אור ברסלב
אורח לחיים פרשת נשא

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת נשא

פרשת במדבר

וידבר ה' אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם (ד, כב). מ"ש גם הם, פי' רש"י ז"ל, כמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה. ולכאורה עדיין אינו מתורץ לשון גם הם, ולמה יגרע בני גרשון: ואפשר שבא לרמז, דצדיק הדור צריך להעלות בני דורו, אף במדריגות התחתונים, שעושין מצות ומעשים טובים, או לומדים, בלא דחילו ורחימו. ואורייתא ומצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, כמ"ש בזוהר (תיקו"ז כד, ב). וצריך צדיק הדור להעלותם עם מצות ומעשים טובים שלהם:

ואיתא בליקוטי אמרים (אות פד), מ"ש בזוהר (ח"א רלד, א), שדנין את האדם בכל היכל והיכל. היינו בכל אות ודיבור, דנין אותו, אם כדאי הוא לדבר. אם אינו כדאי, אז מגרשין אותו, היינו שששולחין לו מחשבה זרה ורעה, ונופל למטה ר"ל, עכ"ל :

וזה שאמר ה' אל משה, נשא את ראש בני גרש נו"ן, כי נו"ן הוא עולם המחשבה, ומדריגת התחתונות אשר מגרשין אותם מעולם המחשבה, נקרא בני גרשון. כלומר תעלה ותנשא את ראש השכל, בני גרשון המדריגות התחתוניות, גם הם, לבית אבותם הם בחינת השכל, כי חכמה בינה ודעת נקרא אבות. ותנשא אותם אל שרשם, עולם המחשבה: למשפחותם, תרגם אונקלוס לזרעיתהון, כלומר המצות ומעשים טובים שלהם הנקראים זריעה, כמו שכתוב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה. וגם עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, הם נקראים תולדות. וזהו לזרעיתהון למצות ומעשים טובים, תנשא למעלה למקום שרשם, כנ"ל:

דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו (ה, ו-ז). עיין פי' רש"י ז"ל, דקאי על גוזל ונשבע לשקר. ולהבין מה שאמר מכל חטאת האדם, וגם דאמר בה"א הידוע האדם, וגם ואשמה הנפש ההיא לכאורה מיותר:

ונראה, דידוע דמדת יסוד נקרא כל . ואמר איש או אשה כי יפגמו ח"ו במדת יסוד הנקרא כל. וזהו כי יעשו מכל, שיעשו דבר שיפגמו במדה הנקרא כל. ואמר חטאת האדם, כי ידוע כי אדם הראשון חטא בזה, כמו שאמרו (סנהדרין לח, ב) מושך בערלתו היה, וזהו חטאת האדם בה"א הידוע. למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, דהנה כתוב בזוהר ובכל הספרים , שברית המעור תלוי בברית הלשון, ומי שפגם בברית הלשון סופו שיפגום ח"ו בברית המעור. וכמו שכתב בספר תומר דבורה (פרק ח) על זה וז"ל, והרי דייק לשנא דקרא (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך, עכ"ל : וידוע, כי דיבור הוא בבחינת נפש. וזהו שאמר ואשמה הנפש ההיא, ר"ל אם יעשו מכל חטאת אדם, בודאי ואשמה הנפש ההיא מקודם, שחטא בזה פגם בנפש, היינו בדבור, ומחמת זה פגם ג"כ ביסוד:

והתודו את חטאתם, שזה צריך וידוי דברים הרבה בדיבור ובמחשבה תמיד. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד. והשיב את אשמו, ר"ל יבוא החטא שחטא, על ידי תשובה הרבה וידוי דברים ובמחשבה, יבוא החטא זה אל חכמה הנקרא ראשית. וזהו והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף עליו. דהנה ידוע, דמדת יסוד הוא כללות חמשה מדות הקודמין, ויוסף הוא מדת יסוד מדת התקשרות. וזהו וחמשיתו, אותן חמשת מדת יוסף עליו בהתקשרות ובגדרים וסייגים שיא מדת יסוד על תיקונו. ולשון וחמשיתו, כמו וחמשת וא"ו, כלומר חמשה מדות שבוא"ו יוסף בהתקשרות שיהיה לעבודת הבורא בלבד. ונתן לאשר אשם לו, ויתקן הכל למקום אשר פגם בחטאו, שיהא מדת יסוד על תיקונו:

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה (ה, ט-י). להבין תחילה אמר אשר יקריבו לכהן, ואח"כ אמר לשון אחר איש אשר יתן לכהן. וגם תחילה אמר לו יהיה, ואח"כ אמר ואיש את קדשיו לו יהיו:

ונראה, דיש שלשה מיני בני אדם בעובדי ה', ואחד עובד את ה' והולך בדרכיו, וכוונתו בו גם כן לקבל שכר לנפשו, וזה נקרא בספר שערי קדושה (ח"א שער ג), גומל נפשו איש חסד (משלי יא, יז). כי כל החסד שעושה, הוא גומל לנפשו. ויש שאינו מכוין להנאת עצמו בפרוטרוט, רק שעושה המצוה בשם כל ישראל, ומכוין להשפיע שפע רב אל השכינה הנקרא כנסת ישראל, והוא בכלל כל ישראל, וזה נקרא בחינת צדיק. ויש מדריגה גדולה, שמכוין להשפיע שפע רב אל השכינה, לכללות ישראל, והוא בעצמו אינו חפץ בשום דבר, כענין ר' חנינא בן דוסא, שהיה בת קול יוצא, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין ממעלי שבתא למעלי שבתא (תענית כב, ב). וזה נקרא איש חסיד המתחסד עם קונו: וזה שאמר כל תרומה, ר"ל כל מיני הרמות לכל קדשי בני ישראל, מה שמקדשין בני ישראל. אשר יקריבו לכהן, ר"ל אם מקדשין את עצמם, ובשביל זה הם מקרבין עצמם להשי"ת, לכהן, ר"ל בשביל להמשיך מדת חסד לנפשם, כי כהן הוא חסד, לו יהיה, ר"ל יבוא לו חסדים ושלימות כפי כוונתו:

ואח"כ אמר המעלה השניה, ואיש את קדשיו, את דייקא, ר"ל שמקדש ומטהר עצמו בשביל א"ת הוא השכינה הנקרא את, לפי שהיא כלולה מא' ועד תי"ו. לו יהיו, ר"ל בשבילו, יהיו לשון רבים, יהיו לכל ישראל:

ואח"כ אמר המעלה השלישית, איש אשר יתן לכהן, ואמר יתן לשון מתנה, ר"ל כל מה שעושה, הוא נותן מתנה אל השם יתברך, שיוכל להשפיע חסדו. וזה אשר יתן, שהוא נותן במתנה לכהן, אל מדת החסד, שיוכל להשפיע, והוא בעצמו אינו חפץ בשום דבר. לו יהיה עיין פי' רש"י ז"ל, וז"ל לו יהיה ממון הרבה. ר"ל שאינו חפץ בשום דבר, רק כוונתו אל השם יתברך בקיומו התורה והמצות, כדי שיוכל להשפיע לישראל מחסדו, כי זה היה כוונתו בבריאת עולם. לו יהיה, לזה האיש יהיה ממון הרבה, ר"ל טובות גדולות עד אין קץ, וכל העולם כולו לא נברא, אלא בשביל זה:

או יאמר דהנה ידוע, שיש עובדין את השם יתברך מיראה, שמא לא יתן להם השי"ת בני חיי ומזוני, או שאר יראת. ויש עובדין אותו מאהבה, שאין חפצים בשום דבר, ואין יראים משום דבר, רק עובדין מאהבת הבורא. וזהו שאמר ואיש את קדשיו, א"ת דייקא, כלומר מה שהמקדש עצמו, הוא מחמת יראה, לו יהיו לשון רבים כלומר יתן לו השי"ת כל דבר חפץ כגון בני חיי ומזוני, או שאר יראת שירא, ממנו הוא נשמר מהם. אבל איש אשר יתן לכהן, וידוע דכהן הוא מדת חסד ואהבה, כלומר שעובד השי"ת מאהבה, ואין חפץ בשום דבר, לו יהיה, כלומר יהיה לו כל העולם כולו. ועל כן פירש רש"י לו יהיה ממון הרבה, כלומר מתנות רבות, וטובות גדולות, וכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולצוות לו. וע"כ כתוב לשון יחיד, לכלול על כל העולם. אבל מי שעובד מיראה, כתיב לשון רבים. כי הדברים שחפץ בהם, ועובד בשביל זה, נותנין לו, כנ"ל:

כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו (ו, ה). להבין הכפל בפסוק, וגם דאמר גדל פרע שער ראשו, והוי ליה למימר גדל שער ראשו:

ונראה, דהנה הנזיר הזה, הוא מפריש עצמו מתענוגי עולם הזה, ובא ומדבק עצמו לחכמה, שהוא היולי בין העולם האין, ובין העולם הנקרא י"ש, כי החכמה מאין תמצא, וזהו כי יפלא. וחיות של כל העולמות הוא חכמה, כי חיים בגימטריא חכם, וכמ"ש (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה את בעליה . ובזה שמפריש את עצמו מעולם הזה, ומדבק עצמו לחכמה, בזה הוא מתקן מדותיו שפגם בהם, כי שם נמתקו כל הדינין, ואמרו רז"ל במזבח (מידות פ"ג מ"ד) לא תבנה אתהן גזית (שמות כ, כא), כי הברזל נברא לקצר ימי האדם, והמזבח נברא להאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וזהו כל ימי נדר נזרו, תער לא יעבור על ראשו. כי בהיות שהוא דבוק לחיות האמיתי, שהוא חכמה המחיה הכל, אינו בדין שיונף עליו המקצר: עד מלאת הימים, כי המדות נקרא ימים, ועבירות נקרא פגם. וכשהוא מתקן, הוא ממלא הפגם שפגם במדותיו. וזהו עד מלאת הימים, הם המדות, בזה אשר יזיר לה' קדוש יהיה. כי חכמה נקרא קודש, וכשהוא מדבק אל חכמה, נקרא קדוש. ואמר גדל פרע שער ראשו, דאיתא בזוהר בהעלותך (קנא, ב), על פסוק קח את הלוים (במדבר ח, ו), וז"ל וכל מאן דאתי מסטרא דדינא, בעי דלא ירבי שערי, בגין דאסגי דינא בעלמא. ועל דא אתתא כהאי גוונא דלא יתחזו שערי לבר, ובעייא לאתחפייא רישה ולכסי שערהא עכ"ל. והנה בזה שהוא דבוק אל חכמה, שהוא חסדים גמורים, ואין בהם תערובות דין כלל, אמר שמותר לגלות שערו. וזהו גדל פרע, לשון ופרע ראש האשה, כלומר גדל גדולו פרע יהיה בגילוי, כי אין שם חשש דין כלל. ואמר שער ראשו, כלומר השערות המרומזין על דינין. ראשו, הם גם כן בחכמה הנקרא ראשית, הוא חסדים גמורים: וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם (ו, כב-כג). להבין מלת לאמר. וגם כיון דאמר תברכו לשון רבים, הוי ליה למימר אמרו להם, מה לשון אמור. ורש"י ז"ל כתוב, אמור כמו זכור שמור, שהוא בדקדוק לשון מקור פקוד בניקוד קמץ חולם:

ונראה, דידוע בספרים, שהשי"ת ברא כל העולמות כדי שתתגלה מלכותו על ישראל, ובשבילם נבראו כל העולמות בהשתלשלות עד העולם הזה, ועל ידם יתגלה מלכותו . ומדת מלכות הוא מדה אחרונה, מעילא לתתא וכל האורות ועולמות עליונים בה מתחזיין, וכל הברואים בעולמות העליונים ותחתונים נכללין בה, והוא דמיון ומראה דכולא, כמ"ש בתיקונים:

והנה הברכות מסר הקב"ה לאברהם אבינו, הוא מסר ליצחק, ויצחק מסר ליעקב, ויעקב לבניו, והקב"ה מסר הברכה לכהנים, מפני שהכהנים הם מדת חסד ואהבה. וכאשר מעוררין עצמן באהבה לברך את ישראל, אז מעוררין גם כן אהבה לעילא לעילא במקור עליון להשפיע כל טוב, וכל הברכות על ישראל. ועל כן תקנו בברכה וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, כי על ידי שמעוררים מדתם, מדת אהבה, להשפיע ולברך את ישראל, מעורר אהבה והשפעה ממקור עליון עד מדת מלכות, ומדת מלכות נקרא כנסת ישראל, ומקבלין כללות ישראל, וכל העולמות והברואים אשר נכללין במדת מלכות, השפעה ממקור עליון:

ועיין מה שכתבתי בפרשת יתרו בפסוק בחודש השלישי וכו' (שמות יט, ב), שבסיני בעת קבלת התורה, שהכתוב מעיד עליהם, שהיו באחדות גמור, כאיש אחד, ויחן שם ישראל, עיין פי' רש"י שם (ד"ה ויחן). והיה בהם מדת אהבה להיות כולן כאיש אחד, וע"י התשובה שעשו, והיה כל אחד ואחד רואה בשפלותיו, ומכניע עצמו נגד חבירו, וכן חבירו רואה בשפלותיו, ומכניע עצמו נגד חבירו, וזה גרם אהבה ואחדות גמור, עי"ש :

וכן בכאן בכהנים, שהיו צריכין לעורר מדתן, מדת אהבה גמורה, לברך את ישראל, כמו שתיקנו בברכה, לברך את עמו ישראל באהבה. ועל ידי אהבה שמעוררין, ומקשרין עצמן עם ישראל באהבה, הם מעוררין אהבה ראשונה ממקור עליון. והאיך היו יכולין לבוא למדריגת אהבה גמורה, על כרחך היו צריכין לשוב בתשובה שלימה, ולראות בשפלותן, כמו בסיני, שהיו ישראל במדריגת אהבה ואחדות ע"י התשובה: וזהו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, ואמירה הוא בלב, כמו כי תאמר בלבבך (דברים ז, יז), ובינה לבא (תיקו"ז הקדמה יז, א), והוא עולם התשובה, כלומר שיעשו תשובה, ואז יכולין לבא אל מדת אהבה אל ישראל. כה תברכו את בני ישראל וכו', ומדת מלכות נקרא כה, וזה כ"ה מדת מלכות, תברכו את, כמו עם בני ישראל, בשעת הברכה שתברכו את בני ישראל, תכוונו במחשבתכם להמשיך השפעה וברכה אל מדת מלכות, ומשם יקבלו כללות ישראל, וכל העולמות והברואים, אשר נכללין במדת מלכות, שפע וברכה ממקור עליון:

אמור להם, אמור לשון מחשבה והניקוד של אמור, קמץ חולם ניקוד של מקור. וזהו אמור להם להמשיך שפע אל ישראל ומדת מלכות ממקור העליון, ויברכו כל העולמות וכל הברואים אשר נכללין במדת מלכות, ממקור עליון. ועיין בתיקונים תיקון שתין ותשע, בדיבור המתחיל ועוד ותוסף ללדת את אחיו את הבל (קט, ב), דג' יודין יברכך ה' יאר ה' ישא ה', אינון תלויין ממקור עליון, ואינון סגולתא לעילא, עי"ש:

ומה שאצל יו"ד של יברכך מסיימין וישמרך, משום דחז"ל דרשו (במ"ר יא, ה) יברכך בממון, וזהו צריך שמירה גדולה, שלא יכשל בממון, ולא יהא עושר שמור לבעליו לרעתו. ע"כ ברכו הכהנים בברכת ממון, וגם שמירה שלא יכשלו עבור רוב ממון, ושיצא ידי צדקה ומעשר:

ואצל יו"ד של יאר מסיימין ויחנך, משום דרז"ל דרשו (יומא פז, א) לא טוב לרשעים שהקב"ה מאיר להם פנים בעולם הזה, כדי להאבידן. על כן מסיימין ויחנך, כלומר שהש"י יאר לך פנים לא מפני ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, אלא ויחנך מאוצר מתנת חינם:

ואצל יו"ד של ישא מסיימין וישם לך שלום, דמה שהש"י נושא פנים, על זה יש קטרוג, עד שהש"י אמר תירוץ על שהוא נושא פנים, שהם מדקדקין עד כזית (ברכות כ, ב). לכך מסיימין וישם לך שלום, שלא יהיה לך קטרוג על נשיאות פנים, מהשי"ת: ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה (ז, יב). מה שלא הזכיר בו שום רמז, שהיה נשיא. וכן יום השני כתיב (ז, יח) הקריב נתנאל בן צוער נשיא ישכר, מקודם הזכיר שמו. ואח"כ כתיב נשיא ישכר, ובכולן הזכיר תיבת נשיא קודם לשם:

אפשר לומר, דהנה ידוע מה שאמ' רז"ל (עירובין יג, ב) , כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, ונמצא אם רואין באדם, שנותן לו השי"ת ב"ה גדולה וכבוד גדול עד מאד, בידוע שהשפיל עצמו עד מאוד. והנה מנחשון בן עמינדב, יצא מלכות בית דוד. כמ"ש בסוף רות (ד, כ-כא), ונחשון הוליד את שלמון וכו', וישי הוליד את דוד. וא"כ כשנתנו לו הגדולה והמלוכה לזרעו אחריו עד סוף כל הדורות, מסתמא השפיל עצמו עד מאד בתכלית השפלות. ועל כן לא נזכר בו תיבת נשיא, לומר שלא היה בו שום נשיאות והתרוממות כלל ועיקר, אבל היה בתכלית השפלות :

וכן ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא ישכר. וידוע דשבט ישכר בני תורה, כמו שכתוב (דברים לג, יח) וישכר באוהליך, וכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני ישכר יודעי בינה לעתים וכו'. ואמרו רז"ל (תענית ז, א) למה נמשלו דברי תורה למים, לומר לך מה מים אין שרוין אלא במקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במקום נמוך. ובפרט נשיא וראש השבט הזה, בודאי היה משפיל עצמו: ועל כן לא כתיב בו תיבת נשיא קודם לשמו, לרמז שהיה משפיל עצמו ולא היה בו שום נשיאות, רק מחמת שתלמוד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית מן הנשיאות והתרוממות , כתיב נשיא ישכר. והזכיר תיבת נשיא אחר שמו, לומר שהיה בו חלק מנשיאות כדין תלמוד חכם, אבל לא היה בו בעצם שום נשיאות. ועל כן לא הזכיר לשון נשיאות קודם שמו:

ולפי זה יובן גם כן מה שאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ואח"כ פעם שנית (ז, יג), וקרבנו קערת כסף אחת, לכאורה וקרבנו פעם שנית מיותר. אלא לפי שהיה נשיא למטה יהודה, והיה בו מדת יראה, מדת מלכות בשלימות . וכתוב בהקדמת תיקונים (תיקו"ז הקדמה ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענווה דאיהו שכינתא עילאה, עולם התשובה. וא"כ כיון שהיה בו מדת יראה בשלימות, מזה בא למדת ענוה בשלימות. ומאן דאית ביה מדת ענוה ושפלות, אמרו רז"ל (סוטה ה, ב) כאילו הקריב כל הקרבנות שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה:

וידוע, ששמו של אדם זהו חיותו. וזהו המקריב וכו' את קרבנו נחשון, כלומר שמו שהוא חיותו, והיה בו שפלות גדול, שיראתו הביאו לידי ענוה, עולם התשובה. הקריב את קרבנו נחשון, הקריב עצמו ממש אל השי"ת, שזבחי אלהים רוח נשברה. ובפרט שהקרבנות שהקריבו הנשיאים, לפי שלא היו נותנים למלאכת המשכן עד הנה, שהיה כפרה על עון העגל , הקריבו הקרבנות אלו לבסוף נדבה למלאכת המשכן לכפר עוונם. על כן בוודאי היה לו חרטה גדולה ושפלות ותשובה עד שהקריב עצמו ממש. וזהו המקריב ביום הראשון, את קרבנו ממש, נחשון חיותו ממש הקריב, ואח"כ וקרבנו קערת כסף, כלומר שקרבנו הגשמי שהביא, שוה בכולם קערת כסף אחת וכו': וזה שהקטין את עצמו ביותר, מחמת שהיה בו נשמת דוד בהעלם, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א. קידושין לב, ב), וצריך לעשות דין במורד נגדו . ומחמת זה שלא יתגאה ח"ו, צוה לו השי"ת שיהיה לו שתי תורות , אחת שנכנסת ויוצאת עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז, יט-כ), ומדת יראה הוא מדת מלכות , אע"פ שהוא מלך, ועושה דין במורד נגדו, צריך שלא יזוז ממחשבתו להמליך את השי"ת, שהוא הממליך אותו ברצונו, ובשביל שהכל רצון השי"ת הממליך אותו, לא ירום לבבו מאחיו, וזהו מייתי ליה לידי תשובה וענוה ושפלות:

אבל בנשיא שבט ישכר שהיו תלמידי חכמים, ורב שמחל על כבודו, כבודו מחול (קידושין לב, ב), ואין צריך לשפלות כל כך, אדרבה בעת שהוא מעורב עם העולם, צריך להיות בו מדת גאות אחד משמנה שבשמינית בפני הבריות, שיהיו דבריו נשמעים. אבל שלא בפני הבריות, היה בהם מדת שפלות, ועל כן נתקיימה התורה בהם: וזהו פירוש ומבני ישכר יודעי בינה, בינה הוא עולם התשובה , עולם ענוה. כי מי שהוא בעל תשובה, ומקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), הוא תמיד בשפלות, והם יודעים בתשובה ושפלות, ועל כן נתקיימה התורה בהם. אבל הם יודעים בינה לעתים, כי בעת שהם מתחברים עם העם, צריך להיות בהם קצת גדלות, ואי אפשר להם לבא לעולם השפלות כמו מלך כנ"ל, רק הם יודעים בינה לעתים, היינו בעת שאין חבורם עם העם. ואמר אח"כ אצל נתנאל בן צוער פעם שנית, הקריב את קרבנו, כלומר שהקריב את עצמו בתשובה, לכפר על עונו, את קרבנו. כלומר עם קרבנו הגשמי קערת כסף, שהיה נותן שוה עם כולם לנדבת המשכן לכפר עליהם, הקריב עצמו בתשובה וחרטה, כדי לכפר על זה כנ"ל:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה