אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת במדבר
וידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו' לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם מבן עשרים שנה ומעלה וכו' תפקדו וכו' אתה ואהרן (א, א-ג). וצריך להבין מלת לאמר, הלא הציווי היה למשה ולא לישראל. גם מהו לשון שאו. גם מה שאמר במספר שמות, מאי נפק"מ במנין שמות, וכמה בני אדם שהיה שמותן שוין ושם אביהן שוין. גם מהו לגלגלותם: ונראה דהנה אמרתי פירוש הפסוק (ישעיה ס, יד) והלכו אליך שחוח בני מעניך, והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך. מלת בני הוא לכאורה מיותר, והוי ליה למימר והלכו אליך שחוח מעניך. דכבר כתבתי כמה פעמים (בראשית א, א ד"ה א"י) בשם הרב הק' בוצינא קדישא מהו"ר דוב בער זללה"ה פירש הפסוק ועתה ישראל וכו' (דברים י, יב), דהאדם אין צריך רק שיהיה לו יראה בשלימות, ואהבה בא לו ממילא מאת השי"ת. ואי אפשר ליקח אהבה מעצמו, רק אם יש לאדם יראה בשלימות. ויראה הוא בחינת נוקבא, אשה יראת ה', ואהבה הוא בחינת דכר , עכ"ד ודפח"ח:
והנה כשהאדם עובד השי"ת כשהוא בבחינת יראה לבד, הוא בבחינת צמצום וכפוף לפני השי"ת. וכמ"ש בלשון הגמרא בר"ה (כו, ב) מה דכייף אינש טפי מעלי. לפי שבראש השנה צריך האדם לעבוד השי"ת ביראה גדולה, אימת הדין צריך לכייף נפשו. וכשבא לאדם אח"כ בחינת אהבה מאת השי"ת, עובד השי"ת גם בשמחה ובהתרחביא גדול: וידוע דהמצות הם לבושי הנשמה, וכל מצות עשה היא מיוחד נגד האבר שלו שהם רמ"ח. וכשהוא מקיים מצות עשה שהם רמ"ח, עושה מלבוש להנשמה שלו שהוא גם כן כלול מרמ"ח איברים. ושס"ה גידים הם נגד מצות לא תעשה, וכשהוא מקיים השס"ה לא תעשה, הם מלבושים לגידי הנשמה. וכשיש לאדם עליה שבא למדריגת אהבה, אז יש לנשמה שלו עליה למדת אהבה עם המלבושים של הנשמה, דהיינו המצות שעשה והלביש לנשמה כשהיתה במדריגת יראה, באים הכל אל אהבה:
והמצות קרויים בנים, כמ"ש (בראשית רבה ל, ו) עיקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים. וזהו והלכו אליך שחוח בני מעניך, כל המצות ומעשים טובים שעשית כשהיית במדריגת יראה שהיא שחוח וכפוף, ילכו אליך יהיה להם עליה וילכו אליך להלבישך כשאתה במדריגת אהבה:
והנה מתחילה כשקבלו ישראל התורה, היו במדריגה גדולה בעולם התשובה. וכמ"ש וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, היינו בעולם החמשים הוא בינה, וכמ"ש בזוהר, והוא עולם התשובה עלמא דחירות. ואח"כ כשחטאו נפלו ממדריגתן, ועל ידי תשובתן ועשיית המשכן נמחל להם, ורצה השי"ת להשרות שכינתו עליהם, ועל כן מנאן, וכמו שפירש רש"י ז"ל (במדבר א, א):
וזה שאמר השי"ת למשה לאמר, שיאמר לבני ישראל שיעשו תשובה, כי מלת אמירה הוא בלב, וכמ"ש בליקוטי תורה פר' (קדושים) [יתרו] (ד"ה כה תאמר). הרי שאמירה הוא בלב, שנאמר (משלי א, ב) אמרי בינה, ובינה לבא הוא, עולם התשובה. וזה שאמר שיראו שבני ישראל יעשו תשובה, ויהיו להם עליה כמו שהיה בקבלת התורה. וזהו שאו לשון התנשאות, את ראש כל עדת בני ישראל, כלומר כל עדת בני ישראל תגביהו אל ראש הוא החכמה, כי חכמה נקרא ראשית:
ועל ידי תשובתן שיבאו לעולם התשובה, תגביהו אותם אל חכמה, שהם תרין ריעין דלא מתפרשין עם הבינה. וחכמה לא אשתמודע אלא בביתיה היינו בינה, וכמ"ש בתיקונים (תיקו"ז יח, ב). וחכמה מחיה כל השבירות. והוא מרוחק מן החטא כשבא אל החכמה, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות , שהוא היפך חכמה: וכשתנשאו אותם אל החכמה, תנשא גם כן המצות ומעשים טובים המלבושים של הנשמה, שעשו ישראל בעודם שהיו בנפילתן. וזהו למשפחותם, תרגומו לזרעיתהון, הם המצות ומעשים טובים שקרויין זרעיתהון, תנשאו גם כן. לבית אבותם אל השלש ראשונות, יבא החיות מן שורשם אל נשמתם:
וידוע , דנשמת אדם באותיות של שם האדם, כגון אברהם הרוחניות של האותיות היא הנשמה שלו. והראיה על זה, כשאדם ישן, כשרוצין שיקום משנתו קורין אות בשמו כמה פעמים, עד שינעור משנתו, כי כשקורין בשמו מושכין חיותו . וז"ש כשתגביהו ישראל לבית אבותם לשורשם, במספר שמות כל זכר, ומספר הוא לשון ספיר ובהירות , ויבא בהירות לשמות כל זכר מישראל, שהם הנשמות של ישראל משורשם:
ומה שאמר לגלגלותם נראה, דהנה חכמה ובינה שבאדם שהם תרין ריעין דלא מתפרשין. החכמה משכנה במוח האדם, והיא בחינת ראיה, והיא יראה הרוממת שרואה האין, כי כתיב (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא. ועל כן ראיה היא אותיות יראה. וחכמה נקרא חיה כי הוא מחיה כל השבירות, ובינה היא בחינת נשמה ומשכנה בלב. וזה הוא הבריאה של משכן חכמה ובינה שבאדם, חכמה במוח ובינה בלב, כמ"ש (תיקו"ז הקדמה יז, א) בינה לבא, ובה הלב מבין:
אבל כשהאדם ח"ו חוטא, אז לפי גודל החטא כן הוא מוריד נשמתו למטה. ובאותו אבר ששם נשמתו עבד באותו אבר נענוע יתיר, כמ"ש בתיקונים תקונא שבעין (קלב, ב) וז"ל, אית בני נשא דממללין בנענועא דעיינין ואחרינין בנענועא דידין וכו', דבכל אתר דנשמתא תמן עביד נענועא יתיר בהאי אתר. אמר ליה רבי אליעזר אבא, וכי נשמתא לאו הוא באתר ידיעה בלבא וכו', א"ל ברי והא כתיב בה ותגל מרגלותיו כפום עובדי דבר נש וכו', הרי נחית לה לבר מאתרהא וכו', ותיובתא שלימא מאן דתב לה לאתרהא דהוית בקדמיתא וכו' עכ"ל, ע"ש:
וזה שאמר בכאן אל משה ואהרן, שיראו שישראל יעשו תשובה, והם יגביהו נשמתם שיהיה באתר דהוה בקדמיתא, חכמה שלהם במוחא, ובינה שלהם בלבם. ויבא שפע אל ישראל, לגלגלותם של כל אחד ואחד מחכמה עלאה, כי חכמה שלהם יהיה במקומם בגלגלותם:
וזהו פירוש הכתוב שלאחריו להודיע שכן עשו, ויקח משה ואהרן וכו', ואת כל העדה הקהילו וכו', ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. ואמר לשון ויתילדו לשון התפעל, שהפועל והנפעל אחד, שהם התקשרו את עצמם עם כל ישראל, והגביהו נשמת ישראל עם המצות שלהם שעשו בנפילתם, לשורשם. וזהו ויתילדו עשאום לידה מן התורה והמצות שלהם, עם כל ישראל ביחד על משפחותם, ומשפחותם פירושו זרעיתהון. וכן הגביהו התורה ומעשים טובים של כל ישראל עם מעשיהם, על זרעיתהון למעלה מזה, שהיו זרעיתהון של התורה והמצות שלהם בעת נפילתן, הגביהו הם למעלה למעלה לבית אבותם למקום שורשם, הם חב"ד, שם עשאום לידה של התורה והמצות שלהם שנקרא תולדות: ועל ידי זה היו מספרים שמותן של ישראל שהם החיות שלהם, לגלגלותם, ששם מקור החכמה, כי הגביהו את ישראל בתשובתם להיות תיובתא שלימא, לאתר דהוה בקדמיתא, שחכמה יהיה משכנא במוח ובינה בלב, וזהו כאשר צוה ה' את משה וכו', ובזה ישרה השי"ת שכינתו עליהם:
איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (ב, ב). נראה לפרש, דהנה בכל דבר אשר האחד משפיע לחבירו, כגון בנתינת צדקה, או הרב לתלמידים, זה שמקבל השפע הוא יותר משפיע לנותן לו. כמ"ש (רות ב, יט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. ולא אמר אשר עשה עמי, כי יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית . וכן בהרב לתלמידים, אמרו (מכות י, א) הרבה תורה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולן:
וכן בקבלתינו השפע מהשי"ת, אנו גורמין תענוג גדול למעלה, כי יותר משעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק . והשי"ת ברא כל העולמות בשביל התענוג הזה, כי מדרך הטוב להטיב, כדי להטיב לבני ישראל, ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים . וכשאנו יכולין לקבל השפעתו, אנו גורמין תענוג גדול למעלה. וכשאנו מקבלין שפע בגשמיות, בפרנסה, ובכל דברים הגשמיים הנצרכים, וידוע שכולם בחכמה עשה, אף דברים הגשמיים הכל בהם חיותו יתברך. וכשאנו מקבלין בכוונה זו שפע הגשמיות מאתו יתברך, כדי שיהיה תענוג להשי"ת שברא כל העולמות בשביל זה, כדי להטיב לעמו ישראל, כי מדרך הטוב להטיב, אנו מגביהין הניצוצות קדושות שבתוך דבר גשמי ההוא, למעלה לשורשו למחשבה הראשונה שברא העולמות בשביל תענוג זה: וידוע, מה שדרשו רז"ל (שבת קד, א) גימ"ל דל"ת גומל דלים, ובאמת הוא להיפך שהדל"ת גומל לגימ"ל כאשר כתבתי למעלה. והנוטריקון של דגלו הוא דל גומל לו. וזהו שאמר איש, ובכל מקום איש הוא אדם חשוב , ולשון על הוא בסמוך כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ). וזה איש על דגלו, ר"ל האיש יהיה במחשבתו כשהוא מקבל שפע ממנו יתברך, שהוא יתברך מקבל תענוג גדול מזה שיוכל להשפיע לעמו בית ישראל, כי מדרך הטוב להטיב. ולא יהיה כוונתו בשביל הנאה הגשמית, רק שיקבל השי"ת תענוג מזה, בקבלתו ובכוונה זו יקבל כל הדברים הגשמיים: וידוע, כי אותיות הם מדריגה תחתונה מן עולם המחשבה. וזהו באותות לבית אבותם, ר"ל במדריגה התחתונה הגשמיות שהם בחינת אותיות. יבוא אותם לבית אבותם, למקום המחשבה והאותיות שבתוך דבר הגשמי המחיה אותם, יבא למחשבה הראשונה, שבשביל תענוג זה ברא השי"ת כל העולמות. ושם תמיד יחנו בני ישראל בעולם המחשבה, עם הניצוצות הקדושות שבגשמיות:
מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, כי כשהאדם עדיין בגשמי, ובכל מקום, הקליפה סובבת הקדושה, ורוצה להינק, על דרך סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב, ט), יש לו מלחמה כשרוצה לעבוד השי"ת במחשבה זו, ולא לשום הנאה גשמיות. וזהו מנגד לשון התנגדות ר"ל מהתנגדות אשר סביב לאוהל מועד, יחנו בני ישראל בעולם המחשבה, ויעלו הניצוצות הקדושות, והאותיות, שבתוך דבר הגשמי, אל עולם המחשבה, במחשבה שתקבל השפע הגשמי, כדי שיהיה תענוג למעלה כנ"ל. ואמר לשון יחנו, כי לשון מנוחה הוא, שאינו ירא מן המלחמה, כמ"ש (אסתר ט, יז) ונוח בארבעה עשר, שהיה להם מנוחה מאויבים. וכשבאין לעולם המחשבה, הוא עלמא דחירות, אמר לשון מנוחה יחנו: