא שהאדם עצמו יש לו תענוג יותר בהעלותו זאת, כי יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, כי תענוג המשפיע, יותר גדול מתענוג המקבל שפע:
והנה כתיב בספר הפלאה בפתחי זעירתא, ישמחו במלכותך וכו' כולם ישבעו ויתענגו (תפילת העמידה שבת), כי החילוק בין הרוחניות והגשמיות. אם משביע את עצמו בתענוג הגשמי, אח"כ הוא קץ בזה התענוג, כמו אכילה גסה שמזיק לאדם, וכן בכל תענוגי הגשמי. אבל בתענוג הרוחני של עשיית המצות, ישבעו ויתענגו, אף על פי שהם שבעים בזה התענוג, יכולין להתענג יותר, ודפח"ח:
וזה אמרתי פירוש ואכלתם לחמכם לשובע, כי כשתעבדו את השי"ת באכילה הגשמיות, ואז תוכלו לאכול לחמכם לשובע, אף על פי שאתם שבעים. וזה שאמר ואכלתם אכול, כלומר עיקר כוונתכם באכילתכם שתאכלו אכול, היינו החיות שבתוך המאכל. ואז ושבוע, כלומר אף על פי שתהיו שבעים, אף על פי כן ואכלתם יהיו לכם תענוג. כי כל התענוגים נקראים על שם אכילה, כי תעשו מצות באכילתם, ולא תכוונו להנאת עצמכם כלל, רק שהנשמה תהנה מרוחניות המאכל, ויהיו לניצוצות הקדושות עליה, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, ועי"ז יוכל הגוף לעבוד השי"ת:
ואח"כ והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא, כי זה דבר פלא, כמ"ש הרמ"א ז"ל (או"ח ו, א) בפירוש אשר יצר ומפליא לעשות, שקשר השי"ת דבר רוחני בגשמי והוא פלא, עי"ש. וכן בכאן במאכל, קשר גם כן הרוחניות בגשמיות, וזהו אשר עשה עמכם להפליא:
והנה כתבתי בפרשת המן (שמות טז, טו) ויאמר איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה היא, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. וכתבתי שם פירושו, כי בכל דבר מאכל, הניצוץ הקדוש אשר בתוך המאכל, המתאוה שיהיה לו עליה על ידי אכילת אדם, וזה התאוה של החיות, הוא בחינת מיין נוקבין, אל האדם, ועל כן האדם מתאוה אל האוכל:
והנה המן היה נבלע ברמ"ח אבריהם, ולא היה להמן שום פסולת להפרד לחוץ, ולא היה בחינת נוקבא אליהם, אדרבה היה משפיע להם לבד, והיה בבחינת דכר, להשפיע להם חיות מהשי"ת. ובתחילה היו סבורין שגם המן הוא כמו שאר המאכלים, אשר יש להם מיין נוקבין, ותאותם אל האדם להעלותם:
וזהו ויאמר איש אל אחיו מן הוא, ר"ת מ"ן, הוא מיין נוקבין. כלומר שגם זה, הוא כמו שאר מאכלים שהחיות שבתוכם יש להם תאוה, והעלאת מיין נוקבין אל האדם. כי לא ידעו מ"ה הוא, שהם לא ידעו שהמ"ן הוא בבחינת מ"ה ובחינת משפיע אליהם, ולא בבחינת מקבל מהם. עד שאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. כלומר, הלחם הזה הוא בבחינת דכר ומשפיע אליכם. אשר נתן ה' לכם, להנאתכם לצורכיכם לאכלה, לקבל תענוג מן הלחם הזה, ולא שהלחם צריך להעלותו:
והנה עם בני ישראל בעלי המוחין, אף שהיו במצרים, היו עובדין השי"ת בכל מעשיהם ותענוגיהם הגשמי, ולא היתה כוונתם כלל להנאת עצמם, רק לעבוד השי"ת, שיהיה להשי"ת תענוג בהעלותם ניצוצות הקדושות שבתוך המאכל אליו יתברך, על ידי אכילתם כנ"ל. וכעת בזמן שלא היו יכולין לעבוד השי"ת שיהיה לו תענוג בהעלאת ניצוצות קדושות אליו, שלא היו צריכין להעלאת המן, אדרבה המן היה משפיע להם, והיה להם תענוג המקבל, ולא תענוג המשפיע אליו יתברך, שהוא יותר תענוג. וזה שאמרו מי יאכילנו בשר, מי הוא חמשים שערי בינה הוא עולם התענוג, היה מאכיל אותנו התענוג, הניצוצות שהעלנו מן בשר אליו יתברך, והיינו משפיעים לו תענוג: וזהו זכרנו את הדגה, ור"ת דגה הוא דל גומל לה'. רצה לומר, האדם שהוא בבחינת דל, היינו גומלין לה' ראשונה תענוג. אשר נאכל לשון נפעל, אשר קבלנו תענוג במצרים, מן חנם, והקליפות נקראים חנם. וקבלנו תענוג מהם במצרים, בהעלותינו ניצוצות קדושות מן הקליפות אל השי"ת, והיינו משפיעין תענוג אליו יתברך. וזה ועתה נפשנו יבשה אין כל, וידוע דכל היא מדה המשפיע, וזהו אין כל, אין לנו תענוג המשפיע, שהוא גדול ביותר:
ואע"פ שהיו רוצים לעבוד את השי"ת בזה, היו נענשים, כמו שכתוב (במדבר יא, יח) אשר אמרתם מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים. כי כל מה שברא השי"ת בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, ונברא האדם לעבוד את בוראו, ולא לכוין להנאת עצמו כלל, אף תענוג העבודה לא יכוין, כי אי אפשר לאדם לעבוד השי"ת בלעדו יתברך, והוא הוא העובד, וכאשר חפץ השי"ת כן יעשה:
וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה (יא, כו). להבין דהוי ליה למימר וישארו שני אנשים במחנה שם האחד וכו' והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו במחנה, ולמה אמר מקודם ותנח עליהם הרוח וכו':
ונראה דהנה רש"י ז"ל פירש, וישארו שני אנשים במחנה, מאותן שנבחרו אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו, עכ"ל. ולפי' רש"י ז"ל, לשון וישארו, לומר שהם היו בבחינת שיריים, כמאמרם ז"ל (ראש השנה יז, ב) מי שמשים עצמו כשיריים הקב"ה מוחל עונותיו, למי נושא עון למי שמשים עצמו כשירים. ואמרו (סנהדרין יד, א) אין אדם עולה לגדולה, אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו. והם עלו לגדולה, ונמחלו עונותיהם, לפי שהיו מחזיקין עצמם כשיריים, ולא רצו לקבל הגדולה, שאמרו אין אנו כדאין לגדולה זו, ונשארו שם בעולם שנמחלו עונותיהם, הוא עולם המחשבה בינה:
וזהו 'במחנה' במחן ה' ראשונה שהיא בינה עולם הסליחה. ותנח עליהם הרוח, ר"ל אף על פי שתנח עליהם הרוח נבואה בעולם, שנשארו. והמה בכתובים, כי המה גימטריא חמשים שהוא נ' שערי בינה, בכתובים רצה לומר באותיות צרופיהן, הם השמות שלהם שהיא החיות שלהם, כי השם של האדם הוא חיותו. ובאותיות השם של צרופיהן שהוא בכתובים, היה שורה עולם החמשים. ולא יצאו האהלה, שלא יצאו להתגלות אל מדת מלכות בנבואה שלהם, הנקרא אוהל, כי מדת מלכות נקרא אוהל. ויתנבאו במחנה, ר"ל התנבאו שם במח"ן ה"א ראשונה:
וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ויען יהושע בן נון וכו' אדוני משה כלאם. ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן וכו' (יא, כז-כט). עיין פי' רש"י ז"ל אדוני משה כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. להבין מה שאמר לו יהושע שיטיל עליהם צורכי צבור ויכלו נבואתם ולא יתנבאו עוד, ומה תועלת יהיה מזה להנבואה שכבר נתנבאו משה מת ויהושע מכניס:
ונראה, דהנה כל הגזירות אשר נגזר למעלה, יכולין הצדיקים לבטלם קודם שידבר הנביא, אבל אחר שדיבר הנביא אין יכולין לבטל, כדי שלא יאמרו ששקר דיבר הנביא. והנה בכל הדברים הכתובים העונש מחמת החטא, פשיטא שאם מתקן החטא בטל העונש: והנה השי"ת אמר למשה (כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לכן לא תביאו את העם הזה וכו', והגזירה מחמת חטא יכולה להשתנות, כמו תשובה, ותיקון החטא לקדש שם שמים. ופשיטא שגזירת של משה שאם היו כל ישראל צריכין שיכניס משה אותם לארץ ישראל היו מבטלין הגזירה זו, כענין ויפדו העם את יהונתן ולא מת (שמואל א יד, מה). אך באמת הדור שבא לארץ ישראל, לא היו בבחינת משה דור דעה, אלא בבחינת יהושע, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה, א). ולא היו צריכין שיכניס אותם משה לארץ, אלא דוקא יהושע:
והנה הגזירה שדיבר הנביא, אין יכולין לבטל, כדי שלא יאמרו ששקר דיבר הנביא, ולא ישמעו אח"כ לנביא שלא נתקיים נבואתו. הרשעים אשר בלאו הכי אינם רוצים לשמוע בקול ה', יהיה להם תירוץ בדעתם על פי יצרם הרע, שהנביא ההוא אינו אמת, והראיה שלא נתקיים נבואתו, ולא ישמעו עוד לדבריו. אבל החפצים לשמוע בקול ה', אם רואין שנתקיים נבואת הנביא כמה פעמים, ואף שפעם אחד לא נתקיים, ישמעו אליו. שיאמרו מה שלא נתקיים, מפני שחזר בתשובה, או שאר טעמים שיוכל להיות שיתבטל הגזירה בשבילו:
וזה שאמר יהושע למשה, אדוני משה כלאם, ומלת כלאם היא כמו שתי תיבות כל אם. כלומר, כל הדברים הנאמרין על תוכחות והגזרות, הכל בלשון אם, כלומר בתנאי שלא יעשה תשובה. אבל אם יעשה תשובה ויתקן החטא, ממילא בטל הגזירה. ואם כן מה שאמר לך השי"ת, יען לא האמנתם בי להקדישני, תוכל לתקן לקדש שם שמים ולבטל הגזירה, וגם שיוכלו כל ישראל לבטל הגזירה זו. רק מחמת נבואתם שהם מתנבאים משה מת ויהושע מכניס בלי טעם לדברי הנביא, אי אפשר לבטל. הטל עליהם צורכי צבור ויכלו נבואתם, ולא יתנבאו עוד, ולא יהיה חשש שלא ישמעו אח"כ אליהם. וא"כ תוכל לבטל הגזירה שאמר השי"ת יען לא האמנתם בי וכו', על ידי קדוש השם, ועל ידי התפילה שמבטל גזירות רעות, כמ"ש בזוהר:
ובאמת כן עשה משה, כמו שכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ג, כג-כח) שהיה רוצה לבטל הגזירה ע"י התפילה, והרבה והפציר בתפילה, עד שאמר לו השי"ת רב לך. וכן היה דעת יהושע, שהגזירה של השי"ת שאמר יען לא האמנתם, הכל על תנאי, על כן אמר אדוני משה וכו' הטל עליהם וכו', כנ"ל:
והשיב לו משה, המקנא אתה לי ומי יתן והיה וכו', כלומר למה אתה רוצה שיבוטל נבואתם בפסיקת נבואתם, יותר טוב שיבוטל נבואתם שיתן ה' כל עמו נביאים, ואם כן אצטרך להכניסם לארץ שאהיה רועה שלהם, והם יבטלו הגזירה ג"כ מה שאמר השי"ת יען לא האמנתם בי וכו'. ואם מפני נבואתם שלא יאמרו ששקר דיברו, בהיותם כולם צדיקים כל עם ה' נביאים, לא יהרהרו אחריהם כנ"ל, וגם יודע לכל שהם ביטלו הגזירה:
ותדבר מרים ואהרן במשה כו'. ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר וישמע ה'. והאיש משה עניו מאד כל האדם אשר על פני האדמה (יב, א-ג). להבין מה שאמר הרק אך במשה, והיה די באומרו הרק במשה דיבר. וגם מה צורך לומר וישמע ה'. וגם האיך שייך תיכף אחר זה והאיש משה עניו מאד מכל האדם:
ומדרש רז"ל (ספרי במדבר צט) וישמע ה' והאיש משה גם כן שמע, לומר שדברו בפניו. וגם להבין למה נענשה מרים יותר מאהרן, הגם שאהרן גם כן נענש לפי שעה בצרעת ותיכף נתרפא, ודרשו (שבת צז, א) ויפן אהרן אל מרים, שפנה מצרעתו, ומרים היתה צריכה להמתין שבעה ימים. וגם מה שאמר עניו מאד, והוי ליה למימר עניו גדול מכל האדם וכו':
ועיין בפרשת כי תשא (עה"פ ויהי ברדת) מה שכתבתי שם על המדרש (שמ"ר מז, ו) שהובא באור החיים (שמות לד, כט) שמשה זכה לקרני הוד, מפני מעט דיו שנשתייר בקולמוס. היינו כשאמר לו השי"ת לכתוב והאיש משה עניו מאד מכל האדם, כתב הוא ענו חסר יו"ד, לרמז שאין בו חכמה, כי חכמה הוא יו"ד. וזהו מעט דיו של היו"ד שלא כתב והעביר על ראשו, היינו על חכמתו שנקרא ראשית, לומר שאין בו חכמה. והשי"ת הראה לכל, שיש בו חכמה, וחכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א), ועל כן זכה לקרני הוד עי"ש:
והנה באבות בפרק ששי (משנה א) מחשב המעלות מה שזוכה הלומד לשמה, ומלבשתו ענוה ויראה. ולכאורה כיון שאמר ומלבשתו ענוה, מה צורך ליראה, הלא עקב ענוה יראה (משלי כב, ד). ואפשר לומר, ומלבשתו ענוה ויראה, היינו יראה עילאה יראת הרוממת, היא חכמה. כי חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה, היינו בינה עולם הענוה עולם התשובה היינו בינה, יומשך עליו ג"כ חכמה דלא מתפרשין: ועיין בסידור האר"י ז"ל בתפלת שבת בכוונת אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג, א) עי"ש. כי בינה היא יושב יו"ד, היינו חכמה, יושב בשמים עי"ש. וכיון שע"י הבינה נמשך לו חכמה, וחכמה היא אותיות כח מ"ה, וכיון שיש בו כח מ"ה, אז אין מתגאה כלום, ובודאי לא יפול, כי בדבר מ"ה ואין לא שייך שבירה. ועל כן אמרו (סוטה ג, א) מי שהוא דבוק לחכמה לא יחטא, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות היפך חכמה:
והנה רז"ל אמרו (ראש השנה כא, ב) משה זכה לבינה, היינו שהיה תמיד בעולם התשובה, והיה מקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה). וזהו שפלותו שהיה בו, מפני שנולד בכל מדות הרעות בטבעי, כמו שכתוב בספרים . והיה שב בתשובה שלימה, ומקיים וחטאתי נגדי תמיד:
והנה בפרשת קרח (במדבר טז, יא) כתיב שאמר משה, ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. ובפרשת המן בפרשת בשלח (שמות טז, ז) כתיב, שאמר משה ואהרן אל בני ישראל ונחנו מה כי תלינו עלינו. הרי שהיו בשניהם מדת מ"ה, ומדת מ"ה היא בחכמה כח מ"ה, אלא שמשה רבינו ע"ה זכה לבינה, שהיה תמיד בעולם התשובה, והיה רואה בשפלותו תמיד: ולפי מה שכתבתי למעלה בשם המדרש שהיה כותב בתורה ענו חסר יו"ד, לרמז שאין בו חכמה, ומדת מה שיש בו, כמו שאמר ונחנו מ"ה. היה חושב שהניח בו השי"ת מדה זו, שהיא כח מן החכמה, ובאמת אין בו חכמה. והיה ממליך השי"ת על מדת מ"ה שבו, מן החכמה שהוא נתן בו מדת זו, כמאן דמנח דבר בכלי ריקן, ואין זה שלו, כי אין בו חכמה, ועל כן כתב ענו חסר יו"ד על עצמו:
וזהו מעלת משה מכל הנביאים, אף על פי שהיו אנשים שהיו בהם מדת מ"ה, כגון אהרן וכיוצא בהם. ועיין מה שכתבתי בפרשת דברים בפסוק ואקח מכם אנשים חכמה וידועים, עיין פי' רש"י ז"ל אבל נבונים לא מצא עי"ש. שמשה רבינו מחמת שהיה תמיד בעולם התשובה שהיא בינה, ורואה בשפלותו, וחושב שאין בו חכמה, אף על פי שהוא במדריגת מ"ה, על כן היה גדול יותר מכל האנשים שהיו בהם ג"כ מדריגת מ"ה מן חכמה, כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד (ברכות לד, ב): וזהו שאמרו, הרק אך במשה דיבר ה', שאמרו בפניו להוכיחו על שפירש מהאשה, וכל מקום שנאמר אכין ורקין אין אלא מיעוטן. וזהו 'הרק אך' שיש במשה שני מיעוטן, מיעוט יתירה מכל אדם אשר על פני האדמה, בשביל זה דיבר ה' עמו, הלא גם בנו דיבר. ובאמת משרע"ה לא רצה להחזיר להם תשובה שיהא ניכר מתוך התשובה גדלותו ורוממותו אצל השי"ת, שאמר לו השם יתברך ואתה פה עמוד עמדי, ולהם צוה שיחזרו לאהליהם. ועל כן כתוב וישמע ה', וידוע שעולם השמיעה הוא עולם התשובה, ששם היה משה רבינו דבוק, ועל כן כעס השי"ת עליהם:
וזה שאמר והאיש משה עניו מאד, כלומר במדריגת מאד, מדת מ"ה שהיה בו, היה ענו. והיה כותב חסר יו"ד לרמז שאין בו חכמה, רק שהש"י נתן בו כח מ"ה כמאן דמנח דבר בכלי ריקן כנ"ל. ובאמת אהרן שהיה בו מדריגת מ"ה, באמרו זאת להוכיח את משה, לא היה בו שמץ דבר מגדלות, רק שכעס עליו השי"ת ולקה אותו בצרעת לפי שעה, ותיכף נתרפא. מחמת שהיה לו לחשוב שהיה רואה שהשי"ת דבר עמו תמיד, ואם היה עליו הקושיא הזאת שפירש מהאשה, ולא קיים מצות פ"ו, לא היה השי"ת עמו תדיר. כמו שכתוב אור החיים בפסוק ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (), שהפגם נוגע אליו יתברך. וז"ל שם, חוזר השי"ת וטוען שהיו להם לשער בדעתם כי הוא עומד ומשמש לפני ה', ואם היה עושה עול לא היה ה' מסכים על ידו, אמור מעתה בה' דברתם וכו' , עי"ש. וזהו היה חטא אהרן, אבל לא היה בו שמץ מגדלות כשהוכיח את משה על זה, כי היה במדריגת מ"ה, אבל מרים שלא היתה במדריגתו לקתה יותר: ועל שאמר ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן וכו', אפשר לומר, בשעה שהיו מדברים אל משה להוכיחו, אז אמר ה' להם. כדי לרמז להם מעלתו, שלא היה חרה לו כלל, ולא בקש עליהם להענישם. וגם גילה להם טעם שלא השיבם כלום, שהיה לו להשיב אליהם תשובה, ולא גילה להם שהיה הדבר הזה בצווי ה' ואתה פה עמוד עמדי: והאיש משה ענין מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב, יג). להבין יתור לשון על פני האדמה, והיה די באמרו מכל האדם:
ונראה, דהנה האדם בכל דבר צריך לראות בפנימיות הדבר המחיה, ולא לראות ולהביט בגשמיות הדבר, ולהתבונן שכולם בחכמה עשית, אפילו דברים הגשמיים, הכל נברא בחכמה נפלאה, המחיה את הדבר ההוא, ונכון לדבק עצמו בניצוץ הקדוש המחיה הדבר ההוא, ולא לדבק עצמו בתענוג הגשמי, כי אם רוצה לקבל תענוג מדבר גשמי, הוא נכנע ומושפל תחת הדבר ההוא, ומקבל תענוג ממנו, וממליך עליו דבר גשמי. אבל כשמדבק עצמו בניצוץ הקדוש, והיא החכמה המחיה אותה, נמצא מדבק עצמו בחי החיים שורש התענוגים:
וזהו פירוש הפסוק (שמות כ, ב. דברים ה, ו) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ר"ל לא תמליך על עצמך אלהים אחרים, ושלא לדבק בכל הדברים הגשמיים לקבל מהם תענוג, ונמצא אתה נכנע ומושפל תחת הדברים הגשמיים, וממליך עליך דברים גשמיים שאינם אלהות. ואמר על פני, רצה לומר על פנימיות של כל דבר, הניצוץ הקדוש המחיה הדבר ההוא, והיא החכמה בכל הדברים, תדבק עצמך לפנימיות הדבר ההיא, החכמה המחיה אותה, ונמצא דבוק בחי החיים שורש התענוגים:
והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), ר"ל אם האדם הוא בחינת אין, יכול לדבק בחכמה כי חכמה אותיות כ"ח מ"ה, ובחינת משה שאמר ונחנו מ"ה, שהיה תמיד דבוק לחכמה. והרב המגיד זללה"ה (ראה רמזי תורה אות רצו) אמר משל על זה, מי שהוא עומד תמיד לפני המלך, אף על פי שעושין לו שלא בכבוד, אינו מרגיש כלל, כי הוא בטל ממציאות מפני יראת המלך, ועל כן משה רבינו עליו השלום שהיה תמיד דבוק בהשי"ת, אמר ונחנו מה, שהיה בטל ממציאות ולא היה מרגיש אף אם היו מבזין אותו, עכ"ד: וזה שאמר, והאיש משה עניו מאד מכל האדם. ואמר על פני האדמה, רצה לומר שהיה משגיח בכל הדברים אל הפנימיות הדבר ההוא, ואף על האדמה דבר גשמי, היה מביט בפנימיות הדבר ההוא המחיה אותה. והיא החכמה המחיה אותה, והיה דבוק תמיד לחכמה חי החיים שורש התענוגים. ומחמת שהיה דבוק תמיד להשי"ת, לא היה מרגיש כלל אף אם היו מבזין אותו, כי היה בטל ממציאות, וע"כ אמר ונחנו מ"ה: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע וכו' (במדבר יב, ח). עיין פי' רש"י ז"ל. ולהבין מה שאמר אדבר בו, ולא אמר עמו. וגם מה שאמר ותמונת ה' יביט, ולא אמר יראה:
ונראה דבא לפרש ולומר ההפרש, שבין נבואת משה לבין נבואת שאר נביאים. דנבואת משה היה מאספקלריא המאירה, ונבואת שאר הנביאים היתה מאספקלריא דלא נהרא. ואמרו רז"ל (זוה"ק ח"ג רלב, א) שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה. וזהו שאמר, פה היא מדת מלכות השכינה. אל פה, ר"ל פיו של משה. אדבר בו, שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו:
וגם אמרו רז"ל (ספרי במדבר קנג) כל הנביאים התנבאו בכה, מוסף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר. ואמר הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה פירוש על זה, כי כל הנביאים התנבאו כמו שנאמרה להם הנבואה, ולא היה כח בידם לשנות איזה דבר, על כן התנבאו כה אמר ה'. אבל משה רבינו ע"ה שהוא בעלה דמטרוניתא, והיה מושל ביראת ה' כרצונו וחפצו, ועל כן אמר זה הדבר אשר צוה ה', שהוא דרגא למעלה ממדת מלכות, והיה מנהיג מדת מלכות כרצונו, עכ"ד ודפח"ח: וזהו שאמר ומראה ולא בחידות, ר"ל שהיה מאספקלריא דנהרא, והיה בעלה דמטרוניתא, ומנהיג מדת מלכות כרצונו. וזהו שאמר ותמונת ה', ר"ל מדת מלכות יביט, ורש"י ז"ל פי' בפ' לך לך בפסוק ויוצא אותו החוצה (בראשית טו, ה) לשון הבטה מלמעלה למטה, והוא היה בעלה דמטרוניתא. וזהו ותמונת ה' מדת מלכות, יביט מלמעלה, ומנהיג מדת מלכות כרצונו. ועיין בס' מאורות נתן, כי תמונה נקרא מדת מלכות, עיין שם:
ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה (יב, יג). מלת לאמר הוא מיותר: ונראה, דהנה הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה (אור תורה בהעלותך) אמר, דשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם והם קל חומר וכו' שבתורה שבעל פה, הם כנגד שלש עשרה מדות שבתורה שבכתב. ומדה ראשונה שבתורה שבכתב הוא אל, הוא כנגד קל וחומר שבתורה שבעל פה. ועל כן כשהתפלל משה על מרים, והזכיר והמשיך מדה ראשונה שבשלש עשרה מדות, אל נא רפא נא לה, השיב לו השי"ת, ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. ודרשת חז"ל (בבא קמא כה, א) וקל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא שדיו לבא מן הדין להיות כנדון, ועל כן תסגר שבעת ימים. כלומר, שהשיב לו השי"ת, שאתה ממשיך ממדת הראשונה אל נא וכו', והלא מדה ראשונה שבתורה שבעל פה הוא קל וחומר, ותורה שבעל פה הוא הנהגת עולם הזה, ועל כן תסגר שבעת ימים, כמו הדין הקל וחומר שבתורה שבעל פה עכ"ל ודפח"ח: והנה איתא בליקוטי תורה פרשת כי תשא (ד"ה ה' ה' אל רחום) וז"ל, הטעם שזכר משה רבינו ע"ה י"ג מדות כאן, בהתפללו על עון עגל, ובמרגלים לא זכר רק ט' מדות. כי עון העגל היה הפגם בז"א שהיו כופרים בשם הוי"ה כמו פרעה וכו', אך עון המרגלים היה הפגם בנוקבא שהוציאו דבה על הארץ, לכן הזכיר שם ט' מדות להמשיך מז"א לנוקבא, אך כאן מא"א לז"א עכ"ל:
ולפי זה צריך להבין כאן במרים שכתוב ותדבר מרים ואהרן במשה, וכמו שאמר השי"ת אח"כ ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. אם כן היה הפגם בעולם הדיבור, כמו שם במרגלים. ואם כן למה הזכיר והמשיך ממדת אל, מדה ראשונה שבשלש עשרה מדות. והיה די בהזכרת והמשכה מט' מדות כמו במרגלים:
ואפשר לומר לפי שהתנשאו עצמם והשוו עצמם למשה, ואמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר, ואף גם שהיו מתכוונים לשם שמים על שפירש מן האשה, אף על פי כן סביביו נשערה מאוד (תהלים נ, ג) . וכתוב במשנת חסידים במסכת תשובה (פרק ב אות א), שהמתגאה פוגם באותיות י"ה מן השם מספר ט"ו כמו מספר גאוה, ומשה רבינו ע"ה רצה לתקן זה, ועל כן מא"א המשיך לתקן פגם י"ה:
וידוע דצעקה הוא בלב, כמו שכתוב (איכה ב, יח) צעק לבם אל ה'. ומחשבה הוא בלב, כמו כי תאמר בלבבך (דברים ז, יז). וזהו ויצעק משה אל ה' לאמר, להמשיך ממחשבה עליונה מדת אל, אל י"ה, לתקן מחשבת התנשאות. ובאמת אין השי"ת מענש על המחשבה, רק כל המגביה עצמו, הקב"ה משפילו (עירובין יג, ב). וזהו השפלה שאמר השי"ת, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ומדוע לא יראתם וכו', רק שלקתה בצרעת על לשון הרע כמשפט הקל וחומר שבתורה שבעל פה, כנ"ל: