אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת בחוקותי
אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וכו' (כו, ג-ד), והקשו הראשונים הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב) ואיך כתוב בתורה שכר מצות ונתתי גשמיכם בעתם וכו', גם יש להבין מה שאמר אצל החוקים תלכו ואצל המצות לשון שמירה, וגם מה שאמר בעתם לשון רבים:
ונראה דהנה האדם צריך לעבוד את השי"ת על פי אמונה, שיאמין שיש בורא שברא כל העולמות ומחיה אותם ומנהיגם כרצונו וחפצו, ושאי אפשר להשיגו ולידע אותו, ואחר כך מתוך העבודה יבין וישכיל כל זאת, שיש בורא שברא כל העולמות ומחיה אותן ומנהיגם ושאי אפשר להשיגו, כמו שכתבתי (שמות פר' תרומה ד"ה תנדב"א בשעה שאמרו) על פסוק נעשה ונשמע:
וחוקי התורה צריך לקיימם באמונה לבד בלא טעם, כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת חוקת (במדבר יט, ב) לפי שהשטן ואומות העולם מונין וכו' (עיין תנחומא חקת ח; ובמדבר רבה יט, א), ובחינת אמונה נקרא בספרים רגלים , כמו שרגלים מעמידין את האדם, כן אמונה ברוחניות, לפיכך כתיב לשון תלכו בחינת רגלים, כלומר שתקיימו החוקים בבחינת אמונה לבד ולא תהרהרו אחר טעם:
ואת מצותי תשמרו, שצריך לשמור את המצות בעת עשיתה מכל מיני פניות וגבהות ח"ו וממחשבות רעות, וגם אחר עשיתה צריכה שימור כי על ידי המצוה מדבק בהשי"ת, ועל כן נקראת מצוה לשון דביקות כמו צותא חדא (עי' קידושין סג, א וברש"י ד"ה ליהוי), ואמרו חז"ל (סוטה כא, א) עבירה מכבה מצוה, וצריך לשמור אחר עשיתה מעבירה שלא לכבותה לבטל דביקות השי"ת ח"ו:
ואם תקיימו המצות כתיקונם, דהיינו החוקים באמונה לבד בחינת רגלים, ושמירת המצות כאמור, אז ונתתי גשמיכם בעתם, דהנה יש אדם שרוצה לעשות מצוה באמת בחשקת גדול ויש לו מניעת, למשל שרוצה ליתן צדקה ואין לו או מחמת מניעת הגוף, וזהו שאמר אם תקיימו מצותי כתיקונם אז אתן לכם שכר מצוה, רצה לומר שתעשו כל המצות שאתם רוצים בלי שום מניעה מדבר גשמי מחמת מניעת הגוף או ממון, וזהו פירוש (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה:
וזהו ונתתי גשמיכם, רצה לומר אתן גשמיות שלכם הצריכים לקיום המצות, בעתם, של העשיות המצות, ולא יהיה לכם שום מניעה מדבר גשמי, ונתנה הארץ יבולה, דהנה השי"ת ב"ה עשה האדם מעליונים ותחתונים, נשמה מעליונים וגוף מתחתונים (בר"ר ח, יא) לעבדו ולקיים מצותיו:
והנה הכתוב המשיל (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה וכו', וזהו הנשמה שנקראת אדם נמשלה לעץ השדה, וגוף נקרא בשר אדם כמו שכתב בשער הקדושה (ח"א שער א) דע כי גוף האדם איננו האדם כמו שכתוב (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך ע"כ, וזה שאמר כשלא יהיה לכם שום מניעה בעשיות המצות משום דבר, אף מדברי גשמיים אז ונתנה הארץ, רצה לומר הגוף, יבולה, ועץ השדה, הוא הנשמה יתן פריו וימלא כוונת הבריאה על ידי עבודתכם וקיום המצות בלי שום מניעה כאמור:
או יאמר אם בחוקותי תלכו וכו', להבין מה שאומר ועשיתם אותם לכאורה מיותר בוודאי המצות צריכין לעשותם, וגם מה שאמר גשמיכם וכי הגשמים שלהם, וגם מה שאמר ואכלתם לחמכם לש[ו]בע היפך הקללה ואכלתם ולא תשבעו, והוה ליה למימר ואכלתם לש[ו]בע מהו לחמכם:
ואפשר לומר דהנה הרב הקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זלה"ה אמר פירוש הפסוק (במדבר י, ב) עשה לך שתי חצוצורות כסף, כלומר שתחשוב תמיד שאתה חצי צורה בלעדו יתברך והוא המשלים אותך, וכן אתה משלים הצורה עליונה שהוא כמו חצי צורה בלעדך עכ"ד , וכן אמר בתיקונים צורה עליונה לא אשתלים עד דמברי אדם: והנה כתבתי כמה פעמים (פר' ויצא ד"ה וישכב ופר' צו ד"ה וידבר) בשמו שהאדם אין צריך להשתדל רק שיהיה לו יראה בשלימות, וכמו שכתוב (דברים י, יב) מה ה' אלהיך וכו' כי אם ליראה וכו', וכשיהיה לו יראה בשלימות, בא לו ממילא מדת אהבה מאת השי"ת, כי בחינת יראה נקרא אשה יראת ה' (משלי לא, ל) ובחינת אהבה הוא בחינת דכר, ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א) עכ"ד ודפח"ח: ואפשר לומר לפי דבריו מה שאמרו בגמרא (עי' סוטה יד, א; שבת קלג, ב) הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, והאדם הרוצה לדמות אליו יתברך ולהדבק במדותיו אי אפשר לו להדבק בו אלא בשנים עשר מדותיו, היינו מן רחום ולמטה, אבל לא להדמות ולהדבק באל שהוא ראשונה מן הי"ג, זה אי אפשר לעשות האדם לעצמו, ונמצא כשמדבק האדם שנים עשר מדותיו אל השלש עשרה מדות של השי"ת נעשה כ"ה, הוא מדת יראה הנקרא כה:
וזה צריך האדם להשתדל ולהדבק בשנים עשר מדותיו אליו יתברך, עד שנעשה האדם בחינת יראה הנקרא כה, ואחר כך בא אל האדם מדת אהבה מאת השי"ת, ונותן לו בחינת אל הוא בחינת אהבה חסד אל כל היום (תהלים נב, ג), וכמו שאמרו רז"ל (מגילה יח, א) מלמד שהקב"ה קראו ליעקב אל, וכתבתי (בראשית פר' חיי שרה ד"ה או יאמר וכל טוב) פירושו שקראו אל בחינת בחינת משפיע, שהוא יתברך מקבל תענוג ממנו, ונמצא האדם כשנתן לו השם יתברך מדת אהבה מדת אל אז הוא י"ג, וכשמדבק עצמו בכל י"ג מדותיו אל השי"ת י"ג וי"ג הוא כ"ו, ואז הוא צורה שלימה, ואז השי"ת מקבל תענוג מן האדם:
ובשביל תענוג זה ברא כל העולמות בהשתלשלות עד העולם הזה, לברוא את האדם במלבוש הגוף ככל ברואי עולם הזה, ולעשות מעשה הגשמיות אכילה ושתיה ושינה ומשגל ככל ברואי עולם הזה, אבל ברואי עולם הזה הם ממלאים תאותם בתענוגי הגשמי עם היצר הרע, והאדם צריך גם כן לעשות מעשה המשגל עם היצר לעבוד השי"ת לקיים מצות עשה, ולעשות יחוד וכמו שכתבתי בפרשת אחרי בפסוק (יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו ע"ש:
ואיתא בתיקונים בסוף תיקון שבעין (קלז, ב) למלכא דהוה ליה שלוחא מהימנא, והוה בעו למיהב ליה אגרא, אמר לחייליו אנא בעינא לשלטאה האי שליחא דילי עלייכו בגין דאיהו מהימנא וכו', ויהא ברעו דלכון דאנא אשרי שמי עליה וחותמא דילי בידיה דאיהו חותם הברית, מלאכייא דסטרא ימינא ברכו ליה ואמרו נעשה ונשמע וכו', והוו אחרנין דהוו שנאין ליה ואמרו מה אנוש וכו' (תהלים ח, ה), ולאו דאינון אלין עזא ועזאל אלא אחרנין דאתכללו עמהון עכ"ל:
והנה השי"ת ברא האדם כדי להדבק בו יתברך במדותיו, ולעבוד אותו במעשה הגשמיות, ו[ל]נצח ו[ל]הפיל כל המקטריגים עליו, והשליט אותו על כל המוני מעלה משרתיו הקדושים והוא כמו גזירה וחוקה עליהם, ואף המלאכים מסטרא ימינא שקבלו ואמרו נעשה ונשמע אף שלא היו יודעין הטעם, קבלו לעשות רצון קוניהם כמו חוקה וגזירה ואמרו נעשה ונשמע, ואם האדם היה מתאמץ נגד היצר הרע לעשות רצון קונו, זה הרצון וחוקה של השי"ת שברא אותו להדבק במדותיו ולעבוד אותו אף במעשה הגשמיות, זה הרצון היה מסייע לאדם לעשות רצונו יתברך:
וקצת ראינו על זה מקושית הספרים (עי' רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ה) הלא ידיעת השי"ת מזיק לבחירה, ותירוצם שאינו מזיק הידיעה לבחירה, ואני קרבתי זה התירוץ אל השכל במקום אחר (שמות פר' בא ד"ה והבאתי אתכם) וזה הוא שאינו מזיק הידיעה לבחירה מפני שחפץ השי"ת שילך האדם בדרכו ככוונת הבריאה, אבל כשמתאמץ האדם עם בחינת יראתו של השי"ת לעשות רצונו יתברך, בודאי רצון הבורא יתברך מסייע לו, וכן אמרו בגמרא (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר וכו' ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו וכו':
והנה בחינת יראה הוא בחינת אמונה, בחינת רגלים, וזהו שאמר אם בחוקותי, שגזרתי על בריאת האדם עם מלבוש הגוף כדי שיקבל עליו עול מלכותי ויראתי, תלכו, ותקבלו עליכם מדת יראתי למלאת כוונת הבריאה, ולעבוד אותי אף במעשה הגשמיות, תזכו למדת אהבה מאתי, ואז את מצותי תשמרו:
כי זה החילוק בין עובד מיראה לעובד מאהבה, כשעובד מיראה אינו מחויב לרדוף אחר מצות לעשותם, אלא מצוה שבא לידך אל תחמיצנה וכמו שאמרו במדרש (מכילתא פרשת בא מס' דפסחא פ"ט), בר משלום צריך לרדוף שנאמר (תהלים לד, טו) בקש שלום וכו', אבל העובד מאהבה אף על פי שאינו מחויב יושב ומצפה מתי יבא לידי המצוה שיקיים אותה, ולעשות נחת רוח אליו יתברך כמו שכתבנו במקום אחר (פר' אחרי ד"ה ולא יזבחו):
וזהו ואת מצותי תשמרו, לשון (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, כלומר תזכו למדת אהבה ותמתינו ותאמרו מתי יבא לידי המצות לעשות רצונו יתברך, וכשיהיו עובדין השי"ת באהבה ויראה ביחד הוא בחינת ו"ה ויעשו יחוד בכל הדברים ואף בדברים הגשמיים יעבדו את השי"ת:
וזהו ועשיתם אותם, אף בעשיות הגשמיות תעשו אותם בחינת אהבה ויראה, ואז נתתי גשמיכם, הגשמיות שלכם, בעתם, בזמן הזווג היינו בלילי שבתות, ונתנה הארץ, מדת יראה, יבולה, ועץ השדה, הוא נשמת האדם הנקרא עץ השדה יתן פריו: ואמר אחר כך ואכלתם לחכמם לשבע, דהנה כתוב בספר הפלאה בפתחי זעירתא החילוק שבין תענוג גשמי לתענוג רוחני, שבדבר גשמי כשהוא שבע אי אפשר להתענג יותר, ואם מתענג יותר מזיק לגוף כמו אכילה גסה ומותר המשגל, אבל בתענוג הרוחני אף כשהוא שבע בתענוג יוכל להתענג יותר ויותר, וזהו (בזמר 'כל מקדש' לליל ש"ק) עם מקדשי שביעי ישבעו ואף על פי כן יתענגו יותר ודפח"ח:
וזהו שאמר כשתעבדו את ה' אף בגשמיים, ואז ואכלתם הוא לשון תענוג, כי כל התענוגים נקרא על שם אכילה וכמו שכתוב בפסוק (ירמיה טו, טז) נמצאו דבריך ואוכלם וכו', וזהו ואכלתם, יהא לכם תענוג, לחמכם, הוא תענוג הגשמי, לשבע, אף כשתהיו שבעים, כי יהיה הכל מצות ה' ותעבדו אותו יתברך עם כל התענוגי הגשמיים, לא בשביל הנאת הגוף כלל כנ"ל:
ונתתי גשמיכם בעתם (כו, ד). עיין פירוש רש"י ז"ל בעתם, בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות עכ"ל, וקאי בעתם על ישראל, בשעה שיש הנאה לישראל, וכאילו הם קבעו זה העת, והנה יש להבין על תפלת כהן גדול שהתפלל ואל יכנסו לפניך תפלת של עוברי דרכים (יומא נג, ב), שהם מתפללין שלא ירדו גשמים בהליכתם, הלא יכול השי"ת למלאות שאלתם שלא לירד בעת נסיעתם וירד המטר בליל שבת בשעה שאין בני אדם הולכים:
ונראה דפירוש ואל יכנסו לפניך תפלת עוברי דרכים, היינו בני אדם שרוצים לעבור דרך התורה, ומתפללין להשם יתברך שיעזור בהם, כענין גנבא אפומא מחתרתא רחמנא קריא (ברכות סג, א עפ"י גירסת הע"י), וזהו אל יכנסו לפניך ולא יצליחו לדבר עבירה, ובלשון הרבים אמר עוברי דרכים לכל אחד ואחד שהתפלל שתעשה לו רצונו, ואינו בדרך התורה ואינו נכון לפניך לעשות כן, לא יכנסו לפניך תפלתו: ואל תשיבנו מה שאמרו בגמרא (תענית כד, ב) בר' חנינא בן דוסא שהלך בדרך, אתא מיטרא, אמר רבונו של עולם כל העולם בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא, וכשבא לביתו אמר רבונו של עולם כל העולם בצער וחנינא בנחת, אתא מיטרא, אמר רב יוסף מאי אהני צלותא דכהן גדול לגבי ר' חנינא בן דוסא, הרי שפירוש אל יכנסו לפניך תפלת עוברי דרכים שהתפלל כהן גדול כפשוטו, כשהם מתפללין שלא ירדו גשמיכם לא תשמע להם, ואם כן קשה למה לא ישמע להם, שהם מתפללין שירד המטר בליל שבת: ונראה באמת הפירוש כנ"ל, שאל יכנסו לפניך תפילות עוברי דרכים, שמתפללין בדבר שאינו נכון לפניך לעשות כן, אל תשמע להם, וממילא אם הם מתפללים שלא ירדו גשמים בשעה שצריכין לגשמים, גם כן לא תשמע להם, כי כשיורדין הגשמים הכל שמחים, וכשנפסק הגשם בשעה שצריכין לגשמים הוא צער לישראל, כמו שאמר ר' חנינא בן דוסא רבונו של עולם כל העולם בצער וחנינא בנחת, ומהו הצער של כל העולם שנפסק הגשם בשעה שצריכין לגשמים:
ואינו נכון לפני השי"ת לעשות כן, להתפלל על עצמו שלא יהיה לו צער וכל עמו ישראל יהיו בצער, וכשמתפללין כך אל תשמע להם, ורבי חנינא בן דוסא התפלל כך, שלא יהיה לו צער בדרך, ועד שבא לביתו היה כל העולם בצער, עד שהתפלל בעצמו שלא יהיה צער לעולם ונענה, וזהו מאי אהני תפילת כהן גדול לגבי ר' חנינא בן דוסא: אבל בכאן אמר אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, יהיה המטר יורד תמיד בלילי שבת, ולא יהיה צער לעוברי דרכים, ולא יצטרכו להתפלל לצער את ישראל בפסיקת המטר כנ"ל, ור' חנינא בן דוסא שהתפלל להנצל מצער, ולצער את הרבים, בודאי כוונתו לשמים ולא להנאת עצמו, כי כל ימיו לא חש להנאת עצמו כמו שאמרו רז"ל (ברכות יז, ב) יצא בת קול ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין ממעלי שבתא וכו', הרי שלא חש להנאת עצמו כלל רק לטובת ישראל התפלל תמיד, ולעצמו הסתפק במיעוטא דמיעוטא רק כדי לקיום הנפש: וזה שהתפלל שיפסיק הגשם, מסתמא הרגיש בגופו שלא יוכל לסבול צער ירידת גשמים, וירא שח"ו יחלה ולא יוכל לעבוד ה' ולהתפלל על בניו, על כן התפלל על פסיקת הגשמים אף על פי שהוא צער לישראל, כמו שאמרו ז"ל (מנחות צט, ב) פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה, אף כאן התפלל על פסיקת הגשמים הבאים בזכותו כמאמר הבת קול, שלא יחלש כוחו, ויוכל להתפלל על ישראל ולהשפיע להם ולשמח אותם: ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם (כו, ה), להבין מה זה הברכה שיאכלו וישבעו הלא זה הוא דרך הטבע, ומה שנאמר בקללה (כו, כו) ואכלתם ולא תשבעו, באמת הוא היפך דרך הטבע, כמו שכתוב במדרש שמואל (אבות פ"ג מי"ח) בשם החסיד שהרשעים גורמים נסים בעונותיהם ולשנות דרך הטבע, האין לך גדול מנס ואכלתם ולא תשבעו עכ"ד, ואם כן למה כתוב בברכה ואכלתם לחמכם לשובע, וגם האיך שייך וישבתם לבטח בארצכם למה שמעלה:
ונראה דבאמת החילוק שבין תענוג הגשמי לתענוג הרוחני, בדבר מצוה ועבודה, שבכל תענוג הגשמי כגון אכילה ומשגל כשמשביע עצמו יותר מכוחו, נמאס בעיניו בפעם ההוא, אבל בתענוג הרוחני מחמת מצוה ועבודה, מה שהוא יותר שבע ממצות וממעשים טובים תאב יותר ומתלהב יותר, כמו שאמרו (ברכות מ, א) כלי מלא מחזיק וכו': וכל התענוגים נקראים על שם לחם, וזהו שאמר בברכה ואכלתם לחמכם, רצה לומר התענוג שלכם יהיה לשובע, אף כשאתם שביעים יהיה לכם תענוג, כי תתענגו תמיד בתענוג הרוחני בתורה ובמצות ותשבעו תמיד, ואף על פי כן יהיה לכם לתענוג, ובאמת אמרו רז"ל (תמיד לב, א) הרוצה להחיות את עצמו, ימית עצמו וכו', כי מה שמחיה הנשמה צריך לשבר את הגוף, וכאן הבטיח בברכה שיהיה לכם תענוג הרוחני תמיד מתורה ומצות, ואף על פי כן לא תצטרכו לשבר את הגוף אלא וישבתם לבטח בארצכם, רצה לומר בארציות שלכם היינו הגוף, תשבו לבטח:
ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם (כו, ו), ולהבין התקשרות הפסוק מתחלה ועד סוף, נראה כי שלום הוא מדת יסוד וארץ הוא מדת מלכות, ואמר שלא יהא פגימת הברית ויהיה זווג יסוד ומלכות פה אל פה, וזהו ונתתי שלום בארץ:
וידוע כשנעשה זווג יסוד ומלכות אז יתפרדו כל פועלי און, וזהו ושכבתם ואין מחריד, כי יתפרדו כל פועלי און, ואמר עוד בברכה שלא יהיה לכם הרהורי עבירה, כי יתבטלו מוחין דקליפה הם חכמה דקליפה, וממילא לא יהיה לכם הרהורי עבירה, וידוע (ראה בפרדס שער ערכי הכינויים פ"ח) דחכמה נקרא חיה, וזה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד) וחכמה דקליפה נקרא חיה רעה, וזהו והשבתי חיה רעה מן הארץ, שלא ישלטו במדת מלכות הנקרא ארץ, ועל ידי זה לא יהיה לכם הרהורי עבירה ולא יפגמו הברית קודש:
וחרב לא תעבור בארצכם, ודרשו חז"ל (תענית כב, ב) אף חרב של שלום, רצה לומר כשלא תפגמו אות ברית אף במחשבה, ואז לא תצטרך חרב של פיפיות לתיקון אות ברית, וזהו וחרב של שלום, רצה לומר לתקן מדת שלום מדת הברית הנקרא שלום זהו חרב של פיפיות, גם כן לא תעבור בארצכם, כי לא תצטרכו לתיקון כשלא תקלקלו אות ברית כנ"ל :
ופניתי אליכם [וכו'] והקימותי את בריתי אתכם (כו, ט), ואפשר לומר ופניתי אליכם, רצה לומר אהיה עמכם פנים בפנים, כי בקללה ח"ו נאמר (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני וכו', וכאן בברכה נאמר ופניתי אליכם, רצה לומר אהיה עמכם פנים בפנים בלי הסתרת פנים ח"ו, והקימותי את בריתי אתכם, רצה לומר ההתקשרות שיש לי עמכם, יהיה לו תקומה, כי יהיה התקשרות פנים בפנים ולא ח"ו אחור באחור שהוא בבחינת דין, רק בבחינת רחמים:
והפרתי אתכם והרבתי אתכם (כו, ט), עיין פירוש רש"י ז"ל וז"ל והפרתי אתכם בפריה ורביה, והרבתי אתכם בקומה זקופה עכ"ל, ויש לפרש והרבתי אתכם כענין שכתוב במדרש (איכ"ר א, ד) רבתי עם (איכה א, א), רבתי בדיעות, רצה לומר שהיה להם דעת ושכל רחב:
וזהו והפריתי אתכם, בפריה ורביה, שלא תהיו עקרים בגוף, והרבתי אתכם, בדיעות ושכל רחב, שלא תהיו עקרים בשכל, ותחדשו חדושים בתורה וביראה בלימוד של אמת ובצרופים של אמת:
ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (כו, י), נראה לפרש דבאמת תענוג תמידי אינו תענוג, מפני שהוא רגיל בזה התענוג וישן זה התענוג אצלו ונעשה אצלו כטבע, ואינו תענוג רק בדבר חדש שלא היה לו, אבל בדברי תורה אמרו רז"ל (עירובין נד, ב) כל זמן שאדם הוגה בה אף בדבר ישן מוציא טעם חדש:
וזהו ואכלתם ישן נושן, כי כל התענוגים נקראים על שם אכילה, וזהו ואכלתם, שיהיה לכם תענוג מישן נושן, כי תמצאו בו תענוג חדש וטעם חדש שלא הייתם יודעים עד הנה, וישן מפני חדש תוציאו, יש לפרש דהנה תרגום אונקלוס על ישן עתיקא, והוא רצון עליון, ושם מה נקרא מה החדש, וזהו שאמר שיהיה אתכם בחינת מה ואין, ואז תגרמו להתגלות רצון עליון, וזהו וישן, כלומר עתיקא רצון עליון, מפני חדש, שיהיה לכם בחינת מ"ה החדש, תוציאו, רצון עליון:
ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם (כו, יז), ויש לפרש על פי ברכה, ונתתי פנים של שוחקות, פנים של צהובות כמו שפירש רש"י ז"ל על פסוק (במדבר ו, כה) יאר ה' פניו אליך (במדב"ר יא, ו): ונגפתם לפני אוביכם. ולכאורה הוה ליה למימר ונגפתם מפני אויביכם, ויש לפרש על דרך שכתוב בפרשת בשלח (שמות יד, ב-ג) דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר, ועיין פירוש רש"י ז"ל שם לפני בעל צפון, הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם ע"ש, ועל מלת ונגפתם פירוש בתרגום אונקלוס ותתברון לשון שבירה, וזה שאמר ונגפתם לפני אויביכם, שיהיה לכם שבירה לפני אויביכם, שהם יסברו שיש לכם שבירה, וכדי להטעותם וירדפו אחריכם ויפלו לפניכם:
ורדו בכם שונאיכם. ורדו לשון ירידה כפשוטו, רצה לומר תיכף כשירצו להרע לכם, לא יוכלו להרע לכם ואדרבה יהיה (לכם) [להם] תיכף ירידה, ונסתם ואין רודף אתכם, דיש שבא לו טובה גדולה והתרוממות ועל דרך (משלי טז, יח) לפני שבר גאון, ותיכף רודף אחריו השבירה, לפיכך אמר ונסתם לשון התרוממות כמו (ישעיה סב, י) הרימו נס, כלומר תרימו בהתרוממות גדול, ואין רודף אתכם, לא יהיה לכם אחר התרוממות שום רדיפה ושבירה כלל:
ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאותיכם (כו, יח), להבין לשון עד אלה, וגם שהוא מיותר והוה ליה למימר ואם לא תשמעו לי, וגם מלת לי הוא מיותר:
ונראה לפרש על פי ברכה, דהנה אמרו רז"ל (נזיר כג, ב) גדולה עבירה לשמה ע"ש, והנה בוודאי מה (שהותרו) [שהתירו] רבותינו ז"ל לעשות עבירה לשם שמים היינו בעבירות שבין אדם למקום, אבל לא בעבירות שבין אדם לחבירו כגון לגזול את חבירו כדי שיבוא מזה איזה דבר מצוה זה בודאי אסור, ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות כא, א) קשה עונשן של מדות יותר מעריות שבזה נאמר אל ובמדות נאמר אלה: וזה שאמר ואם עד אלה, רצה לומר כל התורה עד עבירות שבין אדם לחבירו הנקרא אלה, לא תשמעו לי, רצה לומר שלא ישמעו למצותי ולא תעשו אותם לי לשמי, רצה לומר בשבילי לא תעשו אותם, בשביל שיבא מזה איזה מצוה גדולה או קדוש השם, ויספתי ליסרה אתכם וכו', כי ידוע לכל שאם אדם עושה מצוה גורם השראת השכינה בישראל, ואם ח"ו להיפך גורם ח"ו הסתלקות השכינה מעל ישראל: ואתם כשלא תשמעו למצותי בשבילי ויספתי ליסרה אתכם, רצה לומר שאוסיף לקשר אתכם השכינה הנקרא שבע, כי הוא מדריגה שביעית, ואוסיף לקשר עמכם השכינה על חטאותיכם, רצה לומר בשביל חטאותיכם, רצה לומר בשביל החטאים שלכם שעשיתם בשבילי אוסיף לקשר אתכם השכינה הנקרא שבע כו':
ומה שאמר לשון ויספתי, כי זה יותר חשוב לפני השי"ת כשמלביש עצמו בבגדים צואים הוא העבירה ומפקיר עצמו, וכוונתו לקדש שמו יתברך לעשות לו נחת רוח, וזה מורה גודל התשוקה, ורחמנא לבא בעי (סנהדרין קו, ב; זוה"ק ח"ב קסב, ב) והיוצר הרואה יחד לבם חשוב בעיניו יותר ממה שעשה מצוה בלי תשוקה גדולה, ועל כן אמרו חז"ל לשון גדולה עבירה לשמה, כלומר גדולה יותר ממה שעשה מצוה בלי תשוקה גדולה, ועל כן אמר בכאן הלשון ויספתי ליסרה לשון תוספת כנ"ל:
או יאמר ואם עד אלה וכו' אחר כך אמר ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה (כו, יח-יט), להבין מה שאמר שמיכם כברזל משמע שהשמים שלהם, הלא כתיב (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ובאמת אם האדם הוא צדיק והולך בכל הדברים בדרך הישר אמרו רבותינו ז"ל נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, אבל לא שייך זה כאן שאמר ואם עד אלה לא תשמעו לי: ונראה דהנה קבלנו מפי ספרים ומפי סופרים שהקללות מרומז בהם ברכות לההולכים בדרך הישר לפני השי"ת, וכן שמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא המפורסם מו"ה דוב בער זללה"ה על פסוק (כו, כט) ואכלתם בשר בניכם ובנותיכם על פי ברכה, ואכלתם, שיהיה לכם תענוג, כי כל התענוגים נקרא על שם אכילה, כלומר שיהיה לכם תענוג מבשר בניכם ובנותיכם, מן בשורות טובות שיאמרו לכם מבניכם ומבנותיכם עכ"ד ודפח"ח:
וכן נראה מהגמרא דעבודה זרה (ה, א) שאמרו למימרא אילו לא חטאו לא הוו מיתו, והא כתיב פרשת נחלות, ומשני על תנאי, וכן הקללות נאמרו על תנאי ואם יקיימו יהיו ברכות, וגם דאמר ויספתי ליסרה אתכם וכו' ונתתי וכו', ובאמת מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לח) עיין פירוש רש"י ז"ל באיכה ג' (פ' לח) : אלא שאמר הלשון שיעשה השי"ת בעצמו הברכות המרומז בהם, אם יקיימו התורה יברך את עמו ישראל, ולפי שכתבתי למעלה אם עד אלה לא תשמעו לי וכו' ויספתי ליסרה אתכם וכו', כלומר שאם תפקרו עצמיכם בשביל אהבת הבורא, ותלבשו בגדי צואה ותלכו למקום טנופת בשבילי אז ויספתי ליסרה וכו', כלומר יגדל שכרכם כנ"ל: וכתבתי למעלה כשהאדם במעלה העליונה בעבדות הבורא, צריך ליזהר ולפחד תמיד שלא יבא לו ח"ו מחשבת גדלות מזה, כי אז ח"ו יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי אז מסתלק ממנו השי"ת כי אין אני והוא יכול לדור (סוטה ה, א), על כן אמר אחר כך אף על פי שתהיו במדריגה גדולה אני אעשה זאת שלא תפחד מן גדלות, ושברתי את גאון עוזכם, אני אשבר את מחשבת גדלות והתרוממות בשביל עוזכם וחזקיכם בעבודתי: ונתתי שמיכם כברזל, דהנה רש"י ז"ל כתב בפרשת בראשית (ב, ז מב"ר יב, ח) שביום הראשון נבראו שמים וארץ בשני וכו', הוזקק בששי לברוא אדם מן הארץ, ויפח באפיו נשמת חיים מעליונים ע"ש. ובחינת נשמה שבאדם הוא בחינת שמים שבאדם, שהוא מעליונים, והגוף הוא מהארץ, וזהו שאמר ונתתי שמיכם, כלומר שיש בכם לא יחפצו לשום הנאה ותענוג מן העבודה, אלא הכל יהיה כוונתכם שיהיה להשי"ת נחת רוח ותענוג, וזהו כברזל:
ושמעתי במקום אחר ראשי תיבות ברזל, הם שמות אמהות בלהה רחל זלפה לאה, ואף כאן נאמר זה ראשי תיבות כלומר שבחינת שמים הם הנשמות, לא יהיו חפצים להנות ולהתענג מן העבודה אלא יהיה כמו אמהות, שהיו חפצים להזדווג ליעקב אבינו כדי להעמיד שבטי י"ה שיהיה נחת להשי"ת:
וכן ארציכם, הבחינת הגוף שלכם, לא יחפץ הנאה ותענוג לגוף, אלא יהיה כנחושה, בבחינת נחש אשר עפר לחמה, ואפילו אוכלת כל המעדנים אין לה תענוג, כי בכל המעדנים אינה טועמת אלא טעם עפר, כי יהיה בחינת ארציכם, שלא ירצה להתענג בהנאה גשמיות, אלא ארציכם, ירצה להיות בחינת נחש בכל התענוגים: וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב זללה"ה פירוש (יומא כג, א) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, רצה לומר שיהיה נוקם ונוטר, אבל לא יהיה לו תענוג והנאת הגוף מזה, אלא יהיה בהנאה כמו נחש אשר עפר לחמה ואין לה שום הנאה משום דבר ע"כ ודפח"ח:
או יאמר ואם עד אלה וכו' ותם לריק כוחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו (כו, יח-כ), מה שאמר ותם לריק כוחכם אין לו פירוש והתקשרות אל מה שאמר לפניו ולאחריו, וגם דאמר לא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ וכו', ובברכה אמר (כו, ד) ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, אמר הארץ סתם ולא אמר ארצכם, וגם אמר ועץ השדה ולא אמר ועץ הארץ וכו':
ואפשר לומר לפי הקדמתינו וקבלתינו שהקללות נאמרים על תנאי ככל הפרשיות שבתורה כגון פרשה נחלת וכמו שאמרו בגמרא (ע"ז ה, א), ופשיטא הקללות הנאמרים בתורה אם יקיימו ישראל התורה מרומז בקללות עצמם ברכות, ועיין מה שכתבתי למעלה על פסוק בברכות (כו, ו) והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם, דחכמה נקרא חיה שמחיה בעליה (עי' קהלת ז, יב), וזה לעומת זה עשה אלהים (שם שם יד), וחכמה דקליפות נקראת חיה רעה:
ועל ידי חכמה דקליפות באים לאדם הרהורי זווגי שפלים, ובא ח"ו להוצאת זרע רחמנא ליצלן ולשאר פגימת הברית, שנפל לתאות תענוגי הגשמי של היצר הרע, וח"ו משפיע אהבה רעה שלו הגשמיות ליראה רעה ארצות הגשמיות הנקרא יראה רעה, וזה שאמר בברכות והשבתי חיה רעה מן הארץ, את רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב) ולא יהיה לכם מחשבות הרהורי זווגי שפלים כלל, רק תהיו תמיד דבוקים אל חכמה הקדושה ולאין, ולא תפגמו את ברית קודש לעולם, ועל ידי זה וחרב לא תעבור בארצכם, לא תצטרכו לתקוני ברית קודש ע"ש:
וכתבתי למעלה (פר' מצורע ד"ה או יאמר זאת תהיה) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כלומר שאי אפשר לאדם לעבור עבירה בעוד שהשי"ת עם האדם כמו שאמרו בגמרא (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו', אלא שהיצר מביא לאדם תחלה מחשבת גדלות, ואז הקב"ה מסתלק ממנו כמו שאמרו בגמרא (סוטה ה, א) כי אין אני והוא יכולין לדור וכו', וכמו שכתבתי כמה פעמים (פר' ויקרא ד"ה אדם וכו', פר' קדושים ד"ה דבר וכו'), וכשמסתלק ממנו הקב"ה אז עושה עמו היצר כרצונו:
וזה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, מחשבת גדלות, כי כל גיאה שוטה, ואז יוכל האדם לחטוא, ובפרט בפגימת הברית כשנכנס בו רוח שטות היינו גדלות אז יכשל בעריות, וכמו שאמרו בגמרא (סוטה ד, ב), אבל כשאין בו מחשבת גדלות לא יכשל בפגימת הברית, ואינו משפיע אהבה רעה ליראה רעה, כי הוא דבוק אל חכמה הקדושה ולמעלה, ואז עובד השי"ת עם היצר הרע, היינו תענוגי הגשמיות זווג הגשמי לעשות רצון הבורא יתברך, כדי לקיים מצות פרו ורבו ועושה יחוד בזווגו הגשמיות: וזה שאמר ושברתי את גאון עוזכם, אשבר הגאוה והגדלות שלכם, ולא תכשלו בפגימות הברית ולא תשפיע אהבה רעה ליראה רעה, אלא תהיו דבוקים לחכמה ולמעלה, וזה ונתתי שמיכם, הגשמיות, היינו אהבה רעה, כי שמים נקרא בחינת אהבה, ושמיכם נקרא אהבה, תענוגי הגשמי יהיה כברזל כנ"ל, פירוש ברזל כי לא תהיה אהבת תענוגי הגשמי, רק תענוגי הגשמי יהיה כברזל, כמו אמהות שהזדווגו עם יעקב שהיה דבוק לאין, כי הוא היה כלול מאברהם ויצחק שהוא חכמה ובינה, והוא היה בחינת דעת: כן יהיה שמיכם הגשמיות דבוק לחכמה ולמעלה, לעבוד השי"ת עם זווגי התחתון הגשמי, ויהיה ארציכם, הרעה, כנחושה, מלעביד פירין, כי לא יבא שום השפעה מלמעלה לאהבה רעה, וזהו ותם לריק כוחכם, כלומר שיתמו כוחכם הוא הזרע קודש שנקרא כח, כמו שאמר יעקב (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני, אשר היה עד הנה לריק הם אותיות קרי, ועל כן נקרא ריק, שהיו הולכים לקליפות בלי השפעה אל הקדושה, זה יתמו, ולא יהיה כוחכם לריק, כי לא יהיה השפעה לקליפות: ולא תתן ארצכם, היינו יראה רעה, לא תתן יבולה, ועץ השדה, הנאמר למעלה בברכות היינו בחינת נשמה הנקראת עץ השדה, והאדם נקרא עץ כמו שכתוב (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה, כי האדם נקרא בחינת נשמה, והגוף נקרא בשר אדם, ועל כן נקרא האדם עץ השדה, כי הנשמה משפיע אל מדת יראה בחינת הגוף הנקרא שדה, אבל כאן אמר ועץ הארץ, היינו אהבה רעה המשפיע לארצות הגשמיות, לא יתן פריו, כי לא יהיה אהבה רעה, כי יהיה דבוק לאין ויעבדו השי"ת עם אהבת ותענוג הגשמיות כנ"ל: והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר (כו, כה), כשישובו ויתקנו אות ברית, קודם יבא עליהם כל הטוב, ויסורו מהם כל הרעות אשר השיגם מחמת פגימת ברית קודש, ועיין בסידור האריז"ל בכוונות סדר השכיבה (ח"ב לב, א) בכוונת הפסוק (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, וזהו כשישובו מפגימת הברית, והבאתי עליכם חרב, של שני פיפיות, להנקם מן המזיקין שאחזו בברית קודש, וזהו נקמת נקם ברית, ויחזרו ניצוצות הקדושות אל הקדושה אל חדר הגוף, כמו שאמרו (יבמות סב, א) עד שיכלו נשמות שבגוף, והגוף נקרא עיר כמו שכתוב (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט:
וזהו ונאספתם אל עריכם, רצה לומר הניצוצות הקדושות יאספו בקדושה שנית אל חדר הגוף, ועל ידי פגימת הברית קודש בעריות בא דבר, כמו שאמרו רז"ל באבות (פ"ה מ"ח) דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועיין פירושו במדרש שמואל , ובתוספות יו"ט רצה לומר על חייבי כריתות ומיתה בידי שמים, ורוב כריתות ומיתה בידי שמים על פגימת הברית בעריות, ואמר כשיתקנו אות ברית קודש, ישולח מהם הדבר אשר היה בתוכם מחמת פגימת הברית, ולא יהיה עוד דבר, ועל כן אמר לשון שלוח:
וזהו שאמר ושלחתי דבר בתוככם, רצה לומר אשלח הדבר אשר היה בתוככם, ואמר ונתתם ביד אויב, והנו"ן של ונתתם הוא לשון נפעל, כלומר שינתן להם כל הטוב וכל השלימות, וזהו ונתתם לשון מתנה ינתן להם כל הטוב, ויהיו הם בחינת מקבלי מתנה, וזהו ונתתם, ואמר ביד אויב, כלומר על ידי אויב ינתן להם כל הטוב וכל השלימות, והקטגור יהיה סניגור:
והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף (כו, לו) להבין דלא אמר והבאתי מורך בכם, נראה לפרש דבעת שהאדם בצרה, אם משים עצמו כאין לגמרי אז ה' אתו, כי הוא שוכן את דכא, ובודאי יהיה לו ישועה אף שלא בדרך הטבע רק בדרך נס, ורז"ל דרשו (ר"ה יז, א) לשארית נחלתו (מיכה ז, יח) למי שמשים עצמו כשיריים, להם נושא עון ועובר על פשע, וזהו והנשארים, בכל למי שמשים עצמו כשיריים:
הבאתי מורך בלבבם, רצה לומר שלא על פי הטבע אביא פחד ומורא, ורך לבבם על אויביהם הצרים אותם, כענין שנאמר במלכים ב' ז' ואדני השמיע את מחנה ארם קול רכב וקול סוס קול חיל גדול, ויאמר איש אל אחיו הנה שכר עלינו מלך ישראל וכו', ויקומו וינוסו בנשף ויעזבו את אהליהם ואת סוסיהם וכו', וינוסו על נפשם: ואמר בארצות אויביהם, כי המדה של יראה נקרא ארץ, ואנו בני ישראל מקבלין עול מלכות ויראת ה' ואין אנו מפחדין משום דבר יראת עונש, כי אין בלעדו, אבל אומות העולם אין להם רק יראת עונש, וזה נקרא ארץ עמים, הוא יראת עונש, וזהו והבאתי מורך בלבבם, שיהיה להם פחד ורך לבבם בארצות אויביהם רצה לומר שיהיו להם יראה גדולה מאויביהם, הם ישראל, כלומר שידמו בעיניהם כאילו שכר מלך ישראל את מלכי החיתים ואת מלכי מצרים, ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו, ויהיו להם נפילה גדולה בפני ישראל אשר הם נשארים שעושים עצמם כשיריים: ואמר ואין רודף, רצה לומר שזה יהיה להם על פי נס שיבוא משער אי"ן, כי אל"ף הוא כתר, יו"ד הוא חכמה, נו"ן הוא חמשים שערי בינה, הם שלש ראשונות, משם יבוא הנס להנשארים שמחזיקין עצמם כשיריים, וזהו ואין רודף, השער אין יהיה רודף שונאיהם, ויבא מורך בלבבם וינוסו מפני ישראל כנ"ל:
והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם (כו, מג), ונראה דהנה כתבתי בפרשת ויחי על פסוק (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה, בשם ספר ליקוטי אמרים (דף יח, ב) וז"ל איתא (מדרש תהלים כב, יד) אילה חסידה שבחיות, כד בנהא בעיין למיכל רהט[י]ת להרי חשך ומייתי להון מזונא, ומתענגת במה שהן אוכלין יותר מכל התענוגים וע"ש, והעולה משם אילה שהיא השכינה עולם הדיבור, שעולה עד לעולם המחשבה ולמעלה הימנו, לקבל שפע לישראל כמשפט הדיבור שמקבל שפע מעולם המחשבה ולמעלה הימנו, ויש לה תענוג במה שמשפעת שפע לישראל יותר מכל התענוגים ע"כ: וידוע שהשכינה נקרא ארץ , וזהו והארץ, השכינה, תעזב מהם, כי תסלק למעלה לעולם המחשבה ולמעלה הימנו ברצון העליון לקבל שפע לישראל, ואיתא בתיקונים (תיקו"ז תיקון י"ט מ, ב) שבת הגדול נקרא בינה עולם המחשבה, ושבת הקטן נקרא מלכות עולם הדיבור ע"כ, וזהו ותרץ את שבתותיה, כי כשעולה עולם הדבור השכינה למעלה גם כן יש עליה לעולם המחשבה למעלה, וזהו ותרץ, רצה לומר שיבואו לרצון עליון את שבתותיה, רצה לומר השני שבתות, הם שבת הגדול ושבת הקטן יבואו שניהם לרצון: כל ימי השמה מהם, רצה לומר כל זמן הסתלקות השכינה מישראל לעלות למעלה לקבל שפע, והם ירצו את עונם, רצה לומר שימלא חסרונם כי נרצה עונם, רצה לומר העון שלהם בא לרצון עליון, אשר הוא חסדים גדולים ורחמים גמורים ופשוטים, שאין בו תערובות דין כלל ונעשה מן העונות זכיות, וזהו והם ירצו את עונם, רצה לומר שיבואו לרצון עם עונם, ונעשה מן העונות זכיות:
יען וביען במשפטי מאסו, רצה לומר על דרך שאמרו רז"ל (ב"מ ל, ב) לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, רצה לומר שלא עשו לפנים משורת הדין, והם במשפטי מאסו, רצה לומר היו וותרנים בממונם, והלכו הכל לפנים משורת הדין:
ובחוקותי געלה נפשם. ועיין מה שכתבתי לעיל (ד"ה אם בחוקתי) כי החוקים צריכין לקיים באמונה לבד , ובחינת האמונה היא בחינת נפש, והמצות הם טהרת נפש רוח ונשמה של אדם, ונמצא החוקים שאדם מקיים בבחינת אמונה הם מטהרין את הנפש, והגיעול שעושין לכלי הוא מטהר את הכלי, וזהו בחוקותי געלה נפשם, החוקים שקיימו ישראל היה גיעל לנפשם, מחמת זה יהיו להם כל הטוב שהשכינה תעלה למעלה לקבל שפע להם:
סליק ספר ויקרא: